הרב משה נוימן
גלות וגאולת מצרים
א.
פתיחה
כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה א'): מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר 'זכור את יום השבת', ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
וידוע להקשות במה נתייחדה מצות סיפור יצי"מ של ליל ט"ו יותר ממצות זכירת יצי"מ שבכל יום ולילה. וביאר הגר"ח זצ"ל ששונה אופן קיום המצוה בלילה הזה בג' דברים: א. בדרך שאלה ותשובה. ב. פותח בגנות ומסיים בשבח. ג. בהזכרת טעמי המצוות. והנה הגר"ח ביאר ההבדל באופן קיום המצוה אמנם עדיין צלה"ב במה שונה תוכן המצוה.
בסדר הגדה של פסח אומרים יכול מראש חודש, ת"ל ביום ההוא. ויעויין בדברי המפרשים שפירשו דקס"ד הכי משום דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, אך ת"ל ביום ההוא ובעבור זה. אמנם א"כ צ"ב למסקנה מה נאמר בקרא ד'ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה'.
ולכשנתבונן בענין מצוה זו נשכיל ליישב תמיהות אלו. הנה כתיב (שמות יב, מב) 'ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה שימורים לכל בני ישראל לדורותם', וכתב הרמב"ן שימורים לה' - שהיה שמור להוציאם מארץ מצרים. שימורים לבנ"י - שישמרו אותו לעבוד בו באכילת פסח וזכירת הניסים ולתת הלל והודאה לשמו. ומבואר שעבודת הלילה היא לתת הלל והודאה לשמו ע"י סיפור יצי"מ, וא"כ ל"ד כלל למצות זכירת יצי"מ, שכאן הענין הוא לתת הלל והודאה, ולא רק לזכור. ומה"ט נעשה הסיפור בדרך שאלה ותשובה. ופותח בגנות ומסיים בשבח. ובהזכרת טעמי המצוות.
וכן ביאר המלבי"ם (בפי' להגש"פ) הטעם במה קבעו חכמים חובה לשאול מה נשתנה קודם התחלת הסיפור, שאם אין הבן חכם אביו מלמדו לשאול ואם אין לו בן ישאלו גדולים זל"ז ואם יושב לבד ישאל לעצמו.
מפני שבהזכרת השינויים אכילת מצה ומרור אשר מורים על עבדות ומרירות וטיבול והסיבה המורים על הישועה והחירות, יכנוס עי"ז תיכף הרגשה בלב והכרה פנימית להודות ולהלל לשם השם ויתחיל לספר ביצי"מ תיכף בהתלהבות הלב והתפעלות הנפש כי בלא זה תתאחר הכרת הלב והתרגשות הנפש לבוא רק אחרי המשך הסיפור בהיוודע לו המעשים אשר נעשו. אבל בהתעוררו אל השינויים המרמזים תמצית כל המאורע הלא תיכף יתפעל וטרם יכנוס אל הסיפור כבר ימצא את נפשו מחוייבת לספר נפלאות ה' ומעשיו ברינה. ותיכף בהתחלת הסיפור כבר יהיה מחומם ונלהב בהתעוררות פנימית אל הסיפור שהוא שבח ותהילה לחי עולמים. כי לפי ערך העינוי והמרירות ולפי רוב הצרה הקודמת תהיה התודה תולדה מחוייבת מצד הבינה והדעת וחובת הלב, וימצא עצמו מחוייב לספר ביצי"מ מצד עצמו לא כפורע חוב קיום מצות התורה בלבד.
וגם בדבריו מבואר שמצות סיפור יצי"מ בליל הסדר ענינה הוא לתת הלל והודאה לחי עולמים, ומה"ט נעשה הסיפור בדרך שאלה ותשובה, וכן פותח בגנות ומסיים בשבח, הכל כדי לעורר הלב על היפוך הדברים. כמו"כ אמרו ז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וההשגה בכך היא עומק ההודאה. ולפ"ז ההלל שבסדר אינו תוספת על ההגדה אלא הוא חלק עיקרי ממצות הלילה.
וא"כ מבואר שמצות סיפור יצי"מ אינה כמצות זכירת יצי"מ, ולפ"ז י"ל ד'ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה', הכונה היא לזכור ולהתבונן בגאולת מצרים, מה תועלת יש לנו מכך, ובזאת יבוא אל ה'סדר'. על כן חובה להתבונן בענייני גאולת מצרים מראש חודש, עד שיבוא לליל הסדר מוכן ומזומן להודות ולהלל. והנה ככל שנעמיק יותר במה שהושג לנו ביצי"מ, כן יגבר בלב החשק וההודאה לגואלנו על גאולתנו.
החידוש בדברים דלקמן הוא שהושם דגש על חילוק בין ב' עניינים בגאולת ישראל, כך אירע במצרים וכך יהיה לעת"ל.
♦
ב.
מבט כולל על הגלות
כאשר באים לעסוק בגלות צריך לדעת שהיחס אליה הוא כהכנה אל הגאולה, בברית בין הבתרים נאמר לאברהם 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', ודרשו חז"ל (ב"ר שם) ידוע בגלותם ותדע בגאולתם, ידוע בפיזורם וידוע בכינוסם, והיינו שהגלות וגאולה הולכים יד ביד ומתוך הגלות מתגלית הגאולה, וגאולה מלשון גילוי, ושניהם מלשון גלגל [מהר"ל], ומתוך כך בא גם הגילוי, כי כל ענין ותכלית הגלות הוא כדי להגיע אל הגאולה והכל הוא לתכלית של גילוי כבוד ה' בעולם ופרסום האמונה והכל מאותו שורש. וכמו שצחק ר"ע בראותו שועלים מהלכים בביהמ"ק ואמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו א' על ה'ידוע' וא' על ה'תדע'[1]א).
וכמו דאיתא במדרש (רבה שמות פרשה א' סימן ה') ואלה שמות בני ישראל, על שם גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן, שנאמר (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון, ע"ש וישמע אלהים את נאקתם, עי"ש איך נדרשים כל שמות השבטים על שם הגאולה. הרי שגם בשעה שהפסוק עוסק בירידת בני ישראל מצרימה שהיא תחילת הגלות כבר מדובר ומרומז על הגאולה כי זהו היחס בין הגלות לגאולה, שכהכנה אל הגאולה באה גלות.
ולא עוד אלא שכל התכלית של הגלות היא הגאולה ולא באה הגלות אלא כדי לבוא אל הגאולה. כללם של דברים לא זו בלבד שעל ידי החושך מתגלה האור, אלא החושך הוא הדרך היחידה לבוא אל האור.
וביאור הדברים, דהנה איתא בגמ' שבת דף עז: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? א"ל כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא. וביאר הגר"א שמתחילת ברייתו של עולם נקבע הכלל דויהי ערב ויהי בוקר דהיינו שלעולם קודם האור בא החושך. וכן נאמר ביום השלישי והנה טוב מאד ואחז"ל טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע, והכונה שרק על ידי כחות הרע בא לידי גילוי החלק המאד של הטוב. ובפשוטו ההבנה בזה היא שעל מנת להדגיש את האור והטוב יש צורך להחשיך ולהרע. אמנם עומק הדברים בזה הוא שנקבע מהלך בעולם שהטובה באה וצומחת רק מתוך החושך וההסתר. והיינו שהחושך וההעלם הם מולידים ומביאים את האור והגילוי.
וכלל זה חל על כל צורת אדם דהיינו הכלל ישראל, שממכה עצמה מתקן רטיה כלומר הצרה עצמה היא ההכנה לישועה ולא שהישועה באה כתשובה לצרה. וכן אחז"ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכח) אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי - אלולי נפלתי לא קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי - אלולי שישבתי בחשך לא היה אור לי ומבואר שהנפילה היא אמצעי אל המטרה שהיא הקימה. וכן נאמר שבע יפול צדיק וקם. שבע הנפילות והקימה הם הם סיבת היותו צדיק.
