תבשילים זכר לפסח ולחגיגה

הרב הלל בן שלמה
תבשילים זכר לפסח ולחגיגה
הקדמה
במצב הרצוי, בליל הסדר עלינו לשבת בירושלים המקודשת בתוך החבורה האוכלת את קרבן הפסח, וכך אנו מזכירים כבר שנים רבות בסוף ההגדה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". במסגרת ההנהגה בשנות הגלות, תקנו חכמינו להביא שני תבשילים לשולחן ליל הסדר, שמטרתם להזכיר לנו מה באמת אנחנו צריכים לאכול בלילה זה.
כך נאמר במשנה המתארת את ליל הסדר (פסחים קיד, א), כי מביאים לפני עורך הסדר: "מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילים... ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח". המשנה אינה מבארת מה הם התבשילים המובאים, ומדוע מביאים אותם; אולם בירושלמי מבואר, כי תבשילים אלו מובאים זכר לקרבן הפסח וזכר לקרבן החגיגה (וכך גם מבואר באחד ההסברים של האמוראים בנוגע לתבשילים הללו בגמרא הבבלית, וכדלהלן).
במאמר זה נבאר את המנהג להלכה ולמעשה בליל הסדר בהעדר הפסח, על פי המקורות בחז"ל ובפוסקים: אילו תבשילים יש להביא, ואם יש לצלותם או לבשלם.
♦
א.
אילו תבשילים מביאים?
ארבעה אפשרויות מובאות בגמרא בנוגע לתבשילים המובאים:
א. רב הונא – סלק ואורז; וכך היה רבא נוהג, מאחר שיצא כן מפי רב הונא.
ב. חזקיה – אפילו דג וביצה שעליו.
ג. רב יוסף – שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.
ד. רבינא – אפילו עצם עם המרק שבו הוא נתבשל.
רק רב יוסף, המחייב הבאת שני מיני בשר, מזכיר בדבריו שהתבשילים הללו הם זכר לפסח ולחגיגה; אולם הר"ן בפירושו על הרי"ף לפסחים שם כותב, כי גם שאר האמוראים מסכימים לדברים אלו, ששני התבשילים באים כזכר לפסח ולחגיגה (כמובא בירושלמי על המשנה ללא חולק); אלא שלפי רב יוסף יש צורך בהבאת שני מיני בשר דווקא, משום שרק בכך ניכרת פעולת ה"זכר" לפסח ולחגיגה, מה שאין כן לפי שאר האמוראים, שאין כל כך היכר בתבשילים הנזכרים על ידם, שהם באים כזכר לפסח ולחגיגה.
וכך מבארים התוספות והרשב"ם במקום בשיטת רב הונא, האומר שיש להביא סלק ואורז, שעל אחת כמה וכמה, שהוא יכשיר שני מיני בשר; וגם בדברי הר"ן אנו מוצאים, שהוא מעלה אפשרות, כי חזקיה המכשיר דג וביצה שעליו, לא יכשיר את הסלק והאורז, משום שהם אינם כל כך חשובים, ועל כן אין הם נחשבים כל כך כמו תבשיל (וגם פחות ניכר בהם "זכר" לפסח ולחגיגה).
כדברי הר"ן נראה ללמוד מדברי רש"י המובאים בספרי תלמידיו (מחזור ויטרי הלכות פסח סימן סט; סידור רש"י סימן שפג; איסור והיתר לרש"י סימן לח), אשר אינו מזכיר כלל את דברי רב הונא, וכך הוא כותב: "ושני תבשילין. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה. דג ובשר. או ביצה ובשר. ואפילו ממין אחד כגון שהאחד צלי והאחד מבושל. שהרי אמר רבינא ואפי' גרמא ובישולאה חשובין שני תבשילין". כלומר, יש להכריע כדעת רבינא (וכפי שמבאר זאת הב"ח בסימן תעג, שרבינא היה המאוחר לכולם), ואף לפי רבינא יש לומר, כי דווקא עצם ומרק שיש בהם חשיבות של בשר יכולים להיחשב כתבשילים, אבל לא סלק ואורז – ואולי גם לא דג וביצה שעליו (כפי שסובר חזקיה), אלא דווקא בשר.
