הרב חיים מאיר י. הלוי שטינברג
ראש כולל "אור הנר", ב"ב
תקיעה בחצוצרות ובשופר במקדש
א.
קושית המנחת חינוך למה לא נזכר דין תקיעה בשופר בשעת הקרבנות
ר"ה (כ"ו ב'): "מתני' שופר של ראש השנה של יעל, פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות".
ושם (כ"ז א'): "ושתי חצוצרות מן הצדדים, ותרי קלי מי משתמעי כו' והתניא כו', תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי, מתרי גברי משתמעי כו' והתניא כו', כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר, לידע שמצות היום בשופר". [ובפי' ר"ח כתב ש"מ דשופר ביד אחד וחצוצרות ביד אחרים ותוקעין בהן].
ובהמשך הגמ' אמרו: "רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתני', א"ל רבא לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש, אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר, מקום שיש שופר - אין חצוצרות. וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי מאי קראה דכתיב (תהלים צח, ו) "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם", לפני המלך השם הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא".
ובמתני' מבואר דדינא דשופר עם חצוצרות הוא בין בתעניות שמצותן בחצוצרות, ובין בר"ה דמצותו בשופר, וכתב הרמב"ם בהל' שופר (פ"א ה"ב): "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר, ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, אבל בשאר מקומות אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד".
ובהל' תעניות פ"א ה"א כתב: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י-ט) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כו'". וכתב בה"ד: "ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש, שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם".
ונאמר בבמדבר (שם פסוק י') "וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם וגו'". וביאור מצוה זו כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ג ה"ה): "בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות בשעת הקרבן, והלוים אומרים שירה, שנאמר וביום שמחתכם ובמועדכם ותקעתם בחצוצרות" עי"ש. ודעת החינוך במ' שפ"ד דמצות תקיעה בחצוצרות נהגה בכל יום על קרבן התמיד ולאו דוקא במועדים.
והרמב"ם בהל' תו"מ (פ"ו ה"ו) כתב: כשהיו נותנין היין למנסך היו שני כהנים עומדין על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידן כו', תקעו והריעו ותקעו כו'. והוא ממתני' תמיד (ל"ג ב'). והוא כד' החינוך דתקיעה בחצוצרות נהגה בכל יום על קרבן התמיד. ובמנ"ח שם אות ז' כתב דלהרמב"ם צ"ל דהא דתוקעין על התמידין הוא מדרבנן, דמה"ת תוקעין רק על קרבנות המועדים, וכ"כ המבי"ט בקרית ספר.
ובמנ"ח שם (אות ד') כתב וצ"ע מדוע לא נזכר במתני' דתמיד (ל"ג ב') שמובא דין חצוצרות שעל התמיד, דבעינן שופר עם החצוצרות, וגם הרמב"ם אינו מביא דין זה דבעינן שופר עם חצוצרות רק בדיני ראש השנה ובדיני תענית, אבל בהל' כלי המקדש דכתב דין חצוצרות במועדים לא כתב זה, וכן בש"ס אינו מבואר זה ואיני יודע למה, כיון דהוא מדברי קבלה [שנא' בתהלים (צח, ו): "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'"] א"כ תמיד הו"ל להיות דין זה, וצ"ע.
והוסיף דהא להרמב"ם מצות תקיעת בחצוצרות על הצרות ועל הקרבן היא מצוה עשה אחת, [כמו שכתב הרמב"ם בסה"מ מ"ע נ"ט], ומ"ש דבחצוצרות על הצרות תקעו במקדש גם בשופר, ואילו בחצוצרות על הקרבנות במקדש לא כתב שתקעו גם בשופר, עי"ש.
