שמעון קרוק
כולל פוניבז’
בדין ‘ריחא מילתא’
ביאור שיטות הראשונים בדין ריחא מילתא ♦ ריחא מילתא מדאורייתא ♦ "ריחא חלא וטעמא חמרא" ♦ גדר "מיקלא איסורא" ♦ ריח אתרוג והדס מחוברים ♦ ריח חמץ במצה ♦ מעילה בריח ♦ ועוד
א.
הקדמה
סוגיא בעבודה זרה (סו, ב): "האי בת תיהא עובד כוכבים בדישראל ש"ד ישראל בדעובד כוכבים אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא". ובפסחים (עו, ב): "אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מאי טעמא מפטמי מהדדי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מילתא היא".
והנה בב' המקומות מביאה הגמ' דרב מרי תלי להאי פלוגתא בתנאי, גבי הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית יין של תרומה וכו', ומשנינן דמ"ד ריחא לאו מילתא ודאי תנאי, אבל מ"ד ריחא מילתא מתרץ ע"פ ד' ר"ל דבפת חמה וחבית פתוחה אסור לכו"ע, ובת תיהא או בשר נבילה, כחמה ופתוחה דמיא. ויש הבדל אחד בין הסוגיות, דבע"ז הוכיח רבא את שיטתו מהיתרא דפת שנאפתה בכמון של תרומה, ואביי דחה דהתם מיקלא איסורא, ואילו בפסחים לא הביא מזה לוי ראיה כנגד רב.
ומכאן יצאו הראשונים לדון האם סוגיא אחת היא, או ב' סוגיות נפרדות, והיאך קי"ל בהנך פלוגתא אי כמ"ד ריחא מילתא או כמ"ד ריחא לאו מילתא, ואם יש בזה חילוקים בין מיני ואופני הריח, וכדלהלן. וכמה שורשים יש לדברי הראשונים בזה, חדא, האם רבא (ולוי) ג"כ ס"ל כד' ר"ל דבחמה ופתוחה אסור לכו"ע, וזה תלוי אם גרסי' בתי' דאביי ורב "לדידי", ועוד יל"ד למה אם רל"מ לא יהיה בזה עכ"פ איסור הנאה, וכדמצינו בעלמא איסור ריח מאיסוה"נ, ואף רבא אסר כה"ג בסוג' דפסחים (כה, ב), ועוד דנו הראשונים האם איסורא דבת תיהא אליבא דאביי הוא איסור אכילה או איסור הנאה. וכמבואר כל זה בד' התוס' בע"ז, ותוס' הר"י מפאריש שם, (ומהרש"א ומהר"ם), ורמב"ן רשב"א וריטב"א וכו', ובתוס' בע"ז (יב, ב), ובתוס' בב"ק (קטז, א), ובד' הרי"ף חולין (דף ל"ב), ומש"כ הר"ן שם, ומה שדנו בדבריו בבעל המאור ומלחמות והראב"ד בפסחים, ובתוה"ב (דף ט"ו), וכן בד' הראשונים בעוד מקומות וכמו שיתבאר. ולהלן יתבארו כמה דברים בד' הראשונים בהאי סוג', ראשית בד' התוס' בע"ז, ואח"כ בד' הרי"ף בחולין, וביאור בשיטת ר"ת, ועוד כמה הערות בסוג' ובד' הפוס'.
♦
ב.
ביאור שיטת התוספות בדין ריח המזיק
התוס' בע"ז ביארו דבאמת יש כאן מחלוקת נוספת בין אביי ורבא בנוסף לפלוג' רב ולוי בעיקר הדין של ריחא מילתא, דבאמת רבא מצי סבר כרב ואביי מצי סבר כלוי, אלא דיש מקום להקל בבת תיהא טפי מנבילה וכו', ויש מקום להחמיר, צד הקולא הוא דהכא הריח מזיקו, משא"כ התם, וצד החומרא הוא דבת תיהא הוא לוקח את הריח באופן ישיר מהחבית ואילו בנבילה וכו' זה רק דרך בליעת הריח בבשר.
ואמנם לפ"ז לא ברירא כלל מה שהקשה רבא לאביי ממתני' דכמון, וכן הא דתלי לה רב מרי בתנאי דפת חמה, והא התם אין הריח מזיקו, ואינו לוקח את הריח אלא בעקיפין, וא"כ כ"ז שייך לפלוג' רב ולוי בפסחים, אבל אין בזה שייכות לקולא דרבא בריח המזיק, ולא לחומרא דאביי בריח ישיר. והנה התוס' ביארו עוד בטעם הדבר דלא מקשי' עליה דרב ממתני' דכמון, כיון דלא אסר רב אלא בפיטום, משא"כ בפת וכמון דהוי מעשה תנור ולא פיטום. ובזה יש להקשות דא"כ אין כל סתירה בין שיטת רבא לשיטת רב, דהא רב אסר בפיטום ולא במעשה תנור. ועל כן צ"ל דבת תיהא נמי דמי לפיטום מחמת חוזק הריח, ולכן הוצרכו התוס' לחלק דבת תיהא הריח מזיקו. אבל א"כ קשה להיפך מה מקשה רבא על אביי מכמון, והא שפיר י"ל דלא אסר אביי אלא בפיטום, אבל בכמון דהוי מעשה תנור מודה דמותר. ועל כן צ"ל דבבת תיהא אין את החומרא של פיטום. ושוב קשה למה לא יישבו כן התוס' את שיטת רבא ושיטת רב. וכיו"ב יש להקשות גבי פת וחבית, דממה נפשך אי דמיא לפיטום, וכדמשמע מהא דמייתי' ליה בפסחים גבי פיטום, למה לא תי' רבא דשאני התם דהוי פיטום, ואם הוי כמעשה תנור, למה לא תי' לוי בפסחים דשאני פיטום דאסור.
וז"ל היראים בסי' סג: "אע"ג דקי"ל כרבא בר מ"יעלקג"ם". ורבא אמר בשלהי ע"ז בבת תיהא בדגוי שרי דריחא לאו מילתא היא, פת שאפאה עם צלי מיתסרי דכיון דנפיש פיטומא הוי ליה כעין בשר בעין, ורש"י פי' דפת שאפאה עם צלי בתנור לא קי"ל כמאן דאסר דקי"ל כרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא, ולא היא ריחא דאית ביה פטומא שאני. וכן פי' ר' יעקב ז"ל. וההיא דפת חמה ע"ג חבית רמינו על תרווייהו בפסחים וע"ז, ולא קשיא מידי, דסבר פת חמה שקולה היא דמיא להא ולהא שאינה חלוקה כ"כ מכל אחת ואחת שיכול התלמוד לחלוק ביניהם. אבל אפיית צלי ובת תיהא לא דמו כלל", וצ"ע. ובתשובות ופסקים לר"י הזקן סי' קנט כתב: "הילכך נראה לרבי דהילכתא כותייהו דרבנן דריחא מילתא היא הכא, ואפילו לרבא דלית ליה דריחא מילתא היא, היינו דוקא בריח יין שאינו חזק בריחו. אבל ריח בשר שריחו חזק ומפטם דכולי עלמא מודו דאסור. ומ״מ בתנורים שלנו אשר רחבים הם וגדולים והריח מתפשט משם אינו נאסר. וא״ת הא מייתי התם מההיא דרודה פת בתנור ונתנה על פי חבית ומשמע דריחא דהתם והכא חדא הוא. ואמר ר״ת דריחא דיין בפת לא חשיב אלא כבת תיהא, ולא כריח דהתם דאיכא פיטם. הילכך מדמה להו שפיר. והתם דבעי תלמודא לדמויי לפלוגתא דרב ודאי טעי. והילכך מסיק דלוי ודאי תנאי הוא מכ״ש דרבי מאיר דאסר גבי פת, כל שכן דפליג בפת חמה וחבית פתוחה, דבריחא דאית ביה פטום מיהו כולי עלמא מודו. אלא דניחא ליה לאפוקי האמת בפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא מודו, וכל שכן בריחא דבישרא". וע"ע במהרי"ק שורש קלג דהביא שם קושיות אלו על דרכם של התוס' בסוגיא.
ובאמת עיקר הדבר אומר דרשני, דאם נחלקו רבא ואביי בדיני ריח המזיק, למה נקטו האי לישנא דריח"מ ורל"מ, דלכאו' הא אין פלוג' בזה. ועל כן צ"ל דודאי יש כאן פלוג' אחת בין אביי לרבא ביסוד ענין הריח אי ריח"מ או רל"מ, וכעין פלוג' רב ולוי, ואף שכ' התוס' כמה הבדלים, מ"מ אכתי יסוד הפלוג' הוא אחד בשיעור הדין של ריח"מ, ומסתעף לזה כמה פלוג' בקולא של ריח המזיק ובחומרא של ריח מן היין עצמו. והיינו דאם ריח"מ לגמרי, אז ראוי לאסור אפי' במזיקו שהקלקול רבה על התיקון, דדמי טפי לאכילה גמורה של בעין, ואם רל"מ כ"כ, ראוי להתיר כ"ז שאינו לוקח את הריח באופן ישיר מן האיסור.
ולפ"ז אפשר לפלפל, דאמנם כמון ודאי אינו ריח המזיק וגם אין לקיחת ריח מן הכמון עצמו אלא רק דרך הפת, ומ"מ דין הכמון הוא תלוי בפלוג' דאביי ורבא, וזהו דהק' רבא לאביי, דכיון דלדידך אמרי' ריח"מ אפי' בריח המזיק, והיינו דריחא הוי מילתא אלימא, א"כ ראוי לאסור גם בכמון. ואמנם אין להק' ממתני' דכמון על רב, די"ל כדכ' התוס' דשאני פיטום ממעשה כמון, אבל אף דאמרי' דבת תיהא נמי דמיא לפיטום מ"מ אביי אינו יכול לתרץ כן על מתני' דכמון, וכש"נ דכיון דאסר אביי בבת תיהא אף שהריח מזיקו, היה לו לאסור גם בכמון אע"ג דאין שותה הריח מן הכמון עצמו וגם דלא דמי לפיטום. וע"ע רשב"א ומהרש"א. ולהלן יתבאר בדרך זו תירוצא דאביי דמיקלא איסורא, אף דבמתני' שם מבואר חילוק בין טעם לריח, דרבא ס"ל להק' דלאביי דאוסר ריח המזיק אין ראוי להתיר משום דמיקלא דסו"ס הרי משוי ליה לריח כדבר חשוב כ"כ, והריח עצמו הא לא מיקלא, וזהו שתי' אביי דסו"ס מיקלא איסורא ואכתי יש חילוק בין ריח כמון לטעם כמון.
ואמנם עי' במהר"ם דר"ל דסברת מזיקו היא רק לאפוקי מאיסור הנאה, אבל לעולם אליבא דרבא ריחא ל"ח מילתא למימר דהוי כשותה. וכך באמת מבואר בד' התוס' (לעיל יב, ב) שכתבו: "התם ליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר", וא"כ מבואר דזה הוי סברא מסויימת לענין הנאה. ואף בתוס' הר"י מפאריש כאן מבואר כד' המהר"ם, שכתב: "אבל זילוף של יין נסך אסור משום דלריח עבידי ואיכא הנאה בריח, ולא משום דחשיב כשותה דהא שרינן זילוף בתרומה טמאה ואילו השותה חייב. להכי נראה דזילוף איכא הנאה בריח שמתפזר אילך ואילך. אבל ריחא דבת תיהא דרך הנקב יוצא הריח בחוזק וחשיב כשותה ואין כאן הנאה דאדרבה קילקול יתר מהנאה". ומבואר דהוי סברא לענין הנאה, ולעולם אי ריח"מ חשיב כשתיה אין בזה חילוק אם מזיקו או לאו. אבל בד' התוס' לפנינו לכאו' אין לומר כן, שהרי חילקו בסברא זו בין רבא לרב, דלרבא נמי יש לאסור בנבילה כיון דאין הריח מזיקו, וע"כ דמודה רבא דריח"מ הוי כשותה היכא דאינו מזיקו. וגם לש' התוס' מתחילה הוא דמה"ט דמזיקו ס"ל לרבא דל"ה כשותה.
