הרב משה מרדכי אייכנשטיין
כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
גדר הביטול במצוות המבטלות זו את זו
שאלה: נשאלתי מאדם גדול אחד, היות ונוהג כהגר"א [ועוד מרבותינו הראשונים כבעה"מ שלהי פסחים ודעימא], לקיים מצות אכילת מצה כל שבעה כפשוטו של מקרא (שמות י"ב ט"ו) "שבעת ימים מצות תאכלו", האם יש מקום לדון שא"א לצורך קיום מצות עשה זו לאכול מצה עם דג וכדו' כדרך שנוהגים לאכול בארוחת צהרים או ערב של חוה"מ, דשמא י"ל שטעם הדג של רשות יבטל טעם המצה שהיא מצוה כל שבעה.
וזה אשר השיבותי לו בס"ד טעם להקל בזה, [בתוספת העמקה ביסודות סוגי' זו ועוד נפק"מ לכמה הל' רברבי].
♦
נאמר בגמ' פסחים (קט"ו א'): אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא נכרוך אניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזה"ז דאו' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאו'. ואפי' למ"ד דאין מצוות מבטלת זא"ז ה"מ דאו' בדאו' או דרבנן בדרבנן, אבל דאו' בדרבנן אתי דרבנן מבטל ליה דאו'. מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זא"ז, הלל היא, דתניא אמרו על הלל שהיה כורכן בבת אחת לקיים מה שנא' על מצות ומרורים יאכלהו וכו'.
מבואר בסוגי' דבזה"ז לכו"ע אסור לאכול מצה ומרור בבת אחת, דאתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאו', אולם בזמן הבית דנוהג קרבן פסח ואיכא מצוה מה"ת לאכול מרור, אין אסור לכרוך מצה ומרור דמצוות אין מבטלות זו את זו [זו מסקנת הסוגי' לרי"ף ורמב"ם, עי' במאור ורמב"ן במלחמות].
ויל"ע, דהנה לא מבואר בסוגי' דמיירי שהרבה מרור על המצה, ודלא כלשון ר"ל בפ' התערובת (זבחים ע"ח א') לעניין פיגול ונותר וטמא עי' שם [ובודאי מוכח כן למה שבאר השג"א (ס' ק') דברי הרא"ש דלא בעי במרור מה"ת לאכול כזית משום שלא נא' ביה לשון אכילה לחוד, ורק משום שמברכים על אכילת מרור בעי ביה כזית, והלא בסוגי' מדברים גם על אכילת מרור מדאו']. ולכא' יל"ע האיך יבטל משהו מרור טעם של כזית מצה וצ"ע.
אלא דחזינן מזה שביטול טעם לא בעי כלל רוב כדי לבטל, דזה תוכן דברי רבא בפ' התערובת (שם ע"ט א') דמין במינו ברובא ומין בשאינו מינו בטעמא, דאין מין בשאינו מינו תלוי בביטול ברוב מדין אחרי רבים להטות כלל, אלא כל יסוד ביטולו הוא רק בטעמא.
ויסוד ביטול זה נראה דאינו בחפצא של מה שנתבטל כביטול ברוב, אלא יסודו בביטול שם האכילה, דכל יסוד דין טעם כעיקר הוא מחמת דאמרינן ששם אוכל נקבע עפ"י טעמו [כמבואר ברשב"א בפ' גיד הנשה (חולין צ"ח ב') בשם הראב"ד עפ"י הקרא "חיך אוכל יטעם"], ועל כן כל היכא שבטל טעמו של דבר אינו חשוב לגבי אכילה כאוכל ובטל.
ויסוד דבר זה נראה מבואר ברא"ש שלהי הל' חלה על קושית הרמב"ן בהל' חלה (הל' בכורות וחלה דף ל"א) על הא דמבואר במתני' חלה (פ"ג מ"ז) דפת אורז שעירב בה דגן יוצאים בה יד"ח בפסח וחייבת בחלה, ובסוגי' בזבחים הנ"ל מבואר דתלוי במה שיש בעיסה טעם דגן לחייב הכל בחלה ולצאת בה יד"ח מצה, אולם בירו' פ"ק דחלה מבואר דהוא מטעם שהדגן גורר את האורז שאף הוא בא לידי חימוץ, והק' שם הרמב"ן למה בעי לתרי טעמא.