ומה שהק' במנ"ח דבמשנה במס' תמיד לא נזכר תקיעה בשופר עם החצוצרות שתקעו הכהנים, י"ל דמתני' דתמיד באה לפרש את עבודת התמיד, שבכללה הי' תקיעת החצוצרות ע"י הכהנים, אבל תקיעות השופר עם החצוצרות לא נעשית ע"י כהנים וכשרה אף בזרים, לכן לא נזכר תקיעת השופר עם החצוצרות במתני' דתמיד. ושו"ר שכ"כ בשפ"א במתני' ר"ה שם.
וי"ל עוד כיון שאף התקיעה בחצוצרות על התמידין להרמב"ם היא רק מדרבנן כמו שכתב במנ"ח הנז', לא תיקנו מדרבנן גם תקיעה בשופרות עם החצוצרות.
[ובתוי"ט בתמיד שם כתב דהתקיעות הללו אינם מעיקר הדין, אלא התעוררות ללוים ליתן לב על שעת הניסוך שישוררו בה, ועי"ש שכתב דלא תקעו בכל פעם, אלא רק אם היו הלוים טרודים שהיו צריכים זירוז רב, עי"ש. ולפ"ז פשוט דלא היו צריכים לתקוע גם בשפורות עם החצוצרות].
אבל ק' ממתני' דר"ה הנז' דהזכירו שופרות עם חצוצרות רק בשופר דר"ה ובחצוצרות דתעניות, ולמה לא הזכירו גם שופרות עם חצוצרות על קרבנות המועדים. ואף הרמב"ם עצמו שכתב בהל' כלה"מ הנז' דין תקיעה בחצוצרות על הקרבנות, לא כתב דתוקעין בשופר עם החצוצרות.
♦
ב.
תירוץ ראשון: אין המצוה במקדש לתקוע בשניהם רק כשיש בגבולין איסור בשניהם, מחמת כבודו של מקום
ונראה בביאור דברי הרמב"ם, בהקדם מש"כ בהל' שופר (פ"א ה"א): "מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה" כו'. ה"ב "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין כו', ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, אבל בשאר מקומות אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד".
ולכאורה צ"ב מה שהוסיף הרמב"ם בסוה"ב "אבל בשאר מקומות אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד", דהא כבר שמעינן כן ממש"כ בה"א דהמצוה לשמוע שופר בר"ה, ובריש ה"ב כתב במקדש תוקעין בשופר ובחצוצרות, הרי דבשאר מקומות תקעו רק בשופר, ולמה הוצרך להכפיל את הדברים.
וכן בהל' תעניות פ"א ה"א כתב: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור" כו'. ובה"ד כתב: "…ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו', ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש, שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם".
וגם כאן צ"ב מש"כ בה"ד "ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש כו'", דהא כבר כתב בריש ההלכה ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו', ומה הוצרך לכפול את דבריו בזה שכתב "ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש כו'".
והנראה בבי' ד' הרמב"ם דדינא דתוקעין בשופר ובחצוצרות דנלמד מקרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, דהיינו דתוקעין בשניהם יחדיו לכבוד המלך במקומו, דהיינו במקדש שהוא המקום שנחשב לפני השם. והא דמחוץ למקדש אין תוקעין בשופר ובחצוצרות, בפשוטו היינו שא"צ לתקוע בשניהם, הואיל והתקיעה בשניהם דהיינו בשופר ובחצוצרות היא רק לפני השם דהוי בכך כבוד להשם, ולא מחוץ להמקום שנחשב לפני השם. וזה שכתב הרמב"ם בתחילת דבריו דהמצוה לתקוע בשניהם הוא רק במקדש.
והוסיף הרמב"ם דלא רק דא"צ לתקוע בשניהם מחוץ למקדש, אלא גם שלא יתקעו בשניהם מחוץ למקדש, הואיל ותקיעה בשניהם נעשית רק לפני המלך במקומו, ואם תוקעין מחוץ למקדש בשופר ובחצוצרות, הוי כעין זלזול בכבוד המלך, דהא תקיעה בשניהם נעשית רק לפני המלך.