וראיה לזה[2]ב) מדברי הרמב"ן (במדבר ג-יד) בבארו מדוע כל שבטי ישראל היו עצומים בפו"ר, ואילו שבט לוי ממועט אוכלוסין. כי ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקדוש ברוך הוא מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כי היה הקדוש ברוך הוא אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם. אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים, כי עליהם לא חל גזרת השעבוד. ומבואר שהברכה של הריבוי באה דוקא על מי שכלול בגזירה כי רק מתוך הצרה באה ישועה ומי שאינו בצרה אינו בברכה. וההבנה בזה היא, שהצרות והגלויות אינן מקום של ישראל אלא רק דרך לבוא אל המקום המוכן להם אחר הגלות והצרה של כל שעה ושעה. וזהו העומק במה שאמר הכתוב עמו אנכי בצרה, כלומר הקב"ה הוא המביא אותנו אל מצב של גלות וצרות וזה אינו מצב השייך לנו וכשנכיר שזה אינו מקומנו נוכל לזכות ולעלות מעל הצרה.
וכך נאמר הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ופרש"י לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו. וזהו המהלך עמו צולחים כלל ישראל את כל הגלויות והצרות. וכך כתב הרמב"ן (דברים פרק ז, ח) לא מרבכם מכל העמים חשק השם בכם ויבחר בכם, כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים, כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו ג' עזים הם, ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודאי או צלוב. וכוונת דבריו לומר שהזכות שעמדה לאבותינו לצאת ממצרים הוא מה שהיו נאמנים לו בתוך כל הצרות וזו סיבת האהבה אליהם. ולעולם זה השבח שנשתבחה בו כנסת ישראל וכמו שאומרים בהושענות טוענת עולך סובלת סבלך.
ולא עוד אלא שלאחר גמר הישועה מתבהר שהצרה לא הייתה כלל, דהנה איתא בגמרא (פסחים דף נ.) לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב ושמו אחד. ובצל"ח (שם) הקשה שהרי בעוה"ב אין כלל רעות אלא רק טובות, וא"כ אין בעסק הברכה הפרש אלא ברעות.
ותירץ, דהנה כתיב (ישעיה יב, א) "אודך ה' כי אנפת בי", והביאור הוא שלפי ש"מפי עליון לא תצא הרעות", ואין דבר רע בא מהקב"ה והכל הוא לטובה, ואפי' הפורענויות שבאות על האדם אינן רעה, אלא טובה לזכך אותו ולהכניע יצה"ר ולטהר הנשמה שיזכה לעולם שכולו טוב, אלא שהאדם בעולם הזה אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאילו הוא רעה, כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת, אבל החכם סובל בשמחה, וכן יסורי הרשעים הם תחבושת. אמנם אחר מותו שרואה ומבין הטוב האמיתי, וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה, נאמר ביום ההוא "אודך ה' כי אנפת בי", שנותן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקדוש ברוך הוא לפי שעה להיטיבו באחריתו. וזהו כוונת המאמר כאן, בעולם הזה אומר על בשורות רעות דיין האמת, שסובר שזהו מצד מדת הדין, ולעולם הבא כולו הטוב והמטיב, פירוש שיראה למפרע שכולו היה מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב.
ולפי"ז, הפירוש של גאולה הוא לא שהייתה פעם צרה ועכשיו יש הרווחה. כך חשב פרעה, ולכן הוא חזר לסורו מיד לאחר שנגמרה הצרה וראה כי הייתה הרווחה. אלא הגאולה באה כדי שיתגלה כבוד שמו ית' בעולם, כמו שאומרים בשמו"ע, וגאלנו למען שמך, וכן ומביא גואל לבני בניהם למען שמו. ענין גאולה הוא גילוי שמו ית'. גאולה שאינה מגלה את הנהגתו של הקב"ה, אין זו גאולה, אלא "הפסקה" בעלמא. גאולה היא למען שמו, כי דרכה מגיעים לתכלית כוונת הבריאה, ותכלית הבריאה היא גילוי הכרת השם. זוהי הכוונה של וגאלנו למען שמך. גאולה היא כניסה למצב אחר, ולא סתם חזרה אל המצב הקודם וכדאמרו (ב"מ מ:) זבון וזבין תגרא איקרי? גאולה בעצם באה מלשון גילוי, כי יש בה את התוספת של כל כוונת הבריאה שהיתה טמונה עד אז.[3]ג) והאל"ף שנמצאת באמצע המילה גאולה מרמזת שענין גאולה הוא ההתחלה שנגלית בסוף[4]ד).
ולפי מהלך זה נבוא עתה לביאור תהליך הגאולה במצרים.
♦
ג.
השלבים בגאולת מצרים
הנה בתחילת פרשת וארא יש תיאור מתומצת הכולל את כל ענייני גאולת בני ישראל ממצרים: ""והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים: ולקחתי אתכם לי לעם וכו', והבאתי אתכם אל הארץ' (שמות ו, ו-ח). ובירושלמי פסחים (פ"י, ה"א) אמרו מנין לארבעה כוסות בפסח כנגד ד' גאולות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.
ויש לדקדק הלשון שאמרו ד' גאולות ולא ד' לשונות של גאולה [כל המפרשים הביאו מימרא זו בנוסח 'כנגד ד' לשונות של גאולה', ואינו מדוקדק].
ועיי' בספר תורה תמימה שדקדק כן, וכתב דלשון זו מכוונת מאד, כי אם נפרש כפשוטו כנגד ד' לשונות של גאולה אין טעם לקבוע בשביל זה ד' כוסות של הודאה, אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר היטב. כי כשנעיין יפה נמצא ד' ענינים שונים בד' מאמרים אלו, אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו וראוי להודאה מיוחדת. וגם הגר"א באדרת אליהו מפרט ד' מיני גאולות:
שלב ראשון הוא 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' - היינו הפסקת השעבוד בידי הנוגשים.
שלב שני הוא 'והצלתי אתכם מעבודתם' - היינו הפסקת היותם עבדי פרעה והרי הם בני חורין.
שלב שלישי הוא 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים' - היינו עשר המכות שבהם הראה ה' את זרועו לעיני המצרים, ותכלית המכות הוא פרסום עיקרי האמונה שנתגלו בם, וע"י כך נגאלו.
שלב רביעי הוא 'ולקחתי אתכם לי לעם' - היינו שבחר בורא עולם בבני ישראל להיות מגלי מלכות השם בעולם, ושלב זה התחיל במכת בכורות שבה התגלה ש'בני בכורי ישראל', והסתיים במתן תורה, בו נאמר 'והייתם לי עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
וישנו שלב חמישי והוא התכלית: 'והבאתי אתכם אל הארץ' - היא התכלית הסופית של הגאולה בשלמות, כאשר העם על הארץ. ויבואר להלן.
ונראה ששני השלבים הראשוניים שהם 'והוצאתי' 'והצלתי' מתייחסים להפסקת הגלות והשעבוד, וחזרה למצב הטבעי כמו קודם הגלות והשעבוד. דהיינו היציאה מהצרה. אמנם כשמדובר ביחס לגאולה, הכוונה היא למה שבא ע"י הגאולה שלא היה קודם לגלות, שהם 'וגאלתי', 'ולקחתי', דהיינו כניסה למצב חדש. והתכלית היא 'והבאתי' כמו שיתבאר. כללם של דברים, שלבי הגאולה מתחלקים לשתי מחלקות: גאולה גשמית מגלות גשמית הכוללת יציאה משעבוד לרוחה ומעבדות לחירות והם כלולים במה שכתוב והוצאתי והצלתי. וגאולה רוחנית מגלות רוחנית הכוללת פרסום וגילוי ג' עיקרי אמונה ופרסום שישראל הם תכלית הבריאה והם כלולים במה שכתוב וגאלתי ולקחתי. והגאולה השלמה לעתיד לבוא מאחדת ומחברת בקרבה את ב' מיני הגאולות לכדי גאולה אחת ולכן היא הגאולה השלמה והיא כלולה במה שכתוב והבאתי. וגם אדוננו הגר"א (בביאורו לישעיה ב, ה עה"פ בית יעקב לכו ונלכה וגו') כתב כן דבגאולת מצרים חישב שתי גאולות שהם ד', עי"ש בהמשך דבריו. וכן המהר"ל כתב (גבורת ה' פ"ל) ד' גאולות כנגד ד' שעבודים, גר יהיה זרעך. ועבדום. ועינו אותם. ועוד להיות עם ה'.
