הרב יעקב מתלון
ישיבת קדומים
מחבר 'לוחות ושברי לוחות' (על הלוח העברי) ו'תקציר מסקנות הדף'

פסקי רש"י בפירושו לתלמוד

כידוע, דרכּוֹ של רש"י בפירושו לתלמוד היא בעיקר פירוש הסוגיה, ולאו דווקא לפי ההלכה, ופעמים רבות רש"י מפרש סוגיה לפי שיטת החכם (תנא או אמורא) הנזכר בה, ואף ששיטת אותו חכם שנויה במחלוקת - עיין בספר אהלי שלמה לרבי שמואל אליקים קדר זצ"ל (על שיטת רש"י בפירושו, שבּת), במבוא לספר.
לעומת זאת, במקצת מקומות יש שרש"י, בשולי הסוגיה, פוסק את ההלכה בקצרה, או אף מאריך במשא-ומתן ההלכתי. ויש להביא בחשבון את הכרעתו בלימוד שיטות הראשונים בסוגיה אליבא דהלכתא. רשימה זו נלקטה אצלי אגב הלימוד (התשע"א-התשע"ח לערך). מובאים בה המקומות שבּהם רש"י פוסק הלכה - ע"פ הנראה מלשונו, כשכותב בהדיא "והלכתא...", "והילכך...", "וכיוון...", "שמעינן מינה", או שמאריך בהלכה. כשהדברים מופיעים בסוגריים, בד"כ סימן הוא שהסתפקתי האם כוונת רש"י שם לפסוק הלכה.
נקל להבחין שהמסכת הבולטת במספר פסקי רש"י היא חולין, כפי שוודאי חש בזה מי שלומד את המסכת. גם במסכת ע"ז יש פסקים רבים יחסית.
♦

ברכות

ב. ד"ה עד סוף
חובה לקרוא ק"ש אחר שתחשך. ובפרשה ראשונה, בק"ש שעל המיטה - יצא.
כא. ד"ה ולואי
בה"ג פסק כר' יוחנן בספק אם התפלל (שיחזור) וכשמואל בוודאי (שלא יתפלל שוב).
כב: ד"ה אמר רבא
אנחנו נוהגים כרבי יהודה בן בתירה שבעל קרי א"צ טבילה, וכרנב"י לעיל.
♦

שבת

י: ד"ה הוה נקיט
האידנא נהוג עלמא כר' אלעאי שאין ראשית הגז ומתנות בחו"ל.
לד. ד"ה שניהם
הלכה כר' יוסי, דאמר בעירובין (לה.) ספק עירוב כשר.
לז: ד"ה ורב ששת
אנו משהים קדרה על כירה שאינה גרופה, שסומכים על דברי חנניה, דתנן סתמא כוותיה.
קכד: ד"ה דכרבה
הלכה כרבא, המתיר לטלטל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו; ושלהיתר מחמה לצל.
♦

עירובין

ז. ד"ה אין צריך כלום
רחבה הפתוחה למבוי א"צ לעָרב (לטלטל ביניהם), דהלכה כרבינא דאמר כן להלן (כד:).
טו. ד"ה ואפליגו בה
הלכה כאביי בלחי העומד מאליו, שזו אחת מיע"ל קג"ם (וכ"כ בריש ה:).
לט: ד"ה פסק
שני י"ט של גלויות שתי קדושות הם, ואחד מהם חול; ובה"ג אוסר (ע"ע ביצה כד:).
פו. ד"ה קורה ד'
אין הלכה כרב יהודה וכר' ישמעאל בר' יוסי שמחיצה תלויה מתרת.
♦

פסחים

ז: ד"ה והלכתא
נוסח ברכת המילה 'על המילה', אף לאבי הבּן, כ'למוּל'.
ל. ד"ה אמר רבא
מין במינו אוסר במשהו, בין בחמץ בין בשאר איסורים (ע"ע חולין קט. ד"ה ותו; ע"ז סט.).
ל. ד"ה אמר רב
אין הלכה כרב (שקדרות בפסח יישברו); דהלכה כר"ש בחמץ אחר הפסח; ונט"ל מותר.
מח: ד"ה אמר לי'
קי"ל כר' אליעזר בחלה בפסח, ואחר אפייה מצרף בסל ומפריש אחת לחלה ושורפהּ מחר.
סה: ד"ה צלייתו
קי"ל חי נושא את עצמו (לגבי טלה, ואסור רק מדרבנן. ועי' שבת צד. ורש"י שם קמב.).
עו. ד"ה ושמואל
הלכה כשמואל, ש'תתאה גבר'.
עו: ד"ה אמר לך
הלכה כלוי, שריחא לאו מילתא, שרבא כמוהו במס' ע"ז (סו:).
♦

