הדר קבלוה - תורה ותפילה

דברים שנאמרו בשיחה בישיבת חברון
ע"י הגה"צ ר' חיים יצחק קפלן שליט"א
בר"ח אדר ב' תשע"ו
ונכתבו ונמסרו ע"י אחד השומעים
שיחה לפורים מאת הגרח"י קפלן
הדר קבלוה ♦ תורה ותפילה
א.
מהלך של שלימות מיוחדת עולה מתוך התבוננות בתכליתו ותפקידו של המשכן בישראל. שכן בודאי שעיקר עניינו של המשכן כפי המתבאר בכל הפרשיות להיות מקום העבודה, ע"י הקרבת הקרבנות וכל העבודות הנלווים אליה^[1]א). אולם עם זאת חזינן להדיא שהיה המשכן גם המקור אשר על ידו נמסרה תורה לישראל וכדכתיב 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל'. וכשם שנמשכה מסירת תורה מן השמים לישראל דרך המשכן, כמו כן נמסרה משם התורה ע"י החכמים לישראל כשנקבע מושבם בלשכת הגזית. עד שעל שם כך נקרא שמו 'הר המוריה' - 'שמשם הוראה יוצאת לישראל'^[2]ב).
וזה נותן לנו בוודאי תפיסה יסודית בציור של תורה כצורתה, כי לא במקרה מקום מסירת התורה נקבע באותו מקום שבו עומדת שלימות העבודה. ואין זה אלא כי שלימות התורה מתקיימת רק ע"י שלימות העבודה. ולשם כך אנו אומרים בתפילה 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך ושם נעבדך ביראה', כי כל עוד אנו חסרים את המשכן ואת העבודה ממילא נמצאנו חסרים אף בקניין התורה.
ומשכך הם פני הדברים הרי שעלינו להשתדל להבין את תוכן הצירוף הזה שבין תורה לעבודה, ומדוע נקנית התורה דווקא כשהיא שלובה יחד עם העבודה והיראה.
♦
ב.
והנה אף בתוך נס פורים עולה הציור הזה של החיבור וההשלמה בין התורה לבין העבודה והתפילה. שכן נחלקו חכמים מהי הזכות שעמדה לאסתר כשנכנסה ביום השלישי לצום אל אחשוורוש 'רבנן אמרי בזכות יום שלישי של מתן תורה, ר' לוי אמר בזכות יום שלישי של אברהם [עקידת יצחק]' (בר"ר וירא נו). וביאר המהר"ל^[3]ג) שתורף המחלוקת שביניהם האם זכתה בעבור שהיו בעלי תורה ולומדים בתמידות יומם ולילה, או בעבור שהיו דבקים בו ית' בצום ובתפילה. ובודאי שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומשניהם אנו למדים שתוקפו של נס פורים עמד ע"י מהלך של תורה ועבודה השלובים יחד באותה תקופה.
ולפי המהלך הזה שהיה בנס הפורים נתקן לנו ג"כ עבודת יום הפורים. שכך שנינו (מגילה ד.) 'אמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר 'אלוקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי''. ופירש רש"י 'זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה'. וכלומר שבקריאת המגילה ביום ובלילה אנו זוכרים את הנס אשר נעשה בזכות עבודת התפילה שהיו משתדלים בה. וכפי שכתב הרמב"ם (בסוף מנין המצוות) 'הנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כהשם אלוקינו בכל קראנו אליו''.
והנה כך הראה דודי הגר"י יפהן את דברי הרי"ד^[4]ד) על דברי הגמ' במגילה (יד.) 'ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שעמדו לישראל לא פחתו ולא הותירו על התורה אפי' אות אחת חוץ ממקרא מגילה' - ובפשוטו קאי על מצות מגילה שנתחדשה מד"ס^[5]ה), אך בדברי הרי"ד מבואר פירוש ועניין מחודש 'פי' לא הוסיפו תורה לישראל שיהו קורין בה, ומקרא מגילה נראה שהוסיפו על התורה שקבעו עליה חובה בקריאתה, כמו שחייבין לקרות את התורה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה''. ובודאי שמקור דבריו הוא מה שהשוו את המגילה לד"ת שבתוך הספר תורה, וכדאיתא מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה^[6]ו). והיינו שנתייחדה מצות קריאת המגילה שנכללת בכלל גדרי ת"ת ונחשב במצוה זו שהוסיפו תורה לישראל. ולפי הנראה בדבריו למד כן ממה שנתחייבנו לקרותה ביום ובלילה. שכן אם נתבונן בדבר הרי שלא מצאנו כמו כן בכל מצוות המועדים כולם שנהיה חייבים בהם לחזור ולשנותם ביום ובלילה. כי מצות מצה מחויבת רק בלילה הראשון, ומצות לולב ותקיעת שופר מחויבות רק ביום, וכן בכל המצוות^[7]ז). ואילו במקרא מגילה^[8]ח) תקנו לקרותה בלילה ולחזור ולשנותה גם ביום. ומתוך כך למד הרי"ד 'שקבעו עליה חובה בקריאתה כמו שחייבין לקרות את התורה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה''.
ומצינו א"כ כי באותו הדין והחיוב לקרות את המגילה ביום ובלילה מתמזגים שני העניינים הללו של תורה ועבודת התפילה. שמצד אחד באנו להזכיר את סיבת הנס על שהיו זועקים יומם ולילה. ומצד שני העמדנו במצוה זו תוספת חיוב של תלמוד תורה. וכאמור, שבמצוה זו באו חכמים להעמיד את המהלך של נס פורים שהתרחש בזכות השלימות המיוחדת של אותו הדור שהיו מעוטרים בעבודת התפילה ובלימוד התורה גם יחד.
ובפשטות יש לנו ללמוד כן בדברי הבעה"ט על הפסוק (כח, לה) 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש', שכתב כי שלושה פעמים נאמר 'ונשמע' - 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש', נעשה ונשמע', 'ונשמע פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה היא'. וזהו רמז לדברי הגמ' (מגילה ג:) שמקרא מגילה עדיף על ת"ת, וכמו כן מקרא מגילה עדיף על עבודה [שהכוהנים מבטלים עבודתם והולכים לשמוע מקרא מגילה]. שה'ונשמע' הראשון איירי על העבודה. ו'הנשמע' השני איירי במתן תורה. ו'בנשמע' השלישי שאיירי במקרא מגילה עליו נאמר 'כי רבה היא' לומר שעדיף על שניהם. ומסתמא הטעם בזה הוא ע"פ האמור שבמקרא מגילה יש שלימות של תורה הבאה עם עבודה, ועל כן עדיפה על עבודה לבדה ועל תורה לבדה.
♦
ג.
ויש לנו להוסיף עוד כמה מקומות אשר בהם אנו למדים על דבר תוספת המעלה בתורה הבאה יחד עם עבודת התפילה. שכך שנינו (ב"ב י.) 'רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר דכתיב 'אני בצדק [צדקה] אחזה פניך [תפילה] אשבעה בהקיץ תמונתך'. מאי 'אשבעה בהקיץ תמונתך' אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא'. ופי' רש"י 'בשכר הקיצה אשבע תמונתך'^[9]ט). וא"כ נמצאנו למדים מן הפסוק שעסק התורה ועבודת התפילה אינם עומדים כל אחד לעצמו אלא שניהם גם יחד מעמידים את הציור השלם כשכל אחד משפיע על השני, העבודה על התורה ולהיפך.
וברמב"ם הל' תלמוד תורה כתב (ג, יב) 'אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח'^[10]י). וזהו חידוש נפלא שיש מעלה מיוחדת ליגיעת התורה הנעשית במקום התפילה, שזו התורה לא תשכח במהרה. וביותר, שאם נתבונן בסדר הדברים בהלכה זו יראה שכיוון לסדר דין זה כהמשך למה שכתב קודם לכן על דרך קנין התורה שתהיה בבחינת 'אדם כי ימות באהל', וא"כ הרי שהתמיהה מתעצמת כי בפשטות 'אהל' היינו בית המדרש, ובמה ראה הרמב"ם לסדר בתוך ההלכה הזו את מעלת היגע בלימוד התורה בבית הכנסת.