ונמצא מכל האמור שמה שאמרו חז"ל (פסחים קטז:) 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', אינו מכוון רק ליציאה מעבדות לחירות, אלא גם ובעיקר לגילויי עיקרי האמונה, ולגילוי 'בני בכורי ישראל'.
ועתה נראה כמה עניינים המתיישבים היטב על פי מהלך זה.
א. כן מבואר חילוק זה ברמב"ם (פ"ז מחמץ ומצה ה"א) שכתב בזה"ל: 'מ"ע של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים'. וכן בהלכה ב' כתב: 'לפי דעתו של בן מלמדו אביו, כיצד אם היה קטן או טפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כעבד זה או שפחה זו ובלילה זה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול או חכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו', עכ"ל. ומבואר בדבריו שהרמה הבסיסית של יצי"מ היא שבלילה זה פדה אותנו הקב"ה מעבדות לחירות, והיא ראויה לקטן או טיפש, אך עיקר סיפור יצי"מ אינה היציאה בפועל אלא הניסים שקדמו לה, שהם עיקר ניסי יציאת מצרים. ואכן יציאת בנ"י ממצרים לא נעשתה בניסים ונפלאות כי אם גורשו ממצרים וכביכול היה זה כבר בדרך הטבע, אך מה שהביא את המצרים לידי כך היה בניסים ונפלאות. והנה תוכן ניסים אלו הוא גילויי האמונה ופרסום שמו ית', כמו שכתב הרמב"ן ויובא בסמוך, הרי שהעמיד הרמב"ם את עיקר מצוות סיפור יציאת מצרים על גילויי האמונה שהראה השם במצרים.
ב. כן יש לדקדק ממה שבכל מקום שמוזכר בתורה יציאת מצרים מופיע הלשון 'מארץ מצרים מבית עבדים',[5]ה) וכן הוא בנוסח התפילה בשחרית 'ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו', ולכאורה הוא כפל לשון מיותר, אבל עתה מבואר שהם כנגד ב' גליות וב' גאולות, חד גאולה מגלות גשמית וחד גאולה מגלות רוחנית. הכינוי מצרים מלשון מיצרים מורה על גלות רוחנית של טומאה וכפירה וכן נקראת ארץ מצרים ערות הארץ. והכינוי בית עבדים מורה על השעבוד והנגישה בבנ"י. ושו"ר שעמד על כך הגר"א באדרת אליהו (פר' ראה) עה"פ "ה' אלוקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים" (דברים יג, ו). ויעויין בפי' הגר"א למשלי (יד, כח), שפדיון הוא מרצון והוצאה הוא בהכרח, ולפ"ז יש ליתן טעם במה שנקרא שם מוציאך וגואלך על מצרים דהיינו הגלות הרוחנית ואילו על בית עבדים התיחד השם פדיה - פודך, פדיתנו, דהיינו הגלות הגשמית כי אחר שהוכה פרעה אמר להם צאו מתוך עמי. וכן לעת"ל נאמר ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה והם ב' בחינות הנ"ל.
ג. הנה בגמ' (שם) נחלקו רב ושמואל מאי בגנות רב אמר עבדים היינו ושמואל אמר מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו. ויתכן לפרש שנחלקו מה היא עיקר הגאולה, דרב סבר שעיקר הגאולה היא והוצאתי והצלתי, והיינו היציאה משעבוד לרוחה ומעבדות לחירות. ושמואל סבר שעיקר הגאולה היא וגאלתי ולקחתי, והיינו גילוי עיקרי האמונה והיותנו עם קדוש כדאמר ועתה קרבנו המקום לעבודתו.
ד. וכמו"כ נראה שכנגד גאולות הללו אמר רבן גמליאל כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, והיה זה במכת בכורות בה נתגלה כי תכלית הבריאה היא 'בני בכורי ישראל', להיות עם סגולה עם קדוש בארץ לדעת אלוקים אמת לקבל תורה מן השמים, ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש - כנגד ולקחתי. מצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, והיינו לזכר החפזון ביציאה ממצרים והוא עיקר הגאולה, כי היו אבותינו שקועים בגלולי מצרים ותועבותיהם עושים כמעשיהם כמאמרם הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכ"כ גדלה ההתבוללות ביניהם עד כי אילו התמהמהו שם עוד מעט היו אובדי עולם והיו נשקעים בטומאת מצרים, ואף אם היו יוצאים משם לחירות מה בצע בכל אלה אם היינו ככל הגוים. וא"כ לטובתנו הנצחית הצלחת הנפש עשה ה' חפזון דמצרים שימהרו לשלחנו, ולזכר החפזון נצטוינו על אכילת מצה - כנגד וגאלתי. מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים בשעבודם ועבדותם. ובודאי אין אנו עושים זכר למרירות כדבר בפני עצמו אלא רק כדי לזכור את הקוטביות שבאנו אליה מן המרירות אל רווח והצלה. וא"כ זהו כנגד והוצאתי והצלתי.
♦
ד.
יבואר שכל עצמה של הגלות היה כדי לגלות ולפרסם את האמונה בעולם
ענין הגאולה מפורש בפסוק 'וגאלתי אתכם ביד חזקה ובזרוע נטויה וידעתם כי אני השם'. והיינו דמטרת הגאולה ביד חזקה ובזרוע נטויה היא שידעו כי אני ה'. וכן כתוב מפורש בתחילת פר' בא 'למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני השם', הרי שמטרת מכות מצרים היא למען תספר, ולמען תדעו כי אני ה'. וא"כ כל הגלות היה כדי לפרסם את האמונה בעולם, ופרעה ומצרים שימשו רק ככלי לכך, ולכן ירדו אבותינו להשתעבד במצרים - על מנת להגיע אל גילויי האמונה שהאירו במכות מצרים עד לשיא הפסגה של גילוי בני בכורי ישראל.
והנה בני ישראל היו שקועים בגלולי מצרים והאמינו בתועבותיהם עד שאמרו חז"ל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה ואפילו עבדו ע"ז כדאיתא ביחזקאל(כ, ח) 'איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו'. וטעם הדבר הוא שבאמת הנקודה העיקרית של גלות היא הירידה ממעלת אבותם אל בין האומות להיות שפלים כמותם, וד"ז נלמד ממש"כ הרמב"ן (בהקדמה לספר שמות), שענין הגאולה הוא החזרה למעלת אבותם. ובגלות מצרים ירדו ממדרגת יעקב אבינו שהיה שיא השלמות, עד למ"ט שערי טומאה, וכמעט שלא נגאלו אם היו נכנסים לשער הנ'[6]ו).
ולפי המהלך דלעיל שמטרת הגלות והגאולה הם לחדש בעולם ולפרסם את יסודות האמונה בבורא עולם, יתכן לבאר שעל מנת לחדש בעולם תפיסת עולם כזו של אמונה בבורא עולם, הוצרכו ישראל לרדת ולבטל מהם ירושת אבותם באמונת בוראם, וע"י כך יוכלו ישראל לתפוס בשיא ההכרה את האמונה, כי דווקא מתוך ההעדר והחושך יעלו מעלה מעלה אל אור הבהיר המאיר באמונה שלימה את כל מהלכי ותהפוכות העולם.
וד"ז שגלות מצרים ענינה הוא הירידה מאמונת אביהם וכפירה במלכות שמים, מבואר היטב מדברי חז"ל, דאיתא בגמ' (נדרים לב:) דגלות מצרים באה על ששאל אברהם 'במה אדע כי אירשנה' וכתב המהר"ל (גבורת ה' פ"ט) דלא היה זה עונש אלא תיקון שכנגד פגם האמונה שהיה אצל אברהם, ירדו לגלות על מנת לגלות את האמונה. ומהאי טעמא לאברהם דווקא הובטח 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי', דמתוך המכות יתגלה שמו ית', כי זה היה ענינו של אברהם - לפרסם את האמונה. ואפשר דזהו עומק ההבטחה לאברהם 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' דהירידה לגלות אינה לחינם דסו"ס יצאו עם תועלת ורווח אל הגאולה - לגלות ולפרסם שמו ית' בעולם.