וזה שכתב בהל' שופר: "...אבל בשאר מקומות אין תוקעין בר"ה אלא בשופר בלבד", ובהל' תענית כתב: "...ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש כו'", לומר דלא רק דא"צ לתקוע בשניהם מחוץ למקדש, דזה כבר שמעינן מריש דבריו, אלא כוונתו בדברים אלו דיש איסור לתקוע בשופר ובחצוצרות ביחד מחוץ למקדש, כמו שעושין לפני המלך במקדש, דהוי זלזול בכבוד המלך.
ולפ"ז יתפרשו ד' הרמב"ם בהל' תענית שכתב: "ואין תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם". דהביא האי קרא בחצוצרות וקול שופר וגו', הן על הא דבמקדש תוקעין בחצוצרות ובשופר, והן על הא דמחוץ למקדש לא יתקעו בשופר ובחצוצרות.
מעתה י"ל דסבר הרמב"ם דהא דנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, דיש בתקיעה בשופר ובחצוצרות משום כבוד המלך, שייך רק בשופר דר"ה שמצותו היא לכל יחיד בכל מקום לתקוע בשופר בלבד, ואילו במקדש מוסיפין על תקיעת השופר גם תקיעה בחצוצרות ותוקעין בשניהם כאחד - לכבוד המלך. וכן בתעניות שהמצוה היא לתקוע בחצוצרות בכל מקום ובמקדש מצרפין לחצוצרות תקיעה בשופר - לכבוד המלך.
והיינו דהמצוה היא לתקוע בשופר או בחצוצרות, ולכבוד המלך תוקעין בשניהם, ובזה יש ביטוי לכבוד המלך דמשו"ה תוקעין לפניו בשניהם, אף דהמצוה מתקיימת בתקיעה באחד מהם, וכל התקיעה בשניהם הוא לכבוד המלך ולא לקיום המצוה של התקיעה. אבל במצוה שאינה נוהגת מחוץ למקדש וכל המצוה היא רק שייכת במקדש כגון תקיעה בחצוצרות על הקרבנות, י"ל דאם יצרפו תקיעת שופר עם תקיעת החצוצרות, אין בזה ביטוי של כבוד המלך כמו שנ', דכבוד המלך שייך כאשר המצוה בא' מהם ובמקדש בשניהם, אבל מצוה ששייכת רק במקדש – לא יהי' בזה משום כבוד המלך אם יצרפו תקיעה בשופר עם החצוצרות. וזהו שלא אמרו במתני' וברמב"ם דבתקיעה החצוצרות על הקרבנות תוקעין בשופר עם החצוצרות.
♦
ג.
תירוץ שני: עיקר החידוש דמתני' הוא השינוי בצורת המצווה במקדש מבגבולין
ובענין אמירת פסוקי שופרות בתפילת מוסף דר"ה, כתב הר"ן (על הרי"ף) בר"ה פ"ד (ט. מדפי הרי"ף)" זכרון שיש עמו תרועה. פי' שיש עמו תרועה ואין עמו שופר, כגון "זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג-כד), אומרה עם הזכרונות, ואומרה עם השופרות דברי רבי יוסי, פי' דסבירא ליה לרבי יוסי דכל פסוק שנזכר בו תרועה כאילו נזכר בו שופר כו',
ומיהו דוקא תרועה סתם, הא תרועה שנזכר בה חצוצרות אינו אומרה כל עיקר, דאנן שופרות בעינן, וביובל דמיניה גמרינן שופר תרועה כתיב (שם כה-ט), ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות "ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י-י), טעות הוא. ואע"ג דכל מקום שיש חצוצרות במקדש יש שופר, אפ"ה אנן קראי דמזכיר שופר בעינן והא ליכא". עי"ש.
ומבואר מד' הר"ן דגם בתקיעת החצוצרות על הקרבנות היו תוקעין גם בשופר, ולכן היו שסברו דבכלל פסוקי השופרות י"ל גם קרא "ותקעתם בחצוצרות וגו'" דהוא מצות תקיעה בחצוצרות על הקרבנות, הואיל והיו תוקעין עם החצוצרות גם בשופר, אלא שהר"ן כתב ע"ז דמ"מ אין להזכיר האי קרא בכלל פסוקי שופרות הואיל ולא נזכר להדיא בהאי קרא שופרות.
