הרב ישראל אליהו
תל ציון
שרויה – לא רק לחסידים
מנהג ידוע הוא בין החסידים להחמיר באכילת שרויה מחשש שמא הבצק לא נילוש יפה, ונשאר גרגר קמח בפני עצמו, וכשיבואו עליו המים, יחמיצוהו. וכך כתב המשנ"ב (סי' תנ"ח ס"ק ד'): "יש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן ואין שורין ואין מבשלין מצות בפסח מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות מבפנים שלא נילוש יפה וע"י השריה יתחמץ. ועיין בשע"ת (סי' ת"ס סק"י) דמצד הדין אין לחוש לזה, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ובפרט בימינו שנוהגין לעשות רקיקין דקים. ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו".
ואולם לענ"ד בזמנינו יש להחמיר מדינא במצות מכונה שלא לשרותם, ואפשר דאף בדיעבד יש לאסור את התבשיל. והיינו מחמת שני טעמים, וכדלהלן:
הא'. נקדים תחילה את תיאור אופן עשיית מצות המכונה. תחילה נשפכים המים והקמח לתוך קערה עם מערבל אשר לש את הבצק באופן ראשוני. לאחר מכן מעבירים את הבצק למכונות העיבוד (פינע"ר). אח"כ עובר הבצק למכונות הרידוד. ובשלב הסופי ניקוב המצות.
והנה כל מבקר במאפיות המצות הנ"ל יראה להדיא שאף לאחר השלב של העיבוד (פינע"ר), הבצק אינו אחיד כלל, ועודנו מתפורר. [והטעם לזה נראה דהיינו משום ששופכים שם כמות מועטה ביותר של מים (כ350 סיסי עבור קילו קמח), והמכונות המעבדות אינם כ"כ חזקים כמו העיבוד ביד]. ואף שאחר הרידוד אין הדבר ניכר כלל על המצה, אלא היא נראית שלימה, אין זה אלא 'הדבקה' של אותם הפירורים אחד לשני, ואין זה ממש עיסה אחידה, ויש בה קמח שעדיין לא התגבל יפה.
ובאופן זה גם המקילים בדין 'שרויה' אוסרים, ואף בדיעבד. וכמ"ש בשער הציון (סי' תנ"ט ס"ק נ"ט) וז"ל: "ובידוע שנשאר בה קמח יש לאסור אף בדיעבד אם נפלה לתבשיל, וכדמבואר בסימן תס"ג (סעיף ג’) וכן כתב הפרי מגדים (אשל אברהם סקט"ז) והגר"ז (סכ"ו)". עכ"ל.
הב'. גם כאן נקדים הקדמה קצרה. והיא, דבמצות מכונה כמעט ולא שייך לנקות את המכונה לחלוטין, ואף אחרי שעות של נקיון, מצאנו פירורים קטנים. והנה ידוע הדין בדיני תערובת איסור והיתר, וכמבואר ביו"ד סי' ק"ט בדין יבש ביבש שנתבטל חד בתרי, ושב ובישלם יחד ונעשו כלח בלח (דקי"ל דבעינן ששים כדי לבטלו). שנחלקו בזה הרשב"א והרא"ש, דהרשב"א אסר (וסברתו, משום שאף בעודו יבש ביבש ס"ל דאסור לאכול את כל התערובת בבת אחת, וכיון שבישלו גורם שבכל אכילה ואכילה אוכל ודאי מן האיסור), והרא"ש התיר (וטעמו משום שאף בעודו יבש ביבש אמרינן דחד בתרי בטיל ונהפך האיסור להיות היתר ומותר לאכלן אפילו כולן כאחד). ופסק השו"ע שם (סעיף ב') כדעת הרשב"א דאם בשלם יחד ואין ששים כנגד האיסור התבשיל אסור.
וא"כ הוא הדין לגבי איסור חמץ. דאף אי אמרינן דאינו חוזר וניעור בין בלח ובין ביבש וכדעה קמייתא שבשו"ע (סי' תמ"ז ס"ד), מ"מ זהו דוקא כשנשארה התערובת ביבשותה, אולם אם התבטל האיסור ביבש ובא לבשל את התערובת בפסח, הוי כאוכל את כל התערובת בבת אחת, וקי"ל ביו"ד דאסור. ואינו מדין חוזר וניעור, אלא מכיון שאם יבשלם פקע הדין דביטול ברוב, ונאסר מחדש כדין לח בלח (ובפסח עצמו הוא במשהו).
והעיר הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א (קובץ 'אליבא דהלכתא', גליון פ"ד עמ' כ"ה), דלפי"ז באפיית מצות, דאמנם נקטו אחרונים דקמח בעיסה הוי לח בלח, אבל כל זה כשהתערב בקמח או בתחילת תהליך הלישה, אולם יתכן דאחר גמר הלישה בעת העסק בניקוב המצות, נדבק פירור עיסה שיש בו חשש חימוץ, וא"כ הוי כדין יבש ביבש ויש להשגיח שם ביותר, דלדעת המג"א (סי' תמ"ז ס"ק י"א) עפ"י הרמ"א נאסר כמו שהוא, וגם לאחרונים שחולקים (ראה משנ"ב סי' תמ"ז ס"ק ל"ג, וחזו"א סי' קי"ט סק"ה) וס"ל דלדעת הרמ"א אינו חו"נ כלל בין בלח בין ביבש, עכ"פ יהיה אסור לבשל בפסח.