ודעת הרא"ש שם דאזלינן בתר טעמא משום דטעכ"ע דאו' וכשיטת ר"ת, ומכל מקום בעי לטעם של גרירה דבלא זה א"א לחייב בחלה ולצאת יד"ח מצה דהא לא ממין הבא לידי חימוץ הוא, עיי"ש לשונו.
ולכא' אין מובן, דאי עכ"פ בעי לטעם דבעי לידי חימוץ, מה צריך להא דאיכא טעם דגן וטכ"ע, ואי איכא הטעם דטעם דגן, מה בעי לטעם דבא לידי חימוץ והא טעכ"ע דאו'. וצ"ב.
אלא דנראה למבואר, דיסוד טעכ"ע אינו אלא דאיכא שם אכילה של דגן, דהלא טועם דגן ועיקר שם האכילה הוא עפ"י הטעם, אולם אכתי עצם החפצא אינה חשובה כעיסת דגן וממילא לא תתחייב בחלה, וא"א יהיה לצאת בה יד"ח מצה, ולזה בעי לדינא דגרירה להגדיר עצם החפצא כעיסת דגן, ומה דבעי מ"מ לטעם דבלא כך אין כאן שם מצוה ולאו שם אוכל של דגן חשיבא וכמבואר.
וזה תוכן דברי רבינו חיים הלוי בספרו הל' חו"מ (פ"ו הל"ה) עי' שם היטב [רק מש"כ שם (סד"ה ונראה) בדברי הראב"ד דאין ביטול בטעם מצה דהלא קי"ל (פסחים קט"ו ע"ב) דבלע מצה יצא, עי"ש. מאד נפלאתי, דלכא' הוא נגד סוגי' ערוכה דידן דעכ"פ כל שלועס איכא ביטול טעם, ודעת הראב"ד י"ל שאינה רק בתבלין שאינו מבטל וכדברי הר"ן כאן, וצלע"ג].
והנה תוס' (שם ע"ב ד"ה ידי מצה) הקשו על הא דאמרו דבלע מצה ומרור, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, דטעם מרור הוא לעיכובא משא"כ טעם מצה. והלא כיון ואין יד"ח מרור, יבטל המרור טעם המצה דהוי כרשות לגבי מצווה. וכתבו התוס' דחזינן דאין ביטול אלא על הטעם אבל בבלע לא מתבטל כלל.
ונראה לכא' הביאור כמש"נ שאין כאן אלא ביטול הטעם ושם האכילה שהוא ע"י הטעם כשלועס, ולכן אינו מתבטל לעולם ע"י בליעה, כי בעצם אין כאן ביטול כלל. והא דכתבו התוס' דע"כ בבלע גם אם יהיה רוב מרור לא יתבטל, היינו משום שלא יכול כלל להתבטל כי ניכר מה זה מצה ומה מרור, וגם בלעס יתכן שהוא כך, וכל הביטול אינו אלא על הטעם וזה רק כשלועס, אבל כשלא לועס אין כאן ביטול כלל, דהא לא מרגיש הטעם, ושפיר חשיב אכילה גם בבליעה, דאינו מעכב הלעיסה עצם שם האכילה.
ונפק"מ מזה, דאם ילעס יחד מצה ומרור סתם לא לכוונת אכילה, ואח"כ יחליט בדעתו לבלוע כדי לצאת מצות אכילה, יצא ידי מצה אף שלעס בתחילה, דאינו בדווקא ביטול רק אם הוי הלעיסה גם חלק משם האכילה, אבל אם החליט שרק הבליעה תהיה האכילה יצא יד"ח.
וה"ה לעניין שיעורי אכילה כדי אכילת פרס דדנו אחרו' האם השיעור הוא מהלעיסה או מהבליעה, יהיה תלוי אם רוצה לצרף הלעיסה כי כך עיקר צורת האכילה וקיום המצווה, תצטרף גם הלעיסה לעניין השיעור כא"פ, אבל אם ירצה שלא להחשיב אכילה רק מהבליעה, כי רוצה לאכול ב' כזיתים או השיעור הכפול שאינו נכנס בבית הבליעה בד"כ, ילעס בתחילה ואח"כ יבלע ורק יכוון מאז לשם המצווה, ויש לעי' היטב.
ובמה שהעירונו לעיל דיש מקום עיון לנוהגים כהגר"א (וכבר נזכר במאור בשלהי פסחים ועוד) שמצות עשה של אכילה מצה נוהגת כל שבעה, האם שייך בזה ביטול כגון שאוכל עם דג או בשר כנ"ל.