ובאמת הר"י מפאריש דרך אחרת לו ביישוב הסוג' בשם ר"ת, דלדבריו מודה רבא בחמה ופתוחה דאסור, אלא דדמי ליה בת תיהא לצוננת או מגופה, ולפיכך תליא בהאי פלוג' דתנאי, אבל ריח דפיטום נבילה הוי כחמה ופתוחה לכו"ע, והכא בתירוצא דאביי גרסי' "לדידי" דמי לחמה ופתוחה, דהא רבא נמי מודה בזה לאיסור, ואילו בתירוצא דרב בפסחים ל"ג לדידי, כיון דלוי ע"כ פליג אהא דר"ל, ולדידיה יש להתיר גם בחמה ופתוחה. ולכאו' בהכרעת הטושו"ע בסי' קח מבואר בזה צד נוסף, דהרי פסקו להלכה להתיר בריחא באופן של בשר נבילה ושחוטה, ואמנם יש איסור לכתחילה אבל בדיעבד מותר, ומאידך בפת חמה וחבית פתוחה נפסק לאיסור אף בדיעבד, וזוהי שיטה שאין לה בית אב לכאו' בד' הראשונים, דהא הנך דס"ל דאפי' אם רל"מ יש לאסור בחמה ופתוחה, הא קסברי דרבא מודה לרב ולא קי"ל כלוי, והנך דס"ל כלוי הא קאמרי דרבא ולוי פליגי אדר"ל ולא קי"ל כוותיה. ועכ"פ בשיטה זו יוצא דגם בפסחים בתירוצא דרב צריך לגרוס "לדידי", כיון דלוי נמי מודה לאסור בחמה ופתוחה, אלא דנחלק עם רב אם בשר נבילה ושחוטה דמי לחמה ופתוחה או דדמי למגופה או צוננת. (ויש קצת משמעות כן לפי הגי' שלפנינו בפסחים דרב אמר מפטמי ואסור ולוי אמר "ריחא בעלמא הוא" ורל"מ, ומשמע דאין כאן נידון אם ריח"מ או רל"מ, אלא האם יש כאן פיטום או ריח בעלמא. אבל עי"ש דק"ס).
♦
ג.
ביאור שיטת הרי"ף האם דין ריחא לאו מילתא הוא כעין ביטול ברוב
הרי"ף בחולין (דף ל"ב) הביא פלוג' דקמאי האם קי"ל כלוי בנבילה ושחוטה משום דקי"ל כרבא בבת תיהא, או דרבא מודה לאסור בחמה ופתוחה ומינה ילפי' לאסור בפלוג' דרב ולוי. והרי"ף נקט לעיקר דפלוג' אביי ורבא ופלוג' רב ולוי היינו הך, אלא דהוסיף בזה דלוי נמי אסר לכתחילה. ולא ביאר טעם האיסור בזה, ויש באחרונים שרצו לבאר דהוא מדין אין מבטלין איסור לכתחילה, (עי' ב"מ וחת"ס), וכהמבואר ברי"ף דההיתר של רל"מ הוא בצירוף ביטול וכדלהלן. עוד הוסיף הרי"ף דרב דאסר בנבילה ושחוטה אזיל בזה לטעמיה דמין במינו אוסר במשהו. ובזה דנו הראשונים הרבה, דהא בגמ' מקשי' ע"ז גם ממין בשא"מ כההיא דפת וחבית. ומהם דתי' דהתם נמי יש לאסור כדין מין בשא"מ בנו"ט. אלא דא"כ לא הועיל הרי"ף כלום להוכיח היתר גם במין בשא"מ, דבזה הרי קי"ל דאסור בנו"ט, ועכ"פ בזה נפסוק כרב לאסור. עוד הוסיף הרי"ף טעם לאסור ריחא לכתחילה אף דרל"מ, דהוי כדין דבר שיל"מ דאפי' באלף לא בטיל. והראשונים דנו בזה דהא במין בשא"מ מבואר בירו' דדבר שיל"מ נמי בטל, ויש מהראשונים שכ' מכח זה דהרי"ף ס"ל דסוג' הבבלי בביצה גבי ביטול מים ומלח בעיסה פליגא אירו' וס"ל דאף מין בשא"מ יש בו חומרא דדבר שיל"מ, ויש שכ' דכוונת הרי"ף היא לדוג' בעלמא שיש מקום להחמיר ולא לסמוך על היתרא דביטול.
ועכ"פ צריך לבאר בכ"ז, דאם יש מקום לומר דההיתר של רל"מ הוא רק ע"י ביטול ברוב, א"כ מה הנידון להתיר בבת תיהא, והכי קי"ל כרבא דהתיר בת תיהא, והא התם לא איירי בנתערב ונתבטל ברוב, אלא שואף הריח בפנ"ע מתוך החבית ואפ"ה מותר. וא"כ איך יתכן לאסור דבר שיל"מ או מב"מ וכד', ולהתיר את הריח בפנ"ע, והא אם רל"מ אפי' בבת תיהא ע"כ דאין כאן איסור ואפי' בלאו היל' דביטול ברוב. וכן תמהו הראשונים.
והנראה בזה, דבאמת יש כאן פלוג' אחת האם ריח"מ או רל"מ, ויש בזה ב' אופנים, בגוונא דהריח עומד בפנ"ע, בזה יש להתיר למ"ד רל"מ גם בלי ביטול ברוב, משום דל"ח מידי, ולאו מילתא הוא כלל, אמנם כשנתערב הריח בפת או בשר וכו', בזה אין להתיר משום שאין בו ממש, כיון דסו"ס כעת הוא מממשות הפת והבשר, ובזה צריך את ההיתר של ביטול ברוב, ושייך בזה את החומרא של מב"מ ושל דבר שיל"מ. אבל למ"ד ריח"מ, יש לאסור בבת תיהא את הריח העומד בפנ"ע כדבר שיש בו ממש, וכן כשנתערב בפת ובשר אין לומר בזה ביטול ברוב, כיון דחשיבות הריח מונעתו מלהתבטל ברוב, וכעין הדין של טכ"ע דאין הטעם בטל ברוב מחמת חשיבות הטעם הנרגש בו שאין אוכל אלא לטעמו וכו'. והיינו דלפ"ז בין לרב ובין ללוי אין להתיר ריחא אא"כ בביטול ברוב, ומאידך ע"י ביטול מותר, והפלוג' היא האם ריחא בטל ברוב או לאו, דאם הוא אסור בפנ"ע והוי 'מילתא', ה"ה דאינו בטל ברוב כיון דהוי 'כעיקר', אבל אם בפנ"ע כבת תיהא הוא מותר, ה"ה דאפי' כשנבלע באוכל יש להתירו ע"י ביטול ברוב.
והדוג' להשוואה הזו, דהנה רוב הראשונים מפרשים דהאיסור בבת תיהא הוא מדהוי כשתיה, אבל מצד ההנאה לא דנו בסוג', (או משום דמזיקו, ושאני אכילה דסו"ס יש כאן אכילה ולא דמי להנאה התלוייה קצת בענין ה'ריוח'. או משום דאינו מתכוין, ושאני אכילה דאמרי' בה המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. או משום דלא עביד לריחא, וזה ג"כ סברא רק לפטור מהנאה ולא מאכילה. או משום דשואף הריח בפיו, ואין בזה הנאה כלל, וכל הנידון הוא רק אם יש בזה שתיה). אמנם התוס' בב"ק (קטז, א) כתבו באופ"א, ז"ל: "התם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודוקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיה ואע"ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וההיא דהרודה פת חמה והניחה ע"פ חבית של יין של תרומה התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודיה כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה".
ומבואר בדבריהם, דאמנם בבת תיהא האיסור הוא רק כאיסור הנאה ול"ה כשתיה, מ"מ כשנכנס הריח בפת וכו' כבר יש בזה נידון של אכילה, והכל תלוי באותו הנידון האם ריח"מ או רל"מ. (וע' בהגרי"ז ביומא דנקט כד' התוס' בב"ק, ושם ביאר דהא דבת תיהא ל"ה כשתיה זהו משום דהוי שלא כדרך אכילה, ומ"מ לענין האי כללא ד'שכן נהנה' לא דייני' על אכילת הגברא אלא רק אם נעשית אכילה בחפצא, עי"ש. וזה דלא כביאור הגרשש"ק בטעם הדין 'שכן נהנה' דתליא אם האיסור הוא במעשה או במצב, כי לד' הגרי"ז אין הדבר תלוי איזה איסור נעשה כאן, אלא רק בנידון אם יש כאן אכילה כלפי החפצא). וכך צ"ל גם בביאור ד' האשכול, שכתב בהל' יין נסך: "אבל ישראל אם בא לבדוק יינו של גוי בבת תיהא ויינו של גוי אסור בהנאה בהא הוא דפליגי אביי ורבא, אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא וקא מתהני ישראל מיינו של גוי, רבא אמר מותר ריחא לאו כלום, והלכה כרבא דריחא לאו כלום הוא. והכי נמי הלכה כלוי דאמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר דריחא לאו מילתא הוא". ועי' גם בתוס' רי"ד בע"ז. וה"נ יש לבאר בד' הרי"ף, דהנידון של ביטול על הריח כשנתערב בפת, וכן הנידון לאסור אותו בפנ"ע בבת תיהא, הכל תלוי בהאי פלוג' דריח"מ ורל"מ.
ואולי זה נכלל בתי' הראב"ד על הרי"ף בכתוב שם, ז"ל: "ובת תיהא דשרי רבא לכתחלה משום דריחא בלחוד הוא ואין בו הנאת אכילה וכיון שהיין עיקר הנאתו לשתיה אין הנאת ריחו בכליו כלום כי אם על ידי זלוף בקרקע על ידי הריח הנקלט בעפר והוא הוא המרחיב נפשו של אדם אבל ריח הבא לידי אכילה מודה רבא דלכתחלה אסור לערבו בדבר האסור". וכן העתיק הרמב"ן במלחמות, ז"ל: "ואע"ג דרבא שרי בת תיהא אפילו לכתחלה הנאה הבאה לידי אכילה שאני". ויתכן דהכוונה בזה היא כנ"ל, דההנאה מהריח בפנ"ע לאו מילתא היא כלל, ובבאה לתוך אכילה שייך בזה רק את ההיתר של ביטול ברוב כפי גדריו וחוקיו. (וראוי לציין בזה, דמד' הגר"א נראה תירוץ אחר בדעת הרי"ף, למה מתירים בת תיהא אם לעולם רל"מ אינו מותר בלי ביטול ברוב, דמשמע בדבריו בסי' קח (סק"א וסק"ט), דסברת השערי דורא לחלק בין נבילה ושחוטה דאסרי' לכתחילה לבת תיהא דמתירי', זה תי' גם על הקו' הזו, "דהא דרבא דמתיר לכתחלה בת תיהא שאני דלא מפטמא ולא עביד לריחא").
