בני ברק
בירורי הלכה בדיני תחומין
עיבור וריבוע העיר
א.
הבלעת עיבור העיר
מבואר בראשונים דהיכא שמובלע בתחומו עיר ועיבורה יכול להבליע ג"כ את העיבור של העיר, ונמצא שגדל תחומו כמידת העיר ועוד ע' אמה מכל צד של העיר, [והיינו להשי' שנותנים קרפף לעיר אחת, ולהשי' שאין נותנים קרפף לעיר אחת יהיה דין זה היכא שמבליע ב' ערים עם הקרפף שביניהם].
והיכא שיש עיר המובלעת בתחומו, וכלה מידת תחומו בקצה הבתים של העיר, לפני הקרפף הנוסף על העיר, כ' הראב"ד דבכגון זה מבליעים בתי העיר בלא העיבור הנוסף עליהם, דאין עיבור להחמיר, וכ"כ הרמ"א (סי' ת"ח ס"א).
ויש לדון באופן זה שכלתה מידת תחומו בקצה בתי העיר לפני העיבור, דמבליע את בתי העיר, האם יכול להבליע את העיבור של העיר בצד הקרוב לעירו, ונמצא שגדל תחומו כפי אורך בתי העיר ועוד ע' אמה של העיבור שבצד הקרוב לעירו [מסומן בחץ 1], או"ד דכיון דהוספת עיבור לעיר הוא בכל ד' רוחות העיר, כל שאינו יכול להבליע את עיבור העיר בצד הרחוק מעירו, אינו יכול להחשיב כלל שיש עיבור לעיר זו, ולא יוכל להגדיל תחומו ע"י הבלעת העיבור של העיר בצד הקרוב לעירו, ונמצא שיגדל תחומו כפי אורך בתי העיר בלבד.
♦
ב.
הבלעת עיבור של עיר המחוברת לעיר אחרת
השובת בעיר, ובתחומו יש ב' ערים שביניהם ק"מ אמה ונחשבות כעיר אחת, יכול להבליע את שתיהן בתחומו להגדיל תחום עירו, ויכול להגדיל תחומו ג"כ כשיעור העיבור שבין עיר א' לעיר ב' [עוד ק"מ אמה], וכמבואר בראשונים שהיכא שמובלע בתחומו עיר ועיבורה יכול להבליע ג"כ את עיבור העיר להגדיל מידת תחומו.
ויש לעיין לשיטת המחבר דאין נותנים עיבור לעיר אחת אלא רק בין ב' עיירות, מה הדין באופן שיש עיר א' המובלעת בתחומו, וסמוך לעיר זו תוך ק"מ אמה יש עיר ב' שכלתה מידתו באמצעיתה ואינו יכול להבליעה, האם יכול הוא להבליע את העיבור של עיר הא' במקום שבינה לעיר הב' כיון דאמרינן לענין עיר הב' אין עיבור להחמיר, או"ד כיון דבעינן לסלק את עיר הב' מחיבורה לעיר הא' בכדי שיוכל להבליע את עיר הא' בתחומו נחשבת עיר הא' כעיר יחידה שאין נותנים לה עיבור, וצ"ע.
ובאופן שיש אחרי עיר הב' עיר ג' גדולה שכלתה מידתו באמצעיתה מסתברא שכשמבליע את עיר הא' והב' בתחומו יכול ג"כ להבליע את העיבור של עיר הב' [ע' אמה] במקום שבינה לעיר הג', דכיון דאמרינן דאין עיבור להחמיר שפיר יכול לומר לענין העיבור של עיר הג' אין עיבור להחמיר, והרי הוא כמאן דליתא ויכול להבליע את העיבור של עיר הב' בלחוד במקום שבינה לבין עיר הג', ואינו דומה למש"כ להסתפק (לעיל אות א') דאם א"א להבליע את העיבור של עיר אחת בצד הרחוק מן העיר דאפשר שלא מבליעים את העיבור בצד הקרוב לעיר, דלגבי עיר אחת אפשר דכל העיבור חד הוא וכל שא"א להבליע את העיבור מב' הצדדים א"א להבליע חלק מהעיבור, משא"כ הכא אין העיבור של עיר הג' משפיע על העיבור של עיר הב'. [והיינו להרמ"א דנותנים עיבור לעיר אחת, אבל להמחבר תלוי במש"כ לעיל].
♦
ג.
ריבוע לעיר שלן בה
שי' המג"א (הביאו הביה"ל רי"ס ת"ח) דאף לשי' הרמב"ם והמחבר שאין עיר שלן בה נחשבת כד' אמות, יכול להניח עירוב מחוץ לעיר ואף כשביתו שבעיר רחוק ממקום הנחת העירוב יותר מאלפיים אמה, ומותר לו ללכת מחוץ לעיר לצד מקום העירוב, [ועוד אלפיים אמה ממקום העירוב והלאה] ואסור לו לחזור לביתו. [ולענין הליכה בתוך העיר שלא לצד העירוב מקודם שיצא מן העיר עי' שעה"צ סק"ה].
והנה בכל עיר שלן בה להשי' שנחשבת כד' אמות, מבואר בחזו"א (סי' ק"י סקי"ח) שנותנים ג"כ ריבוע לעיר זו, ויכול ללכת בכל העיר ובריבועה, וכשיוצא מריבוע העיר צריך להכנס לתחום העירוב שהניח. [ולענין עיבור לעיר שלן בה במהר"מ בנעט סי' י"ח כ' שאין עיבור לעיר שלן בה, ובחז"א שם כ' דיש ג"כ עיבור לעיר שלן בה].
ויש לדון לשי' המג"א דלצד העירוב מותר לו ללכת ואף כשהוא נמצא בעיר במקום שהוא רחוק יותר מאלפיים אמה ואף לולי דין עיר שלן בה, האם איכא ריבוע לעיר זו או לא, ונפק"מ האם יכול ללכת בריבוע העיר קודם שיצא ממנה, או לא.
