עיר האבות באר שבע ת"ו
גדרי שכנות
לעניין מקח, צדקה ופסח מצרים
א.
הקדמה
בהלכות שונות מצינו ששכן, גם אם אינו בר מצרא ממש, קודם לאחרים. כך הוא במקח וממכר, בקיום צוואה ובמתן צדקה. קדימות זו נלמדת מהכתוב "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) והיא נובעת, כנראה, מהעדפת חיזוקם של קשרים קיימים וקבועים היוצרים קרבה ממשית בין איש לרעהו והתורמים לחוסנה של החברה, על פני יצירת קשרים אקראיים וחד פעמיים החסרים את הקרבה האישית המתמשכת ואין בהם מן הגיבוש החברתי.
יש לברר, אם כן, מיהו המוגדר 'שכן', האם די במגורים סמוכים בכדי להיחשב לשכן? מהי מידת הקרבה במקום המגורים העושה אדם לשכן? האם ישנה עדיפות לשכן הקרוב על פני שכן רחוק יותר?
לשם כך נעיין תחילה בסוגיות הש"ס ובדברי הפוסקים הנוגעים לנידון דידן. בהמשך, נעסוק בפירוש רבי עובדיה ספורנו על האמור בפסח מצרים "ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו" (שמות יב, ד) ונראה כיצד עשוי כתוב זה, לפי פירושו, להוות בסיס ומקור אפשרי להגדרת מושג השכנות בכלל.
♦
ב.
הגמרא אומרת (ב"מ קח:): "שכני העיר ושכני שדה, שכני העיר קודמין". ופירש רש"י: "נראה בעיני דלאו בדינא דבר מצרא איירי, אלא להשיא עצה דרך ישר וטוב למוכר, שאם יש לו שדה למכור ובאו עליה ללקחה שכינים הדרים אצלו בדירה ושכן שיש לו בשדה ששדותיהן סמוכות זו לזו, וזו שיש לו למכור אינה סמוכה למצרן, שכיני העיר קודמין".
וכן העיר הרי"ף בהלכותיו (שם סה:): "ליכא חד מינייהו בר מיצרא אלא תרוויהו רחיקי נינהו מהאי ארעא אלא מוקדם הוא דמקדמינן חד אחבריה". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שכנים יד, ה): "כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שנים, כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם ... שגם זה בכלל הטוב והישר הוא". וכך גם בשולחן ערוך (חו"מ קעה, נ): "כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שנים, כל אחד מהם אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משני השדה שכן העיר קודם ... הגה: יש אומרים דלא מקרי שכן אלא אם הוא חברו הרגיל עמו אבל מה שדר אצלו אינו כלום ויש מי שחולק".
על דברי הרמ"א בהגה "ויש מי שחולק" מעיר הש"ך (שם ס"ק מ"ח): "לא ראיתי מי שחולק". גם הסמ"ע (שם ס"ק צב) מעיר: "וכן כתב הטור לקמן בסימן רנ"ג בסעיף מו[1]א) זה לשונו: כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להן שייכות ביחד, אלא שכן רוצה לומר חבירו ורגיל עמו במשא ומתן". ומשמע מן הסמ"ע שנוקט גם הוא כדעה הראשונה. הסמ"ע (שם ס"ק צ) מוסיף ואומר, על סמך הבנתו את לשון הרמב"ם והשו"ע: "אפילו אינו דר אצלו בעיר סמוך ממש אלא דר עמו בעיר והשני אינו דר עמו בעיר כלל גם כן שכן העיר מקרי".
השכנות מורכבת, אפוא, משני יסודות, יסוד ממשי ויסוד תודעתי. היסוד הממשי הוא עצם המגורים בסמיכות ובקרבת מקום. היסוד השני הוא היסוד התודעתי, הנושא אופי אישי-חברתי והמבוסס על קשר חברי או עסקי. במינוח הישיבתי ניתן לומר שישנם "שני דינים" בשכן, 'דין במציאות' [היסוד הממשי] ו'דין באדם' [היסוד התודעתי].
לפי הסמ"ע, היסוד הממשי הוא יסוד מרחיב, המחיל דין 'שכן' גם על אדם הדר בקרבת מקום לחברו ואף אם אין בתיהם סמוכים ממש, ואילו היסוד התודעתי הוא יסוד מצמצם, המפקיע מכלל 'שכנות' בני אדם הדרים בסמיכות אך אין ביניהם יחסי ידידות או מסחר.
