ראש ישיבת ארחות תורה, בעל משנת טהרות
בדין גיד הנשה במוקדשין ובנבלה ובעולה[2]
א. סוגית הגמ' באיסור מוקדשין ועולה ונבלה בגיד
חולין פ"ט ב', ריש פרק גיד הנשה. מתני' גיד הנשה נוהג וכו', בחולין ובמוקדשין. ובגמ' קסבר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא, איסור מוקדשין ליכא. ומבואר בגמ' דלענין אם יש איסור מוקדשין בגיד הנשה של בהמת קדשים, תליא אי יש בגידין בנותן טעם, דאי יש בגידין בנ"ט אית בי' איסור מוקדשין, ואי אין בגידין בנ"ט, אין איסור מוקדשין בהגיד. ויש לבאר על איזה איסור מוקדשין איירי הכא, ולשון רש"י (ד"ה יש בגידין) "ואחת משום מוקדשין שיש בו טעם ונהנה מן המוקדשין" משמע בפשוטו דאיירי באיסור הנאה והיינו איסור מעילה. ויבואר עוד להלן בזה, אבל הא מיהת מבואר דאי אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין.ולענין גיד הנשה בנבלה ובעולה, אם יש בו איסור נבלה ואיסור אכילה של עולה, הביאו התוס' כאן (ד"ה איסור) הא דתניא לקמן ק"א א' דר"מ מחייב שתים, גם משום גיד וגם משום נבלה ומשום עולה. וכתבו התוס' דנשמע מינה דר"מ ס"ל יש בגידין בנותן טעם, דאי אב"ג בנ"ט כשם שאין בגיד איסור מוקדשין כמבואר בסוגיין, ה"ה דאין בו איסור נבלה ואיסור אכילה של עולה, ומכח זה נתקשו בסוגיין, עי' בדבריהם. אבל הא פשיטא להו דגם הא דמחייבינן בנבלה ובעולה שתים הוא רק למ"ד יש בגידין בנותן טעם.
♦
ב. דברי הרמב"ם דבעולה ונבלה חייב גם על הגיד אף דפסק אין בגידין בנ"ט
אמנם בדברי הרמב"ם מבואר לא כן, דפסק (פ"ד ממאכא"ס הי"ח) דאין בגידין בנותן טעם, ומה"ט האוכל מגיד של נבלה וטרפה פטור. וכן פסק (שם פט"ו הי"ז) דאין גיד אוסר בנתינת טעם הואיל ואין בגידין בנ"ט. וכן בפט"ו הל"ב ובפט"ז ה"ו פסק ג"כ דאב"ג בנ"ט. ואפ"ה פסק (פ"ח ממאכא"ס ה"ו) "האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים, מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר, נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר", ע"כ. ומבואר דהאוכל גיה"נ של נבלה ושל עולה חייב גם משום גיד, אף שאין בגידין בנ"ט.וכבר עמד בקושיא ע"ד הרמב"ם בתשו' הרשב"א (ח"ד סי' פ"ט), וכפי שהובא שם בכס"מ שכתב בזה"ל "כתוב בתשובות הרשב"א הקשית דמוכח בפרק גיד הנשה דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם, אין איסור מוקדשין נוהג בו, ושכן פסק הרמב"ם, ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב שתים, ומאן דמחייב שתים ע"כ אית לי' יש בגידין בנותן טעם, וקשיא דידי' אדידי', גם אני איני יודע דרכו בזה", ע"כ.
והנה מש"כ "ושכן פסק הרמב"ם", כונתו שהרמב"ם פסק אין בגידין בנותן טעם, דאין מבואר ברמב"ם שאין איסור מוקדשין בגיד הנשה, אבל בגמ' מבואר דאין נוהג גיה"נ במוקדשין אם אב"ג בנ"ט, והרמב"ם פסק אב"ג בנ"ט.
