משה מרדכי אייכנשטיין
כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בתקנת פורים דפרזין ופורים דמוקפין
א.
יבאר שתקנת פורים אינה כשאר מצוות שנתחייבו בהם כל ישראל, אלא שחיובה מפני הקבלה שקיבלו אותה ישראל עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם
מתני' ריש מגילה: "כרכים ועיירות גדולות קורין בי"ד ומוקפין חומה מוימות יהושע בן נון קורין בט"ו וכו'", ובגמ' שם כרכין המוקפין וכו', מנהני מילי, אמר רבא דאמר קרא על כן היהודים היושבים בערי הפרזות וגו' מדפרזים בארבעה עשר, מוקפין בחמשה עשר [שהרי שני ימים כתובים שם ומדקבע י"ד לפרזים שדייה ט"ו למוקפין. רש"י], ואימא פרזים בארבעה עשר ומוקפין ככל וכלל לא [וחמשה עשר דכתיב במגילה שדייה לשושן כדרך שנחו בו בשעת הנס, רש"י], ולאו ישראל נינהו, ועוד מהודו ועד כוש כתיב וכו' [שקיבלו עליהם פורים דכתיב וישלח ספרים בכל מדינות המלך אחשורוש וגו' לקיים עליהם וגו'. רש"י]. ע"כ.
והנה שאלת הגמ' ואימא מוקפין כלל וכלל לא, צ"ב. דהאיך יתכן שמוקפין לא יקראו כלל, וכי היכן מצינו שיצטוו ישראל במצוה, וחלק מעם ישראל בגלל מקום מושבם, איזה שלא יהיה, לא יצטוו בה.
אלא נראה מוכח דהבנת הגמרא היתה, דתקנת פורים אינה תקנה כשאר תקנות לכלל ישראל בכל מקום שהם, וכהדלקת נרות חנוכה ושאר תקנות, אלא שהיא קבלה שקיבלו ישראל על עצמם כשאירע להם הנס לדורות, וכלשון רש"י אף בתירוץ הגמ', וכנראה הבינה כן הגמ' מלשון הכתוב במגילה על כן היהודים הפרזים עושים וגו', וכן נאמר שם קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים את שני הימים האלה וגו', ומשמע שהיו עושים מעצמם כן מחמת קבלתם, וע"כ הבינה הגמ' מזה שכל תקנה זו כך היתה, והיא תלויה בקבלה שקיבלו ישראל על עצמם, וע"כ הקשתה אימא בני כרכין לא קיבלו על עצמם כלל, ורק היהודים הפרזים קיבלו על עצמם בי"ד, ובני שושן קיבלו על עצמם בט"ו, שכן משמע בקרא דהיהודים הפרזים עושים את יום י"ד ליום משתה ושמחה, ומשא"כ היהודים בני הכרכים על אף שגם להם נעשה הנס באותה שנה כבני הפרזים לא עושים כבני הפרזים, וע"כ יש מקום לומר דבני כרכים לא קיבלו ע"ע כלל להיות עושים את הפורים וא"כ יהיו פטורים, שהכל תלוי בקבלה.
ותירצו בגמ' ולאו ישראל נינהו, ועוד מהודו ועד כוש כתיב. והנה במה שתירצו מהודו ועד כוש כתיב, כבר הבאנו מה שפרש"י דאף הם בכלל הקבלה שקיבלו ישראל ע"ע, אמנם אכתי יש להבין את התירוץ הראשון בגמ' ולאו ישראל נינהו, למה כוונה הגמ', האם שבגלל זה היו בכלל הקבלה והוא גופא מה שנאמר בסגנון אחר בתירוץ השני, או שכאן אמרה הגמ' דכלל אין לפטור אף אדם אשר בכלל ישראל יכונה, דהתקנה היתה לכל ישראל וכשאר מצוותיה של תורה שהם לכל ישראל, ומה שנזכר בקרא עניין הקבלה י"ל שהם גם קיבלו עליהם, אבל אין דיני הפורים תלויים בקבלה, ואף אם יש מי שלא קיבל ע"ע, חייב במצוות היום. אמנם ברש"י נראה יותר כהדרך הראשון שכתבנו מדלא פי' כלום, וכן מבואר בחידושי הרמב"ן להדיא. עי"ש.
