בית וגן - ירושלים
בדין קביעות סעודה לענין 'שם לחם'
פת הבאה בכיסנין שקבע עליה סעודה וכעת מברך עליה המוציא, האם חשיבי כלחם גמור לברכה, הפרשת חלה, מצה ועוד
הנה יש לדון במיני פת שאין מברכים עליהם המוציא וג' ברכות, ומ"מ בקבע סעודה עלייהו הוו כלחם גמור לענין ברכה, איך הדין לגבי דיני לחם דכה"ת האם חשיבי כלחם גמור ע"י שנאכלים בקביעות סעודה או לא. והנה לגבי חיובא דחלה אין בזה נפק"מ, דהרי בכה"ג י"ל ד'בשעת חובתה היתה פטורה', דהא הקביעות סעודה התחדש לאחמ"כ, ול"ש לחייב חלה מכח זה למפרע. אבל יל"ד לגבי מצה, דכיון דתלוי ג"כ בשם לחם, איך הדין במיני לחמים אלו שברכתם כלחם היא רק בקביעות סעודה.
ואמנם גם לגבי חלה מצינו דבר חידוש בדברי הריבב"ן בברכות (לח, א) שכתב שם לגבי טריתא: "לחם עוני כתיב בי' נראה לי היכא דעשאו מתחילה לקבוע סעודתו עליו חייב בחלה דכל מידי דחייב בחלה יוצא בו יד"ח בפסח", והיינו דס"ל דענינא דקבי"ס אינו שייך לדין ברכה במסויים, אלא גם לגבי חלה יש חיוב בדבר שדעתו היתה לאוכלו בקבי"ס כלחם. ולפ"ד כל החילוק בדין קבי"ס בין חלה לברכה, הוא רק משום דשעת החיוב בחלה היא קודמת לשעת הברכה, וכל דבר שאין ברכתו כלחם, הרי בסתמא אינו עומד לאוכלו כלחם בקבי"ס, ומה"ט פטור מחלה וכבר יוצא בפטור. והא דל"ד לתחילתו סופגנין וסופו עיסה דחוזר ומתחייב בחלה, עכצ"ל דהתם שאני דל"ח מחוסר מעשה כ"כ (וכמש"כ הרמב"ן בהל' חלה לחלק בין זה לפדיון הקדש), או דהתם קודם שנעשה עיסה ל"ח כלל שבא לשעת חובתו (וכד' הגר"ח בהל' ביכורים).
והנידון הפשוט בזה הוא לגבי פת הבא בכיסנין דכשאוכלה בקביעת סעודה מברך כלחם המוציא וג' ברכות, האם באופן זה יכול לצאת יד"ח מצה בהאי פהבב"כ. והנה המג"א בסי' קסח (סקט"ז) עמד בזה, וכתב: "קשה דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ו מחו"מ מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח ובגמ' משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא וכ"מ ברמב"ם פ"ו ה"ז ע"ש ובברכות (לז, ב) עמ"ש סי' קצו וע"ק דאם כן יאכל בפסח ולא יצטרך לברך ב"ה ולא משמע כן בסי' קפח[1]א) ואפשר לומר דהרמב"ם דוקא נקט כאן דבש שמן וחלב דמברך במ"מ דגם להרמב"ם אין יוצא בו י"ח בפסח דהוי מצה עשירה אבל בשאר מי פירות אה"נ דמברך המוציא וב"ה דלא מפקי להו מידי פת", וכתב עלה הרעק"א בגי' שם: "לק"מ דדוקא מה דל"ה לחם כלל לענין המוציא כגון אורז ל"ה לחם לענין מצה אבל פהבב"כ דבקבע עלה מברך המוציא הוי לחם גמור ויוצא ידי מצה וכדאי' בברכות לח אח"כ ראיתי דזה נכלל בד' אבהעו"ז ד"ה דהשתא". (וע"ע מנ"ח מ' י ובמשנ"ב סי' תרלט סקכ"א).
והנה הרעק"א אזיל בה לשי' בעיקר הבנת הדין של פהבב"כ וקבי"ס בו, דכתב שם בגי' אבהעו"ז: "גם בפהב"כ אמאי אינו מברך בכה"ג ברכת המזון הא הוא לחם גמור לענין חלה ולמצה אלא עכצ"ל או דמהתורה גם בלחם גמור מה דכתיב ושבעת היינו מה דאחרים רגילין לשבוע או דמהתורה יוצאין בברכה מעין ג' דאין מנין הברכות דאורייתא", (ועי' מנח"ב סי' ה), והיינו דס"ל דלעולם כל דבר שהוא מתחייב ברכהמ"ז ע"י קבי"ס ע"כ דאית ביה שם לחם גמור, וממילא דודאי ל"ק כלל איך יצא יד"ח מצה בפהבב"כ דהא הוי לחם גמור, והא דלגבי ברכה בלא קבי"ס ל"ה כלחם, לזה כתב הרעק"א ב' טעמים בדין זה וכנ"ל.
וכן מבו' בד' הרעק"א שם עוד בסי"ג שכתב: "עי' בספר גו"ר כלל א' סימן כ"ד וכו' שהק' דממ"נ אם קבע עליו בודאי מברך המוציא כמו פת כיסנין וכו' ובמחכ"ת כיון דלשיטה זו ל"ה לחם כיון דלא נאפה והוי כמו דייסא אפי' בקבע אינו מברך המוציא וברהמ"ז ופשוט", והיינו דלדידיה ל"מ קבי"ס לאשוויי לחם אלא בדבר שהוא לחם גמור מעיקר דינו. (ורוה"פ נקטו כד' הרעק"א בזה, אבל כעין ד' הגו"ר כתב הרש"ס בפ"ק דחלה לגבי סופה סופגנין, עי"ש). ולש' הרעק"א בגי' בסי' רח הוא ג"כ "דוקא דייסא שאין בו שייכות בהמ"ז דאפי' קבע עלה אין מברך בהמ"ז אבל פהבב"כ דהוי לחם גמור אלא דבלא קבע לא חייבו חז"ל לברך בהמ"ז דמה"ת בפת גמור ג"כ אין חיוב בהמ"ז אא"כ אכל כדי שביעה וכו' בזה בהמ"ז פוטרו כיון דבאמת הוא לחם". (וע"ע בדבריו בגי' סי' קעז על המג"א סק"ה).
