בדין בישול של 'טעם' בשבת
בישול אחר בישול
המבשל בשבת דבר מבושל, 'בישול אחר בישול', שיטת המחבר (או"ח שיח ס"ד) דבדבר יבש אין בישול אחר בישול, ובלח שנצטנן פחות מחום שהיס"ב יש בישול אחר בישול. והרמ"א (סט"ו) כתב דנהגו להקל בלח שלא נצטנן לגמרי שאין בו בישול אחר בישול.
♦
בדין קלי הבישול
כתב השו"ע (ס"ד) דכלי שני אינו מבשל, לבד מקלי הבישול שאסור ליתנם בכ"ש, ואפילו לערות עליהם מכלי שני. ובמשנ"ב סקמ"ז מבואר דה"ה שאסור ליתנם בכלי שלישי.
וכ' הרמ"א (ס"ה) דבפת יש לחוש שמא היא מקלי הבישול, ולפיכך יש ליזהר לא ליתן פת בכלי שני. וכתב המשנ"ב (סקמ"ב) דה"ה דיש לחוש בשאר דברים שמא הם מקלי הבישול ולא ליתנם בכלי שני, לבד מג' דברים שמפורש בגמ' שמותרים בכלי שני: תבלין, מים ושמן (ס"י בה"ל ד"ה אסור, ושעה"צ סקס"ח). וכן בלח שנתבשל ונצטנן לגמרי, יש להקל ליתנו בכ"ש (סקל"א וסקל"ט).
ובסקמ"ז כ' המשנ"ב בשם הפמ"ג (סקל"ה) דבכלי שלישי יש להקל ולא לחוש לשאר דברים שמא הם מקלי הבישול, והמעיין יראה דהפמ"ג מיקל (ע"פ המג"א תמז סק"ט) גם בעירוי מכלי שני, דדינו שוה לכלי שלישי.
לסיכום: דעת המשנ"ב שדברים שהם בודאי קלי הבישול אסור ליתנם אפילו בכלי שלישי, ובספק קלי הבישול יש להחמיר רק בכלי שני. ותבלין מים ושמן, שבודאי אינם מקלי הבישול, מותר ליתנם בכלי שני. ועירוי מכלי שני דינו ככלי שלישי.
♦
האם תה הוי מקלי הבישול
בישול בתמצית תה
בס' שבות יצחק (בישול סוף פ"ל) כתב בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאם הכין תה במים צוננים, אח"כ רשאי לתת את התמצית הזו לכלי שני. דמים אין בהם בישול אחר בישול, והטעם של התה אין בו ממש.
וכדי להבין דין זה, יש לדון בדין בישול בטעם שנפלט, האם הוי דבר שיש בו ממש או לא.
♦
בגדר 'טעם'
בשו"ע (יו"ד צח ס"א) נפסק ש'טעם כעיקר' איסורו מדאורייתא. כלומר שטעם של איסור הנרגש בהיתר שנתערב בו, אוסרו מן התורה. ובחידושי הר"ן (חולין צח:) מתבאר ש'טעם' שייך בשלושה אופנים: א] 'ממשות', כמשקה איסור שנבלע במאכל ואינו ניכר. ב] 'פליטה', כשנתערבה פליטה של דבר אסור, אך האיסור עצמו אינו כאן, וכגון חתיכת נבילה שנפלה להיתר המתבשל, והכירה והסירה. ג] 'טעם', כשנפלט להיתר רק טעמו של האיסור ולא ממשו ולא פליטתו, וכגון 'משרת ענבים' ששרה ענבים במים, ולא נתערב ממשם במים ולא פלטו למים, אלא נתנו במים טעם.
והנה לענין שבת, יש לדון ב'ממשות', 'פליטה' ו'טעם' האם יש בהם משום בישול.
ב'ממשות', וכגון דג שנתבשל כל צרכו, וסחט עליו לימון, וכעת רוצה להניחו ע"ג קדירה מלאה בשבת לחממו. ובתה, יש לדון האם נותן למים 'פליטה' או רק 'טעם', והאם שייך בזה בישול. ולהלן נביא ראיות מדברי הפוסקים לענין זה.
♦
ראיה מדברי השו"ע והרמ"א שיש בישול ב'ממשות'
בשבת (מב.) תנן שכלי ראשון אפילו אם העבירו מע"ג האש מבשל. ובמלח, בגמ' איכא דאמרי שמלח מתבשל אפילו בכ"ש, ואיכא דאמרי שמלח מתבשל רק בכ"ר שעומד ע"ג האש ד"צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא". וכ' הרא"ש (פ"ג יז): "ומשמע דבישרא דתורא לא בשלה בכלי ראשון, ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור. ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרי' לעיל (לט.), ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור".