וא"כ עולה מזה דאף למסקנת הגמ' אין תקנת פורים דומה לשאר מצוותיה של תורה ותקנות חכמים, שהם לכל ישראל, אלא שתקנ"ח תלויה במה שפשט ברוב ישראל ע' רמב"ם הל' ממרים (פרק ב'). אבל הכא אינה אלא קבלה שקיבלו כל ישראל ע"ע ועל זרעם לכל הדורות, ואילו לא היו מקבלים אותה בני כרכים ע"ע הרי שלא היו בכללה, כן נראה בפ' הגמ'.
♦
ב.
יבאר עפי"ז דין פרוז ליומו, ושיטת הריטב"א שאין פורים וקריאת מגילה אלא חובת המקום, וכן הא דלדעת כל הראשונים אין דין פרוז ומוקף אלא במושבות ישראל
ובעיקר זה שיסדנו נראה שיש לבאר הא דמצינו בחיוב מגילה ופורים מה שלא מצינו בכ"מ, והוא שיכול להעשות פרוז ליומו או בן כרך ליומו, ונלמד בגמ' (יט.) מדכתיב "היושבים בערי הפרזות" על אף שאינו מהיהודים הפרזים, אלא שצ"ב בטעם הדבר, וכבר חקר בזה בשו"ת חת"ס או"ח (ריש סימן קצ"ד). עי"ש.
אמנם לפי מה שנתבאר יובן בנקל, שכיון שכל חיוב קריאת המגילה יסודו ממנהג המקום שנהגו היהודים וקיבלו ע"ע בכל מקומות מושבותיהם אלה בי"ד ואלה בט"ו וכמשנ"ת, א"כ אדם הנמצא במקום מסוים הרי הוא מתחייב במנהג המקום, וכשאר מנהגים שהולכים אחר המקום שנהגו, ומ"מ יש כאן חידוש שאם נעשה פרוז ליומו כגון שהיה בעיר הפרוזה באור היום בזמן חיובם, חייב לקרות אף אם יצא משם אח"כ. ויש לבאר שכיון שסו"ס חובת מגילה אינה חובת ציבור אלא חל חיובה על כל יחיד ויחיד, ע"כ כך הוא צורת החיוב שאם נמצא במקום המחייב, מתחייב אף כשיצא משם, כמו אדם שהוא בן המקום שחייב אף אם יצא משם, ועוד צ"ע.
והנה כבר חקרו האחרונים בגדר חיוב קריאת מגילה ופורים האם חובת גברא הן או דהוי חובה התלויה במקום, ונפק"מ בשאלה זו באחד שהיה בן פרוז או בן כרך ועקר ממקומו, ועדיין לא התיישב בשום מקום שהוא בדרך ובמדבר, שיש לשאול בו האם יש לחייבו בפורים ובק"מ, כיוון שפורים וק"מ הם חובת גברא, אלא שיש לדון אימת יתחייב האם כבני פרזים, או כבני מוקפים לכה"פ אם היה בן כרך מתחילתו. או דילמא שאין לחייבו בכלל, ומכיוון שכעת בעודו בדרך ובמדבר אולי אינו לא בגדר בן פרוז ולא כבן מוקף, וחיוב פורים ומגילה אינם אלא חובת המקום לבני פרזים בי"ד ולבני כרכים בט"ו, אבל מי שאינו בכלל בן פרוז ולא בכלל בן מוקף הרי שאינו מחוייב כלל.