וכד' הרעק"א מבו' גם בביהגר"א שם סט"ו שכתב: "טרוקנין כו' ולכן חייבת בחלה כיון דמברך המוציא בקבע דחלה ויוצא י"ח בפסח והמוציא דין א' להם וכמ"ש בירושלמי ואמר שם טריתא כו' ש"מ דאפי' בקבע מברך במ"מ וז"ש אבל (טריתא במ"מ אפי' בקבע)". וכ"כ בס' המאורות בסוגיין, וז"ל: "וטרוקנין וניבלש וכו' אם לא קבע סעודתי' עלייהו מברך במ"מ וכו' אבל אי קבע סעודתי' עלייהו מברכין עליהן המוציא וג' ברכות וחייבין בחלה דלחם נינהו כיון דכי קבע מברך עלייהו המוציא", הרי דמהא דמהני בהו קביעות סעודה, ש"מ דלחם נינהו, וע"כ הן חייבין בחלה, אבל בדבר שאינו לחם לענין חיוב חלה, לא היה שייך שקבי"ס יתן בו שם לחם. ומאידך בס' הפרדס שער א אות יג נמצא דברים מפו' כהמג"א, וז"ל שם: "אע"ג דמשימין דבש וסממנים בטושטש אפ"ה מברך עליהם המוציא דתואר לחם גמור יש להן ותחילתן וסופן עיסה הן ואפי' לא קבע סעודתו עליהן וכו' ועוד נ"ל ראיה וכו' מדאמרי' וכו' אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה אלמא אע"פ שלשין אותה במי פירות פת ועיסה נקראת ואילולי דבעי' לחם עוני היו יוצאין יד"ח ביום ראשון של פסח כדמוכח בפסחים".
והמג"א והרעק"א שנו משנתם בסוה"ס שם, דהמג"א כתב להוכיח מהתוס' בביצה שהתירו פת עכו"ם הנילוש בביצים: "ש"מ דפת הנילוש בבצים מברכין עליו המוציא", וכתב עלה הרעק"א: "בפשוטו יש לדחות דכיון דקבע עליו מברך המוציא ובהמ"ז הוי לחם גמור והוי בכלל פת ואין בו משום בשולי נכרים". ואמנם צ"ע דהתוס' בביצה שעליו דנו, כתב סברא זו להדיא בסו"ד: "ומיהו אומר הר"ר יחיאל דאין בהם משום בישולי נכרים כיון דדרך אפיית פת עביד להו ועוד דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך ברכת המוציא אלמא פת נינהו", ומשמע דמתחילה סבר דאע"ג דבקבי"ס הוי המוציא מ"מ יש בו משום בישולי עכו"ם, ומ"מ בנילוש בביצים מותר, וש"מ כהמג"א דל"ח פהבב"כ, וצ"ע בד' הרעק"א ויבו' להלן. (ועי' דה"ח ומגן גיבורים, ובית אפרים סי' יא). וע"ע בד' הרעק"א בגי' המג"א בסקי"ד (במהד' החד') שכתב דברכת מזונות פוטרת פהבב"כ גם כשהוא נהפך להיות חלק מקבי"ס, ומאידך אעפ"כ אפשר לצרפו לשיעור קבי"ס לענין ברכת המוציא אפ לא מברך עליו במסויים. ויתכן דהסברא בזה היא ג"כ לשי' הנ"ל, וצ"ע.
ובלש' הב"י יש למצוא ג"כ את עיקר הנידון, שכתב: "אלא דממה שכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפילו הכי מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפילו הכי אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך על כרחך לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו", ונראה דזהו גופא הנידון לגבי נילוש במועט, דאמנם אין כאן שינוי במהות הלחם, אבל הא חזי' מלענין חלה דבלא"ה פהבב"כ הוי בגדר לחם, וע"כ דיש כאן דין מסויים לענין ברכה דתליא בקבי"ס, וממילא דאף תבלין מועט כל שלא קובעים בו סעודה הוי פהבב"כ אף שהוא לחם גמור וככל פהבב"כ.
ויתר ע"כ מבו' בד' האשכול שכתב בהל' נט"י וסעודה: "ואשכחן לבעל הלכות ומר רב הונא אלוף דאמרי לא ידענא מאי קאמר רב הונא ולדידן מידע ידע דמה"ת בעינן שביעה ודרבנן אמרו עד כזית ועד כביצה אבל בפת הבא בכיסנין לא אחמרי לברך המוציא וג׳ ברכות בכזית או בביצה וכל שאינו קובע סעודה עליו מברך לפניו במ״מ ולאחריו מעין ג׳ וסבר רב הונא דאף אי אחרים קבעי סעודתיהו עלי׳ והוא אינו שבע ממנו לא בעי לברוכי ג׳ ברכות ואמר ר״נ דכה״ג ודאי חייב לברך ג׳ ברכות", (והמ"ב בסקכ"ד רמז לד' האשכול כאן), והיינו דלעולם פהבב"כ הוי כלחם גמור, אלא דהא דהצריכו חז"ל ברכה על פחות משביעה, לא אמרו כן אלא בלחם שרגילים לקבוע עליו סעודה, ובהא שאני פהבב"כ מלחם גמור לענין ברכה.