ובזה יש לבאר גם מש"כ הטור (סימן תי"ז) דפסח כנגד אברהם.
והתהליך היה שע"י גילוי יד ה' ע"י האותות והמופתים משכו את עצמם מע"ז והכירו כי שווא אלילי מצרים והאמינו בה'. וזה עיקר הטעם שהכביד הקב"ה את לב מצרים מלשלחם ולא היכם מכה אחת ניצחת שישלחום תיכף, כי היה צורך בריבוי הניסים ושדוד המערכה באופנים שונים לנתקם מעט מעט ממקומם, וכל מכה ומכה פעלה על נפשם עד שעמדו על אמיתת האמונה.
וזהו מאמר חכמינו עה"פ (ישעיה יט, כב. ועי' מגילה יג:) "ונגף השם את מצרים נגֹף ורפֹא", נגוף למצרים ורפוא לישראל (זהר בא לו.), זה לעומת זה, דמאותו ענין שהיה מכה במצרים, באה רפואה לישראל - וביחוד בחלקי האמונה. וזהו ענין 'ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים' ומה שייך שפטים בעץ ואבן אך הכוונה שיוודע שבטל כוחם וזהו משפט שלהם [עכ"ד המלבי"ם בפח' להגש"פ]. [והנה הקושיא הראשונה, מדוע העניש ה' את פרעה והלא כבר נאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ולכאו' אפ"ל דהקשה ה' את ליבו על מנת שיבואו המכות לפרסם את האמונה בעולם, וככל מקרי העולם שנועדו רק בשביל ישראל. אך א"ל הגר"י דיויד שליט"א שאע"ג דכתיב ראה ויתר גוים, היינו שניטל מהם שכר מצוות, אך ודאי לא פקע מינייהו מהלך והנהגה של דין ואדרבה כאן כתוב דן אנכי דמשמע שהכל במהלך של דין ולא באו מכות על חינם.]
ולהוסיף, שנקודת הגאולה ג"כ מתחלת בענין האמונה כי נתייחדו והתבדלו מהמצרים וגדרו עצמן מהעריות מכוח יוסף שגדר עצמו. וכדאיתא(ויקרא רבה לה, ב) 'בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשוה"ר ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה'. וכן אמר בעל ההגדה מלמד שהיו מצוינים שם, והוא דבר נשגב, שמחמת אמונה רעיונית גרידא ללא אחיזה במציאות או הוכחה לדבר החזיקו מעמד בכך, ועל זה נאמר 'זכרתי לך חסד נעורייך'. ועל האמינם בו ביצי"מ ולא שאלו מנין נאכל ואיך נתקיים במדבר, נאמר 'אהבת כלולותייך' וכו'. ובזה גילו את היופי הפנימי הטמון וגנוז במעמקי נפשות ישראל. ובכך נתבררה קדושתם ששמרו על קדושת הברית ומכח זה בא התיקון וההכנה לגאולה. ורק ע"י שירדו כל המדרגות יכלו אח"כ להשיג כל מ"ט שערי קדושה כי זה לעומת זה עשה אלוקים.
♦
ה.
'וגאלתי' - יבואר היאך התגלו עיקרי האמונה במכות מצרים
ידוע מהקדמונים שעשרת המכות באו כנגד עשרה מאמרות וכנגד עשרת הדברות, כלומר, בעשרה מאמרות מונח כח של הסתר, שכביכול העולם מתנהל מאז בריאתו מכח אותם עשרה מאמרות, ואת תפיסה זו באו עשרת המכות לבטל, שאין הדבר כן. ולגלות שהעולם מתנהל אך ורק על פי הרצון העליון המנהיג ומנהל את העולם בכל עת ובכל שעה.
כי באמת העולם הוא מקום שכחה והסתר, ו'עולם' מלשון העלם, ולא תמיד ברור לכל מי הבעלים של העולם. בעולם הטבעי מרגיש האדם רק את עצמו. עשר המכות באו ללמד שהקב"ה הוא הבעלים, כמו שנאמר בכל מכה לשון 'בזאת תדע' או 'למען תדע כי אני השם'. היינו שבאו המכות להחדיר את הידיעה שאין הטבע, אלא הקב"ה, היסוד העצמאי שנותן כח לטבע בכל רגע. בשעת שליטת המכה היה ניכר מי הבורא באופן של ידיעה ברורה, כי היתה אז כניעת הטבע להשגחת הבורא. במכת ארבה בולט ענין זה במסוים, שם כתוב 'וכיסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ', ואח"כ חוזר על כך פעם נוספת. וכי זה סתם תיאור הרקע? א"כ למה חוזר על זה כמה פעמים? זה בא לומר כי בזמן שליטת הארבה לא נראתה הארץ, אלא ראו רק את הבורא[7]ז).
וכן כל ענין המכות שבאו על פרעה ומצרים היה כדי לשבור את טומאת הארץ והכפירה של 'לא ידעתי את השם' ובאמת פרעה ומצרים האמינו באלוקים כמו שמוכיח הרמב"ן (ה, ג) מכך שאמר פרעה ליוסף 'אחרי הודיע אלוקים אותך וכן איש אשר רוח אלוקים בו'. רק לא ידע את השם המיוחד כמו שאמר 'מי ה'' וכן 'לא ידעתי את ה''. וא"כ הכפירה היתה רק בהשגחתו בעולם וסברו שניתן הכוח לאלילים והוא עצמו עשאו לאלוה ככתוב ביחזקאל (כט, ג): פרעה מלך מצרים האומר לי יאורי ואני עשיתיני". וע"ז באו המכות להוכיח היפך דברים אלו.
ומונה הרמב"ן (ס"פ בא) ג' כיתות של כפירה: א. האומרים כי העולם קדמון כיחשו בה'. ב. מכחישים בידיעתו הפרטית ואומרים איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג, יא). ג. יודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויאמרו עזב ה' את הארץ. וכנגד זה אמר במכות 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים. ואמר 'למען תדע כי לה' הארץ', להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין. ואמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ', להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו', עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן בדברים (ה, טו): "כי בעבור היות יצי"מ מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול, על כן אמר אם יעלה בלבך ספק על אחת מאלה תזכור מה שראו עיניך ביצי"מ. וגם כאן הזכיר ג' עיקרים אלו: קדמון, מחדש, ויכול. ואלו הם ג' סימנים שנתן רבי יהודה דצ"ך עד"ש באח"ב.
והיינו שסדר דצ"ך הוא לדעת כי אני ה', ר"ל עצם הימצאות ה' והתחיל ביאור שהחשיבוהו לאלוהיהם, והורה במכת דם כי יש גבוה מעל גבוה, כי ארץ מצרים ארץ של הנהגת הטבע היא, שהרי במצרים משקים ברגל כגן הירק, לא כא"י אשר למטר השמים תשתה מים, לכן במצרים היה נראה שהמים הם מציאות של מים, אך במכת דם נתגלתה המציאות האמיתית שרק מה שה' רוצה הוא קיים, ומים יכולים להיות דם למצרים ובו זמנית גם מים לישראל - אין מציאות טבעית! וכן מכת צפרדע היה ביאור, עד שבמכת כינים הודו כי אצבע אלוקים היא.
ובסדר עד"ש נרמז כי ה' משגיח למטה בדקדוק, ולכן בערוב נאמר והפליתי והיינו שבא הערוב לרשע ולא לצדיק והיה זה מופת חותך על כך, וכן בדבר היה הבדל בין מקנה ישראל למקנה מצרים, וכן בשחין שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני שבושו בשחין שעליהם שלא היה במשה ובישראל.