ומקום הספק הוא דאפשר דהא דנותנים ריבוע לעיר שלן בה, היינו משום שיש לו בה שביתה כל דהו מחמת שלן בה, אבל לשי' המג"א שהוא רק היתר הליכה לכיוון העירוב, ואף אם לא לן כלל בעיר, [ומתבסס על הא דכל שהעירוב מונח בתוך אלפיים אמה לקצה העיר אין בזה דין נתגלגל העירוב] אפשר שאין ריבוע לעיר זו, וצריך שהאלפיים אמה מהקצה של העירוב יגיעו עד לתוך בתי העיר, ולא סגי שיגיעו עד לתוך הריבוע של העיר.
וכ"ז הוא לענין ריבוע העיר שלן בה, אבל לענין מילוי חלל הקשת של העיר ימ"ל דזהו אף באופן שהניח עירוב מחוץ לעיר ואינו לן בעיר כלל, דמילוי חלל הקשת מעיקר העיר הוא, ואל"כ לא יוכל להמג"א ללכת בעיר רק בין בתיה, אבל בקצה העיר לא יוכל ללכת בין הבתים כיון דהחלל שביניהם נידון כעיר מדין מילוי חלל קשת שאין בין ראשיה ד' אלפים אמה. [ודו"ק בזה להצד שאין ב' ערים מתחברות ע"י כניסת עיר אחת לחלל הקשת של עיר הסמוכה לה].
עוד איכא נפק"מ בנידון האם איכא ריבוע לעיר שלן בה להמג"א, באופן שהקצה של ריבוע האלפים אמה של תחומו ממקום העירוב [קרן זווית של הריבוע] אינם מגיעים עד לתוך בתי העיר אלא רק עד לתוך ריבוע העיר, האם מהני עירובו או לא, דאם אין ריבוע לעירו נמצא שהניח עירובו רחוק יותר מאלפיים אמה מהמקום שנמצא בו בכניסת שבת ואינו עירוב, אבל אם אם יש ריבוע לעירו נמצא העירוב בתוך אלפיים אמה לעירו ומהניא העירוב.
ונפק"מ זו אינה שייכת לנפק"מ שכתבנו לעיל לענין הליכה בריבוע העיר, דאף אי נימא דהתם יכול ללכת בריבוע העיר, ימ"ל דבנידו"ד שאין ריבוע העירוב נכנס לתוך בתי העיר אלא רק לריבוע לא מהניא העירוב, וה"ט דנראה בד' המג"א דהטעם שמהניא הנחת עירוב רחוק יותר מאלפיים אמה מביתו שבעיר כיון שקובעים את מקום הנחת העירוב לפי מה שהיה יכול להגיע אליו בבין השמשות קודם חלות העירוב, וזהו לפי תחום עירו, ובנידו"ד שצריך לתת תחום לעירוב בשביל שיהיה העירוב בתוך תחום עירו אפשר דלא מהניא העירוב, וצ"ע.
♦
ד.
ריבוע לרשות היחיד
כ' החזו"א (ק"י כ"א) דהשובת במקום מוקף מחיצות הנחשב כד' אמות, אם הוא עגול מרבעים אותו.
ויש לדון בגדר דין ריבוע רשות היחיד האם שוה לדין ריבוע העיר או לא, ומצינו כמה דינים בריבוע העיר שיש לדון בהם לענין ריבוע רשות היחיד, הא', המניח עירובו בעיבור עירו לא עשה ולא כלום כדאי' במתני', ולהחזו"א ה"ה במניח עירובו בריבוע עירו דלא עשה ולא כלום, ויש לדון במי שמניח עירובו בתוך הריבוע של ביתו, האם מועיל העירוב, או שלא עשה ולא כלום, הב', השובת בעיבור העיר הרי הוא מקבל את תחום העיר כדאי' במתני', ולהחזו"א ה"ה השובת בריבוע של העיר, ויש לדון במי ששובת בריבוע רשות היחיד האם מקבל את תחום רשות היחיד או לא, הג', כ' הגאו"י לדקדק מד' התוס' נ"ז א' שקבוצת בתים שאין ביניהם שבעים אמה ושיריים ואין בהם תנאי עיר [וכגון חמשה בתים] השובת באחד מהם מודדין לו תחומו מקצה הבתים, ויל"ד להצד שב' ערים מתחברות ע"י פגישת ריבועיהם (עי' חזו"א ק"י ט"ז), האם באופן שיש בין הבתים שבעים אמה ושיריים אך ריבועי הבתים נפגשים ג"כ ימדדו מקצה הבתים וכמו בב' ערים שנפגשים בריבועיהם, או לא.
ומסברא ימ"ל דכל ענין ריבוע רשות היחיד הוא רק מדין ריבוע השביתה והיינו למי ששובת ברשות היחיד, אבל כל שלא שבת בתוכה [וכגון שהניח עירוב מחוצה לה (אופן הא' הנ"ל), או ששבת בריבועה (אופן הב' הנ"ל), או שהנידון לחבר רשויות היחיד (אופן הג' הנ"ל)] אין לה דין ריבוע כלל, ואינו דומה לעיר שיש לה דין ריבוע אף שאינו שובת בה וכמבואר בראשונים דנותנים עיבור לעיר המובלעת בתחומו, וכן יש דין ריבוע לעיר לענין נדרים וערי הלויים, וצ"ע.
♦
ה.
האם אמרינן אין עיבור להחמיר בעיר ששובת בה
איתא במתני' (עירובין ס"א א') אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, והיינו דאם יש עיר קטנה המובלעת כולה בתוך התחום של העיר הגדולה, יכול להבליע את העיר הקטנה בתחום העיר הגדולה, ונחשב כל אורך העיר הקטנה כד' אמות למידת התחום של העיר הגדולה, אבל עיר גדולה הנמצאת בתחום עיר קטנה ואינה מובלעת כולה בתחום העיר הקטנה כיון שכלה מידת תחום העיר הקטנה 'באמצע' העיר הגדולה אין אנשי העיר הקטנה יכולים להגדיל תחומם מחמת החלק המובלע בתחומם מהעיר הגדולה.
ומבואר בראשונים דהיכא שיש עיר קטנה המובלעת בתחום העיר הגדולה, וכלו האלפיים אמה של העיר הגדולה בקצה הבתים של העיר הקטנה, הרי הוא מבליעה כד' אמות אע"ג שאינו יכול להבליע את העיבור של העיר הקטנה, וה"ט דלענין זה אמרינן ד'אין עיבור להחמיר', וכיון שאם נידון עיבור לעיר הקטנה יהיה חומרא שלא נוכל להבליע את העיר מתעלמים אנו מעיבור העיר הקטנה.
