רב 'קהילת רדליך', ירושלים
ראש מערך המחקר - מרכז תורה ומדינה
מצוות שאינן תלויות בארץ - ורבים אינם מקיימים אותן בחו"ל
הקדמה
רמב"ן (ויקרא יח, כה) לימדנו, שגם מצוות - עשה ולא תעשה - מסוג "חובות הגוף", שאינן תלויות בארץ, בעומק עניינן גם הן "תלויות בארץ". בשל כך - לדוגמה, למרות שאיסורי עריות הם "חובת הגוף ואינן תלויות בארץ", וכך גם עבודה זרה, ועוד, בכל זאת לא נענשו הכותים על מעשים רעים אלה כל עוד שהו בארצם, אך כן נענשו - ובחומרה - עם הגיעם לארץ ישראל.[2] כל זאת, משום ש"ארץ ישראל... היא נחלת ה' מיוחדת לשמו".בספרי (דברים - פרשת עקב - פיס' מג) אמרו: "דבר אחר: ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם...".
על כך העיר רמב"ן (שם), שהכתוב אליו מתייחס הספרי (שם) עניינו תפילין ומזוזות, היינו מצוות שהן מסוג "חובות הגוף", ובכל זאת אמרו עליהן שקיומן בחו"ל אינו אלא "כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ"! מוכח אפוא ש"עיקר כל המצוות [כולל גם אותן שאינן תלויות בארץ] - ליושבים בארץ ה' ".[3]
דבר שאין צריך לומר הוא שרמב"ן אינו מערער – חלילה – על עצם המחוייבות לקיים בחו"ל את כלל המצוות שאינן תלויות בארץ, היינו מצוות שתלויות בגוף.[4] לא בכדי מכנה רמב"ן "רשעים" אתם אנשים שטענו לפני יחזקאל הנביא: "עבד שמכרו רבו יש עליו כלום" ופטורים אנחנו מהמצוות אחר שגלינו מאדמתנו.[5] כוונת רמב"ן היא, שמן הבחינה הערכית-סגולית של המצוות, אינו דומה ערך מצווה – כל מצווה – שמתקיימת בארץ ישראל, לאותה מצווה שמתקיימת בחו"ל.
אלא שלמיצער ביחס למספר מצוות, עובדה מתועדת היא שלמרות היותן חובת גוף, ולכן מחוייבות-קיום גם בחו"ל, בכל זאת רבים לא קיימו אותן משך מאות רבות בשנים! יתרה מזאת, לפחות ביחס לחלק מהן ניתן לקבוע, שרבים אינם מקיימים אותן עד עצם היום הזה.
נכון הוא שבמהלך הדורות היו מגדולי ישראל שביקשו לנמק - כך ואחרת - את אי-הקיום,[6] ואולם קשה שלא לחוש שהם עושים זאת בעיקר כסנגוריה על עם ישראל, ולאור עובדת-אי-הקיום שטופחת על פניהם. לשון אחר: לא הטעם המהותי הוא שנאמר תחילה ויצר את הנוהג, אלא להיפך: "הנוהג הרווח" הוא הוא שהצריך איתור, ואף יצירת הנמקה. ולמען הסר ספק, שמא תיאור כזה הוא פרשנות מאוחרת וביקורתית, הרי שנכון להדגיש שבחלק לא מבוטל מהמקרים, אותם גדולי ישראל הם הם שאומרים זאת ללא כחל וסרק.
האמור להלן מבקש לבסס טענה לא קלה זו, של אי-קיומם של רבים מצוות מחוייבות, ולתהות אם בעומק העניין אין בכך הד ובבואה לגישת רמב"ן שתוארה לעיל.
א. שמיטת כספים: מצווה שאינה תלויה בארץ
מקורות תנאיים ואמוראיים לא מעטים מבהירים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, את קיומה של הבחנה חדה בין שמיטת קרקעות ובין שמיטת כספים.[7] בעוד שהראשונה היא מצווה שתלויה בארץ, ובהתאם לכך היא נוהגת רק בארץ ישראל ולא חוצה לה,[8] הרי שהשנייה אינה תלויה בארץ ולכן יש לקיימה בכל מקום, גם בחו"ל.כך בספרי (דברים, פרשת ראה, קיא):
יכול יהא השמט מלוה נוהג במדבר, תלמוד לומר תעשה שמטה שמוט. או אינו אומר תעשה שמטה שמוט אלא בארץ ישראל, שאתה עושה שמטה לארץ אתה משמט [מלוה] בחוצה לארץ שאי את עושה שמטה לארץ אין את משמט מלוה, תלמוד לומר כי קרא שמטה לה' בין בארץ ובין בחוצה לארץ.
ומעין זה בירושלמי (שביעית פ"י ה"ב [כט ע"ב]), תוך הבחנה בין תקופה שהמצווה חלה בה מדין תורה ובין תקופה שהמצווה אינה חלה בה אלא רק מדרבנן: "... חזר רבי יוסי ואמר, וזה דבר השמיטה שמוט - בשעה שהשמיטה נוהגת ד"ת השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל ד"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל מדבריהם". כך וכך – "שעה" כזו ו"שעה" כזו, ברור ומפורש ששמיטת כספים נוהגת גם בחו"ל, יהא התוקף אשר יהא. וכך גם בבבלי (קידושין לח ע"א-ע"ב) - השמטת כספים נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל, וכך גם עולה מסוגיות בבלי נוספות (גיטין לו ע"א-ע"ב, ושם לז ע"א-ע"ב; מו"ק ב ע"ב, ועוד).
נכון הוא שלכאורה ניתן היה לטעון שמסוגיות אלה אין להביא ראיה על קיום מעשי של שמיטת כספים בחו"ל בתקופה זו, שכן מן המפורסמות הוא שהתלמודים מציגים לא פעם סוגיות "תיאורטיות", כאלה שאינן מעידות בהכרח על ריאליה עובדתית. ובכן, בנדון דנן טענה זו מופרכת בעליל, שכן מתועדים לא מעט אירועים בהם השמטת הכספים באה לידי ביטוי מעשי.
כך לדוגמה (גיטין ל ע"ב): "אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי,[9] אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה משמט אני, שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציב מר? אמר ליה הכי הוה מעשה. אזל לגביה, אמר ליה אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה אין. אמר ליה ומאי אמר לך? אמר ליה משמט אני. אמר ליה ואמרת ליה אף על פי כן? אמר ליה לא. אמר ליה ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך, השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אף על פי כן. אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן, שקלינהו מיניה. אמר, לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא".
התיאור המפורט מלמד שהיה זה אירוע ממשי, ומכאן ששמיטת כספים נהגה בבבל, כולל הסתעפותה (פרוזבול). כך גם ניתן להסיק ממעשה נוסף (גיטין לז ע"א), שמתעד את קיומו של דיון מעשי - ולא תיאורטי - בדינו של שטר שכתובה בו אחריות נכסים, אם הוא משמט או שאינו משמט.[10]
כך פסק אפוא הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ט ה"ב): "... אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל..."; והוסיף (שם פ"י ה"ח): "... ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה... ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו";[11] ומעין זה כתב מרן[12] בשו"ע (חו"מ סז, א).[13]
♦
ב. רא"ש: "מצאתי התנצלות לעצמי על שמיטת ידי"
דא עקא, עובדות שטופחות על פנינו מורות בעליל, שמשך מאות רבות בשנים, ובמיגוון תפוצות – ספרד ואשכנז כאחד, עם ישראל (בהכללה) אחז את המקל בשני צידיו: גם לא נהג לעשות פרוזבול וגם לא נהג להשמיט חובות. לשון אחר: מלווים גבו חובות מילווה כמעשה שבשיגרה, למרות שהם לא ערכו פרוזבול, ולמרות ששמיטת כספים נוהגת בחו"ל, ולו רק מדרבנן.על תופעה מתמיהה זו העמידונו לא מעט ראשונים ואחרונים, תוך שחלק מהם מנסה לתת פשר לתופעה בה רוב עם ישראל עובר - לכאורה - עבירה ונוטל ממון שלא כדין!