על השמטת שיטתו של רב הונא יש לעמוד גם בדברי המפרש לתענית (הנקרא בטעות רש"י, כו, ב ד"ה שני תבשילין), המבאר בנוגע לאיסור אכילת שני תבשילים בערב תשעה באב בסעודה המפסקת, כי הכוונה היא כמו בשני התבשילים בליל הסדר: "בשר ודגים, או בשר וביצים שעליו, או דג וביצה שעליו". נראה להבין בדעתו, כי אין כל בעיה באכילת סלק ואורז בערב תשעה באב, משום שאין בהם חשיבות של תבשיל.
אמנם, ניתן לכאורה לומר אחרת: מאחר שהגמרא מביאה את הקפדתו של רבא להביא דווקא סלק והאורז, הרי שתבשילים אלו נאמרו בדווקא – ולדעתו אין להכשיר את מיני הבשר. סברה לדבר כותב הרש"ש על פסחים שם, כי יש מקום להימנע מהבאת תבשילי בשר, על מנת למנוע מראית עין של אכילת קדשים בחוץ. אולם טעם זה אינו נזכר בגמרא, והרשב"ם והר"ן מבארים, כי הקפדה זו של רבא נבעה מחיבתו של רבא לרב הונא, למרות שדבריו נאמרו כדוגמא בלבד - וכדבריהם משתמע מהדגשת הגמרא לגבי רבא שהוא נהג כן הואיל והדבר יצא מפיו של רב הונא, ומשמע מכך, שאף על פי שישנן אפשרויות אחרות שגם הן כשרות, בכל זאת הוא בחר לנהוג דווקא באופן זה.
♦
האם רבא היה מביא בשר לשולחנו?
למרות הנהגתו הנזכרת של רבא להביא סלק ואורז כתבשילים לסעודה, הנחת יסוד המופיעה בדברי רבא עצמו (קטז, ב) היא, שיש בשר לפני אומר ההגדה; שכך אומר רבא: "מצה צריך להגביה, ומרור צריך להגביה. בשר אין צריך להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ". כלומר: בשעה שאומרים "פסח, מצה ומרור", יש להגביה את המצה והמרור ולהראותם למסובים, אבל לא את הבשר. אם אכן יש להקפיד דווקא על סלק ואורז, ולא להביא בשר לשולחן, אין מקום לדברים אלו של רבא.
רש"י והרשב"ם במקום כותבים, כי דברי רבא הללו מתייחסים לבשר הנמצא על השולחן כזכר לפסח; והרשב"ם אף מדגיש, כי הכוונה לאחד משני התבשילים המובאים כדלעיל. כיצד מסתדרים דברים אלו עם הנהגתו של רבא?
בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קנו) מבאר, כי דברי רבא הם בהתאם לשיטתו, שלא לקחת בשר זכר לפסח, והוא בא לומר למי שלוקח בשר, כי אסור להם להגביה את הבשר, בגלל חשש מראית העין. בנוגע לסלק ולאורז שהוא עצמו היה לוקח, והוא הדין לתבשילים אחרים שאינם בשר - אין כל חשש. על פי דבריו נראה לומר, שהוא הדין לפי הדעה המכשירה דג וביצה שעליו, שהוא יכול להגביה אותם בשביל להזכיר את קרבן הפסח, ואין בזה כל חשש (אם כי מסתבר גם לומר, שאין בזה כל צורך, אך על כל פנים איסור אין כאן).
אולם נראה, שיש מקום לומר בניגוד לדבריו, כי רבא אכן היה נוהג להביא בשר לשולחנו – ולא כמו הגרסה המופיעה לפנינו בגמרא. זאת, משום שהגרסה שלפנינו נראית תמוהה: הקפדתו של רבא לנהוג כדברי רב הונא אינה מובנת, שהרי רב הונא לא היה רבו של רבא. רבא מעולם לא ראה את רב הונא, שהרי רב הונא נפטר לפני שרבא נולד (ראה בתוספות מנחות לו, א ד"ה אמר רבה).