והנה מה שנתפרש בראשונים דאין עיבור להחמיר היינו לענין עיר שאינו שובת בה, והנידון הוא האם ניתן להבליעה בתחומו או לא, ויש לדון האם דין זה הוא ג"כ לענין עיר ששובת בה או לא, דימ"ל דלעיר ששובת בה נותנים לה עיבור אף אם ימצא שיש לנו חומרא מחמת כן, וכגון ששובת בעיר א', שיש עיר ב' סמוכה לה במרחק ק' אמה, דנעשו ב' הערים כעיר אחת, והשובת בעיר א' נחשב ששובת בב' הערים ומודד תחומו מקצה עיר הב', ודין זה הוא אף אם יהיה לו חומרא מחמת חיבור ב' הערים וכגון שמחמת החיבור נעשית צורת עיר הא' ששובת בה כעיר העשויה כקשת שבין ראשיה יותר מד' אלפים אמה שאין לה ריבוע ברוח זו, או שאר נפק"מ הגורמות לו חומרא בצורת ריבוע העיר ובמדידת התחום, דיש מ"ל שאינו יכול לומר שכיון שחיבור עיר הב' לעירו היה מחמת העיבור שהוסיף לעירו, הריני אומר דאין עיבור להחמיר ואיני נותן עיבור לעירי, וממילא אין עיר הב' מחוברת לעירי ואין לי נפק"מ בחומרות הנוצרות מחמת חיבור ב' הערים.
והצד לומר כן הוא, דהשביתה נקבעת כפי מה שהיא יכולה להתפשט, ורק לגבי הבלעת עיר בתחומו שקביעת צורת העיר אינה שייכת לשביתה כ' הראב"ד דאמרינן דאין עיבור להחמיר ויכול לקבוע את תחומו ע"י הבלעת עיר בלא עיבורה[1]א).
♦
ו.
בדין ריבוע קרפף העיר
הנה משמעות הפשוטה של דברי הטור והרמ"א רי"ס שצ"ח שכשבאים למדוד את תחום העיר, מתחילה מרבעים את העיר, ומקו הריבוע של העיר נותנים לה עיבור ע' אמה, ולא שמתחילה מוסיפים עיבור [ע' אמה] לעיר סמוך לבתי העיר ולאחמ"כ מרבעים העיבור.[2]ב)
ולכאו' נראה לפי"ז שריבוע קרנות העיבור שהוספנו על העיר אינו מדין ריבוע העיר, שהרי העיבור אינו ניתן סמוך לבתי העיר אלא סמוך לריבוע שהוספנו על העיר, ואין טעם שדין ריבוע העיר יגרום שנרבע את העיבור שאינו מתווסף על העיר אלא על ריבועה, אלא דין ריבוע העיבור הוא מחמת הדין שהתחום צריך להיות מרובע [חוץ ממה שיש דין לרבע העיר], והואיל וכן אנו חוזרים ומרבעים את העיבור של העיר.
והנה באו"ש (פכ"ח מהל' שבת ה"א) כ' דב' ערים מתחברות ע"י פגישתם בזווית העיבור, ואע"ג שהמרחק מזווית העיבור עד העיר הוא יותר מע' אמה, [דיש להוסיף על הע' אמה ב' חומשין לאלכסון העיבור], וכן נסתפק בזה החזו"א סי' ק"י ס"ק כ"ה, ומבואר שהבינו שדין ריבוע העיבור של העיר מעיקר העיבור הוא ולא מדין מדידת התחום, דרק לצד זה שריבוע העיבור הוא מעיקר העיבור יש לדון שיתחברו ערים בפגישת ריבוע עיבורם, דאם הוא מדין מדידת התחום אין שום טעם שיתחברו ב' ערים מחמת פגישת ריבוע התחום של העיר, שהרי תחום העיר אינו מעיקר העיר.[3]ג)
ולדברי האו"ש [והחזו"א בתחילת דבריו] שריבוע העיבור אינו מדין ריבוע התחום אלא מעיקר דין ריבוע העיר, יש להסתפק האם הוא דין עצמי שמרבעים את העיבור, וכמו שמרבעים ד' אמות וכל מילי דשבת, או שריבוע זה הוא חלק מריבוע העיר הוא, ונפק"מ באופן שמצד העיר אין נותנים לה ריבוע וכגון בתוך חלל של קשת שהוא יותר מד' אלפים [אם ננקוט שאין דין ריבוע בחלל קשת כזו, ואכמ"ל], וחלל זה הולך בצורה מדורגת [כזה], והרי עיבור נותנים בכל החלל של הקשת ואף כשהוא יותר מד' אלפים אמה וכמבואר בחזו"א סקט"ו, ובאנו לרבע את העיבור שבזווית המדרגה שבתוך חלל הקשת [במקום המסומן בחץ], דאם ריבוע העיבור הוא מדין ריבוע העיר לא ירבעו את העיבור באופן זה, אבל אם הוא דין עצמי של ריבוע העיבור ירבעו את העיבור אף באופן זה.
והנה בחזו"א סי' ק"י סקט"ז מסתפק האם ב' ערים שריבועיהם נפגשים נעשות עיר אחת או לא, וכ' דהדבר צריך הכרע, ויש לדון האם לצד זה שערים מתחברות ע"י פגישת ריבועיהם, פשוט הוא שב' ערים מתחברות ע"י פגישת אלכסון עיבוריהן, או דריבוע של עיבור העיר גרע מריבוע עיר, וצ"ע.
[ועי' בירושלמי פ"ד ה"ו דר"ח בן אנטיגנוס דלית ליה ריבוע התחום מודה בעיבורי עיירות, ובקרבן העדה פי' על ריבוע ד' אמות, ובפני משה ובאו"ש פכ"א ה"א מהל' שבת פי' על ריבוע העיבור של העיר, ודו"ק].
♦
מדידת התחום
ז.