ואף על הצד השני של מטבע זו דרשו חז"ל (תנחומא פקודי ד) 'משכן העדות' - 'שני שמות נקראו למשכן, 'משכן העדות' - זו תורה, ובמקום אחר אמר 'לפני משכן השם', אמר הקדוש ברוך הוא אם בזה אדם את בתי כאלו מבזה לי אם נכנס אדם לבית הכנסת ובזה את תורתי כאילו עלה ובזה את כבודי'. דהיינו שיש חומרה מיוחדת בביזוי תורה בבית הכנסת יותר מבכל מקום. ואמנם שמן הסברא כן הוא שהוי בבחינת 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית', אבל מ"מ חזינן שיש ילפותא לחומרת העוון הזה משמו של המשכן, ולמדים אנו מכך שאין זו סברא חיצונית הגורמת את תוספת החומרה שבעוון זה, אלא כי באמת יש מדרגה מיוחדת לתורה הזו המתקיימת בבית הכנסת, והמבזה את התורה שם הרי הוא פוגם פגימה יתירה עד שנחשב לו כאילו 'עלה וביזה את כבודי'.
ועוד מצינו במה שכתב העמודי אור (בהקדמה) לבאר ולסדר מתי תקרא התורה ארוסה [אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'], ומתי תקרא נשואה. שאצל האדם השלם בתורה וביראת חטא תקרא נשואה. ואילו אצל מי שאינו שלם אף ביראת חטא תחשב אצלו לארוסה בלבד^[11]יא).
וכן הוא לשון החזו"א במכתבו (קוב"א ח"א, קנד) לא' מראשי הישיבה^[12]יב) על ישיבתנו וישיבות שכמותה 'ישיבות צמודות תורה ויראה'. שזו הדרך התווה אותה האלטער^[13]יג), לגדל אנשים שתהיינה התורה והעבודה מחוברות אצלם יחד, ותהיה תורתם מתוך יראת חטא, ויראתם יראה של תלמידי חכמים הבאה מן התורה. וכדברי רבותינו על צורת הישיבה אשר היא 'בית גדול שמגדלים בו לתורה ולתפילה'. שהכל עניין אחד הוא תורה ותפילה ויראת חטא כמו שאנו אומרים בתפילה 'ושם נעבדך ביראה'.
ובדבר הזה למדנו ג"כ מעניינו של יום הפורים. שכן שני דברים הללו דרשו חז"ל על בית המקדש שנקרא 'בית גדול', שחד אמר על שמגדלים בו לתורה, וחד אמר על שמגדלים בו לתפילה (מגילה כז.). ומסתמא סמכו דבריהם על מאמר הכתוב (דברים ד, ז ח) 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כהשם אלוקינו בכל קראנו אליו: ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום'. שלגוי גדול שכזה המושלם בתפילה ובתורה בודאי יש בית גדול שבו הוא מתגדל אל המעלות הללו.
וגדולה זו הרי שעמדה בישועה של יום הפורים, כי על נס זה נאמר 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כהשם אלוקינו בכל קראנו אליו' וכלשון הרמב"ם לעיל^[14]יד). וזה מצד הקב"ה שהושיע את ישראל מן הצרה. ומצד ישראל ש'הדר קבלוה' נתקיים 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום'. שמתוך הישועה הזאת עלתה ופרחה לה השלימות והגדולה הזו של גוי גדול האוחז בתורה של יראה וביראה של תורה.
ולאחר שנתבאר לנו מכל מקום כי התורה העולה מתוך העבודה יש בה שלימות מיוחדת, שומה עלינו להעמיק בדבר ולעמוד על שורש העניין שמתוך כך נוכל לזכות ולקנות את הקניין המעולה הזה.
♦
ד.
וביאור הדברים נראה שמיוסד בדברי המדרש הידועים על מהותו של המשכן, וז"ל (שמ"ר תרומה לג) 'ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר 'ויקחו לי תרומה', משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלנה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר 'ועשו לי מקדש''.
ונתבונן בדבר, שהרי זה פשוט שאין כוונת המדרש במשלו שחפץ המלך רק לדור סמוך לבתו. שא"כ איך נמשל מזה הבחינה החדשה הזו של 'נמכר עמה'. אלא ודאי שרצונו של המלך להיות חלק מן הנישואים עצמן. וכוונתו א"כ, שכאשר ישא החתן את בתו לא ישא אותה רק כמו שהיא מצד עצמה, אלא ייקחה כבת המלך. ומתוך שנושא אותה מצד היותה בת מלך אזי יש למלך חלק בנישואים עצמן.
וכמו כן אמר הקב"ה לישראל 'בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו'. כי עכשיו בשעת מתן תורה כשישראל מקבלים את התורה מיד המלך עצמו עוד רואים את המלך בתוך מעשה הנישואים, שנותן את הכלה לידיו של החתן. אך לאחר 'שנטלה וביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו' ביקש המלך שנעשה לו בית שידור בתוכו, שעי"כ תישאר התורה תמיד בבחינה של בת המלך, ויהיה המלך תמיד בכלל הנישואים עצמם.
ומשמעות הדברים היא, כי תפקיד המשכן בישראל להיות מקום לעבודה שהיא לפני המלך, כדכתיב (תהילים צח, ו) 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך השם'^[15]טו). ומתוך עבודה זו מתקיים 'ושכנתי בתוכם', שאין עניינו של המשכן להיות בית בעלמא לשכינה. אלא בודאי שכל תכלית בניית המשכן כדי שבו נעבוד את הבורא ונעמוד לפניו ממש, ובזה יחשב שדר עמנו בתחתונים. וכאשר נמצא עמנו המלך, אזי תהיה התורה לעולם בבחינת בת המלך, ובתוך הזיווג של ישראל עם התורה יהיה גם נותן התורה עצמו.
כי זוהי צורת קנין התורה השלימה, שאין היא עומדת כחכמה בלבד, אלא בתוכה צריך להישמע נותן התורה עצמו. כפי שביאר הגר"א את דברי הגמ' בברכות (נח.) 'תנו רבנן הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם - אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם'. - 'כי למקבלי התורה שהם חלק אלו-ה ממעל שייך לומר 'שחלק' - שנתן חלק ממנו, אבל באומות העולם נתן דבר ולא מעצמו'. וכמאמרם ז"ל 'אנוכי' - 'אנא נפשי כתבית יהבית' (שבת קה.).
וממילא כאשר יחפוץ אדם להיות שלם בלימוד התורה צריך שיכוון דעתו להשיג בלימודו את התורה כצורתה, שלא תהיה כהשגת חכמה בעלמא, אלא בבחינת 'בת המלך', כי בתוכה צריך שישמע את המלך - את נותן התורה.
♦
ה.
וכאן עולה נקודת החיבור אצל האדם בין עסק התורה שלו לבין עבודת התפילה ויראת החטא. שהרי דקדקו חכמים בלשון הברכה ואמרו 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו'. כי אע"פ שאין דבר נהדר בבריאה שלא נתקנה עליו ברכה ושירה, בכ"ז לא יהיה האדם החכם כשר וראוי לברכה רק אם תהיה יראת שמים בלבו - 'כי כל שאר רוח נפש גדולה, נשמה יתירה, מתת אלוקים בישראל, שאין אבוקת היראה - מעשי ידי אדם - מאירתה, מרוסקת היא מעוכה היא, ואין מברכין על הפתיתין' (אגרות ומכתבים פחד יצחק מכתב סא^[16]טז)).
שכן חכמת התורה אינה חכמה הזקוקה לכישרון ושכל בלבד, כי אם לנפש מרוממת אשר יסודה חלק אלו-ה ממעל. הואיל וכאמור תכלית קבלת התורה שנקבל עמה גם את נותן התורה. ובעבור שנזכה 'לחלוק' מחכמתו ית' יש לנו להכין את עצמנו להיות אוצר וכלי קיבול ראוי, וזה על ידי שתהיה יראת שמים מושרשת בקרבנו, שאז נוכל לומר ולברך 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו'.