והנה עיקר דבר זה ידוע שהוא מפ' בריטב"א מגילה (יט.), שהנה שנינו בתוספתא (פ"א הלכה ב'): "מפרשי ימים והולכי מדברות קוראין בי"ד" ע"כ. ולשון הירושלמי (פ"ב ה"ג): "אבל מפרשי הימים והולכי מדברות קורין כדרכן בי"ד [כ"ה הג' שלפנינו], א"ר מנא בעתידין לחזור למקומן אמר ר' פנחס על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות פרוז היה באותה שעה" ע"כ. ובאר הריטב"א שם כוונת הירושלמי שעל אף שהסתפקו שם לעיל מינה בבן פרוז שדעתו לעקור לכרך שמא נסתלק מחיובו אף בעודו בעיר, אבל הא פשיטא לן דבן פרוז שעתיד לחזור למקומו וכעת נמצא במדבר או בשיירא שקורא בי"ד, שעל אף שכעת אינו בשום מקום חיוב כלשון הריטב"א, קורא כמקומו, אמנם דוקא בזה שעתיד לחזור למקומו, אבל במי שעקר ממקומו ודעתו לילך לכרך אינו קורא כלל, שהרי כבר נעקר מהעיר ולכלל בן כרך לא בא, והוי כאתו בן כרך שעקר בליל י"ד שאמר שם בירושלמי שנפטר מכאן ומכאן, ומה שאמר ר' פנחס פרוז היה באותו שעה הוא חוזר אדלעיל שבן עיר שחשב לעקור לכרך מ"מ מתחייב כמקומו משום שלא גרע מבן פרוז ליומו, כן פ' הריטב"א את דברי הירושלמי, והוא מדברי הרשב"א (דף ה:) עי"ש.
אמנם שם בסוף דבריו הביא דברי רבותיו שאמרו שבן כרך שהולך במדבר או בים או במקומות שאין שם ישראל ואין דעתו לחזור למקומו אינו נפטר לגמרי אלא שקורא בי"ד בזמן הרוב. והרי שהם למדו בבאור התוספתא דקאי בבן כרך שנמצא במדבר שקורא בי"ד כמנהג רוב העולם. וסיים ע"ז הריטב"א שאינו נראה כן מהירושלמי שכתבנו, [וכן לג' שלפנינו בירושלמי בהעתקת התוספת שמפרשי הימים והולכי המדברות קורין כדרכן בי"ד משמע כהריטב"א דמיירי אף בבני פרזים, ואולי הם לא גר' כן, וכן גר' בר' מנא באין עתיד לחזור למקומו כדנראה מדבריהם, וע'].
והנה מבואר בריטב"א לדעת עצמו ואף לדעת רבותיו שמקום שהוא מדבר ואף מקום שאין ישראל שם הרי שאינו נחשב אף כמקום פרזי, אלא שמ"מ לדעת רבותיו בפ' התוספתא חייב בי"ד כרוב העולם, ולדעת הריטב"א אם עקר ממקומו פטור לגמרי, וא"כ מהריטב"א בודאי יוצא שאין חובת מגילה אלא חובת מקום ומי שאינו במקום המחייב פטור לגמרי, ולדברי רבותיו על אף שאינו בכלל פרוז ולא בכלל מוקף חייב עכ"פ מדין חובת גברא בי"ד. [אמנם יעויין בקרבן העדה על הירושלמי שבאר דברי הירושלמי כדעת רבותיו של הריטב"א אלא שכ' שאף בעתיד לחזור למקומו קורא בי"ד (וכג' דידן), וכיון שהוא פרוז באותה שעה, ולפי"ז היה ניתן לומר שאה"נ אף במדבר או במקום שאינו ישראל מסקנת הירושלמי שנחשב כמקום פרזי, אמנם לא כן מבואר בדברי רבותינו הראשונים, וע"ע בד"מ (ס' תרפ"ח) בשם הכל בו. עי"ש].
והנה דבר זה יש לפרשו שלמדהו ממה שנאמר ע"כ היהודים הפרזים וגו', ומשמע שהוא תלוי במקום ישוב יהודי פרזים או כרכים, וע"כ מקום שאינו ישוב יהודי פרזים או כרכים אינו בכלל החיוב, אלא שאעפ"כ סברו מקצת רבותיו של הריטב"א שיש לחייבו מ"מ מחובת גברא. ולמה שכתבנו לעיל יובן עוד יותר, שמכיוון וכל חיוב מגילה הוא ממנהג המקומות שקיבלו ע"ע כל ישראל במקום מושבותיהם, א"כ כשנמצא במדבר או במקום שלא יושבים ישראל הרי אינו בכלל הקבלה ומנהג המקום וע"כ אינו בכלל בני פרזים או מוקפין.