♦
ג. המקור לדברי הרמב"ם
ומקור דברי הרמב"ם לפסוק דבגיה"נ של נבלה ועולה חייב שתים אף למאי דקיי"ל אב"ג בנ"ט, לכאו' משום דסתמא דברייתא משמע דחייב, ולא תלי לה הגמ' בדין יש בגידין בנ"ט, וע"כ ס"ל דגם אם אב"ג בנ"ט ה"ה חייב.ויש להוסיף עוד דכבר הקשו התוס' (ד"ה אלא) בהא דקאמר בסוגיין דתנא דמתני' סבר אב"ג בנ"ט, וקמ"ל דאיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא, והקשו דנמצא לפ"ז דמתני' דלא כר"מ, דהא ר"מ בע"כ ס"ל יש בגידין בנ"ט מדמחייב שתים באוכל גיד של נבלה. וא"כ אי בלא"ה מוקי למתני' דלא כר"מ, נימא דהא דליכא איסור מוקדשין בגיד הוא לא מטעם שאב"ג בנ"ט, אלא משום דאין איסור חל על איסור, ע"כ הקושיא.
ויתכן דמזה הוכיח הרמב"ם דע"כ בעי לאוקמה למתני' כר"מ, ור"מ ס"ל איסור חע"א, ומהא דבעי לאוקמה למתני' כמ"ד אב"ג בנ"ט ש"מ דמצי ר"מ סבר אב"ג בנ"ט, וע"כ פסק הרמב"ם הך דינא דהאוכל גיה"נ של נבלה ושל עולה אף דפסק אב"ג בנ"ט.
♦
ד. סברת הרמב"ם דשאני גיה"נ דאחשבי' רחמנא לאכילה
אלא דצ"ב סברת הרמב"ם היאך אפשר לחייב על נבלה ועולה בגיה"נ, הא אב"ג בנ"ט. וכתבו האחרונים (שעה"מ הלכות מאכ"א, ראש יוסף בסוגיין, מנ"ח מצוה ג', או"ש) דסברת הרמב"ם דאף דבשאר גידין של הנבלה אין איסור נבלה למאי דקיי"ל אב"ג נ"ט, מ"מ שאני גיד הנשה הואיל והתורה חייבה על אכילתו משום גיד, א"כ אחשביה רחמנא לגיה"נ דחשיבא אכילה דידי' אכילה, ממילא הויא אכילה אף לענין איסור נבלה ועולה.ונמצא לפ"ז דהא דבגיה"נ של בהמה טמאה אינו חייב משום בהמה טמאה הוא רק למאי דקיי"ל דאין נוהג בבהמה טמאה איסור גיד, אבל באמת למ"ד דנוהג גיה"נ גם בבהמה טמאה, יהי' חייב גם משום בהמה טמאה, כמו בנבלה, דהא אחשבי' רחמנא.
אלא דהקשו האחרונים מדברי הגמ' ק' ע"ב דקאמר אליבא דר' יהודה דס"ל נוהג גיה"נ גם בטמאה, דאי ס"ל אב"ג בנ"ט "איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא", ע"כ. וקשה, דאם איכא איסור גיד אמאי ליכא נמי איסור טומאה, הא אחשבי' רחמנא לאכילת הגיד.
והאו"ש כתב וכעי"ז בשעה"מ דהוא רק להס"ד, אבל למסקנת הגמ' באמת כל דחשיב אכילה לגבי גיד, חייב אף משום בהמה טמאה, ובקה"י סי' ל' כתב דזה דוחק.
וכתב בקה"י ליישב דבאמת ראוי להיות שיהי' חייב גם משום בהמה טמאה, אלא דהגמ' התם ס"ל דאאחע"א, וא"כ אי אב"ג בנ"ט נחשב תמיד שאיסור גיד קדים, דרק מחמת שנאסר הגיד באיסור גיה"נ, מצי ליאסר נמי הגיד באיסור בהמה טמאה, וכיון שאאחע"א ממילא איסור גיד איכא איסור בהמה טמאה ליכא, ע"ש היטב בדבריו בזה.