ועומקם של הדברים הוא כי רק כאשר ניגש האדם אל התורה מתוך הכרה והבנה שכל דיבור ודיבור וכל דין ודין שלומד מחייבו להיות עומד תחתיו עד שכל מציאות חייו וכל אישיותו יהיו מעוצבים ע"פ דיני ומוסרי התורה, שזו בעצם תכלית היראה, רק אז יהיה הלימוד הזה קנין ראוי לתורה כצורתה - תורה שיש בה את נותן התורה. אך אם יעסוק בתורה בלי שתהיה יראת שמים ויראת החטא מושרשת בלבו, הרי שאף אם תהיה התורה קיימת, מ"מ תהיה זו תורה אשר היא כחכמה בעלמא אשר איננה חלה בתוך האדם. כי אין הקב"ה 'נותן את עצמו' אלא רק למי שמבקש שתחול התורה בעצמו - בחלק אלו-ה ממעל.
ועל זה באה התפילה 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך ושם נעבדך ביראה'. שכאשר נזכה שימצא לנו מקום העבודה השלימה, מקום שבו נעמוד לפני המלך ונעבוד אותו ביראה, מתוך הכרה ברורה שכל עצמיותנו נתונה לפניו, אז נהיה כשרים וראויים לקבל את 'חלקנו' בתורה, בבחינת 'וחיי עולם נטע בתוכנו'.
וכך אנו למדים מפירוש הרמב"ן עה"פ (כה, כא כב) 'ואל הארון תתן את העדת אשר אתן אליך: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל'. שבדקדוק הפסוקים יש כאן שתי תמיהות, האחת, שכבר נאמר לעיל (שם טז) 'ונתת אל הארון את העדות'. והשניה, שחזר והדגיש כאן בפסוק השני שישים את הכרובים על הארון שהוא ארון העדות, וצ"ב מה בא כאן הכתוב ללמדנו. וביאר, שכוונת התורה ללמדנו את הטעם שיהיו הלוחות מונחים בארון, וכן שיהיו הכרובים מונחים על גביהם. ועל זה אמר הכתוב שבשביל ש'נועדתי לך שם ודברתי איתך' צריך קודם להכין את המקום שיהיה ראוי להשראת השכינה, וזה ע"י שיהיו הלוחות מונחים בתוך הארון. ולאחר מכן ישים את הכרובים עליהם, ומבין שניהם ידבר אליו את כל אשר יצווהו^[17]יז). והיינו שיש את התורה בעצמה, אולם בתוך התורה נמצא הדיבור של נותן התורה. ומבואר א"כ שהאופן שעל ידו אפשר לקבל את הדיבור הוא רק מתוך שתהיה השראת השכינה. ובזה אנו יכולים ללמוד ממה שכתב הרמב"ן בתחילת פקודי 'משכן העדות' - 'משכן הנעשה ללוחות העדות' (לח, א). וכלומר שכל השראת השכינה ששורה במשכן נקראת ע"ש העדות. והשראת שכינה זו לימדנו הרמב"ן בהקדמה לספר ויקרא שאינה אלא ע"י עבודת ישראל וקיום המצוות. ונמצאנו למדים א"כ שתכלית העבודה להשרות את השכינה שמתוך כך יהיה בידינו לקבל את הדיבור שנמצא בתוך התורה.
ולא רק בתוך המשכן ממש מקבלים את הדיבור עצמו, אלא כך אמר הכתוב בסו"פ יתרו, בהמשך למתן תורה (כ, כ) 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך' שאע"פ שפשוטו של מקרא איירי על בית המקדש, מ"מ דרשו חכמים (ברכות ו.) שמכאן ליחיד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. כי המשכן פועל בכל ישראל שיוכלו לקבל בלימוד התורה שלהם את המקור ואת הדיבור של נותן התורה. ובכל אחד ואחד מתקיים 'ונועדתי לך ודברתי אתך את כל אשר אצוה אותך'.
♦
ו.
ואם כנים הדברים הרי שלכך כיוון העמודי אור בדבריו שרק אצל האדם השלם בתורה וביראה תחשב התורה לנשואה, אבל אצל מי שאינו שלם ביראה ועבודה תחשב רק לארוסה. וטעמו של דבר הואיל וכשאינו שלם ביראה אזי אף שעוסק והוגה בתורה ויכול לרכוש הספקים ומבחנים וכדו' אין זה כי אם קניין של ידע בלבד, ודומה לקניין של אירוסין שאין בו שום חיבור אמיתי אלא רק קניין לבדו^[18]יח). אולם האדם אשר מקשר את עצמו להיות עומד תחת דיני התורה מתוך יראת שמים ויראת חטא, אצלו תהיה התורה בבחינת נשואה. שנוצר ביניהם קשר של נישואין שיש בו חיבור אמיתי של 'והיו לבשר אחד', וכפי שהנשואים חווים זה את זה ומדברים זה עם זה ומבינים אחד את השני, וכל אחד מזהה את עצמו עם השני, כך גם הוא טיבו של הקשר בין העוסק בתורה אל התורה עצמה, שהיא נקנית לו לא בקנין חיצוני בלבד, אלא בחיבור של חיים, שבה הוא מזהה את עצמו ומתוך כך היא נמסרת לו ככלה להיות בבחינת 'והיו לבשר אחד'^[19]יט).
הוא מה שאמר הכתוב (שה"ש ג, יא) 'ביום חתונתו וביום שמחת לבו' - 'ביום חתונתו' זה מתן תורה, ו'ביום שמחת לבו' זה בנין בית המקדש' (תענית כו:). ש'חתונתו' אף הוא תורת נישואין עליה, אלא שיש בזה שתי דרגות נכנסה לחופה ולא נבעלה, ואח"כ נבעלה. וממילא מבואר שגם בית המקדש שייך לבחינת הנישואין. כי כאמור ע"י העבודה שעבדו בו ביראה, עבודה שהיא לפני המלך, נתהווה אצל הלומד תורה קשר של נישואין אליה.
ולכך כתב העמודי אור 'ולחכמים הבלתי שלמים [ביראה] היא בחינת ארוסה שעדיין רשות אביה עליה'. שכך הם צורת הדברים שכאשר לומד רק לשם קניינים של ידע ואינו רואה בדברי התורה את דרך החיים שלו, הרי שעדיין רשות אביה עליה, ואיננה נכנסת תחת רשותו - רשות בעלה, אלא נשארת בביתה (בתוכנה ומסך וכדו') בלי שתחול בתוך המציאות שלו. אך 'אצל האדם השלם בתורה וביראת חטא תקרא נשואה כביכול שיצתה מרשות אביה לגמרי'^[20]כ).
♦
ז.
ונבוא ללמוד בזה עוד כי אף בלימוד התורה עצמו ישנה בחינה של עבודה. שכן שנינו (חגיגה ט:) ''ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו', עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד'. כי הלומד פעם אחת ואינו שב וחוזר עוד על לימודו כל לימודו אינו אלא כבחינת ארוסה, שלאחר ששמע פעם אחת מאחרים או אפילו מעצמו סגי ליה שכבר קיבל את הדברים והם ידועים לו. אך אם שב ומשנן את מה שלמד כבר הוא מפנים את הדברים כדי שיהיו בלבו תמיד, ובזה הוא מכניס את דברי התורה אל תוך עצמיותו. וזו בחינת העבודה שבלימוד התורה, שתכלית העבודה היא לעבד את האדם [כעיבוד הקרקע] שהתורה תהיה אצלו והוא יהיה התורה. וע"כ ההבדל בין מי ששונה פרקו פעם אחת לשונה פרקו מאה ואחד פעמים הוא ההבדל בין 'עובד אלוקים לאשר לא עבדו'.
♦
ח.
ולאחר שזכינו לסדר את צורת הדברים בחיבור הכללי שבין עבודה ללימוד התורה, וכן את בחינת העבודה שבלימוד התורה גופא, הרי שנוכל להאיר עי"ז את תוקף עניינה של ישועת פורים ומה שחזינו לעיל שזכות השלימות בתורה ועבודה גם יחד עמדה להם להיוושע.