ואפשר למצוא עוד לנידון זה מלש' הראשונים, דלש' הרמב"ם בפ"ג ה"ט הוא: "פהבב"כ אע"פ שהוא פת מברך עליה במ"מ ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא". ומשמע קצת דהוי 'פת' מ"מ, אלא די"ל כוונת הרמב"ם שהוא פת לענין חלה וכד'. והרשב"א בברכות לח, ב כתב "אבל שתהא הברכה משתנה מרבוי למיעוט הא לא אשכחן ופהבב"כ דאמר רב הונא לקמן כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו ג' ברכות וכי לא אכל אלא פחות מכאן אין מברך לפניו רק במ"מ דאלמא הברכות משתנות בשנוי השיעורין לא היא דפהבב"כ כי לא מברכינן עליה המוציא אפילו על אכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפהבב"כ לא מברכין אלא במ"מ אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא ואפילו לא קבע סעודה עליו אלא שאוכל כדי קביעות אחרים ג"כ הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנה הרבה כדי שביעה והוה ליה לדידיה כמי שלא נשתנה ממינו". והרא"ה שם כתב: "פהבב"כ אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מה' מינים שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בנ"א בפת כזה וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשבי' ושויא פיתיה". ולש' הרא"ה מורה יותר דפהבב"כ יצא מתורת פת, ובעי' אחשביה ע"י קבי"ס לעשותו פת, ואילו הרשב"א רק כתב דאין כאן שינוי שיעורים לחוד אלא כעין שינוי מינים, דאמנם פהבב"כ תורת פת לה אבל סו"ס אינה כפת דעלמא.
ובריטב"א ג"כ כתב כעין ד' הרא"ה, וז"ל: "דפהבב"כ תורת דייסא עליו ותורת פת תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו". ואמנם הרא"ה עצמו בסוג' דטריתא העיר לד' הרי"ף "עשאה רבנו ז״ל לזו כפת הבאה בכסנין דאמרי' לקמן דאית ליה האי דינא והוא פת שנאפו קליות בתוכו ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין ושנייה שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה ובין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה", והיינו דפהבב"כ תלויה בקבי"ס מחמת דבלא"ה אינה פת בכלל ע"י שהשתנתה משאר פת, ול"ש לומר כן בפת שאין בה שינוי.
ולהלן (מא, ב) כתב הרשב"א: "ופהבב"כ דהיינו פרפרת דמתני' אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא לפניה ולא לאחריה וכדתנן ברך על הפת פטר את הפרפרת ובזה עדיפא מתאנים וענבים וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת ואלו קבע עליה סעודה או דאכל מיניה כדי שאחרים קובעין עליו סעודה מברך עליה המוציא וג' ברכות והלכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת". אמנם הרא"ה כתב בזה באופ"א, "ולא איירי נמי במידי דמזון כלומר המיוחדים למזון כגון פהב"כ ודייסא וכו' דהנהו וכו' אפי' לא באו מחמת הסעודה פטורין", וכ"ה בהל' ברכות להריטב"א פ"ג ה"א "וכל שאינו נאכל עם הפת ביחד אלא לאחריו אם הוא מדברים המיוחדים למזון כגון פהב"כ ודייסא וחביץ קדרה וכו' אם הוא בתוך הסעודה וכו' אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן", ומבו' דהא דפהבב"כ אינה טעונה ברכה לפני', אי"ז משום דתורת פת עלי' והיא נפטרת בברכת הפת וכסברת הרשב"א, אלא רק משום דהויא מידי דמזון.
ובתוה"ב (ב"ו ש"א) כתב: "ופת הבאה בכיסנין קודם סעודה בזמן שאינו קובע עליה סעודתו נראה לי שאינו צריך ליטול אלא ידו אחת", ושם בבדה"ב כתב: "אלא ודאי ליתה אלא דפת הבאה בכיסנין כל היכא דלא קבע סעודתיה לא חשבינן להו אלא כפירות ולא בעו נטילה כלל דמהיכא תיתי הא לאו משקין נינהו ולאו פת נינהו", והשיב לו במשמה"ב: "אדרבה תמה על עצמך למה אינו צריך נטילת ידים כפת שהרי פת הוא ואי קבע סעודה עלייהו ודאי נוטל שתי ידיו ומברך עלייהו המוציא ושלש ברכות דפת גמורה היא". ואזלי לטעמייהו בעיקר הגדר של פהבב"כ וכנ"ל. וברא"ה בפ' ג' שאכלו כתב הטעם דאין חוזרין בשבת על מעין ג' אי לא הזכיר של שבת, דאי בעי לא אכיל משא"כ בפת. הרי דאין יוצאין יד"ח סעודת שבת בפהבב"כ, ולכן על מעין ג' אינו חוזר ומאידך על בהמ"ז חוזר ול"א אי בעי אכיל פהבב"כ.
ולעיקר נידון זה ראוי להוסיף, דהנה דנו הפוסקים בהרחבה בענין פהבב"כ, אם עיקר הענין בזה הוא מה שלא רגילים לקבוע סעודה ע"ז, וכל הנך תנאים שנאמרו אינם אלא היכ"ת בעלמא לפת שלא נועד לקבי"ס, (כ"כ הדה"ח), וגם אין בזה מחלוק' בהתנאים המבו' אלא מר אמר חדא וכו' ולא פליגי, (כ"כ המאמ"ר ובית אפרים), ומאידך אם יושלמו התנאים אבל תהיה הפת עומדת לקבי"ס דינה כפת גמורה, או דהכל תלוי בשינוי שנעשה בפת, ולזה נחלקו הראשונים בענין פהבב"כ אי מיירי בנילוש במי פירות או נכסס או ממולא וכו', והנידון בזה הוא מהו השינוי המבטלו מתורת פת, ולעולם אף אם יהיה נעשה לקביעות מ"מ כבר יצא מתורת פת עד שלא יאכלנו להדיא בקבי"ס (או בשיעור שאחרים קוב"ס עליו). וא"כ נראה דהנידון הנ"ל אי פהבב"כ הוי פת או לאו תליא בזה ג"כ, דאם החיסרון הוא רק מה שאינו עומד לקבי"ס, ל"ס בזה להפקיע שם לחם, אבל אם דין פהבב"כ הוא מחמת השינוי, אז י"ל דפהבב"כ יצא מתורת לחם. גם נחלקו הפוסקים האם לשי' ר"ת דשם לחם תליא בלישה ובעיסה, האם מהני גריעותא דכיסנין אח"כ להפקיע שם לחם, (וצ"ע בזה לדידן אחרי האפיה, ועי' בד' הפוסקים לגבי ממולא לשי' ר"ת), ולכאו' זה גם תלוי בנידון הנ"ל האם גריעותא דכיסנין היא לאפוקי משם לחם או רק לאפוקי מקבי"ס.