♦
ה. על איסור הנאה דמוקדשין לא מהני אחשבי'
אלא דאכתי צ"ב בסוגיין דאיירי במוקדשין אמאי פשיטא להגמ' דאי אב"ג בנ"ט אינו חייב משום מוקדשין, ואמאי לא נימא דמיגו דאחשבי' רחמנא לאכילה גבי גיד, ה"ה דהוי אכילה לענין האיסור דמוקדשין, ומאי שנא מעולה ונבלה.וכתב האו"ש, וכ"כ בקצרה בס' ראש יוסף, דהך סברא דאחשבי' רחמנא לאכילה וממילא חייב גם משום נבלה ועולה, מהני רק לאיסורי אכילה, וכגון באיסור אכילה דנבלה, דכשאכל גיד איכא חסרון דל"ה אכילה, ואמרינן דמיגו דחשיב אכילה לענין גיד ה"ה דהוי אכילה לענין נבלה. אבל הכא במוקדשין נדון הגמ' הוא משום איסור מעילה, דהוי איסור הנאה, וכלשון הרמב"ם ריש הלכות מעילה (פ"א ה"א) וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל. ובהא אמרי' דאי אב"ג בנ"ט ליכא מעילה משום דל"ה הנאה, ועל זה לא יועיל מה דאחשבי' רחמנא לגיה"נ לאכילה.
והא דלגבי עולה מבואר ברמב"ם דמהני הא דאחשבי' רחמנא, כתב האו"ש דצ"ל דאיירי לענין איסור אכילה דעולה, והיינו לאו דכליל תהיה לא תאכל, שהוא אזהרה לכל מידי דהקטרה כש"כ הרמב"ם פי"א ממעה"ק ה"ג. ואיסור זה הוא איסור אכילה. וא"כ נהי דלענין איסור מעילה, שזה איסור הנאה ששיעורו בשו"פ, לא מהני הא דאחשבי', מ"מ בעולה איכא נמי איסור אכילה מקרא דכליל תהיה לא תאכל, וע"ז מהני אחשבי'.
♦
ו. הא דבעולה אסור הגיד באכילה אף שאין עליו דין הקטרה
אלא דיש לתמוה ע"ז, ובס' קה"י סי' ל' הובא שכבר נשאל ע"ז האו"ש מהגאון ר"א לופטביר זצ"ל וכפי שנדפס בספר זרע אברהם סי' ג', דלכאו' על גיה"נ לא שייך כלל לאו דכליל תהי', דהא אין מקטירו כלל אלא חולצו לתפוח, ואם אין עליו דין הקטרה ליכא הלאו דכליל תהי'.והאו"ש השיב ע"ז דגם התפוח הוי מקום הקטרה, כדמוכח במנחות דף ע"ד, וכיון דחולצו לתפוח שפיר שייך הלאו דכליל תהי'. והקה"י תמה ע"ז דנהי דהוי מקום הקטרה, מ"מ הכא בע"כ חולצו לתפוח שלא לשם הקטרה, דהרי אסור להקטיר מה שאינו ממשקה ישראל. וא"כ אכתי קשה דלכאו' על הגיד לא שייך הלאו דכליל תהי' לא תאכל, וכן תמה בס' הזכרון להגר"י הוטנר זצ"ל.
ולכאו' י"ל על דרכו של האו"ש אבל באופ"א, דהלאו שיש בעולה אינו כליל תהי' לא תאכל, דזה לא שייך באמת על הגיה"נ שאין עליו דין הקטרה, אלא דאיכא לאו מיוחד על אכילת בשר עולה מלבד הלאו שיש בכל האימורים, וכמבואר ברמב"ם פי"א ממעה"ק ה"א שכתב "האוכל כזית מבשר העולה בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו', מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה" ע"כ. ובה"ג כתב דלאו דכליל תהי' הוא אזהרה לכל האימורים, וא"כ לאו דכליל תהי' הוא רק במידי דהקטרה, וגיה"נ שאין עליו דין הקטרה משום משקה ישראל אינו בלאו זה, אבל הלאו דאכילת בשר העולה י"ל דשייך אף על הגיה"נ. [ובאמת דלאו זה של אכילת בשר עולה דילפי' מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, מבואר ברמב"ם ריש הלכות מעילה (פ"א ה"ג) דהוא האזהרה של מעילה, כש"כ שם וז"ל "כל המועל בזדון לוקה ומשלם וכו', ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו', מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולה לשם, וה"ה לשאר כל קודש וכו', אם נהנה מהם בשו"פ לוקה", ע"כ. וע' במל"מ שעמד דלאו זה כולל ב' עניינים, גם איסור אכילת המוקטרים, וזה בכזית, וגם אזהרה לנהנה מן הקודש, וזה בשו"פ. אמנם פשטא דגמ' בסנהדרין פ"ד א' דאזהרה של מעילה היא חטא חטא מתרומה, כש"כ רש"י בכ"ד, וכ"מ בראב"ד בהשגות שם, וע' ר"י קורקוס שהאריך בזה].