משקלם של שני היסודות אינו זהה. הקשר האישי הוא העומד בבסיס הדין המחייב להקדים את השכן והוא המעניק משמעות לעובדה - הסתמית כשלעצמה - של הקרבה במקום המגורים, לעומת זאת הקרבה במקום המגורים אינה אלא מעצימה את הקשר האישי ומבדילה בינו לבין קשרים אישיים אחרים שאינם כרוכים בה. גם במקרים שבהם המגורים הסמוכים קדמו לקשר האישי והם שהובילו ליצירתו, הרי משנוצר קשר זה, הוא - ולא עצם המגורים הסמוכים - העומד בתשתית המחויבות לשכן.
ההבדל בין היסוד הממשי לבין היסוד התודעתי, משקף את ההבחנה הקיימת בין המרחב הממשי לבין המרחב הנחווה. במרחב הממשי אין הבדל בין עצמים ופרטים המוכרים לצופה לבין אלה שאינם מוכרים לו, מעמדם במרחב נקבע לפי מיקומם בו, גודלם, צורתם ויחסם לעצמים ולפרטים אחרים. לעומת זאת, היחיד חווה את המרחב ותופס אותו בהתאם ליחסו שלו לעצמים ולפרטים המצויים בו ולהיכרותו עמם. הלכות קדימויות עוסקות ביחסים בין בני אדם ומעצם טבען הן נקבעות בהתאם למרחב הנחווה, ממילא האדם המוכר הגר בקרבת מקום הוא שיחשב לשכן שיש להקדימו ולהעדיפו גם אם במרחב הממשי ישנו דייר אחר קרוב יותר אך בלתי מוכר.
נמצאנו למדים מכל זה, שגדר 'שכנות' אינו גדר של קרבת מקום גרידא, אלא גדר 'שייכות' של בני אדם זה לזה. המגורים הסמוכים עשויים להעמיק ולבסס את אותה שייכות, אך אין בכוחם בלבד ליצור אותה.
מצינו זכות קדימה לשכן גם בהלכות צדקה: "עניי ביתו קודמין לעניי עירו" (שו"ע יו"ד רנא, ג). לדעת הרבה אחרונים משמעות הביטוי 'עניי ביתו' היא שכניו[2]ב). הגר"א בביאורו (שם ס"ק ד) מציין את דברי התנא דבי אליהו (תדבא"ר כז) כמקור לדין זה, שם נאמר (לפי גרסת הגר"א): "בתחילה יפרנס את אביו ואמו. ואם הותיר, יפרנס את אחיו ואחיותיו. ואם הותיר, יפרנס את בני משפחתו. ואם הותיר, יפרנס את בני שכונתו. ואם הותיר, יפרנס את בני מבוי שלו. מכאן ואילך, ירבה בצדקה עם שאר בני ישראל". ואף שם, השכן שאותו יש להקדים הוא זה שיש עמו קשר כלשהו, של רעות או של מסחר[3]ג).
מדברי התדאב"ר משמע, שלא קרבת מקום המגורים היא היוצרת דין קדימה לצדקה, אלא המגורים באותה שכונה[4]ד) או באותו מבוי. ולפי זה, שכן הגר באותו מבוי קודם לשכן הגר במבוי אחר גם אם ביתו קרוב יותר. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הגדרת שכנות כ'שייכות'. שכן, בדרך כלל זיקתו של אדם לדר בשכונתו, חזקה יותר מזיקתו לדר בשכונה אחרת, גם אם ביתו קרוב יותר.
♦
ג.
בדברי האחרונים, מצינו השוואה של דין 'שכן' בצדקה ובמקח, לדין 'שכן' שנאמר בפסח מצרים[5]ה). ונראה שגם להגדרת שכן ככוללת שני מרכיבים, ישנם תימוכין בהלכות פסח מצרים.
על האמור בפסח מצרים (שמות יב, ד): "ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו", כותב הספורנו: "אף על פי שיהיו מצריים רבים שוכנים בין בית עברי לבית רעהו, יקרא 'שכנו' אותו העברי שהוא יותר קרוב לביתו משאר עברים".
הספורנו בא ליישב את הכפילות לכאורה שבפסוק. הוא מבאר שהמילים 'קרוב אל ביתו' אינן נרדפות למילה 'שכנו', אלא מגדירות אותה בהקשר הנתון. הכתוב, לפי פירוש זה, קובע שלעניין קרבן פסח, עברי נקרא שכן של העברי שביתו קרוב ביותר אליו, גם אם בין בתיהם של השניים מפרידים בתים שבהם מתגוררים מצריים[6]ו).