ועל הר"ן ק' מה שהעיר במנ"ח שהובא באות א' ממתני' דתמיד (ל"ג ב') דנזכר תקיעה בחצוצרות על קרבן התמיד, ולא נזכר תקיעה בשופרות עם החצוצרות. וי"ל דכיון דהתקיעה בשופרות לא הי' בכהנים, לכן לא נזכר שם התקיעה בשופרות, כמו שנ' שם.
וי"ל עוד דהר"ן סבר כהרמב"ם דרק במועדים נאמרה המצוה מן התורה לתקוע בחצוצרות על הקרבנות, ואילו התקיעות בחצוצרות על התמידין בכל השנה היא רק מדרבנן כמו שכתב המנ"ח, ולכן י"ל דלא היו תוקעין על התמידין בשופרות עם החצוצרות, כיון שאף התקיעה בחצוצרות על התמידין הי' רק מדרבנן, ולא תיקנו מדרבנן גם תקיעה בשופרות עם החצוצרות, כמו שנ' שם בד' הרמב"ם.
אבל ק' על הר"ן ממתני' דר"ה הנז' דהזכירו שופרות עם חצוצרות רק בשופר דר"ה ובחצוצרות דתעניות, ולמה לא הזכירו גם שופרות עם חצוצרות על קרבנות המועדים שהיא מצוה מן התורה.
ונראה בזה דהא נאמר בקרא "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם", דהיינו דלפני השם תוקעין בחצוצרות ובשופר, ובפשוטו קאי האי קרא על תקיעה בחצוצרות על הקרבנות שהיא מצות תקיעה שאינה מצות הגברא ונוהגת רק במקדש דהיינו לפני השם, ובזה נאמר לתקוע גם בשופר עם החצוצרות, וזו היא צורת המצוה. אבל במצות שופר של ר"ה שהיא מצות כל יחיד ויחיד ובכל מקום, מהיכי תיתי שיהי' במקדש דינא לתקוע בחצוצרות עם השופר, הרי מצוה שופר דר"ה אינה ממצוות המקדש, וכל אחד מצווה בזה בכל מקום ובכל זמן. וכן תקיעה בחצוצרות בתעניות הרי היא נוהגת בכל מקום ובכל זמן ואינה ממצוות המקדש, ולמה יהי' דינא דבמקדש צורת המצוה היא שונה, והיא לתקוע בשופר עם החצוצרות.
[וי"ל דלכן אמרו בגמ' דרב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתני', וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, דהם סברו דכך היא המצוה בכל מקום ולא רק במקדש, דלמה במצוה המוטלת על היחידים יהי' שינוי בצורת המצוה אם היא נעשית במקדש].
מעתה י"ל דכוונת המשנה כאן לחדש דאף מצות שופר של ר"ה שהיא מצות הגברא, וכן מצות תקיעה בחצוצרות בתעניות שאינה ממצוות המקדש ונוהגת בכל מקום, מ"מ במקדש צורת מצוות אלו לתקוע הן בשופר והן בחצוצרות ביחד, וכ"ז בכלל קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם.
ולפ"ז יבואר הא דלא שנו בהאי מתני' דגם במצות תקיעה בחצוצרות על הקרבנות תוקעין בשופר עם החצוצרות, דבזה אין כל חידוש הואיל וזהו מקרא מפורש שנאמר בתהלים "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם", ובפשוטו איירי במצוה הנוהגת במקדש והיא תקיעת חצוצרות על הקרבנות כמו שנ'. והמשנה באה לחדש דאף במצוות תקיעה שאינם מדיני המקדש - במקדש צריך לתקוע בחצוצרות ובשופר יחדיו, והיינו בשופר דר"ה ובחצוצרות דתעניות.
♦
ד.