ועפי"ז כ' המחבר (ס"ט) שאסור לתת לתוך כלי שהעבירו מע"ג האש בשר מלוח. והרמ"א כ' שבלא מלוח נמי אסור. ופי' הט"ז (סקי"ג) דבמליח ישן, המלח מרכך את הבשר והוא נעשה עי"ז רך ונוח להתבשל. ואי נמלח מחדש, עדיין אינו מתרכך, וא"כ הסיבה שהרא"ש אסר ליתנו בכלי שהעבירו מע"ג האש, כיון שהלחלוחית שבתוכו מתבשלת. וזו כוונת הרמ"א שכיון שהאיסור הוא מחמת הלחלוחית שבבשר, א"כ אפילו בלא נמלח כלל אסור, והרא"ש נקט מלוח דנפ"מ לאיסור דם. (הט"ז כתב שלסברא זו הודה גם המחבר, והב"ח (ס"ד) נוקט שזו מח' בין המחבר לרמ"א).
וא"כ בדברי הרא"ש מבואר שיש בישול בלחלוחית הבלועה בבשר, וכן פסקו המחבר והרמ"א (לט"ז הלא לא נחלקו בזה, וגם לב"ח הרי המחבר מודה עכ"פ בנמלח שהלחלוחית עם המלח מתבשלת). ולכאו' דין לחלוחית זו כדין 'ממשות'[1]א).
♦
ראיה מדברי הפמ"ג שיש בישול ב'פליטה'
ברמ"א (ס"ט) כתב ע"פ דברי רבינו שמחה (שהובאו בשבלי הלקט), שאם עבר ונתן מלח לכ"ר ע"ג האש, מותר לאכול את התבשיל בדיעבד, דהמלח בטל בתבשיל. ורבינו שמחה ביאר דהא דלא אמרי' דהוי דשיל"מ ולא בטיל, דהמלח נימוח מיד בתבשיל ורק אח"כ נתבשל, וכלל הוא דהיכא שנתערב ורק אח"כ נאסר אפילו אי הוי דשיל"מ הרי הוא בטל (שו"ע שכ ס"ב). וכ' הפמ"ג (שיח מ"ז סקי"ג): "לפי זה הוא הדין בשר שור כל שכן דצריך שיעור מה, ואם נפל ליורה על גבי אש וסלקוהו מיד י"ל התבשיל נאסר דמפליט מיד ונתבשל אח"כ באין ששים נגד הבשר החי".
מפורש בדברי הפמ"ג שהטעם הנפלט מן הבשר יש בו משום בישול. וטעם זה לכאו' הוא בגדר של 'פליטה'.
♦
ראיה מדברי החוו"ד והיד יהודה שיש בישול ב'פליטה'
כתב המג"א (שיח סקל"ה): "נ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה".
ובחוו"ד (יו"ד צא ביאורים סק"ה) הביא את דבריו והקשה עליו דבשו"ע (סי"ב) איתא: "מיחם שפנה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן מרובין כדי להפשיר", ומהיכי תיתי שבשר רותח יהיה גרוע ממיחם שהתירו לתת לתוכו מים מרובין ולא חששו שמבשל. ותירץ החוו"ד: "ואפשר לחלק דבשבת מלאכת מחשבת אסור, וכיון שנבלע הטעם של רוטב בבשר ונתבשל והוא נהנה מאותו טעם אסור, מה שאין כן במיחם דהטעם שנבלע לתוך המיחם ונתבשל אינו נהנה מהן ולאו מלאכת מחשבת הוא", וכדברים אלו כתב גם ביד יהודה (קה פיה"א סקי"ב).
וא"כ שמענו מדברי החוו"ד שיש בישול בטעם הנפלט מכלי, אי לאו דלאו מלאכת מחשבת הוא. והנה יש לדון אם טעם הנפלט מכלי הוא בגדר של 'פליטה' או של 'טעם'. ובר"ן בחולין שחילק בין שלשת האופנים של טעם, כתב דהמקור ש'פליטה' דינו 'טעם כעיקר', הוא מגיעולי מדין. כלומר מהא שהצריכה התורה במדין להגעיל את כלי הגוים, הרי שהטעם הנפלט חשוב כעיקר ואוסר. נמצא שדעת הר"ן שטעם הנפלט מכלי הוי 'פליטה', וכן מפורש בט"ז (יו"ד צג סק"ב ד"ה כתב הב"י, ועיין פת"ש שם סק"ה בשם שו"ת חוו"י).