♦
ז. קו' הקה"י דלגבי הנאה לא שייך למיתלי בפלוג' דיש בגידין בנ"ט, עפ"ד הרשב"א דהוי טעם קלוש
והנה כל התירוץ ע"ד הרמב"ם – דהא דחייב בגיה"נ של עולה ונבלה הוא משום אחשבי', וס"ל דהכא במוקדשין לא שייך אחשבי' כיון שאינו איסור אכילה - הוא רק אם נפרש בדברי הגמ' כאן דאיסור מוקדשין הכוונה איסור מעילה, וכיון דהוי איסור הנאה ולא איסור אכילה לא שייך בזה אחשבי'. אמנם לכאו' יש כמה קושיות אם נפרש בדברי הגמ' דאיירי על איסור הנאה דמעילה.בקה"י סי' ל' הקשה דלכאו' לענין הנאה מהגיד לא שייך למיתלי בפלוג' דיש בגידין בנותן טעם או לא, והוא עפימש"כ הרשב"א בדף צ"ב, דהקשה על עיקר הפלוג' דיש בגידין בנ"ט או אין בגידין בנ"ט, דלכאו' הרי אפשר לברר הדבר ע"י קפילא. ותירץ הרשב"א דהוי טעם קלוש ולא סמכינן בזה אקפילא. והקה"י נקט שכונת הרשב"א דגם למ"ד אבג"ד בנ"ט איכא טעם קלוש, והפלוג' היא בדין, אם טעם קלוש זה נחשב טעם או לא. וא"כ כ"ז שייך לענין הנדון אם נחשב אכילה או לא, דיש מקום לפלוגתא אי סגי בטעם זה לאשוויי תורת אכילה או לא, אבל לענין הנאה, הרי לכו"ע אית לי' הנאה כל דהו. וא"כ אם הנאה זו שוה פרוטה הוי מעילה, ואמאי תלי לה בפלוג' דיש בגידין בנ"ט.
וכתב שנתקשה בזה הרבה, וכתב ליישב עפ"י המבואר בתוס' פסחים כ"ו דאין חיוב מעילה בהנאה שלא כדרך, וא"כ י"ל דלמ"ד אב"ג בנ"ט נחשב שלא כדרך הנאה. [ועיקר הדבר דגם למ"ד אב"ג בנ"ט הנאה מיהא איכא, כ"כ גם הפלתי סי' ס"ה סק"ב, ובהגהות ברוך טעם הקשה ע"ד דהא הוי שלא כדרך הנאה].
אכן בעיקר הקושיא יש לדון, דבדברי הרשב"א לא מבואר דהך טעם קלוש יש גם למ"ד אב"ג בנ"ט, אלא י"ל דכונת הרשב"א דגם למ"ד יב"ג בנ"ט הוי רק טעם קלוש, ובטעם קלוש לא סמכינן אקפילא. ולא הוקשה להרשב"א דהוי פלוג' במציאות, דמצינו כה"ג שנחלקו, אלא דקשיא לי' שאפשר לברר ע"י קפילא, ותי' דבטעם קלוש לא סמכינן אקפילא. אבל באמת למ"ד אב"ג בנ"ט גם טעם קלוש ליכא, ולא שיש כאן פלוג' בדרגת הטעם שאוסרת באכילה. וא"כ א"ש דלמ"ד אב"ג בנ"ט גם טעם קלוש ליכא וממילא ליכא הנאה כלל. [אמנם עי' בפלתי סי' ס"ה ססק"ב שג"כ פירש דברי הרשב"א דלכו"ע יש טעם קלוש, ונחלקו אם סגי בטעם זה לאסור. ובהגהות ברוך טעם להג"ר ברוך פרנקיל זצ"ל העיר ע"ד, דהרשב"א לא כתב דלכו"ע יש טעם קלוש, אלא דגם למ"ד יש בגידין בנ"ט, הוי רק טעם קלוש, אבל למ"ד אב"ג בנ"ט ליכא טעם כלל, והוכיח כן מדברי הרשב"א בתוה"ב].
