בדין ברכת שהכל מספק והמסתעף
האם הדין לברך שהכל מספק הוא לכתחילה גמור ♦ כל "ולא כלום" שהכל ♦ כל "ולא כלום" בורא נפשות ♦ גדר בורא נפשות ♦ גדר ברכת רשות ♦ בדין מי שאנוס מלברך ♦ ספק ברכות להקל או להחמיר
פרק א
א.
מחלוקת המג"א וט"ז האם הדין לברך שהכל מספק הוא לכתחילה גמור
א. איתא בשו"ע (סו"ס ר"ד): "כל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך שהכל". וכתב ע"ז המג"א (סקכ"ו): "ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפוטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל עי' סי' קס"ח סי"ג". לעומת זאת הט"ז בסי' ר"ח (סק"ה) מרחיב דלא כן, שאין דין לאכול בתוך הסעודה, שזה נאמר רק בספק ברכה אחרונה, שאין פתרון של שהכל, והוא ספק ברכות בעלמא, משא"כ כאן יש פתרון. ושכך פירשו הטור בשם התוס' והרא"ש (פ"ו ס"ט) עיי"ש. והסכימו לדינא העולת תמיד סק"ג שם והיד אפרים בב' מקומות.
אבל המשנ"ב בסי' ר"ד העתיק המג"א בלא חולק. ובסי' ר"ח בשער הציון (סקט"ז) כתב: "והשמטתי את קושית הט"ז דלמה לא יברך שהכל, דכבר תירץ המאמ"ר דעכ"פ עדיף טפי לעשות כן לצאת אפי' לכתחילה ולא לסמוך על שהכל, דנהי דקיי"ל אם אמר שהכל יצא על כל דבר מ"מ יותר טוב לאמור ברכתו הראויה וכשפוטר אותו תוך הסעודה אין כאן ספק כלל והוי כמברך ברכתו הראויה".
ב. והנה מקור הדין בהג' מימוני (פ"ח אות ע') שהועתק בב"י: "כתבו בהג' מימון בשם התוס' שבכל דבר שהוא מסופק יברך שהכל, ואפילו לכתחילה, ואע"ג דאם בירך משמע בדיעבד, כיון שמסופק כד"ע דמי". הרי שמפורש שהוא דין לכתחילה. וע"כ שהמג"א רק תוספת הידור קאמר, וכלשונו "עדיף טפי"[1]א). וזה יבואר בב' אופנים: א' שכך אינו נכנס בספק ולא נחית לדין הזה כלל וכלשון המג"א. ב' שמ"מ אינו מברך ברכה מעולה ואף שיוצא יד"ח זה בברכה גרועה וכל' השעה"צ. וצריך להרחיב כ"ז.
ג. ומ"מ תמוה מאוד מה שציין המג"א לסי' קס"ח סי"ג - וכפי שהקשה עליו היד אפרים - ששם מדובר על ספק לחם ספק מזונות, והנושא הוא נט"י וברכה אחרונה, וכפי שפירש להדיא הרא"ש בשם הירושלמי. וכפי שפירש הרא"ש שאינו דומה לברכה ראשונה שאפ"ל שהכל.
♦
ב.
בדעת הר"ח נראה שהוא בדיעבד גמור
א. ואף שבדעת השו"ע והב"י מפורש שזה דין לכתחילה כפי שהעתיקו מהג' מימוני, בדעת הר"ח שהוא המקור הראשון לדין זה - כפי שהביאו בראבי"ה - נראה שהוא בדיעבד גמור.
שכתב בשם ר"ח[2]ב): "שאר פירות שלא נתפרש שיעורן והוא מסופק יברך שהכל נהיה בדברו, שכן ראיתי בפי' ר"ח דכל היכא שמספקא ליה לברך הכי, דתנן ועל כולן שאמר שהכל נהיה בדבריו יצא. ומוטב שיעשה כן לכתחילה ממה שיהנה בלא ברכה"[3]ג). ומבואר בדבריו שהעצה לברך שהכל היא עצה גרועה וגם כאשר אין אפשרות אחרת ל"ח לכתחילה, ודלא כהג' מימוני הנ"ל. והטעם שעושים כן הוא, שהאפשרות האחרת הוא שיאכל בלא ברכה. ומבואר בדבריו חידוש גדול שכל שמסתפק מה לברך ואין ברכה שיצא בזה בכל אופן אוכל בלא ברכה, ול"א שאסור לו לאכול.
ועל פי היסוד שמבואר כאן בראבי"ה, יתבארו דבריו התמוהים במקו"א. שבראבי"ה ח"א סימן קי"ג כתב, שהמברך האדמה על פרי העץ יש להסתפק אם יצא, ונפטר רק משום ספיקא דרבנן. ואח"כ בסו"ד כתב שהמסתפק על דבר מאכל אם ברכתו העץ או האדמה, יברך האדמה. ויש לתמוה, אחרי שברכת האדמה הוא ספק אם יוצא יד"ח, למה לא יברך שהכל דמהני ודאי בדיעבד, והעירו כן שם [במהדורת מקיצי נרדמים].
אלא שידידי הרב חיים בר"א שמואלביץ ישב עפ"ד הר"ח הנ"ל, שבאמת ברכת שהכל אינה פתרון לכתחילה, אלא רק משום שאם לא יברך ברכה זו, יהנה בלא ברכה. ועל כרחך שברכת שהכל על דבר שאין ברכתו שהכל היא עצה גרועה, משום שאינו מתייחס לדבר המסוים, וכפי שיתבאר לקמן. וא"כ כל שיש לו אפשרות לברך על הדבר בעצמו, אפי' שיוצא רק משום ס"ס - שמא האדמה ושמא העץ יוצא גם בהאדמה - עדיף טפי משהכל.
עכ"פ מדברי הר"ח למדנו ב' יסודות חשובים: א' שכאשר מברכים שהכל על דבר המסופק, אין יוצאים יד"ח ברכה לגמרי, וצריך לבאר הדברים. ב' שכאשר אין אפשרות לברך משום שלא ברור מה לברך, אוכל בלא ברכה, וג"ז צריך לבאר.
♦
פרק ב
א.
שיטת הגאונים כל "ולא כלום" שהכל
מ"מ צ"ב בכל הנ"ל שמבואר שגם אם יוצא יד"ח הוא בדיעבד ורק עדיף מלא לברך כלל. וצ"ב ממש"נ אם אכן יוצא, למה רק יותר טוב מלא לברך.