שובת בבית שאין לו דין רשות היחיד
יש לדון במי ששובת בבית שאין לו דין רשות היחיד כגון שיש לו ג' מחיצות ורוח ד' פרוצה במילואה, האם מודד תחומו מקצה הבית, או מהד' אמות שנמצא בהם בתוך הבית בכניסת שבת, והנה בית זה מתעבר עם העיר, והרי בני העיר מודדים תחומם מקצה הבית, ולכאו' כ"ש דהשובת בתוכו ימדוד תחומו מקצה הבית, ודוחק לומר שהיטפלות הבית לעיר שאני. [וכ"ז היינו לענין בית, דאף שאין לו מחיצות לא בטל ממנו שם בית, משא"כ לענין שובת בתוך היקף מחיצות או צוה"פ שכל מה שנחשב המקום כד' אמות היינו רק מחמת היקף המחיצות, כל שבטל ממנו דין רשות היחיד אין משמעות כלל לההיקף].
♦
ח.
רשות היחיד שבטלו מחיצותיה בשבת האם יכולים להבליעה בתחום
רשות היחיד המובלעת בתחום העיר הרי היא נחשבת כד' אמות למדידת התחום ומגדילים התחום כפי אורך הרשות היחיד, וכדינא דעיר קטנה המובלעת בתחום עיר גדולה שנחשבת כד' אמות, וכן מבואר ברמב"ם פכ"ז ה"ה מהל' שבת.
ויש לדון ברשות היחיד המובלעת בתחום העיר שיש לה פתח הרחב יותר מי' אמות, ויש לה שער בלא צורת הפתח, וכשהשער פתוח בטל מהמקום שבתוך ההיקף דין רשות היחיד, ואינה נחשבת כד' אמות להגדיל התחום, ובכניסת שבת השער היה סגור ונפתח באמצע שבת, האם יכולים להגדיל התחום על ידה כשהשער פתוח, ואיכא כמה צדדים בזה, הא' דצריך שיהיה השער סגור כל השבת, הב' דצריך שיהיה סגור כל ביה"ש וכן בכל הזמן שהולך האדם מחוץ לאלפיים אמה מעירו על סמך הבלעת רשות היחיד זו, הג' דנקבע רק לפי מצב השער בזמן בין השמשות, הד' דנקבע לפי הזמן שנמצא האדם מחוץ לתחום, ולא איכפ"ל האם בביה"ש היה סגור או פתוח, וצ"ע.
ואם נימא דכשהשער פתוח אינה נחשבת כד' אמות, ואין בזה דין הותרה, נמצא שהלך האדם בשבת בהיתר למקום המרוחק יותר מאלפיים אמה מעירו, והיינו מחמת הבלעת הרשות היחיד זו שבביה"ש ובשעת הליכתו היה השער סגור, ובאמצע השבת כשנפתח השער נמצא שרחוק הוא מהעיר ששבת בה יותר מאלפיים אמה, ואסור לו לזוז מד' אמותיו, והוא דבר מחודש, וצ"ע. [כל הנידון בזה אם נימא דדלת בלא צורת הפתח אין לה דין מחיצה, ונחלקו בזה הפוסקים, ומשכח"ל נידון זה לכו"ע ברשות היחיד שנפלו מחיצותיה בשבת].
♦
ט.
עיר העשויה כקשת בתוך רגל של עיר העשויה כקשת
עיר העשויה כקשת שבין ראשיה יש יותר מד' אלפים אמה דעת הרבה מהראשונים שעושים לה יתר במקום המתקצר מד' אלפים אמה, וכן פסק הרמ"א, והיכא שאין בין ב' ראשי הקשת מקום המתקצר מד' אלפים אמה [וכגון שעשויה כמין ח] ומגג הקשת עד היתר יש פחות מאלפיים אמה דעת התוס' שעושים לה יתר בין ראשיה, והיכא שבין ראשי הקשת יש יותר מד' אלפים אמה ומגג הקשת עד היתר יש יותר מאלפיים אמה דעת הטור (שצ"ח ס"ד) והחזו"א שעושים לה יתר מתקצר באלפיים אמה הסמוכים לגג הקשת, וברמ"א השמיט דין זה, וכ' הביה"ל (ד"ה וי"א) שהרמ"א פסק דאין עושים יתר מתקצר באלפיים אמה הסמוכים לגג הקשת.
ויש לדון לדעת המשנ"ב שאין עושים יתר בתוך חלל הקשת באלפיים הסמוכים לגג הקשת מה יהיה הדין בעיר העשויה כקשת או כגאם שבין ראשיה יש יותר מד' אלפים אמה ומגג הקשת עד היתר יותר מאלפיים אמה, וברגל הקשת יש חלל שהמרחק בין ב' ראשי החלל [לצד חלל הקשת הגדולה] הוא יותר מד' אלפים אמה, אך המרחק מעומק החלל עד קצה החלל שלצד חלל הקשת הגדולה הוא פחות מב' אלפים אמה, האם נידון חלל זה לעצמו, וימתחו יתר בין ב' ראשיו לסוגרו ככל עיר העשויה כקשת שהמרחק מגג הקשת עד היתר הוא פחות מאלפיים אמה, או"ד דחלל זה נידון כחלק מהחלל של הקשת הגדולה, והרי הוא כיתר מתקצר של ב' אלפים אמה דלדעת המשנ"ב אין מותחים יתר באופן זה.
[והנה יש נידון בכל עיר העשויה כקשת שבין ראשיה יותר מד' אלפים אמה האם יש דין ריבוע לרגלי הקשת בצד של חלל הקשת, ולכאו' אם אין דין ריבוע לרגלי הקשת לצד חלל הקשת אפשר דאף להטור והחזו"א לא נמתח כלל יתר לחלל הנ"ל הנמצא בתוך רגלי הקשת, [וכן להמשנ"ב אף אם יהיה חלל זה נידון כיתר סופי וכצד הא' שכתבנו], מיהו אינו מוכרח, ודו"ק].
♦
י.
דין הבלעת ריבוע העיר בעיר הסמוכה לעיר אחרת
מי שיש עיר קטנה המובלעת בתחומו כגון שאורכה ה' מאות אמה, וסמוך לעיר הקטנה במרחק ק' אמות יש עיר אחרת גדולה שאינו יכול להבליעה בתחומו, הרי הוא יכול להבליע רק את העיר הקטנה בלא העיר הגדולה כיון דאמרינן אין עיבור להחמיר, כמבואר בראשונים וברמ"א סי' ת"ח ס"א לענין עיבור העיר.