תירוץ שלישי: תירוץ על פי החקירה אם יש מצוה לשמוע תקיעות מקדש
ועי"ל דעל דברי המשנה שופר של ר"ה כו' ושתי חצוצרות מן הצדדים, הק' בגמ' ותרי קלי מי משתמעי כו', והיינו דמצות שופר בר"ה היא לשמוע את קול השופר, כמו שכתב הרמב"ם בריש הל' שופר מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה, וזהו שהק' בגמ' דכיון שעם השופר תוקעין בחצוצרות הרי תרי קלי לא משתמעי, וחסר בשמיעת קול השופר שהיא המצוה בר"ה, ואיך יוצאים בזה ידי חובת שמיעת קול שופר דר"ה.
ובמנ"ח (מ' שפ"ד אות ט') הסתפק אי בתעניות המצוה לשמוע התקיעות דהחצוצרות, כמו שהמצוה לשמוע תקיעת שופר בר"ה, עי"ש. והנה על הא דאמרו במתני' גבי תעניות שמצות היום בחצוצרות, פרש"י דכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות דכתיב (במדבר י, ב) והיו לך למקרא העדה, עי"ש. וכ"כ הר"ן על הרי"ף במתני'. ונראה דלפ"ז המצוה היא לשמוע בתעניות את תקיעת החצוצרות, [וכן נראה ברש"י תענית (י"ד א' ד"ה בשופרות), עי"ש, אלא דדבריו שם צ"ב].
וא"כ י"ל דקו' הגמ' דתרי קלי לא משתמעי, היא גם על הא דבתעניות תוקעין בשופר עם החצוצרות, וכיון דתרי קלי לא משתמעי – לא שומעין את קול החצוצרות שהיא מצות היום. ותי' בגמ' כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע. והיינו דבר"ה יהיב דעתיה ושומע את קול השופר, ואילו בתעניות יהיב דעתיה לשמוע את קול החצוצרות.
[אך הרמב"ם בפיה"מ והרע"ב כתב דמצות חצוצרות בתעניות נלמד מקרא (שם פסוק ט') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו'. וכ"כ הריטב"א. ועי' בערול"נ ובפי' רי"פ לסה"מ לרס"ג (ח"א קל-ד). ולפ"ז י"ל דבתעניות אין המצוה בשמיעת התקיעות, ולפ"ז קו' הגמ' תרי קלי משמעי היא רק על שופר דר"ה].
ובגמ' אמרו דדינא דמתני' דתוקעין בשופר ובחצוצרות נוהג רק במקדש, וילפינן מקרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם. ולכאורה הו"ל להגמ' להק' דתרי קלי לא משתמעי על הפסוק עצמו דאיך נאמר בהאי קרא לתקוע בשניהם הא תרי קלי לא משתמעי, ולמה העמידו בגמ' את הקו' על המשנה. ועי' יום תרועה מש"כ בזה.
וי"ל דלולי מתני' הי' מקום לומר דאין כוונת הפסוק שהיו תוקעין בשופר ובחצוצרות ביחד, אלא דאמנם היו תוקעין בשניהם אבל היו תוקעין בהן בזה אחר זה, והי' אפשר לומר דגם בכך מתקיים מה שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, ולכן לא הק' על הפסוק דתרי קלי לא משתמעי.
אבל במשנה שאמרו: "שופר של ר"ה כו', שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות כו' ושתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות", משמע שתקעו בשופר ובחצוצרות ביחד, ולכן הי' צריך בר"ה להאריך בשופר ובתעניות להאריך בחצוצרות, וע"ז הק' דתרי קלי לא משתמעי, ותי' דכיון דחביב יהיב דעתיה ושומע.