ובאמת, הרי"ף גורס 'רבה' במקום רבא, ודברים אלו מתאימים לידוע לנו ממקורות שונים, שרבה אכן היה תלמיד של רב הונא (למשל: כתובות סט, א), ולפי גרסה זו, רבה נהג כרבו רב הונא; והמרדכי שם גורס 'רבה בר רב הונא', כלומר, שבנו של רב הונא הקפיד לנהוג כמו שאביו היה נוהג. על פי גרסאות אלו ניתן לומר, כי רבא המזכיר בשר הנמצא על השולחן, סבר כדעת רבו רב יוסף, שמניחים על השולחן שני מיני בשר; וכך גם פוסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ח, א).
♦
המנהג להלכה
גם השולחן ערוך (אורח חיים תעג, ד) כותב, שמביאים שני תבשילים אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, אלא שבניגוד לדברי הרמב"ם, הוא מביא מנהג אחר: "ונהגו בבשר וביצה, והבשר נהגו שיהיה זרוע". מנהג זה נזכר בטור (הכותב שההלכה היא שיכול להביא איזה מין שירצה), ולפניו הוא נזכר בספר האגודה (על פסחים דף קיד, ב) הכותב כן בשם הסמ"ק, אם כי בספר סמ"ק שלפנינו הדברים אינם מופיעים. כמו כן, הוא נזכר בספר ה'עיטור' שנכתב לפני כתשע מאות שנה.
גם המאירי בספר 'בית הבחירה' על פסחים כותב, כי זהו המנהג, והוא אף מוסיף בשם מדרש, שיש טעם דווקא לדברים אלו, על פי שמם בארמית: "ביעא ודרעא - כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא" (ה' רצה ופדה אותנו בזרוע נטויה). מנהג זה מופיע גם בספר 'כלבו', המביא שני טעמים אחרים לאכילת הביצים – א. זכר לאבלות בית המקדש (שהרי ביצה היא מאכל של אבלים); וכך גם כותב הרמ"א (תעו, ב) המביא מנהג זה, ומבאר, שליל פסח תמיד יוצא באותו יום בשבוע בו יחול ליל תשעה באב, וכן, שאנו מתאבלים על חורבן המקדש והעדר קרבן הפסח. ב. משום שביצה קלה לבישול (והיינו שרצו להקל על הציבור ולא להטריחם יותר מדי).
נראה, כי מאחר שדבר זה תלוי במנהג הנועד רק ל"זכר", ואין כאן חיוב המעכב בדיעבד, השולחן ערוך העדיף לנקוט כמו המנהג המצוי, ולחרוג מדרכו הרגילה, לפסוק על פי עמודי ההוראה על פיהם הוא בדרך כלל פוסק (הרי"ף, הרא"ש, והרמב"ם). בביאור פסיקה זו כותב הב"ח, כי יש לפסוק להלכה כמו רבינא (וכדברי תלמידי רש"י הנ"ל), שניתן להכשיר אפילו עצם עם המרק שלו – וביצה לא גרועה מן הרוטב של העצם (וייתכן גם לומר בדעת הרי"ף והרא"ש אשר מביאים את כל הדעות ואינם מכריעים בפירוש, כי הם מקבלים את דעת רבינא, ועל כן גם הטור מכשיר באיזה מין שירצה). בספר העיטור מסביר את המנהג, שהביצה נלמדה מדברי חזקיה, ואילו הזרוע מדברי רבינא.
ייתכן להבין מדבריו, שמנהג זה נעשה על ידינו משום חביבות דברי האמוראים עלינו, כשם שרבה הקפיד לנהוג כדברי רב הונא – אלא שדברי רב הונא דחויים על ידי יתר האמוראים, כמו שנתבאר, אך אנו יכולים לנהוג למעשה, כדברי האמוראים המכשירים את הביצה ואת העצם – הזרוע.
♦
ב.
צליית התבשילים או בישולם?
במנהג הבאת שני התבשילים זכר לפסח וזכר לחגיגה לשולחן הסדר, לא נזכר בגמרא אם יש מצוה לצלות את התבשילים הללו – בדומה לקרבן הפסח; או שמא ישנו איסור לצלותם, על מנת שלא יבואו לטעות בינם לבין קרבן הפסח. לכאורה יש לומר, כי הדבר תלוי במנהג המקומות: במקום שנהגו לאכול צלי, ניתן לצלות את התבשילים הללו, ואולי גם יש עניין מיוחד לעשות כן; ואילו במקום שנהגו שלא לאכול צלי, אין צולים אותם. אולם מדברי כמה פוסקים משתמע, כי אין לתלות בין הדברים.