והנה המהרי"ל בתש' קפו כתב: "כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ בפסח במשהו אי ריחא מילתא היא ע"י חמץ דאיכא פיטום. ונראה דאין חילוק למ"ד לאו מילתא היא. וראייה דלוי שרי בשר שחוטה עם בשר נבלה בכל ענין אפי' שניהם מין אחד אפילו למאן דאסר מין במינו במשהו. וכן מוכח התם בפ' כיצד צולין דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה, נימא דלא מבעי' גדי וגדי דהוי מין במינו ולר' יודא ולרבי שסידר המשנה הוי מין במינו במשהו אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו ורב נמי סבירא ליה מין במינו במשהו ועוד ראייה מבת תיהא דשרי רבא אפי' למען דאסר סתם יינם במשהו". ודבריו תמוהים, דמבת תיהא לכאו' יש להוכיח דרל"מ מותר גם בלי ביטול, דהא הריח עומד בפנ"ע, אבל מה זה שייך לנידון אם אסרי' 'משהו' בסתם יינם. וכן תמה הפמ"ג בסי' קח בשפ"ד (סקי"ד), ז"ל: "ועיין ח"י שם כתב דמהרי"ל סימן ריד הביא ראיה מבת תיהא ועיינתי במהרי"ל מביא ראיה מפסחים ע"ו דפריך לרב מאי אפי' גדי וטלה נימא לא מיבעיא גדי וגדי דבמינו במשהו לרב כו' ועוד ראיה מבת תיהא דמתיר רבא בעבודת כוכבים ס"ז ויין נסך במשהו עכ"ל ולא אבין לה דמפסחים מקשה מאי אפילו נהי דנימא ריחא משהו הוה אכתי פשיטא דלכתחלה אין צולין גדי וטלה דאין מבטלין איסור תחלה ולתני סתמא אין צולין. ומבת תיהא אטו ע"י תערובות הוא והא בעיניה מריח וע"כ טעמא דהיין מזיק לו כמ"ש התוס' בע"ז וא"כ אין ראיה". (ולכאו' זה ג"כ אין לומר דכוונת הרי"ף לדמות רל"מ למשהו, לא מצד דרל"מ אינו מותר בלי ביטול, אלא מצד אחר, דדבר חמור האוסר במשהו לא התירו בו ריחא, דהרי הא דמב"מ אוסר במשהו אי"ז משום חומר האיסור, אלא הוי הלכה בהל' ביטול, ופשוט).
ואולי גם בזה י"ל, דאמנם נתבאר לעיל בשי' הרי"ף דבת תיהא יש להתיר למ"ד רל"מ אף דאין כאן תערובת, מ"מ גם בזה יסוד ההיתר הוא מלתא דביטול, דהריח הוא דבר בטל מצ"ע, וכל דבר האוסר ב'משהו' אין ראוי להתיר בו מחמת שום ענין של ביטול וכיו"ב. וצ"ע. אבל יותר נראה דהמהרי"ל ס"ל דבבת תיהא נמי שייך תערובת וביטול, כי חלקי הריח מעורבים בשאר חלקי האויר. וא"כ גם דברי הרי"ף א"ש על זו הדרך, דבבת תיהא נמי יש ביטול של הריח אל האויר. (ואולי יש דוג' לזה בד' האו"ה הארוך, שכתב בכלל לט: "ואפילו ריח דפיטום דאורייתא כגון לעבור ולעמוד בצד תבשיל ופיטום של א"י מותר לכתחילה בכל איסור שהוא מותר בהנאה. ובגמ' פ' כ"ש אמרינן כל שיש בו משום קול ומשום מראה וריח אין בו משום מעילה. וכתב שם במרדכי מעילה הוא דליכא איסורא מיהו איכא והיינו באיסור הנאה שהם במעילה דמיירי ביה. אבל בנבילה וטריפ' שמותר בהנאה מותר. ול"ד לריח דמוגמר מתבלין של איסור דהתם הריח הוא עיקר הנאה ועוד דהכא איכא אויר המבטל עיקר הריח". וצ"ע).
ולענין מש"כ הרי"ף דד' רב לאסור הם רק לטעמיה דמב"מ לא בטיל, הנה הובא לעיל דהראשונים הק' דהא בגמ' מייתי עלה מפת וחבית דהוי מין בשא"מ, ויש שתי' דהתם באמת לכו"ע יש לאסור עד שיעורא דנו"ט, והרי"ף רק הוכיח כנגד החולקים דמ"מ ראוי להם להתיר במב"מ דהיינו בבשר נבילה ושחוטה. (עי' שעה"מ פי"א ממאכ"א ה"ג ובפלתי סק"ז). אמנם אכתי יש להקשות דהא לדידן נמי מדרבנן ל"א דמב"מ בטל חד בתרי אלא בעי' שיעור ששים, וא"כ מה זה ראיה כנגד החולקים. וכן העיר הרשב"א בתוה"ב (טו, ב) ז"ל: "ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב היאך אפשר לאסור מב"מ בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאו' שרי חד בתרי ואי משום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל הא לא אפשר דהוי טעמיה דרב בהא מדרב יהודה דהא אדרבה אתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי בחבית של תרומה ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה ועוד דאם איתא למה לי למישקל תנאי מעלמא לוקמא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דמב"מ וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטיל דריחא לגבי גופו של בשר מיעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי. וניחא ליה דאלו הוי דכוותיה בשאינו מינו הוא טעמיה נרגש ונטעם כאלו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים". ובאמת גם הרשב"א הרי דן בזה ולא כ"כ כדבר פשוט. ואולי י"ל דריח הקילו בו ולא גזרו על מב"מ להצריך שיעור ששים. ויתכן עוד, דבאמת הרי מצד שיעור ששים אין לחוש בריח, הריח בשיעורו הוא מועט מאד אחד מיני אלף, וכל הנידון הוא רק במין בשא"מ מצד הרגשת הטעם, או במב"מ אליבא דר"י דאוסר במשהו. (ודוג' לזה מד' הפוס' שכ' דתבלין שאוסר גם באלף משום נתינת טעם, מ"מ במינו בטל בששים).
אמנם מצינו באחרונים דנקטו דד' הרי"ף הם כפשטם, דבאמת פלוג' רב ולוי גבי בשר נבילה ושחוטה תליא בדינא דמב"מ אי בטל או אוסר במשהו. ז"ל המג"א סי' תמז: "גם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא", והגר"א כאן נקט כן בכל דבריו, שכ' בסק"ט "דעת הרי"ף שכתב עוד טעם אחר על הא דרב כהנא משום דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ובכה"ג מודה לוי וכשיטתו שכתב דרב דאוסר אזיל לטעמיה דס"ל מין במינו במשהו ולהכי לא קי"ל כרב דקי"ל בששים אבל בכה"ג מודה לרב", ובסק"כ כ': "י"א דאיסור האוסר במשהו כו'. כ"כ תוס' בע"ז שם וכ"ד הרי"ף שכתב דלכך לא קי"ל כרב לפי דאזיל לטעמיה כנ"ל וכן הא דאסרו למיכל בכותחא משום דהוי דשיל"מ", וכתב עוד בסקכ"ב: "ונ"ל ראיה מדפריך שם לרב מאין צולין כו' דלמא רב לא אסר אלא מין במינו וגדי וטלה מין בשא"מ הוא כמ"ש ב"י סי' צ"ח בשם האגור אלא ע"כ דאין חילוק וז"ש שם מ"ל גדי וגדי ומ"ל כו' ודלא כרי"ף וכן דקאמר שם לרב נימא כו' הא בכה"ג אף רב מודה וכן בע"ז פריך מכמון של תרומה ומדפריך בפשיטות ש"מ דאין לחלק". וע"ע בד' הרעק"א במערכה בחולין על ריח"מ אות יב ובשו"ת קמא סי' רז. ועי' בהג' אנשי שם על הרי"ף שכ' דריחא דמי למין במינו, עי"ש. (ויש לדקדק עוד ברי"ף דלא קאמר דריחא אסור בדבר שיל"מ, אלא הכריח להיפך דסברת דבר שיל"מ אוסרת גם ריח, ד"כל דבר שהוא אחד באלף כריחא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכין הוא"). ואולי י"ל עוד דבאמת בגמ' בפסחים לא הזכירו דטעמיה דרב הוא משום דריח"מ, ואולי הוא אוסר גם אם רל"מ וכשיטתו דמב"מ אפי' באלף לא בטיל, ומה שאמר רב מרי כתנאי היינו על עיקר דין ריח"מ דשי' לוי תלויה בזה, ורב יכל לומר דל"ה תנאי כיון דהוא אוסר מדין מב"מ, אבל קאמר טפי דאפי' אם ריח"מ כו"ע מודו בחמה ופתוחה.
♦
ד.
ביאור שיטת ר"ת ורז"ה בדין אינו מתכוין להריח
הראשונים בע"ז הביאו דר"ת בספר הישר יישב הסוגיא באופן מחודש, דלעולם קי"ל ריח"מ וכשיטת רב ולא כלוי, אלא דמ"מ התיר רבא בבת תיהא משום היתרא ד'אינו מתכוין'. והדברים נראים תמוהים, וכמו שתמה ע"ז הרמב"ן, ז"ל: "ויש בספר הישר טעם אחר שמסייע לדברי מקצת גאונים שפסקו כרב, ואמר דהא דרבא לא פליגא עליה, דטעמיה הכא משום דס"ל דלאו מתכוין להנאת ריח הוא, וגרסי הכא והאי נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. וסיוע זה אין בו ממש, דא"כ היכי אמרינן לרבא ודאי תנאי היא לימא טעמא דידי משום שאינו מתכוין הוא, וגרסא דוקא בכולהו ספרי והאי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומאן דגריס לדידי ודאי משתבש דאי הכי משמע דלרבא לאו כפת חמה וחבית פתוחה היא אלא כסתומה או כפת צוננת, ומשום שאינו מתכוין אינו ממעט קליטת הריח יותר מן המתכוין שיהא דומה לחבית מגופה, ומאי דאמר דאפשר ולא מכוין הוא, א"כ הו"ל למימר רבא דאמר כר' שמעון, והאי פלוגתא לא שייכא בהנך מילי כלל והתם בפ' כל שעה איפליגו בה, ועוד פת וכמון של תרומה בתנור, בשר שחוטה ונבלה ממש הוא ושרי ליה רבא בהדיא".