סוכה

ט: ד"ה מאי למימרא
מסככים על נסרי הגג שחמתן מרובה, אף שאין ביניהן 3 טפחים, כשהם ורווחיהם שווים.
יא: ד"ה כי חגיגה
כיוון שלימודו של רב דימי נדחה אין סומכים עליו לסכך בעוֹרות.
לג: ד"ה ופליג עליה
הלולב צריך קשר גמור ולא סגי באגודה כירק.
מה: ד"ה עלה אחד
עכשיו נהגו להביא לערבה ענפים ארוכים ויפים.
מו: ד"ה ובפלוגתא
הלכה כר' יוחנן, והאתרוג אסור בשביעי ומותר בשמיני.
נה. ד"ה אתקין אמימר
כתקנת אמימר בתפילה עושים בקריאת התורה, לקרוא 2 ספֵקֵי היום (וגם יום המחרת).
♦

ביצה

יז. ד"ה אין הלכה
אין הלכה כת"ק שבמוסף שבת ר"ח חותם ברכת היום בשל שבת, אלא בשתיהן כרבי.
כד: ד"ה ולערב
שני י"ט של גלויות שתי קדושות הם, ואחד מהם חול; ובה"ג אוסר (ע"ע עיר' לט:).
לג. ד"ה והלכתא
אנן כר"ש סבירא לן במוקצה ובדבר שאינו מתכוון, וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש.
♦

ראש השנה

י. ד"ה סוף היום
כיום מחמירים בנדה כספק זיבה ואין סוף היום עולֶה לספירה, והרבה טעו בשמועה זו.
♦

תענית[2]

י. סד"ה תתאי
נהוג (בני חו"ל) כבני בבל, לשאול גשמים רק מ-60 יום אחרי תקופת תשרי.
יב. ד"ה איכא דאמרי
הלכה כלשון אחרונה וכרבי, שאוכל ושותה עד שיישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר.
יב: ד"ה איקפד
אנחנו נוהגים כשמואל שאין דין תענית ציבור (בחומרי יוה"כ) בבבל אלא תשעה באב.
יג. ד"ה כשאמרו
משמע שבליל ט"ב מותרים במלאכה, אך אין מפרסמים זאת (אך עיין רש"י פס' נד:).
♦

מגילה

ל: ד"ה ואי זו
נוהגים כרב, שכשחל ר"ח אדר ביום שישי מקדימים פרשת שקלים; וכן בפורים ובזָכור. ובימינו ר"ח אדר חל בימי זבד"ו (שלא בד"ו פסח), והסימן להפסקה: זט"ו, ב"ו, ד"ד, ובי"ו
♦

מועד קטן[3]

יט. ד"ה הרגלים
קי"ל שיש אבלות בשבת בדברים שבצנעה.
כ. ד"ה אפי'
נהג אבלות אפילו שעה קודם הרגל בטלה גזרת 7 (והרגל עולה למניין 30).
כג. ד"ה תנו רבנן
עכשיו אין גזרת 30 אלא לתספורת, אבל 'גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם' ומותר אחרי ה-7.
♦

יבמות

לט: ד"ה אמר רב
כשאין היבמה רוצה להתייבם כופים אותו לחלוץ (אם אי אפשר להטעוֹתו) ומקבלת כתובה.
קו: ד"ה מִמאן וד"ה משרטט
לכתיבת 4 מלים (ומעלה) מן המקרא צריך שרטוט (עי' קרבן נתנאל ו וערול"נ).
♦

כתובות

יז: ד"ה אבל
למי שלא קרא ולא שנה אין מבטלים ת"ת אם יש לו מתעסקים (בה"ג).
פו. ד"ה ומאן דלא דאין
קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי.
פט. ד"ה ש"מ
קי"ל כמ"ד אין כותבים שובר.
♦