שכן כתב בפחד יצחק (פורים ענין ג') כי עיקר החידוש שהיה בקבלת התורה של פורים זה ה'הדר קבלוה'. וכלומר שהקבלה הייתה במה שחזרו פעם שניה על התורה שקבלו כבר בהר סיני. ומהלך נתינת התורה כן הוא, שבמעמד הר סיני קבלו את התורה, ויחד עם זאת גם את כל צורת לימוד התורה, שלעולם תילמד התורה כנתינתה בסיני (עיי' ברכות כא). ולאחר שקבלו את התורה והלכו מהר סיני חזרו ושננו את התורה בעצמם כשכבר אינה נמסרת להם ע"י הדיבור. ואף בימים של הגלות אחר שנחרב בית המקדש ישבו ועסקו בתורה לחזור ולקבל את שקבלו בהר סיני, עד שביום הפורים 'הדר קבלוה', שע"י החזרה הזו על כל התורה נעשתה קבלה חדשה בבחינה שלא הייתה קודם לכן, העומדת רק מתוך לימוד של חזרה.
ולפי האמור לעיל אנו מקבלים אור בהיר על נקודת החידוש בקבלת התורה זו. כי דווקא מתוך עומק הצרה שעמדו בה ישראל, כש'אנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', וכאשר אין ישראל רואים כל גילוי בפועל של ה'אנוכי', ע"י שאחזו בעסק התורה מתוך הכרה שאין לנו שיור רק התורה הזאת, וחזרו ושננו אותה, שזו כאמור העבודה שבלימוד התורה, אזי בידם היה לשמוע מתוך התורה עצמה את ה'אנוכי השם אלוקיך'. וזו הייתה קבלת התורה של פורים. ועליה שנינו שזכו לה מצד שהיו שלמים בעבודה ובלימוד התורה. כי שניהם היו מיניה וביה בתוך עסק התורה.
ובעבור כן נחלקה קבלת התורה של פורים מקבלת התורה של הר סיני, שהשתא קבלוה באהבה. שהרי זה היה כל עיקר עניינה של קבלה זו, שלא באה ע"י גילוי של הדיבור הנמסר להם מן השמים, אלא מצד עצמם עמלו עליה לקנותה ולהחדירה לתוכם, ומתוך העבודה העצמית שלהם נשמע ונתגלה אצלם הדיבור 'אנוכי השם אלוקיך'. וכאותה בחינה ממש שהתקיימה בבית המקדש כנתבאר לעיל.
זהו א"כ הביאור בחיבור וההשלמה של דברי רש"י שכתב כי מקרא מגילה הוי זכר לנס שהיו זועקין בימי צרתם יומם ולילה, לדברי הרי"ד שכתב שמצוות קריאת המגילה הוי תוספת במצות תלמוד תורה. שזו כאמור צורת הדברים שהייתה בישועת פורים שע"י העבודה בכלל והעבודה שבלימוד התורה זכו לקבלה שוב, ולהינצל מן הצרה^[21]כא).
♦
ט.
אמנם כל אלו הדברים נותנים ביאור על החיבור שבין התורה לעבודה מצד היראת שמים ויראת החטא, אך עדיין יש לנו להבין טפי בדבר הצירוף של עבודת התפילה ללימוד התורה.
ופתח להבנת העניין מצאנו בדברי הגמ' בשבת (קכז.) דשם עסקינן בדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כאשר רובם מעניינים של גמילות חסדים ובין אדם לחברו^[22]כב), ובתוכם נכללת גם התפילה. וכתב ע"ז רש"י^[23]כג) (שם ע"ב) 'ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב (משלי יא, יז) 'גומל נפשו איש חסד''. ופירוש לפירושו, כי ה'נפש' זו היא תפילה דכתיב (שמואל א א, טו) 'ואשפוך את נפשי לפני השם', ומן הפסוק במשלי דרשו חז"ל^[24]כד) שמכאן שאדם שדואג לצרכי גופו מקיים בזה מצות גמילות חסדים. וע"כ העומד בתפילה הוי בכלל גמילות חסדים שגומל לנפשו חסד בתפילתו.
אולם כשנתבונן בדבר תעלה התמיהה, דבשלמא כאשר דואג לצרכי גופו אפ"ל שהאדם עושה חסד עם הגוף, אך איך שייך לומר שהאדם עושה חסד עם נפשו, שהרי 'הוא' עצמו היינו הנפש, ומי עושה כאן את החסד ומי הוא מקבל החסד הזה.
ועל כן נראה להציע בזה, שהנה יסוד עבודת התפילה שבה אדם מקריב את עצמו לפני השם. שהרי כך ידוע שלאחר שנחרב בית המקדש עומדת עבודת התפילה במקום הקרבת הקרבנות^[25]כה). הואיל ובתפילה עצמה כאמור יש בחינה של הקרבה באדם עצמו. וכפי שכתב בנפש החיים (שער ד פרק ב) שעל התפילה נאמר 'בכל לבבכם ובכל נפשכם', שאדם מוסר בתפילתו את כל לבו ואת כל נפשו. ועל זה אמר הכתוב 'ואשפוך את נפשי לפני השם'.
ומשמעות ההקרבה הזו היא, שכשעומד לתפילה הרי הוא מייחד את עצמו אל העמידה הזו לפני המלך, בלי ללכת ובלי לטייל, מתוך הרגשה וכוונת הדעת שכל חייו תלויים בקבלת ההשפעה מהמלך וכלפיה מכוונות בקשותיו. ומפסיק בזמן הזה את כל מהלך החיים, כאדם המבין שאין לו שום אפשרות של חיים אם לא שיקבלם עכשיו מן המלך. וזו היא הקרבת הנפש והחיים שבתפילה.
והנה כך כתב המסילת ישרים (פרק א) ''וגם הנפש לא תמלא' - משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו'. והיינו שכל מציאות הנפש בעולם הזה הרי שהיא קשה מאד בשבילה, וכל כולה משתוקקת לשוב אל מקור מחצבתה להיות בעליונים לפני המלך. והאדם בתפילתו עושה חסד עמה ונותן פורקן לנפשו, שתוכל למאוס בעולם הזה ולשוב לעמוד לפני אביה^[26]כו). כי אע"פ שמתפקידו של האדם שיהיה בעולם הזה, מ"מ בשעה זו של התפילה הוא פורש מכל חיי העולם ומייחד עצמו להיות לפני המלך. וזו היא הגמילות חסדים המתקיימת בתפילה, ועליה אמרו 'גומל נפשו איש חסד'.
זהו א"כ עניינה של התפילה. אולם על התורה נאמר (תהילים יט, ח) 'תורת השם תמימה משיבת נפש', שבלימוד התורה הנפש נחה ושקטה (מצודת ציון). וכך כתב הרד"ק (שם) 'כי הנפש בגוף כמו הגר בארץ נכריה שאין לו עוזרים וסומכים, כי עוזרי הגוף רבים רודפים אחר התאווה והיא כיחידה ושבויה ביניהם. וכן אמר שלמה והמשיל אותה לאיש מסכן וחכם (קהלת ט, טו). והנה התורה משיבת הנפש, שמורה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאוות העולם וממכשולות רבים. והנה היא משיבה את הנפש, משביה וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה'. והיינו שעל ידי לימוד התורה הנפש יכולה להיות ולהתיישב בעולם הזה בלי שתהא עומדת תחת הגוף. כי זהו תכלית לימוד התורה, שמורה לאדם איך יחיה בעולם הזה בלי שיהיה נתון לשבי התאוות ורצונות הגוף.
ועומק יישוב הנפש הזה עומד ומתבהר טפי לפי האמור לעיל, כי כאשר עוסק האדם בתורה שהיא בת מלך וישראל ואורייתא חד הוא, הרי שהתורה מתיישבת בתוך מציאותו כאן, ומתוך כך אף הנפש שהיא בת מלך נפגשת עם התורה שאצל האדם ומצא מין את מינו וניעור, שמרגישה הנפש שגם למטה בתחתונים היא חיה כבת מלך, ועל כן מתיישבת בדעתה ומוצאת מקום ישוב אף בעולם הזה.
