מדוע אין אומרים הלל שלם בט"ז ניסן?
בערכין (י:) למדנו על החילוק בין חוה"מ פסח לחוה"מ סוכות לעניין הלל שלם. בסוכות אומרים בכל יום שכן "חלוקין בקורבנותיהן", ובפסח לא שכן קרבנות כל הימים שווים. ויש לשאול, הרי בט"ז ניסן ישנו קרבן ייחודי ליום זה, העומר. כמו שכתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז ה"ג): "בפסח מקריבין קרבן מוסף בכל יום, מיום הראשון עד יום השביעי כמוסף ראשי חדשים, פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת, ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה", אם כן היה מן הראוי שנאמר הלל שלם, שכן ביסודו של דבר ראוי כל יום מבחינת קדושתו לכך, אלא שאינו חלוק בקרבנותיו. [ובמדרש תדשא נקרא יום זה "חג העומר"].
♦
העומר חובת היום או מתיר בלבד?
תירץ בעמק ברכה שזה תלוי במחלוקת רב ורשב"ל (מנחות ד: - ה.) גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה. לדעת רב פסולה הואיל ובאת להתיר ולא התירה, ולפיו משמע שהקרבת העומר אין בה כלל מעניין חובת היום אלא מתיר לחדש בלבד, ולכן כשלא מתירה, פסולה, ולפי זה לא שייך להתייחס לט"ז ניסן כחג בפני עצמו. אבל לר"ל שסבר שכשרה ושיריה אינם נאכלים עד שיקריבו מנחת אחרת, י"ל שיש בקרבן העומר משום חובת היום, ולכן, אף שלא התירה את החדש, כשרה. ממילא שייך לומר שיאמרו הלל שלם, לכאורה.
והנה שם בדף ה: מובאת דעה שלישית, דעת רבא, שהעומר כשר ושיריו נאכלין כיון שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ופרש"י שקרבן העומר אינו ראוי אלא לעבודה זו בלבד, להתיר "ולא משום קרבן אתיא". כלומר, שאף שאין לה משמעות אלא כמתיר, עכ"פ כיון שאין שעורים ראויים לעבודה אחרת, אין בו דין שלא לשמה, ופסק הרמב"ם כדעתו (פסולי המוקדשין פי"ד, ה"ג) וז"ל: "מנחת העומר שקמצה שלא לשמה הרי זו כמי שנעשית לשמה ושיריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורים ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות". והביא הכס"מ את דברי רש"י הנ"ל כהסבר לדין. ועפ"ז באר במשנת יעבץ (סימן כ"ה) מדוע לא מזכירים במוסף של יום זה את קרבן העומר, כיון שלדעת רבא אין הקרבן אלא מתיר ואינו נחשב קרבן לענין אחר, ולפי"ז מיושב מדוע אין אומרים הלל שלם, שכן אין קרבן העומר נחשב כחלק מחובת היום אלא כמתיר בלבד, ואין כאן שינוי בענינו של היו"ט שביום.
אמנם ישנם ראשונים שפירשו נקודה זו בדברי רבא אחרת שכן רש"י עצמו תמה: "ואי משום מנחת סוטה", כלומר, הרי גם היא משעורים. ותירץ: "לאו ראויה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת". וכיון שיש כאן מן הדוחק פירשו תוס' בד"ה ובדבר באופן אחר וז"ל: "ונראה לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאין ראוי לעבודה משום דאפילו לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר" וגם הראב"ד (פסוהמ"ק שם), גרס ופירש אחרת וז"ל: "אלא נוסחא דווקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם ואף על פי שקרב העומר והותר באכילה". ופירשו הכ"מ: "ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם". ולפיהם אין בפסיקה כרבא כדי להוכיח שקרבן העומר אינו אלא מתיר. והשאלה שבה למקומה.