א. בברכות (לה:): "גופא כו' שמן זית מברך עליו בורא פרי העץ. ה"ד אילמא דקא שתי ליה, אוזוקי מזיק לה כו'". ומביאים ששותה שמן זית של תרומה לא נחשב אוכל אלא מזיק. וברמב"ם כתב בפ"ח הל"ב: "ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן". ותמוה כמשה"ק הראשונים, שבגמ' כתבו שמזיק והביאו מאוכל תרומה שלא נחשב אכילה כלל אלא מזיק. וא"כ למה יברך שהכל שלא יברך כלל.
והתשב"ץ והמאורות הקשו עוד מהגמ' (ברכות לו.) גבי קמחא דשערי, דהו"א שלא יברך כלל משום שקשה לקוקאיני קמ"ל דמברך משום דאית ליה הנאה, הרי דמבואר דהיכא שלא נהנה אין לו לברך כלל, ואף דמיירי התם נמי בברכת שהכל, וקשה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דמברך שהכל על השמן אף שלא נהנה כלל[4]ד).
עוד יש להעיר שבגמ' כתוב שאכילת שמן ללא אניגרון הוא מזיק, וברמב"ם כתוב רק "שלא נהנה בטעם השמן". ולכאו' זה ב' טעמים. ומ"מ גם על טעם הרמב"ם קשה אם לא נהנה למה יברך כלל[5]ה). וכתבנו בזה ישוב, עיין בהערות. אבל נראה שזה לא פי' מקומי בשתיית שמן אלא כלל בכל ברכות, והוא עפי"ד הגאונים, וכדלהלן.
ב. לשון הבה"ג: "זיתי, בורא פרי העץ. משח זיתי בעיניה או דשתי ליה ולא כלום, דהוא שהכל". דהיינו שפירשו את ה"ולא כלום", הוא ברכת שהכל. ומביא אח"כ את הגמ' עם הראיה מאכילת תרומה. וא"כ מה שכתב שהכל אינו משום שפוסק דלא כגמ'. אלא כך פירש הגמ'. וכן בבה"ג על הגמ' ד"מ: "אהיני מרירי ולא כלום וכל ולא כלום בברכות שהכל". הרי שאינו רק דין בשמן זית וכמו שר"ל בריטב"א ורא"ה אלא הוא כלל בכל ולא כלום דברכתו שהכל[6]ו). וצ"ב מה הכוונה שלא כלום הוא שהכל.
♦
ב.
כל "ולא כלום" בורא נפשות
א. וכעין זה יש סוגיא גדולה לגבי בורא נפשות. דבגמ' (שם לז.) לגבי אורז תניא: "ולבסוף ולא כלום". וכתב רש"י: "ולא כלום - כלומר אין טעון מברכת פירות ארץ ישראל [דהיינו מעין ג'] ולא כלום, אלא בורא נפשות". ומלשונו נראה שהגמ' עוסקת בברכת מעין ג', וברכה זו היא דאי"צ לברך, אך לא מדובר לגבי שאר ברכות אחרונות. ולפי"ז, אינו גדר בבורא נפשות. אבל ברי"ף כתב, שלאחר אכילת אורז מברך בורא נפשות: "תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום, וקיי"ל דכל ולבסוף ולא כלום, מברך בורא נפשות רבות". הרי שזה ממש כל' הבה"ג לגבי ברכת שהכל. ועיין מהר"ם חלואה (פסחים קב.) שהקשה על רשב"ם שפי' טעונים ברכה לאחריהם דר"ל בורא נפשות: "לא נראו דבריו דהיכי קרי להו טעונים ברכה והא בעלמא לברכת בורא נפשות ולא כלום קרי ליה".
ובגר"א (סי' ר"ח): "ועיין רש"י שם ד"ה ולא כלום, וכ"כ שאר הפוסקים בסי' ר"ז ולשון הרי"ף והרא"ש בפ"ו דברכות ס"ח, דכל ולבסוף ולא כלום - בורא נפשות רבות כו', ולכאורה אינו מובן לפרש ולא כלום על בורא נפשות רבות, ומנא להו זה". ומשו"ה ביאר שאליבא דברייתא באמת לא בירכו כלל, ואח"כ הוסיפו לברך על עוד דברים, עיי"ש, וכן מבואר באחרונים שברכת בורא נפשות הוא מכלל המנהגים שכל אחד הוסיף לעצמו ולא היה קבוע מראש.
ב. ובטעם שברכת בורא נפשות מוגדרת 'ולא כלום' דנו בזה הראשונים. שיטת רש"י שרק לומר שאינו אומר מעין ג', וכעי"ז בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תש"ט ביתר ביאור, שלא שהברכה עצמו נחשבת "ולא כלום", אלא ואחריו ולא כלום, ר"ל לא כלום חידוש, שהיא ברכה שכוללת הכל ונאמרת על כל דבר.
ובתשובות הרשב"א (ח"א סי' קמ"ט) מרחיב, שהשואל סבר שמוגדרת כן משום שאין בה סיום, וכעין הנמ"י כאן, ולפי חכמי הצרפתים שגם בבורא נפשות יש חתימה, הוקשה לו מדוע נקרא 'ולא כלום'. ודחה הרשב"א שלא זה הטעם דהא יש הרבה ברכות בלא חתימה. ומבאר שהוא משום שאינו מברך על הדבר שנהנה ממנו. ואינו דומה לברכת שהכל, דהא מ"מ הזכיר הדבר באופן כללי, אבל כאן מדבר רק על החסרון שברא ה' כדי שיצטרכו את ההנאה עיי"ש. וברדב"ז הנ"ל תמה איך מברכים על חסרון, ובתורה כתוב (בראשית א, לא) וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי מן השלם לא ימשך אלא פועל שלם, ואיך אנו מברכין על חסרון.
ד. ומ"מ פשוט שאחרי דברי הבה"ג, שגם ברכת 'שהכל' מוגדרת 'ולא כלום', שגם ברכת בורא נפשות נקראת כן, משום שאינו מודה על האכילה המסוימת אלא מודה בכללות. וכפי הצד שהרשב"א בא לחלק ביניהם.
♦
פרק ג
א.