ונראה נכון לצרף לזה מה ששמעתי מהגר"א שכטר שביאר את דברי הגמ' (פח:) 'בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, אמר להן' וכו'. ולכאורה צ"ב שגם לאחר שהשיב להם משה רבינו שאין התורה שייכת למלאכי השרת אלא לבשר ודם, עדיין אין בדבריו תשובה לגופה של הטענה הזו איך תמצא חמודה גנוזה אצל בשר ודם. וביאר בזה, שהנה אמר הכתוב (שמות יט, ה) 'והייתם לי סגולה מכל העמים' ופירש רש"י 'אוצר חביב כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם'. וכלומר שאמנם התורה היא חמודה גנוזה שאין להוציא אותה מתוך גנזי המלך, אך ישראל כאשר יקבלו את התורה ויהיו עוסקים בה הם עצמם יהיו ג"כ גנוזים בגנזי המלך. והרי 'אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד' (ברכות לג:)^[27]כז). כי כאמור תכלית התורה שמורה לאדם איך גם בעולם הזה אין הוא עומד תחת הגוף, אלא עולה ומעלה את כל מציאותו למציאות התורה^[28]כח).
ואם כנים דברינו בעניין התפילה ולימוד התורה, ממילא נוכל לעמוד על נקודת החיבור שביניהם^[29]כט). וצורת הדברים נראה שכן הוא, שבשביל שתהיה התורה משיבת נפש, צריך האדם להיות שלם בעבודת התפילה, הואיל והתפילה היא בעצם ההכרה שהנפש הינה בת מלך. וכשעומד בתפילה ומבטל את כל מהלך החיים בעולם הזה משתרש אצלו מקומו האמיתי דהיינו בית גנזיו של המלך. ורק מתוך כך כשיעסוק בתורה יהיה זה עסק של נישואין לבת מלך, לבקש ולחפש על ידה היאך יחיה בעולם הזה אך לא תחת חיי הגוף. ואם תצלח דרכו הרי שתהיה תורתו תמימה ומשיבת נפש.
♦
י.
ומתוך הבנת נקודת החיבור הזו שבין תורה לתפילה נוכל לסלול דרך בהבנת דברי הרמב"ם האמורים לעיל 'אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח' (ת"ת ג, יב). שמדבריו נלמד שיש מעלה מיוחדת לעסק התורה הנעשה בבית הכנסת יותר מאם נעשה בבית המדרש, ובודאי שזהו דבר הנצרך לביאור.
ועוד נראה כי סידר הרמב"ם את דבריו הללו כהמשך למה שכתב בתחילת הלכה זו, שזה לשונו 'אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים'. ולאחר הדברים הללו המשיך וכתב 'אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח'. ולפי שסידר הלכה זו כך, נראה א"כ שהכל עניין אחד, וכלומר שצורת לימוד התורה של 'אדם כי ימות באהל', עניינה כעניין הלימוד שבבית הכנסת. וכבר עמדנו ע"ז לעיל שלכאורה היה נראה בפשטות כי 'אהל' הכוונה לבית המדרש ולא לבית הכנסת, וא"כ מתעצמת התמיהה מה ראה הרמב"ם לשלב שני הדינים הללו בהלכה אחת.
ומתוך שסמך מעלת לימוד התורה בבית הכנסת על תחילת דבריו נראה לבאר א"כ שהטעם במה שכתב בתחילה שאין דברי תורה מתקיימים 'באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה', הוא מאותו העניין שנצטוונו שלא לאכול ולשתות בבית הכנסת בחומרא יתירה אף על האיסור שבבית המדרש. והבנת הדברים, שהנה אמרו חז"ל (ברכות י:) 'מאי דכתיב 'לא תאכלו על הדם' - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם'. והיינו שלמדים אנו מכאן שיש שייכות בין עבודת התפילה לאי אכילה ושתיה. וכמו כן חזינן במה שאמר הכתוב (אסתר ט, ל) 'דברי הצומות וזעקתם' שצורת התפילה והזעקה שבאה יחד עם הצום^[30]ל). ואם כך היא צורת התפילה, על כן בודאי שבית הכנסת שהוא מקום המיוחד לתפילה, לא ראוי שתהיה בו אכילה ושתיה.
ולגופו של הדבר שאין ראוי שיאכל וישתה קודם התפילה, ושהתענית הרי היא שייכת למהלך של עבודת התפילה, כי כל עניינה של התפילה שמעמיד את עצמו לפני המלך לבקש על חייו, כי לולא שתתקבל תפילתו אין לו חיים. ובעבור כן דבר פשוט לכל אחד שלא יתכן שיאכל אדם בשעת התפילה שהרי בזה הוא מוכיח ומראה כאילו ואינו נזקק כלל לקבל את חייו מאת הבורא, וכמאמרם ז"ל (שם) 'כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר 'ואותי השלכת אחרי גויך' - אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקדוש ברוך הוא לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים'. וכ"ש כאשר אוכל ושותה בשעה שנמצא לפני המלך בתפילה שתהיה הנהגה זו מידת גאוה. וכלל הדבר הוא, שכל עבודת התפילה באה להשריש בדעתו של האדם שאין לו מקור חיים אלא רק מהבורא ית', ועל כן אכילה ושתיה [שעליהם נאמר 'להחיות בהם נפש כל חי'] קודם ובשעת התפילה, וכן במקום שכל כולו מיועד ומיוחד לתפילה, הרי שהיא היפך התפיסה של תפילה. וממילא זה יהיה הטעם שתפילה וצום מיישך שייכי אהדדי.
ואם כנים הדברים נראה שלכך כיון הרמב"ם שאין התורה מתקיימת באלו שלומדים מתוך אכילה ושתיה, כי צורת לימוד התורה צריכה שתהא כצורת עבודת התפילה שבבית הכנסת. שהרי כך נתבאר לנו שבשביל שתהא התורה 'משיבת נפש' צריך שיהיה שלם גם בתפילה שמתוך כך הוא מכיר כי הנפש היא בת מלך השייכת לעליונים. ורק אחר שזה מושרש בתפיסת הדעת שלו אפשר שעל ידי לימודו תחול התורה בעצמו וכל מציאותו תהיה שייכת אל החיים שמעל לחיי הגוף. ועל כן אינו דומה תורה הנלמדת בעידון אכילה ושתיה, לתורה הנלמדת יחד עם מעלת בית הכנסת. שרק תורה כזאת שיש בה את התפיסה בדבר החיים האמיתיים יש לה קיום אצל האדם. וזו א"כ הבחינה של ממית עצמו עליה. ועל זה אמרו חכמים 'ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח', כי כאשר לומד במקום ששולטת בו ההכרה של עבודת התפילה יש בזה מעלה גדולה ומיוחדת המועלת לזה שתהיה התורה 'משיבת נפש'.^[31]לא)
♦
יא.
ומה גדול החיוב העולה מכאן בדבר הצורך לשמור על צורת הבית מדרש בישיבה, שהרי הוא בית המדרש ובית הכנסת גם יחד. כי זו מעלת וצורת הישיבה שהיא מקום תורה תפילה כאחד^[32]לב). הואיל והישיבה היא מקום לקיום והמשך המתן תורה, כפי שהיה בבית המקדש. להעמיד את ה'ותן חלקנו בתורתך' בחיבור ושלימות של תורה ועבודה. ועל כן ראוי להקפיד ביותר שלא תהיה שום הנהגה של עידון אכילה ושתיה בתוך ביהמ"ד כי כאמור זהו חילול ופגם בעיקר מעלת הישיבה.
וכך היה אומר המשגיח הגר"מ כי החדר אוכל הוא בית המדרש של דרך ארץ^[33]לג). ובודאי שבשביל שיהיה כך צריך קודם כל שהבית מדרש עצמו יהיה מופקע מאכילה ושתיה. כי אם בתוך ביהמ"ד תיווצר מציאות של אכילה ושתיה, ממילא מאן דכר שמיה שיהיה החד"א בית מדרש לאכילה. וכמו כן להיפך, שאם בחד"א אין תפיסה שכאן זה ביהמ"ד לאכילה ושתיה, אז ממילא גם בתוך בית המדרש לא תהיה הפקעה להנהגה ומציאות של אכילה ושתיה.
♦
יב.
ובגוף דברי הרמב"ם הללו נראה שיש לדקדק היטב בדבריו כשהתחיל בשלושה דברים שהם היפך צורת לימוד התורה, וסיים בשלושה דברים שעל ידם תקנה החכמה, כאשר על פניו אינו מבואר היאך הם משתייכים ומתקנים זה את זה.