♦
ח. ראיות החזו"א דהגמ' איירי באיסור אכילה ולא באיסור הנאה
אמנם יעוי' חזו"א שנתקשה בדברי הגמ' דתלי האיסור הנאה של מוקדשין בפלוג' דיש בגידין או אין בגידין, והקשה גם בלי דברי הרשב"א בדף צ"ב, ואפי' נימא דלמ"ד אב"ג בנ"ט ליכא טעם כלל, מ"מ איסור הנאה איכא, דכל שדעתו ליטול ד"ז מהקדש הוי שימוש ואיכא איסוה"נ. [והחזו"א הוכיח מזה דאין נדון הגמ' על איסור מעילה אלא על איסור אכילה].עוד הקשה החזו"א דאם הנדון כאן הוא מדין מעילה, אין מה לדון שלא יהי' איסור מוקדשין בגיד מדין אאחע"א, דהרי הנאה לא נאסרה מקודם, ואף שעתה אוכל, ואכילה כבר אסורה, מ"מ כיון שחייב מדין הנאה לא שייך בזה אין איסור חל על איסור. וכתב ע"ז "ומיהו י"ל דהנאה של אכילה מקרי אחע"א". והיינו דהחזו"א דן דכיון שאכילה זו אסורה מדין הנאה, י"ל דל"ש בזה אאחע"א כיון דזה ב' סוגי איסורים, דזה איסור אכילה וזה איסור הנאה, או דכיון שסו"ס פעולה זו כבר אסורה מדין אכילת גיד, תו אינה נאסרת מדין מעילה.
[אמנם בנדון זה לכאו' יש להוכיח מהא דזר ששימש בשבת חשבינן לי' איסור חע"א ביבמות דף ל"ג ב', אף שזה ב' עניינים של איסורים, דשבת הוי איסור מלאכה, ובזר הוי איסור עבודה, ואפ"ה חשבי' לי' איסור חע"א ולא חייל. ובע"כ דכל שפעולה זו כבר אסורה, אף שזה ב' עניינים של איסור, אמרי' אאחע"א, ויבואר בזה עוד להלן דף ק"א א' בשיעור בענין אי איסור הנאה חשיב מוסיף].
♦
ט. לפמש"כ באבי עזרי דצריך לתקן הגיד לאכילה, א"כ ודאי דאית לי' הנאה
ועוד יש להקשות בהא דתלי הגמ' איסור הנאה דמוקדשין בפלוג' דיש בגידין בנ"ט. והוא, דאפי' נימא דלמ"ד אב"ג בנ"ט לא חשיב הנאה, או דהוי הנאה שלא כדרך, מ"מ יש להקשות ע"פ מש"כ בס' אבי עזרי פ"א מאה"ט ה"ז שהדבר ברור דהא דאמרינן גבי גיד עץ הוא והתורה חייבה עליו, היינו דאף שהוא עץ בעלמא הוא נאסר, אבל מ"מ צריך לאוכלו כדרך אכילה, ושיהי' מתוקן לאכילה בציקי קדירה וכדו'. וכל שאינו אוכלו באופן שהדרך לאוכלו כך, אינו חייב. וכתב שמצא כדבריו בפמ"ג. וא"כ מעתה הרי פשיטא דגם למ"ד אב"ג בנ"ט חשיב הנאה, ונהי שאינו אסור משום נבלה ומשום טמאה, דכל שאינו בשר מצד עצמו לא נאסר, אף אם תיקנו לאכילה, מ"מ הרי הנאה איכא. וא"כ קשה דגם למ"ד אב"ג בנ"ט אמאי אינו חייב משום מוקדשין.אמנם יש להעיר על דבריו שבפמ"ג אינו מבואר שצריך לתקנו לאכילה טפי ממה שהוא ראוי לאכילה כמות שהוא, אלא דכתב דאף שהוא אינו ראוי לאכילה, אפ"ה אם עירב בו דבר מר או אכלו חי, פטור על אכילתו, דצריך שיהי' מבושל כמו שאר בשר, אבל לא שצריך לתקנו שיהי' ראוי לאכילה טפי ממה שהוא.