במועדים וזמנים (ח"ד רצ"א) ר"ל ג"כ בתחילה שהכבש אין יסודו לחובת היום אלא להתרת חדש ולכן אין אומרים הלל, אך העיר שהעומר אינו רק בשביל להתיר חדש, שכן מבואר בתוס' (מנחות מ: ד"ה קרבו כבשים בלא לחם) קרבן שהקריבו במדבר מנחת העומר אף שלא היה אז איסור חדש, ומה שהביא מתוס' מנחות, הנה שם נאמר: "בפ' שתי הלחם (לקמן צה.) נמי מוכח שהיה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר". אלא שהקרן אורה שם באמת תמה[1]א): "דבריהם ז"ל אינן מובנים.. דאיסור חדש לא הי' כלל במדבר לכ"ע, ועומר למה הוא בא", משמע שלדעתו פשוט שעיקר ענינו של העומר הוא מתיר. וכתב הגר"ש אלברג זצ"ל בקובץ הפרדס (שנה ס"ג חוברת ט' סי' מ"ט) ליישב בזה, די"ל דיש ב' דינים בעומר: א) הבאת העומר כדי להתיר החדש. ב) מלבד דעומר בא משום שמתיר חדש, הוא בא ג"כ מדין חובת היום. ואיה"נ דבמדבר ליכא כלל האיסור דחדש, אפ"ה מביאין העומר משום חובת היום. ולא קשה קושית הקרן אורה דלמ"ל להביא עומר במדבר כיון דליכא איסור חדש, דחדש נוהג רק בארץ, אבל כיון שאמרנו שהעומר בא גם מחובת היום, דהיום מחייב את הבאת העומר כמו שאר רוב קרבנות אחרים שבאין מתורת חובת היום, הכ"נ עומר בא מדין חובת היום, ושוב במדבר אם כי אין צורך בעומר כדי להתיר האיסור דחדש, אבל דין חובת היום מחייב את הבאתו[2]ב). לפי זה לדעת תוס' צריך הסבר אחר לאי אמירת הלל בט"ז ניסן.
♦
חובת היום אך מדין ממחרת השבת
וכתב במועדים וזמנים ליישב בסברא מחודשת שחיוב מנחת העומר לא חל מפאת קדושת היום של יום שני של פסח, שאם היה כן היה נכון לומר שיום זה מעולה משאר ימי החג, אלא שיסוד חיובו הוא מפני שזהו ממחרת השבת, כלומר, ממחרת יו"ט ראשון, וזוהי מעלת היום, מחמת יום שלפניו, ולא בגלל עצמו, וממילא אין שייך להחשיבו כחלוק בקרבנותיו לעניין חיוב הלל.
ומצא ראיה לכיוון זה בדברי האבני נזר (או"ח שפ"ד) שכתב: "אשר הוקשה לו בדברי הרמב"ן (בחי' לקידושין לד.) שמנה ספירת העומר בכלל מצוות שאין הזמן גרמא. והענין פלאי. ואפשר סבירא לי' לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו. היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן. רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא. אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם". ובזה מתבארים גם דברי המאירי בפסחים (ז.) שאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר כיון שנפטר בשהחיינו דיו"ט, שכן יש קשר הדוק בין שני הימים.
מהלך דומה כתב הרב יהושע איכנשטיין (צהר ו'), שיש לחלק בין חובת הרגל לחובת מוסף. הנאמר בפרשת אמור הוא חובת הרגל, והאמור בפנחס בלבד הוא מוסף. וכיון שהעומר מופיע באמור, אין בו דין חלוק בקרבנותיו שכן זה שייך רק במוסף בלבד כמו שרואים בסוכות שבזה נבחן כל יום מחברו, אבל העומר אינו אלא מעניין חובת הרגל הכללית של פסח ונקבע זמנו ביום השני. מדבריו עולה כי החילוק בקרבנות הוא סיבה להגדרת היום כענין בפני עצמו. [יש להעיר, שיש אפשרות ללמוד אחרת את גדר החילוק בקרבנות. כך כתב למשל בפחד יצחק (פסח ו') שליל הסדר מחייב הלל שכן הנס שאירע בו ואכילת קרבן פסח שבו הן החלוק בקרבנותיו מבקר יום ט"ו. ונראה שלדבריו חילוק בקרבנות הוי סימן לעניין אחר, שיש איזה ייחוד בזמן, ולא סיבה כשלעצמה].