גדר בורא נפשות
א. וצריך לישב קושית הרדב"ז על הרשב"א, איזה תוכן ברכה יש בזה, לא לדבר על הדבר בעצמו אלא על מה שהקב"ה ברא חסרונות, ושוב את מילוי החסרונות, והרי זה עצמו טענת הרשב"א שלכן אינו כלום, שאינו ברכה, וא"כ למה מברכים כן.
ולשון רש"י בספר הפרדס (סי' ע"ט): "אבל התפוחין אגוזין ואפרסקים חבושין וכל פרי האילן אין זקוק לברכה אחת מעין ג' כיון דגריעי כולי האי ולא כתיבי בשבח הארץ בהדיא בשבעת המינים. אלא בתחילה מברך בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות כמו על המים. וחובה לית בה אלא ר' טרפון הוא דמברך אמיא בורא נפשות וכן נהיגי לברך אכולהו מיני דלא כתיב בקרא לשבח ולהודות על הנייתו ושביעתו וכל דמידכר ליה בהלכה לאו משום דקבע לה חובה אלא לטפויי שבחא". מבואר בדבריו שהטעם שמברכים מעין ג' על ז' מינים ולא על שאר פירות אינו משום שמחמת חשיבות ז' מינים יש להם ברכה מיוחדת, משא"כ שאר דברים אין ברכה מיוחדת. אלא אדרבה מזה שלא הוזכרו בז' מינים דהיינו שהם "גריעי כולי האי" שלא שיבחו בהם את א"י. וכהאי לישנא איתא גם ברוקח סי' שמ"ב.
ונראה לבאר למה רש"י נזקק לסברא מחודשת זו, שזה גריעותא בשאר מינים. ולא כשאר הראשונים שזה מעלה בז' מינים שמשו"ה נקבע להם ברכה חשובה. וכמו ברכת הלחם והיין.
שהרי לרש"י בורא נפשות רשות. ז"א שלא קבעו כלל ברכה לאחריו. וא"כ אינו דומה ללחם ויין שעל כולם יש ברכה, ורק קבעו לפרט יותר עליהם. שלזה מהני מה שהם חשובים. אבל כאן צריך לפרש למה לא לברך כלל על שאר מינים. וזה צ"ל מחמת שהם גרועים ולכן לא קבעו ברכה עליהם. ולכן פירש מדלא הוזכרו לשבח את הארץ עליהם רואים שהם דבר גרוע שאין ראוי לשבח את הארץ אתו ה"נ לא קבעו ברכה.
ורש"י הדגיש שגם מי שכתב בהלכותיו לברך אינו רוצה לקבוע חובה. אלא רוצה לטפויי שבחא.
ב. והשתא נראה פשוט ברשב"א שבאמת אינו ברכה כלל על הפרי שאכל, אלא הודאה להקב"ה על בריאת האדם והעולם. ולכן ביאר שיש חסרון ויש מילוי החסרון. ואין הברכה עוסקת כלל באכילתו המסוימת. ולכן מבחינת הברכה היא מוגדרת "ולא כלום" - שאינו מברך כלל על הדבר, אלא מודה ומשבח בכללות. ובאמת להנ"ל זה מנהג ורשות בעלמא. עד של"ש לומר שנקבעה כחובה. ולהנ"ל משום שבאמת הוא דבר שאינו ראוי לקבוע עליו שבח, כשם שלא השתבחה בזה א"י כך אין לשבח לה' על ד"ז.
ג. וזה הפי' בתוס' (ל"ט. ד"ה בצר ליה שיעורא) "והר"י היה אומר בבורא נפשות, כיון דלאו ברכה חשובה היא, אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות, ול"נ". ויש שיטה בראשונים שז' מינים שאכל פחות מכזית מברך בורא נפשות. עיין מג"א בשם כנה"ג חצי זית ז' מינים וחצי זית פרי אחר בורא נפשות כעין הודאה לשיטה זו, שמ"מ כל שלא חסר בשיעור כזית יברך עליו בורא נפשות[7]ז). וכ"ז קשה כמשה"ק האחרונים איזה טעם יש לברך בלא כזית, ואיזה טעם יש שחסר בשיעור יברכו בורא נפשות.
♦
ב.
גדר ברכת רשות
א. ולהנ"ל זה ברכת רשות, וזה כעין שנמצא לגבי שהחיינו שהגמ' בעירובין דמ' מחלוקת אם אמרינן זמן בר"ה ויוה"כ, ורב יהודה הקשה על קרא חדתא מברך שהחיינו ולמה לא יברך על ר"ה והשיב "רשות לא קא מיבעי לי כי קא מיבעי לי חובה". ובטור (סימן תל"ב) לגבי בדיקת חמץ הביא מחלוקת אם מברכים שהחיינו על בדיקת חמץ אם נחשב דבר שקבע לו זמן או לא משום שדעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבדוק ומסיק "ומסתברא רשות הוא ומאי דבעי מברך". ובב"י כתב: "תימא מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך. וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף בכל מערבין שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות. מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה" עיי"ש בנו"כ.
ב. והפי' הפשוט ששהחיינו אינו בא בחובה, אלא הוא ברכת שבח, ותלוי ברצונו של אדם לשבח. ולכן אינו גדר ברכה לבטלה שלא תלוי בחיוב אלא ברצונו לשבח. ולכן לא משנה החפצא שעליו הוא אומר את הברכה שלא ע"ז מברך אלא מתוך רצון כללי לשבת וזה באמת יש לו.
ועיין מהר"ם מרוטנברג החדשות עמנואל (סקי"ד) שנשאל אם מברכים שהחיינו על עופות ודגים שלא אכל שנה שלמה. ומשיב ששהחיינו רק על דברים מתחדשים, ולא ששכיח ורק הוא לא אכל מהם. "מיהו אקרא חדתא אינו אלא רשות בעלמא כדאמרינן רשות לא קמיבעיא כו' הואיל וכן יכול לומר רשות במקום שלא נתקנה חובה אם בא אדם לומר גם על כל דבר שהוא בעינו חידוש שלא אכל זמן מרובה אין למחות בידו". הרי שפירש כהנ"ל שלפי הגמ' שרשות לא קמיבעיא, יכל לברך לפי מה שבעינו חידוש. ואין נידון הלכתי האם דבר מסוים ראוי לברכה.
ונראה שה"נ לראשונים אלו שבורא נפשות הוא רשות, וכמ"ש רש"י שהוא להוסיף שבח, ס"ל לראשונים שלא צריך שיעור כו'.