וסדר באח"ב בא להורות כי אין כה' בכל הארץ והיינו שאין עוד יכולת בלעדיו, ולכן הברד והארבה והחושך היו באופן שמסתיר עין השמש, והיה חשוך לרמז כן[8]ח). אמנם מכת בכורות אינה מסדר המכות של גילויים אלו, אלא היא באה לגלות דבר נוסף, שישראל הם תכלית הבריאה ויבואר בסמוך.
♦
ו.
יבואר שכל עצמה של הגלות היה כדי לגלות שבני בכורי ישראל
נתבאר שהמטרה של הגלות היא הגאולה והמטרה של הגאולה היא פרסום כבוד ה' בעולם ולצורך כך נוצרה ביצי"מ אומה שהיא תשמש לגילוי כבוד ה'. כי רק בשעה שיצאו ממצרים היו ס' ריבוא נפשות ישראל, וכל מה שהיה קודם לכן שבעים נפש ואצל האבות היה זה רק הכנה לבנים שיהיו לעם. ויצירה זו היא באמת כל תכלית העולם. ולכן בפעם הראשונה שבא משה לפני פרעה א"ל בני בכורי ישראל ולא פירש לו יותר, והיינו שא"ל כל העולם נברא רק בשביל העם שישרת אותו וזה עמ"י שנברא בראשית המחשבה וזה ענין הבכור שנולד ראשון. כי בכור היינו מי שעושה את האב לאב ומגלה את הוצאת הפירות של האב[9]ט). וכלל ישראל נקראים בשם בני בכורי כי הם המגלים את התכלית ע"י עבודתם בקיום התורה.
ויצירת העם המיועד לתפקיד רם ונשגב זה היה דוקא באופן הזה של ולקחתי גוי מקרב גוי, כי בלי זה במה תהיה לעד ולמופת כי לקחם לגוי. ונאמר גוי מקרב גוי, כי היו ישראל כעובר במעי אמו.[10]י) שהיו מוקפין בטומאת ותועבת ארץ מצרים, מחוברים למצרים וטפלים להם שאין להם מציאות בפני עצמה[11]יא). וזה לעומת זה, שכשם שקדושת בכורי ישראל מסמלת ומבטאת את קדושת כלל ישראל, כך מיתת בכורי מצרים מסמלת ומבטאת את טפלותם ושפלותם אל קדושת ישראל.
ומפורש ביחזקאל (כ, ה) ואודע להם בארץ מצרים, שעשו בנ"י תועבות ולא פרשו מהם, וברמב"ן משמע ששלח להם ה' שלוחים ולא שמעו לו, ורק למשה שמעו כי אמר 'פקוד פקדתי אתכם'. ומפורש ברמב"ם שעבדו בנ"י ע"ז חוץ משבט לוי, וכן כתוב וירעו אותנו המצרים ולא כתוב וירעו לנו והיינו שהחטיאו מצרים את בנ"י ולכן כבד לב פרעה כיון שהחטיא את חבירו אין מספיקין בידו לעשות תשובה[12]יב). ולכן נאמר למשה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ולא נאמר ארץ, כי הכוונה כאן להוציאם מחטאי מצרים ולכן נאמר עמי כי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. ואז נאמר לו בהוציאך את בני ישראל תעבדון את האלוקים על ההר הזה, כי במ"ת פסקה זוהמתן לגמרי ותכלית יצי"מ היא למ"ת. ועי"כ יוכלו לבוא אל כל ההבטחות של נחלת הארץ ומתן תורה עד התכלית הסופית של גילוי כבוד מלכותו בעולם באחרית הימים.
ומעתה אין הפשט שהיה עַם בני ישראל במצרים ועכשיו ניתנה להם איזו הוספה או מתנה של חרות, שמעתה אינם עבדים אלא בני חורין. אלא יציאת מצרים היתה לידת כלל ישראל. שם ניתנה לנו צורת יצירתנו. ויצירת צורת כלל ישראל דורשת הילול, כמ"ש (ישעיה מג, כא), עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. לכן כל מציאות האדם - כלל ישראל שקרויין אדם - היא להלל, לשבח, ולספר נפלאות השם, כל אשר עשה לנו במצרים לעינינו. לכן יציאת מצרים גופא היא תהלות השם, כי עצם יצירת כלל ישראל בעולם פועל שתהיינה ניכרות תהלות השם. לכן צריך לספר בהילול ושבח של יציאת מצרים, כי אז ניתנה לנו צורה המתאימה למקורנו האמיתי.
♦
ז.
'ולקחתי' - יבואר היאך התגלה שישראל הם תכלית הבריאה
הנה בתהליך גאולת מצרים התרחשה תפנית ביחס של בנ"י לבורא עולם, שכל זמן היותם עבדי פרעה האמינו במציאותו של אל אחד שכן קיבלו במסורת מאבותם כמבואר ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א כיון שנגמל איתן זה... ידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו... והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.
ועל כן נזהרו בני ישראל שלא יתערבו בין המצרים ולהיות מצוינים בלבושם ולשונם. אך משעה שבא משה ואמר 'פקוד פקדתי אתכם' היה היחס אל הבורא עולם לא רק כאלוהים אלא כאלוהי ישראל הבא לגואלם ולקחתם אליו. ושיאה של התרחשות זו הייתה במכת בכורות שהיא בעצם תכלית כל המכות כמו שאמר השם בעת שולחו את משה אל פרעה בפעם הראשונה 'בני בכורי ישראל... הנה אנכי הורג את בנך בכורך'.
והנה קודם מכת בכורות אומר משה 'כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים', ותרגם אונקלוס אנא מתגלי בגו מצרים. וכן 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' תרגם אונקלוס 'ואתגליתי'. ונראה מכך ששונה אופן הכאת הבכורות משאר המכות, שהיו או ביד חזקה דהיינו ימינו של הקב"ה ור"ל הפסיק להשפיע חיות, או ע"י זרוע נטויה דהיינו שמאלו של הקב"ה ור"ל מידת הדין, אך מכת בכורות היתה על ידי גילוי שכינה שנתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכן אומר בעל ההגדה 'ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב, ובמורא גדול זו גילו שכינה', והמכוון הוא למכת בכורות, שבה גילה רצונו בבריאה, שהתכלית של הכל זה בני בכורי ישראל, וממילא אין מקום חיות למי שאינו שייך אל הקדושה הזאת.
אמנם קדושת ישראל אינה בנויה על תחילת ההופעה כמו פטר רחם, שהרי כלל ישראל נוצר רק לאחר שכבר היו בעולם שבעים אומות. אלא בכורתו של עמ"י הוא במחשבה, והיינו שהם תכלית הבריאה כיון שהם המיועדים להרבות כבוד שמים בעולם שזהו תכלית הכל. ודוקא משום כך בא לעולם לאחר ע' אומות בהתאם לכלל שסוף מעשה במחשבה תחילה [כאותו אדם הבונה בית לבנו, שרק לבסוף יבוא לגור שם כי הוא התכלית של הבית]. ומובן שההתראה על מכת בכורות באה לפני הכל, כיון שהיא תכלית כל המכות, וכולם כהכנה אליה. ועל כן ראוי שהמחשבה עליה תבוא קודם כל המעשים.
ומבואר בפחד יצחק דתוכנו הפנימי של הנס במכת בכורות, היה הפקעת המצרים מהיעוד של הבריאה ולעומת זאת בא הגילוי שלישראל נועד התפקיד של גילוי כבוד שמים, וכיון שזהו ענין הבכורה בא הנס לידי ביטוי בבכורי מצרים וכנגד זה בבכורי ישראל. ונמצא שקדושת בכור בבנ"י מיצג את הקדושה הכללית של בנ"י, וע"כ הבכור מיוחד יותר לעבוד את השי"ת ולגלות כבוד שמים.
♦
ח.
'חירות עולם' לעומת 'כי לי בנ"י עבדים'
בעניין הזה שנתגלה בפסח כי בני בכורי ישראל יש להתבונן כי הנה מצד אחד הגאולה נקראת יציאה מעבדות לחרות, וכן בלשון חכמים נקרא החג זמן חרותנו. ומצד שני כל עצמותה של הגאולה היא שנהיה עבדי ה', כמו שנאמר עבדי הם ודרשו ולא עבדים לעבדים, וכן הללו עבדי ה' ודרשו ולא עבדי פרעה.