♦
ראיה מדברי המשנ"ב
במשנ"ב (סקל"ט) ביאר באורך מה היא הדרך הנכונה להכין תה בשבת. ובאופן הראשון כתב דאם עירה מער"ש על עלי התה מכ"ר, ובעת העירוי היפך היטב את עלי התה, והריק את התמצית לכלי אחר. למחר יוכל לערות מכ"ר על העלים, שהם דבר יבש ואין בהם בישול אחר בישול. "ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענס (התמצית) אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כ"ש רותח". הרי להדיא שאם לא היתה התמצית לח שנצטנן, היה אסור ליתנה בכלי שני. וכבר נתבאר שמים הם א' מג' דברים שמפורש בגמ' שאינם מקלי הבישול, ומותר ליתנם בכ"ש. וא"כ מה שהוצרך המשנ"ב להתיר לתת את התמצית בכ"ש כיון דהוי לח שנצטנן, היינו מחמת 'טעם' התה.
ויש לדון לעניין נתינת טעם של עלי תה במים, האם הוי 'פליטה' או 'טעם'.
♦
ראיה מדברי האגלי טל
פסק הרמב"ם (פ"ט ה"ה) שהמבשל כמאכל בן דרוסאי חייב, ובלבד שהמאכל התבשל כמאב"ד מב' צדדיו, דמבושל מצד אחד כמאב"ד אינו בישול כלל. ובשעה"צ (סק"ה) הקשה דהמחבר פסק (ס"י) שאסור לערות על תבלין בשבת, ופי' המג"א דמבשל כדי קליפה. ויש מן האחרונים שכתבו שעירוי אינו מבשל אלא כמאכל בן דרוסאי, וא"כ התבלין נתבשל כמאב"ד רק כדי קליפה, ולא מב' צדדיו, וא"כ אין כאן בישול. "ואפשר דמ"מ איסורא דרבנן יש, אבל הוא דבר חדש, וצ"ע בכל זה".
באג"ט (אופה סקל"א ד, סקל"ד א) הקשה ג"כ כקושיית המשנ"ב, ופירש דאסרו לערות על תבלין משום הטעם הנפלט ממנו, והטעם הנפלט מתבשל בכולו. והביא ראיה דיש בישול בטעם, מדברי המג"א (סקל"א) שכתב שמלח נימוח ורק אח"כ מתבשל, הרי שיש בישול בטעם. והנה ראייתו היא מ'ממשות', ויש לעיין האם טעם הנפלט מתבלין הוא 'פליטה' או 'טעם'.
♦
דברי האג"ט בעיקר דין 'טעם כעיקר' בשבת
באג"ט (סקל"א יד) אחר אריכות דברים, העלה שכיון שמכמה דוכתי מוכח שדיני שבת שוים לדיני טהרות, ובטהרות קי"ל שטעם לאו כעיקר (כ"כ התוס' בכורות כב. והר"ש פ"ב טבול יום מ"ג), א"כ ה"נ בשבת טעם לאו כעיקר.
והא דאסור לבשל את הטעם הנפלט מן התבלין, ביאר האג"ט, דהנה נחלקו תנאים בדין ביטול של מין במינו, דעת ר' יהודה שמין במינו אפילו באלף לא בטיל, ודעת חכמים שמדאו' מין במינו ברובא בטיל. ושורש מחלוקתם, ביאר הר"ן בנדרים (נב.) דר' יהודה סובר "שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו, אלא מעמידו ומחזקו", וחכמים סברי שאע"פ שהחומרים אינם מתנגדים ומחלישים זה את זה, יש התנגדות של הדינים, שאחד איסור ואחד היתר, וזה גורם את הביטול. ועפי"ז ביאר האג"ט דבשבת, כשנתערב טעם שלא נתבשל בדבר שנתבשל, אין האחד אסור והאחד מותר, אלא שניהם אסורים בבישול בשבת, ואחד מהם תו לא שייך בו בישול. ועוד דאיסור שבת אגברא קאי. ולכן בשבת לא שייך ביטול, דהיתר בהיתר לא בטיל.
ובשו"ת אבני נזר (או"ח קכט) כתב דאם שפכו מים שנצטננו לגמרי, לתוך רותחין, אסור לבשלם עכשיו ביחד, דאין כאן ביטול. והוסיף עוד דהוי כטומאת משא שאינו מותר משום ביטול, כיון שנושא את כולו. והכא נמי מחמם את כל המים.