ועוד י"ל דהפסוק עצמו הי' יכול להתפרש דלא איירי בשופר דר"ה ובחצוצרות דתעניות, דהמצוה בשמיעת התקיעה כמו שנ', אלא איירי במצות תקיעה בחצוצרות על הקרבנות, די"ל דבזה אין מצוה בשמיעת התקיעות והמצוה היא בעצם התקיעות, וע"ז נאמר בהאי קרא דתוקעין בשופר עם החצוצרות, אף דתרי קלי לא משתמעי. אבל על מתני' שהביאו האי דינא לתקוע בשופר ובחצוצרות גבי שופר דר"ה וחצוצרות דתעניות, הק' דהא מצותן בשמיעה ותרי קלי לא משתמעי. [ועי' במנ"ח (מ' שפ"ד אות ט') שהסתפק אי מצוה לשמוע תקיעות החצוצרות על הקרבנות, ועי' משנת חיים תענית (ריש סי' נ') שכתב להוכיח דמצוה לשמוע תקיעת החצוצרות על הקרבנות, וצ"ע].
ולפ"ז נמצא דהחידוש במתני' אינו עיקר הדבר שתוקעין בשופר ובחצוצרות במקדש, דהוא מקרא מפורש, אלא החידוש הוא שתוקעין בשופר ובחצוצרות ביחד, ואף בשופר דר"ה וחצוצרות דתעניות, דהמצוה היא בשמיעת התקיעות ותרי קלי לא משתמעי, כיון דחביב הוא שומע.
ולפ"ז י"ל דכוונת המשנה אינה לומר דתוקעין במקדש בשופר ובחצוצרות, דזה נאמר בתהלים "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם", אלא החידוש במשנה הוא דאף דהמצוה לשמוע בר"ה את קול השופר, ובתעניות לשמוע את קול החצוצרות לפרש"י והר"ן דתקעו לכנופיא, ותרי קלי לא משתמעי, אפ"ה כיון דיהיב דעתיה שומעין, ולכן תוקעין בשניהם במקדש.
אבל בתקיעת חצוצרות על הקרבנות אם נימא דאין דין לשמוע התקיעה, אין כל חידוש שתוקעין בשופר עם החצוצרות, דאף אי תרי קלי לא משתמעי, הא א"צ לשמוע תקיעת החצוצרות שעל הקרבנות, ולכן לא תני במשנה דעל הקרבנות תוקעין בשופר עם החצוצרות.
וכבר נתבאר דהרמב"ם בפיה"מ והרע"ב כתב דמצות חצוצרות בתעניות נלמד מקרא על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו'. וכ"כ הריטב"א. ולפ"ז י"ל דבתעניות אין מצוה בשמיעת התקיעות, כמו שאין מצוה לשמוע התקיעות של החצוצרות על הקרבנות. ולפ"ז קו' הגמ' תרי קלי לא משתמעי היא רק על שופר דר"ה, וע"ז תי' דכיון דחביב יהיב דעתיה ושמע. אבל על תקיעת חצוצרות בתעניות די"ל דא"צ לשמוע התקיעה - ע"ז לא הק' דתרי קלי לא משתמעי, ובזה א"צ לתי' הגמ' דכיון דחביב יהיב דעתיה ושמע.
ולפ"ז א"א לומר דחידוש המשנה הוא דאף דתרי קלי לא משתמעי תוקעין בשניהם ומשום דחביב יהיב דעתיה ושמע, דהא תקיעת החצוצרות בתעניות א"צ לשמוע ואין בזה כל חידוש אף דתרי קלי לא משתמעי, וע"כ כוונת משנתינו להורות את עצם הדבר דהן בר"ה והן בתעניות תוקעין במקדש בשופר ובחצוצרות.
מעתה הי' ק' להרמב"ם דלמה לא תני דגם בתקיעת חצוצרות על הקרבנות תוקעין בשופר כיון דאיירי במקדש, כמו דבמקדש תוקעין בתעניות בחצוצרות ובשופר. ומכאן הוציא הרמב"ם דאמנם בתקיעת חצוצרות על הקרבנות לא היו תוקעין בשופר עם החצוצרות, כמו שנ' באות ב'.
♦
ה.