וכן איתא בקידושין (כב:) והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע. מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם, ע"כ. וצ"ע הלא בשעה שפסח הקב"ה על המשקוף ועל שתי המזוזות כלל לא נאמר מקרא זה דלי בני ישראל עבדים. וע"כ צ"ל דכל המציאות של הוצאתים מעבדות לחירות הינה 'כי לי בני ישראל עבדים'.[13]יג) וליישב התמיהה ביאר הגרח"י קפלן שהנה מהותה של חירות הינה להיות 'אני בעצמי', ולא מה שאחרים רוצים שאהיה ולא להיות תלוי בדעת אחרים. ובמצרים היו בנ"י עבדי פרעה כי רצונם היה דבר אחד והוכרחו לעשות דבר אחר, והנה ביצי"מ לא נצטוו לעשות דבר מחוץ לדעתם, אלא נשתעבדו לרצון המצווה, כלומר שעבוד שבכאן הינו גילוי שהרצון והמציאות של ישראל הם להיות כפי הרצון העליון ובזה הם נעשים עבדי הקב"ה וזה גופא החירות הגדולה שיש. וא"כ ביצי"מ נפעל ונקבע הכלל שהטבע של ישראל הוא להיות עבדי ה'.
וכן מתבאר מאמר הכתוב 'משכני אחריך נרוצה', ופרש"י אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני ואני אמרתי אחריך נרוצה להיות לך לאשה. ומבואר דקאי על כלל"י ביצי"מ, וזו המציאות של ישראל ביצי"מ 'אחריך נרוצה'. וכן ייסד הפייטן בתפילת טל הנאמרת בבוקרו של חג הפסח 'כנה אחריך משוכה - בטל' דמיוסד על הפסוק הזה משכני אחריך נרוצה דשייך לבוקרו של טו בניסן.
וכן יש ללמוד ממה שנאמר בשיר השירים הנקרא בפסח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי: ופרש"י השבעתי אתכם - האומות אנשי נבוכדנצר שראיתם בחנניה מישאל ועזריה מוסרים עצמם לכבשן האש ואת דניאל לגוב אריות על עסקי התפלה ואת דורו של מרדכי בימי המן: מה תגידו לו - שתעידו עלי שבשביל אהבתו חליתי ביסורים קשים ביניכם יבא נבוכדנאצר ויעיד יבא אליפז וצופר וכל נביאי האומות ויעידו עלי שקיימתי את התורה: מה דודך מדוד - כך היו שואלין האומות את ישראל מה אלהיכם מכל האלהים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו: שככה השבעתנו - להעיד לו על אהבתך:
ונראה שמהלך זה של גילוי יופי הפנימי הזה בנפשות ישראל תחילתו היה ביצי"מ עד שלעת"ל מכריזים אומות העולם על ישראל 'כי חולת אהבה אני', וזהו סוד של אותו הלילה, ההשתוקקות של ישראל להתחבר ולהתדבק בקדושתו ית' אשר באותו הלילה בחר בנו מכל העמים וקרבנו לעבודתו להיות מגלי מלכותו ית' שמו בעולם.
ומאותה נקודת זמן קיבלנו את הכח לעמוד כנגד כל הלחץ והפיתויים מצד אוה"ע כי בו נתגלה שכל עצמותנו היא להיות כפי הרצון העליון. וכ"כ חזקה היא העצמיות הזאת ומושרשת בטבענו עד ששום דבר לא יכול לגבור עליה והובטחנו כי לא ידח ממנו נידח ונצח ישראל לא ישקר. ויתכן לומר כי מאותה נקודת זמן נקבע וחל בכלל"י המציאות הזאת
כמו שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב: מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
♦
ט.
פסח ומצה כנגד ב' מיני הגאולות
לאחר שנתבארו היטב ב' מיני הגאולות של פרסום האמונה ושל בני בכורי ישראל. עתה נראה איך גם מצוות הלילה מסודרות עפי"ז. בליל הפסח ישנם ב' מצוות עיקריות הא' הוא לאכול מצה והב' הוא לאכול קרבן פסח. והנה במצות אכילת מצה צריך שיהיה לתאבון דהיינו לרעוב עליה ואילו במצות אכילת פסח המצוה היא שאינו נאכל אלא על השובע. והעמדת ב' עניינים אלו זה לעומת זה ביאר הגר"י דיוויד שליט"א כדלהלן:
עניין אכילת מצה הוא שכשיצאו בנ"י ממצרים נאמר (שמות יב, לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. וכתב רש"י: מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיהו ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה.
כלומר, השכר על האמונה בו הוא הבכורה שנתגלתה בישראל. ומונח בזה דבר גדול, שבכל מצוה מלבד הציווי ישנו דבר שקודם והוא הרצון המצוה. וזה מה שנאמר ויקח את האדם ויניחהו בגן עדן, לקחו בדברים אמרו לו סמוך עלי זה לפני ויצו ה"א את האדם, זה נקרא אמונה בו דבר שאינו תלוי בחשבונות ואינו בעל גבול. ועל זה הבטיחו הקב"ה למשה בשעה ששאל למה זה שלחתני ואמר לו עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ וכתב רש"י על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. ולכאורה מה שייך לכאן מה שלא יספיקו לעשות צידה, אבל המכוון הוא שיזכו לאמונה הזאת שעל סמך האמונה לא יעשו צידה. ולא יצטרכו לחשבונות ויהא גילוי כח פנימי פשוט של אמונה ובטחון.
ואילו קרבן פסח כל עניינו הוא הגילוי של 'בני בכורי ישראל'. וא"כ זה סדר הלילה: אכילת מצה שהוא רק ההכרחי ללא חמץ באה מתוך רעבון ולתאבון ומורה על האמונה שעל סמך היא לא הכינו צידה אלא האמינו והלכו וזה חלק האמונה. ואח"כ אכילת פסח על השובע באה לקלוט התענוג של הנצחיות של בני בכורי ישראל.
וב' עניינים אלו הם ממש ב' מיני הגאולות שנתבארו, אכילת מצה שייך אל האמונה, ואכילת פסח שייך אל הגילוי של בני בכורי ישראל. וזהו טעם נפלא בכורך, כי הלא הכח המחזיק ומעמיד את איתנות האחיזה בקב"ה היא ע"י האמונה בו, וזו הרי המציאות של כלל ישראל, מאמינים בני מאמינים כמבואר בשבת צז. ובזה האופן נכרך המצה עם הפסח להיאכל כאחד.
♦
י.
יבואר השלב הסופי - 'והבאתי' בגאולה העתידה
לאור האמור עד כאן נבין עומק דברי קדשם של חכמינו, שהנה כתוב: 'ליל שימורים הוא להשם', ומביא רש"י 'הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך', ע"כ. ור"ל דהלילה שבו נתגלה הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים והודיע לו 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' היה זה ליל ט"ו בניסן. וכן הוא בפדר"א פכ"ז הוציא הקב"ה לאברהם החוצה בליל יום טוב הפסח. והנה לא רק שהודיע לו על הגאולה, אלא הוסיף שהגאולה תהיה בלילה הזה, והטעם מפני שלילה מוכן הוא לגאולת ישראל, ומראש נקבעה הגאולה לליל ט"ו, וא"כ לא נקבע החג לליל ט"ו כי בו נגאלו, אלא נקבע הגאולה ללילה המיוחד. ומוטעם הדבר מדוע הודעת הגאולה עצמה היה בליל ט"ו, כי הוא שורש לגאולה.