בשר צלי זכר לפסח
בביאור דעת רב יוסף בגמרא, האומר שיש להביא שני מיני בשר כותב הרי"ף, שהצלי הוא זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה. כך גם מופיע בדברי רבינו חננאל שם, כפי שמצטטים בשמו התוספות והרשב"ם. יש לציין, שהרשב"ם כותב "רבינו חננאל מרומי", תיאור שהוא אינו מוסיף לגביו בדרך כלל כאשר הוא מצטט אותו (מבדיקה בפרויקט השו"ת עולה, כי רק פעם אחת נוספת בה הוא מצטט אותו הוא מזכיר את מקומו, מרומא, כאשר הוא מזכיר אותו בפירושו לבבא בתרא ששים ושבע פעמים).
ייתכן שהרשב"ם רצה לרמוז, שדברי רבינו חננאל הם בהתאם למנהג מקומו, וכפי שמצאנו לגבי תודוס שהנהיג לאכול גדיים מקולסים, משום שהיו נוהגים לאכול שם צלי, ועל כן אחד מהתבשילים המובאים לשולחן הסדר יכול להיות צלי, כי ברומי היו נוהגים לאכול צלי בלילי פסח (אמנם, רבינו חננאל ברוב שנותיו לא היה ברומי, והוא עבר בילדותו עם אביו מאיטליה לקירואן שבצפון אפריקה).
התוספות (קיד, ב ד"ה שני) אינם מקבלים את דברי רבינו חננאל והם כותבים, כי מאחר שאנו פוסקים להלכה שאף החגיגה באה מן הצלי, כפי שסובר בן תימא – וכפי שנוקטת המשנה בשאלות הבן - "הלילה הזה כולו צלי" (כמבואר בגמרא בפסחים ע, א שהמשנה היא על פי דעת בן תימא), הרי שאין להבדיל בין שני התבשילים הבאים כזכר לפסח ולחגיגה.
היה נראה לומר בדעתם, כי יש לצלות את שני התבשילים; אולם התוספות כותבים, כי יש לבשל את שניהם, ולהבנתם כך היא המשמעות של לשון 'תבשילין', שהם מבושלים ולא שהם צלויים. בדומה לדברי התוספות כותב בעל הגהות מיימוניות בהלכות חמץ ומצה (ח, א), שאין לחלק בין הפסח לחגיגה – אלא שלדבריו הם יכולים להיות שניהם או מבושלים או צלויים (וייתכן לבאר את החלוקה ביניהם גם על פי מנהגי המקומות, אם אלו מקומות שנהגו לאכול בהם צלי או לא).
הנחת התוספות שההלכה היא כבן תימא אינה מוסכמת, והרמב"ם פוסק דווקא כדעת חכמים, שחגיגת ארבעה עשר היא קרבן שלמים (קרבן פסח י, יב), וממילא היא יכולה להיאכל בכל אופן בו נאכל קרבן שלמים, ולא בהכרח צלי (ומסתבר לומר כן גם בדעת הרי"ף ורבינו חננאל הנ"ל).
אמנם, הרמב"ם עצמו גם כן כותב כדברי המשנה "הלילה הזה כולו צלי", והדברים נראים כעומדים בסתירה למה שהוא עצמו כותב, אך יש מקום להבין, כי בדברי הרמב"ם אין אנו מוכרחים לבאר כמו שהגמרא מעמידה את דברי המשנה; ואף לגבי דברי המשנה עצמם המאירי לפסחים כותב, שהעמדת הגמרא למשנה זו כדברי בן תימא אינה מוסכמת, וניתן לומר שהלשון "כולו צלי" מתייחס לקרבן הפסח בלבד ולא לקרבן החגיגה (שהפסח נאכל דווקא בצלייה ולא באופן אחר, מה שאין כן בשאר ימות השנה, שאין הקפדה לאכול בשר דווקא צלי).