אלא שצ"ע לפי"ז במקום שלא היה מיושב בישראל בזמן אחשורוש למה שיתחייבו בו והא לא נהגו שם בזמן הקבלה את ימי הפורים, וע"כ צ"ל שכך היתה הקבלה מתחילה שכל מקום שייתישבו יהודים בכל מקומות פיזוריהם הרי הם בכלל התקנה אם פרזים או מוקפים, שהרי הם בכלל היהודים הפרזים העושים וכו', אבל במדבר או אפי' מקומות שאין שם ישראל הרי אינו בכלל מנהג היהודים הפרזים שעושים בי"ד וכן לא בכלל יהודי הכרכין שעושים בט"ו, וא"א לחייבו אלא אולי מחובת גברא וכנ"ל.
אמנם נראה שאף אם איכא חובת גברא לקרוא מגילה, אינו אלא בי"ד כמנהג רוב העולם וכמש"כ הראשונים, אבל בט"ו בודאי אינו אלא חובת כרכין בלבד. וע"כ אינו נכון מה ששמעתי שפ' בדעת הרא"ש שכ' לחלוק על רש"י ולומר שאין חיוב בן כרך ליומו תלוי במי שהיה בכרך וחשב להיות שם ביום ט"ו שהוא זמן הכרכים כדכתב רש"י, אלא במי שנמצא בכרך ביום י"ד שאז נסתלק ממנו חובת מקומו וחייב לקרוא בט"ו אף אם חוזר למקומו עי"ש. וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות על המאור שם, אלא שכתב שם שמחמת זה חייב להישאר בכרך ולקרוא עם אנשי הכרך עי"ש.
ויש שרצו לפ' דחיוב זה הוא משום חובת הגברא דכיון ונסתלק מחיובו ממילא חל עליו חיוב אנשי הכרך. אמנם באמת זה ליתא כלל, דהא אף אם חוזר אחר זמן קריאת מגילה בעירו או אחר שהאיר היום [עי"ש בק"נ], כבר נסתלק ממנו דין פרוז וחל עליו דין בן כרך כמש"כ הרא"ש, ואם משום החובת גברא שיתחייב עכשיו כחובת פרוז, וע"כ דאינו אלא משום שנמצא בכרך ונסתלק מלהיות בן עיר ע"י שלא היה בעירו בזמן שחל חובת קריאתם, וממילא נעשה כבן כרך לחובת מגילה לדעתם, וע"כ חייב חיוב הבן כרך לרא"ש אף אם יחזור למקומו, ולראב"ד חייב מחמת כך להישאר בכרך ולקרוא עימהם, אבל אין הוא חיוב גברא. ולמשל באופן התוספתא שנמצא בשיירא אף לדעת רבותיו של הריטב"א שחייב לקרוא בי"ד, אם לא קרא בי"ד הרי בודאי שלא נחייבו לקרוא בט"ו מחמת חובת גברא, שאין חיובו מחמת חובת גברא אלא כחיוב רוב העולם, וע"כ שאין חובת גברא אף לסוברים כן אלא על קריאת י"ד ולא על קריאת ט"ו, והוא ברור.
♦
ג.
יבאר דתקנת כרכין היא מיסודו של מרדכי ובית דינו כדי שלא ישכח נס שושן והעולה מזה
והנה בגמ' יבמות (יג:) שנינו: "תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו' א"ל ר"ל לר"י אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות" וכו' עי"ש. והנה למש"כ צ"ב מה הוקשה לו כלל, והא אם הוא דבר התלוי במנהג המקומות שכל מקום ומקום עשה זכר לנס שאירע אצלו, למה שיהיה כאן כלל משום לא תתגודדו, ואטו אם קהילה עושה לדורות זכר לנס לשבח ולהלל לה' ביום שאירע לה הנס, וקהילה אחרת עושה לה זכר ביום אחר לנס שאירע אצלה אטו משום לא תתגודדו יש כאן וצ"ע.