ובחזו"א פסחים דף כ"ד ב' כתב שבאמת אכילת גיד הוי שלא כדרך אכילתו. והא דלא חשיב הגמ' לגיד הנשה בהדי הנך דהתורה חייבה עליהן גם שלא כדרך, משום דלא חשיב אלא הנך שסתם אכילתן הוא כדרך אכילה כמו בשר בחלב וכדו'. אבל הנך איסורים דהוו מידי שאינו ראוי לאכילה, כמו עצים ולבונה וחרצן לא חשיב, דהתם ודאי חייב אף שלא כדרך, ומה"ט לא חשיב נמי גיה"נ. [וע"ש עוד בצל"ח].
ועכ"פ לכאו' מוכח מזה דנדון הגמ' על מוקדשין הוא לא באיסור הנאה אלא באיסור אכילה, דאיסור הנאה אינו תלוי אם יש בגידין בנ"ט. וא"כ הדק"ל, דנימא אחשבי', ואמאי בזה להרמב"ם אינו חייב, ומאי שנא מנבלה ועולה.
ועוד יש להקשות עפמש"כ לדון באבי עזרי פי"ט מסנהדרין ה"ד דהא דאיכא מלקות במעילה הוא רק באכילה ולא בהנאה, ולפ"ז הרי בע"כ איירי באכילה, וא"כ קשה טובא דכיון שמתחייב משום גיד נימא אחשבי' ויהי' חייב נמי משום מוקדשין.
♦
י. י"ל דכונת הגמ' דלמ"ד אב"ג בנ"ט אינו חייב משום מוקדשין כיון דל"ה גופא דזיבחא
וע"כ נראה דיש לבאר דברי הגמ' באופ"א, ולעולם איירי בהנאה, כדמשמע לשון רש"י "דנהנה מן המוקדשין", ומה"ט גם לא שייך אחשבי'. והא דתלי לה הגמ' בפלוג' דיש בגידין בנ"ט, אין הכוונה דלמ"ד אב"ג בנ"ט אין כאן הנאה לחייב, דודאי י"ל דאיכא הנאה המחייבת, אלא דאינו מתחייב משום מעילה אף כשנהנה מן הגיד, דלמ"ד אב"ג בנ"ט נחשב שאין הגיד כחלק מהקרבן, וכדיבואר.דהנה בחידושי הרמב"ן לקמן דף ק"א א' כתב וז"ל "ואיכא דקשיא לי' היאך מתחייב שתים במוקדשין, והא אמר רב הונא (לעיל צ' ב') גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח, ממשקה ישראל מן המותר לישראל, וכיון שכן, משום מוקדשין לא ליחייב, דהוה לי' כעצמות שמותרין לאחר זריקה ואפילו לקתא דסכיני כדאיתא במסכת זבחים פרק המזבח מקדש (פ"ו א'). וזו אינה קושיא, דשאני גיד לר"מ דכיון שיש בגידין בנותן טעם אע"ג דאריא רביע עלי' חייבין עליו משום מוקדשין, אבל עצמות משום דלאו בני אכילה נינהו שרו", ע"כ.
ולמדנו מדבריו דכשבאים לחייב משום מוקדשין בנהנה מן הגיד, יש בזה ב' נדונים, הא' אם הי' הנאה או לא. הב' אם הגיד הוי דבר שמועלין בו, דהא בעצמות אין מועלין בהן גם כשנהנה משום שאינם חלק מהזבח.