♦
ג.
שיטת כנסת הגדולה שבורא נפשות פוטר שאר ברכות
ועיין עוד בשו"ת גינת ורדים (כלל א' סט"ו) הובא בבאר היטב (ר"ח סק"ז). שדן אם בורא נפשות מהני כמו שהכל. ומביא תוס' ורא"ש וטור כהנ"ל שבברכה אחרונה אין פתרון של ברכה בספק. ומוסיף: "וראיתי בכנה"ג א"ח סי' ר"ח ור"י שכתב וז"ל ומסתברא דלא כתבו התוס' דיש ליזהר אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך עליהן ברכה אחרונה והדעת נוטה דיברך עליהם בנ"ר דשייכא אכל מילי עכ"ל". והגינת ורדים כתב "ואני אומר שמאחר שהתוס' מסתפקין בזה ואמרו דברכה אחרונה אין לו לברך אלא כמו שנתקנה יראה שאם יברך בנ"ר אינו יוצא בה י"ח ונמצא שנושא ש"ש לבטלה א"כ מוטב לו שלא יברך כלל דשב ואל תעשה עדיף טפי. והנה אם ברכת בנ"ר שייכא אכל מילי כדברי כנה"ג הלא יש לנו להשוותה לברכת שהכל שהיא נמי דכותה דשייכא אכל מילי וכשם שבברכה א' אנו מברכין לכתחלה בקום עשה ברכת שהכל על כל דבר שאנו מסופקים מה היא עיקר ברכתו כן היה ראוי לעשות גם בברכת בנ"ר שבדבר שיש בו ספק שיברכו בו לכתחלה בנ"ר ולמה ר' ירמיה לא אכל סלת מימיו. על כן נר' לע"ר שאין לסמוך על דברי כנה"ג בזה וחזר הדבר לכמות שהיה והספק במקומו עומד"[8]ח). ועיין עוד בשו"ת יבי"א (ח"א סי"ב) אריכות גדולה לדחות דברי כה"ג. ועל עצם טענתו בסו"ד שאם דומה לשהכל למה לא נעשה כן לכתחילה, לק"מ לפי תשובת הרשב"א שבורא נפשות נחשב פחות משהכל שאין ההתייחסות אפי' באופן כללי לכלל המאכלים אלא על החיסרון והתמלאותו בבריאה.
ולהנ"ל נראה פשוט שאין כוונתו שיוצא יד"ח וכעין ברכת שהכל שכוללת הכל, שזה מפורש בראשונים דל"כ. אלא שמ"מ עדיף לברך בורא נפשות מלא לברך כלל. וי"ל משום שבורא נפשות רשות ונתקן על דברים שאי"צ ברכה לכן ס"ל שגם כאן אפשר לברך בורא נפשות מ"מ מדין רשות וכשיטת רש"י והרוקח. ולפי"ז אין מה לדון כלל לעשות מראש ע"ד לצאת שאינו פוטר הברכה המחויבת כלל.
אבל לשונו לא נראה כן, וזה גם סתירה להבנת כל הפוסקים בדבריו. שפי' שס"ל שבורא נפשות פוטר הכל כמו שהכל. ולשונו נראה להדיא שהחליט שיברך בלא"ה, והבר"נ הוא רק עדיפות כיון ששייכי אכל מילי לא שזה יסוד דבריו. וזה באמת מה שהגוו"ר שמקשה עליו בב' שלבים: א' בספק שוא"ת עדיף, ב' אם זה כמו שהכל לכתחלה נעשה כן. וצ"ע.
♦
פרק ד
א.
גדר שהכל ולא כלום
א. מהשתא נראה שלבה"ג גם שהכל אינו ברכה אחפצא אלא שבח והודאה שאומר על כלל הבריאה. ואין גדרו כמ"ש הרשב"א ברכה כללית שכוללת את הפרטים, אלא כלל שלא מתייחס לפרט. ומשום זה עצמו שהפרט אינו דבר שראוי לקבוע עליו ברכה לעצמו משום פחיתותו[9]ט).
וא"כ אותו כלל שנאמר בבורא נפשות שגם כאשר הדבר אינו ראוי שיברכו עליו כחפץ יש ברכת רשות להודות על הבריאה שמ"מ נהנה.
ה"נ בשהכל גם בשקדים מרים או שמן שמזיק מ"מ מברך עליו ברכה כללית בשבח הבריאה.
וזה יהיה ביאור מיושב היטב לשיטת הר"ח שבורא נפשות שיוצא בדיעבד אינו תחליף לברכה אלא רק פתרון במקום שבל"ז יאכל בלא ברכה, שמ"מ חסר הברכה על החפץ וזה חסרון בעיקר הברכה. ורק בדברים גרועים אין דין מעיקרא לברך עליהם ופשוט.
ב. אלא שכמובן אי אפשר להשוות שהכל לבורא נפשות ולומר שהכל רשות, ששהכל אינו רשות אלא חובה גמורה. ואם אולי במקרה של הגאונים אפ"ל כן אבל לא בכל בורא נפשות.
ג. אך כמובן שבברכה ראשונה יש דין נוסף שלא יהנה מעוה"ז בלא ברכה. ולכן מה שבברכה אחרונה רשות בברכה ראשונה זה חובה. ואז מתחלק שלכפי הדין ברכה על חפץ בין ברכה ראשונה לאחרונה דוקא בפירוט, וברכה כללית בראשונה חובה משום שלא יהנה ובאחרונה רשות ופשוט.
ד. ונראה שהדברים מבוארים במהר"ם מרוטנברג שהביא דברי הר"ח הנ"ל באופן אחר: "מיהו אם מסתפק בברכה ראשונה מה היא מהם אומרים שהכל נהיה בדבריו או בפ"א פירש ר"ח שמברך תחילה שהכל נהיה בדברו דכיון דברכה ראשונה אין לה עיקר מה"ת כלל ואינו אלא משום שאסור להנות מעוה"ז בלא ברכה והיכא דמספקא לה מברך שהכל נ"ב". וממשיך וכ"כ ר' יוסף שספק העץ ספק האדמה מברך האדמה כיון שיוצא, ואע"פ שהל' בדיעבד כיון שמסופק כד"ע דמי[10]י).