אמנם לא רק הודעת הגאולה היה דווקא בליל ט"ו אלא גם הודעת הגלות שייכת דווקא לליל ט"ו, כי כמו שנתבאר הגלות היא ההכנה המצטרכת והמוכרחת לגאולה, כי היא יצירת עמ"י שהוא תכלית הבריאה לפרסם ולגלות אלקותו וכבודו בבריאה עד 'ומלאה הארץ דעה את השם'. וא"כ בברית בין הבתרים מונח כל שורשי השרשים של כוונת הבריאה, והקב"ה מגלגל ומסבב מכירת יוסף וירידת יעקב ובניו ושעבודם עד 'ותעל שועתם אל האלוקים'. וכמו שאחז"ל 'וישלחהו מעמק חברון' מעצה עמוקה של אותו צדיק. וזהו ליל שימורים שהקב"ה שמר הבטחתו מלשון ואביו שמר את הדבר לראות מתי יקרה הדבר. וכשם שמוכן היה לגאולת ישראל ממצרים, כן שמור הוא לכל גאולות ישראל בכל הדורות, וכמפורט בפיוט ויהי בחצי הלילה בהגש"פ.
וכמאמר חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל כי מוכן ושמור הלילה הזה לגאולתן של ישראל, עד שנקרא בתורה 'הלילה' אותו לילה הידוע, וכן בלשון חכמים 'היו מסובין כל אותו הלילה', כי בו נתגלה האור הגדולן אור היחוד של 'בני בכורי ישראל', שזהו ראשית המחשבה ותכלית הבריאה, היחוד של קוב"ה עם ישראל.[14]יד)
ויש לצרף מה שכתב אדוננו הגר"א (בפי' לחד גדיא): "כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד, בין בעוה"ז בין בעוה"ב את כולם ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב ולולא הברכות חסרנו את כל, והכל היו לעשו. ועל יסוד זה הולך וסובב כל הפיוט חד גדיא" עי"ש בארוכה. ואמרו חכמינו שהיה זה בליל ט"ו בניסן, ונראה מפני שלילה זה מוכן הוא לברכות ישראל. ומה שאמר הקב"ה לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך מכוון הוא לכל הגאולות, כי כל גאולות ישראל אינן רק יציאה מפדות לרוחה אלא כל גאולה מצטרפת היא לתכלית הגאולה - לגלות ולפרסם שמו וכבודו ית', עד הגאולה העתידה בה תושלם המלאכה.
ולהוסיף, שהנה נאמר בתורה והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה. ואחז"ל בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. והנה שעה זו היא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה על מצות ומרורים. וקראו הכתוב ביום ההוא. וזה מפני שבלילה הזה מונח כל הגאולות עד קץ הימים וכל גאולה היא משולה ליום וגלות ללילה. עד הגאולה האחרונה שנאמר והיה לעת ערב יהיה אור.
והנה הד' גאולות הינן נכסים של עם ישראל שלא יפסקו ממנו לעולם, אבל הגאולה החמישית של ביאת הארץ זכינו לה ונתרחקנו הימנה, אבל התורה מבטיחה שתתקיים לעתיד לבוא בגאולה השלימה. המהר"ל מגלה שחטא המרגלים יצר מציאות חמורה ביותר, מתחילה הבטיח הקב"ה לישראל והוצאתי והבאתי, שהיציאה ממצרים תהיה לארץ ישראל, אך לאחר החטא נוצר מצב שהם שני דורות, ויוצאי מצרים לא הם באי הארץ ובאי הארץ הם לא יוצאי מצרים. וחומרת הדבר היא בכך שמעתה ביאת הארץ אינה עיקר אלא טפל, כי הרי ישראל אומה גם כשהם לא על אדמתם, אבל יציאת מצרים היא עיקר כי בה נעשינו לעם. ויותר מכך, הרי כל הגליות באו מכח אותו חטא, כמו שנאמר וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, ואילו נכנסו לארץ מיד לא היו יוצאים ממנה לעולם. ונמצא שהיעוד של והבאתי הגם שנתקיים בסוף ארבעים שנה אבל עדיין הוא זמני ולא קבוע, ורק באחרית הימים שישבו ישראל על אדמתם לעולם, זה יהיה מצב קבוע ואז יתקיים היעוד האמיתי של ההבטחה 'והבאתי'.
ורמז לכך שהבטחה זו עתידה היא, ממה שתיקנו בליל הסדר ד' כוסות כנגד ד' גאולות הללו ולא תיקנו כוס חמישית כנגד גאולה ד'והבאתי', וכתב התורה תמימה (ר"פ וארא) מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים א"א לישא כוס יין על זה ולזכר זה תיקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולגאולת האומה והארץ. וכן כתב המ"ב (סימן ת"פ סק"י) טעם למזיגת כוס זו לרמז שאנו מאמינים שכשם שגאלנו השי"ת ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את אליהו לבשרנו. ויעויין בפסחים קיז: שנחלקו הראשונים אם צריך לשתות כוס חמישי כנגד והבאתי, ואפשר דמספק מוזגים ולא שותים, אך לעת"ל ודאי יתחייבו בכוס זו.
ואכן מבואר בדברי הגר"א והמהר"ל והרמח"ל שגאולת מצרים היא הכנה לגאולה העתידה. וכן כתיב 'כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות'. ובספר מצוות קטן מצוה א כתב מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל, ג) ושב וקבצך מכל העמים וגומר.
וביאור דבריו שתכלית גאולת מצרים היא פרסום וגילוי שמו ית' בעולם. וכמו"כ ישועת ישראל האחרונה תביא לתיקון העולם ולהיפוך לב העמים לעבדו שכם אחד וכח הלידה וההתחדשות של עם ישראל ביצי"מ הוא מעין העת"ל שנא' (צפניה ג, ט) 'כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם השם'. וא"כ בגאולה העתידה תתממש תכלית היציאה ממצרים.
וכן בתרגום יונתן בו עוזיאל (שמות יב, מב): ד' לילות כתובים בספר הזכרונות לפני ה', לילה שבו התגלה למברי עלמא. לילה שבו התגלה לאברהם שנאמר ויחלק עליהם לילה. לילה שהתגלה במצרים ולילה שעתיד להיגלות למיפרק עמיה מגלוותהון לדוריהון. וכן הוא במדרש שחלק הקב"ה ליל ט"ו לשניים חציו ליצי"מ וחציו לגאולה העתידה לבוא. ועוד אמרו: 'ליל שימורים שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה שאמר לאברהם הלילה הזה אני גואל את בניך'. ומכיון שתכלית גאולת מצרים היא הגאולה העתידה, הרי קאי הבטחה זו הן אגאולת מצרים והן אגאולה העתידה לבוא. וכן אומרים בסדר ההגדה, 'ברוך שומר הבטחתו לישראל, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם'.
והן אמת שפרטי הגאולה העתידה הינם על פי מה שהיה בגאולת מצרים, וכשם שבמצרים פסק השעבוד בתשרי ולא נגאלו עד לניסן, וכאמור הכוונה בזה היא שהיה ב' מיני גאולות, וכך לעת"ל תבוא הגאולה בב' שלבים, שמתחילה יבוא משיח בן יוסף לגאול את ישראל מתחת ידי האומות ואח"כ יבוא משיח בן דוד וימלוך[15]טו). וכ"כ הגר"א בביאורו לישעיה (ב, ה) שכשם שהיו ב' גאולות שהם ד' כמו שנתבאר, כך יהיה לעת"ל שיגאלו בגשמיות ואח"כ ברוחניות. ועל כן נאמר פעם ראשון לכו נעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב היינו מן השעבוד אל הגאולה ופעם שניה אמר לכו ונלכה באור ה' לעבדו שכם אחד.
וכנגד ד' שלבי הגאולה כן יהיה לעת"ל, דמתחילה יבוא משיח בן יוסף ויגאל את ישראל משעבוד מלכיות, כנגד והוצאתי שפרקו עול השעבוד מעליהם. ואח"כ תהיה מלחמת גוג ומגוג להכרית לגמרי עול הגוים כנגד והצלתי שהיו בני חורין. ואח"כ יבוא משיח בן דוד וישפוך השם את רוחו על כל בשר כנגד וגאלתי, ואז יהיו הגילויים לכל כמו שנתגלו במכות מצרים. ואח"כ מלאה הארץ דעה את השם כמו במתן תורה כנגד ולקחתי. והשלב הסופי הוא ביאתן לארץ ואז תהיה המלכות בציון כנגד והבאתי כמו שנאמר והיה השם למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד. וכנבואת ישראל על ים סוף תביאמו ותטעמו בהר נחלתך - השם ימלוך לעולם ועד.