שכך כתב בתחילה 'אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה'. ובהמשך ההלכה כתב 'כל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר 'ואת צנועים חכמה', וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו'. ומתוך שראה הרמב"ם לסדרם בהלכה אחת בודאי שמשמעות דבריו כי השלושה הדברים האחרונים הרי הם תיקון לשלושה הקלקולים שבתחילה.
אכן נראה להציע בזה, ששלושת האופנים שכתב בתחילה כולם עוסקים בהפקעה של הציור שבדעת האדם כי התורה היא מציאות החיים האמיתית. והאופן הראשון הוא, מי אשר מרפה עצמו עליהן. דהיינו שעוסק בתורה בלי חיות פנימית, ובלי העוז ותעצומות החיים. שמכיון שאינו מרגיש וחש שחיותו מתקיימת בתוך התורה ע"כ אף שעוסק בה אין זה לימוד שנסוך בו כוח החיים שלו. ועמו האופן השני שלומד מתוך עידון אכילה ושתיה, שכאמור שורש המידה הזו שמוצא כי יש לו חיים אחרים מלבד חיי התורה.
והאופן השלישי הוא, שאינו מונע עצמו משינה בעבור לימוד התורה. ועומק העניין בזה הוא, שבשעה שאדם פורש לשנתו הוא מבקש לחזור לעצמו לאחר כל הטרדות והעיסוקים שעסק בהם כל היום. ואז הוא מרגיש שנמצא עם עצמו כמו שהוא. וע"ז כתב הרמב"ם שאין זו דרכה של תורה, שעליה נאמר 'אדם כי ימות באהל' - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והיינו, שאת כל ה'עצמו' הוא רואה ותופס בתוך מציאות התורה. וע"כ אם לא ידיר שינה מעיניו בשביל התורה, הרי שאין הוא ממית את עצמו אלא עדיין מרגיש שיש לו עצמיות מחוץ לעולמה של תורה.
וכנגד אלו השלושה סידר לנו הרמב"ם את דרך קנין החכמה הנסללת על ידי שלושה אופנים. שהאופן הראשון הוא 'כל היגע בתורתו בבית הכנסת', וכפי שכבר נתבאר לנו שזה היפך מי שלומד מתוך עידון אכילה ושתיה. והאופן השני 'כל היגע בתלמודו בצנעה', שנראה כי הצנעה היינו הלימוד בלילה. שאל"כ יהיו הדברים נסתרים מיניה וביה, שבתחילה כתב שיהיה יגע בבית הכנסת, ומיד לאחר מכן כתב שיהיה יגע בצנעה. וע"כ שכאן דיבר על לימוד שביום וכאן על לימוד שבלילה. ובאמת כך ממשיך הרמב"ם בהלכה שאח"כ (שם יג) 'אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה', ודבריו שרוב חכמתו בלילה הם בהמשך למה שכתב לפנ"כ שהלומד בצנעה מחכים. והיינו, שתוכן מעלת הלימוד בצנעה שבזה לימודו הוא עצמי, ומעלת הלימוד בלילה שמגלה שכל עצמיותו אינה אלא בעולמה של תורה. ובשעה שכל בני אדם פורשים לשנתם לבקש לעצמם זמן שבו יהיו עם עצמם, הוא ממשיך לעסוק בתורה, כי כך באמת הוא חש ומוצא ששם נמצא ה'עצמו' שלו. והאופן השלישי הוא 'המשמיע קולו בשעת תלמודו', שזה כנגד מי שמרפה עצמו עליה. כי כן צורת לימוד וקבלת התורה ש'קול השם בכוח', וכמו ששנינו (עירובין נד.) 'אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא, פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי. שנאמר 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא' - אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה'. שכאשר לומד ומוציא את דברי התורה בפיו נוסך בהם את כוח החיים. וכאמור זה הוי כנגד מי שמרפה עצמו בלימוד התורה.
♦
יג.
ועל פי זה בידינו להאיר טפי את כל מהלך הישועה שהייתה בפורים שזכו ועמדו בניצחון על עמלק כשכל זה היה ע"י ש'הדר קבלוה'.
שכן שנינו (סנהדרין קו.) שכל מלחמת עמלק היה תחילתה בגלל שרפו ידיהם של ישראל מן התורה. ובשביל לתקן את הרפיון הזה באה קבלת התורה שהייתה בפורים. כי זהו עיקר חידושה של קבלה זו שבאה מתוך התפיסה והכרה שעמדה לישראל בתוך הצרה שאין לנו קיום של החיים אלא בתורה בלבד. שהרי מאז היו ישראל לגוי לא עמדו בסכנה גדולה כזו של מיתה ח"ו. שכן כתב הרמב"ן (שבת פח.) שהייתה חביבה על ישראל ישועת פורים מיציאת מצרים שבעבורה הדר קבלו את התורה, הואיל ובישועה זו יצאו ממיתה לחיים. וכלומר שבתקופת הצרה של פורים עמדו ישראל וראו בעיניהם שאין כל מציאות לקיום החיים מלבד התורה.
וכשנתבונן, הרי שכל המצב הזה הוא בבחינת המצב של התפילה. כי בעלמא חייו של האדם מצד עצמם אין בהם גילוי תמידי שאינם קיימים מצד עצמם, ורק כאשר האדם חסר צורך כזה או אחר הוא עומד בתפילה ומגלה שמקור חייו הוא רק מן השמים. אולם כשעמדו ישראל בתוך הצרה של פורים אזי כל המצב שהיו שרויים בו היה ביטול מוחלט של האפשרות של חיים שלא מצד נתינת המלך. ורק מתוך כך הייתה תורתם תורה שיש בה את העבודה.
והוא שורש כל דברינו מקודם שבתקופת פורים הייתה תורתם תורה שלימה מצד עסק התורה ומצד שלימות העבודה, כי באמת כל היחס שהיה אצלם לתורה היה יחס של תפיסת עבודת התפילה. וזו הייתה קבלת התורה של פורים, שבאה כתיקון גמור לרפיון הידיים שהיה ברפידים, כי כאמור שורש הרפיון נמצא במה שאינו מרגיש שחי את חייו בעולמה של התורה, והשתא שהיה גילוי גמור מצדם שאין לנו שיור רק התורה הזאת זכו וניצחו את עמלק ו'הדר קבלוה'.
♦
יד.
ונראים הדברים שכל שלושת האופנים המבוארים ברמב"ם כי הם דרכי קניית החכמה היו קיימים באותה תקופה של ישועת פורים והם הם אשר העמידו את סיבת הישועה.
שלגבי העניין של היגע בתלמודו בצנעה, נראה שאפשר לומר שכן מבואר בהרבה מקומות וכדאיתא במהר"ל (בהקדמה לאור חדש עמ' נא) שהיו מרדכי ואסתר מצוינים במידת הצניעות, וכל מעשיהם היו עושים מתוך צנעה. וממילא אנו למדים שהיו מעולים במידה הזאת להכיר איך כל עצמיותם עומדת רק במציאות חיי התורה.
והנה, נראה שיש לעמוד על דבר נפלא בדברי הרמב"ם (שם) שהביא מאמר הכתוב במשלי על מי שמרפה עצמו עליהן 'התרפית ביום צרה צר כחכה'. שכוונת הפסוק לומר שאם יחשוב האדם להתרפות בתורתו אזי באמת יהיה כוחו צר ומועט. והנה כתב רש"י שם 'צר כחכה - ביום פורענותך, דכתיב 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו''. וזהו דבר נפלא שהפסוק שמביא הרמב"ם על מי שמרפה כוחו ביגיעת התורה איירי על התביעה שנתבעה אסתר שלא להתרפות בהצלת כלל ישראל. כי באמת ישראל ואורייתא חד הוא, וכשם שאנו מצווים שלא להתרפות על דברי תורה, כך אנו מצווים שלא להתרפות בדאגה לזולת ובאחריות לכל כלל ישראל. ואסתר המלכה שלא התרפתה והלכה ופעלה למען הצלת ישראל, העמידה בזה את הישועה לישראל כנגד הרפיון שהיה ברפידים על ידי המעלה הגדולה של תפיסת החיות האמיתית שבקיום התורה וישראל. כי כאמור הכל דבר אחד הוא, חיות בעסק התורה וחיות באחריות לגורלם של כלל ישראל.