הצל"ח (ביצה לט.) כ' דלחכמים דמין במינו בטיל, שייך ביטול לענין הוצאה בשבת. "ואל תתמה על מה שאני אומר לענין הוצאות שבת שיהיה שייך ביטול ברוב, כי לכאורה אף דמעורב ברוב הרי כולו בעין ושייך בו הנחה מה שעקר", והביא מקור דמצינו אפילו לענין טומאת משא ביטול ברוב, דכיון שבטל ברוב הוי כמאן דליתיה. והאג"ט השיג על דבריו, דגם לרבנן אין ביטול בשבת.
והנה בדברי רבינו שמחה שהובאו במג"א (סקל"א) ובבה"ל (ס"ט ד"ה ואם) מתבאר ששייך ביטול בטעם בשבת. דהם כתבו דמלח שניתן בשבת לתבשיל בטל, ול"א דהוי דשיל"מ שאפילו באלף לא בטיל, כיון שבנתינתו נימוח מיד ומתבטל ורק אח"כ מתבשל, וכלל הוא דדשיל"מ שנתערב ואח"כ נאסר, בטל.
ואפשר שאף הם מודים ליסודו של האג"ט דאין דין ביטול בשבת. והם סברו דשאני ביטול בששים בלח בלח, שאין ענינו 'חלות' ביטול, אלא דהמועט כמאן דליתיה, והוי ביטול מציאותי. וכיון שכן אף היתר בהיתר בטל בששים. וכסברת הצל"ח, דאפילו בשבת שייך ביטול היכא דהוי כמאן דליתיה.
♦
בביאור החילוק בין 'פליטה' ל'טעם'
בהשמטות לאגלי טל (אופה סקל"א יג) הביא את דברי הר"ן בחולין שחילק בין שלושת האופנים של טעם, וכתב: "והנה כמו שפשוט בעיני הר"ן דבשריית ענבים לא נתערב אף פליטתו אלא שקלט טעם ענבים אף שלא נפלט מן הענבים שום דבר, כ"ש בתבלין יבשים שלא נפלט מהם כלל לתוך המים רק המים קלטו טעם התבלין". אך כתב דלפי"ז לכאו' לא שייך כלל בישול בשבת בטעם כיון דהוי דבר שאין בו ממש, ומסיק: "ואין פנאי כעת לעיין בזה".
בעיקר דברי הר"ן בחולין, יש להבין איך היא נתינת הטעם של ענבים במים. ולכאו' לא חלוק דין ענבים במים משאר 'כבוש', שאיסור שנכבש בתוך משקה היתר מעת לעת פולט את טעמו אל משקה ההיתר. בחזו"א (או"ח קיז סק"ו) כתב: "דין טעם כעיקר הוא אף בתערובת צונן בצונן כמבואר זבחים עח. וכדאמרו דאיכא מאן דיליף טכ"ע ממשרת, [ואפשר דענבים ששראן במים היינו כבוש וחשוב כמבושל]".
וא"כ לכאו' מתבאר בדברי הר"ן שג' האופנים בטעם הם, 'ממשות' שנשפך איסור לתוך היתר, דילפי' מבשר בחלב, 'פליטה' דהיינו טעם היוצא ע"י בישול, דילפינן מגיעולי מדין, ו'טעם' דהיינו היוצא ע"י כבישה בצונן, דילפי' ממשרת.
♦
העולה לדינא לפי הנ"ל
ואם כנים דברינו, א"כ עד כאן לא דברו הפמ"ג והחוו"ד והמשנ"ב והאג"ט אלא בטעם שנפלט ע"י בישול, 'פליטה'. אך טעם הנפלט בצונן, אינו אלא 'טעם'. ועל טעם גרידא כתב האג"ט (בהשמטה שם) דלכאו' לא שייך בישול בשבת ב'טעם' גרידא, דדומה למוציא שלהבת לרה"ר דפטור דאין בה ממש (ביצה לט. וברש"י ותוס' שם), וגם מסברא טעם לבד הוי כריח שמפורש בגמ' (סב:) שאין בו ממש. והאג"ט כתב שעדיין צריך עיון בזה, לפי שלא ראה סברא לחלק בין פליטה ע"י חום לפליטה ע"י צונן, והיה פשוט לו דטעם הנפלט מתבלין ע"י בישול, הוא דבר שיש בו ממש ויש בו איסור בישול.
