הרב יצחק מאיר יעבץ
גדר הסיבת ליל פסח
א.
כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ז, הלכה ח):
ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
וצריך לבאר מקור לדברי הרמב"ם שיש מעלה ושבח להסב בכל הסעודה, בנוסף לחיוב שהוא רק במצה וד' כוסות. מניין לו שיש הידור להוסיף?
בספר חידושי מרן רי"ז הלוי (שם) עמד על שני אופנים בהם ניתן להבין את דין ההסיבה: או שזו מצוה בפני עצמה שתיקנו חכמים להסב בלילה זה, ושעת אכילת כזית מצה של חובה ושתיית ארבע כוסות אינם אלא זמן קיום מצוה זו; או שההסיבה אינה מצוה נפרדת אלא תקנת חז"ל לקיים דווקא כך את מצוות אכילת מצה וארבע כוסות.
לפי האופן הראשון - מחד, אם אכל מצה בלא הסיבה הרי קיים את מצות האכילה והפסיד את ההסיבה, ואף אם יחזור ויאכל כזית מצה בהסיבה לא יועיל, שכן מצה זו שחוזר ואוכל אכילת רשות היא (שהרי מצת מצוה כבר אכל ואף שלא היסב אין בכך חסרון במצוות אכילת מצה). מאידך גיסא, יש טעם לקיים את מצוות ההסיבה בכל אכילתו בלילה זה אף שאינו חייב, ולא נאמרו זמנים אלו אלא לעיקר מצוות ההסיבה.
לפי האופן השני - מחד, אם אכל בלא הסיבה חיסר בעצם מעשה האכילה ויש לחזור ולאכול (גם במצוות מצה שהיא מהתורה, הרי כאן חסרון דרבנן במצווה דאורייתא, כמו היושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית שלפחות מדרבנן נחשב כלא יצא ואכ"מ), ומאידך גיסא, אין מקום להסב יותר ממה שתקנו שכן אין ההסיבה עומדת בפני עצמה אלא פרט היא באותן מצוות.
את דברי הרמב"ם הנ"ל ביאר הגרי"ז כאופן הראשון, שאכילת המצה ושתיית הכוסות הם הזמן שמחויב להסב בו אך אם מיסב יותר יש בידו מצוה, כלומר מצוות הסיבה.
בגמרא (פסחים קח.) נאמר:
אמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב, יצא. מיסב אין לא מיסב לא.
הרא"ש כתב (שם, סי' כ) שאם לא היסב לא יצא וצריך לחזור ולאכול מצה בהסיבה, והיינו שלשון "לא יצא" פירושה לא יצא ידי חובת אכילת מצה, ומזה עולה כאופן השני. וכן בתוספות (שם, ד"ה כולהו) הסתפקו במי ששתה ארבע כוסות בלא הסיבה אם יחזור וישתה בהסיבה, ועולה מדבריהם שההסיבה אינה מצוה לעצמה אלא הלכה באכילת המצה ושתיית הכוסות לאכלם בהסיבה, ואם לא היסב צריך לחזור ולאכול בהסיבה, ותועיל הסיבתו בכזית זה, שהוא הכזית של מצוה ולא הראשון שאכלו בלא הסיבה. אמנם הרמב"ם יפרש שלא היסב לא יצא מצוות הסיבה, וזה מקור דבריו שחייב להסב בשעת אכילת מצה, ומשמע שלכתחילה מצוה להסב יותר. ע"כ תורף דברי הגרי"ז.
לדברי הגרי"ז, אנן זכינן שטרא לבי תרי, שמצד אחד פסק השו"ע (תעב, ז) שאם אכל כזית מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה צריך לחזור, ומצד שני פסק הרמ"א (שם) כדברי הרמב"ם שלכתחילה יסב בכל הסעודה, ואפשר שמחמירים לכאן ולכאן.
עוד יש להעיר שחיוב נשים בארבע כוסות התבאר בגמרא (שם) מטעם שאף הן היו באותו הנס, ואם הסיבה היא מצוה נפרדת, למה לא התפרש גם שנשים חייבות בהסיבה משום שאף הן היו באותו הנס? ואף שאשה אינה חייבת להסב משום מורא בעלה, אשה חשובה חייבת להסב (גמרא שם; שו"ע שם, ד), ולמה לא התפרש הטעם גם לחיוב נפרד זה?
יתכן לומר דלא פליגי כלל, וגם להרמב"ם מצות הסיבה אינה עומדת לעצמה ואינה אלא תקנה היאך לקיים מצות אכילת המצה ושתיית הכוסות, ומה שכתב הרמב"ם שהמיסב בכל אכילתו הרי זה משובח נראה שמקורו הוא מעצם טעם ההסיבה. ונבאר הדברים.
בהלכות ו-ז כתב הרמב"ם:
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות.
תקנת ההסיבה היא כדי לנהוג כאילו יצא עתה מן השעבוד לחירות. אמנם גם המיסב שלא כבן חורין קיים את התקנה כחובתה אך לא את טעמה. בגמרא (קח ע"ב) אמר אביי "כי הוינן בי מר זגינן אברכי דהדדי" - ודאי שבני חורין אינם מסובים זה על ברכיו של זה, אלא שכיון שלא היה אפשר להם להסב כטעם התקנה, קיימו על כל פנים את הדין להסב כפי החיוב.