תפישת הזהות קשורה קשר הדוק לתפישת המרחב, וכבר מאז ירידתם למצרים הקפידו בני ישראל להתרכז במקומות מסוימים ולא התפזרו ברחבי ארץ גושן. זאת במטרה לשמור את זהותם ולאפשר להם לסייע זה לזה בעת הצורך. על האמור בהגדה: "ויהי שם לגוי - מלמד שהיו ישראל מצוינים שם", כותב רש"י בסידורו: "נאספו כולם בעיר אחת, שלא נתפזרו בערים". הריטב"א בפירושו להגדה שם מרחיב את הדברים וכותב: "מאוספין במקום אחד, שלא נפרדו בערים ולכך היו נראין לגוי אחד. ודייק לה מדכתיב 'לגוי', וזהו ודאי נס מהקב"ה, כדי שיהיו עוזרים לזה לזה, כי הפירוד סיבת הגלות". הסבר דומה מובא גם בשיבלי הלקט שם, בארחות חיים ובעוד ראשונים[7]ז). עם זאת, מתוך הכתובים עולה שההפרדה בין בני ישראל למצרים לא הייתה מוחלטת, ולמרות שבני ישראל התרכזו במקומות מסוימים, הם חיו גם שם בין המצרים, עובדה שהשפיעה - מן הסתם - גם על תפישת הזהות שלהם.
יציאת מצרים היא תהליך של הוצאת 'גוי מקרב גוי', דהיינו, העמקת ההבחנה בין זהותם של בני ישראל לבין הזהות המצרית שבה היו לכודים. בתהליך זה, שאחד משיאיו הוא הקרבת קרבן הפסח ערב היציאה ממצרים, כרוך גם שינוי בחוויית המרחב. עם התנתקותם של בני ישראל מסביבתם המצרית, נחווה אצלם המרחב שבו הם שהו בצורה שונה מזו שהייתה קודם לכן, שינוי זה התבטא גם בהגדרה חדשה של מושג השכנות ומעתה הוא התייחס לשכן הישראלי בלבד.
חותמו של שינוי זה ניכר בלשון הפסוקים העוסקים בביזת מצרים. בציווי ה' למשה נאמר (שמות ג, כב): "ושאלה אשה משכנתה וגרת ביתה", ושם השכנה היא זו המצרית דווקא. ציווי זה נאמר במעמד הסנה, בשעה שבני ישראל היו משועבדים לפרעה, אז נחשבו המצריים לשכניהם לכל דבר, אולם, כאשר משה מוסר את הציווי לבני ישראל, ערב מכת בכורות, על סף היציאה ממצרים, הוא ממיר את ה'שכנות' ב'רעות' ואומר (שמות יא ב): "איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה" ולא מאת 'שכנתה'.
חווית המרחב המתעלמת מהנוכחות המצרית במרחב הממשי והרואה את בתי ישראל כרצף אחד, נוגעת גם להשראת השכינה בבתים בליל הפסח.
הראי"ה קוק, בקטע מדרשה הפותח בדיון בכתוב (שמות יב, כז) "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל", קובע שמשמעות המילה 'פסיחה' אינה דילוג מעל דבר מה אלא עמידה עליו. בהתאם לכך הוא מסביר שיש לפרש את פסיחתו של ה' על בתי ישראל המתוארת בפסוק כהשראת השכינה עליהם[8]ח). בהמשך דבריו מציין הראי"ה, שצורה כזו של השראת השכינה היא חריגה, שכן הצורה הקבועה והרגילה שלה מתאפיינת בקיומו של מתחם קדוש רצוף המוקף במעגלים של קדושה בדרגות נמוכות יותר, ואילו כאן שרתה השכינה בבתים שונים של ישראל שביניהם הפרידו בתיהם של המצרים. אמנם, לדרכנו ניתן לומר שאף כאן נתקיים מרחב אחד רצוף של בתי ישראל, גם אם לא במרחב הממשי אלא במרחב שנחווה בתודעתם של בני ישראל, וממילא אף כאן שרתה השכינה כדרכה במרחב רצוף אחד. יתר על כן, נראה שהשינוי שחל בתודעת המרחב של בני ישראל הוא שיצר את הרצף הנחוץ להשראת השכינה ואפשר אותה למרות שבמרחב הממשי לא התקיים רצף שכזה.
על חשיבות הרצף המרחבי ותפקידו בגיבוש הלאומי והקהילתי עומד הספורנו במקום אחר. בהתייחסו לנטישתן של ערים בארץ ישראל ולהתיישבותם של פלשתים בהם הוא כותב כי "בהפסיק ישוב האומות בין ישוב ישראל היה כמו סדוק ובקוע"[9]ט). גם במצרים הפרידו בתיהם של המצריים בין בתי ישראל. מבחינה זו עדיין היה ישוב ישראל שם בגדר 'סדוק ובקוע'. שם אמנם לא נדרש סילוק הנוכחות המצרית, שהרי בני ישראל עמדו לצאת משם, אולם, כדי לגבש ולאחד את האומה היה צורך במעשה המדגיש את זיקתם של פרטיה זה לזה במרחב ומתעלם, מבחינה מסוימת, מהנוכחות האחרת בו.