ובאמת מעלה זו מתקיימת במיוחד בישיבה, ומתגלה ביותר כאשר מגיעים ימי הפורים, ימים של 'הדר קבלוה', כשבחורים לוקחים ע"ע לא להיות מתרפים ג"כ מצרכיהם של חבריהם עמלי התורה. ומשתדלים בעסק שכולו להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, ולהביא רוממות חיים לאלו שחסרים כל צרכיהם. ובודאי שמי שפועל ומתאמץ בדבר הזה עי"כ זוכה שרחב כוחו ויצליח במלאכתו, ומתוך כך ישפיע בעצמו גם כלפי יגיעת התורה שלא יהיה מתרפה בה ומיניה שיזכה וירחב כוחו בקנין התורה.
וכך דרשו חז"ל (באסת"ר) מן הפסוק (ו, א) 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך', דאיירי במלכו של עולם, אשר אליו פנינו ואמרנו 'עורה למה תישן השם הקיצה אל תזנח לנצח' (תהילים מד). ובמזמור הזה הרינו למדים בעבור מה אנו פונים אל הקב"ה ומבקשים כזאת, כי 'אם שכחנו שם אלוקינו ונפרש כפינו לאל זר: הלא אלוקים יחקור זאת כי הוא ידע תעלומות לב: כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה'. וכלומר שאע"פ שעבדנו עבודה זרה והשתחווינו לצלם כמבואר בגמ' (מגילה יב.), מ"מ 'הלא אלוקים יחקור זאת כי הוא ידע תעלומות לב' שיודע כי אין תעלומות לבנו שייכים למעשה זה, וכל עבודה זרה שעבדנו אינה כי אם מלפנים ולחוץ (כדאיתא במגילה שם). ומהי ההוכחה לכך, שהרי 'כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה', שמכאן דרשו חז"ל (גיטין נז:) אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על התורה. ומתוך כך גלוי וידוע שאין לבם אלא לתורה ולקיום המצוות. ועדיין חייהם דבוקים אך ורק לחיי התורה. ועל כן 'עורה למה תישן השם הקיצה אל תזנח לנצח'.
וכך הייתה תחילת הישועה בפורים כי 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' - מלכו של עולם, בזכות שבאותה שעה נתקיים בישראל 'כי עליך הרגנו כל היום', שאע"פ שהיו בסכנה גדולה, מ"מ התחזקו ואזרו עוז ותעצומות בשקידת התורה בבית המדרש יומם ולילה, ואף אסתר לא רפו ידיה ונכנסה אל המלך להציל את אחיה מן הצרה. שכל זה מתוך הכרה ברורה שכל מציאות החיים מתקיימת רק בתורה ובמצוות.^[34]לד)
והדברים מוטעמים במה שנתקן לומר את הפסוק הזה בקול רם, כאותה צורת הלימוד שמוציא את דברי התורה מפיו בקול. שאף כאן כשמתחילה הישועה נשמע ה'קול השם בכוח', קולם של החיים האמיתיים של 'וחיי עולם נטע בתוכנו'.
ועל דא אמרינן שחייב איניש לבסומי עד שירדם בשכרותו^[35]לה). שלכאורה צ"ב איזו מעלה עומדת במה ששותה עד שנרדם. אמנם נראה שבזה אנו מבקשים להעמיד שגם בשעת השינה אנו מחוברים אל החיים של התורה, כי כל עצמיותנו הופכת להיות שייכת אל התורה. ועל דרך האמור בפסוק 'וייקץ יעקב משנתו' - 'ממשנתו^[36]לו)' (בר"ר ויצא סט, ז). שע"י השינה אנו מעמידים קיום בבחינה מסויימת ל'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' כי גם השינה כאמור שייכת אל ה'עליך הרגנו כל היום'^[37]לז).
♦
טו.
ולכל אלו הדברים יש לנו לסמוך לימוד נוסף בדבר החיוב של כל אחד להיות אחראי ללימוד התורה של הרבים. שכך אמר הכתוב (שמות יז, יט) 'ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק' שנבחר יהושע להכין את המלחמה בעמלק כי עליו העידה תורה 'לא ימיש מתוך האהל' (שמות לג, יא), שלא היה בכלל הקלקול של 'רפו ידיהם מן התורה'^[38]לח). וכן אמר לו הקב"ה (יהושע א, ה ז ח) 'לא ארפך ולא אעזבך: רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'.
אך עוד למדנו על הזכות המיוחדת שעמדה ליהושע שבעבורה נעשה ראש ישיבה, על שסידר ספסלי בית המדרש (במ"ר כא, יד). וזהו יסוד גדול שבכלל החיוב שלא ירפה עצמו בדברי תורה, ישנו חיוב שגם יטול על שכמו לדאוג גם ללימוד התורה של הרבים. ויהושע זכה להיות ראש הישיבה ומוסר התורה לרבים, בהיות קבלתו את התורה קבלה של התורה דרבים הנמסרת מראש הישיבה. ורק ע"י שכל אחד יש לו אחריות לתורה של הציבור עי"ז באמת מתקיימת בחינה של תורה השייכת לציבור.
ואף אנן כשם שלמדנו מאסתר שלא להתרפות בהשתדלות למען השני ולהחיות רוח שפלים ולב נדכאים. כמו כן יש לנו ללמוד שלא להתרפות בכבוד בית המדרש ובכבוד בית הכנסת, שהרי כל סוגיות כבוד בית הכנסת כולם נשנו במסכת מגילה. ולהיות כל אחד אחראי ומסור למען תורת הרבים בסידור הספרים וכדו' כדי שעי"כ תתרבה התורה בבית המדרש.
♦
טז.
איתא בגמ' (תענית כט.) 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'. ונראה פירוש הדברים, כי בזמן שבית המקדש עומד על תילו או אז 'בעבודת בית המקדש נשמח כולנו', שעל ידה אנו זוכים להתגברות החיים 'כי היא בית חיינו'. ועל כן משנכנס אב ממעטים בשמחה. וכשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה, כי בחודש אדר שיש לנו קיום של 'כי הם חיינו ואורך ימינו' מיניה וביה, ע"י ש'עליך הרגנו כל היום' שאנו משייכים את מקור חיינו אל החיים האמיתיים - חיי התורה, ומתגברים ומתעוררים בבחינת 'עורה למה תישן הקיצה', להוציא את עצמינו ממיתה לחיים. על כן משנכנס אדר מרבים בשמחה, שמחה הבאה על החיים האלו של 'וחיי עולם נטע בתוכנו'.
ובשעה זו אשר היא עת צרה ליעקב, ובכל מקום קיימת סכנת חיים רח"ל,^[39]לט) עלינו להתחזק ולהתעורר כי אין לנו שיור רק התורה הזאת, ולא להיות נרפים ממנה. ובזה שנקבל על עצמינו ללמוד ולהחיות רוח שפלים ולב נדכאים שלנו ושל זולתנו, תהא התורה משיבת נפש. והכל בסיוע כוחו של חודש אדר שיהיה לנו על ידו מעלת ה'מרבים בשמחה'.
♦ ♦ ♦
________________
וה"נ חזינן שחתן וכלה ע"י החיבור של הנישואין זוכים לתורה. וכמובן שזה הולך ביחד שהתורה צריכה להיות בבחינת נישואין, וע"י הנישואין זוכים לתורה.
ואז הרים ידיו ואמר, והלא 'והייתם לי סגולה מכל העמים' ולמה לנו סגולות. וכלומר שסגולות זה עניינים למי שמרגיש שהמציאות שלו שייכת לעולם הזה, וע"כ כדי להינצל מפגעים וצרות מבקש דרכים שעל ידם יתקשר למציאות העליונה. אך האמת היא שאנחנו בעצמינו נמצאים מעל העולם הזה שהרי זה כל תפקידנו כמו שנתבאר.

הערות שוליים

↑ . וכדחזינן שסידר הרמב"ם כל הלכות המשכן והמקדש בספר העבודה, כי זה ודאי יסוד ועיקר עניינו של המשכן שבו עומדת שלימות העבודה.