בזמן הזה, שאין דרך בני חורין להסב, כתב ראבי"ה (הביאו הטור סי' תעב) שאין מצוה להסב. הרמ"א (שם ד) הביא שנהגו לסמוך עליו לפטור אשה חשובה, וכן סומכים עליו בדיעבד אם שכח להסב ואינו יכול לחזור ולשתות בין הכוסות (משנ"ב סק"כ). ולכאורה קשה על ראבי"ה מגמרא זו דאביי, שגם מי שאינו יכול להסב כבן חורין חייב להסב על ברכי חברו, אף שאין בזה דרך חירות, וזה שייך גם בזמן הזה.
וצריך לומר שראבי"ה סובר שבזמן שהתקנה שייכת באופן כללי, גם מי שאינו יכול לנהוג כבן חורין, חייב על כל פנים לקיים את הדין. אולם בזמן הזה, שאין כלל דרך חירות להסב, אין שייכת כל התקנה. וצריך עיון.
מעתה, כל איש ישראל הרוצה לקיים מצות הסיבה כצורתה וכמעלתה, בזאת יבחן: אם הוא מיסב כשיעור המחוייב וכיון שכילה הכזית מיד הוא שב וזוקף, הרי שלא היסב כבן חורין אלא כאנוס על פי הדיבור, ומכל מקום יצא ידי חובת התקנה כמיסב על ברכי חברו; אמנם אם מיסב בכל אכילתו, מנהג חירות נהג בעצמו ואז יוודע כי גם הסיבת הכזית היתה כמעלתה ועיקר מצוותה.
וזהו שאמר הרמב"ם שהמיסב בכל אכילתו הרי זה משובח, כלומר שהוא משובח על הסיבת הכזית, שנמצא שקיים ההסיבה בדרך שבח ומעלה ולא כיוצא ידי חובה בלבד. אמנם אינה מצוה לעצמה ואם אכל מצה בלא הסיבה יחזור ויאכל ויסב.
♦
ב.
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה (הגדה של פסח).
ידועה הקושיה דבשלמא רבי עקיבא לשיטתו (פסחים קכ:) שכל הלילה זמן אכילת פסחים ושאר מצוות הלילה, אך ראב"ע הלא סובר שעד חצות ותו לא ומדוע סיפר כל הלילה? ומתרצים בבית בריסק שעסקו בהלכות הפסח, דאם לא הוי זמן המצוה הרי מצוות תלמוד תורה בידם [ובתוספתא (פסחים י, ח) הובא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקים בהלכות הפסח כל הלילה]. אמנם לפי זה עדיין יש להעיר, למה היו מסובין?
ולפי מה שהתבאר הדברים מאירים, שהרי מי שמיסב כאילו יצא עתה ממצרים אינו מפסיק כשהגיע חצות. הגע בעצמך, לשיטת ראב"ע, איך נהגו ישראל באותה שנה לאחר חצות הלילה? כלום עסקו בעניין אחר חוץ מיציאת מצרים?! הרואה עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים לא יחדל מרוב דברים ושבח והלל גם אם עבר זמן המצוה, נפשו עליו תגיל וכולו אומר שירה.
וזה גם מקור לדברי הרמב"ם שהמיסב יותר ממה שמחויב הרי זה משובח, שהרי שיבחו לחכמים שהיו מסובין כל הלילה ומספרים ביציאת מצרים, ואף לראב"ע שזמן החיוב כבר עבר, שבזה מגלה בעצמו שקיים המצוה בתפארתה כאילו יצא עתה משעבוד מצרים.
♦
ג.
הקשו הראשונים, מדוע לא מברכים על קריאת ההלל בלילי פסחים? רב האי גאון (הביאו הר"ן בפרק ערבי פסחים כו ע"ב מדפי הרי"ף) תירץ שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה, שכך שנינו "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר... לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח...". לפיכך, אם בא אדם לברך משתקין אותו.
יתכן לבאר כוונתו, שבכל השנה מברכים על ההלל 'לקרוא את ההלל' או 'לגמור את ההלל'. ולכאורה, הלא הלל אין קוראים או גומרים אלא מהללים - ולמה לא מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להלל'?
אלא שדבר זה, להלל, בנפש הוא תלוי. ואי אפשר לצוות על כל אדם מישראל, שיהלל באמת ובתחושה פנימית ורגש קודש. על כן, המצוה המחויבת היא לקרוא את פרקי ההלל, ומי שנשאו לבו לקיים המצוה כראוי, ומי שהבינו מדעו לירד לסיבת הדבר ולחוש את עילת ההילול, הוא ירומם את נפשו להלל לפני ה'.
אך בליל פסח, אשר חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הרי כל עניין ההלל הוא להלל, לחוש את גאולתו ופדות נפשו, עד ששמו יתברך יפאר עם עדת חבלו ויעריצנו בהילולו. על כן אין מטבע הברכה ראוי להלל זה, שאינו קריאת הלל אלא הילול.
וזהו שאמרו במשנה, לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל. בליל פסח, בזמן שאדם מכין את עומק נפשו לחוש את חירותו, ניתן לצוותו להכין נפשו להלל. ועם זאת הלל הבא ממעמקי הנפש אי אפשר לומר עליו 'וציוונו'. הציווי הוא להכין את נפשו עד שיהלל מאליו. המצווה ועושה הרי עושה הילולו חובה ואין הילולו שלם.
♦ ♦ ♦