דוגמה בולטת מהווה סידרת תשובות של הרא"ש. באחת מהן (שו"ת הרא"ש כלל עז סימן ב) מקדים הרא"ש וקובע ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן[14] גם בזמן הזה וגם בחו"ל. בשל כך, ולאור העובדה שהציבור הרחב אינו משמט כספים וגם אינו עורך פרוזבול, נמנע הרא"ש מאז הגעתו לספרד מעיסוק בכל דיון שעניינו נסוב הלוואות אלה: "... על דבר השמטה - שמטתי ידי לכתוב בענין שמטה מיום באי לארץ הזאת. כי דברים רבים היו לי עם גדולי העיר מדוע אינם משמיטים כספים, ואמרו שכבר נהגו כל הארץ הזאת שלא להשמיט, ואי אפשר לבטל המנהג שנהגו בו ימים רבים כי הרבה מלוות [ישנות] ישנן בארץ הזאת... ולא נתיישבתי בטעמם. ומצאתי התנצלות לעצמי על שמטת ידי שאינני מתעורר לבטל מנהגם, ואומר אני [דאפשר] כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעי' זה, הוה ליה כאלו התנה המלוה על מנת שלא תשמיטנו שביעית".
כלומר, הרא"ש עצמו סבור שזו הנהגה פסולה, ובשל כך הוא "משמיט" עצמו מדיון בה.[15] עם זאת, הוא מציע הסבר דחוק לתופעה: כיון שהנוהג פשט וכך הכל נוהגים, הרי שלמרות שזו הנהגה פסולה, בכל זאת היא מעין תנאי שהיתנו ביניהם המלווה והלווה, ולו גם "התנייה" בשתיקה.
בתשובה נוספת (שם שם, סימן ד) כותב הרא"ש בלא כחל וסרק: "הוי יודע שתמהתי על זה מיום באתי לארץ הזאת, וצווחתי כי כרוכיא וליכא דמשגח בי. ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת, ואי אפשר לשנות מנהגן. ואמרתי, מנהג כזה שהוא לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין, אין הולכין אחריו כל זמן שאין טעם למנהג".
הרא"ש מוסיף, שניסו לומר לו שהשטרות מנוסחים באופן שפוטר מהשמטת הכספים. לא התעצל הרא"ש ובדק אפוא אותן שטרות: "דקדקתי בשטרותיהם ולא מצאתי תנאי ויפוי לשון שיורה על דרך זה". המשיך הרא"ש ודחה "תירוצים" נוספים שהוצעו לפניו, ומשראה שמחאתו נופלת על אוזניים ערלות, קיבל החלטה: "הילכך מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית וגם איני סותר מנהגם אלא מניחם לדון כמנהגם".
בהתאם לכך, לא היה מוכן הרא"ש לאמץ מעשית את דברי הגמרא, שנאמן מלווה לומר פרוזבול היה לי ואבד, משום שחזקה שאדם "לא שביק היתירא ואכיל איסורא" (גיטין לז ע"ב).[16] "ואני לא סמכתי מעולם על זה, משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול. [וגם אין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם ולא מחזקו ליה באיסור להיות חרד בדבר ולכתוב פרוזבול]. וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו מהו פרוזבול ולמה כתבת אותו ומי הוא שכתבו לך, עד שהיה נתפס בשקרו, ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז בטענה זו...[17]".
נמצאת למד אפוא מהרא"ש תיעוד היסטורי: הן באשכנז והן בספרד לא נהגו להשמיט כספים ולא נהגו לעשות פרוזבול. כיוצא מן הכלל מצויין שם שרבנו יעקב תם "כתב פרוזבול",[18] ואין לך כאיזכור זה כדי ללמדך שלא רק יהודי אשכנז וספרד לא כתבו פרוזבול אלא גם רוב-ככל יהודי צרפת וחכמיה, לא כתבו פרוזבול.
ועוד תשובה לו לרא"ש (שם, כלל סד סימן ד), וגם היא עם מסר דומה: "... ועל דבר השמטה, שמטתי את ידי מלכתוב בענין שמטה מיום באי לארץ הזאת. כי דברים רבים היו לי עם גדולי העיר מדוע אינם משמיטין כספים, ואומרים שכבר נהגו בכל הארץ הזאת שלא להשמיט ואי אפשר לבטל המנהג שנהגו זה ימים רבים כי הרבה מלוות ישנות יש בארץ הזאת. והביאו לי ראיה ממנהגם מיפוי לשון שטרותיהם, ולא נתיישב לי טעמם. ומצאתי התנצלות לעצמי על שמטת ידי עצמי שאיני מתעורר לבטל מנהגם, ואומר אני דאפשר כיון שפשט המנהג שלא להשמט והכל יודעים הוה ליה כאלו התנה המלוה על מנת שלא תשמטנו שביעית".
הד לתופעה זו מצוי גם בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, חו"מ סי' קיג), אשר נשאל מדייני קונסטנטינופול כיצד להתייחס להלכת שמיטת הכספים בזמן הזה. בתשובתו מבהיר מהרי"ט: "הנה זאת חקרנו' כן היא, ושאלנו לנתיבות עולם ומקדושים אשר בארץ החיים המה דור דור ופרנסיו, וידענו שכל חכמי הדורות היו מורים ובאים לגבות חובותיהם א' מלוה בשטר ואחד מלוה על פה, ואם היה שום חכם רוצה להפקיע חובו שעברה עליו שביעית רבני הדור היו משתקין אותו בנזיפה. ואעפ"י שמשורת ההלכה השמטת כספים נוהגת מדבריהם בכל מקום, מכל מקום ראינו בכל המקומות הרחוקים אשר שמענו שמעם מפי סופרים ומפי ספרים שאינן משמיטין, וגם לא נהגו לכתוב פרוזבול. ור"ת ז"ל כתב פרוזבול בימיו בארצות פרובינצה, והבאים אחריהם לא עשו כן. ובארצות ספרד צווח הרא"ש ז"ל ככרוכיא על השמטת כספים ולא אשגחו ביה, ואף על פי כן לא היה סותר מנהגם כלל ושוב מצא טעם לדבר".
קיים אם כן פער חד-משמעי בין מחוייבות הלכתית ובין מציאות רווחת.
♦
ג. "הלכה זו רופפת הרבה"
לניסיון יישוב פער גדול זה, נתנו דעתם אחדים מגדולי הדורות. בולט בהם רבי שמואל הסרדי - בעל ספר התרומות, אשר הקדיש לסוגיה דברים ארוכים (שער מה אות ד). ראש לכל הוא מציין דעות ראשונים שחלוקים על האמור לעיל (א), וסבורים שבזמן הזה אין שמיטת כספים נוהגת אלא רק בארץ ישראל: בעל העיטור - רבי יצחק בן אבא מארי, בשם ה"ר יהודה אלברצלוני; רבי זרחיה הלוי בעל המאור; ורבי אברהם בר יצחק מנרבונה (הראב"ד "השני"). לדידם, קיימת זיקה הדוקה בין שתי השמיטות – קרקע וכספים, וכשם שהראשונה אינה נוהגת אלא רק בארץ ישראל, כך גם השנייה: "השמטין והיובלות חבילה שאינה מתפרדת וקשר שאין לו היתר". כך הדין - למיצער - כאשר מדובר בשמיטה בזמה"ז שאינה אלא דרבנן. אשר לאותם "המעשים שמצינו בתלמוד בתורת שביעית ובהשמטת כספים, אין להקשות מהם על מה שכתבנו, שהדבר ידוע שבימי רבותינו חכמי המשנה והתלמוד היו בתי דינין גדולים קבועים בארץ שהיו מקדשין את החודש, ואפשר כמו כן שהיו מקדשין את השנה זכר ליובל. עכשיו שאין בית דין יכול לקדש שנה ולא חודש, בידוע שבטלו היובלות בטלה גמורה ובטלו אף השמטות עמהם".אלא שלשונו מעידה כמאה עדים על הדוחק שהוא עצמו רואה בדבריו אלה[19]: "זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאונים ז"ל, והמנהגים הנכונים מסורים לבנים מאבות הראשונים ומזקנים הקדמונים. והדן אותנו לזכות המקום ידינו לזכות... יצאנו בעקבי הצאן לרעות על משכנות הרועים שלא לפרוץ גדר וגבול שגדרו וגבלו הראשונים, ואם יצאו דברינו אל תבונה אחרת אל יחשוב אדם בזה, כי כתבנו מה שנראה לנו, וה' יצילנו מכל מכשול ועון... כלל הדבר כי על המנהג אנו סומכין אפילו בדבריהם שנראין כיוצאין משיטת ההלכה, כגון תקיעת של ר"ה, וראיית טרפות במקומות סדורות ותכופות, וכן בשאר הלכות רופפות, כמו שאמרה בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה היאך צבור נוהג".