והנה הרשב"א (מא, ב) כתב: "ופהבב"כ דהיינו כגון אובליי"ש ואותן העשוין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים", וכלל בכלל פהב"כ גם אובליי"ש שהיא פת הנילושה בתבלין וכו', וגם פת הממולאת בדבש ושקדים ומיני בשמים, וא"ש טפי להמת' בשי' הרשב"א, דכל פת שאין דרכה לקבי"ס היא בכלל פהב"כ. וכ"ה להדיא בד' המאורות שכתב "אבל בלחמניות וכו' אין מברכין עליהן המוציא אם לא קבע סעודתו עליהן דמתוך שיש בהן מיני תבלין אין דרך לקבוע סעודתו עליהן ואין מברכין עליהן המוציא אא"כ קבע וכן בכל דבר שאין דרך לקבוע סעודתו עליו אין מברכין עליו המוציא אא"כ קבע אבל בדבר שדרך בנ"א לקבוע עליו צריך לברך אע"פ שלא הסב לאכול מהם כרצונו", וכעי"ז כתב תלמידו רבינו מנוח פ"ג מברכות ה"ט "זה הכלל כל מידי דלאו אורח ארעא לאקבועי סעודתא עילוי' לא מברכינן עלי' המוציא אא"כ קבע אבל מידי דאורחא דאינשי למקבע סעודתא עלי' צריך לברך עלי' המוציא אע"ג דלא אכיל מיני' אלא פורתא". אמנם הרבה פוסקים נקטו בפשיטות דפלוג' יש כאן כיון דפהבב"כ צריכה שינוי מתורת פת, וחיסרון הרגילות לקבי"ס לחוד אינו מפקיע שם לחם, וכן לאידך דאם יתמלאו התנאים הוי פהבב"כ אף אם רגילים לקבו"ס ע"ז. (דהא בדרכ"מ כתב "אבל אין המנהג כדבריו שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם", ואי נימא דברגילות לקבו"ס לא הוי פהבב"כ מה הוק' לו, דודאי בסעודת שבת ונישואין הרי זה עומד לקבי"ס. ויל"פ).
והנה המג"א בסקמ"ד כתב: "בבשר או בדגים וכיו"ב אפי' לא קבע עליו דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם עצמן מזון עי' סי' קעז משא"כ פירות דהוי קינוח וכו' ונ"ל דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת". ומבו' בד' המג"א, דלדינא דפהבב"כ לא סגי במה שאין דרך לקבוע עלי', דא"כ מה יועיל דינא דסי' קעז דבשר ודגים מזון הן, ומאי מהני הא דביצים מזון הם, הרי מ"מ אין דרך לקבוע על פת זו, (והמג"א הרי לא פי' כמש"כ שאר פוסקים דפת הממולאת בבשר עומדת לקבי"ס, אלא דבלא"ה נמי מזון אינו מבטל שם פת), ובע"כ מזה דכל דינא דפהבב"כ בפת הממולאת הוא רק משום שהמילוי שבתוכה מבטלה מתורת לחם, וע"כ כל שהמילוי עצמו מזון הוא, ל"מ לבטל הפת מתורת לחם, ועד"ז הוא גם בפת שנילושה בתבלין, דהתבלין מבטל ממנה תורת לחם, וע"כ כל שנילושה בביצים דמזון נינהו, אינם מבטלין אותה מתורת לחם. ואזיל בזה המג"א לשי' דפהבב"כ ל"ש קיום מצות מצה כיון דל"ה לחם, דהרי לא רק קבי"ס חסר כאן אלא כל עיקר תורת ושם לחם, כיון דהמילוי או המי פירות מבטלים את הפת. וז"ל ס' הפרדס: "ואותה עיסה שמבשלין בתוכה בשר או גבינה וכו' נראה לי פשוט דמברכין עליהן בתחילה המוציא ולבסוף ג' ברכות משום דלחם גמור ועיסה גמורה ונאפית בתנור אע"ג דמשימין דבש וסממנין וכו' אפ"ה מברך עליהן המוציא דתורת לחם גמור יש להן וכו' ול"ד לפהבב"כ דבעינן קביעות דהתם אין להן תואר לחם גמור כמו אלו". ובס' הבתים כתב "הלחמניות והוא שעושין כעין מגדלים ומציירין בו צורות הואיל ואינו נאכל בתורת קבע אלא מעין פהבב"כ אם לא קבע סעודתו עליהן מברך במ"מ ויש מי שכתב שאם הוא נעשה מעיסה גמורה בלא עירוב דבר אחר אע"פ שלא קבע סעודתו עליו מברך המוציא שלא יצא מתורת לחם מפני הצורות".
ולעיקר הנידון אם דבר שברכתו תלויה בקבי"ס הוי לחם בעיקרו או לאו, הנה מצינו בד' הראשונים אופנים שאין חיוב חלה, והיינו דחסר כאן שם לחם, ומ"מ ע"י קבי"ס דין הברכה הוא כלחם גמור. דבתור"פ (לז, ב) כתב: "אבל אניל"ש אין מברכין המוציא ואין חייבין בחלה דל"ה אלא גובלא בעלמא ואם קבע סעודתי' עלייהו מברך המוציא" וכ"ה בתור"פ פסחים לז, ב עי"ש, וכ"ה בהגה' ר"פ לסמ"ק מ' קנא, ז"ל: "ומיהו הני נילו"ש אע"ג דסופן עיסה באילפס מ"מ פטורות מהחלה ומברכת המוציא ומנט"י משום דבלילתן רכה יותר מדאי והוי כמו גובלא בעלמא דקאמר תלמודא דפטור ומיהו אי קבע סעודתייהו עלייהו וכו' אין לאוכלן בלא ברכת המוציא כדאמרינן גבי לחמניות דהיינו נילו"ש לפי' התוס' מ"מ נכון לברך ברכת המוציא על לחם גמור כדי לפטו' הנילו"ש". וע"ע בתוס' ריה"ח ותורא"ש ורשב"ץ לח, א וסמ"ג עשין כז. ויותר מכן כתב הנמוק"י כאן "ופידאווש ואלאטריאה בלע"ז אע"ג דתחילתו עיסה כיון דמבשלין אותו בקדירה לית בהו תוריתא דנהמא ולא מברכינן עלייהו אלא במ"מ כמו בגובלא בדלא קבע סעודתי' עליה", ונ' מדבריו דגם בפידאווש ואלטריאה מהני קבי"ס, (וכד' הגו"ר הנ"ל, ועי' פרח שושן כלל א סי' ד-ה), אע"ג דנתבשלו בקדירה ואין להם תוריתא דנהמא.