הרי שחילק בין ברכה ראשונה לאחרונה. לא שבזה יש ברכת שהכל שכולל הכל, ובזה אין במציאת ברכה זו. אלא שברכה אחרונה יש לה עיקר מה"ת, משא"כ ברכה ראשונה אינו אלא שלא יהנה. משמע שבאמת אינו מקיים את הדין ברכה בזה שמברך ברכה אחרת. אלא מ"מ אינו עובר על האיסור ליהנות. וכפי שיודע לפרש את תלמידי ר"י בתחילת כיצד מברכים שמאי תקנתא ילך לחכם הבקי. שבאמת מצד האיסור שלא ליהנות מהני גם שהכל, ומ"מ צריך ללמוד כל ברכה כתיקונה.
והחילוק הוא בין ברכה ראשונה שאין לה עיקר מה"ת, לברכה אחרונה שיש לה עיקר. ומשמעות דבריו שכיון שאין לה עיקר וענינו רק משום אסור להנות בלא ברכה מהני גם שהכל. וכפי שר"ל בתלמיד ר"י, שהדין ברכה הוא רק בפירוט על הדבר, ושהכל מהני רק להסיר האיסור להנות. ונרחיב בזה לקמן אם באמת יש ב' דברים. וא"כ יתכן שהוא בדיעבד גמור שלא מקיים את הדין ברכה כלל אלא רק לא עובר על האיסור להנות ול"מ.
ה. ועיין ביוסף אומץ (סתכ"א) הבאנו לעיל שכתב כה"ג מימוני ומ"מ לאו משנת חסידים הוא לברך שהכל במקום ספק, ומסיים "ובפרט מה שאין בספיקות ברכותיו הברכה דשהכל נהיה בדבריו רק הספק בין בפ"א או בפה"ע או במ"מ יש לדקדק כנ"ל". דהיינו שאם זה ספק שהכל ספק ברכה אחרת, יותר לכתחילה שיברך שהכל מאשר ספק האדמה ספק מזונות.
♦
ב.
האם שלא יהנה מחייב ברכה פרטית
א. ברא"ש כתב עלי צלף מברך האדמה אע"פ שלגבי מעשרות ל"ח פרי משום שאסור להנות מעוה"ז בלא ברכה. ובמעדני יו"ט הקשה עליו כיון שבי"כ מברך שהכל למה האסור להנות יחייב האדמה. ולפי הבה"ג הנ"ל ששהכל ולא כלום ואינו ברכה אחפצא כלל, יתכן לומר שהדין אסור להנות מחייב גם ברכה על הדבר בעצמו. וצ"ע בדעת הרא"ש. ברא"ש כתוב אחרי שברכה ראשונה משום שאסור להנות בלא ברכה א"כ שיעורו בכ"ש, מש"כ ברכה אחרונה.
ב. ויש נידון גדול בראשונים בשיעור שצריך לברכה ראשונה. דהיינו בירושלמי מבואר שמברך בכ"ש ומשום שאסור להנות כמ"ש הרא"ש. אבל הם דנו בברכות פרטיות אם לזה נאמר שיעור או לא. ברבינו ירוחם נט"ז ח"א: "שיעור השתיה כמה ישתה מהיין שצריך לברך עליו בורא פרי הגפן, יש מי שכתב כמו באכילה, מדרבנן צריך לברך המוציא על כזית דגן כמו"כ בשתיה על רביעית הלוג". וזה למרות שקודם הביא הדין שברכה בכ"ש. וע"כ שר"ל לגבי הברכה המיוחדת של הגפן וכן המוציא לחם.
בכל בו סעודה כ"ד יש יותר אריכות: "ירושלמי עד כמה יפרוס פי' כמה ירצה לאכול. ר' חנינה ור' מונא חד אמר כזית וחד אמר פחות מכזית הילכך משמע דברכת המוציא כשאר ברכות הנהנים היא. ואמרינן אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה. ומברך על פחות מכזית המוציא וכן על פחות מרביעית מברך בו פה"ג ויש אומרים דעל פחות מכשעור אינו מברך רק שהכל דברכת הנהנין היא. ובשם ר' אחא גאון ז"ל מצאתי דעל פחות מכשיעור אין צריך לברך אפי' שהכל".
דהיינו לשיטה ראשונה הדין אסור להנות מחייב לברך כתיקונה, וכמ"ש הרא"ש הנ"ל לגבי צלף. ושיטה ב', כל שרק משום שלא יהנה דינו בשהכל, וכקושית המעדני יו"ט. ושיטת השאילתות שלא מברך כלל וצ"ע.
♦
פרק ה
א.
כאשר אי אפשר לברך אם אוכל בלא ברכה, אם גדר ברכה איסור או מצוה
א. והנקודה השניה שמבוארת בר"ח שכל שלא יכל לברך היה אוכל בלא ברכה. ולכאו' זה תלוי בגדר ברכה אם הוא תקנת מצוה ומה שלא אוכל משום שיש דין לעשות מצותו לפני שמברך. או שהגדר שאסור לאכול בלא ברכה וכעין איסור מעילה.
שנפק"מ באופן שאי אפשר לברך אם מותר לו לאכול, אם דומה למרדכי בציצית. או שזה איסור לאכול וכל שאינו אנוס על האכילה אין היתר.
ב. ונחלקו בזה האחרונים. בביאור הלכה (סימן ס"ב סעיף ד') הרחיב בזה: "עיין במ"ב במה שכתבנו לענין השתיה במרחץ ששלא כדין הוא. ולישנא דהח"א גרם להם לטעות בזה. ובאמת לענ"ד דבר זה פשוט הוא מאד דאין להתיר משום שהוא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך, דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך, ובאמת הלא אחז"ל בברכות דל"ה דאסור להנות בלי ברכה, וכעי"ז מוכח במג"א בסימן י"ג (סק"ח)[11]יא)". והמג"א הזה הוא המרדכי בציצית, דהיינו המשנ"ב העלה שמא דומה למרדכי, ומכריח שאינו דומה משום שהוא איסור ולא מצוה[12]יב).
לעומת זאת במרומי שדה ריש הפרק מרחיב שמי שאינו ידע לברך אוכל בלא ברכה. ועדיף מטלית שאינה מצוייצת, אלא דומה לבית בלא מזוזה שרק יש עליו חיוב לעשות ולא ממניעה לדור בבית עד אז. ובזה מסביר את הקמ"ל מה יעשה ילך אצל חכם שפשיטא שבכל מקום שיש חשש איסור ולא יודע מה דינו צריך לשאול. ומפרש שאם באמת אינו יודע מותר, קמ"ל שיכול ללמוד ולכן אינו פטור אבל שונה מכל איסור שהוא שוגג.