וכן נראה מלשון בעל ההגדה שהנה בברכת אשר גאלנו ישנו דבר נפלא, מתחילה מודה על אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים וכו', שזוהי הודאה על העבר, ואח"כ עובר לדבר על הגאולה העתידה, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו וחותם גואל ישראל. וצ"ב הא בעינן סמוך לחתימה מעין החתימה, והיאך מסיים בלשון גואל ישראל שהוא לשון הווה. אבל, הגאולה העתידה כלולה בגאולת מצרים, כמ"ש כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, וע"כ הוא מעין החתימה.
ויש לצרף את דברי המהר"ל, שהנה נאמר (ירמיה כג, ז-ח) "הנה ימים באים ולא יאמר חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה". ובפרק קמא דברכות (יב ב) אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. וכתב המהר"ל בהקדמה לספר נצח ישראל דסבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים יקנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת.
♦
יא.
יבואר שההגדה מסודרת לפי ד' מיני גאולות
מתחיל עבדים היינו לפרעה במצרים ומתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו [ומה שבינתיים הוא רק בדין סיפור ואינו מעצם הסיפור], והולך ופורט העינוי והמרירות עד ויוציאנו ה' ממצרים שזה כנגד והוצאתי והצלתי. וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים אלו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים ונתבאר שענינם הוא וגאלתי. ופורט המכות עד כמה מעלות טובות למקום עלינו ושם מפרט ומבאר מעלות ישראל כנגד ולקחתי. וחותם בגואל ישראל כנגד והבאתי.
ועל ב' גאולות ראשונות אומרים ב' פרקים ראשונים שבהלל המדברים על יצי"מ, כמו שאמרו חז"ל בשעה שיצאו ממצרים אמרו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ושם הולך דוד המלך ומפרט את עיקרי האמונה: שכלפי הגוים רם ה' ועל השמים כבודו. אך אנו אומרים מי כה' אלוקינו שאפילו שמגביה הוא לשבת עכ"ז משפיל לראות, ולא עוד אלא שמקים דל מעפר ומרים אביון מאשפות להושיבו עם נדיבי עמו, ואת עקרת הבית מושיב להיות אם הבנים שמחה.
ורק אחרי הסעודה אומרים הלל הגדול שהוא נאמר על הגאולה העתידה, דבגמ' (פסחים קי"ח) מובא ש'לא לנו' נאמר על חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, וא"כ מ'אהבתי' ו'מה אשיב' ובעיקר 'מהללו את ה' כל גוים' קאי אגאולה העתידה שלעת"ל שיתגלה כבודו לעיני כל העמים ויגבר עלינו חסדו אז יהללו אותו כל העמים וישבחוהו כל אומות העולם. ולעת"ל יתגלה כי טוב ה' וחסדו היה מעולם ועד עולם. ודבר זה יבינו יותר ישראל, ויותר בני אהרן המעולים מהם, ויותר מהם יראי ה'.
ולעת"ל תשרור באהלי צדיקים קול רינה וישועה ויודו ויספרו חסדו ונפלאותיו אשר עשה, כי אך צדיקים יזכו לראות בגאולה השלמה, ויודו על שענם והושיעם, לעת הזאת יתגלה כי עמ"י שמאסו בם בוני עולם היא תכלית הכל ולמענה עשו הכל. ואז יתברר כי מיד ה' היה כל צרות והיסורים אף כי נפלא היה ממנו ומכוסה מעיננו. אז יאמרו הכל היום הזה עשה לנו ה' - א"כ נגילה ונשמחה בו ית'. ולכן נאמר אחרי כוס ד', כי שייך הוא לכוס חמישי דוהבאתי כנגד הגאולה העתידה השלמה.
♦
יב.
קריעת ים סוף
הנה בשעה שיצאו בנ"י ממצרים עדיין לא נתבטלו משעבדיהם מן העולם, וגמר ישועתן של ישראל היה רק בשעת קריעת ים סוף שלאחריה ראו את מצרים מת על שפת הים. ויש להתבונן בנס קריעת הים, שהנה תיקנו חז"ל בנוסח התפילה 'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם... לך ענו שירה וגו'. 'מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו ואמרו השם ימלוך לעולם ועד', ומבואר שכל עניין קריעת הים היה בכדי שיבואו בנ"י לקבלת מלכות השם יתברך, ואכן לכך הגיעו בשיא פיסגת השירה - שהכריזו כולם יחד: השם ימלוך לעולם ועד. וכן אחז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואתו ואמרו יונקי שדיים זה אלי ואנוהו. ומבואר שעיקר הנס היה שנתגלה הקב"ה בנבואה לכל ישראל וע"י כך הגיעו כלל ישראל להכרה שלימה במלכות ה' בעולם עד שאמרו 'ה' ימלוך לעולם ועד'.
אך עכ"פ נראה שעל הים אירעו ב' מיני ניסים הא' גשמי שנבקע הים והא' רוחני שנראה להם השם, וב' מיני ניסים הללו הם השלמה לב' מיני הגאולות שבהן יצאו ממצרים, נס קריעת הים וביטול משעבדיהם מן העולם הוא נס גשמי שהוא השלמה של והוצאתי והצלתי. ואילו נס גילויי הנבואה וקבלת מלכותו הוא נס רוחני שהוא השלמה של וגאלתי ולקחתי.
ומעתה צריך עיון למה נצרך כלל נס קריעת הים הלא נס זה של גילוי נבואי וקבלת מלכותו היה יכול להיעשות גם על היבשה. ואילו להצלתם מיד מצרים היה אפשר בדרך של הכאת המצרים כמו בעשר המכות ולאו דוקא בנס שנעשה לישראל. ומוכרחים לומר שעיקר נס קריעת הים הינו הניסים הרוחניים אלו, ובהכרח שייעשו דוקא על הים. ויש לעמוד וליתן טעם פנימי בדבר.
הנה מבואר בפחד יצחק (מאמרי פסח לג) על הפסוק 'להשם הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה', שהארץ הוא מקום חיות האדם ומסמלת את היותו בעל בחירה ואילו בים אין חיות לאדם ומסמל את ידיעת השם, וכוונת הפסוק שהארץ דהיינו בחירת האדם מיוסד על הים דהיינו ידיעת השם. וניתן להוציא מכך שהיבשה היא יותר קרובה אל הגשמי ואילו הים יותר קרוב אל הרוחני, והנה תוכנו של נס קריעת הים היה שהלכו ביבשה בתוך הים, דהיינו שהיו מונחים ביבשה אך מסובבים ונמצאים בתוך הים, וזהו המקום המתאים ביותר להראות לבני ישראל את מלכות השם כי זהו הנס הרוחני המשלים את הנס הגשמי לשלמות אחת.
♦ ♦ ♦
________________

הערות שוליים

  1. ↑ . כך שמעתי מהגר"י דיוויד שליט"א.
  2. ↑ . הביא הגרח"י קפלן.
  3. ↑ . כך שמעתי מהגר"י דיוויד שליט"א.
  4. ↑ . עי' נצח ישראל פ"א.
  5. ↑ בא יג, ג ויד. יתרו כב, ג. ואתחנן ה, ו - ז. ו יב. ז, ח. עקב ח, יד. ראה יג, ו. יא.
  6. ↑ . זוהר חדש ר"פ יתרו.
  7. ↑ . כך שמעתי מהגר"י דיוויד שליט"א.
  8. ↑ . כלי יקר.
  9. ↑ . כך שמעתי מהגר"י דיוויד שליט"א.
  10. ↑ . ילקו"ש דברים תתכ"ו
  11. ↑ . לשון המהר"ל בגבורות ה' פ"ג.
  12. ↑ . כלי יקר.
  13. ↑ . כך שמעתי מהגר"י דיוויד שליט"א.
  14. ↑ . כך שמעתי ממו"ר הגר"י דיוויד שליט"א
  15. ↑ . הגר"א שה"ש ב, י.