וכ"ז אפשר להבין היטב לשי' המג"א הנ"ל, דבאמת אי"ז סתי' שיהיה דבר הפטור מן החלה ומ"מ יהיה בו ברכת המוציא ע"י קבי"ס, דדין ברכת המוציא ע"י קבי"ס אינו מוכיח שיש שם לחם בלא"ה וכד' הרעק"א, אלא אדרבה גם דבר הפטור מן החלה יכול להתחייב בברכה כעין לחם ע"י קבי"ס. (והדוג' לזה היא מד' הגמ' לה, ב "אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח אי הכי נבריך עליה שלש ברכות לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא אי קבע עלויה סעודתיה מאי אמר ליה לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם", ודו"ק דכל היכא דלא בטלה דעתו שייך בהמ"ז גם בזולת לחם. וכבר הביא מזה הרשב"ץ לדון דגם באטריות ע"י קבי"ס הוי לחם לענין בהמ"ז). ומה"ט הוק' להמג"א דל"ש לצאת יד"ח מצה בפהבב"כ, דאע"ג דע"י קבי"ס הוי כלחם, כ"ז הו"ד לענין ברכה, אבל לענין מצה ודאי מהיכ"ת שיהיה כלחם.
אלא דג"ז מצינו בד' רבינו יונה בסוג', דכתב לגבי טריתא דארעא: "האי טריתא דארעא מברך עלה במ"מ וכו' לדעת רש"י ז"ל צריכין אנו לומר שההפרש שיש בין טריתא זו לטריתא שאמרו למעלה וכו' ולפיכך אינו מברך עליהם המוציא ואינה חייבת בחלה מפני שעל ידי שאופין אותה בקרקע אין עושין אותה עבה ואי אפשר שתהיה בלילתה כמו שאר עיסות ואי קבע סעודתיה עילוה מברך עליה המוציא ושלש ברכות". ולהדיא אמרי' בסוג' בהא "אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה", ובשלמא לגבי ברכה כלחם י"ל כנ"ל, אבל לגבי מצה ע"כ דהוי לחם, וצ"ע דהא פטור מחלה ואף אין ברכתו כלחם בלא קבי"ס. וזה ממש כעין קו' המג"א בד' הרמב"ם דאיך שייך שפהבב"כ תועיל לדין מצה. ודוח"ל דיש כאן ריבוי מקרא דלחם עוני, (עי' רא"ה וב"י כאן, ופר"ח בסי' תנד, ובד' הראשונים לט, ב), דסו"ס הא דין לחם דחלה ומצה שווים בזה בכל אופן.
ובזה גם ל"ש כ"כ ד' הרעק"א דמ"מ הוי פת, ורק דלענין ברכה במסויים תליא בקבי"ס, דבשלימא בפהבב"כ י"ל כן אחר שיש בזה חיוב חלה, אבל האי טריתא הפטורה מחלה ע"כ דל"ה לחם, ואיך יצא בה יד"ח מצה. (אמנם יתכן שאין מד' הר"י טענה כנגד ד' הרעק"א, דאף שמצינו בטריתא שאינה לחם ומ"מ ע"י קבי"ס ברכתה כלחם, מ"מ בפהבב"כ יש ללמוד מדין ברכה בקבי"ס דבעיקרה הוי פת. דהרי בפמ"ג בסי' קסח בא"א סקי"ג מבו' דלגבי פהבב"כ מהני קבי"ס יחד עם בשר ודגים, ואילו לגבי טרוקנין בעי' שתהיה הקבי"ס רק על הפת, וגם כמש"כ הראשונים כאן שלא יאכל עם זה פת אחרת, ועכ"פ יש חילוק בזה בדין הקבי"ס, דלגבי טרוקנין הקבי"ס היא יותר מהני לגוף הלחם).
וכד' ר"י הנ"ל נקט הב"ח בביאור ד' הטור, וכתב: "השתא לפי גירסא זו בטרוקנין פשיטא ליה דלחם גמור הוא לענין חלה ולענין המוציא ואפילו לא קבע סעודתא עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות אלא דבטריתא קמיבעיא ליה לענין המוציא דכיון שעשויה בקרקע אי הוי לחם לענין המוציא ומהדר ליה דלאו לחם הוא ואין מברך אלא בורא מיני מזונות אלא אם כן דקבע סעודתא עליה דאז כיון דקבע הוי ליה לחם אף לצאת ידי חובתו בפסח". (ועי' חזו"א סי' כו סק"ח). ונמצא כן להדיא בד' הראבי"ה שכתב בסי' קד: "וטריתא מברכים עליה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתו עליה מברך עליה המוציא וג' ברכות לאחריה כדחזינן מעשה רב דמר זוטרא אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינא בה ואף על גב דגמרי להו לחם לחם מהדדי בריש מסכת חלה בירושלמי ובפ' כל שעה ובפרק העומר כיון דעל ידי קביעות נקרא לחם נפיק בה נמי בפסח". (אמנם הרמב"ן בהל' חלה נראה דגרס בד' הגמ' "הואיל ואדם יוצא בה י"ח בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב הלכך חייבת נמי בחלה", אמנם בהמאורות בסוג' נראה ד'הואיל' אזיל אלעיל מינה, ז"ל "מברך המוציא ושלש ברכות הואיל ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח"). וכ"נ גם בפי' הר"ח בסוג' (והוא מהאו"ז בסי' קמח) שכתב: "דלענין שוויא נהמא אי קבע סעודתי' עלי' בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות ויוצא בה יד"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינא ביה". (ומאידך, הראבי"ה בסי' קכט ס"ל דבכזית חייב בבהמ"ז דאו', והא דקאמר 'שיעורא דרבנן' היינו בלחמניות ופהבב"כ. ומשמע דלגבי פהבב"כ פשיט"ל דגם ע"י קבי"ס ושביעה ל"ה כפת מדאו' אלא רק מדרבנן. וכפי הנראה דטריתא שאני לענין זה, וכדלהלן).