והנה אם ירבעו את העיר הקטנה המובלעת בתחומו יוכלו להגדיל תחומו בעוד ק' אמה של הריבוע שהתווספו לעיר, ויש לדון האם באופן הנ"ל שיש עיר סמוכה לעיר המובלעת יכולים להבליע גם את הריבוע של העיר הקטנה המובלעת בתחומו, או"ד דאינו יכול להבליע רק את בתי העיר הקטנה בלא ריבועה, ועי' לעיל אות ה' שנסתפקנו בדין אין עיבור להחמיר האם נאמר דין זה לענין עיר ששובת בה או לא, ולהצד דליכא דין זה בעיר ששובת בה נראה שאינו יכול להבליע את ריבוע העיר הקטנה וכצד הב', הואיל ולהשובתים בעיר הקטנה ליכא ריבוע לעירם בפני עצמה, אלא ריבוע עירם כולל את העיר הגדולה [שהרי אינם יכולים לומר אין עיבור להחמיר, ונמצאת עירם מחוברת לעיר הסמוכה], ונמצא שריבוע עירם בפני עצמה אינו הריבוע האמיתי של העיר, וכיון שאינו הריבוע אמיתי לעיר אין שייך לדון לענין הבלעה בתחום של עיר אחרת שיש לעיר ריבוע כזה.
ולפי"ז משכח"ל שיהיה עיר מובלעת בתחומו [עיר א' בציור], ורוצה להבליע ג"כ את ריבועה, ואין בכל הד' רוחות של העיר המובלעת עיר אחרת סמוכה לה תוך קמ"א אמה, וכמדומה הוא שיכול הוא להבליע את העיר ואת ריבועה, ואין זה נכון כיון שבמרחק ר' אמות מהעיר שרוצה להבליע יש עיר אחרת [עיר ב' בציור], שאמנם אינה מחוברת בחיבור בתים לעיר שרוצה להבליע, אך הריבוע של עיר זו הרחוקה נפגש עם העיר שרוצה להבליע [או עם ריבועה], ועל הצד שערים הנפגשות בריבועיהם נעשות כעיר אחרת [עי' חזו"א ק"י סקט"ז שנסתפק בזה], נמצא שלא יוכל להבליע את הריבוע של העיר המובלעת בתחומו, כיון שאין זה הריבוע האמיתי של עיר זו לגבי השובתים בעיר, שהרי אם מתחברות ערים ע"י פגישת ריבועיהם שביתתם גם בעיר המחוברת לעירם בריבועה, ואינם יכולים לומר בזה אין עיבור להחמיר וכנ"ל.
♦
יא.
יצא לדעת מעיר שלא שבת בה והחזירוהו נכרים האם נחשבת לו כד' אמות
איתא בשו"ע סי' ת"ה ס"ח דמי שיצא מעירו לדעת והחזירוהו נכרים אף שהפסיד תחום עירו כיון שיצא לדעת, מ"מ לא הפסיד עירו ונחשבת לו כל העיר כד' אמות ומהלך בכולה [ומקורו מד' הרא"ש בשם ר"מ רי"פ מי שהוציאוהו],
ויש לדון האם דין זה שאינו מפסיד עירו כשיצא ממנה לדעת הוא רק בעיר ששבת בה, או אפי' בעיר שאינו שובת בה אלא נחשבת לו כד' אמות מדין עיר שלן בה, והיינו שהניח עירוב בעיר א' ולן בעיר ב', ולאחר לינתו בעיר ב' יצא ממנה לדעת והחזירוהו נכרים אליה, האם נחשבת לו כד' אמות, או שהפסיד הדין שנחשבת לו כד' אמות כשיצא ממנה לדעת.
עוד יש לדון במי שהיה בכניסת שבת ברשות היחיד שלא קנה בה שביתה [וכגון שביתו בעיר הסמוכה לרשות היחיד זו בתוך אלפיים אמה דנקנית שביתתו בביתו כמבואר במשנ"ב סי' ת"ט סקל"ט ובשעה"צ אות ל"ו, או באופן שהניח עירוב בעיר הסמוכה לרשות היחיד זו] ויצא מתחומו וחזר לרשות היחיד זו, האם יכול להלך בכולה כיון ששבת באויר מחיצות או לא, ועי' בנו"ב או"ח תניינא סי' מ"ט.
ובעיקר דין יצא לדעת והחזירוהו נכרים שאינו מפסיד עירו יל"ע האם זהו רק כשהיה בעיר בכניסת שבת, או"ד דכל שנקנית שביתתו בעיר אינו מפסידה כשיצא מתחומו, ונפק"מ באופן הנ"ל שהיה בכניסת שבת מחוץ לעיר, והניח עירוב בעיר או שביתו שם, ויצא לדעת מתחומו והחזירוהו נכרים לעיר שנקנית בה שביתתו האם נחשבת היא כד' אמות כיון שקנה בה שביתה, או"ד דכיון שלא היה בה בבין השמשות אינה נחשבת לו כד' אמות.
♦
יב.
היוצא מתחומו מחמת פיקו"נ מהו תחומו באמצע הדרך
היוצא מתחומו בשבת מחמת פיקוח נפש יש לו אלפיים אמה מהמקום שהגיע אליו כדאי' בשו"ע סי' ת"ז, ויש לדון במי שהגיע בשבת מחמת פיקו"נ לביה"ח הנמצא מחוץ לתחומו, ונשלח מבית החולים זה לבי"ח אחר מחמת שאין באפשרות בית החולים שהגיע אליו לטפל בו, ובית החולים הב' נמצא בתחום בית החולים הראשון שהגיע אליו ומחוץ לתחום של המקום ששבת בו, האם מקבל את תחום ביה"ח הראשון או השני.
וצדדי הנידון בזה, דימ"ל דכיון שיצא להציל בביה"ח הראשון, כל זמן שלא יצא מאלפיים אמה של בית חולים זה אינו מקבל תחום נוסף, וימ"ל דאזלינן בתר גמר ההצלה, וקונה השביתה בביה"ח השני ששם נעשית הצלתו, וכל עוד לא הגיע לשם הרי הוא כבאמצע הדרך להצלתו ואינו קונה תחום כלל, ואסור לצאת מהיקף ביה"ח הראשון שלא לצורך ההצלה.