ג. ויש הרבה ראיות לשיטת הנצי"ב שהם קושיות גדולת על שיטת הביאור הלכה. שכל שאי אפשר לברך אוכל בלא ברכה וכפי שהאריכו האחרונים: א', בעל קרי ברכות דף כ' שאינו מברך לפניה, ולמה לא נאסר לו לאכול עד שיטבול[13]יג). ב', אונן פטור מברכות ולמה מותר לעבור על איסור אכילה ומעילה[14]יד). ג', לשיטת רש"י (דף ט"ז) פועלים אוכלים בלא ברכה ראשונה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ב הל"ב), וכן תוס' חולין (דק"ז ד"ה ולא). עיין רשב"א שלשאר ראשונים כן צריכים לברך. הרי להדיא שכל שאינו יכול לברך אוכל בלא ברכה. ובאמת נמצא בזה מחלוקת מפורשת בראשונים, ונפרש.
♦
ב.
בדין אכילה בספק ברכה ואם ספק ברכה לקולא או לחומרא
א. בספק ברכת הנהנין אם לקולא או לחומרא, עיין בתוס' (די"ב) בשם ר"י פתח אדעתיה דחמרא וכו': "ור"י היה אומר דלחומרא דצריך לברך פעם אחרת". והקשו האחרונים עיין מג"א סר"ט סק"ג והביא שם ג"כ משו"ת משפט צדק ח"ב סס"ב שתמה שברכה דרבנן וספיקו לקולא, ועוד למה משום ספק דרבנן יכנס לספק איסור ברכה לבטלה.
ב. ויש כמה ראשונים שס"ל כשיטת ר"י. במכתם ריש כיצד מברכין: "וכתבו התוס' דכוין דברכת הנאה לפני אסמכוה אקרא דהילולים ועבדוהו נמי למאן דמברך כמאן דנהנה מקדשי שמים משום לה' הארץ ומלואה מאן דמספקא ליה אי בריך או לא ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך וכ"ש אם שכח ולא בירך דחוזר ומברך וכו'”. וכן במאירי ריש כיצד מברכין כתב ג"כ אותו לשון: "ומ"מ בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה' הארץ, אם שכח ולא ברך או אפי' ספק ברך ספק לא ברך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך, ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז' המינים שהיא תורה". ובמהרי"ל הל' פסח ג"כ כתב כן בשם ר"א.
הרי שאת השאלה שזה דרבנן ישבו שאסמכוה אקרא, א"נ שעשהו כמו מעילה. ולכן צריך להחמיר בספיקות. אבל את השאלה השניה של ברכה לבטלה לא פירשו.
ג. וגם בריטב"א מבואר דס"ל בגדר כך שזה ספק לחומרא, אלא שס"ל כאידך קושיה של המג"א שבמה עדיף ספק ברכה לבטלה מספק אכילה בלא ברכה.
בחי' הריטב"א שבת (דכ"ג): "והא דנקט אידך טעמא משום דבעי למימר דבכל דוכתא נמי דאיכא ספיקא ברכה דרבנן כגון שנסתפק אם ברך ברכת הנהנין או ברכת המצות שהם דרבנן, אינו חוזר ומברך על הספק דשב ואל תעשה עדיף מספק שיברך לבטלה ויעבר על לאו דלא תשא, ואפי' בההיא דרבנן היא כדפירש ר"ת ז"ל, מ"מ איסורא דשב ואל תעשה עדיף מאיסורא דקום עשה". ומ"מ לא ביאר למה מותר לו לאכול משום האיסור.
ד. ועיין גליון הש"ס ובחידושי הגרע"א לשו"ע שם ביתר ביאור. שהמהרש"א בפסחים דק"ב מביא מרשב"ם שספק ברכות להקל שייך דוקא בברכת המצוות שדי לו בזה שנפטר מהברכה. משא"כ ברכת הנהנין מ"מ הרי רוצה לאכול וזה ספק איסור שהווה כמו מעילה ולכן בספק ברכות לא יכול לאכול. וגם לא יכול לחזור ולברך משום ספק ברכה לבטלה. ומפרש שבזה חולק הר"י על שאר הראשונים כמו הרי"ף שס"ל שספק ברכות לקולא מתיר גם לאכול[15]טו).
ומפרש את ר"י שאה"נ בעלמא ל"ש לחומרא משום ספק ברכה לבטלה. אבל כאן שבירך ספק ברכה ואסור לו לטעום כהנ"ל, אם לא יברך עוד פעם, הברכה הראשונה לבטלה משום שלא טועם אח"כ. וא"כ ממ"נ יש ברכה לבטלה או הראשונה משום שלא אכל או השניה משום שכבר יצא בראשונה. ובזה משום ברכה לבטלה אין תוספת במה שחוזר ומברך ולכן כאן יחזור ויברך. משא"כ לרי"ף שיכול לאכול בספק, אין טעם שהברכה הראשונה לבטלה ופשוט שלא יחזור ויברך.
ה. ואף שבר"י בתוס' יתכן כפירושו שאה"נ אם יש ספק ברכה לבטלה לא יברך, במכתם ובמאירי בשם תוס' אאל"כ.
♦
ג.
נפק"מ גם להפך מהנ"ל באנוס על האכילה ולא על הברכה
א. ויש אופן להפך שאנוס על האכילה ולא על הברכה. ומיירי דנהנה הנאה גמורה מהמאכל אבל הוא אנוס על האכילה. שאם המחייב הוא המצוה אין טעם שלא יברך שאינו אנוס לא לברך. ואם המחייב הוא האיסור שלא ליהנות בלא ברכה, י"ל שכל שהוא פטור על האכילה משום אונס אין לו דין לברך.
והשאלה תהיה אם יש לו דין לברך כדי לתקן את המעשה שעבר באונס. וע"ד השאלה אם אדם אנוס להזיק אם יש לו דין לשלם למנוע את ההפסד לשני או אם אנוס למעול אם צריך לפדות את ההקדש כדי שלא יגיע לאונס. או אמרינן שאחר שהוא אונס על הדבר אי"צ לעשות מעשה להפקיע את האיסור. ויש בזה אריכות דברים.