וע"כ חזי' מהאי דינא דקבי"ס הר"ז נפק"מ בעיקר שם הלחם, והיינו דאמנם האי טריתא ל"ה לחם ומה"ט אין בזה אלא ברכת במ"מ וגם אין בה חיוב חלה, אבל מ"מ אם קבע סעודה ע"ז נעשה בזה שם לחם, כיון דכל החיסרון בזה מתחילה הוא במה שאינו עומד כ"כ לקביעות ואכילה כלחם, אבל כדקבע עליה אין הקבי"ס סברא בפנ"ע להטעינו בברכת הלחם אלא הדבר עצמו נעשה כלחם ע"י שהוא נאכל בקבי"ס. ורק דלענין חלה ודאי דאינו חוזר ומתחייב, אם לא באופן המבו' בריבב"ן הנ"ל דנעשה מתחילה אדעתא דאכילה בקבי"ס. והנה המג"א תי' דבאמת פהבב"כ גופא אין אדם יוצא בה יד"ח מצה, וכמבו' בד' הרמב"ם שם דהוי מצה עשירה, והק' עליו האחרונים דא"ה ל"ב לטעמא דמצה עשירה דבלא"ה הא ל"ה לחם. ולכן נראה דהמג"א ג"כ ס"ל דאם קובע סעודה בפהבב"כ ודאי יצא בזה יד"ח מצה, דאין כאן סתי' בין דיני לחם להמוציא וחלה ומצה, דאדרבה ע"י קבי"ס הר"ז נעשה ללחם, אלא דהוק' לו איך כתב הרמב"ם בסתמא דאפשר לצאת יד"ח מצה בפהבב"כ, ולא הזכיר דהוא דוקא באופן שנאכל בקבי"ס. וממילא מה שהוצרך הרמב"ם לטעמא דמצה עשירה בפהבב"כ ל"ק כלל, דהא עכ"פ נפק"מ בטעם זה דגם בקבי"ס לא יצא בזה יד"ח. וכ"כ בביאור מרדכי למהר"ם בנעט אות ל בביאו"ד המג"א.
ובנו"א כעי"ז אפ"ל, דהנה הגר"ח בהל' חו"מ כתב בשי' הרמב"ם לגבי עיסת הרועים: "דכל שחזר וחשב עליה אח"כ להאכילה לאדם חוזר להיות בה דין לחם וגם פקע מינה הגריעותא מה שאינה עומדת לאכילת אדם כיון דעכשיו מיהא קיימא לאכילת אדם והויא לחם גמור וגם מפרש להמשנה דבזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דהוא זה לעולם ולא מהניא מה שחשב אח"כ לאכילת אדם ובחלה הטעם פשוט דהכל הולך בתר שעת חיובה וכדתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה וה"נ דכוותה כיון דבשעת גלגול עיסה אינה עומדת לאכילת אדם ולא חייל בה שם לחם ממילא הרי היא פטורה לעולם אבל במצה הא קשה למה אין יוצאין בה ידי חובת מצה בחזר וחשב עליה לאכילת אדם ולהכי הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא דאינה משומרת לשם מצה ור"ל דכיון דבשעת עשית העיסה אינה משומרת לשם מצה ע"כ ממילא אין יוצאין בה ידי חובת מצה לעולם". ולפ"ז י"ל דהא הוק' להמג"א, דאמנם ע"י קבי"ס נעשה בזה שם לחם, אבל לענין מצה הר"ז ל"מ דמ"מ ל"ה משומרת לשם מצה, אבל בתי' לא הוק' להמג"א למה נצרך הרמב"ם לטעמא דמצה עשירה, דנפק"מ בטעם זה גם באופן שנעשה מעיקרא ע"ד אכילה בקבי"ס, דבכה"ג הוי ג"כ משומרת לשם מצה.
אבל עדיין לא יתיישב בכ"ז מה דהרמב"ם כתב ג"כ דבכובא דארעא אדם יוצא יד"ח מצה, אע"פ דהתם ג"כ אינו מתחייב בברכה כלחם אלא ע"י קבי"ס, וא"כ גם אחרי מה שתי' המג"א דבמי פירות ס"ל להרמב"ם דל"ה פת הבב"כ אלא דוקא בדבש שמן וחלב, והא דכתב טעמא דמצה עשירה בזה הוא להוסיף דאפי' באופן הוי לחם (כגון שנאכל בקבי"ס, או דנעשה מעיקרא אדעתא דאכילה בקבי"ס, וכש"נ) ג"כ ל"מ למצה, אבל אכתי תיקשי למה כתב הרמב"ם בפשיטות דבכובא דארעא יוצא יד"ח מצה, והא בזה ק' קו' המג"א דהא ל"ה לחם אלא ע"י קבי"ס, ואמנם אם יקבע ע"ז סעודתו יצא בזה יד"ח מצה דע"י קבי"ס נעשה ללחם, אבל הרמב"ם לא פי' דכשר למצה רק בכה"ג של קבי"ס. (וע"ע לח"מ פ"ג ה"ט). וכה"ק הרבה אחרו' על המג"א.