ומשכח"ל כמה אופנים בזה, כגון שא"א כלל לטפל בו בבי"ח הראשון וטעה בהגעתו לשם, כשלא טעה בהגעתו אלא שמסיבה חיצונה א"א לטפל בו, כשטיפלו בו במקצת, ועוד כמה גווני.
♦
עירוב תחומין
יג.
הנחת עירוב בתוך עירו
הנמצא בכניסת שבת בעיר ומניח עירוב בתוכה לא הועיל כלום בעירובו, כדאי' במתני' ס' ב', אמנם, יתכן אופן שמרויח ע"י עירובו, והיינו כשקצה עירו נכנס לתוך ריבוע או לתוך חלל קשת של עיר אחרת [המרוחקת מהעיר שגר בה יותר מקמ"א אמה ואינה נחשבת עיר אחת עמה], דאף אי נימא דאין ב' הערים נחשבות כעיר אחת מחמת כניסת חלק מעיר אחת לריבוע או לחלל הקשת של עיר הסמוכה לה, אכתי מקבל הוא את התחום שבת ב' הערים וכמבואר בחזו"א (סי' ק"י סקט"ז במוסגר) דאף אם אין ב' ערים נעשות עיר אחת ע"י פגישת ריבועיהם, אכתי השובת בעיר במקום הנכנס לריבוע של עיר אחרת הרי הוא מקבל את שביתת ב' הערים.
ומשמע בחזו"א דדין זה שמקבלים את תחום ב' הערים ע"י שביתה במקום המשותף היינו למי שנמצא במקום זה, אבל מי שגר בעיר שלא במקום המשותף אינו מקבל את שביתת ב' הערים, ואף דבלא הנחת עירוב במקום המשותף מתפשטת שביתתו בכל העיר כולל המקום המשותף, צ"ל דכיון שעיקר שביתתו היא בביתו שבעיר שלא במקום המשותף, אין בכח התפשטות השביתה בכל העיר לקבל גם את שביתת העיר השניה שאינה נחשבת עיר אחת עם עירו, אבל כששובת ממש במקום המשותף הרי הוא מקבל את שביתת עירו כיון ששובת בה, וכן את שביתת העיר השניה כיון ששובת בריבועה, דהשובת בריבוע העיר הרי הוא מקבל את שביתת העיר.
והנה בפשטות דין זה שמקבלים את שביתת ב' הערים אינו רק למי שנמצא שם בכניסת שבת, אלא ה"ה דהמניח שם עירוב יש לו את שביתת ב' הערים, דאע"ג דתנן הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום היינו משום שאין לו שום תועלת וריוח בעירוב דבלא העירוב ג"כ יכל ללכת לצד העירוב כמו מקודם הנחתו, משא"כ בנידו"ד שמרויח ע"י העירוב שמקבל את תחום של העיר השניה שפיר י"ל דחייל העירוב, ונמצא שיש לו את תחום העיר שהיה בה בכניסת שבת, וכן את העיר שבריבועה הניח את העירוב.
ויש לדון בעיר המוקפת מחיצות שהקצה של היקף המחיצות נכנס לתוך הריבוע או חלל הקשת של עיר הסמוכה לה, האם השובתים בעיר המוקפת מחיצות שלא במקום המשותף מקבלים את שביתת ב' הערים או לא, [עה"צ שאין נחשבות ב' הערים כעיר אחת], דימ"ל דכיון דרשות היחיד כמאן דמליא נחשבת עיקר שביתתו בכל היקף המחיצות וכאילו שובת ממש במקום המשותף, ואינו דומה לשובת בעיר שלא במקום הנכנס לריבוע של העיר הסמוכה.
ואי נימא דאף ברשות היחיד הנכנסת לריבוע עיר הסמוכה השובתים ברשות היחיד במקום שאינו נכנס לריבוע העיר הסמוכה אינם מקבלים את שביתת העיר הסמוכה, אם ירצו לקבל את שביתת ב' הערים יצטרכו להניח עירוב בתוך הרשות היחיד במקום הנכנס לחלל הריבוע של העיר הסמוכה, [והנחת עירוב מהניא דלא גרע משובת בעיר ומניח עירוב במקום זה דמקבל על ידו את שביתת העיר הסמוכה וכנ"ל], ונמצא לפי"ז שבכח הנחת עירוב בתוך רשות היחיד ששובת בה לתת לו מה שלא קיבל ע"י שביתתו ברשות היחיד זו, וצ"ע.
♦
יד.
הנחת עירוב לאדם שלא מדעתו כשאינו מפסיד בכך
איתא במתני' (עירובין פ"א ב') שאין מערבין לאדם שלא מדעתו, כיון שכשמניח לאדם עירוב לרוח אחת הרי הוא מפסיד לרוח אחרת, ואין חבין לו לאדם שלא לדעתו, ונפסק בשו"ע סי' תי"ד ס"א.
והנה מבואר בחזו"א (סי' ק"י סקט"ז) דהשובת במקום המשותף לב' ערים הרי הוא מקבל את התחום של ב' הערים, וכגון עיר א' שהקצה שלה נכנס לחלל הקשת של עיר ב' הסמוכה לה, ונמצא בכניסת שבת בעיר א' במקום הנכנס לחלל הקשת של עיר הב', יש לו את שביתת עיר הא' מחמת מה שנמצא בתוך עיר זו, וכן יש לו את שביתת עיר הב', כיון שנמצא ג"כ בתוך חלל הקשת שלה [באופן שעושים יתר לחלל הקשת], ובפשיטות אין חילוק בזה בין היכא שהוא עצמו נמצא בעיר א' במקום הנכנס לחלל הקשת של עיר ב', או שהניח שם עירוב, ואף אם ביתו בעיר א' הוא שלא במקום הנכנס לחלל הקשת של העיר הסמוכה לה, הרי הוא יכול להניח שם עירוב בעירו במקום הנכנס לעיר הב' ולקבל גם את התחום של עיר הב', [וישאר לו ג"כ את תחום עיר הא' וכנ"ל].[4]ד)
ולפי"ז נמצא שיכול אדם להניח עירוב עבור חבירו שלא לדעתו, והיינו באופן שאדם גר בעיר א' שלא במקום הנכנס לחלל הקשת של העיר הסמוכה לה, יכול אדם אחר להניח עבורו עירוב בתוך העיר במקום הנכנס לחלל הקשת של עיר הב' ויקבל חבירו גם את התחום של עיר הב', דבאופן זה אינו מפסיד כלום בהנחת עירוב זו, דנשאר לו תחום עירו כפי שהיה לו לולי העירוב, ורק מרויח שמקבל הוא גם את התחום של העיר הב'. [אמנם להצד שכתבנו בהערה 3 שהמניח עירוב במקום המשותף לב' ערים יש לו ריבוע עצמי לב' הערים, א"א להניח לאדם עירוב במקום המשותף לעירו ולעיר אחרת שלא לדעתו, כיון שלפעמים יש הפסד בשינוי צורת ריבוע עירו וכגון שיש הבלעות הקיימות כנגד ריבוע עירו ולא כנגד צורת ריבוע ב' הערים, וכן לענין הבלעות כנגד קרנות הריבוע, וכן משכח"ל שיהיה מקום הריבוע של עירו כעיר העשויה כקשת מחמת ריבוע ב' הערים].