סוטה

לט: ד"ה לעקור
סדר נשיאת כפיים הוא כמפורט בסוגיית הגמ' (לח.-לט:).
♦

גיטין

פה: ד"ה זהו טופס הגט
נוסח הגט.
פה: ד"ה מן יומא דנן
קי"ל כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו.
♦

קידושין

סב: סד"ה כמאן
כר"א בן יעקב קי"ל שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
♦

בבא קמא

[סא: ד"ה היה גדי
קי"ל כמ"ד חייבי מיתות שוגגין פטורים מתשלום (תנא דבי חזקיה)].
♦

בבא מציעא

לט: ד"ה בידא דאחתא
הלכה כרשב"ג שמורידים קרוב לנכסי שבוי אף שלא שמעו שמּת.
מג: ד"ה ורבא אמר
עבדינן כרבא שפסק כב"ה, שהשבח (גיזות וולדות שנטענה אצלו) של הגזלן.
סד: ד"ה קא משמע לן
אסור להלוות על בית ולדוּר בו אפילו בניכיון.
צח: ד"ה אישתבע
לית לן דרמב"ח דבעי כפירה והודאה בשומרים, דסבירא לן כמ"ד עירוב פרשיות כאן.
♦

בבא בתרא

ה. ד"ה הב לי
קי"ל כרב הונא אליבא דר' יוסי, שניקף שגדר רוח רביעית משלם הכל לפי הגדר.
♦

סנהדרין

כח. ד"ה ה"ג
הלכה כרבא (ב"ב קכח. קכט., וכנדצ"ל ברש"י), שמעיד אדם לאחי סבו - שלישי בראשון.
♦

שבועות

לח: ד"ה בספר תורה
בִּטּלוּ הראשונים שבועה דאורייתא, שענשהּ גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשׂרה.
♦

עבודה זרה

ל. ד"ה הרי אמרו
יין מבושל (שאין בו משום נסך) מותר אף בשתייה.
לג: ד"ה והלכתא
בכלים שמכניסן לקיום אין די בהֶכשר מבּפנים (שׂרפה פנימית או מים חמים).
נח. ד"ה ימכר
סתם־יינם שהתערב ביין כשר - מותר בהנאה חוץ מדמי האיסור (ולהלן עד.).
ס. ד"ה ואידך; ניקבה
אין הלכה כרב פפא, אלא גוי שתחב ידו בנקב החבית לסתמהּ אסר כולה בשתייה.
ס: ד"ה ומסקנא דמילתא
אין הלכה כר"ש שהתיר בשתייה מגע גוי שלא בכוונת ניסוך (כַּנִּפסק בגמ').
סא: ד"ה מסקנא דמילתא
סיכום דיני מגע גוי באופניו השונים (נו:-ס:) להלכה.
סו. ד"ה וכל מין
להלכה אפי' מין במינו בנותן טעם חוץ מטּבל ויין נסך [אך להלן (סט. ד"ה ה"ג וכן); ובחולין (קט. ד"ה ותו לא) פסק רש"י כר' יהודה שמין במינו אוסר בכל שהוא. הג' אשרי (סי' ו): כאן טרם חזר בו רש"י. ב"ח (ג): גרסה זו שייכת לר"ת והשתרבבה בטעות, ויש גרסה אחרת שכּל מין במינו במשהו (אמנם במסורת הש"ס הִפנָה לתוס' פסחים ל. ד"ה אמר רבא; ע"ש)]
סט. ד"ה ה"ג וכן
מין בשאינו מינו משערים ב-60, ומין במינו במשהו, חוץ מֵחמץ (גזֵרה אטו מינוֹ).
ע. ד"ה שרי
הלכה כרבא בכל המקרים בגמ' (שם התיר היין שהגוי התייחד עמו באופנים מסוימים. כאשר יש לַגוי חשש שיִּראֵהוּ היין מותר [אף בשתייה], אך כאשר אינו חושש או שיש לו תירוץ סביר אסור [אף בהנאה])
עב: ד"ה דגוואי
הלכה כרב ששת, שאם שפך גוי ין מן הכלי - מה שנשאר בכלי מותר.
עב: ד"ה קטופי
הלכה כרב חסדא שניצוק חיבור (לעניין יין נסך).
עג. ד"ה אמר לך
אין הלכה כרב דימי שהקל ש'קמא קמא בטיל' בעירוי חבית יין נסך רב לבור.
עד. ד"ה סתם יינן
סתם־יינם שהתערב ביין כשר - מותר בהנאה חוץ מדמי האיסור.
עה. ד"ה מדיחן
להֲלכה גת גוי (בלתי מזופתת - ב"י יו"ד קלח) א"צ אפר, ודַי בהדחה, כברייתא בתרייתא.
♦