והנה בד' הר"י יל"ד, שכתב שם: "האי טריתא דארעא מברך עלה במ"מ וכו' לדעת רש"י ז"ל צריכין אנו לומר שההפרש שיש בין טריתא זו לטריתא שאמרו למעלה שזו עשויה בקרקע כמו שדרך לעשות השוכנים באהלים ולמעלה מדבר בשנעשתה בכלי ר"ל בכירה עצמה ולפיכך אינו מברך עליהם המוציא ואינה חייבת בחלה מפני שעל ידי שאופין אותה בקרקע אין עושין אותה עבה ואי אפשר שתהיה בלילתה כמו שאר עיסות", וצ"ע מה הוק' לו דהא ודאי שייך דבר החייב בחלה ומ"מ ברכתו כלחם תהיה תלויה בקבי"ס, דהא כל פת הבב"כ (מלבד בנילוש במי פירות לדעת הרא"ש) יש חיוב חלה וברכתו במ"מ בלא קבי"ס, ואמאי לא נימא הכא ג"כ דטריתא חייבת בחלה כגי' של רש"י ומ"מ ברכת המוציא בזה תלויה בקבי"ס. ובפשיטות י"ל דהוק' לו כעין ד' הב"ח הנ"ל שכתב "מדמהדר ליה רב יוסף בריתחא מי סברת נהמא היא ואי אטרוקנין קמבעיא ליה הא פשיטא דמסתברא מדחייבת בחלה אלמא דנהמא היא ואיכא למימר דנהמא נמי הוה לגבי המוציא ואמאי רתח עליה וקאמר מי סברת". אמנם י"ל עוד דדוקא בפהבב"כ שייך לומר דהוי לחם גמור (וכהבנת הרעק"א הנ"ל) ומ"מ דין הברכה תליא בקבי"ס, אבל בטריתא אם אך נימא דחייבת בחלה ע"כ שם לחם דידה לא תליא בקבי"ס.
(ולפ"ז נפקא דהרעק"א והמג"א בסוה"ס שהביאו לדון בתוס' בביצה אם דבר דמהני בו קבי"ס חשיב לחם לענין בישולי עכו"ם, אי"ז שייך למש"כ התוס' כן בסו"ד, דשם איירי לענין נילי"ש ובזה באמת יל"ד האם הא דמהני קבי"ס מוכיח דהוי לחם גמור כמסק' התוס', או דהקבי"ס היא התחדשות, ולעולם יש בו משום בישולי עכו"ם, אבל לענין פהבב"כ הרי מהא דמהני קבי"ס לענין ברכה ודאי שמעי' דהוי לחם גמור. וממילא דאכתי י"ל כד' הרעק"א אף בתחילת ד' התוס' דבפהבב"כ אין לדון משום בישולי עכו"ם דהא פשיטא דהוי כלחם גמור, ונילוש בביצים נמי הוי כפהבב"כ).
דהנה הרא"ה בסוג' הק' לד' הרי"ף וז"ל: "עשאה רבנו ז״ל לזו כפת הבאה בכסנין דאמרי' לקמן דאית ליה האי דינא והוא פת שנאפו קליות בתוכו ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין ושנייה שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה ובין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה ודאמרי' דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות לא לעכובי דבלאו הכי נמי לברוך שלש ברכות אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דמר זוטרא למיעבד הכי למימר דשפיר חשוב דאורחיה דאינשי למיקבע סעודתיהו עליה". וא"כ י"ל דזה היה ק' להר"י לגי' רש"י דחייבת כיון דאי נימא דחייב בחלה ע"כ הוי לחם גמור, ואין טעם להצריכו קבי"ס לענין ברכה כלחם, דל"ד לפהבב"כ וכד' הרא"ה. ולכן ע"כ דהאי טריתא פטורה מן החלה ואינה לחם כלל, ורק דע"י קבי"ס יש לה דין ברכה כעל לחם.
אשר לפ"ז י"ל גם לאידך גיסא דקו' המג"א על הרמב"ם דאיך יוצא יד"ח מצה בפהבב"כ, גם היא אינה אלא לגבי פהבב"כ, דס"ל כד' הרא"ה דל"ה לחם גמור כ"כ כיון דנשתנה ולכן בעי' קבי"ס, ורק ע"י קבי"ס הר"ז נעשה ללחם, וממילא דכדי לצאת בזה חובת מצה צריך ג"כ קבי"ס וק' על הרמב"ם דהכשיר בסתמא. (ומ"מ פהבב"כ חייבת בחלה, דסו"ס הא יש בה צד לחם לכשתיאכל בקבי"ס). אבל לגבי כובא דארעא הרי הק' הרא"ה דהוי לחם גמור ומהיכ"ת להצריך בזה קבי"ס, וס"ל להמג"א דבזה ע"כ יהיה הביאור כהבנת הרעק"א בפהבב"כ, דלענין ברכה יש דין מסויים דאף דהוי לחם מ"מ ברכתו בלא קבי"ס במ"מ, (עי"ש בראש יוסף), אבל לצאת בזה יד"ח מצה ודאי אפשר גם אם לא יקבע סעודתו ע"ז, דמ"מ בעצמותו הוי לחם לענין חלה ומצה, ושאני מפהבב"כ דאינה לחם בלא קבי"ס כיון "דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין ושנייה שנוייא". וע"ע בשש"כ פנ"ד ס"ק קלא מש"כ בשם הגרשז"א כעיקר הסברא הנ"ל.