וגם אם לא כנים דברינו, ואין החילוק בין 'פליטה' ל'טעם' דזה ע"י בישול וזה ע"י צונן, עדיין דבר ברור הוא וניכר לעינים שיש מקומות שנתינת הטעם היא בגדר 'טעם' ולא בגדר 'פליטה'.
ודע דאם נכבש דבר במים, וניכר טעמו ומראיתו במים, יש כבוש בפחות ממעל"ע. וראיה לזה, דבתוס' בחולין (קח:) הביאו ראיה לכך שבשר שנפל לתוך יורה רותחת פולט מיד את טעמו, "דדבר הנראה לעינים הוא דפליט, דכשנותנין ירק בקדרה רותחת משתנה מראית המים מן הירק". וא"כ ה"ה בתה, שכמו שכתב האגרו"מ עינינו רואות שהמים מתאדמין גם בצונן, יש כאן 'טעם' שנפלט בצונן. (ועיין יד יהודה (קה פיה"ק סקס"ב) ומשנ"ב (תסז סקס"ב) שיש מקרים שכבוש נותן טעם גם בפחות ממעל"ע).
ועל כן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל דתמצית שהוכנה בצונן מותר לאחמ"כ ליתנה בכלי שני.
♦
טעם הנפלט והנבלע בכלי
אם שהה משקה בכלי מעל"ע, ורוקנו את הכלי, וכעת רוצים להניח בכלי בשבת דבר יבש מבושל כל צרכו, וליתנו ע"ג כירה. וכן אם רוצים לערות מכ"ר לתוך כלי זה. יש לדון האם צריך לחשוש לבישול של הבליעות. וכן סכין שבלע בצונן, וכגו' סכין שחתך בה דבר חריף, וחותך בו בשבת דבר גוש רותח, לכאו' יש לדון על הבלע שבסכין שמתבשל כעת.
החוו"ד (צא ביאורים סק"ה) כ' דבטעם הנבלע בכלי אין בישול, דל"ה מלאכת מחשבת, וכ"כ היד יהודה (קה פיה"א סקי"ב), שכתב לענין שבת "דשם אינו אסור זולת אם נעשה איזו פעולה בבישול זה וצריך לו" ורק כשרוצה את הבליעה והפליטה, וכבשר רותח שנתנו ברוטב צונן, אסור.
♦
בהא דבדבר יבש אין בישול אחר בישול, ולא חששו לבישול הטעם הנפלט ממנו
לעיל תמהנו מדוע בכל דבר יבש שאין בו בישול אחר בישול, לא חששו לבישול הטעם הנפלט ממנו, וכן לבישול הלחלוחית הבלועה בו.
והתשובה לזה, דשורש החילוק בבישול אחר בישול בין דבר יבש לדבר לח הוא שבדבר יבש גם כשנצטנן קיים בו השבח והתיקון שנוצר בו ע"י בישולו, ובדבר לח כיון שנצטנן אין בו את כל השבח שהיה בו בעת הבישול, וכמש"כ המשנ"ב (סקכ"ט). ומעתה דבר ברור הוא שגם הלחלוחית הבלועה בדבר יבש, גם בה ניכר וקיים השבח שנוצר ע"י הבישול, דהדבר היבש על הלחלוחית הבלועה בו ראויים לאכילה גם כעת כשהם צוננים, מכח ההכשר שהוכשרו ע"י הבישול. וא"כ גם בלחלוחית הבלועה אין בישול אחר בישול (וכעין דברים אלו ביאר בשביתת השבת פתיחה למלאכת מבשל סקל"ב).
וכעין זה מבואר בשו"ת חת"ס (או"ח עד, ציין לדבריו במשנ"ב סקל"ט) שהביא את דברי שו"ת גינת ורדים שכתב להחמיר לא לתת קפה בכלי שני, מהא דכתב הרא"ש שבסממנים יש בישול לעולם, שבכל בישול מוסיפים לפלוט מצבעם, וה"נ בקפה בכל בישול מוסיף לפלוט מטעמו. וכ' החת"ס על דבריו: "לפע"ד לא דק במח"כ ואין ענין זה לזה, התם הסממנים אין בישולם לעצמם כלל, ואינם ראוים לשום דבר רק להוציא צבעם שיקלוט הצמר הצבע, ולא שייך אין בישול אחר בישול כי כל שלא קלטו כל צבעם לא נתבשלו. אבל דבר מאכל שנתבשל שראוי לאכול בפ"ע הרי כבר נגמר בישולו, וכשנותנים מרק רותח על קטניות שנתבשלו יבש אין ספק שהמרק קולט טעם קטניות ועל שם כך שופכים עליהם בשבת ואוכלים אותו כך, וכן תרנגולתא דר' אבא בשבת (קמה:) אין ספק כששפכו עליה רותחין אותן רותחין נעשו רוטב ומרק של בשר, והרי כל האיסור שאנו דנים בנו"ט כך הוא שנשפך מים על דבר יבש שכבר נתבשל מ"מ אסור שקולט טעמו (א.ה. כוונתו להביא ראיה מכך שטעם הנפלט מבשר מבושל אוסר לענין איסור והיתר, דטעם כעיקר), ואפ"ה מותר בשבת, כיון שכבר נתבשל מע"ש שראוי לאכול בפ"ע הרי נגמר בשולו, ומה שמוציא טעמו אח"כ לתוך המרק אין בכך כלום". הרי שהחת"ס לא ראה כל חילוק בין דבר יבש עצמו לבין הטעם הנפלט ממנו.