ואפשר שכל ד"ז שאפשר להזיז לאדם את השביתה מביתו למקום אחר באותה העיר אינה מועלת כשאין דעת האדם להדיא לכך, וצ"ע.
♦
טו.
הרחקת מקום השביתה ממקום הנחת העירוב
איתא בגמ' (עירובין ל"ד ב' ועוד) דאפשר להניח עירוב במקום אחד ולקנות השביתה בסמוך למקום העירוב, ונפסק בשו"ע סי' ת"ט ס"ב ובביה"ל שם ד"ה במקום, ומבואר בתוס' [עירובין ל"ד א'] שצריך שהמרחק בין מקום השביתה למקום העירוב לא יהיה יותר מזמן הילוך בין השמשות, וכ' החזו"א (סי' ק"י סקי"ט) דמשמע בתוס' ששיעור הילוך ביה"ש לענין זה נקבע לפי הילוך בינוני ולא מהני מה שיכול להביא העירוב למקום השביתה בזמן בין השמשות ע"י שירוץ, [ולפי"ז לכאו' א"א להפריד את מקום השביתה מהעירוב יותר מ-720 מטר לשיעור האמה הקטן ויותר מ-855 לשיעור האמה הגדול, ולא מהני מה שבמציאות כהיום ניתן ללכת בזמן ביה"ש יותר משיעור זה, וצ"ע].
ויש לדון האם צריך שיהיה באפשרות המערב ללכת ממקום העירוב למקום השביתה, או סגי במה שאדם אחר יכול ללכת, ונפק"מ בזקן או חולה שאינם יכולים ללכת בזמן בין השמשות מרחק של ג' רבעי מיל. [ואף שאין צריך שיוכל בפועל ללכת, שהרי כל אדם המערב ומפריד מקום השביתה מהעירוב ג' רבעי מיל הרי הוא נמצא בכניסת שבת בביתו ואינו יכול להגיע בזמן בין השמשות למקום העירוב ולמקום השביתה, מ"מ אנו דנים דאילו היה במקום העירוב היה באפשרותו להביאו למקום השביתה, ובכה"ג שהוא זקן או חולה לא היה באפשרותו דבר זה], וצ"ע.
♦
טז.
בדין נתגלגל העירוב
מבואר בתוס' (ל"ה א' ד"ה נתגלגל) דצריך שיהיה העירוב מונח בתוך אלפיים אמה לעירו, אבל היכא שהעירוב מונח רחוק יותר מאלפיים אמה מעירו אינו עירוב, ואף אם קובע מקום השביתה בתוך אלפיים אמה לעירו, ולא מהניא מה שנמצא העירוב בתוך אלפיים אמה למקום קביעת שביתתו וגם הוא יכול להביאו בבין השמשות למקום השביתה, כיון שתקנת רבנן היא שהעירוב צריך להיות בתוך אלפיים אמה למקום האדם, וכ"כ החזו"א (סי' פ' ד"ה רמב"ם) בדעת הרמב"ם.
עוד כתב החזו"א (סי' ק"י סקכ"ד) דהמניח עירוב מחוץ לעיר במקום שאינו רשות היחיד יכול לקבוע את הכיוון של ריבוע התחום כרצונו, ומרוויח בזה שיכול להרחיק העירוב ממקומו 2800 אמה שזהו שיעור אלכסון של ריבוע התחום, ומבואר דדין הנ"ל של נתגלגל העירוב שצריך שיהיה העירוב מונח בתוך אלפיים אמה למקומו אינו נקבע לפי מקום האדם דהיינו שצריך שיהיה העירוב בתוך אלפיים אמה לעירו, אלא נקבע הוא לפי מקום העירוב, והיינו דצריך האדם להיות בתוך אלפיים אמה למקום העירוב, וכל שקובע את כיוון השביתה באלכסון נמצא הוא בתוך תחום העירוב עד 2800 אמה.
והנה איתא בגמ' (עירובין ל"ד ב') דאפשר להניח עירוב במקום אחד ולקנות השביתה בסמוך למקום העירוב, ונפסק בשו"ע סי' ת"ט ס"ב ובביה"ל שם ד"ה במקום, ויש לדון במי שמניח העירוב במקום הרחוק ממנו יותר מאלפיים אמה, וקובע כיוון השביתה באלכסון שעי"ז נמצא הוא בתחום העירוב, דמבואר בחזו"א דמועיל העירוב, אלא שמפריד הוא את מקום השביתה ממקום הנחת העירוב, דנקבע אלכסון תחומו ממקום שביתתו ולא ממקום העירוב, ונמצא שהעירוב מונח בריחוק יותר מאלפיים אמה מעירו, ואינו מודד 2800 אמה ממקום העירוב, האם מהניא העירוב כיון דסו"ס מונח הוא בתוך השטח שבין עירו למקום קניית שביתתו, או"ד כיון דתיקנו רבנן שצריך העירוב להיות מונח בתוך אלפיים אמה למקומו כדי שיחול וכמש"כ התוס' לא הוי עירוב, ואינו דומה למי שקונה שביתה במקום העירוב וקובע השביתה באלכסון דכיון שקיבל את ה2800 אמה ממקום העירוב אין בזה חסרון של מניח עירוב מחוץ לתחומו.ואי נימא דמהניא העירוב בכה"ג יל"ע האיך יקבע דין נתגלגל העירוב באופן זה, ואיכא בזה כמה צדדים, וצ"ע.