ב. ברא"ה כתב שאנוס על אכילה אינו מברך ואפי' נהנה משום תחילת באונס כמו אשת ישראל וכו'. ולכן במקום פיקו"נ וכד' אינו מברך אפי' שנהנה. ובתשו' הרשב"א חלק עליו. ובשו"ע פסק כרשב"א. ומ"מ הרמ"א בר"ד סק"ז כתב: "אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס ע"כ". ובנו"כ העתיקו הטעם משום שתחילתו באונס. ותמהו מ"מ הרי השו"ע לגבי פיקו"נ פסק שמברך ולמה הרמ"א כאן פסק להפך. עיין משנ"ב ודברי חמודות על הרא"ש שחלוק אונס ממתרפאים. ואף שהרא"ה עצמו סובר גם במתרפאים הרמ"א הכריע רק באונס ממש.
הרי ששיטת הרמ"א להלכה שבאונס שאינו מתרפאים אינו מברך אע"פ שנהנה, ודי בזה לתחילתו באונס אע"פ שעכשיו אינו אנוס. וזה לכאורה ראיה גדולה שזה דין איסור ולא מצוה, שאינו אנוס לא לעשות את המצוה.
ג. בסדר ר' עמרם גאון (גולדשמיט הוצאת מוסד הרב קוק) שהובא בכל הראשונים[16]טז) (עמ' מ"ג): "והיכא דחנתקתיה אומצא דלא צריך לברוכי הכי שדר ר' פלטוי בר אביי ריש מתיבתא מקמי דלישתי לא צריך לברוכי שהכל, משום דאונס הוא, לבתר דשתי מברך בורא נפשות רבות. ודקא אמרינן דלא צריך לברוכי ברכתא קמייתא לית ביה משום אסור לאדם שיהנה בעוה"ז בלא ברכה […], מידי דהוה אסם שכל השותה סם ואוכל דבר לרפואה ולא קמכוין לאכילה אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו".
וסוף דבריו סותרים לתחילת דבריו. שבהתחלה כתב שלפניה לא מברך ולאחריה מברך. ובסוף מידי דהוה אסם שלא מברך לא לפניה ולא לאחריה ופלא. והמגיה שם הביא מקורות להוכיח שיש חסרון בכת"י. והקטע הראשון הוא שיטת רב פלטוי שמברך לאחריה ולא לפניה והסיום הוא דעת רב עמרם עצמו שאינו מברך לא לפניה ולא לאחריה עיי"ש. שכן מפורש במנהיג שיש מחלוקת בין רב פלטוי לרב עמרם. וכן האריך בזה באוצר הגאונים ברכות דמ"ה מעוד מקורות.
אלא שעדיין צ"ב שהקטע שאסור להנות מעולם הזה בלא ברכה משויכת לדברי כולם לדברי רב פלטוי ואינו מובן שהרי הוא כתב שלא יברך. ואם לפרש למה יברך לאחריה א"כ למה אינו טעם שגם יברך לפניה.
ד. ובאוצר הגאונים שם יש השלמה לתשובת רב עמרם "שהוקשה לכם היכא דליכא צמאה ושתה מים אמאי לא מברך והא אמור רבנן כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל. אין בה קושיה להנאה ודאי אסור להנות מעוה"ז בלא ברכה וזה לצמאו אבל לרפואה ומפני הסכנה ולא להנות אי"צ לברך מידי דהוה אסם". הרי שאת הדוגמא מסם הביא רב עמרם.
ה. וא"כ מבואר שיש שתי שיטות שיטת רב פלטוי שאינו מברך לפניה אבל לאחריה מברך. ושיטת רב עמרם שאינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ולכאורה שיטת רב עמרם מובנת שאם מגדירים שאינו אכילת הנאה למה שיברך לאחריה הרי לא נהנה. ומ"ש מברכת לפניה.
ולהנ"ל נראה ששיטת רב פלטוי שלא חסר בהנאתו. אלא שהוא אנוס לשתות מפני שנחנק. וזה טעם לפטור כמו שהבאנו מהרא"ה. וכ"ז בברכה ראשונה שהוא משום שאסור להנות בלא ברכה מהני אונס על האכילה אע"פ שאינו אנוס שלא לברך. משא"כ ברכה אחרונה שהוא ברכת שבח על ההנאה ונהנה. ע"ז צריך אונס על שלא לברך וליכא וכמו שהתבאר. וא"כ האסור להנות הוא טעם שלא יברך לפניה, משום שלא שייך איסור באנוס על האכילה משא"כ ברכה אחרונה שאינו משום איסור אכילה צריך לברך.
וצריך עיון לישב הראיות שזה מצוה כמ"ש לעיל עם השיטות הנ"ל שמהני אונס על האכילה אפילו שאינו אנוס על הברכה וצ"ע.
♦ ♦ ♦
________________
עיין רשב"א לקמן דף לח. בשם רה"ג שדבש תמרים ויין תפוחים איירי רק כאשר בישלן במים "וכה"ג הוי זיעה בעלמא דאזוקי מזיק ליה". אבל אם זב מאליו שלא ע"י האור הוי פרי. הרי שנקט כל' הגמ' כאן על היזק לפרי ולא לאדם. וזה טעם שיהיה זיעה בעלמא ולא גוף הפרי. אבל ברה"ג איירי בחפץ שהוזק ולא באופן אכילה ובזה י"ל שמשו"ה לא נשתנה לעילויא.
וא"כ הפי' ברמב"ם שבאמת זה דרך אכילה, ויש לו הנאה. אלא כיון שאינו נהנה בטעם השמן אינה האופן הרגיל לשתות שמן ונחשב שמזיק את השמן, ולכן מברך שהכל שאין לו חשיבות של פרי. וע"פ הגמ' לקמן דל"ו שנשתנה ולא למעליותא מפסיק הברכה שלו עיי"ש.