ומקור הדברים הוא בס' הישר (סימן תש"ל), ויש שם כמה הוספות בביאור הענין וכדלהלן. ז"ל: "בת תיה דגוי בדישראל שפיר דמי דישראל בגוי אביי אמ' אסור ריח"מ היא רבא אמ' מותר רל"מ היא. ובפסחים בפ' כל שעה אמרי' הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו אביי אמר מותרת רבא אמ' אסורה. ואמרי' כי פליגי בדלא אפשר וקא מכוין שבעל כורחו מריח ואפ"ה אמ' רבא אסורה. ובת תיהא אמ' רבא אפי' לכתחלה שרי דרל"מ היא. הרי קשיא דרבא אדרבא. והתם נמי גבי קטורת המריח בה פטור אלא שמעל בו. אלמא תניא בהדיא ריחא מילתא היא. ואמרי' נמי גבי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר ר' יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני ששעורים שואבות, ואמרי' עלה פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה. וכיון שהכל אוסרין היאך יאמר רבא רל"מ היא ויחלוק על כולם. בשר נבילה שצלאו עם בשר שחוטה רב אמ' אסורה ולוי אמר מותר עבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר והתירו. רבא סבר רל"מ היא. ועתה פירשו רוב רבותינו כיון דקם רבא בשיטתיה דלוי ש"מ דהילכתא כוותיה דהא אי אפשר לומר כאביי דא"כ יעלקג"ם שכל סתם תלמוד מלמד ריח"מ היא. לכן נראה לפרש בקטורת כ"ע לא פליגי דריח"מ היא משום דלריחא עביד. וחבית פתוחה דכ"ע מודו דכקטורת דמיא שקולטת יותר מדאי את הריח. והנאה הבאה לו לאדם בע"כ כגון דלא אפשר וקא מיכוין כפת חמה וכחבית פתוחה דמיא. בשר שחוטה שצלאו גוי עם בשר נבילה היה רבא נמי אוסר כרב. בכיצד צולין גבי מילתא דרב ולוי אמרי' אמ' רב אמ' ר' חנינא פת שצלאה עם בשר צלי אסורה לאכול בכותח. ורב נמי אוסרה כפת חמה וכחבית פתוחה דמיא. ובבת תיהא להכי פליג אביי ורבא. אביי שאוסר ס"ל כיון שמתכוין להריח הרי הוא כפת חמה וכחבית פתוחה כמו שמוכיח לבסוף והא דידי נמי כחבית פתוחה וכפת חמה דמי. ורבא דשרי כיון שאינו מתכוין אלא לבדוק אתהיא מותר דהוא אינו מתכוין ולא להנאתו הוא צריך כי פת צוננת כחבית מגופה דמיא וזהו שאמ' אביי לדידי כי פת חמה וחבית פתוחה ואסורה. אבל לרבא לא נראה כך".
ואף הרז"ה בפסחים הלך בדרך זו, וכתב: "ומסתברא לן דהלכתא כרב מדאסיקנא בגמ' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי לפי שכח האש גדול מאוד ומערב הטעמים זה בזה והתם במסכת ע"ז בענין בת תיהא אמרי' אמר לך אביי לאו מי אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל וכו' והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא והתם לא קי"ל כאביי אלא כרבא ולאו משום דרבא לא ס"ל דריש לקיש דהא דכ"ע אית להו דריש לקיש אלא דאביי מדמי לה לחבית פתוחה מתוך חוזק היין ושהוא מתכוין להריח בו ומהנאת ריחו ניכר טוב טעמו כמתכוין להנאתו דמי ורבא ס"ל כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא קא מיכוין הוא ושרי כדאמרי' בפ' כל שעה ולא דמי לזלוף יין נסך שהוא אסור מפני ריחו דהתם להנאת הריח קא מיכוין והכא לבדיקת היין קא מיכוין ומשום הכי ריחא לאו מילתא הוא והיינו דאמר אביי והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא מדקאמר לדידי מכלל דרבא לאו הכי מדמי לה ודכ"ע אית להו דריש לקיש והכא אמרינן סתמא והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא מסקנא דגמ' הוא והכי הלכתא".
ואם נבוא לדייק מלשון הראשונים שיש חילוק בין דרך ר"ת לדרך הרז"ה, כבר העיד לנו הרשב"א שהכל עולה למקום אחד, שכ' בתוה"ב (טו, א): "ולענין פסק הלכה יש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב משום דאמרינן דהא דבשר שחוטה ובשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובפת חמה וחבית פתוחה הא אמר ריש לקיש דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור ודריש לקיש לא אשכחן מאן דפליג בה הילכך קי"ל בהא דצלי כרב דאמר דריחא כי הא מילתא היא. ורבנו תם ז"ל הביא ראיה בספר הישר דבהא דריש לקיש ליכא מאן דפליג בה מדפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"א בבת תיהא דישראל ונכרי וכו' ואתיא לאוקומי פלוגתייהו בתנאי וכו' ודחינן אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבב"ח אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר הא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא משמע דרבא מודה דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה כריש לקיש אלא דלאביי ההיא דבת תיהא לההיא דחבית פתוחה דמיא ולרבא לא דמיא דכיון דלא מיכוין אלא לבדוק את היין אם טוב ולא להנאתו כפת חמה וחבית סתומה דמיא. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל בספר המאור".
והוסיף ע"ז במשמה"ב, ז"ל: "וקצת מן הגאונים ורבנו תם ז"ל פסקו כרב, וכן הרב בעל המאור ז"ל. ומי גרם ויעצם את עיניו ח"ו שלא ראו אותה ראית המוכרחת שמצא הוא מבת תיהא דרבא אתמהא דלפי דבריו ההיא דרבא הוא תיובתא אפילו למי שפסק הלכה כלוי וכל שכן לכל שפוסק כרב והוא עם ראייתו הכריע את כלה. ולו היה יודע דברי רבנו תם ודברי הרב בעל המאור היה יודע שלא ראה מאורות אותה הלכה שהם אמרו דההיא דרבא אינו דומה לזו דאביי הוא דמדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה ורבא סבר דלא דמיא. ותדע מדאמרינן התם בע"א בענין בת תיהא דאתיא לאוקומי אפילו אביי בתנאי דפת על גבי חבית אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא לדידיה דמיא לההיא אבל לרבא לא דמיא ליה וטעמא דלאביי כיון שמתכוין להנאתו להריח ומהנאתו ניכר טעמו של יין כמתכוין להנאתו דמיא ורבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי וקיימא לן כרבא ולא דמיא כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דסבירא ליה כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו אבל בדרב אפשר שכח האש גדול ומערב הטעמים ועכ"פ נהנה הוא באכילתו ובטעימתו ומחמת שבח טעמו אכלו".
אמנם הדברים עצמם עדיין מחוסרים פירוש, דאם ההיתר הוא משום אינו מתכוין, מה שייך לומר בזה רל"מ, ואיזה דמיון יש לפת וכמון או פת על החבית, ולמה הכוונה יש בה סיבה להשוות את זה לפת חמה וחבית פתוחה. גם דבלש' הראשונים משמע דלכו"ע אם יתכוין להנאת הריח אסור, ואם לא יתכוין להריח כלל מותר, ונחלקו בבת תיהא כי הוא מכוין להריח כדי לבדוק את היין ולא כדי ליהנות, וא"כ לכאו' יש כאן נידון מסויים בהל' אינו מתכוין בגוונא שיש כוונה על כל פרטי המעשה אבל לא על תוכן ההנאה שבו, וצ"ע איך פלוג' זו נכללת בהגדרה של ריח"מ ורל"מ. (והריטב"א בע"ז נקט דכה"ג חשיב כמתכוין גמור, עוד מבואר בדבריו שם דהחומרא של פסי"ר שייכא גם באיסוה"נ ודלא כמש"כ הר"ן, ואולי הא בהא תליא דס"ל דאיסוה"נ אינו על מצב ההנאה אלא על לקיחת ושימוש ההנאה, ודו"ק).
ויש להוסיף בזה עוד תימה, דבפשטות ההיתר של אינו מתכוין הוא היתר העומד בפנ"ע, ואין בזה נפק"מ אם עביד לריחא או לאו, ואם הריח הוא חזק או קלוש, דבכל גוונא דיש לאסור הריח, יש להתיר באינו מתכוין. ואילו בד' ר"ת הנ"ל מבואר דאינו מתכוין יכול להיות צירוף להיתר, דהיינו דיש דרגא של ריח האסורה גם באינו מתכוין, דלפיכך הרי הוסיף בסי' תשכד דבבת תיהא יש להתיר משום דלא עביד לריחא, (ז"ל: "איכא למימ' הא דאמרי' ריחא מילתא היא זהו בדבר העשוי להריח כגון וורד והדס אבל בשר נבילה אינה עשויה להריח וריחא לאו מילתא היא"), ויש דרגה של ריח האסורה במתכוין ומותרת באינו מתכוין. והתימה היא גם להיפך, דהנה ההיתר של "לא עביד לריחא", לכאו' הוא מדין 'שלא כדרך הנאה', וא"כ היתר זה הוא ג"כ ראוי להיות עומד בפנ"ע, וצ"ע איך יתכן דההיתר הזה יהיה רק בצירוף עוד טעמים בקלישות הריח. ובכלל צ"ע, דאיך שייך להתיר משום דלא עביד לריחא, והא שלא כדרך הנאה אסור, מדאו' או מדרבנן, ועי' תוס' ע"ז (יב, ב) שהזכירו כן. (ועי' פמ"ג באו"ח (סי' ריח) שכתב דהקילו רבנן גבי ריחא שלא לאסור אלא בכדרך הנאתו).
ומלבד הראשונים הנ"ל שעירבו לכאו' בלשונם את ההיתר של אינו מתכוין ולא עביד לריחא עם חילוקי הדרגות שיש בריח כחמה וצוננת וכו', וכן הזכירו את הא דלא עביד לריח כטעם נוסף לקבוע היתר באינו מתכוין וכו', מצינו כן בעוד מקומות. ז"ל המהר"ם בתש' הנדפס בתש' הרשב"א (סי' תתמט): "ובצל שצלאו עם נבלה בתנור אסור אפי' לרש"י הואיל שהוא חריף שואב טובא מידי דהוה אפת חמה וחבית פתוחה. דאפילו לרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא מודה לפי שקולט הריח ביותר והוי כקטרת דלריחא עביד. והיינו טעמא דקאמר אביי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי. אבל לרבא לא הוי הכי אלא כפת צוננת וחבית סתומה ושריא לכולי עלמא", הרי דעביד לריחא יכול להשלים את החיסרון של חבית סתומה או פת צוננת. וכן מבואר שם לדינא דאם נבילה תהיה עומדת לריחא, הר"ז אוסר את אכילת פיטום ריחה, ז"ל: "דהא דקאמר רבא ריחא מילתא היא דוקא כמו ריח הקטרת דדרכו בכך לאורוחיה. אבל גבי יין נסך ובשר נבלה שדרך הנאתו לאכילה ריח דידהו לאו מילתא הוא וליכא איסורא להריח בם". וצ"ע. ועי' גם במרדכי חולין רמז תרסו. ומצינו כן להלכה, דעביד לריחא דינו כדבר חריף דקי"ל לאסור כעין פת חמה וחבית פתוחה, דכ"כ הש"ך בסק"ט בשם האו"ה, ולכאו' המקור לזה הוא מד' המהר"ם המובאים במרדכי ונד' בתש' הרשב"א הנ"ל.
והנה הרמב"ן בסוג' בתחי"ד דן לומר דההיתר כאן הוא מצד דלא עביד לריחא, ומ"מ אביי אסר כי ריח"מ, ושוב תיקשי כנ"ל דהא הוי שלא כדרך הנאה. ולשון הראב"ן בפסחים הוא: "כי אמר רבא מילתא הוא בדבר העשוי להריח כגון קטורת והדס של ע"ז וכיון דלריח קיימי הוי מילתא, אבל יין דלאו לריח קיים לא הוי ריחא מילתא כגון בת תיהא. אבל אי הוי מזלף הבית ביין נסך נראה לי דאסור לרבא דהא לריחא עביד, וכי שרי רבא בבת תיהא דלא להנאתו מריח אלא שלא יתקלקל היין דלא מיכוין להנאה ושרי, אבל בשר שמן וכחוש דמפטמי מהדדי אימא לך כרב סבירא ליה לרבא". וז"ל הרוקח בסי' תנד: "אבל ר"ת פסק כרב ריחא מילתא היא ואומר בקטורת כולי עלמא לא פליגי ריחא מילתא שעומדת להריח בפ' ב' דפסחים הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אפי' לא איפשר קאסר רבא וחבית פתוחה ופת חמה דמי לקטורת. ובבת תיהא דשרי רבא דאינו מתכוין כי אם לבדוק היא מותר".