לענייננו, מדברי הספורנו אנו למדים את שהסקנו לעיל מדברי הפוסקים - מושג השכנות מורכב משני יסודות, ממשי ותודעתי. בקרבן פסח מושתת היסוד התודעתי על עצם השייכות לעם ישראל ואילו בהלכות צדקה הוא נוצר מתוך הזיקות החבריות והעסקיות. קרבן פסח נועד לבדל את ישראל מהמצרים, ולכן די בזהות הישראלית כשלעצמה בכדי ליצור זיקה אישית המשפיעה על תפישת המרחב, ואילו הקדמת השכן בדיני מקח וצדקה נועדה לחזק את הקשרים שישנם בין פרטים שונים בתוך האומה, ולכן קיומם של קשרים כאלה הוא המחייב אותה. עוד למדנו מדברי הספורנו, שלכל הפחות בנוגע לקרבן פסח השכן הקרוב קודם לזה הרחוק, ויתכן שהוא הדין לשאר הדברים שבהם שכן קודם.
♦
ד.
סיכום הדברים
על אדם להקדים את שכנו הן לעניין צדקה והן לעניין מקח וממכר. אמנם, מחד גיסא, לא כל הגר בסמוך מוגדר כ'שכן', אלא דווקא זה שיש עמו קשר כלשהו, חברי או עסקי. מאידך גיסא, גם הדרים בקרבת מקום נחשב לשכנים גם אם אינם גרים בסמיכות ממש. לפי זה, כאשר ישנם קשרים כלשהם עם השכן הדר בקרבת מקום בעוד עם זה הדר בסמוך ממש אין קשרים כאלה, יש להעדיף את השכן הגר בקרבת מקום על זה הגר בסמוך ממש. עוד למדנו שהקרוב קרוב קודם, ויש להעדיף את הגר בקרבת מקום על הגר במרחק גדול יותר.
דיני פסח מצרים נאמרו, אמנם, למקומם ולשעתם, אך הרבה יש ללמוד מהם גם לדורות. כפי שראינו, יש בהם ללמד הרבה גם על גדרי 'שכן' אותו יש להקדים לצדקה ולמקח.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ . הטור שם עוסק במימוש צוואה ולא במקח וממכר, הרמ"א והסמ"ע הם המשווים בין השניים.
- ↑ . לרשימת מקורות ראה: הרב ישעי' שוורץ, משנת המשפט, רנא ג, ס"ק כ (חלק ג, ביתר תשע"ג, עמוד קנז)
- ↑ . ראה שם.
- ↑ . ראה: הרב חיים קנייבסקי, דרך אמונה, הלכות מתנות עניים, ז יג, ס"ק ק (כר' א, בני ברק תשמ"ד, קכה:)
- ↑ . ראה למשל: הרב יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד, זרעים, דמאי פרק ו משנה ג, בני ברק תשע"ב עמ' שסח-שסט.
- ↑ . ישנם הסבורים שזוהי דעת רבי שמעון בר יוחאי במכילתא, ראה: הרב אפרים גרבוז, מכילתא הר אפרים, פרשה ג, קו המידה, ד"ה ר"ש בן יוחאי אומר שכנו מכל מקום (הר אפרים, ירושלים תשי"ד, ח:). יתכן שהספורנו עצמו הבין כך את המכילתא והיא ששימשה לו מקור לפירושו.
- ↑ . ראה: הרב מרדכי ליב קצנלבוגן (עורך), הגדה של פסח תורת חיים, ירושלים תשנ"ח, עמ' פח-פט.
- ↑ . הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, הדרוש הששה עשר, ירושלים ה'תשנ"ט עמ' קלט-קמ. מלבד התימוכין שהראי"ה עצמו מביא לדעתו יש להביא לדבריו ראיה גם מדברי רבי יאשיה במכילתא על הכתוב; 'והיה לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם' (שמות יב, יג) - 'אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי' (מכילתא בא מסכתא דפסחא ז) ; הסברו של הראי"ה מתאים לפירוש שמביא הרשב"ץ בפירושו להגדה לפיו ו'פסחתי' פירושו ו'נחתי', (הגדת תורת חיים עמ' קט). התשב"ץ דוחה פירוש זה אולם לפי הראי"ה הוא מתיישב היטב.
- ↑ . בפירושו לכתוב בתהילים "הרעשתה ארץ פצמתה" (תהלים ס, ד), הוא כותב: "שברחו קצת יושבי ערי ישראל ובאו פלשתים לשבת בהן, כמבואר בשמואל (שמואל א לא ז). ולשון 'פצמתה' לשון סדיקה וקריעה, בלשון חכמים: 'כדי ליתן בין פצים לחברו' כי בהפסיק ישוב האומות בין ישוב ישראל היה כמו סדוק ובקוע" (כתבי רבי עובדיה ספורנו, ירושלים תשמג, עמ' קלו).