תירוץ רביעי: יחקור האם בעי להאריך בחצוצרות משופר דקרבנות
וי"ל עוד בהא דלא תני במתני' דגם בחצוצרות דקרבנות היו תוקעים גם בשופרות. דהנה במתני' אמרו: "שופר של ר"ה כו' שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתעניות כו' שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות". ובגמ' פי' גבי שופר של ר"ה "לידע שמצות היום בשופר", וכן צ"ל דבתעניות השופר מקצר, "לידע שמצות היום בחצוצרות".
ויש לעיין לד' הר"ן דבתקיעת חצוצרות על הקרבנות היו תוקעים גם בשופר, האם בזה היו חצוצרות מאריכות כדי לידע שהמצוה היא בחצוצרות או שלא הי' צריך להאריך בחצוצרות יותר מהשופר. ושורש הספק האם מה שנאמר בתהלים "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם", הוא מצוה מדברי קבלה, או שהוא הלכה למשה מסיני אלא דדוד אסמכיה אקרא.
דאם מה שנאמר בחצוצרות וקול שופר וגו' הוא מצוה מדברי קבלה, י"ל דכיון דמן התורה המצוה היא רק בתקיעת החצוצרות על הקרבנות, יש מקום לומר דכאשר תוקעין בשופר עם החצוצרות, בעינן להאריך בחצוצרות כדי לידע שהמצוה היא בחצוצרות. אבל אם תקיעת השופר עם החצוצרות היא הל"מ, י"ל דמצות התקיעה בחצוצרות כוללת תקיעה בשופר, ואין עדיפות לחצוצרות על פני השופר, ולפ"ז א"צ להאריך בחצוצרות שעל הקרבנות יותר משופר.
מיהו י"ל דגם אם התקיעה בשופרות עם החצוצרות היא הל"מ, מ"מ אין התקיעה בשופר בכלל מצות תקיעת החצוצרות, דמצות התקיעה בחצוצרות על הקרבנות מתקיימת בתקיעה בחצוצרות בלבד, אלא שנאמר הל"מ לתקוע גם בשופר עם החצוצרות, אך אין התקיעה בשופר בכלל המצוה של תקיעת החצוצרות, אלא היא הל"מ לתקוע גם בשופר. ולפי"ז יש עדיפות בתקיעת החצוצרות מהתקיעה בשופר, ויש מקום לומר דדינא הוא להאריך בחצוצרות יותר משופר.
ומד' הר"ן שכתב שהיו שסברו לומר קרא וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות וגו', בכלל פסוקי שופרות, משמע דדינא דתקיעה בשופר עם החצוצרות על הקרבנות אינה רק הל"מ בפ"ע, אלא היא בכלל הפסוק שמצוה לתקוע בחצוצרות – לתקוע גם בשופרות, ולכן הי' שייך לומר האי קרא בכלל פסוקי שופרות. והר"ן דחה שי' זו הואיל וסבר דצריכים להזכיר בפסוקי שופרות רק פסוקים שבהם נזכר שופר בפירוש, ובהאי קרא אף דהכוונה היא גם לתקיעה בשופרות אך לא נזכר כן להדיא בפסוק. מ"מ נראה שהר"ן הסכים דבהאי קרא נכלל גם תקיעה בשופר, ולפ"ז נמצא דגם התקיעה בשופר היא בכלל האי מ"ע, ויתכן דאין עדיפות לתקיעה בחצוצרות מהתקיעה בשופר, וא"צ להאריך בתקיעת חצוצרות יותר מהתקיעה בשופר כמו בתעניות.