ואף המהר"ם חלאווה בפסחים דף כ"ה כתב: "ואי קשיא לך דהכא שרי אביי ורבא אסר ובפרק השוכר בע"ז אמרינן האי בת תיהא גוי בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור ריחא מלתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא ובת תיהא היינו שמריחין בקנקן דרך נקב קטן לידע אם החמיץ אם אין כמו שפירש הרב בעל הערוך ז"ל וא"כ קשיא דאביי אדאביי קשיא דרבא אדרבא, דאביי אדאביי לא קשיא התם אפשר וקא מכוין והכא לא קא מכוין דרבא אדרבא לא קשיא התם בריח יין לאו מלתא הכא בריח הקטרה ומלתא היא. ולאביי כל ריחא מלתא היא ולרבא ה"מ ריח של בשמים ודברים שעקרן לריח וכדאמרי' בריש ע"ז לא שנו אלא שמעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא אבל בשאר דברים ריחא לאו מלתא, ולא תקשי לך דמברכין על הריח ואפילו במידי דלא קאי להכי כדאמרינן בהאי מאן דמורח אתרוגא וחבושא דהת' מודה רבא דכל דמכוין להנאת הריח ריחא מלתא היא דהא נהנה מ"מ ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ואפילו בריח כדאמרינן מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אבל היכא דלא מכוין להנאת ריח אלא למלאכתו כי הא דבת תיהא ריחא לאו מלתא היא אלא אם במידי דעביד לריחא כהדס וורד ובשמים דממילא נהנה וריחא דידהו מלתא היא". (ולענין מה שהשווה לדינא דברכת הריח, עי' בד' הרי"ד בע"ז ובס' המכריע סי' לה). ושורש לכ"ז הוא לכאו' הוא ר"ת בסה"י דבסי' תשל כתב דהיתרא דרבא הוא משום דאינו מתכוין, ובסי' תשכד כ' הטעם להתיר משום דלא עביד לריחא, וכנ"ל.
ואשר יראה בכ"ז דבאמת אף לר"ת ורז"ה יסוד הפלוג' של אביי ורבא הוא בהגדרת מהות הריח, האם ריח"מ או רל"מ, ויכול להיות בזה כמה חילוקים ודרגות, ויכול להיות אופנים שיהיה מעלה מיוחדת בריח שתחשיב אותו למרות החסרונות האחרים, וכדלהלן. דהנה מבואר חילוק בין מה דעביד לריחא ומה דלא עביד לכך, ונת' להק' דלכאו' אף אם לא עביד לכך עכ"פ הנאה שלא כדרך אסורה מדאו' או עכ"פ מדרבנן. וצ"ל דאין הכוונה בזה להיתר של "לא כדרך", אלא בכעין המבואר בפסחים דכ"ד גבי היוצא מתותים ורימונים דאין חייב ע"ז כיון דהוי זיעה בעלמא. והיינו דכל דבר שאינו עצמו של הפרי או הנבילה וכו' אלא כעין יוצא ממנו, ראוי לחקור בו האם הוא נחשב כחלק מהדבר שפירש, או כדבר חדש שנוצר, ובזה יש חילוק בין מה שעומד לזה ומה שלא עומד לזה. וזהו ממש לש' הרשב"א בתוה"ב (מ, ב) שכתב: "ואע"ג דהתם אמר ריחא מילתא היא נראה לי דהתם בדברים העשויין לריח והילכך היינו עיקר איסורו אבל בדברים הנאכלין ריחן אינן כטעמייהו", והיינו ד'עשוי לריח' מהני לומר דהוי עיקר איסורו. ובאמת יכול להיות דרגה חזקה של ריח, כחמה ופתוחה, דבזה לכו"ע הוי מילתא בפנ"ע דאין לומר בו דהוי כזיעה בעלמא, דאדרבה דמי לממשות האיסור עצמו שפירש בחלקו. וכמו כן גם בדבר שלא עומד לריח, מ"מ י"ל דאם הוא מתכוין להריח הרי הוא מחשיב את הריח כדבר לעצמו, ושוב ל"ה כדבר טפל וכזיעה שפירשה.
ובזה נחלקו אביי ורבא אי ריח"מ או רל"מ, דלעולם מודה רבא בבשר נבילה, ומודה רבא בחמה ופתוחה, ומודה רבא בכל דבר העומד לריח, ומודה רבא אם מתכוין להנאת הריח. ומאידך מודה אביי בבת תיהא דאם היה בגדר אינו מתכוין לגמרי, יש להתיר, משום דלא עביד לריחא, וגם אין הריח חזק כ"כ כחמה ופתוחה. על מה נחלקו על בת תיהא, דאין מתכוין בה להנאת הריח מצ"ע, אלא להכנסת הריח ע"מ לבדוק את היין, מ"ד ריח"מ קסבר דסגי בהאי כוננה לאסור, ומ"ד רל"מ סבר דכיון דאינו מתכוין להנאה אלא רק למעשה שאיבת הריח, אכתי ל"ה כמתכוין ממש להחשיב את הריח כמילתא, כאילו היה חמה ופתוחה או כעומד לריח. ובזה חזרנו ליישב את המו"מ בפת וכמון וכן בפת וחבית, דלעולם שורש פלוג' היא האם ריח"מ או רל"מ, ובזה יש לתלות צוננת או מגופה וכן פת וכמון, אף דהוי כמתכוין ממש, אבל אביי דס"ל ריח"מ ס"ל דבת תיהא הוי כחמה ופתוחה, כיון דהוא מתכוין לשאוף הריח לבדוק את היין.
♦
ה.
עוד שיטות ביישוב הסוגיות
הראשונים דנו לחלק בין בשר שחוטה ונבילה לסוג' דבת תיהא, וההכרח לחילוק הוא מהא דקי"ל כרבא בכל דוכתא בר מיעלקג"ם, ומאידך משמע דקי"ל כרב דאסר בנבילה ושחוטה. אבל מצינו גם חילוק הפוך, למצוא טעם להחמיר בבת תיהא טפי מנבילה ושחוטה, ז"ל הרוקח בסי' תנד: "קבלתי ממורי ורבי רבי' יב"ק משפירא זצ"ל אפי' אביי דאסר בבת תיהא שמכוין להריח בבדיקתו. וממילא גופו ריח אסור דהוי כפת שנאפה בתנור שהוסק בשמן של תרומה. וכפת שנאפה עם צלי שאסור לאכול בכותח ובביניתא ששואב הריח. ודמי בזבחים בפרק דם חטאת בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי וכל שכן רך נוח לקלוט הריח אבל שחוטה ונבילה אין כח בנבילה לפעפע בשחוטה שהשחוטה טרודה להוציא שלה מתנור שפיו למעלה. ורבא דשרי אפי' ביין ולא דמי לבלוע בזבחים דאותה בליעה מפעפעת. אבל ריח בלא בליעה לא. והא דאמרי' פת שנאפה עם הצלי וביניתא לאו משום ריחא ממשות בעין. אבל שחוטה ונבילה נותן לב להרחיק זה מזה מפני המגע". וצ"ע. (ומצינו עוד פסק מחודש בתש' ופס' לחכמי אשכנז וצרפת (סי' לז) שכתבו: "ובהא נמי נראה דקיימ' לן כרב, דדוקא בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה שמן, דבהא חזינן דעבד רבא מפרזקיא עובדא כוותיה, אבל בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש, דאזיל שומן דשחוטה ומפטם לנבילה והדר אתי נבילה ומפטם לשחוטה, דלא אשכח' עובדא בכה״ג, לא עבדינן עובדא כוותיה").
♦
ו.
ריחא חלא וטעמא חמרא
לעיל בע"ז שם נחלקו אביי ורבא בריחא חלא וטעמא חמרא אי הוי חלא או חמרא, ואגב פלוג' זו הובאה בגמ' גם הפלוג' אי ריח"מ או רל"מ. וכתב בחת"ס: "לפענ"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתייהו בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלו הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמו הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא חלא לענין קידוש ובהמ"ז משא"כ לרבא". ומצאנו כבר לאחד מהראשונים שהשתמש בלישנא דריחא מילתא לבאר הפלוג' אי אזלי' בתר ריחא או בתר טעמא, ז"ל הר"א אב"ד בב"ב (צו, א): "פסקו רבואתא כר' יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דריחא לאו מילתא היא, דהא איפליגו בה אביי ורבא בעבודה זרה, וסבירא ליה לרבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דריחא לאו מילתא הוא, וקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם". (אבל יתכן דהלש' מושאלת, וכעין שכ' הריטב"א בנדרים (נב, ב) על ד' הרי"ף הנ"ל בדבר שיש לו מתירין, וכ"ה במאירי בע"ז, ואף האו"ז כ' בשם הרי"ף דהר"ז כדבר שיל"מ).
אמנם בפשטות הרי הפלוג' בבת תיהא או בפת חמה או בפיטום דבשר נבילה אינה שייכת לענין הריח דאיירי בו בחלא וחמרא, כי שם הנידון הוא קביעת המין כחלא משום שנשתנה ריחו, אבל פלוג' דריחא מילתא היא לא בענין חוש הריח, וכלש' החזו"א במכתביו (נדפס בשו"ת החדש סי' קמ-קמא): "אין הפי' ריחא מילתא אם אסור ריח וכו', אלא זיעה קלושה היוצא מבשר לח ואינה מטפחת, מיקרי בל' הגמ' ריחא, והנידון אי חשיבא כזיעא המטפחת וכו' וע"י החום פולטים אדים חודרים בטבעם לגוש שאצלם עד אשר חיך האוכל את גוש זה טועם את טעם הראשון, ואינו ענין לחוש הריח שניתן לאפיו של האדם, ואמנם רק מינים מיוחדים יש להם סגולה הזאת, וכמון יש לו סגולה הזאת, ושאר בעלי הריח אין בכחם להבלע בזולתם ליתן טעם לחיך, רק לאף". והרי מד' כמה ראשונים מבואר דבת תיהא נמי לא איירי כשהריח באפו אלא בפיו, ואדרבה חידוש הוא לומר דמריח באפו ומ"מ ייחשב אכילה לאסור בת תיהא גם באיסורי אכילה שאינם איסורי הנאה. (וצ"ל דאין הפקעה על אכילה באף, אלא דהוי שלא כדרך, משא"כ באוכל את ריח היין. דוג' לדבר סיכה כשתייה למ"ד דהוי מדאו'). ולש' הרמב"ן במלחמות הוא דבהרחת היין שייך 'שביעה' ושייך 'שכרות', ואף הבה"ג בהל' דם הרי העמיד את הפלוג' אם ריח"מ דנחלקו עד כמה איכא למילף ממשרת האם רק על טכ"ע או גם על ריח"מ. ואמנם לש' המשנה גבי כמון הוא דאין שם טעם כמון אלא ריח, כבר כתב ע"ז רבינו שמחה (בתש' ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת בסי' לז): "שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון וכו', פי' לא קיבל טעם ממשות, לא נתערב מממשותו בפת, אלא קלט הטעם מחמת הריח, ואין לפרש שלא קיבל הטעם כלל, דלא עדיף ריח מממשות, דאילו נתערב בו הממשות ואין באיסור בנו"ט הי' מותר, וכ"ש בריחא בעלמא בלא טעם דליכא למ"ד מילתא היא".