♦
בדיני עיר ובית
יז.
בדין בית דירה המתעבר עם העיר
דעת החזו"א בכמה מקומות (סי' ק"י סק"כ סוד"ה ובח"ס ובסי' קנ"ו בהשמטות לסי' שצ"ח) דבורגן המתעבר עם העיר היינו כשיש בו שימושי דירה כאכילה ואפשר גם שינה, וכ' עוד (סי' ק"י סק"כ ד"ה מהא) דבית מקורה דומיא דחצר וכגון ב' חדרים פנימי וחיצון ופנימי משתמש בו פיתא ולינא, וחיצון משתמש בו כשימושי חצר לבית, גם החיצון בכלל בית דירה כיון דהוא ראוי לדירה וגם משמש לפנימי, עכ"ד.
ויש לדון לשיטתו באופן שיש בקצה העיר בית מגורים [בודד שאין לו דין עיר בפני עצמו] הנמצא ברחוק יותר מע' אמה מהבית האחרון שבעיר, ואינו נחשב חלק מהעיר, אמנם בסמוך לבית זה – בינו לעיר - יש לבעל הבית חדר המשמש אותו לשימושים של הבית [לבשל, ביה"כ וכדו'] אך אין בו שימושי אכילה ושינה, והמרחק מחדר זה עד הבית האחרון שבעיר הוא פחות מע' אמה, האם נחשב חדר זה כבית דירה כיון שהוא חלק משימושי הבית, וממילא הבית מגורים ג"כ מחובר לעיר מחמת חדר זה, או"ד כיון דסו"ס אין החדר משמש לאכילה, אינו יכול להתעבר עם העיר, ונמצא שהבית מגורים אינו חלק מהעיר.
ומשכח"ל כמה אנפי בזה, הא' באופן שהחדר הנ"ל נמצא סמוך ממש לבית אלא שהכניסה אליו אינה דרך הבית אלא דרך החצר, הב' באופן שהוא חדר בפני עצמו המנותק לגמרי מהבית ונמצא כמה אמות סמוך לבית [בין הבית לעיר], הג' באופן שיש תקרה ההולכת בין הבית לחדר אלא שבין הבית לחדר עובר מקום שאינו משמש לדירה [וכדוגמת ב' דירות בבנין באותה קומה, שחדר המדרגות מפסיק ביניהם].
עוד יל"ד האם יש חילוק בכל זה בין אופן שב' החדרים נמצאים בתוך חצר המתוקנת במחיצות כדין, לאופן שאין שם מחיצות, [לשיטת החזו"א שאין חצר מתעברת עם העיר].
ויש מקום לדמות דין זה לבית שבים, דאיתא בגמ' דבית שבים מתעבר עם העיר כיון שראוי לפנות בו כלים שבספינה, והביאו השו"ע סי' שצ"ח, וסתמות הדברים נראה דזהו אף כשאינו משמש לדיורים [וכ"כ באבני נזר ש"ב ב'], ובנידו"ד כיון שמשמש חדר זה את דיורי הבית לא גרע מבית שבים, אמנם בחזו"א נגעים (סי' ט' סק"ט) כ' דמיירי שהיה בבית שבים בית דירה, ולכאו' ה"ה דבנידו"ד לא יתעבר חדר זה עם העיר, אא"כ נחלק בין שימוש של פינוי כלים דלא סגי בהו להחשיבו חלק מהבית דירה להתעבר עם העיר, לשימושים של מטבח וביה"כ וכדו' דמהנו טפי להחשב חלק משימושי הבית.
♦
יח.
דין חצר מקורה
דעת החזו"א (סי' ק"י סק"כ ד"ה מהא) דאין חצר מתעברת עם העיר כיון שאינה מקורה, אמנם בית מקורה אף שמשתמש בו כשימושי חצר לבית הרי הוא נטפל לבית דירה כיון שהוא ראוי לדירה ומשמש את הבית, עכ"ד.
ויש לדון בחצר שיש לה מחיצות, וחלקה מקורה באופן שאין הקירוי מגיע עד המחיצות, האם המקום שתחת הקירוי נידון כבית למדוד ממנו, כיון דיש כאן תקרה ומחיצות, או"ד כיון דסו"ס אין מחיצות סמוכות לתקרה, ויש לחלק בזה בין היכא שהמחיצות רחוקות מעט מן הגג או רחוקות הרבה, וצ"ע הגדר בזה.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ . וכן יש לצדד מסברא, דאל"כ יוכל האדם באמצע שבת לחליט האם רוצה הוא שתתפשט שביתתו גם לעיר הב' או לא וכפי הכיוון שרוצה ללכת אליו בשבת, וזה דבר שאינו מסתבר, והואיל ובאמצע שבת אינו יכול להחליט כן, לא מהניא החלטתו בזה אף קודם השבת.
- ↑ . וזהו דלא כמבואר בחי' המאירי נ"ז א' דמוספים הקרפף לעיר ולא לריבועה, דכתב דעיר עגולה שריבעוה אין מוסיפים לה קרפף אחר הריבוע.
- ↑ . ולמסקנת החזו"א שאין ערים מתחברות ע"י פגישתם באלכסון העיבור [ודלא כהאו"ש הנ"ל], יש לדון האם חזר בו משורש הבנתו שריבוע העיבור הוא חלק מהעיבור וס"ל דריבוע העיבור הוא מדים ריבוע התחום, וצ"ע.
- ↑ . ובעיקר דברי החזו"א שהשובת במקום המשותף לב' ערים הרי הוא מקבל את התחום של ב' הערים יש לדון האם הם נחשבות לגביו ממש כעיר אחת, ולגביו יהיה להם ריבוע כאחד, וימדוד תחומו מהריבוע המשוף לב' הערים, או"ד דכיון דלגבי השובתים בכל אחת מערים אלו אין ב' הערים נחשבות כעיר אחת לא שייך לתת לשובת במקום המשותף ריבוע משותף לב' הערים, וצ"ע.