ולפי"ז יש ליישב הקו' על הר"ן דכיון דהיו תוקעין בשופר על הקרבנות ביחד עם התקיעה בחצוצרות, למה לא נזכר כן במתני'. די"ל דכוונת המשנה לחדש שבר"ה אמנם תוקעין גם בחצוצרות עם השופר ביחד, מיהו כיון שמצות היום בשופר – מאריכין בשופר כדי לידע שמצות היום בשופר, ואילו בתעניות תוקעין בשניהם ומאריכין בחצוצרות שמצות היום בחצוצרות, להודיע דהמצות היום בחצוצרות. אבל גבי תקיעת חצוצרות ושופר שעל הקרבנות שהמצוה היא לתקוע בשוה בשניהם, ולפי' נתבאר דיתכן דא"צ להאריך בחצוצרות יותר משופר, לפי' לא קתני בהאי מתני' לדינא דחצוצרות עם שופר על הקרבנות.
♦
ו.
יוכיח גם מהתוס' שבקרבנות מצות שופר נכללת במצווה דחצוצרות
בתוס' זבחים (ס"ח א' ד"ה כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו ז'): "כתב מפרש במסכת קינין (פ"ג מ"ו) קרניו לחצוצרות, משמע דבאות שלא מן הכסף, וכן משמע בפרק כל הצלמים (ע"ז מ"ז א') דבעי רמי בר חמא המשתחוה לבהמה קרניה מהו לחצוצרות כו', ועוד י"ל דחצוצרות דקינים ודמסכת ע"ז היינו שופר כדאמרינן בפ' במה מדליקין וכו'.
ומיהו קשה דבמס' ע"ז איירי במכשירי קרבן כדאמר התם, ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא בחצוצרות, כדכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". וכ"כ התוס' במנחות (כ"ח א') סוד"ה חצוצרות.
ובשפ"א זבחים שם תמה על דבריהם דהא בר"ה כתוב בתורה לתקוע בשופר, ואעפ"כ במקדש תוקעים גם בחצוצרות עם השופר, א"כ י"ל דה"ה בתקיעת חצוצרות על הקרבנות אף שנאמר בתורה רק תקיעה בחצוצרות, מ"מ נימא דתוקעין גם בשופר לקיים מה שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, וע"ז אמרו בע"ז דהשופר הוי בכלל מכשירי קרבן. אלא שכתב דגם הרמב"ם לא כתב דתוקעין בשופר עם החצוצרות על הקרבנות, עי"ש. [ובשפ"א בר"ה כ"ו ב' (במשנה) כתב ליישב הא דלא כתב הרמב"ם גבי מצות חצוצרות על הקרבנות דתוקעין גם בשופר עם החצוצרות].
ובבי' ד' התוס' י"ל דאף אם אמנם היו תוקעין בשופר עם החצוצרות שעל הקרבנות לפי שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם, אך בע"ז שם דנו במשתחוה לבהמה אם קרניה ראוים לחצוצרות או לא, והנידון הוא מצד דהחצוצרות הם מכשירי קרבן, וע"ז כתבו התוס' דעל הקרבן היו תוקעין רק בחצוצרות והם נחשבים מכשירי קרבן, אבל תקיעת שופרות עם החצוצרות לא מחשיב את השופרות למכשירי קרבן, הואיל ואינם נצרכים לקרבן כמו החצוצרות, אלא תקיעת השופרות עם החצוצרות היא רק לכבוד המלך השם, ולכן י"ל דאינם בכלל מכשירי קרבן.
מיהו הדבר תלוי בנידון הקודם האם הא דתוקעין בחצוצרות ובשופר הוא מדברי קבלה או שנכלל בכלל הציווי לתקוע בחצוצרות על הקרבן - לתקוע גם בשופר כד' הר"ן. דאם התקיעה בשופר עם החצוצרות על הקרבנות היא מדברי קבלה או הל"מ, י"ל דאין השופר בכלל מכשירי קרבן, הואיל והוא בא רק לכבוד המלך.
אך אם נימא כד' הר"ן דהתקיעה בשופר היא בכלל קרא ותקעתם בחצוצרות על עולותכם, אף שלא נתפרש להדיא בפסוק, י"ל דגם השופר נחשב בכלל מכשירי קרבן, דהא מצוה התקיעה על הקרבן היא בין בחצוצרות ובין בשופר. ויש בזה ליישב את קו' התוס'.
♦ ♦ ♦