♦
ז.
גדר ההיתר דמיקלא איסורא
"ואביי שאני התם דמיקלא איסוריה", בפשטות הכוונה היא דכיון דהשבחת הפת היא כבר אחרי שנשרף הכמון, א"כ אין לאסור אפי' אי סבירא לן דריח"מ. ואמנם הרי לש' המשנה הוא "לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון", וצ"ל דב'טעם' כה"ג אין לומר דמיקלא איסורא, דאדרבה הרי הטעם לא נשרף, ורק בריחא אפי' למ"ד ריח"מ י"ל דמ"מ ל"ח הריח כ"כ בפנ"ע, ואם נשרף הכמון ולא נשאר ממנו אלא ריח חשיב כמיקלא איסורא לגמרי. ויש להוסיף בזה עוד, דהנה לפי דרכם של התוס' בסוג' הרי אביי ורבא לא פליגי בפלוג' רב ולוי, אלא דאביי בא להחמיר בבת תיהא גם אליבא דלוי כיון דהוא מריח ישירות מתוך היין, ורבא בא להתיר אפי' אליבא דרב כיון דהכא הריח מזיקו, והנה ריח הכמון בפת אינו ישיר ואינו מזיק, וא"כ לכאו' יש כאן אולי ראיה לפלוג' רב ולוי, (והתוס' כ' לחלק בזה דכמון ל"ה כפיטום), אבל אי"ז שייך כלל לפלוג' דאביי ורבא על ריח ישיר וריח מזיק. וצ"ל דהפלוג' של אביי ורבא גם היא תלויה ביסודה כמה ריחא הוי מילתא, ד'מזיק' אינו סיבה לפטור אם ריחא הוא מילתא לגמרי, ו'ישיר' הוא לא סיבה לחייב אם לאו מילתא הוא לגמרי, וא"כ י"ל דרבא מעיקרא נמי ידע דשאני התם דמיקלא איסורא, אלא דס"ל דאליבא דאביי דריחא הוי מילתא לגמרי ואפי' במזיק, י"ל דריח הוי כטעם ממש, ול"ח מיקלא דאדרבה הרי נשאר הריח, וע"ז תי' אביי דגם לשי' יש חילוק בין טעם לריח ושאני התם דמיקלא איסורא.
והנה במשמה"ב מצינו לכאו' פי' אחר בדין מיקלא איסורא, ז"ל (לו, ב): "השתא משהו מממשו אינו אוסר קליטה טעמו שבקנקות לא כל שכן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אתמה. ועוד אי משום קליטת טעם בלבד למה יאסור יין שהרי אין קליטת טעמו ניכר ביין אחר כלל ויותר היה ראוי לאסור מים שנתן לתוכן דטעמו של אותה קליטה נכרת בהן השתא מים שנכרת בהן הקליטה נותנין בהן לכתחילה יין שאין נכרת בהן לא כל שכן. ועוד אנא מצא הוא שטעם היין בלא ממשו כלל יהא אסור ואוסר אדרבה היתירוהו בגמרא לגמרי דהא אביי ורבא אפליגו בבת תיהא דהוא כלי ששואבין טעם היין ממנו להבחין בין טוב לרע אביי אסר ורבא שרי וקיימא לן כרבא. ועוד דקא מייתי לה רבא מדתנן תנור שהיסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון, ואפילו לאביי בכי הא יתיר דלא אמר אלא בקולט בפיו מאותה בת תיהא מטעם ממשו של יין בחבית ועושה זה כשואף וקולט בפיו מן הממש שהוא בעין וכאילו אוכלו ממש אבל קנקנים שהלך מהן היין לגמרי כדבריו ולא נשאר אלא ריחו אפילו אביי מודה בדבר זה שהרי דחה אביי אותה של כמון משום דהתם מיקלא קלי איסורא כלומר שאין הכמון בעין שילקוט הפת ממנו".
ואף מד' הש"ך יש ללמוד היתרא ד'מיקלא איסורא' בכה"ג, שהרי כתב בסקי"ב :"ונראה דאפילו דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה והכי מוכח בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים במאי דקאמר התם גבי ריחא דכמון שאני התם דמקלי קלי איסורא ע"ש ודו"ק", וכ"ה בד' הגר"א (סקי"ז), ועי' בגי' הרעק"א על הש"ך ובחזו"א (סי' לה סק"ב). (וצ"ע מהיכא פשיטא להו דרבא הודה לסברת מיקלא איסורא, והרי הוא הק' לאביי ממתני' דכמון. וי"ל).
וצ"ע במש"כ להוכיח דאם ליכא ממשות אין איסור, והרי בחולין (צח, ב) כתב הרשב"א ג"כ כד' הרמב"ן: ד"טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד, וכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב וכו' וכן בנזיר אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול במים כאלו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקה עליו ואע"פ שלא נמחה מגופן של ענבים במים כלל והרי הם לפניך כמות שהיו בשעת נפילה", ועי' יד יהודה (סי' צח סק"ו).
ויל"ע דאם ס"ל דהיין הבלוע הקנקנים יש בו את ההיתר של מיקלא איסורא, מכיון דהיין איננו כאן ואפי' שבליעתו בקנקנים לא היתה ע"י שריפתו, א"כ בפת חמה על החבית הא נמי יש להתיר מה"ט, וכן יש לשאול למה ההיתר הזה נמצא רק בשריפת הכמון, והרי סו"ס כשהוא אוכל את הפת כבר הלך מכאן הכמון, ואפי' אם לא נשרף. וצ"ל דיש חילוק, דאם היין לא נשרף אלא אדיו נקלטו מיד בפת או דבר מאכל אחר, אין בזה את ההיתר של מיקלא איסורא, ורק אם הכמון נשרף ממש אז יש להתיר אפי' כשהוא נקלט מיד במאכל, אבל אם לא נקלטו האדים במאכל אלא בקנקנים, בזה בכל גווני חשיב מיקלא איסורא, ואפי' לא נשרף היין. אמנם צ"ע מה השייכות בין האופן של אדי כמון בפת אחר שריפתו, ובין האופן של אידי היין בקנקנים כשלא נשרף, להתיר את שניהם משום דמיקלא איסורא. וצריך לבאר דהדבר תלוי האם אידי הריח באו במאכל השני באופן ישירמהאיסור עצמו, או שבאו רק אחרי שריפתו או דרך מקום אחר.
ועכ"פ בזה א"ש הקו' הנ"ל למה שרה ענבים במים ונתנו שם טעם יין חשיב שיש שם ממשות, כי כל הקולא של ריחא או קנקנים או מיקלא איסורא זה בגלל שיצאו האדים מהמאכל והופקעו מלהיות חלק מאוכל, דהיינו אם רל"מ אז לעולם ריח הוי כאין בו ממש כיון דבעודו באויר הוא מתבטל ונפקע, ואם ריח"מ אז עכ"פ בקנקנים או בשריפת הכמון בטל מלהיות ממשות של אוכל, אבל נתינת טעם של ענבים במים, אין לאידי היין רגע מחוץ למאכל שיפקיעם מלהיות אוכל. (ואולי זה הביאור במש"כ הרי"ף בחולין: "דלא פליג רבי יוסי עליה דרבי יהודה אלא בשעורים מפני שהשעורים שואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל בחטים שאינן שואבות כרבי יהודה ס"ל דריחא לאו מילתא היא", דאין כוונתו דהם שואבות גוף היין ממש, אלא דשאיבתם את הריח אלימא כ"כ דחשיב כאילו בא הריח מן היין אל הפת להדיא ולא בדרך אדים בעלמא).
ונפק"מ לפ"ז דריח היוצא מן האוכל אל האוכל בלא מעבר דרך האויר יהיה אסור לכו"ע, וצ"ע. ועי' מהר"ח או"ז (סי' עה) שכתב: "עיסה שנתחמצה בשמרי גוים. היה נראה להתיר שפר"י זצ"ל שהחימוץ אינו נותן טעם מחמת בליעה של איסור ולא מחמת התערובת אלא מריח חלקו של שאור. ולכך שנינו אין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון. ופסק רשב"ם זצ"ל כרבא דריחא לאו מילתא היא גבי בת תיהא במס' ע"ז. דסתם מתני' דתרומות כוותיה דייקא", ודו"ק. ועי' בפלתי סי' קח סק"ה שאסר ריח כשעובר ע"י נגיעה ולא סגי ליה בנטילה וקליפה, ועי"ש בפמ"ג שפ"ד סקי"ג. ובערוה"ש (סי' קח ס"א) כתב כן לדינא ע"פ הירושלמי, ז"ל: "והמתבאר לי מירושלמי תרומות פ"י הל' ב' דאפילו מאן דס"ל ריחא לאו מילתא הוא מ"מ אם הדבר המותר היה מונח ממש על הדבר האסור שיש בו ריח והיו מדובקין זל"ז לכ"ע אוסר דאמרינן שם דאמר ר' יוחנן כשהיינו למדין תורה וכו' היינו מניחין העוגות שלנו על מורייס והיינו טועמין בו טעם מורייס ומקשה הירושלמי על מאן דמתיר בריח ומתרץ מהלומין היו כלומר שהיו נדבקות אל המורייס וכ"ע מודים בכה"ג ע"ש הרי מפורש דכשנדבקין זל"ז ודאי קי"ל דריחא מילתא היא ואוסר". (ואולי יש לבאר בזה עוד מה דאי' שם בירו' "שעורין מלמטן וחיטים מלמעלן כשם שהשעורין שואבות כך החיטים שואבות", ודו"ק).
ובאמת יסוד הדברים לאסור בנגיעה את הכל משום ריחא, כן מבואר לכאו' בד' המרדכי בפסחים (רמז תקע) שכתב: "שאם נגע חמץ במצה אסור ודמי למאי דאמרינן פ' בתרא דע"ז בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסור ה"נ אסור בנגיעה אבל אם לא נגע מותר דקי"ל ריחא לאו מילתא היא", הרי דהנגיעה עושה חומרא כלפי איסור ריחא. וכן העתיק הטור באו"ח (סי' תסא), ז"ל: "מצה שנאפית עם חמץ בתנור כתב רבינו תם שמותר דריח כי האי לא מצינו שיאסור כל הפת ויש אוסרין אם נגע זה בזה דדמי לפת חמה וחבית פתוחה", אבל השו"ע שם לא פסק כן אלא כתב: "אם אפו חמץ עם מצה, לא נאסרה אא"כ נגעה בחמץ ונוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום, והשאר מותר". וצ"ע בד' הפלתי וערוה"ש הנ"ל שלא הביאו בזה פסק השו"ע באו"ח.
♦
ח.