ובאמת, ישנה משנה מפורשת (בדף סט, ב) הנוקטת שלא כבן תימא – שלשיטתו החגיגה שווה לגמרי לפסח ומובאת רק מן הצאן ונאכלת רק בזמן אכילת הפסח – ואילו במשנה שם נאמר, כי החגיגה באה מן הצאן ומן הבקר, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.
אמנם, יש מי שכותב בביאור דברי התוספות, באופן שיישב את דברי המשניות, כי אף על פי שאין אנו פוסקים לכל דבר כבן תימא, בנוגע לעניין הצלייה אנו פוסקים כמותו, בגלל המשנה הנוקטת כשיטתו בעניין זה (פירוש רבינו מנוח לאחד הראשונים על הרמב"ם, חמץ ומצה ח, ג; ומדבריו נראה, שהוא מפרש זאת בדעת הרמב"ם, הנוקט כלשון המשנה "הלילה הזה כולו צלי" בשאלות "מה נשתנה").
♦
המנהג להלכה ולמעשה
בספר 'כלבו' לרבי אהרן הכהן מנרבונה (נפטר בערך ה' צ; בסימן נ, וכן הוא בספרו 'ארחות חיים' חלק א סדר ליל הפסח אות יד) מופיע המנהג לעשות צלי מזרוע בהמה, זכר לזרוע הנטויה; וכך פוסק השולחן ערוך (תעג, ד): "והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת". הרמ"א במקום מוסיף, כי אף הביצה אינה בהכרח צריכה להיות מבושלת: "והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירנו" (ובמשנה ברורה מסביר מנהג זה על פי שיטתו של בן תימא, לצלות גם את החגיגה).
בכלבו ובארחות חיים לא נזכר אם המנהג במקומו היה לאכול צלי או לא, וגם בדברי הרי"ף ורבינו חננאל וההגהות מיימוניות, אשר מזכירים מנהג אכילת צלי (אם כי ברי"ף וברבינו חננאל הדבר הוא רק בביאור דברי רב יוסף בגמרא, ואין הוכחה שכך הכריעו למעשה), לא נזכר מה היה מנהג מקומם. מאחר שהשולחן ערוך מזכיר את האפשרויות השונות לפי מנהגי המקומות (תעו, א), יש לומר, שעצם אפשרות האכילה של הזרוע הצלויה הנמצאת על השולחן לפי המנהג, תלויה במנהגי המקומות השונים, אם נהגו לאכול בהם צלי. ובאמת, המשנה ברורה במקום כותב על פי האחרונים, כי אסור לאכול את הזרוע בלילה, בגלל איסור אכילת צלי.
איסור זה נזכר בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קצג), אשר כותב כי אסור לאכול את הזרוע הצלויה אף במקום שנהגו לאכול צלי; ודברים אלו נראים מוקשים, מדוע יש לאסור זאת אף במקומות אלו (ואולי יש טעות דפוס בדבריו).
♦
תבשילי הסדר – מיועדים לאכילה
נראה, כי יש חידוש בעצם האפשרות של הנחת התבשילים על השולחן בלי לאוכלם, שהרי המשנה המתארת את הבאת התבשילים לשולחן, מתארת גם את הבאת המצה והחזרת והחרוסת, וכן את הבאת הפסח בזמן שהמקדש קיים, ופשט הדברים הוא, שכל הדברים הללו הם דברים הנאכלים. כך גם מופיע בטור (סימן קעג), שאת הדברים הללו לא צריך לתת לפני כל אחד ואחד אלא מספיק לתת אותם לפני בעל הבית והוא יחלק לכולם – ומשמע מדבריו, שאת כל הדברים הנזכרים, ובכללם שני התבשילים הללו, עליו לחלק לכולם.
וכך כותב השל"ה (מסכת פסחים נר מצוה, אות לג), כי יש משום חיבוב מצוה באכילה מכל התבשילים, ומסיבה זו הוא מעדיף לנקוט כדברי התוספות הנ"ל, האומרים שעל התבשילים להיות מבושלים ולא צלויים; והביא בשם ספר סדר היום (סידור הקערה של ליל הסדר), אשר גם כן כותב שעל התבשילים להיות דווקא מבושלים ולא צלויים, כדי שלא יהיו דומים לפסח יותר מידי.