ואחר הכל, בעל ספר התרומות עצמו מעמיד מול ראשונים ספורים אלה את "כל הגאונים", הרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן, רש"י ועוד, שכולם סבורים ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה וגם בחו"ל.
גם הר"ן (על הרי"ף, גיטין כ ע"א) כתב ש"יש מן החכמים מקילין ואומרים שעכשיו אין שמטת כספים נוהגת כלל ואין אנו צריכין לפרוזבול", וזו הסיבה לשלל הקולות שאנחנו רואים בהלכות הפרוזבול.[20] ברם, הר"ן עצמו חותם וכותב: "אין זה נכון", שכן האמת היא ש"שמטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן... מדרבנן".
לא כן המאירי (בית הבחירה, מכות ג ע"ב), שצידד באי-קיום שמיטת כספים בחו"ל. תחילה ציין המאירי שדעת "גדולי המחברים", כמו גם מנהג קטלוניה, הוא ש"מדברי סופרים שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה... אף בחוצה לארץ". ואולם בהמשך דבריו הוא מביא ש"יש אומרים דוקא בארץ, אבל בחוצה לארץ לא", וחותם: "וכן אנו נוהגין". יתירה מזאת, המאירי כותב ש"אנו מפרשים לדעת האומרים שנוהגת בחוצה לארץ, דוקא בסביבות ארץ ישראל" [כדוגמת ארצות שנער, מצרים, עמון ומואב],[21] אך לא רחוק יותר - צרפת. "וכבר הארכנו בה בקצת חבורינו להעמדת מנהג אבותינו שבידינו, ואף גדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו בהלכותיהם, אלמא שהם סוברים שאין לה מקום בזמן הזה".
גישת תרומת הדשן (סי' שד) דומה לזו של המאירי. הוא דן בשאלה אם חוב שעברה עליו שמיטה ניתן לכפיית גבייה בערכאות של נכרים. תחילה ציין דעת ראשונים - רש"י, ר"י, ר"ת, רא"ש, "כמה גאונים" - ששמיטת כספים נוהגת בזמה"ז גם בחו"ל. אולם, עובדה היא ש"לא חזינן רבנן קשישי בדורותינו דהוו מורו לנהוג עתה שמיטת כספים, ואדרבה שמעתי שהיה אחד טוען שמיטת כספים לפטור מהלוואה היה נחשב כאחד מן המתמיהים". יתירה מזאת, אפילו הרא"ש – שללא ספק צידד בקיום שמיטת כספים בחו"ל בזמה"ז – 'השלים' עם המציאות שהציבור אינו נוהג שמיטת כספים ו"לא היה סותר מנהגם".
"ונראה למצוא קצת טעם וסברא אמאי לא נוהגים תורת שמיטת כספים עתה בדורותינו, משום דקי"ל כרבי דשמיטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר לשביעית... וא"כ נוכל לומר דלא תיקנו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לא"י כגון בבל ומצרים... הואיל ואתקש שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, ושם שמיטה חדא הוא... ובזמן הזה לא נתקן אלא זכר לשביעית, דמיא טפי לחובת קרקע... נוכל לסמוך אחד שינויא דגאון אף על גב דגאוני קמאי לא בעי לסמוך עלה...".
אם כן, גם לדידו, יש לדמות את שמיטת כספים בזמן הזה - שאינה אלא "זכר" - לתרומות ומעשרות, וכמותם גם היא אינה נוהגת כיום אלא רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל – לא באירופה.
גם מהרי"ק (שו"ת, סי' צב) נכנס – לבקשת שואליו שמאיטליה ושמאשכנז – לניסיון הסבר לעובדת אי-קיום שמיטת כספים ופרוזבול בזמן הזה. גם הוא מתעד בלא כחל וסרק את העובדה ש"עכשיו אין אנו מורגלים לטעון טענת שמיטה כלל, ואדרבה אנו רגילים [באשכנז, בצרפת, ועוד] לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית". יודגש כי כשלעצמו, הוא סבור שהנהגה זו "דברי תימה הוא", ולכתחילה נכון היה ששביעית תשמט כספים גם כיום. עם זאת, את ההנהגה השונה צריך כנראה לבסס על דעת ראשונים שחלוקים על הרא"ש וסבורים שגם כיום נאמן אדם לומר פרוזבול היה בידי ואבד, "וכן עמא דבר". זאת ועוד, מאחר שהשטרות מכילים אחריות נכסים, הרי יש לראותם כגבויים ולכן אינם משמטים.[22] "ואפשר שעל זה סמכו בני ספרד וכן בצרפת לפי מה שראיתי מעולם, כדכתבתי לעיל, שלא לטעון טענת שמיטה". מעשית, "כלל העולה על דעתי בקצרה שהלכה זו רופפת הרבה, וראוי להלך בו אחר המנהג...", והמנהג המצוי והיותר-רווח הוא שאין משמטין. רק במקום בו "אין מנהג קבוע", ואם המלווה לא טוען "פרוזבול היה לי ואבד", והשטר אינו מכיל שבועה או חרם שהלווה חייב לפרוע, או-אז "המוציא מחברו עליו הראיה" – לא כופים את הלווה לשלם ולא מוציאים מהמלווה אם תפס.
♦
ד. "אין לנו לבדות מלבנו סברא ולהקל"
ביאורים דחוקים אלה נתקלו בביקורת. הב"ח (חו"מ סי' סז אות ה) ביקר קשות, הן את דברי תרוה"ד והן את ביאור מהרי"ק. השוואת תרוה"ד את שמיטת כספים לתרומות ומעשרות נדחתה על-ידו על הסף: "והא דכתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן ד"ש דנוכל לומר דלא תקינו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לארץ ישראל כגון בבל ומצרים, וכעין שכתב ר"י על התרומות ומעשרות, אין לזה עיקר בגמרא ובפוסקים ובתשובות, דכולם דנו דין שמטה בכל הזמנים ובכל המקומות, ואין ראיה מתרומות ומעשרות... ותדע שהרי הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"א) והסמ"ג כתבו כמו ר"י דתרומות ומעשרות אין נוהגין אלא בארצות הקרובים ואפילו הכי בדין שמיטת כספים כתבו בפירוש דמדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ובודאי שכך הוא גם דעת ר"י, ואין לנו לבדות מלבנו סברא ולהקל ולתלותה בדברי ר"י. והר"ן ז"ל גם כן האריך בפרק השולח (גיטין כ א ד"ה ויש) לדחות דעת המקילין ומסיק דנוהגת בכל מקום ובכל זמן מדרבנן וכרבי וכ"כ ב"י (ס"ג) עיין שם".אשר לביאור מהרי"ק, תהה הב"ח "תימה רבה, איך יעלה על דעתו לומר דקיימא לן שטר העומד לגבות כגבוי דמי", בעוד שסוגיות ב"מ (קי ע"ב) וגיטין (לז ע"א) קובעות שזו אינה אלא דעת ב"ש, ברם הלכה כב"ה ששטר כזה אינו כגבוי, "וזה דבר ברור ופשוט".
דא עקא, הב"ח עצמו לא יכול היה להתעלם מעובדת אי-קיומה של שמיטת כספים ע"י רוב ישראל שבחו"ל, וזאת זה כבר מאות רבות בשנים. לכן, אחר שביאורי תרוה"ד ומהרי"ק נדחו על ידו, מצא עצמו הב"ח נאלץ להציע פשר אחר לאותו אי-קיום: "אכן נלפע"ד טעם המנהג, משום דכיון דכל מלוה נאמן לומר פרוסבול היה לי ואבד וא"צ שבועה כרבינו תם ודעימיה... אם כן כל לוה ודאי לא ניחא ליה למיקם בדינא ודיינא בכדי, גם המלוה נסמך על זה שלא לכתוב פרוסבול ואף אינו מוסר דבריו לבית דין, מאחר שנאמן הוא בדיבורו הקל בלי שבועה וקבלת חרם כל עיקר, ומזה נשתרבב המנהג לגבות שטרות שעבר עליהן שביעית בלי טעם לגמרי אלא מטעם שכתב הרא"ש אף על פי שלא היתה מקובלת בעיניו…".