↑ . תענית טז. וראה רש"י בראשית כב ב.
↑ . אור חדש עה"פ (ד, טז) 'וצומו עלי שלושת ימים'.
↑ . פסקי הרי"ד מגילה יד ע"א.
↑ . וברמב"ן (פר' ואתחנן) וברמב"ם (מנין המצוות שם) דנו למה אין בתקנת מצותה איסור בל תוסיף עיי"ש.
↑ . עיין חי' הגרי"ז הלכות מגילה.
↑ . ואף שישנם מצוות הנוהגות כל היום בימי המועדים כשמחת יו"ט וישיבת סוכה וכדו' מ"מ לא מצאנו במצוה של עשיה שיהיה בה חיוב לקיימה פעם ביום ופעם בלילה.
↑ . (וכן במנהג הקפות בשמחת תורה).
↑ . ובתהילים פירש (יז) דאיירי על תחיית המתים.
↑ . ובהרבה דפוסים גרסו 'בית המדרש' אך בגרסת פרנקל מופיע 'בית הכנסת' והביא שהכי איתא בירושלמי ובטוש"ע ובכתבי היד. (ויעויי"ש בפרישה וט"ז שכתבו לדון דה"ה בית המדרש. אך המעשה רוקח נקט דמשמע שבית הכנסת דווקא.)
↑ . ובמהרש"א ביאר על דברי הגמ' (פסחים מט:) 'כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה' אל תקרי מורשה אלא מאורסה'. שאצל עמי הארצות תחשב התורה לארוסה מכיון שאין עוסקים בה. ואילו אצל תלמידי החכמים תחשב לנשואה.
↑ . בבחרותו.
↑ . עיין ספר תורת אברהם למשגיח רבי אברהם גרודז'ינסקי הי"ד מאמר דרך העלייה.
↑ . ומקורו מן הגמ' במגילה דף יא ע"א.
↑ . כמבואר בראש השנה דף כז. דאיירי על ביהמ"ק.
↑ . ברשימות שכתב לזכר ידידו ר' אברהם אליהו קפלן ז"ל, שמאריך שם כמה היה מתרשם, בכל פעם שהיה בא במגע עמו, מכישרונותיו הברוכים ומעמקנותו המיוחדת, ושעל כל אלו עמדה יראת השם שהייתה בו. וכתב שהרגיש כי מי יודע איך היה נראה בלעדיה, והאם הייתה משמעות וקיום לכל חכמתו בלעדיה.
↑ . ועיי' שם שמאריך טעם הדבר שדוקא בין הכרובים ידבר עמו.
↑ . ולפי המבואר במהרש"א לעיל הרי שכל תורה שנשארת בבחינת ארוסה יש באדם הלומד אותה שייכות לבחינת עם הארץ.
↑ . ואחד מן הנפק"מ בזה שכשם שבנישואין אין שכחה, כך גם הלומד תורה מתוך תפיסה שהוא מחוייב אליה אינו משכח את לימודו. וזהו ששנינו (שמ"ר מא, ו) עה"פ (לא, ח) 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו', שמשה היה לומד תורה ושכח וכו' מה עשה הקב"ה משהשלים מ' יום נתן לו את התורה במתנה שנא' ויתן אל משה וכו' ומבואר ברש"י (עה"פ הנ"ל) 'שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן'.
↑ . וזהו פשר הקושי לצאת מתוך סוגיה ששקועים בה ולהתקדם לסוגיה שלאחריה, כי מרגישים שנוצר קשר של נישואין אל הסוגיה הזאת. אך האמת היא שצריכים לדעת כי כאשר יש קשר של נישואין אין נפק"מ היכן אוחזים, כי בכל מקום שנמצא הוא נמצא שם עם התורה. וביותר, דווקא במה שימשיך לעוד סוגיה ונמצאים ביחד בעוד מקום זה רק מחזק ומעצים את הנישואין הקיימים.
↑ . ומסתמא לא בכדי הקנין האחרון מקנייני התורה 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' נלמד ממן המגילה דכתיב בה 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'. הואיל וההכרה הזו שבכל דבר תורה נמצא גם האדם עצמו שאמרה נתגלתה ביותר בתקופת פורים כשהדר קבלוה, וכמו שנתבאר.
↑ . כמבואר בגמ' בקידושין דף מ ע"א.
↑ . והכי איתא בדברי הראשונים בפאה פרק א משנה א.
↑ . ויקר"ר פרשת בהר לד.
↑ . וכדחזינן בגמ' בברכות (כו:) שתפילות כנגד תמידים תקנום. ועיי' במ"ר קרח יח כא.
↑ . והראה א' הבחורים ללשון החוה"ל (שער חשבון הנפש פ"ג) 'וראוי לך אחי שתדע, כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו'.
↑ . ומסתמא אפ"ל שכלפי מה שאמר המן (ג, ט) 'ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך', שבישועה נתגלה שישראל עצמם הם הם גנזי המלך. (וכמאמר המלך 'עמי בבית').
↑ . וזה נראה כוונתו של הסטייפלער במה שהשיב לאחד ששאלו על אודות סגולה מסויימת מה דעתו עליה, וענה שזה כמו הברכות שמברך, שפעמים מועילות ופעמים לא.
↑ . עיין ספר תורת אברהם למשגיח הגר"א גרודז'ינסקי הי"ד עמ' רכז, כיצד היה האלטער מלמד ומשריש עניין זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. וע"ע שם במאמר 'תורה ותפילה'.
↑ . וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמה להלכות תעניות 'מצות עשה אחת והיא לזעוק לפני השם בכל עת צרה גדולה שלא תבוא על הצבור'.
↑ . וכנ"ל שע"י נישואין זוכה שהתורה לא תשתכח ממנו.
↑ . וכפי שנהג לכתוב הגראמ"מ שך במכתביו (נ"ו עמ' קיג) שהתפילה היא קיום הישיבה.
↑ . וכך בדידי הוה עובדא בימי בחרותי בתחילת שימושי את מו"ר הגר"י דייויד כשנקראתי פ"א אליו מהחד"א, שאלני אם אני עוסק כעת בקיום הלכות דברים הנוהגים בסעודה. והיינו שזו התפיסה האמורה להיות בדעת כל בן תורה שהמהלך שיש לאדם בשעת הסעודה שכעת הוא עסוק בעבודה של קיום ההלכות הנהגות בסעודה. וזה הכוונה שהחד"א הוא ביהמ"ד לאכילה ושתיה.
↑ . ומעתה נבין בגמ' ברכות המובא לעיל (בתחילת אות ג') דדרשי' אני בצדק אחזה פניך לתת צדקה לפני התפילה, וסיפא דקרא אשבעה בהקיץ תמונתך בנדנוד שינה בלילה של ת"ח בתורתם (בג' העמודים- תורה עבודה וגמ"ח) ובתחיית המתים, שבמתן צדקה לעני עוסק בלהחיותו [וע"כ תציל ממות] והוא ההקדמה לתפילה כשבא לבקש על חייו, ומכאן לנדנוד שינה בממית עצמו על התורה וחי בה את חיי עולם הנטועים בתוכנו ושלהם זוכים בפועל בתחה"מ.
↑ . עיי' רמב"ם הלכות מגילה פרק ב הלכה טו. וברמ"א סי' תרצה סעי' ב.
↑ . וזה היה בהמשך ללימוד בצנעה, וכמו שאמרו שנטמן בבית עבר.
↑ . ושמעתי מהגרח"פ ברמן שפעם אחת אמר החזו"א לאביו חידוש בסוגיא, ולאחר שסידר בפניו את הדברים גילה לו ששמע אותם ממנו בשעה שישן. וזו היא דוגמה לצורה השלימה של עמל התורה, שמתוך כך אין הפסק בשום מצב וזמן שבו האדם מנתק את עצמו ממנה.
↑ . כמבואר באור החיים הק' (שם).
↑ . ובבחינה ידועה היא עוד יותר 'הסתר אסתיר', שכן אף הכרת המצב שנוהג בו רח"ל 'כי עליך הורגנו כל היום' אינה עומדת לפנינו בברירות.