לדעה זו מסכימים גם בשו"ת מהרש"ל (סימן פח) ובב"ח (סימן תעג) ובעולת שבת (על השולחן ערוך שם), שגם כן סוברים, כי יש לאכול מהבשר הנמצא על שולחן הסדר, ולדבריהם, דווקא בזה מקיימים את הפעולה של "זכר" לקרבן הפסח (וגם המגן אברהם מביא את דבריהם). דברים אלו מסתברים לאור גרסת הגמרא שלפנינו, בנוגע לאיסור הגבהת הבשר שהוא זכר לפסח "שנראה כאוכל קדשים בחוץ" – חשש שאינו שייך, אם לא אוכלים כלל מבשר זה.
לפי המנהג להניח את הזרוע הצלויה ולא לאכול ממנה, ייתכן לומר, כי בעצם ההימנעות מהאכילה, אנו מזכירים את המצב הרצוי, שהיינו צריכים לאכול את קרבן הפסח (ובדומה להלכות אבלות החורבן, שמשאירים מקום פנוי בסעודה; אם כי ראה במשנה ברורה תקס, ה שבשבתות וימים טובים אין לעשות זאת).
הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (סימן תעו) כותב, כי את הביצה אנו אוכלים זכר לחגיגה, ומאחר שאין לנו אפשרות לאכול את הזרוע הצלויה בגלל המנהג שלא לאכול צלי, אנו יוצאים ידי חובת האכילה זכר לפסח, באכילת האפיקומן.
♦
אפשרות: צליית הביצה ולא הזרוע
נראה, כי דברי המהרש"ל והב"ח שעל שני התבשילים להיות מבושלים, מתבססים גם על הבנתם המחמירה באכילת כל דבר צלוי – אפילו ביצים, בניגוד לדברי הירושלמי לפסחים המתירה את אכילתם. אולם אם נקבל את דברי הרמ"א, שעל הביצה להיות צלויה, ונקבל את ההכרעה המקובלת בפוסקים להתיר אכילת ביצה צלויה (ראה בשו"ע תעו, ב ובמשנה ברורה שם), הרי שניתן להביא ביצה צלויה וזרוע מבושלת ולאכול את שניהם.
באופן זה, מקיימים את המנהג הנזכר ברי"ף וברבינו חננאל, של צלי זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה, אלא שבניגוד להבנה המקובלת שהביצה היא זכר לחגיגה (כפי שמבאר המשנה ברורה את דברי הרמ"א הנ"ל, וכפי שגם כתב הגר"א כנ"ל), יש לומר, שהביצה מובאת כזכר לפסח ואילו הזרוע היא זכר לחגיגה.
הקפדה על חלוקה לשני תבשילים אחד צלוי ואחד מבושל זכר לפסח ולחגיגה, נזכרת גם בספר האורה (ספר פסקים של רש"י אשר נכתב בשמו על ידי אחד מתלמידיו; חלק א אות צ): "וצריך שיהיו בשלחן שני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד מבושל זכר לחגיגה הבאה עם הפסח" (ואולי השמטת המילה 'צלי' ברישא של דבריו, נובעת מכך שאין דבר מוסכם שבכל מקום ניתן להביא צלי; אם כי על פי שיטת רש"י שנתבארה, בכל אופן מותר לאכול צלי כל עוד הוא אינו מקולס, ובדברי רש"י שהובאו בפרק הקודם נזכר 'צלי' כזכר לפסח, והדברים מתאימים לשיטתו העקרונית בנוגע לעשיית זכר לפסח).
הבנה זו בנוגע לשני תבשילים אלו, גם כאשר אין מדובר בשני מיני בשר, מופיעה בדברי רש"י שנכתבו על ידי תלמידיו, הנזכרים בפרק הקודם: "אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה. דג ובשר. או ביצה ובשר...". על פי סדר הבאת הדברים כאן ניתן גם לומר, כי אכן הביצה המובאת לשולחן הסדר היא זכר לקרבן הפסח, ואילו הבשר (הזרוע), מובא כזכר לחגיגה. וכך גם מופיע בדברי הראבי"ה (חלק ב - מסכת פסחים סימן תקכה): "ביצה ובשר או שני מינים אחרים של תבשיל בשר או דג וביצה או צלי ומבושל או גרמא ובישולא, שהיה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה" (אכן 'צלי' הנזכר בדבריו יכול להיות לאכילה רק במקום שנהגו לאכול צלי, כפי שנתבארה שיטתו לעיל, ובכל אופן, לפי דעתו אין לומר, שיש מנהג בדווקא לאכול צלי); ובדומה לזה בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף: "ביצה ודגים או ביצה ובשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה...".