כלומר, יש מעין 'הסכמה סמויה' בין המלווים ובין הלווים, כי מאחר שמדובר בהליך פשוט, עדיף לכולם לא להיזקק כלל ועיקר לבתי דין; לשון אחר: כביכול נכתב פרוזבול, והתייתר. לאמתו של דבר ניכר ביותר שדעת הב"ח עצמו לא הייתה נוחה, לא מביאורו ובוודאי שלא מהיישום, ולכן חתם וכתב כי "הנמנע והעושה על פי הדין, תבא עליו ברכה".
ביאור חלופי הוצע עוד קודם לכן על ידי מהרי"ל (מנהגים, ליקוטים, יז): "הא דאין שמיטה נוהגת בשטרות שלנו להשמיט ההלוואה, היינו משום דכתבי' בהו 'הן בדיני ישראל הן בדיני האומות', ועוד דכתוב בהן 'ד' אמות בחצירי', והוי קרקע כמשכון ואיכא מ"ד דאין שמיטה משמט חוב שעל המשכון". גם סגנונו של מהרי"ל מלמד שאף הוא סבור שמדובר בביאור דחוק למדי: א. למעשה, אין מדובר במשכון "אמתי"; ב. ההנחה שמשכון פוטר מהשמטת החוב כולו – ולא רק משווי המשכון – נתונה במחלוקת ואינה מוסכמת.[23]
מאות בשנים יותר מאוחר הוצע ביאור מקורי על ידי ערוה"ש (חו"מ סי' סז ס"י), אשר מיקם זאת על רקע מרחב מקום וזמן של חיים יהודיים בגולה: "כ"ז היה טוב בזמן שיד דייני ישראל היתה תקיפה, ואפילו בזמן הגמ' היה עדיין ראש גולה והדיינים מתמנים ממנו, והיה להם כח מהמלוכה לגבות ולהעניש את המסרב נגדם. אבל בעוונותינו הרבים, זה מאות מהשנים שאין לנו שום תוקף ועוז לעשות דבר, א"כ ממילא אין תועלת במסירת החובות לדיינים כיון שאין להם כח לגבותם, ובהכרח שהמלווה בעצמו יגבה ויעבור על לא יגוש ואין תועלת בהפרוזבול. ועוד, כיון שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, וזה היה טוב בזמן הגמ' שעיקר מקום ישראל היה בבבל ובמדינות הסמוכות והיה להם קרקעות, אבל אח"כ כאשר נתפזרנו בכל כנפות הארץ ונדחינו מדחי אל דחי ואין לנו קרקעות, ממילא דאין על מה לכתוב פרוזבול. ואם ננהוג עתה בשמיטת כספים, פשיטא שלא ירצו להלוות ויעברו על מה שכתוב בתורה השמר לך וגו' דבוודאי לא אכשר דרי יותר מדורו של הלל הזקן. ולפ"ז ודאי דנדחית תקנתא דרבנן שהיא רק זכר לשביעית מפני לאו דאורייתא, ופשיטא דבכי הא לא תקנו רבנן".[24]
כלומר, השינויים ההיסטוריים – הן שלילת סמכויות הדיינים והן שלילת האפשרות לרכוש קרקעות – הביאו למצב שבו הנהגת שמיטת כספים משמעה "שכרו בהפסדו". מאחר ששלילות אלה שומטות את הקרקע מתחת ליסודו של פרוזבול, הרי שהנהגת שמיטת כספים במצב כזה עלולה להביא לצמצום – אולי אף ביטול – מתן הלוואות, בדיוק מה שחשש ממנו הלל הזקן מתקן הפרוזבול. לכן, בהינתן ששמיטת כספים בזמה"ז אינה אלא תקנת חכמים, חזקה על אותם חכמים קדומים שבוודאי לא תיקנו זאת למצב שכזה. ואחר הכל, ערוה"ש עצמו חותם דבריו בהצהרה שדבריו אינם אלא "למידת זכות על כלל ישראל". לכן, המלצתו המפורשת היא שכל "הירא את דבר ד' - יעשה פרוזבול".[25]
אצל הרמ"א (חו"מ, סז)[26] ניכר הפער שבין ההלכה ובין המעשה. להלכה, "הסכמת הפוסקים" היא ששמיטה נוהגת מדרבנן", אם כי יש החולקים וסבורים שאינה נוהגת. למעשה, "נראה שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה...". ולמרות שלא זו דעת רוב הפוסקים, "אין לדקדק אחריהם" [אחרי אותם שאין משמטין הלואותיהם וגם לא עושים פרוזבול].[27]
♦
ה. "הרוצה להשמיט – משתקין אותו בנזיפה"
במהלך השנים, לא מעט אירועים חידדו את המחלוקת הלכה למעשה – הנה אחד מהם, שהתנהל בין ר"י קארו ור"מ מטראני. מעשה שהיה, שר' דוד הלווה לר' מנחם סך "ת"ק לבנים". לימים סירב ר' מנחם לפרוע את ההלוואה בשל ה' סיבות, ומהן שכבר עברו ט"ז שנים – וכמה שמיטות – ולכן, שעה שהמלווה לא ערך פרוזבול, ההלוואה פקעה. בשו"ת אבקת רוכל (סי' קנד) אימץ ר"י קארו את טענת הלווה: "והטענה... שאפי' אם היה חוב גמור ובשטר מקויים היה פטור מפני שעברה עליו שמטה ושמטות - דבר פשוט הוא, ואף על פי שבאותם הארצות לא נהגו להשמיט שמיטת כספי', כיון דמדינא שביעית משמטת מה לנו ולמנהגם, ואינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מאחר שלא נהגו באותם המקומות בכך וכמבואר בדברי הפוסקים ז"ל". לעומתו, בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' מב) דחה את הטענה: "לא היה לו לכתו' כדבר פשוט מה לו ולמנהגם, דכיון דפשט מנהג' דאותם הארצו', הוי כאלו התנה כמו שכתב הרא"ש ז"ל...", ולכן ראוי להתחשב בכך ולפרוע את החוב.[28]עד כדי כך הגיעו הדברים שבעל כנסת הגדולה[29] כתב שלא רק "נהגו עתה ונתפש[ט]' המנהג שלא יועיל טענ' שמטה",[30] אלא שבטורקיה, "מי שהיה רוצ' להשמיט רבני הדור היו משתקין אותו בנזיפ'"![31] היוצרות התהפכו אם כן לחלוטין, וההשמטה הפכה למגונה.
היפוכו של דבר אנחנו רואים בתומים (חו"מ סז, א), שאחר שציין לדעת הסוברים ששמיטה אינה חלה בזמה"ז "ועליהם סמכו במדינות אלו", אולם – "באמת... היה מן הראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים. כי מה מאוד מזהיר אותנו הנביא בגולה הציבי לך ציונים ולעשות זכר מצוות ד' שהיה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ ובהלו נר ד' על ראשינו, ואיך לא נשים זכר למצוות שמיטה ונשים אחרי הדלת מצוה זו בזכרונה מבלי תת לה זכר כלל... הלא ראוי על כל הירא וחרד לדבר ה' לשמוע ולשמור ולעשות עכ"פ זכר למצווה זו שהיה נוהגת אצלנו בזמן שהינו שרויים על אדמתנו זכרה ירושלים בימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היה מקדם עד לא נפל עמה ביד צר ראו צרים שחקו על משבתיה... ואם כן מאוד ראוי לכל איש להחמיר לעשות עכ"פ זכר למצווה זו בפרוזבול וכמש"ל לבל ישכח זכר מצווה זו מקרב ישראל".
כלומר, גם אם הלכה למעשה נהגו שלא להשמיט, ואולם מה כ"כ מסובך לעשות פרוזבול, ולו גם בבחינת "הציבי לך ציונים"!
♦
כך וכך, השורה התחתונה ברורה: תיעוד מקיף, בן מאות רבות בשנים, מעיד על כך שבהרבה תפוצות ישראל שבחו"ל, גם לא השמיטו הלוואות[32] וגם לא ערכו פרוזבול.[33] אמור מעתה: מצוות השמטת כספים, שלרבים מהראשונים והפוסקים נוהגת ומחוייבת בזמה"ז בחו"ל, הפכה למעשה - לבני חו"ל - "אות מתה".