הנה התוס' זבחים (ע"ח א' ד"ה אלא) הק' עפ"י המבואר שם בסוגי' האיך מתבטלת המצה ע"י המרור הא איכא טעכ"ע של המצה, ותי' שרק מרור שיש לו טעם חזק ומבטל המצה [והעיר ע"כ רעק"א שם מהא דמבואר בתוס' בסוגי' דגם מצה רשות מבטלת מרור דמצווה והלא לה אין טעם חזק כמרור וצ"ע]. עוד תי' התוס' דמיירי שלא אכל אלא כזית בדיוק ולכן מתבטל משהו ממנו ע"י המרור. [ועל התי' השני הקשו התוס' שם להלן (ע"ט א' ד"ה אמרו עליו) דלפי זה יל"ע מה הראיה מהלל אימא שאכל יותר עי' שם].
והרמב"ן תי' (הובא ברבינו דוד ומהר"ם חלאווה) שאינו כלל ביטול טעם רק לעניין מצווה אינו ראוי לערב דבר שהוא כרשות לגבה. ורבינו דוד שהביאו כתב שלא נתחוורו לו דבריו, אלא שיותר נראה שהוא ביטול אכילה ואסרו משום שלפעמים יהיה בו כדי לבטל, או שאסרו מטעם דהוה ככרכן בסיב שאף ידי מצה לא יצא שלא נגע בבית הבליעה שלו, עי' שם לשונו [שצריכה ביאור מעט].
ועתה נחזי אנן, שלפי התוס' אין כלל להעיר מכך, דהלא אין אוכל בד"כ המצה כל שבעה עם מרור שיש לו טעם חזק המבטל, וכן לעולם אוכל יותר מכזית מהמצה, ובזה אין שייך בזה ביטול למש"כ התוס'.
ולדברי הרמב"ן יתכן שיש לומר, דשאני מצווה חיובית ממש כמצה בליל הראשון שאין ראוי לצרף לה דבר שהוא כרשות לגבה, ממצוה זו שאינה ממש חיובית כמצה כל שבעה שאף היא חשיבה בעצמה כעין דבר הרשות כלשון הרמב"ם (פי"א מברכות ה"ב) לעניין מצוות קיומית. אף שלא משמע שעפ"י הגר"א מצה כל שבעה היא לגמרי מצוה קיומית [דהיינו שרק אם בא לאכול לחם בעי מצה, שנראה שיש כאן עניין בקיומה], אבל מ"מ אינה חובה ממש.
ומלשון רבינו דוד משמע כמו שנתבאר שגדר הביטול הוא באכילה [ורק לא ברור מתי יכול להיות שיבטל אם הוא רבה או לפי הטעם כמש"כ התוס'].
וגם לפי זה [למש"נ לעיל] נראה שיש לצדד שלא שייך ביטול טעם באכילה רק לעניין מצווה חיובית או איסור ממש, אבל ביטול טעם לעניין מצוה בעלמא לא שייך, דהא אין כאן ביטול עצם החפצא אלא שלא חשיב כאכילה, וזה נראה דאינו רק לעניין אכילת מצוה דבעי לשם אכילה, דהלא בעצם אין נכון שאין שם אכילה כלל היכא שנתבטל הטעם, דהלא אפי' בבליעה יש שם אכילה, וע"כ רק לעניין מצווה שלימה ומחוייבת יש להחמיר להחשיב הטעם מכלל המצווה ולדון על ביטולה, וכדחזינן שחשו חכמים לא להפטיר אחר המצה שיישאר טעם המצה בפיו שהיא המצווה. אבל לעניין מצה כל שבעה, נראה שאדרבא הסברא נותנת שאין המצווה אלא להחשיב המצה כלחם דידיה, וככל לחם שהדרך ללפת בו כן מצה כל שבעה הליפות בו מכלל האכילה דידה. וכאמור כ"ז מפני שאין כאן ביטול על החפצא אלא רק על הטעם, ועל כן הוא תלוי במשמעות האכילה עם מצת מצוה או מצה כל שבעה.
כן נראה אף שיש עוד מקום למו"מ בזה, והגדול שליט"א הנ"ל הסכים עמי שאין לחוש לכך וכך נהג למעשה.
♦ ♦ ♦