אמנם יעויין שם ברא"ש (ס' ט') שכתב שבאמת ר"י לא חשש להשיב לר"ל משום שאין כאן משום לא תתגודדו כיון שאין כאן משום פלוגתא אלא שהמקום גורם, ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם והלכך לא מחזי כלא תתגודדו עי"ש. והנה י"ל דברי הרא"ש כמש"כ שאין כאן אלא מנהג מקומות כל מקום עפ"י הנס שאירע אצלו, וזהו גם עניין פרוז ובן כרך ליומו וכמו שבארנו לעיל. ומ"מ צריך ביאור האם ר"ל חלק על זה, וסבר שמגילה הינה תקנה לכל ישראל כשאר תקנות, וע"כ הק' למה תיקנו תקנה חלוקה לבני פרזים לבד ולבני כרכים לבד והא קרי כאן לא תתגודדו, וא"כ קשה לדבריו מההלכה של פרוז ובן כרך ליומו שיש להוכיח מכך שאינה תקנה כב"מ, אלא מנהג המקומות וכמש"כ הרא"ש, או שאולי יתכן לפרש שאלת ר"ל באופן אחר וצ"ע.
והנה בחידושי הרמב"ן (ריש מגילה) האריך להקשות מה ראו על ככה ועל מה הגיע אליהם לעשות לפרזים יום אחד ולכרכין יום אחר, והא התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ואף אם אין כאן משום לא תתגודדו ע"פ מסקנת הסוגיא ביבמות שם, מ"מ למה תיקנו באופן כזה והיה להם לתקן אף לכרכין שיעשו את יום י"ד ליום משתה ושמחה מאחר שביום זה היה נס לכולם, ומזה יצא לחדש כפי שהבין מהכתובים שבימי אחשורוש כבר עלו רוב ישראל לא"י, ואלו היו מוגנים בכרכים שהיו מוקפים חומה, וע"כ באותה שעה שאירע להם הנס, קבלו ע"ע בני הפרזים לעשות את יום י"ד ליום משתה ושמחה והודאה והלל לה' על ניסם, אמנם בני הכרכים שלא הרגישו בגודל הסכנה מאחר שהיו מוגנים על ידי החומות שלהם לא עשו כלל זכר למה שאירע, וכדכתיב ע"כ היהודים הפרזים וגו' שעשו מעצמם יו"ט ביום שאירע להם הנס. אמנם אחר שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך בתורה עמד מרדכי ושלח לכל ישראל שיקבלו ע"ע את ימי הפורים, אלא מכיוון שבני הפרזין התחילו במצוה תחילה ע"כ יחד להם את יומם שלא יעשו איתם בני הכרכין, וקבע להם את יום ט"ו שבו נחו בני שושן. ע"כ עיקר דבריו עי"ש שהאריך ובאר לשון הכתובים.
ואמנם על אף שהר"ן (ריש מגילה) השיג על דברי הרמב"ן שלא עלו רוב ישראל אלא מעוטם באותה שעה כמו שהוכיח שם, וא"כ כולם היו בסכנה שווה גם בני הכרכין שישבו במקומות מושבתם בחו"ל עם שונאיהם איתם בתוך הכרך, מ"מ במש"כ הרמב"ן דבני הפרזים עשו תחילה יו"ט לעצמם קודם ששלח מרדכי לכל ישראל לקיים עליהם את ימי הפורים על אף שהר"ן חלק עליו אף בזה עי"ש, מ"מ מפשטות הכתובים נראה כמש"כ הרמב"ן, ובגמ' (דף ה:) נמי מוכח כן, שבתחילה עשו אותו מעצמם יו"ט, ולבסוף כשתיקן להם לא כתיב אלא משתה ושמחה עי"ש, ומשמע שבתחילה עשו מעצמם, ובכתוב לא כתוב אלא שבני הפרזים עשו כן, וי"ל גם לולי מש"כ הרמב"ן, שבני פרזים שהם האנשים הפשוטים יותר (ע' במאירי כאן ובתר' המגילה), הם שבד"כ מודים מיד על טובתם, והם עשו מעצמם אותו יום שאירע להם הנס ליו"ט, אף קודם ששלח מרדכי לכל ישראל לקיים עליהם את ימי הפורים, אבל בני הכרכים החשובים לא עשו מעצמם כלום עד ששלח אליהם מרדכי.