♦
ו. נשיאת כפיים: "דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק"
שמיטת כספים אינה המצווה היחידה שפוסקים "נאלצו" לנסות ולהסביר את אי-קיומה.[34] נשיאת כפיים היא דוגמה נוספת.מצוות עשה מן התורה מוטלת על הכהנים לברך את ישראל: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך ד' וישמרך. יאר ד' פניו אליך ויחנך. ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל..." (במדבר ו, כג-כז). התורה לא תחמה את קיום המצווה רק לארץ ישראל, ובשל כך כתב ספר החינוך (מצוה שעח): "שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום... ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן...".[35]
אלא שעובדה שטופחת על פנינו היא, שבהרבה מקהילות אשכנז שבחו"ל[36] נהגו זה כבר מאות-רבות-בשנים שהכהנים אינם נושאים כפיהם אלא רק לעתים נדירות. כזו היא לשון הרמ"א (או"ח קכח, מד): "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי"ט, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך, מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם,[37] ואפי' בי"ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבהכ"נ וישמחו בשמחת יום טוב".[38]
כלומר, הרמ"א מתעד ומבאר: א. העובדה היא שכמעט ואין נושאים כפיים בחו"ל; ב. ההסבר הוא, שלקיום המצווה נדרשת שמחה, וזו אינה קיימת אלא רק בימים טובים – לא בימות החול, גם לא בימות השבת, ואפילו לא בכל תפילות ימים טובים, שכן השמחה הנדרשת אינה מתקיימת אלא רק בתפילת מוסף של יו"ט.
דברים אלה של הרמ"א – אם מתייחסים אליהם כפשוטם – קשים ביותר: א. מניין לו ששמחה מהווה רכיב כה חשוב ומהותי לקיום המצווה, עד כדי עיכוב קיומה בהיעדרה. ב. אם טירדת הפרנסה מבטלת את חובת קיום המצווה, מדוע בארץ ישראל כן נושאים [גם האשכנזים] כפיהם בכל יום, וכי שם אין טירדת פרנסה? ג. מדוע בארצות שאינן אשכנזיות כן נושאים כפיים בכל יום, וכי להם אין טירדת פרנסה? ד. האומנם תחושת טירדת הפרנסה כה שונה בין שבתות לימים טובים, ובין שחרית של יו"ט למוסף של יו"ט, עד שבראשונות אין נושאים כפיים ובשניות כן?
לא בכדי כתב ערוך השולחן (או"ח שם, סד) דברים כנים ונוקבים: "והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מצות עשה דברכת כהנים כל השנה כולה, וכתבו דמנהג גרוע הוא, אבל מה נעשה וכאלו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה. ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו, כל אחד במקומו, רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום, וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם, ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן.[39] ומצד הדין י"ל ע"פ מ"ש בסעיף מ"ט ע"פ הזוהר דבעינן שמחה, דומיא דאהרן ובניו בשמיני למילואים, ולזה נאמר כה תברכו.[40] אמנם זה שהיה מנהג מקדם דיו"ט שחל בשבת לא היו נושאים כפיהם כבר נתבטל בימינו, כי אין במנהג זה טעם וריח כמו שהאריכו מפרשי הש"ע בזה (ט"ז סקל"ז ומג"א סק"ע) ... אמנם בא"י ובמצרים ובכל אזיא נושאים הכהנים כפיהם בכל יום".
"בת קול" ו"מקובלני" אינם טעמים הלכתיים שגרתיים בעולמה של הלכה סדורה, וכך גם ההסתמכות על זהר (מה גם שבזהר לא נכתב – מפורשות – את מה שיוחס לו). דברי החיתום של ערוה"ש, שבאר"י ומצרים ואסיה בכלל, כן נושאים כפיים בכל יום, מלמדים היטב מה דעתו הלכתחילאית. כנראה שגם דעת המשנה ברורה (שם ס"ק קסד) לא רחוקה מכך, שכתב כי "בא"י ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום, והפוסקים קלסו למנהגם בזה".
ר"י קארו - שמייצג נאמנה את האסכולה הספרדית שמחייבת נשיאת כפיים בכל יום ובכל מקום - היפנה (ב"י סו"ס קכח ד"ה עוד כתוב) לתשובה משמעותית של גדול מתעדי מנהג אשכנז הקדום - מהרי"ל. הוא ראה אותה בספר האגור (סי' קעו), וביקר אותה: "... כתב האגור[41] (סי' קעו) שנשאל מהר"י מולן[42] למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, מאחר שהוא מצות עשה, והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם, כמו שכתוב בהגהות מיימוניות, ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב, וגם מטעם ביטול מלאכה, וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר עכ"ל - דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק, כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם, האי חומרא דאתי לידי קולא[43] היא ותלי תניא בדלא תניא, שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד, ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך שלש עשה בכל יום, ואף על פי שאינו עובר אלא א"כ נקרא, מכל מקום מוטב להם שיקיימו שלש עשה בכל יום ולא יטבלו, כיון שאינם מחוייבים, משיטבלו ועל ידי כן יניחו מלקיים שלש עשה בכל יום.[44] ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים".[45]
טיעוני מהרי"ל לאי-נשיאת כפיים הם אפוא שניים-שלושה: א. מזג האוויר האירופאי-חורפי מקשה על קיומה של טבילה לפני נשיאת כפיים;[46] ב. "ביטול מלאכה";[47] ג. לאלה מצטרפת הקביעה, שאין מדובר בחובת-עבירה אלא "רק" בהיעדר זכות-מצווה, שכן כהן שאינו "נקרא", אומנם אינו זוכה לקיים מצוות עשה, אך במקביל אינו עובר בלא תעשה. שיקלול הטיעונים-כולם הוא שהביא - לדעת מהרי"ל והאגור - לביטול נשיאת כפיים רוב ימות השנה, להוציא ימים טובים. כאמור, ר"י קארו מבקר בתקיפות את הטיעון הראשון, ומשבח את בני ארץ ישראל "וכל מלכות מצרים" שנושאים כפיהם בכל ימות השנה. כך גם הרמ"ע מפאנו (שו"ת, סי' צה),[48] שכתב כי "מה שברוב העולם אין כהנים עולים לדוכן כל ימות השנה, מנהג גרוע הוא".
החת"ס (או"ח סי' כג) "שיכלל" במעט את הטיעון האשכנזי של טירדת הפרנסה, תוך שהוא יוצר זיקה הדוקה בין תפילה ובין עבודה: "... אין הכהנים נושאים כפים בכל יום ויום בזמננו, ונ"ל טעם פשוט דנ"כ כתיב בקרא אחר עבודה וכדילפינן רפ"ב דמגלה מדכתיב וירד מעשות החטאת ויברך את העם, ותפלה במקום עבודה, ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז, והיות בעו"ה כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפלות בלי כוונה וטרדה מרובה ותפלה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי, ע"כ מברכים בי"ט שהעולם פנויים ומכוונים בתפלתם, וכה"ג כ' בפירוש המחזור על המנהג שנוהגים לברך הילדים בשבת וי"ט דוקא ע"ש. ולע"ד מ"ש הוא נכון ואמת…".
על זיקה הדוקה זו - שבנדוננו היא יצירה מקורית של החת"ס[49] - תמה בשו"ת בנין שלמה (ח"א סי' ו): "מי תלה ברכת כהנים בתפילה, והלא ברכת כהנים בגבולין ג"כ נראה שהיא מ"ע מן התורה... ככל המצוות הכתובות בתורה ונוהגות בכל מקום ובכל זמן...".[50]
יש להניח שהקושי הגדול שבאי-קיום מצווה דאורייתא, הוא שהביא את רבי אפרים זלמן מרגליות[51] להדגיש את הוותק בן מאות השנים של קיום הנוהג, ואת גדולי ישראל שאישרוהו: "... המנהג שאנחנו נוהגין היום שלא ישאו כהנים כפיהם כ"א בי"ט, ויש מקומות שנהגו אף בשבתות, הוא מנהג קדום יותר מן חמשה מאות שנה, כמבואר בספ' תשב"ץ קטן שחיבר תלמידו של מהר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש... ובספר כל בו... ואחריהם החזיקו מהרי"ל שהי' רבם של כל גדולי מדינות אשכנז, והאגור, והד"מ ובש"ע בהג"ה, והט"ז והמ"א נענעו ראש אחריו... ונראה מדבריהם שאין לזוז מהמנהג…"[52].