♦
בדין בישול אחר בישול במים
עוד יש להתבונן, דכתב המשנ"ב (רנד סקמ"ט) שבמים חימומם זהו בישולם. ומאידך, כתב שם (בסקנ"א) ששייך בהם בישול שאינו 'כל צרכן', וכן מפורש בגמ' (כמו שהביא בבה"ל רנג ס"א ד"ה ותבשיל). ומים שהשהה להדיח בהם קערות, כ' המשנ"ב (רנד סקנ"א) שצריך ש"יתחממו במקצת מבעוד יום", ובמקום אחר ('כללא דמילתא' סו"ס רנט) כתב: "שיוכלו להתחמם כחצי חומם מבעו"י".
ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד עד בישול כד) כתב: "הנה לא מובן כל כך מה זה כוונה דחצי חמום ושליש חמום במים להחשיב זה מאב"ד, דאם נמדוד בהמדה שמודדין חמימות בזמננו שנקרא טערמאמעטער (מד חום), הרי שליש החמום כמעט צונן ממש, ואף חצי חמום הוא רק חם קצת, וכדי מאב"ד הא הוא מבושל כל כך דלשיטת הרא"ש ליכא שוב איסור בשול. ומוכרחין לומר דיד סולדת הוא שיעור מאב"ד וזהו שליש בשול מדרך חשיבות אינשי להחשיב למים מים מבושלין שהוא דוקא כשיעלו רתיחות הרבה, ומ"ד חצי בשול גם למאב"ד צריך יותר מעט מיד סולדת[2]ב)" (וכעין זה מצינו באג"ט אופה ס"ח).
המציאות היא, שלאחר שהגיעו המים לדרגא שהעלו רתיחות הרבה, אם נצטננו לא נסתלק מן המים השבח שנוצר בהם ע"י הבישול. ומרק שהתבשל, אף שכשהוא צונן אינו ראוי לאכילה, כשיתחמם לחום שהיס"ב ישוב להיות ראוי לאכילה, אף אם לא יחממו שוב לחום שמעלה בו רתיחות. וכן כשאדם שותה כוס תה או קפה בטמפרטורה של 60 מעלות, הדרך היא לחמם תחילה את המים לחום שמעלה רתיחות, שהוא סביבות 100 מעלות. ואז המים מתוקנים וראויים לשתיה. וכן כתב בדרשות הר"ן (דרוש ח ההקדמה השלישית): "כי המים כשהוחמו וקיבלו צורת החום, גם כי נתקררו, יקבלו החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם, ולכן יקבלוהו שנית בקלות יותר, וביחוד כאשר לא עמדו בקרירותם זמן רב".
ולפי זה צריך להבין את דברי המחבר שהחמיר בדבר לח שיש בישול אחר בישול, דאין כוונתו לעצם התיקון שנוצר ע"י הבישול. שכן התיקון קיים בדבר לח גם כשהוא צונן, כשם שהוא נשאר בדבר יבש גם כשהוא צונן. ואם כוונתו לעצם החימום, צ"ב מהו הנפ"מ בין דבר יבש שהחימום לבד אין בו משום בישול אחר הבישול הראשון, לבין דבר לח שהחימום נחשב לבישול גם לאחר שנתבשל כל צרכו.
ומצאתי באג"ט (אופה סקי"ט יב) שביאר דבבישול של מים יש ב' חלקים, "הא' מה שהמים נתבשלו ואפי' לאחר שנצטננו אינו דומה מים מבושלים לקודם שנתבשלו, וזה ידוע ברפואה, הב' מה שהם עדיין חמין, וידוע שמים צוננין אין אדם נהנה מהם אלא כשהוא צמא". וכתב עוד (שם טז) שאע"פ שבנצטננו לא נסתלק מהם השבח והתיקון שנוצר בהם ע"י בישול, יש בישול אחר בישול מחמת החימום, שאין אדם נהנה מדבר לח כשהוא צונן.