באופן דלפ"ז נפקא דאם נבוא לדון איזה פת יותר רחוקה משם לחם, האם פהבב"כ או פת שבלילתה רכה וכד', לשי' המג"א פהבב"כ נשתנית מתורת לחם טפי, ולא יצא בה יד"ח מצה אא"כ יתן בה שם לחם בקבי"ס, ואילו טרוקנין אף דלענין ברכה כלחם בעי' קבי"ס מ"מ ביסודו הוי לחם גמור, ונפיק ביה ידי מצה בכל אופן. ואילו שי' הרעק"א היא להיפך, דפהבב"כ הוא לחם גמור לענין מצה ולענין בישולי עכו"ם, וטרוקנין יצא מתורת פת ובעי' קבי"ס ובלא"ה ל"ה לחם כלל, (ולענין בישולי עכו"ם זהו נידון התוס' בביצה הנ"ל). דהרעק"א אזיל בזה כסברת הר"י הנ"ל, ואילו המג"א אזיל כהרא"ה. ולהבנת הרעק"א יש טעם גדול למש"כ הפמ"ג הנ"ל דבטרוקנין בעי' קבי"ס על הפת לחוד, ודלא כפהבב"כ דדבר אחר ג"כ מצטרף, כיון דבטרוקנין צריך לחול שם לחם ע"י קבי"ס. ולהבנת המג"א יש מקום לדון כסברת האחרו' דבטרוקנין תליא בקבי"ס דידיה (כדמר זוטרא, ואולי אפי' דשבת ויו"ט ומצוה קובעת, וכנ"ל), ואילו בפהבב"כ צריך את מעלת הקבי"ס בחפצא, והיינו שיעור שאחרים קובעים עליו.
והנה להלן (מב, א) אמרי': "אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא אמר להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו וכו' אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא", וכתב ע"ז בת' רבינו יונה: "ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא דקבעו עילויהו מברכין עליהן המוציא וכי היכי דבהני אזלינן בתר קביעות הה"נ בפת הבאה בכסנין אף ע"פ שברכתו בורא מ"מ היכא דקבע עליה מברך עליה המוציא וג' ברכות", וצ"ע איך יש להשוות דין פהבב"כ עם דין לחמניות, דהרי לפמש"נ לגבי לחמניות מהני קבי"ס בפשיטות כיון דמעולם לא נפיק מתורת פת, ואדרבה לענין מצה יש לצאת בזה אפי' בלא קבי"ס, ואילו בפהבב"כ הרי רק הקבי"ס היא הנותנת שם לחם, ואיך שוו אהדדי. אלא דבאמת עכצ"ל דהאי לחמניות לא דמו לדינא דטריתא אלא חייבים הם בחלה מ"מ, והוו ממש כעין פהבב"כ, וחיסרון הלחם שבהם הוא מאותו הטעם והגדר של פהבב"כ, דהא בלא"ה יאמר הרא"ה "עשאה רבנו ז״ל לזו כפת הבאה בכסנין", אלא ע"כ כנ"ל, וכמש"כ הרא"ה עצמו, וכן המאירי ותוס' רי"ש דהני לחמניות הוו ממש פהבב"כ.
ובהמובא לעיל לחלק בדיני קבי"ס בין טרוקנין לפהבב"כ, הנה ע"ע מקראי קודש פסח ח"ב סי' מה שר"ל דלגבי טרוקנין סגי במה שהוא קוב"ס וכלש' הגמ' במר זוטרא, -והרשב"ץ דקדק ממר זוטרא דסגי בקבי"ס דידיה בלא שיעור שאחרים קובעים-, ולא תליא באחרים כבפהבב"כ, וכמו דמשמע גם מלש' השו"ע דפהבב"כ קבי"ס תלויה ב'אחרים', וטרוקנין תליא בדידיה. ובמנחת פיתים כתב כעי"ז, ועפ"ז יישב קו' האחרונים הנ"ל על המג"א מכובא דארעא, כיון דבדבר שאינו תלוי בקביעות של אחרים אלא בעצמו, שפיר י"ל ד'שבת קובעת' ואכילת מצת מצוה חשובה כקבי"ס, משא"כ אי תלוי באחרים. וכעיקר הנחה זו מבו' בפמ"ג סי' קפח בא"א סק"ט ובבנין עולם סי' ח דהא דל"א שבת קובעת הוא מה"ט דלא תליא אלא ב'שיעור' שאחרים קוב"ס. ועד"ז י"ל ג"כ דאף לולי דשבת קובעת, אי חזי' דסגי בקבי"ס דידיה ול"ב קבי"ס בחפצא, ע"כ דבטרוקנין הוי לחם מעיקרא ול"ד לפהבב"כ, וכש"נ. ואפ"ל באמת עוד על הדרך הזו, דאמנם 'שבת קובעת' ו'מצוה קובעת' ל"ש בפהבב"כ, כיון דהחיסרון בשם לחם דידיה הוא דאינו עומד לקבי"ס, ומצות מצה אין לה ענין עם קבי"ס, אבל טרוקנין שהחיסרון הוא בגוף שם הלחם, אפשר שהמצוה של מצה תהיה קובעת את השם לחם.
♦ ♦ ♦
________________
הערות שוליים
- ↑ . כוונתו, דהתם משמע דהבהמ"ז של פסח הוא מחוייב, ול"א אי בעי לא אכיל, ואי נימא דבפהבב"כ יוצא יד"ח מצה, הרי אפשר שלא יברך בהמ"ז. אמנם מצינו כמה אופנים שאפשר לצאת יד"ח מצה גם בלי להתחייב בבהמ"ז. (חלקם בודאי וחלקם שנויים במחלוקת ותלויים בספיקות, ואכמ"ל בפרטיהם והלכ'). וכגון מצה האפויה מתערובת דגן וקטניות ויש בה שיעור כזית דגן בכא"פ, וכן בתערובת דגן ואורז כשאין בדגן כזית בכא"פ, מצה מחיטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב, וכן באכילת כזית מצומצם מה שבין החניכיים מצטרף למצה ולא לבהמ"ז דתליא במיעיו, כפאוהו לאכול מצה, אכל מצה טפילה למליח, גזל חיטין ואפאן וקנאן עי"ז בשינוי, אכל חצי זית מצה ואח"כ חצי זית מדבר שברכתו בנ"ר ונצטרפו לברכת בנ"ר ובירך כן ואח"כ אכל עוד חצי זית מצה, אכל מצה מעופשת קצת הפטורה מדרבנן מבהמ"ז, ויל"פ בכל הנך ע"ד המג"א הנ"ל.