במהלך הדורות נכתב עוד שלל-רב של טיעונים והסברים, ביאורים ותירוצים, לעובדת אי-נשיאת הכפיים בחו"ל רוב-ככל ימות השנה.[53] אלא שדומה שהיא הנותנת - דווקא ריבוי זה הוא שמלמד עד כמה הנהגה זו אומרת דרשני. ואכן, לא בכדי תועדו כמה גדולי ישראל ארצישראלים-אשכנזים, אשר שהו בחו"ל ואשר – כך ואחרת – מצאו דרך לשאת כפיים (אם הם כהנים)[54] ולהתברך בברכת הכהנים (אם אינם כהנים).[55] לא זו אף זו, תלמידי הגר"א האשכנזים ששו ושמחו לשנות את מנהגם החו"לי, ועם עלייתם ארצה החלו לשאת כפיים בכל ימות השנה:[56] "בכוללינו, מיום שזכינו לקבוע ישיבתינו בא"י ובירושלים עה"ק, מנהגינו שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום ובשבת ויו"ט כדת, וכ"ה דעת רה"ג נ"ע".[57]
אמור מעתה: אף מצווה זו של נשיאת כפיים, נכון היה לה שתנהג בחו"ל כשם שהיא נוהגת באר"י, ובכ"ז זה כבר מאות רבות בשנים שמרבית קהילות אשכנז אינן עושות זאת אלא רק לעתים מזומנות. נאלצו אפוא גדולי דורות אשכנזים "למשכן עצמם" על ביאור תופעה תמוהה בעליל זו של הזנחת מצווה מחוייבת דאורייתא.
♦
ז. חדש: "אין דבריו כדאי אפי' ליישב המנהג"
"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוהיכם, חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" הורתה תורה (ויקרא כג, יד), וקבעה את איסור 'חדש'. בשאלה אם איסור זה אינו נוהג אלא רק באר"י או גם בחו"ל, נחלקו תנאים (קידושין פ"א מ"ט): "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; רבי אליעזר אומר אף מן החדש".[58]מכאן שלת"ק אין 'חדש' נוהג בחו"ל, בעוד שלדעת רבי אליעזר 'חדש' נוהג בחו"ל. ואם את נפשך לומר שבוודאי הלכה כת"ק הסתמאי אל מול רבי אליעזר ה"שמותי",[59] הרי שהרמב"ם - בפירושו על אתר - הדגיש כי "הלכה כר' אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ". מובן מאליו שרמב"ם ראה לנכון לנמק חריגה זו: "כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה". בכך הוא מפנה אותנו למשנה (ערלה פ"ג מ"ט) שם נאמר ללא חולק: "החדש אסור מן התורה בכל מקום...".[60] זאת ועוד, כך גם עולה מרהיטת לשון סוגיית הש"ס (קידושין לח ע"א-ע"ב), שם נאמר: "תניא, ר"ש בן יוחי אומר, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו - ומה חדש שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בחו"ל... תנן התם, החדש - אסור מן התורה בכל מקום...".
ואכן, כך פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"י ה"ב: "החדש כיצד, כל אחד מחמשה מיני תבואה... אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן... וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית...".
כך רמב"ם,[61] וכך גם בשו"ע יו"ד רצג, ג: "תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא", בלא החרגת מקום כלשהו.
אלא ששוב, גם כאן, העובדות טפחו על פניהם של הקדמונים. כך האור זרוע (ח"א סי' שכח), שציין כי דעת הראשונים והפוסקים היא שהלכה כר' אליעזר וחדש נוהג בחו"ל, ולכן "תימה, הואיל וחדש נוהג בח"ל ונוהג נמי בשל עכו"ם, האיך אנו קונים תבואה מן העכו"ם ולא חיישינן לחדש... וקא חזינן שחורשין וזורעין לאחר הפסח א"כ היכי אכלינן מינה, הא הוה לה ספיקא דאורייתא"! בשל כך היפנה האו"ז פניו מהסוגיות הראשיות של חדש - למשנת מנחות (פ"ח מ"א), ממנה דייק שיש מהתנאים אשר סוברים שאיסור חדש בחו"ל אינו אלא דרבנן, ואז יש מקום להקל במקרי-ספק: "ונראה בעיני אני המחבר לפסוק הלכה דחדש חו"ל דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, דתנן כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ, סתם לן תנא דחדש ח"ל דרבנן... ולספיקא לא חיישינן... [רק] אותם ישראלים שיש להם שדות בח"ל וחורשים לאחר הפסח וזורעים וקוצרים ההיא תבואה, ודאי אסורה היא עד שיבוא הפסח לשנה הבאה ויתירנה האיר המזרח".
האו"ז מודע היטב לדוחק שבגישתו, בה הזניח סוגיות ראשיות ופסיקות ברורות, והכריע על סמך דיוק ממשנה "צדדית".[62] בלא כחל וסרק הוא עצמו מבהיר מה הביאו לחידוש מופלג זה: "איכא שעת הדחק, דלא אפשר לן שלא לקנות תבואה ולחם מן העכו"ם", ורק בשל אילוצי החיים הכריע להקל.
ר"י איסרליין (תרומת הדשן סי' קצא), שהיה מודע גם הוא לאילוצי החיים, כמו גם לתשובת האו"ז, לא יכול היה להשלים עם הכרעתו שאיסור חדש אינו אלא רק מדרבנן, ולכן צמצם את ההקלה: "שאלה, יש שנים נמצאו בזמנינו שהשלג והקרח שוהה על פני הארץ סמוך לימי פסח, ואי אפשר אפי' למיעוטיה דעובדי אדמה לזרוע השעורים ושבולת שועל קודם יום הנף העומר, יש לחוש באותה שנה שלא לאכול אותם זרעים ושלא לשתות השכר שעושין מהן משום איסור חדש או לאו? תשובה, יראה דבכה"ג כל ירא שמים יחוש לעצמו, אבל למחות בהמון העם לאו שפיר דמי, וכן מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים מתשובת הרא"ש... ואף על גב דאשירי מפרש וכן רב אלפס וסמ"ג פסקו דחדש דאורייתא בזמן הזה, ואפ"ה כתב אשירי דאין להורות לאיסור, ובא"ז הגדול ראיתי דכתב דמדרבנן היא, אכן נדחק מאד ליישב לפי שהעולם אין נזהרין בדבר... כי לא ישמעו כלל הואיל ורוב השתייה אינם עושים אלא משעורים וכיוצא בהם שנזרעו סמוך ליום הנף. אבל אם רוב שתיית המדינה יין ואינם צריכין לשעורים ולשבולת שועל רק לפעמים למאכל, ובשאר תבואה שאינה מה' המינים אין חדש נוהגים בו, ולכך לית דוחק דציבורא במידי להפרישם מאיסור חדש היכא דליכא אלא חדא ספיקא שמא של אשתקד שמא של שנה זו, מצוה למחות בהמון העם ולהורות להם לאיסור...".
לדידו אפוא, נכון ל"ירא שמים" לא לצרוך תבואה זו - לא אכילת הזרעים ולא שתיית השכר. עם זאת, באותן מדינות שרוב השתייה היא של שכר, אין "למחות בהמון העם... כי לא ישמעו כלל". לא כן אם המצב החקלאי הוא כזה שמתאפשרת תזונה סבירה בלא 'חדש', שאז "מצוה למחות בהמון העם ולהורות להם לאיסור".
גם בשו"ת הרא"ש (כלל ב סי' א) שלל על הסף אפשרות של פסיקה שלא כר' אליעזר: "אשר נסתפק מורי אם הלכה כרבי אליעזר דאמר חדש אסור מן התורה בחו"ל - בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה. ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר וכן בספר המצות ובאבי העזרי, וכן פסקו בכל החבורים דחדש נוהג בשל כנעני. ודבר תימא הוא למה לא לנהוג בשל כנעני...". הרא"ש תמה על דעת רבי ברוך [בן יצחק, בעל ספר התרומה], שהקל בתבואה שגדלה רחוק מאר"י – "ודברי רבי ברוך מאד הם תמוהין", בעיקר מאחר שאין מדובר בגזירה דרבנן אלא באיסור דאורייתא "וראיותיו אין בהם ממש". הוא מציין לדברי האו"ז הנ"ל, ומוסיף עליהם - בשם אבי העזרי, רבו של האו"ז - טיעון של ביטול ברוב: "ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא, משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד, וודאי כן הוא בכל השנים, סמכינן ארובא".