ועל דרך דברים אלו כתב גם התהל"ד (שיח סקי"ז וסקל"א), שאע"פ שבמים חיים אם חיממם לחום שהיס"ב, הוי בישול כמאב"ד, ואם אח"כ הרתיחם וקירב בישולם חייב. מ"מ בלח שנתבשל כל צרכו ונצטנן, כשמביאו לחום שהיס"ב הוי כמבשלו בישול גמור.
ובפמ"ג (רנד א"א סק"א) ג"כ כתב בסגנון זה, שיש בישול אחר בישול בחלק של החימום, ולא בחלק של התיקון. וז"ל: "ולכאורה נראה דווקא מים ויין ושמן, שאין האש פועל בו להכשיר כל כך, דנאכל חי ג"כ, והבישול הוא החימום, הלכך כל שנצטנן יש בו בישול. מה שאין כן שומן אווז ומוהל הבשר, שאי אפשר לאכול כי אם על ידי בישול, תו אף נצטנן אין בו בישול. אלא מסתימת הפוסקים משמע כל שהוא צלול ולח יש בו בישול אחר בישול בנצטנן, ואם כן הוא הדין צלי קדר המיחל כו'".
אמנם האג"ט כתב את כל דבריו אלו רק במים, וס"ל שיש חילוק בזה בין שאר דבר לח לבין מים. ובהשמטות (השמטה א לסעיף ח) חזר בו, וכתב שודאי אין חימום המים לבד חשוב בישול לחייב, שהרי גם כששותים מים חמים לא שותים אותם אלא אם כן נתבשלו כל צרכן והעלו רתיחות. ואחר שכבר נתבשלו ונצטננו, אם רוצה לשתותם חמין, די בחמומם לחום שרגילים לשתות בו חמין. ואם נקטינן שאין בישול אחר בישול בלח, כיון שהשבח נשאר גם כשנצטנן, ה"נ במים השבח קיים גם כשנצטנן. אך לענ"ד את אותה סברא ניתן לבאר לא רק במים אלא בכל דבר לח.
♦
העולה מכל הנ"ל
נמצאנו למדים שאין החילוק בין יבש ללח. אלא החילוק הוא בין שבח שקיים לפנינו, לבין שבח שנסתלק. והסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, סברתם היא דבלח יש חשיבות לעצם החימום ולא רק לתיקון של הבישול, וא"כ הא דיש בישול אחר בישול היינו רק בחלק של החימום. ולכן אם מרק מונח ע"ג הפלטה והוא חם בחום שהיס"ב, מותר להזיזו ע"ג הפלטה למקום שיעלה בו רתיחות. וכדברים אלו מפורש לכאו' במשנ"ב (סקכ"ד).
לדעת הרמ"א אין בישול אחר בישול כל שלא נצטנן מבישולו הראשון לגמרי. אך אם נצטנן מבישולו הראשון לגמרי וחימם את התבשיל מעט, ואין היס"ב, אין היתר להוסיף ולחממו. דהרמ"א מיקל רק כשנשתייר בתבשיל חום מבישולו הראשון. אך אם נצטנן לגמרי יש בישול אחר בישול, כן כתבו רע"א (סו"ס רנג) ותהלה לדוד (שיח סקי"ז) ובשו"ת אבני נזר (או"ח קכט).
ויש לדון כשנצטנן לגמרי, וחממו מער"ש לחום שהיס"ב, האם מותר להוסיף ולחממו בשבת לחום שיעלה בו רתיחות. וכן לדעת המחבר, אם נצטנן ולאחמ"כ חממו בער"ש לחום שהיס"ב, האם מותר להזיזו ע"ג הפלטה למקום שיעלה בו רתיחות.
ומצאתי בתהלה לדוד (סקי"ז) שכתב דלפי דעת המחבר דאף דבלח ונצטנן אין בו בישול אחר בישול היינו ביס"ב מבישולו הראשון, אבל אם נצטנן לגמרי מבישולו הראשון יש בו בישול אחר בישול, א"כ אף אם הגיע לחום שהיס"ב, כל המקרב בישולו עד שירתיח חייב. והניח את כל זה בצ"ע.