האם ריחא מילתא הוא מדאורייתא
כתב הריב"ש (סי' רפח): "אבל האמת הוא דבשאר איסורין טעימה אסורה, ולא התירו אותה אלא בתענית יחיד משום דטעימה לא קביל עליה. וראיה לזה מבת תיהא דפליגי בה אביי ורבא כפי מה שפירש בה ר"ח ז"ל או פירוש בעל הערוך ז"ל שטועמים הריח בפיהם, ועד כאן לא שרי רבא אלא משום דריחא לאו מילתא היא ואין כאן אלא טעימת הריח, אבל טעימת גוף האיסור אפילו לרבא אסורה, ואע"ג דאיכא לדחוקי דשאני התם משום דאסור בהנאה ונהנה מגוף האסור אבל באסור אכילה לא, דהא דמייתי רבא סייעתא למילתיה מההיא דתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה דהוי אסור אכילה היינו משום דהתם שרי הפת באכילה, ועל כרחין טעמא משום דריחא לאו מילתא היא, מ"מ לא משמע הכי אלא אפילו באסורי אכילה טעימה אסורה, כדמשמע נמי מלישנא דההיא דברכות דמשום דליתיה בכלל קבלתו הוא דשריא טעימה לא מחית נפשיה למיסר כולי האי. ומיהו משמע דלא אסיר מדאורייתא כמו חצי שיעור דהא טעמא דחצי שעור משום דחזי לאצטרופי כמש"כ למעלה ואין לומר כן בטעמו ולא בממשו. ועוד דאי דאו' כמו חצי שיעור ליבעי ברכה, אלמה תניא מטעמת אינה צריכה ברכה, ואפילו לדעת ר"ת ז"ל דטכ"ע דאורייתא היינו באכילה גמורה דכיון שאוכל דבר שיש לו טעם אסור דמי לאוכל עקר האסו', אבל במי שאינו אוכל כלל אין הטעימה אסורה כיון שאינו אוכל גוף האסור דהא לא חזי לאצטרופי". (ומה שצידד דהנידון בסוג' הוא רק משום איסור הנאה, הביאור בזה ע"פ התוס' בב"ק (קטז, א) דאם בת תיהא אסורה בהנאה אז פת בכמון אסורה באכילה).
והיוצא מדבריו דלעולם אפי' למ"ד ריח"מ אין כאן איסור דאו', כיון דהוי כחצי שיעור בגוונא דלא חזי לאיצטרופי. ואמנם יל"ע בזה כיון שנת' דענינא דריח"מ להאי מ"ד הוא מישך שייכא בענינא דטכ"ע, והיינו דלהאי מ"ד גם טעם שבא ע"י אידים הוי כעיקר, וא"כ גם בזה יל"ד דינא ד'נהפך'. (וצע"ק האם סברת הראב"ד דטכ"ע אינו בטל ברוב כי אין אוכל עומד אלא לטעמו, האם אמרי' כן גם בריח למ"ד ריח"מ דהוא כעומד לריחו ואינו בטל כשריחו ניכר). אבל באמת אדרבה הרי הריב"ש לא הק' על עיקר דינא דריח"מ דהוי חצי שיעור דלא חזי לאיצטרופי, כיון דס"ל דריח"מ דמי לטכ"ע דאמרי' ביה נהפך וכיו"ב, אלא הק' רק על מה שכתב הוא שם בדין מטעמת, ודו"ק.
ובאמת התוס' בע"ז הזכירו בתו"ד ד"אי כשתיה חשיב ה"ל שותה תרומה טמאה שבמיתה", ומשמע דריח"מ מדאו'. וכן יש להביא ממה שכ' הבה"ג דרל"מ כי ממשרת ילפי' רק טעם ולא ריח. וכן יש להוכיח מד' הראבי"ה (דלהלן) שכ' להוכיח דאין ריח"מ בכחוש מאפיית לחם הפנים. אבל מאידך מצינו בראשונים שנקטו דסוג' דריח"מ אין האיסור אלא מדרבנן, דהמהר"ם מר"ב (בתש' הרשב"א סי' תתמט) כתב על פלוג' ר"מ ור"י בצוננת או מגופה "דהלכה כר"מ בגזירותיו", וכ"ה באו"ז בע"ז (סי' רנה). (עי' או"ז הל' יבום (סי' תרכט), וכן ביחוסי תו"א ערך ריו"ח שכתב דהאי כללא הוא רק בדרבנן, אכן עי' ביראים (סי' ז) שנקט דהלכה כר"מ בגזירותיו גם כלפי חשש דאורייתא, ובסידור רש"י (סי' תרג) ובס' האורה דין מליחה כתב דהלכה כר"מ בגזירותיו גבי הא דאיסורין מצטרפין). עוד מצינו פלוג' בראשונים בפסחים, וכן בנו"כ בסי' קח האם לגבי האיסור לאפות פת בשרית מחשש שיאכלנה בכותח, יש קולא למ"ד ריח"מ בריח טפי מבטעם, כי בראשונים יש שהוכיחו מהא דליכא איסור דע"כ קי"ל דרל"מ, ויש שדחו דאפי' אם ריח"מ מ"מ לא החמירו בזה את הגזירה של פת בשרית, וכן בפוס' מבואר כהאי פלוג', האם ריח"מ קיל מטכ"ע.
♦
ט.
ריח של אתרוג והדס מחוברים
ז"ל הש"ך סי' קח (סקכ"ז): "וכ"כ המרדכי פכ"ש וז"ל אבל בדבר שאין עיקרו עומד להריח בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא וראיה מהדס ואתרוג במסכת סוכה עכ"ל אבל באמת ראייה זה איני מכיר ואדרבה משמע לכאורה איפכא דהכי איתא התם במסכת סוכה פ' לולב הגזול (דף ל"ז ע"ב) אמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקציי' עד כאן משמע דוקא אתרוג דמצוה הוא דאסור משום דהוקצה למצותו הילכך כיון שאינו עומד להריח אמרינן דלא הוקצה ריחו למצותו אבל דבר שאסור מן התורה לא משום מוקצה נראה דאין חילוק דס"ס נהנה הוא מהריח". וכעי"ז הק' בביאור הגר"א (סקל"ז) ז"ל: "וראייתו מסוכה ל"ז ב' דאתרוג של מצוה מותר להריח אע"ג דאסור בהנאה וליתא דמשם מוכח להיפך כמ"ש מאכילה אקצייה כו' הלא"ה אין חילוק וכ"כ הש"ך". ועי' בפמ"ג באו"ח סי' ריז שתי' בזה: ד"להריח באתרוג הוה שלא כדרך הנאתן וכל שלא כדרך הנאתן יש אומרים דהוה רק מדרבנן ובריחא לא גזרו ועיין משנה למלך פרק ה' מהלכות יסודי התורה, ואתרוג דמצוה אי הוה שייך ביה אקציה למצוה בריחא הוה אסור מן התורה".
וכבר עמד בפמ"ג כאן דראיית הראשונים היא ממחובר, ז"ל: "הנה השמיט מלת מחובר שכתב במרדכי ועפר"ח אות כ"א בשם אמונת שמואל דבמרדכי פרק כל שעה כתב וראיה מאתרוג במחובר והדס במחובר ומיהו אין ראיה דהתם הטעם משום שבת דאתי למיתלש יע"ש ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות ח' כתב שיפה עשה הש"ך שהשמיט תיבת מחובר וכ"כ המ"י כלל ל"ה אות ל"ט והביאו תשובת הרשב"א סימן תתמ"ט ותשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן כ"ד הביאו בפירוש הראיה מהא דסוכה ל"ז ב' הדס אסור להריח כי אקציה ואמת הוא שכן הביאו הם ז"ל", עי"ש המשך דבריו. וז"ל הראבי"ה בסי' תנח: "ובדבר שאינו עיקרו עומד להריח, כגון בת תהיא, בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא. וראיה מהדס במחובר ואתרוג במחובר". וא"כ אולי י"ל דכוונת הראבי"ה להוכיח מהא דלא אסרי' להריח במחובר, דס"ל דיש איסוה"נ במוקצה. ואי נימא כד' הש"ך, אולי י"ל דהא גופא דאמרי' טעם ההיתר דלא אקציה, זה רק משום דלא עביד לריחא מותר באיסוה"נ, אבל בלא"ה אין מקום להתיר מפני חיסרון הקצאה כלפי הריח. ובעיקר תמיהת האחרונים למה אם אקציה אסור והא לא עביד לריחא, יש להוסיף ליישב ע"פ מש"נ לעיל מד' הראשונים דבמתכוין להריח אסור אע"ג דלא עביד לריחא, ופשוט. אבל הראשונים שהוכיחו מאתרוג (מחובר או תלוש, וכנ"ל) את ההיתר של לא עביד לריחא, ע"כ ס"ל דגם במתכוין להריח אין להתיר אם עביד לריחא.
♦
י.
ריח של חמץ במצה
כתב הראבי"ה (סי' תקז): "ומצאתי ששאלו בני אשטנפ"ש מרבינו תם על מצה וחמץ שנאפו בתנור מה דינם. והשיב, כמה ריחות מצינו בתלמוד, ריח נבילה וריח כמון של תרומה וריח יין בפת, אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו. וכמה פעמים שאנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין מקפידין בכך. ונראה לי שמחלת האור שאין לה שיעור היה לו לרבינו להביא, ואלו חלה השנייה אין מחמירין בה, דהא רבא מבטל לה ברוב ואפילו לכתחלה, כדאיתא בבכורות פרק עד כמה, והיכא שיש כהן קטן חלת האור נאכלת. ונראה לי נמי להתיר, דהא לחמי תודה ארבעה מינים היו והיה אחד לכהן מכל מין ומין, וגם החמץ והמצה נאפות יחד, דלא לישתמיט תלמודא במנחות ולא שמעינן בחד דוכתא שבשני תנורין או בזה אחר זה נאפות". וכן הובא במרדכי בפסחים (סי' תקע) ובחולין (רמז תרסו).
והנה לכאו' דבריו ברורים הם דעסיק בענין בליעת ריח של כחוש וכחוש, וס"ל דאין בזה בליעה כלל, וכן הוכיח מלחמי תודה דל"ח שיש בליעת חמץ במצה. (ומבואר בדבריו דאף רקיקין ורבוכה חשיבי ככחוש, ועי' פלתי סק"ז). אבל אם נבוא לאסור בחמץ בפסח מצד שאיסורו במשהו, ולומר דאף דרל"מ מ"מ ההיתר הוא ע"י 'ביטול', ודבר האוסר במשהו לא בטל, א"כ בזה לא הוכיח הראבי"ה כלום מלחמי תודה, ואדרבה כל ההיתר של חמץ דאיירי ביה הוא רק בכחוש וכחוש, אבל בתבשיל שבלע מחמץ יש לאסור אי נימא כהנ"ל דאף דרל"מ מ"מ הוי משהו. אכן הרמ"א גם ביו"ד סי' קח וכן באו"ח סי' תמז הביא מהמרדכי מקור להתיר ריחא גבי חמץ בפסח, וכבר תמה בזה הש"ך בסקט"ו, ז"ל: "וצ"ע דבמרדכי פכ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת וכדאיתא בתשובת מיי' וש"ד סי' ל"ו ורוקח סי' רכ"ב אבל בהך סברא דמשהו מיהא איכא לא אשכחן דפליג אתוס' וסמ"ק ואה"נ דס"ל אלו היה תבשיל שמן בתנור שנאסר מחמץ שוב מפטם ואוסר במשהו ודוק וצ"ע". ובפמ"ג הביא מד' הא"ר ליישב, (וכ"ה בפר"ח סי' תסא), דראיית הרמ"א היא מד' המרדכי בפסחים, שהקדים שם להתיר מצד דקי"ל רל"מ, ורק אח"כ הביא את ד' ר"ת דכחוש בכחוש ליכא ריח.