בשל כך, ולמעשה, נקט הרא"ש בנדון זה מדיניות דומה למדיי למה שנקט בעניין שמיטת כספים (הנ"ל): "ועתה לפני הפסח נתתי את לבי, יען שענוי שלהם היה בפרוס הפסח וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח, ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים דרשו מעובדי אדמה, אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר מותר, ואם לאו אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, שרבותי נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור, ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור, ומוטב שיהיו שוגגים, והחרד יפרוש…".
מחלוקת ר"י קארו ורמ"א משקפת יפה את מקומם הגיאוגרפי השונה. מרן-הארצישראלי[63] פסק (שו"ע יו"ד רצג, ג) ש"תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא", וזאת בלא כל החרגה. על-אתר הגיב הרמ"א-המזרח-אירופאי והציג את טיעוני ההקלה: "ומ"מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח, מכח ספק ספיקא - ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ דלמא נשרשה קודם העומר (טור בשם הרא"ש). ובמיני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח, כגון במקצת מדינות שזורעין שבולת שועל ושעורים לאחר פסח, אז יש לו להחמיר אחר הקציר, אם לא שאין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח (הגהות מיימוני פי"א מהמ"א ותוס' ספ"ק דקידושין). וכן בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובכל הגליל ההוא זורעים לאחר פסח דברים הנזכרים, יש להחמיר ולחוש מן הסתם. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (כן משמע בטור בשם הרא"ש ות"ה סימן קצא)".
כלומר, לצד טיעוני הקלה הלכתיים – ספק ספיקא, דלתות מדינה שאינן נעולות וכו' – הרמ"א "מודה" שהציבור אינו נשמע לעיקרי הלכה זו, ולכן "אין להורות לאחרים - מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
אין לכחד שלב"ח (יו"ד סי' רצג) הייתה בנדון פסיקה חריגה למדיי. גם הוא מדגיש שכנקודת-מוצא, העובדה שטופחת על פניו היא שמניעה אותו: "אמנם המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר, ואף גדולי התורה שהיו לפנינו מהר"ר שכנא ז"ל ומהר"ר שלמה לוריא ז"ל ותלמידיהם לא היו אוסרין ושותין השכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר, זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה".
אלא שהב"ח סבור שבאמת דברים-בגו, וללא ספק בסיס הלכתי מוצק למנהג-ישראל זה: "ואני בימי חורפי בלמדי מסכת קידושין לפני שלשים שנה שמתי אל לבי לעיין בהוראה זו וראיתי שאינה הלכה פסוקה, ושאלתי את המאור הגדול כמוהר"ר ליבא בר בצלאל ז"ל והצעתי לפניו מה שהעליתי במצודתי גם לפני שאר גדולי התורה ולא היה מי שסתר את דברי, וזה אשר כתבתי... לפע"ד נראה ברור דאף על גב דהלכה כרבי אליעזר, אין לאסור בשל גוים מעיקר ההלכה... לאחר העיון יראה דמותר מדינא כדפרישית, ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל להיתר, ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים דלא ליתי לאינצויי, ודוקא במי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד רשאי לנהוג לאיסור גם בזו…".
מכאן שלדידו, אומנם הלכה כר' אליעזר, ואולם מעיקר הדין אין הדברים אמורים בתבואת גוי, והרי בוודאי שחלק ניכר ביותר מהתבואה בחו"ל היא של גוי.[64] בשל כך, רוב-ככל התבואה מותרת, ומי שנוהג אחרת הרי שהוא "מחמיר", ואין זו הנהגה שמתאימה לכל אחד אלא רק ליחידי סגולה מובהקים.
גם חתנו - הט"ז (שם, סק"ד) מציין כנקודת מוצא את העובדה "שאנו רואין חכמי ישראל כמעט רובם אין נזהרין מחדש בשום שנה, ולא שייך לומר עליהם מוטב יהיו שוגגים". מאחר שהוא אינו מאמץ את פרשנות חותנו - הב"ח, שכן "אין לנו להרים ראש נגד כל הפוסקים" שאסרו, לכן "לימוד הזכות" שהוא מציע מבוסס על כך שבגמרא עצמה לא הוכרע מפורשות כר' אליעזר. בהתאם, "במדינות אלו שהוא שעת הדחק, דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר שעורים ושבולת שועל", יש לסמוך על דעת ת"ק: "והפוסקים שלא חשו לשעת הדחק בזה, דבארצות שלהם אין זה דחק כל עיקר, דהם היו בארצות החמים ובהרבה שנים לא יזדמן שיהיה באותה שנה איסור חדש, אבל בארצות שיש בהם קרירות זמן החורף נמשך עד פסח ודאי מודים שיש לסמוך להקל בזה, כיון שחייו של אדם תלוי ממש בזה, שעיקר שתיה שלהם הוא שכר שעורים וכיוצא בו".
גם ערוה"ש (יו"ד, שם) חזר ושנה את המצוקה התזונתית - "גודל הצער מאיסור זה במדינות שלנו". את הסנגוריה העיקרית מבסס ערוה"ש על האו"ז: 'חדש' בחו"ל אינו אלא דרבנן. על כך הוא מוסיף שבמקרים רבים קיים ספק מתי בדיוק היה מועד הזריעה, "ולפ"ז נתגלה לנו טעמי רבותינו המקילים ודברים ברורים הם כשמש בצהרים... ועתה ישמח לבבינו ותגל נפשינו ללמד זכות על כלל ישראל". אלא שערוה"ש מודע לכך שהטיעון השני אינו יכול להיאמר אלא רק ביחס לחלק מהארצות, לא כולן - ובעיקר לא ארצו: "וכל דברים אלו הוא באשכנז ובפולין הסמוך לה דרוב השנים נזרעים קודם הפסח, אבל במדינתינו מדינת רוסיא[65] אין כאן ספק כלל דלפני הפסח אין עדיין זמן זריעה כלל אם לא במקרה רחוקה פעם לעשרים שנה, ואין לנו שום היתר על חדש, ובזה לא שייך לומר על כלל ישראל מוטב שיהיו שוגגין אם הוא איסור דאורייתא, וכנגד זה כמעט הוא מהנמנעות ליזהר בזה כי הקציר אצלינו בירח אב וצריכין להמתין שמנה חדשים... וכמה קשה עלינו להמתין שמנה חדשים מאכילת חטים ושעורים ושבולת שועל שמזה עושים גרויפי"ן וזה כל אכילתינו ומשתיית שכר כל החורף, ורק יחידים הזהירים בזה וקשה עליהם כידוע".
ערוה"ש מציג ומבקר שני טעמי-היתר נוספים שנאמרו בזה: שאין 'חדש' נוהג בשל נכרי – "ההיתר הזה קשה לסמוך"; דין משקים שיוצאים מהתבואה אינו כדין התבואה עצמה – "גם זה דחוק". או-אז הוא שב לאו"ז, אליו הוא מצרף ראשונים-פוסקים נוספים (רבנו ברוך, ריב"א, רבנו אבגדור הכהן, רבנו מנחם מעיל צדק, מרדכי, מהרי"ל), "דחדש בח"ל דרבנן... וכיון דהוי דרבנן הדבר פשוט כמ"ש הגדולים שלא גזרו על מדינות הרחוקות מארץ ישראל", בפרט כאשר הוא "דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו... שהוא חיי נפש ממש... וכל בית ישראל נקיים".