זבחים

[קה. ד"ה או דלמא - ב"ח ד
יצא חצי הפּר ברוב אבר לא אזלינן בתר רוב אבר, ולא הווייא יציאה (ב"ח: זהו פְּסַק)].
♦

מנחות

לט. ד"ה מין כנף
כיום עושים בציצית 5 קשרים (ומשלימים ל-613).
♦

חולין

ח: ד"ה דוחקא
אין לשחוט בסכין של גויים.
י: ד"ה הלכתא כרב הונא
השוחט בסכין ונמצא פגומה, לאיסור (הוראת ר' יעקב בר יקר בעוֹף).
י: ד"ה בעצם מפרקת
אין לִתלות הפּגם בעצם המפרקת, אך אם חתך עצמות בכוח תולים.
י: ד"ה לא
השוחט בהמה צריך לבדוק את הסכין אח"כ.
יב. ד"ה פסח
סמכינן ארובא ואין בודקים י"ח טרפות, חזקת היתר משנשחטה.
טו: ד"ה דלמא
סכין פגומה, אע"פ שיש בה כדי לשחוט מהפגם ואילך אין לשחוט בה.
יז: ד"ה הא איכא
בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא אתלת רוחתא, ואם לא בדק יבדוק אחרי השחיטה.
יח. ד"ה אלא פוסלין
שחט במגל־קציר בדרך הליכתהּ - אסור באכילה מדרבנן (ואין מְטמא).
[יח: ד"ה על מוגרמת
הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס (ושם סד"ה הכי קאמרי. וכן בגמ' יט.)].
כ: ד"ה ההוא
אין הלכה כדתני רמי בר יחזקאל, ועיקור פוסל אף בעוף.
כו: ד"ה בחתימתה
חיתום ברכת ההבדלה בין שבת ליו"ט - 'בין קֹדש לקֹדש', אך בפתיחתהּ 'בין קֹדש לחוֹל'.
ל: ד"ה תיקו (הראשון)
חלדה תחת מטלית וצמר־מסובך – לחומרא.
ל: ד"ה תיקו (השני)
חלדה במיעוט סימנים והגרמה חלקית דפ"ק – לחומרא.
לב. ד"ה דקה לדקה
הלכה כרב בשיעור שהייה לעוף כשחיטת עוף.
לב. ד"ה תיקו
שהייה במיעוט סימנים – לחומרא.
לט: ד"ה ד"ה רצה לשׂחק
קי"ל כר"ש שזורי במסוכן שאמר 'כִּתבוּ גט לאשתי' שכּותבים ונותנים (כנפסק במנחות ל:).
[לט: ד"ה ואי לא
קי"ל מעוֹת הגוי קונות]
מ. ד"ה דומיא וד"ה היתה
קי"ל בהמה נעבדת מותרת להדיוט.
[מג: ד"ה ההיא ספק דרוסה
גם בבהמה איכא תקנתא בספק דרוסה (לא כרש"י שברי"ף).]
מה. ד"ה תיקו
אנסה עצמה לפשוט צווארה ושחט קרוב לריאה – לחומרא.
מה. ד"ה מִטבעת הגדולה
השחיטה כשרה משיפוי־כובע וָמטה, כדלעיל (יט.).
מה: ד"ה מתני איפכא
כלישנא קמא מסתברא (בקנה־הריאה טרפה בנקב כריאה, וקנה־הכּבד ככבד בנטילה).
מה: ד"ה תיקו
מוח השדרה שאינו יכול לעמוד מחמת כבדו – לחומרא.
מו: ד"ה היינו רביתייהו
אונות סמוכות הסרוכות זו לזו - כשרה. אונא סרוכה באומא - מחלוקת, ולקולא.
מז. ד"ה יתיר
הלכה כרבא להחמיר (באונות הריאה) בחסיר וחליף, אך לא ביתיר.
מז. ד"ה אפילו
ריאה שאין בה עינוניתא כשרה; חסרו אונות הימין אין לצרפה; תרתי עינוניתא – טרפה.
מז: ד"ה דנפיחא
כשחיתוך האונות אינו גמור – כשרה.
[מז: ד"ה אינו קרום