ולכאו' לפי דברינו, אחר שחימם מאכל לחום שהיס"ב, חזר ויצר את החלק שנסתלק מהבישול הראשון, התועלת שיש בלח ע"י החימום. ומכאן ואילך, החלק הנוסף של התיקון, מעולם לא נסתלק, ולא שייך כאן עוד בישול.
אמנם לפי מה שכתב בדרשות הר"ן דהשבח הוא יותר ניכר במאכל כשלא שהה זמן רב בקרירותו, א"כ צריך ליתן שיעור בדבר. וכן לפי דברי התהל"ד יש להחמיר כל שנצטנן לגמרי מבישולו הראשון. וע"כ מן הסתם יש להחמיר בזה. אך כשלא נצטנן לגמרי מבישולו הראשון, ודאי יש להקל ולהחזירו אף למקום שיעלה בו רתיחות.
♦
דין הלחלוחית הבלועה בדבר יבש עפ"י הנ"ל
וכמו שנתבאר בתחילת דברינו, הלחלוחית הבלועה בדבר יבש שנצטנן, אחר שנוצר בה התיקון ע"י הבישול, א"כ אין לדון בה אלא מצד התועלת שבחימום שנסתלקה. ותועלת זו היא בדבר לח שעומד בפני עצמו שהצורה שרגילים ליהנות ממנו היא כשהוא חם, אך כשהוא חלק מדבר יבש, הדרך היא לאוכלו צונן. וא"כ לא שייך לחשוש בו לבישול אחר בישול.
וראיתי מי שהביא את דברי המנחת כהן (הו"ד בפמ"ג רנג מ"ז סקי"ג) שתבשיל שרובו יבש, אע"פ שיש בו משקה, נידון כדבר יבש ואין בו בישול אחר בישול, וביאר בדבריו שהלחות בטלה לדבר היבש. וכן הוכיח מדברי הב"ח שכתב דהרא"ש סובר שבשר שלא נמלח אין לחוש לבישול של הלחלוחית שבו, ופירש בכוונתו דהלחלוחית בטלה לבשר. וביאר עפי"ז שלחלוחית בטלה לדבר שהיא בלועה בו, ולכן אין בישול אחר בישול. וכתב דלכאו' דג שנתבשל כל צרכו וסחט עליו לימון, יהיה מותר ליתנו ע"ג קדירה מלאה.
ויש להשיב על דבריו, דלפי מה שביארנו גם המנח"כ שהיקל יותר משאר פוסקים, וס"ל דסגי ברובו יבש, לא היקל כן אלא במבושל שנצטנן, וס"ל דכיון שרוב התבשיל יבש הרי ניכר בתבשיל בכללותו השבח שנוצר ע"י הבישול. אך בדבר שלא נתבשל כל צרכו, וכי יעלה על הדעת שאם נתן כוס מים מהברז לתוך סיר טשולנט, יהיה מותר להחזירו ע"ג הכירה, כיון שרובו דבר יבש. וודאי לא נאמרו כל דברי המנח"כ אלא במבושל כל צרכו. ומה שהביא מדברי הב"ח, לכאו' הב"ח לומד בדעת הרא"ש שגם הלחלוחית שבלועה בתוך הבשר גם היא אינה מתבשלת בכ"ר שהעבירו מע"ג האש, ומצאתי באג"ט (סקכ"ז) שכתב בתחילת דבריו שהסברא הפשוטה מורה כפשטות הרא"ש שאם הבשר עצמו קשה להתבשל, גם הלחלוחית שבו קשה להתבשל, ואח"כ האריך לברר את דברי הטור.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ . לפי"ז יש לתמוה בכל דבר יבש דקי"ל דאין בישול אחר בישול, אמאי לא נחשוש לבישולה של הלחלוחית הבלועה בו, ויתבאר אי"ה בסוף דברינו.
- ↑ . ונראה להציע דרך בביאור ענין זה, דבפוסקים מצינו שיעור 'צונן' 'חמין' ו'פושרין' (עי' סי' שכו), ושיעור 'פושר' הוא שיעור שלמעלה ממנו הוא חם ולמטה ממנו הוא צונן. ומפורש ברמ"א (יו"ד קפח ב) שחמימות פושרין הוא כחמימות הרוק, וידוע שחום הרוק הוא כטמפרטורת הגוף של האדם. והמדידה ע"פ מד חום מתחילה מטמפרטורת האפס. אך המדידה ההלכתית תתחיל משיעור פושרים, טמפרטורת הגוף, ועד לשיעור שמעלה רתיחות הרבה שדרך בני אדם להחשיב כמים מבושלים. ומעתה נמצא דשליש וחצי בישולו הוא שיעור שהיס"ב.