ודבר זה כשלעצמו הוא מוכרח, שהרי כיון והתבאר מהכתובים ומהגמ' שבני הפרזים עשו מעצמם יו"ט ביום שנחו בו, וזה ודאי שבני הכרכים לא עשו מעצמם את יום ט"ו ליום משתה ושמחה שלהם, שהרי לבד מעיר שושן, לא היה לשום מקום שייכות ליום זה, א"כ בודאי מסתבר שאם בני הכרכים היו נוהגים את יום י"ד מעיקרא לא היה מרדכי משנה את יום שנהגו ליום אחר, וא"כ בודאי מוכח שעל אף שבני הפרזים עשו את יום י"ד מעצמם, בני כרכים לא עשו מעצמם בתחילה כלום וכמש"כ הרמב"ן, אלא שכיון ומרדכי תיקן להם להיות עושים שני ימים ופרזים עשו בי"ד, ממילא תיקן מרדכי לבני כרכין את יום ט"ו.
אמנם בטעם מה שתיקן מרדכי לבני כרכין את יום ט"ו דוקא יתכן לומר באופ"א אחר מהרמב"ן, דהוא מפני שרצה לעשות זכרון ליום ט"ו שנחו בו בשושן, ואם לא היו קובעים אותו אלא לשושן בלבד, היה הנס משתכח ברבות הימים, בפרט שהיו יודעים שתמו שבעים שנות גלותם ועתידים לחזור לא"י, וע"כ צירף את בני כרכין ליום זה, ומאחר שהם מתחילה לא עשו זכרון ליום י"ד כבני הפרזים א"כ לא היה צריך לשנות מנהגם, וע"כ השאיר את בני פרזים על מתכונתם, וצירף בני כרכין לבני שושן.
ובזה יש גם להוסיף טעם למה תלו הדבר בכרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, ולא במוקפין חומה מימות אחשורוש, וידועים דברי הירושלמי בזה שכ' לעשות זכר לא"י שהיתה חרבה באותם הימים, וע"ע במאירי. אמנם לפי מה שנתבאר יש להוסיף בזה טעם מובן, שאילו לא היו קובעים את הכרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון דוקא, היה משתכח ברבות הימים תקנת כרכין בכלל, דמי היה יודע איזו היא העיר המוקפת חומה מימות אחשורוש, וע"כ מדתלו בימי יהושע בן נון נעשה זכר לנס שושן, וע"כ קבע מרדכי ובית דינו מעיקרא כן שלא תעקר תקנתם.
ונראה עוד בזה, דע"כ קבעו חכמים כאן שאף עיר הסמוכה ונראית תהיה בכלל הכרכין אף שאין הדין כן לענין בתי ערי חומה, אלא שהכל בשביל שתתקיים תקנת הכרכין. ודבר זה מבואר בדברי הרשב"א ריש מגילה עפ"י הירושלמי שמה שתיקנו כאן דין נראה וסמוך מה שאין הדין כן בבתי ערי חומה הוא מפני שקל הוא שהקלו חכמים בקריאתה, וכדקאמר שם על ר"י שקרא בעיר המסופקת בט"ו בלבד בשל קולא זו עי"ש, והיינו כדאמרן שכיון ועיקר תקנת כרכין היתה כדי לעשות זכר לנס, ולא משום השייכות של הכרכין ליום ט"ו, ע"כ הקלו אף בקריאתה כדי לעשות זכר לנס שושן.