כל סירכי הריאה - קרום העולה מחמת מכה הם.]
מח. סד"ה התם
הלכה כאבימי ברֵיאה הדבוקה לדופן שחוששים לה.
מח. ד"ה מקום
הלכה כר"נ, שריאה שניקבה ובשר הדופן סמוך לצוואר סוֹתמהּ – כשרה.
מח: ד"ה והלכתא
מחט שנמצאת בריאה, וראינוה וכל הריאה אינה נקובה – כשרה.
מט. והלכתא תלינן
תולים נקב במִשמוש ידי הטבּח, במקום שרגיל למשמש.
נ. ד"ה כי פליגי דאקשתא
שני חלבי הקיבה אסורים.
נ: ד"ה מאי
בכל הכרס מטריפים בנקב במשהו. א"צ לבדוק בכל הטרפות אלא בריאה דשכיחן סירכי.
נב. ד"ה בתרי גפי
ייזהר הדיין יפה ויצרף מומחים ויש לסמוך עליו (שלא כבה"ג דלא בקיאינן לבדוק).
נח: ד"ה והיכא
אברים יתֵרים, כגון קנה מבית־הכוסות לכרס או רגל נוספת - טרפה (כשלא נאמר אחרת).
סב: ד"ה חזיוה
עוף שאין לגביו מסורת יש לחשוש שמא ידרוס.
סו. ד"ה ומר
בה"ג: חגבים אינם טעונים שחיטה.
[עה: ד"ה במסוכן
בן פקועה שהִפריס ע"ג הקרקע טעון שחיטה.]
עו. ד"ה וכלישנא קמא
נפסק למעלה מארכובה התחתונה או ניטל צוה"ג - טרפה, ולחומרא.
עו: ד"ה וכמר
קי"ל כמבר"א. בשיעור צוה"ג הולכים אחר המחמיר ומעילוי ערקומא טרפה.
צג. ד"ה חלב שהבשר
חלב הכסלים המחופה בקרום יש אוסרים, אך מותר. בלובן כליה יש להחמיר לשרש אחריו.
צד. ד"ה חיתוכא
השולח ירך לחברו ביד גוי - כשרה, אבל באבר אחר, שאין חיתוך ישראל שונה – אסור.
צה: ד"ה רב הונא
אין הלכה כרב, ובשר שנתעלם מן העין מותר.
צז: ד"ה במאי דבלעה
אין משערים לא בקדרה ולא במה שבלעה אלא כפי שבא לפנינו.
צח: ד"ה לטעם כעיקר
סבירא לרבא ולאמוראי בתראי שטעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא.
קט. ד"ה ותו לא מידי
הלכה כרב באפשר לסוחטו, שאסור, ובמין במינו, שאינו בטל אא"כ יש גם שאינו מינו.
קיא. ד"ה הלכתא
לדידן אסור לצלות כבד עם בשר, בין למטה בין למעלה.
קיא: ד"ה קפי
הלכות כחל: לצלי קריעה שתי וערב, ובדיעבד כשר ללא זה; לקדרה - שתי וערב וטיחה.
קיב. ד"ה קישות
דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח, אך צנון שחתכו בסכין אסור משתי סיבות.
[קיב: ד"ה ומשפייה
בה"ג כתב שדווקא תרי גללי דמילחא ולא יותר.]
קטז: ד"ה הרי זו
חָלב הנמצא בקיבה הוא חלב גמור ואסור עם בשר בכל גווני.
קלה: ד"ה טבל וחולין
שדה בשותפות ישראל וגוי - יפריש עליו מטבל אחר לפי חציו, או מיניה וביה לפי כולו.
קלח: ד"ה מנכּה
פירש המוכר לַקונה שמָּכר לו את כֹּל הגֵּז - אין לכהן כלום, שאין זה "גֵּז צֹאנךָ" של אחד.
♦

בכורות

[ט: ד"ה ושור הנסקל
קי"ל דעֶגלה נאסרת בירידתהּ לנחל איתן.]
♦

נדה

נט. ד"ה נמצא עליה
הלכה כרב חסדא שמיקל בכתם כגריס.
♦ ♦ ♦