♦
נספח לקרבן המוסף
וחשבתי לתרץ באופן נוסף. דהנה הברכי יוסף (אורח חיים סימן תצ) דן בשאלה מדוע לא מזכירים את העומר במוסף וכתב: "ומהר"ם גלאנטי, הובאו דבריו בשו"ת עדות ביעקב סי' י"א, תריץ דלא שייך לומר מוסף אלא היכא שאותו יום שיש בו מוסף לא היה מחוייב שיפגע בו יום אחר שיש בו גם כן מוסף מצד עצמו, כגון שבת ור"ח, דכיון דאפשר להיות חל בשאר ימים וחל בשבת, הרי הוא ענין נוסף וכו'". ויש שהקשו: "דהרי ר"ה ואנו אומרים את מוספי, גם דאי אפשר לשבעה ימים בלא שבת, והרי כשחל אחד מימי החג בשבת אומרים את מוספי". מסביר החיד"א: "ולק"מ דהרי איכא ר"ח בחדש אחר לבדו, וגם שבת ברוב השבועות הוא לבד, ואינו ענין לקרבן העומר וביכורים דלא משכחת להו ביום אחר". ומביא שכ"כ בהלכות קטנות (ב, רכ"ב): "שאלה מ"ט בר"ה אמרינן את מוספי וביום ב' של פסח אין אומרים. תשובה קרבנות ר"ח יש להם יום מיוחד בלא ר"ה אבל י"ט שני של פסח יום הוא שנתחייב הקרבנות והו"ל כיום כפור וככבשי עצרת". ושמא י"ל לפי זה בתוספת מסוימת, שאין שייך לומר הלל בגלל העומר שכן הוא חלק מענינו של יום ונספח לקרבנות המוסף שהם העיקר, ולא שייך לומר שהמוסף עצמו לא יחייב הלל, ודווקא העומר הנטפל אליו יחייב. אך עדיין צ"ע שכן י"ל דהוי טפל לענין מוסף, וממילא לתפילת מוסף, אך מצד עצמו הוא חשוב ענין בפני עצמו.
♦
שלא יהיה חמור משביעי של פסח
לכן נראה לומר באופן אחר לגמרי, ע"פ דברי הט"ז בסימן ת"צ (סק"ג) שכתב להסביר מדוע אין אומרים הלל בשביעי של פסח: "שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקדוש ברוך הוא מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחול המועד אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון". לפי זה לא שייך לומר הלל בט"ז לא מכיון שחסר בו יחוד, אלא כדי שלא יהיה חמור מיו"ט דשביעי. אלא שדברי הט"ז צ"ב וכמו"ש הפרי מגדים: "עיין ב"י זה טעם המדרש, ובערכין יו"ד ב' הטעם דפסח אין חילוק בקרבנות, מה שאין כן סוכות". כלומר, שדברי הט"ז בהסבר דין הלל בשביעי וכן דין הלל חוה"מ מיותרים לכאורה שכן נתבאר דין זה בערכין מצד שלא חלוקין בקרבנותיהן. ובמשנת יעבץ (או"ח סימן כ' אות ה') ר"ל שנפ"מ אם לא אמר בראשון, שאז היה מקום להשלים אח"כ אילולי דברי הט"ז, ויש שהסבירו באו"א. עכ"פ לאור הנד"ד, י"ל שהוצרכנו לסיבה זו כלפי חוה"מ, כדי להסביר מדוע בט"ז לא אומרים הלל שלם בגלל חילוק הקרבנות שבו מהיום שלפניו, שכן דבר זה יהפוך את אחד מימי חוה"מ לחשובים יותר מיו"ט וזה לא הגיוני.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ . בשפת אמת שם העיר מכיוון אחר: "ומ"ש התוס' דהי' מקריבין עומר תמוה דכ' קצירכם ודרשי' ולא קציר עכו"ם" ותירץ: "צ"ל דמעט הי' מקום לזרוע אף במדבר".
- ↑ . עוד הביא מהוריות (י"ג.): "עומר קודם לכבש הבא עמו.. זה הכלל: דבר הבא בגין ליום - קודם לדבר הבא בגין לחם". ולמד מכאן שהם מחובת היום. אך בפשטות עיקר כוונת הדברים היא כמוש"כ המאירי: "עומר קודם לכבש הבא עמו שהעומר חובת היום והכבש טפלה לו". כלומר, הוא עקר החיוב, אך לא ברור אם זה מלמד על כך שאין עיקר ענינו להיות מתיר.