והנה למתבאר מירושלמי שקלים (פ"א ה"א) עפ"י פ' הגר"א (שם), אם בן כרך קורא בי"ד באקראי יצא [והיינו כמו שבאר החזו"א שטעה וחשב שהיום ט"ו], אבל אם קרא לכתחילה בי"ד לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא בט"ו, וע"כ אפי' ערים המסופקות צרכים לקרוא בשני הימים, כי לכתחילה אין לקרוא בי"ד כדי לא לעקור תקנת כרכין כלשון הירושלמי שם. וגם זה יתבאר עם מש"כ, דהא לעולם בני כרכין היו צרכים ג"כ לעשות את יום י"ד כבני הפרזים, אלא שקבעו להם יום ט"ו כדי להזכיר את נס שושן, וע"כ בן ט"ו לעולם יוצא אף בי"ד שזהו הוי יומו מעיקר הדין, אלא שכדי לא לעקור ולשכח את התקנה, אם לכתחילה קרא בי"ד אנו מחייבים אותו לקרוא בט"ו כדי שלא תעקר ותשתכח תקנת כרכין ונס של יום ט"ו.
♦
המורם מכל הנ"ל שיום ט"ו של בני כרכין אינו כיום י"ד של בני הפרזים, שאם נכון מה שקבענו לעיל שבני פרזים עושים את יום פורים שלהם ממנהגם גרידא, שעשו כן מתחילה אלא שאח"כ קיבלו עליהם את אשר החלו לעשות, וקבועה לדורות. אבל בני כרכים אף אם נימא דבלא קבלתם לא היו מתחייבים וכדמשמע בגמ' כמש"כ בריש דברינו, מ"מ בודאי הדין של יום ט"ו אינו מקבלתם, אלא היא תקנת מרדכי ובית דינו שתיקנו להם יום זה, וכמו שבארנו שהיה זה כדי לעשות זכרון לנס שושן.
וא"כ ניחא היטב מה שהק' ר"ל לר"י קרי כאן לא תתגודדו שהיה קשה לו למה חילקו ולא נהגו הכל ביום י"ד, דהא בשלמא אם היו עושים כן מעצמם זכר לניסם לא היה קשה מידי, אבל כיוון שאינו כך, אלא הוא מתקנ"ח לעשות בני כרכין ביום אחר להזכיר הנס, ע"כ היה קשה לו למה תיקנו כן הא הדבר נראה כשני תורות, אלא שלר"י לא היה קשה קושיא זו כלל מכיוון וסו"ס המקום גורם ואף מי שיבוא לכאן יתחייב ככאן, דאופן התקנה היה שכל מקום עושה זכר לנס אחר ובני ט"ו עושים זכר לנס שושן, וע"כ המקום גורם, ואין כאן משום לא תתגודדו דלא נראה כפלוגתא וכמש"כ הרא"ש.
♦
והנה תוך דברינו כתבנו דברי הגמ' (ה:) דמעיקרא רצו לעשות אותו יו"ט ולבסוף לא קיבלו עליהם אלא ימי משתה ושמחה. ונראה לבאר בזה, דהנה כבר בארנו שבני הפרזים בתחילה קיבלו עליהם מעצמם, וע"כ רצו לעשות אותו יום שקיבלו עליהם יו"ט לאוסרו במלאכה, וכן לעשות אותו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ככתוב, אבל מתנות לאביונים לא כתיב כאן, שכיוון וקיבלו עליהם איסור מלאכה, א"כ לא היו יכולים לנהוג מתנות לאביונים, וכמו שאמר ר"י בגמ' (ד:) לגבי פורים שחל להיות בשבת שמקדמין קריאתה לע"ש כיוון שענייהם של עניים נשואות למ"מ, וא"א בשבת כדפרש"י שם. ובפשטות הוא בגלל שהדרך של מתנות לאביונים הוא במעות.
וע"כ כשתיקן להם מרדכי לבסוף לא תיקן להם אלא ימי משתה ושמחה ולא יו"ט, כיון ורצה לתקן להם אף מתנות לאביונים כדכתיב שם, וכ"ז כמש"כ הרמב"ם (פ"ב ממגילה הי"ז): "מוטב לו לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נז, טו) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" עכ"ל. וע"כ כביכול וויתר להם מרדכי על היו"ט והוסיף להם דין מתנות לאביונים, דטפי עדיף ליה שמחת העניים והאומללים מאיסור מלאכה שקיבלו עליהם בתחילה. ודו"ק.
♦ ♦ ♦