ואמנם לפי זה עולות כמה נפק"מ לדינא[1]א):
חדא במקום שאין מבשל את כל התערובת בבת אחת בפסח אלא רק מקצת מהתערובת, לא יאסור בפסח במשהו. דכל האיסור בתערובת יבש ביבש שמבשלם אינו אלא כשמבשל את כל התערובת בבת אחת, אבל כשמבשל רק מקצת אין איסור, וכמש"כ הרשב"א (תוה"ב ב"ד ש"א י"ז, א') דהאיסור הוא מחמת שגורם שיתערב האיסור בכל החתיכות, ונמצא שיש כאן ודאי איסור בכל אכילה ואכילה, והוי כמי שאכל כל התערובת בבת אחת. אבל כשאין מבשל הכל בב"א אין כאן ודאי איסור בתבשיל זה, וממילא נשאר הדין ביטול ברוב שהיה מעיקרא. וגם בנדו"ד יש לדון על כל מצה ומצה, אם יש בה פירור חמץ אם לאו, ויש צד להקל. אולם בקמח מצה קשה להקל, משום שכבר טחנו את כל המצות, ושוב התערב אותו פירור בכל ה'קמח מצה'.
ועוד נפק"מ, דבמקום הפסד מרובה יש להקל אף אם בישל את כל התערובת, ולא אמרינן דחוזר וניעור. כיון שכל החומרא היא מצד שיטת הרשב"א ביו"ד סי' ק"ט דס"ל דבתערובת יבש ביבש וחזר ובישלה נאסרה התערובת, אולם הרמ"א (שם סעיף ב') כתב שבהפסד מרובה יש להקל כדעת הרא"ש דשרי, והכא נמי במקום הפסד מרובה יש להקל אף אם בישל את כל התערובת בפסח[2]ב).
לסיכום: יש להחמיר במצות המכונה מטעם שאינן העיסה נילושה יפה, ובזה כתבו האחרונים שיש להחמיר אף בדיעבד. ועוד, דשמא נדבק פירור בשלבים האחרונים של העריכה והניקוב, ועודנו בעין, וכשישרוהו במים או יבשלוהו, יתן טעם במים ובשאר המצה, והוי כנתערב בתוך הפסח דאוסר במשהו.
♦ ♦ ♦
________________
[1]. נפק"מ אלו הביאם הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א (שם).
[2]. ולענ"ד נראה לומר שאף מרן השו"ע יסכים להאי דינא דהרמ"א דבהפסד מרובה יש להקל, וכדעת הרא"ש. דהנה כתב הב"י ביו"ד (סי' ק"ט), שאם התערב דבר שאינו בטל בששים כגון חמץ בפסח, דעת הרשב"א דכיון שהחמירו בהם לאסרם למעלה מששים אין הפרש בין יבש לבלול, שהרי לא מחמת טעמם בלבד אסרום אלא חומר שהחמירו באיסורין אלו, ולפיכך ככר חמץ שנתערב בפסח עם ככרות של מצה אינו בטל. ודבר ברור הוא שאין זה דרכו של הרא"ש אלא שהוא סובר דלגמרי נתבטל חד בתרי יבש ביבש וחזר הכל היתר גמור ואם כן אף באיסורים שהם למעלה מכדי נ"ט שרי וזהו שהתיר תערובת חמץ ביבש אפילו באכילה, עכת"ד הב"י.
הא קמן דדעת הב"י דהרשב"א והרא"ש אזלי לשיטתייהו, דלדעת הרשב"א דלא אמרינן דההיתר נהפך לאיסור ממילא חמץ אינו בטל במצה יבש ביבש, ואילו הרא"ש דס"ל דההיתר נהפך לאיסור, א"כ לשיטתו אף חמץ במצה בטל יבש ביבש.
ובשו"ע (או"ח סי' תמ"ז ס"ט) כתב, יבש ביבש אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל, וי"א דחמץ שוה לשאר איסורין בזה, ע"כ. והי"א זה הוא דעת הרא"ש. וכיון שהשו"ע הביא את דעת הרא"ש בי"א, יש לסמוך עליו בשעת הדחק. ראה באול"צ ח"ב (מבוא ענף א' אות י"ג), ואין כאן המקום להאריך בכלל זה שהאריכו בו האחרונים. וכיון שהרא"ש אזיל לשיטתו ביו"ד, ש"מ דאף ביו"ד יש לסמוך עליו, דאם בישל להתערובת יש להתיר בשעת הדחק או בהפסד מרובה וכדו' [וזה שלא כמ"ש כמה מהאחרונים (והובאו בכה"ח יו"ד סי' ק"ט ס"ק מ'), דלבני ספרד אין להקל אף בהפסד מרובה, אחהמ"ר].