הערות שוליים
- ↑ . ציינו יוסף אומץ (סתכ"א) על הדין הנ"ל, שאם מסופק יברך שהכל לכתחילה: "ומ"מ לאו משנת חסידים היא וירא ה' לא יאכל שום דבר בלי ברכה הראויה לו כפי תיקון חכמים ז"ל. וכמו שדרשו חכמינו ז"ל על ברוך ה' יום יום בכל מין ומין כו' ועוד ראיה ממה שאמרו מה תקנתיה ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ואי איתא דלכתחילה רשאי לברך כן בלא שום צד איסור א"כ הו"ל לומר ילמוד שהכל וכו' ובפרט מה שאין בספיקות ברכותיו הברכה דשהכל נהיה בדבריו רק הספק בין בפ"א או בפה"ע או במ"מ יש לדקדק כנ"ל". הרי שזה לאו משנת חסידים. וסו"ד חידוש שצריך לעיין בו שחולק בין אם צד א' שהכל לבין ספק העץ או האדמה.
- ↑ . בספר קובץ שיטות קמאי עמוד תתקס"ז.
- ↑ . באוצר הגאונים נקט שגם סיום זה הוא מדברי ר"ח. ובהוצאת וגשל נקטו שזה מראבי"ה.
- ↑ . ובאבן העוזר סר"ח הוכיח ממסקנת הגמ' כרמב"ם שגם כאשר מזיק כיון דאית ליה הנאה מברך. וזה נגד הרמב"ם בעצמו כאן שכתב שאין לו הנאה. וזה הטעם שאינו מברך. ועיין ביד אפרים ר"ח (סק"ו) מאריך לחלק בין אופני מזיק, שהרי יש הרבה דברים מנויים ברמב"ם הל' דעות שמזיקות לגוף ומ"מ מברכים עליהם וע"כ שחלוק רמת ההיזק והזמן שלוקח להיזק להעשות. והאריכו לענין תרומה בכוסס חיטים. ועיין בראב"י לקמן לגבי קמח שעורים שהו"א שלא יברך כלל כיון שמזיק קמ"ל דאית ליה הנאה. ש"מ שכל שאין היזק אי"צ הנאה כל שהוא עושה כן לאכילה. ואולי זה ג"כ ישוב על הרמב"ם שלא פי' מזיק לו אלא כרא"ה לשמן. וא"כ גם כאשר אין הנאה צריך לברך.
- ↑ . והישוב הפשוט הוא למבואר ברא"ה וריטב"א שפירשו לא שהשמן מזיק לאדם, אלא שהאדם מזיק לשמן, שאינו שימוש טוב לשמן. וא"כ אה"נ זה נחשב אכילה ולאדם יש תועלת מזה, אלא שאי"ז שימוש טוב לשמן. וא"כ י"ל ששוב אין לזה מעלה לברך עליו העץ אלא מברך שהכל. ועיין ברא"ה שאם השמן והאניגרון רק ראוי לרפואה מברך עליו שהכל. כמבואר לקמן דל"ח ועיי"ש ברשב"א בשם רה"ג באופן קצת שונה.
- ↑ . ועיין במאורות ורשב"ץ שהקשו מכמה גמ' שמפורש בהם מחלוקת אם שהכל או ולא כלום. וע"כ שאי אפשר לומר בכל מקום שזה פי' הגמ'.
- ↑ . ועיין גם תוס' דף מא. (ד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות) שהקשו שכשם שברכת שהכל פחות מברכת העץ משום שאינו מפורט ה"נ העץ מהאדמה ויהיה לו דין קדימה וכתבו שמ"מ אינו כ"כ הבדל ובשם בה"ג שיש קדימה משו"ה עיי"ש. וכאן לא נראה כן אלא רק הבדל בפרטות של הברכה.
- ↑ . ובסו"ד מביא הגינת ורדים מתלמידי ר"י בסוף כיצד מברכים שהרי"ף השמיט הדין עושה יין מחרצנים שאם הוא חזק מברך בפה"ג, שזה דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים אבל לא ביינות שלנו, והוא פי' לא שהכונה שלדידין אין ה"ת לברך משום שהיינות שלנו אינם חזקים. אלא שר"ל שיש חילוק מקומות, ומשו"ה לא רצה להכנס לחילוקים. ומפרש משום ששהכל יצא. ומקשה א"כ מה יעשה עם הברכה אחרונה וע"כ שגם ע"ז מהני בורא נפשות כמו שהכל, ולכן מסיק שאם כבר אכל יברך. וצ"ע להכניס כ"ז בתר"י שלא הזכיר כלל ענין ספק וכו' ובפשטות רק ר"ל שלדידן אין נפק"מ. עיין יביע אומר או"ח ח"א סי"ב הרבה מקורות שדחו הגוו"ר משום טענה זו. והרבה מקורות שבורא נפשות לא מוציא שאר ברכות אפי' בדיעבד.
- ↑ . או מטעמים אחרים כמו בבשר משום צעב"ח או שלא הותר לאדם הראשון. ראיה שלא נברא עבור מטרה זו עיין בראשונים.
- ↑ . וא"כ מבואר בדבריו שאינו משום ברכת שהכל שגרע אלא גם האדמה והעץ. ומ"מ לא כתב כראבי"ה שרק עדיף מלא לברך.
- ↑ . "ולבד זה הלא יכול לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות או עכ"פ לכנוס לבית אמצעי של המרחץ ויהרהר שם הברכה".
- ↑ . עיין מנחת שלמה (א' י"ח ח') שמאריך בזה שודאי אינו גדר איסור אלא תקנת מצוה כמו ברכת המצוות, אלא שאלמוהו לקבוע איסור בחפץ אבל כאשר פטור אין איסור ג"כ, עיי"ש.
- ↑ . האבני נזר (ל"ז ח') הוכיח מזה שברכה אינו איסור בחפצא משום מעילה כמ"ש לו הר"י מאלכסנדר אלא דין אגברא שיברך, וכל שאינו יכול לברך אוכל בלא ברכה.
- ↑ . ויש שיטה שלא ס"ל כן, עיין ילקוט יוסף שציין ר"ש דמאי פ"א הל"ד שאונן חייב לברך רק לא יכול להוציא אחרים. וביד אפרים ומנחת פיתים יר"ד שמ"א שזה דעת יחיד, אבל מביא משיבולי הלקט שמחות ס"ו ובשם הכל בו שצריך לברך משום אסור להנות בלא ברכה ושכך נהג השם משלמה ד' ימים משום האיסור להנות, וכן הגר"ע יוסף עצמו לא אכל.
- ↑ . בשו"ע או"ח (סי' קס"ז סעיף ט'): "אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך".
- ↑ . בתוס' קיצרו דבריו אבל בכל ש"ר הביאו כמ"ש אצלנו.