ומעתה מבואר היטב, דהא דתלי הגמ' הך דינא דחייב משום מוקדשין בפלוג' דיש בגידין בנ"ט, לאו משום דלמ"ד אב"ג בנ"ט אין כאן הנאה, אלא משום דלמ"ד אב"ג בנ"ט אין כאן מוקדשין, דל"ה חלק מהזבח דהוי כעץ בעלמא, וממילא אין בזה מעילה.
♦
יא. הא דבעולה מתחייב אף דהרמב"ם פסק אב"ג בנ"ט וא"כ ל"ה גופא דזיבחא
אלא דאכתי תקשי א"כ היאך מתחייב בנהנה מן הגיד של עולה, הא ל"ה גופא דזיבחא דהוי כעצמות. ובשלמא בדברי הגמ' פירש הרמב"ן דחייב משום דלר"מ יש בגידין בנ"ט, וממילא שפיר הוי גופא דזיבחא, אבל הרמב"ם פסק דחייב אף שפסק להלכה דאב"ג בנ"ט, ותקשי טובא, נהי דאכילה יש כאן משום דאחשבי' וכנ"ל, אכתי אמאי מתחייב הא ל"ה גופא דזיבחא, ועל חסרון זה לא יועיל כלל אחשבי'.ויש ליישב דהסוגיא בדף ק"א איירי באוכל את הגיד של העולה קודם זריקה, וא"כ נהי דהוי כעצמות בעלמא הואיל ואב"ג בנ"ט, מ"מ גם בעצמות הא דאין מועלין בהם הוא רק לאחר זריקה, דהזריקה מתרת אותם. אבל קודם זריקה מועלין אף בעצמות, דהשתא הוי חלק מהזבח משום דהזריקה חלה גם על העצמות. וא"כ בנהנה מן הגיד קודם זריקה חייב אף למ"ד אב"ג בנ"ט, דהשתא אכתי הוי גופא דזיבחא, ובהא אמרינן דבאכל גיה"נ של עולה חייב גם משום עולה.
אלא דלכאו' תקשי אי איירי קודם זריקה, מאי איריא דנקט עולה, הא משכח"ל בכל הזבחים, וחייב משום איסור אכילה קודם זריקה. ומדנקט עולה משמע דאיירי לאחר זריקה, וע"כ רק בעולה דהוי מידי דהקטרה מתחייב. [ויתכן דאף אי קודם זריקה הוי כגופא דזיבחא, כל זמן שלא פריש, מ"מ כיון שאין עליו דין הקטרה, דהא ל"ה משקה ישראל, אין בזה הלאו דאכילה קודם זריקה. וכל דברי הרמב"ן דהוי כאריא דרביע עלי' לא שייך אלא לגבי דהוי כגופא דזיבחא ויש בזה מעילה וע"כ נקט עולה דהוי קדשי קדשים. ועוי"ל דיש לאוקמה אף לאחר זריקה, כפשטא דגמ' דלא נזכר בגמ' וברמב"ם דאיירי קודם זריקה דוקא, ואפ"ה מועלין בהן, ע"פ המבואר ברמב"ם פ"ב ממעילה הי"ב דאף שבקדשי קדשים קיי"ל דעצמות שפירשו אחר זריקת דמים אין בהן מעילה, אפ"ה עולה שאני, ועצמות העולה שפירשו לאחר זריקה מועלין בהן, דכיון שבשעת זריקה הוו מחוברין, ומחוברין יעלו, שפיר יש בהן מעילה. ומעתה ה"ה גיה"נ לפמש"כ הרמב"ן דהוי כעצמות שיש בהן דין הקטרה, אלא דאריא הוא דרביע עלי', ומה"ט יש בהן מעילה, א"כ ה"ה גיה"נ של עולה שפירש לאחר זריקה מועלין בו לעולם, ול"ה כשאר מוקדשין, וא"ש דנקט עולה דבאמת עולה שאני].
♦ ♦ ♦