הגר"א (יו"ד שם סק"ב), לעומת זאת, יצא חוצץ נגד היתרים-דחוקים אלה: " כ"פ כל החיבורים הראשונים ודלא כסה"ת, וכבר תמה הרא"ש עליו... אבל א"צ לכל זה דקי"ל כאמוראי שם ס"ח ב' דכולהו ס"ל דנוהג בח"ל... דמ"מ מדרבנן חייב, ואף בזה לא קי"ל כוותיה דסוגיא דהלכה בכ"מ [כוותיה] דר"א ורבינא בתראה ס"ל כן וקי"ל כוותיה כמ"ש בס"א, ודברי בה"ג כאן טעות גדול הוא וא"צ להשיב עליהן, וגם מ"ש בשם ב"ח - הב"ח כשיטתו דס"ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים, וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים, ושגגה יצאה מתחת ידו, וטובה ה"ל לבה"ג כאן השתיקה, ומ"א (ס"ס תפ"ט) רצה ליישב דברי סה"ת אבל דבריו דחוקים מאד, וכתב בעצמו שרצונו ליישב המנהג אבל בעל נפש כו' אבל אין דבריו כדאי אפי' ליישב המנהג. וט"ז כתב דבשעת הדחק כדאי כו' אבל בגמ' דנדה שם אמרו דאם אפסיק הלכה א"ל שעת הדחק וכבר איפסיק כאן במנחות שם... אלא שנמשך ההיתר שהיו זורעין קודם הפסח כמ"ש בס"ג בהג"ה והנח לישראל מוטב כו' (כמ"ש בשבת קמ"ח ב' ורפ"ד די"ט)".
הביטויים הנוקבים מדברים בעד עצמם: "לא קי"ל כוותיה", "טעות גדול הוא וא"צ להשיב עליהן", "וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידו וטובה ה"ל כאן השתיקה", "דבריו דחוקים מאד", "אין דבריו כדאי אפי' ליישב המנהג"! ביטויים חדים אלה מלמדים היטב עד כמה דחוקים ביותר היו בעיניו טיעוני הקולא.[66]
כך עולה גם מסיכומו הבהיר של המשנה ברורה (או"ח סי' תפט ס"ק מה):[67] "אף בזמן הזה... דאף בחוץ לארץ נוהג איסור... והנה... כתב רמ"א היתר לחדש... וכתבו האחרונים דבמדינת פולין אין להקל כ"א בחטין ושיפון, דרובא דרובא נזרעים בחודש חשון ואין שייך בהם חדש [אם לא אותן שידועין שנזרעו בקיץ], אבל שעורים ושבולת שועל וכוסמין רובן וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח, וגם אין רגיל להביא שם תבואה ממדינות אחרות - אין להקל בם. ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש. ויש שלמדו עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה, ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מד"ס... ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם, ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין, מ"מ כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני. ודע עוד דאף שכתבנו לעיל בשם האחרונים דבחטין אין לחוש כלל שמא הם של חדש מפני דהרוב נזרעו בודאי בחודש חשון, כהיום שדרך להביא ע"ד מסלת הברזל קמח חטים ממקומות הרחוקין, וידוע שבפנים רוסיא נמצא הרבה מקומות שנזרעו החטין בקיץ ומצוי שם חדש כמעט יותר מן הישן, אם יודע שבא הקמח משם צריך ליזהר בזה בימות החורף שאז כבר נעשין הקמח מתבואה חדשה…".
סיכומו של דבר מלמד אפוא שרוב יהודי התפוצות שחיו באירופה - בעיקר במרכזה ובמזרחה - מאות רבות בשנים, לא הקפידו על איסור 'חדש'.[68] נכון הוא שראשונים ופוסקים שהיו מודעים לכך, העלו טיעונים - דחוקים יותר או פחות - כדי לסנגר על עם ישראל, ואולם בשורה התחתונה ניכר שהמציאות הקשה היא היא שהכתיבה את הטיעונים.
ח. שינה בסוכה: "טעם זה תמוה מאוד"
לא זו בלבד שחובה על האדם לאכול ולישן בסוכה, אלא שבין השתיים, חובת השינה בסוכה אף גדולה מחובת האכילה בסוכה. כך ששנינו: "אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה" (סוכה כו ע"א), וכך הלכה פסוקה: "מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן... ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה... אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי, אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה" (שו"ע או"ח סי' תרלט ס"א-ס"ב). ב"ה זכינו שבארץ ישראל, רבים משומרי התורה מקיימים הלכה כצורתה: אוכלים בסוכה וגם ישנים בסוכה.[69] לא כן בחו"ל – למיצער בארצות אירופה,[70] שם מעטים נהגו [ונוהגים] לישן בסוכה.מאחר שברבות מאותן ארצות, פעמים רבות שמזג האוויר באמצע תשרי (סביב חודש אוקטובר) גשום וקר,[71] ומאחר שהלכה היא בידוע ש"מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה, שם), לכן דומה היה שטעם זה הוא שעומד בשורש הנהגת-רבים זו, שאינם מקיימים את חובת השינה בסוכה. אלא שיש מהפוסקים שלא הסתפקו בטענת-פטור זו, אלא טרחו "להעמיס" על הנהגת יהודי חו"ל "הצדקות" נוספות.
דוגמה בולטת לכך הוא הרמ"א (שו"ע או"ח שם ס"ב), שכתב: "ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א משום צינה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן); ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו - איש ואשתו, כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת".[72]
משמע, לצד טעם "הצינה" - אותו הוא מציין בשם קדמונים, הרמ"א עצמו מציע ומבכר טעם אחר:[73] נדירות מצב בו מתאפשרת לאדם שינה בסוכה עם אשתו (שבין כך גם אינה חייבת בכך, ככל מצוות עשה שהזמן גרמה).[74]
דא עקא, טעם זה, לא רק שהוא מבטל (כמעט לחלוטין) את השינה בסוכה תמיד - מקדמת דנא ועד עתה, אלא שאין בו כל מקום להבחנה גאוגרפית או היסטורית. לטעם זה, שהוא שריר וקיים גם כיום וגם כאן (בארץ ישראל), היינו אמורים לראות את המוני ישראל בארץ ישראל לא מקיימים חובת שינה בסוכה, בדיוק כמו בחו"ל, ובכ"ז כידוע - ב"ה - לא זה המצב.
זאת ועוד, ערוה"ש (שם סי"ג) השיג על הנמקת הרמ"א וצידד דווקא בהנמקת הצינה: "אמנם עיקר טעם זה [של הרמ"א] תמוה מאד... ועוד הא הלכה למשה מסיני דסוכה ז' על ז' והרי בוודאי א"א להיות עם אשתו... ולכן נלע"ד דהעיקר הוא הטעם הראשון משום צינה, דבמדינות הצפוניות שלנו רוב שנים הזמן קר מאד בסוכות, ואין לך מצטער יותר מזה, וכמה פעמים שאפשר להתנזק כשישן שם. ולבד זה, כיון דקיי"ל מצטער פטור מן הסוכה כמ"ש בסי' תר"ם, ולפי סוכות שלנו ברובא דרובא בהכרח להצטער בשינה בסוכה, כמו שאנו רואין זה בחוש, ומיעוטא דמיעוטא שלא יצטער בשינה בהסוכה ולכן נהגו להקל בזה... ואמנם הירא את דבר ד' יהדר לישן בסוכה".
דומה אפוא שהנמקת הרמ"א עיקרה סנגוריה על עם ישראל. הרמ"א נוכח לדעת – כדבר שבעובדה – שגם כאשר הקור אינו כה נורא, והמצטייד בכרים ובכסתות אינו "מצטער", ובכל זאת רובא דרובא אינם מקיימים את המצווה. סינגר אפוא הרמ"א בהנמקה נוספת.
ואחר הכל, תהא הסיבה אשר תהא, אין חולק על כך שלרבים מיהודי חו"ל כלל לא הייתה - ועדיין אין - תודעה של שינה בסוכה.
♦
סיכום
הנה כי כן, לפנינו מיגוון הלכות אשר - בהכללה - ניתן לומר שרבים מיהודי חו"ל אינם מקיימים אותן, וזאת למרות שהן לא 'מצוות שתלויות בארץ'.עד וגם אם על כל אחת מהן בנפרד ניתן להשיג ולפלפל, לדון ולהסביר את אי-הקיום בדרך כזו ואחרת, המכנה המשותף מורה שכנראה דברים-בגו, שמשהו עקרוני ויסודי מאחריהן.[75]הוא שאמרנו בראשית דברינו: זו בבואה ונדבך נוסף לתפיסת רמב"ן – וראשונים נוספים – שגורסת מעמד נחות לכל המצוות שמתקיימות בחו"ל. אלא שבעוד רמב"ן ואסכולתו דיברו - רק - על ערך סגולי נחות, הרי שמתברר שצבר-לא-זניח של מצוות מחוייבות, כלל אינן מקויימות. האין הדבר שב ומוכיח שאכן "עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'"?
♦ ♦ ♦