אמנם, בספר ראב"ן (על פסחים) שנכתב על ידי אחד מגדולי אשכנז בדור שאחר רש"י, מופיעה לשון הפוכה, ממנה משתמע כי הביצה היא הבאה כזכר לחגיגה: "בשר וביצה או דג וביצה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה הבאה עם הפסח". מכל מקום, אין הכרח לומר, שסדר הדברים בדבריו או בדברי שאר הראשונים בא ללמד איזה תבשיל מיועד להיות זכר לפסח ואיזה זכר לחגיגה.
♦
לא לזרוק את הזרוע!
במקרה שלא אוכלים את הזרוע בלילה (בגלל המנהג שלא לאכול צלי), יש להיזהר שהזרוע לא תיזרק לבסוף, שהרי פרט לאיסור 'בל תשחית' שבזה, יש כאן גם איסור של ביזוי המצוה, כפי שכותב בספר 'חיי אדם': "ורע עלי המעשה שזורקין הזרוע, והוא ביזוי מצוה. ומצוה להניחו למחר לתוך הצלי שצולין ליום טוב ואוכלין אותו" (ומביא דברים אלו המשנה ברורה תעג, לב).
על פי הדברים הללו יש מקום לומר, כי אם קרוב הדבר לכך שיזרקו את הזרוע ולא יאכלו אותו אם הוא ייצלה, הרי שעדיף לכתחילה לבשל את הזרוע ולאוכלו בליל הסדר, משום שממילא ישנה סברה גדולה לנהוג כן כפי הפוסקים הנ"ל, ולא להניחו בחוץ באופן שהוא יאבד את טריותו ואנשים לא ירצו לאוכלו (וגם אם לא יזרקו אותו ויתאמצו בכל זאת לאוכלו, נראה כי שמחת יום טוב צריכה להביא את האדם לאכול מרצון ולא מדוחק).
♦
ג.
סיכום ומסקנות להלכה ולמעשה
א. ליל הסדר הוא הזמן בו עלינו לאכול את קרבן הפסח בירושלים.
ב. בהעדר קרבן הפסח תקנו לנו חז"ל להביא שני תבשילים אחרים אל שולחן הסדר, זכר לפסח וזכר לחגיגה.
ג. לפחות על אחד מהתבשילים הללו להיות מבשר.
ד. המנהג המקובל הוא להביא זרוע וביצה – זרוע, זכר ל"זרוע הנטויה" בה הוציאנו הקב"ה ממצרים; וביצה, כרמז על אבלות חורבן המקדש והעדר הקרבן.
ה. ההבנה הפשוטה היא, שתבשילים אלו מובאים לצורך אכילה – אולם במקומות שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח (כנהוג בקהילות אשכנזיות וגם בחלק גדול מהקהילות הספרדיות), אין לאכול את הזרוע אם צולים אותו.
ו. ניתן לאכול את הביצה אחרי צלייתה – גם במקומות שנהגו שלא לאכול צלי.
ז. מאחר שיש מצוה בהבאת התבשילים הללו, יש להיזהר שלא לגרום להם בזיון.
ח. כמה מהאחרונים הורו לכתחילה לבשל את התבשילים הללו, כדי שניתן יהיה לאוכלם בליל הסדר.
ט. במקרה שלא אוכלים את הזרוע בליל הסדר, יש להקפיד לאוכלה למחרת, ולא לזורקה.
י. הצעה חדשה: צליית הביצה זכר לקרבן הפסח הנאכל צלי, ובישול הזרוע זכר לקרבן החגיגה (שעל פי חכמים נאכלת גם מבושלת) – ובאופן זה ניתן לאכול את הביצה והזרוע לכתחילה בליל הסדר.
♦ ♦ ♦