אמנם בביאור הגר"א (סקכ"ב) כתב על דברי הרמ"א להתיר ריח גם בחמץ בפסח דאין לחלק ולהחמיר היכא דאיכא איסור משהו, "וראייתו מלחמי תודה שהיו כולן נאפות בתנור אחד", וצע"ג אטו יש בלחמי תודה איסור משהו. ואולי י"ל, דהנה עיקר ראיית ראבי"ה צ"ע, דאמנם יש דין מצה בלחמי תודה, אבל מהיכ"ת שבליעת החמץ בהם תאסור ותגרע, הא סו"ס יש כאן מצות, ואטו אם יהיה בזה בליעות של בשר ופירות, יהיה פקע שם מצה מינייהו מה"ט. ולכאו' מתבאר בזה דחמץ ומצה הוו דברים הסותרים זא"ז, (ויש שנקטו דמה"ט יש איסור בפסח שני על חמץ עמו באכילתו), ומצה שבלוע בה חמץ יש לה חיסרון בעיקר שם מצה דידה. (ואין להק' ממה שהזכיר הראבי"ה את ד' המינים של לחמי תודה, ומשמע דהוק' לו מכולם ולא רק מהמצה עם החמץ, כי בסו"ד חזר ואמר: "ולא שמעינן בחד דוכתא שבשני תנורין או בזה אחר זה נאפות", ומשמע דלא הוק' לו מכל הד' מינים אלא סגי ליה בב' תנורים). ואולי י"ל דלענין זה גם ל"מ ביטול, דסו"ס יש חמץ בתוך המצה, והמיעוט מגרע את שם הרוב, ולכן אי נימא דרל"מ לעולם הוי כמשהו, אז יהיה בזה פסול גם לגבי לחמי תודה. וצ"ע.
♦
יא.
דין מעילה בריח
ז"ל הגמ' בפסחים (כו, א): "גופא אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וריח אין בו משום מעילה והא תניא המפטם את הקטורת להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור להריח בה חייב והמריח בה פטור אלא שמעל אלא אמר רב פפא קול ומראה אין בהן משום מעילה לפי שאין בהן ממש וריח לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה הואיל ונעשית מצותו". ויוצא א"כ דלהמסק' אין דמיון בין ריח לקול ומראה, והריח הוא דבר שיש בו ממש ואין להתירו אלא בדין אחר של 'נעשית מצוותו'. והדבר מפליא דיש מרבותינו הראשונים והאחרונים שנקטו כהוא"מ, דהריח אין בו ממש כקול ומראה, גם בלי ההיתר של נעשית מצוותו. (ואין הכוונה שהביאו את המימרא דקול ומראה וריח וכו' ודנו בעניני הקול והמראה, כי זה ודאי שיגרא דלישנא, אלא שהשתמשו בהיתר הזה על ריח).
וז"ל תוס' בע"ז (יב, ב): "הקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דאמרינן לקמן פ"ב דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא". וז"ל ראב"ן בפסחים "ועוד האמרינן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה ליכא איסורא איכא למתכוין להריח לדברי הכל". וז"ל מאירי ברכות נג, א "ואם היה מהלך בשוק של ע"ז והריח ריח של ע"ז ונתרצה בו ר"ל שהכין עצמו אגב הלוכו לקלטו הרי זה חוטא כנהנה באסור ע"ז אע"פ שאין בריח ממש מ"מ אסור הנאה יש בו". וז"ל מאירי בפסחים כה, ב "שהיין אין עיקרו להריח אבל במה שעיקרו להריח ודאי אסור וכמו שביארנו במס' עבודה זרה בחניות של עבודה זרה המעוטרות בורד והדס ואע"פ שאף בדבר שעיקרו לאכילה אנו אוסרין בתורת ריח כדין האמור שם בפת חמה ובחבית פתוחה ובחתיכת נבלה שצלאה עם שחוטה בתנור אחד באלו לא משום הריח נאסרו אלא שההיתר קבל טעם האיסור מצד קליטת הריח שנקלט לשם לפי דרכך למדת שזה שאמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה לענין הקדש נאמרה ומעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו".
וז"ל או"ה הארוך (שער לט): "ואפילו ריח דפיטום דאורייתא כגון לעבור ולעמוד בצד תבשיל ופיטום של א"י מותר לכתחילה בכל איסור שהוא מותר בהנאה. ובגמ' פ' כ"ש אמרינן כל שיש בו משום קול ומשום מראה וריח אין בו משום מעילה. וכתב שם במרדכי מעילה הוא דליכא איסורא מיהו איכא והיינו באיסור הנאה שהם במעילה דמיירי ביה. אבל בנבילה וטריפ' שמותר בהנאה מותר. ול"ד לריח דמוגמר מתבלין של איסור דהתם הריח הוא עיקר הנאה ועוד דהכא איכא אויר המבטל עיקר הריח". וז"ל רדב"ז (מאכלות אסורות פי"ג): "וכן מותר להריח וכו'. זו פלוגתא דאביי ורבא בכמה דוכתי והלכתא כרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא שהריח אין בו ממש והכי אמרינן לגבי מעילה ריח קול ומראה לא נהנין ולא מועלין. ומכאן יש ללמוד שאם הוא מתכוין להריח ביי"נ ליהנות בריחו אסור ולא התירו לכתחלה להריח בחבית של יי"נ אלא בשאינו מתכוין ליהנות כנ"ל". וע"ע שו"ת רדב"ז ח"ג (סי' תרכא).
וז"ל צל"ח (ברכות מג, ב): "מנין שמברכין על הריח וכו'. הא ודאי שזה אסמכתא בעלמא ואין שום ברכה מברכת הנהנין דאורייתא חוץ מברכת המזון, ולקצת פוסקים גם ברכה מעין שלש, אבל שאר ברכות הם מדרבנן. וכבר אמרו בריש פרקין שסברא הוא שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וא"כ כיון שגם מריח נהנה ממנו מהי תיתי ישתנה משאר הנאות ששואל מנין שמברכין על הריח. ונראה משום דבריש פרקין שנינו תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל, עיין שם. והרי קיי"ל [פסחים כ"ו ע"א] דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, לכך שאל מנין שמברכין על הריח, שהיה מקום לומר כיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם מעילה מן התורה רק איסורא דרבנן, לא תיקנו ברכה על זה, וקא משמע לן אסמכתא מקרא דכל הנשמה וגו', שגם בזה תיקנו ברכה". וז"ל חו"י (סי' קמב): "דבפירות הריחניים כגון האתרוגים והחבושים מוסקאדי קנילי גראפולי דמצי להנות מריחם בעודם מחוברים והם פרי העץ כדמוכח מברכתם שיש לציינם דקול מראה וריח אין בהם מעילה ומ"מ איסורא איכא כבפרק כל שעה". וע"ע פמ"ג או"ח א"א (סי' ריז סק"ז), אבנ"ז (או"ח סי לז), יד המלך (ברכות פ"ט ה"ט), וכת"ס (או"ח סי' קח), ותו"ח (הגריח"ז) סי' ל, ומשאת המלך (סי' קג). וע"ע תו"י (יומא לט, ב). וצ"ע.
♦
יב.
כמה הערות לדינא
הראשונים כתבו ראיה לפסוק כרב לאסור בריחא, מהמובא בגמ' בפסחים דההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא, ומעשה רב. אמנם לעיל מינה מוזכר דעביד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר, ובאמת המאירי בחולין והמהר"ם חלאווה בפסחים כ' להוכיח גם מהאי 'מעשה רב' דהלכה כלוי. ושא"ר שלא כ"כ, כפה"נ ס"ל דאין להביא ראיה ממעשה של בעל השמועה גופיה, (וצ"ע מה הטעם בזה, ומה החילוק בין בעל המימרא דעבד עובדא בנפשיה, לבין אחרים הסוברים כמותו שעשו כן), וכ"כ להדיא בתש' ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת סי' לז. (ובעיקר הנידון בהל' מעשה רב, נחלקו בזה הראשונים בכמ"ד, עי' לדוג' ריטב"א כתובות ס, א ורא"ש פסחים פ"ב סי' כה).
מתני' במכשירין פ"ג מ"ג: "הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין ר"מ מטמא ר' יהודה מטהר רבי יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות", ועי"ש במפרשים דאיירי לענין קבלת טומאה או לענין הכשר טומאה. והנה קרוב מאד לומר דהוי פלוג' חדא עם מתני' בתרומות גבי יין של תרומה, דלר"מ ריח"מ, ולר"י רל"מ, ולרבי יוסי יש חילוק בין חיטין לשעורין, ובהא נמי שייכא מימרא דר"ל דהכל מודים בפת חמה וחבית פתוחה וכו'. וכן מבואר שם בפי' הר"ש, אכן בפי' הרא"ש שם כ' באופ"א, דלעולם גבי טומאה הא בעי' טופח ע"מ להטפיח, ונחלקו שם לענין חששא האם הרטיבות שעל הפת ע"כ באה מהיין. ובשי' הר"ש לכאו' צ"ל דאיירי התם בדאיכא טופח ע"מ להטפיח, ואעפ"כ הדבר תלוי בפלוג' אי ריח"מ, כיון דאי רל"מ חשיב כאילו הרטיבות שעל הפת לא באה מן היין אלא מן האויר. והרעק"א פי' באופ"א: ד"גם בהכשר אין המכוון דשואב ממשות המשקין כאילו המשקין בעצמותן נבלעו בתוכו עד שנדון מכח זה דשותה המשקין עצמן, אלא דעיקר הסברא דמה ששואב הפת כח המשקין זהו ההכשר דכח היוצא מהמשקין כמשקין חשיבי וכמ"ש הר"ש (מכשירין פ"ח מ"י) דהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשיב עכ"ל, וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"ד ה"ב מהל' טו"א), משמע דאינו משקה ממש אלא דכח היוצא מהמשקין חשיב כמשקין, וס"ל להש"ס לדמות מסברא דכמו ברודה פת חמה על חביות יין תרומה, דנין דכח היין הנכנס לפת חשיב כשותה היין, ה"נ כח הריח מקרי שותה המשקין, ואידי ואידי חדא מילתא היא דאינו ממשות הדבר רק כח שיוצא מזה ונבלע בזה". וצ"ע. ועי' בב"מ שהק' על זה דהא אפי' לענין טכ"ע כתב הר"ש בטבו"י דל"מ לענין טומאה, וק"ו הוא לענין ריחא. (ואולי י"ל דשאני התם דהטעם נבלע במאכל וחשיבות האוכל לטעמו אינה מועילה לו שלא יבטל ברוב בהל' טומאה, אבל כאן ההכשר נעשה עוד לפני הבליעה והביטול בפת). וע"ע בפר"ח (סקי"ח), ובפלתי (סק"י), ובשעה"מ (פי"א ממאכ"א ה"ג). ועצ"ע.
להלכה קי"ל דחיישי' לריחא לכתחילה ומתירי' בדיעבד. והפוסקים נחלקו האם לקנות מגוי פת שאפאה עם איסור הוי כלכתחילה ואסור או כדיעבד ומותר. עוד נחלקו באופן שנאפתה פת עם בשר ובא כעת לאוכלה עם חלב כשאין לו פת אחרת. ונראה דלשיטתייהו אזלי', דאם גדר האיסור לכתחילה הוא, דאינו ראוי לאכול דבר שנאסר ע"י ריחא, ודאי הקנין מגוי הוי כבתחילה, ומאידך אם אין לו פת אחרת לאכול עם החלב מותר, אבל אם גדר האיסור לכתחילה הוא דאסור לגרום היתר של ריחא (דוג' הא דאין מבטלין איסור לכתחילה), אז לקנות מהגוי מותר, אבל לערב עם חלב הוי כבתחילה.
♦ ♦ ♦