בדין הגעלת כלי מדין — ירחון האוצר

מרדכי אילן
כולל הדרת קודש ירושלים
בדין הגעלת כלי מדין
א.
כתיב בתורה פרשת מטות (במדבר לא, כא-כד): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבאו אל המחנה".
והנה דין הכשר כלים נאמר כאן, להגעיל וללבן ולהדיח את כלי המדינים הבלועים ממאכלות אסורות, כל כלי כפי ההכשר שלו להוציא ממנו את טעם המאכלות אסורים שבלע^[1]א). ובפשטות נראה שהסיבה המחייבת את ההגעלה היא מפני שאם יתערבו בליעות אלו במאכלים שיתבשלו בכלים מכאן ואילך, ייאסרו המאכלים משום ד"טעם כעיקר", ולכן צריך להגעיל כדי שלא יבואו המאכלים לידי איסור, ו"כבולעו כך פולטו".
אלא שהדבר תלוי בעצם הדין של טעם כעיקר, דהנה לדעת כמה תנאים הרי טעם כעיקר לאו דאורייתא, ומדאורייתא הבליעות האלו יהיו בטילות ברוב של המאכל המותר. וא"כ צריך להבין מה החיוב של ההגעלה מדאורייתא. ובאמת הרי מ"ד טעם כעיקר דאורייתא יליף לה מהכא,^[2]ב) ובשיטת האי מ"ד טעם לאו כעיקר, כבר אמרו בגמ' דלא ילפי' מכלי מדין כי "חידוש הוא". וכעת צריך לברר בהאי "חידוש", מהו המחייב של ההגעלה להך מ"ד, והא בלא"ה לא ייאסרו המאכלים אלא יהיה ביטול ברוב על הבליעות. וגם למ"ד טעם כעיקר דאורייתא יש לברר האם כל חיוב ההגעלה הוא רק לפי גדרי טעם כעיקר, או שיש בזה להקל ולהחמיר. (ויהיה בזה נפקותא בביאור לשון הפסוק "זאת חוקת התורה", דלפי פשוטו יש לתמוה למה הוי בגדר חוקה,^[3]ג) אבל אם חובת ההגעלה היא דין בפנ"ע שאינו תלוי בהכרח במציאות של נתינת הטעם, אולי א"ש).
וצריך לברר עוד כעי"ז את דין הגעלת כלים מדרבנן, דהנה למאי דקי"ל נטל"פ מותר, א"כ בכל כלי שאינו בן יומו אין הבליעות אוסרות את המאכל, כי הוי רק נטל"פ, ולכן אמרו בגמ' דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה. ואעפ"כ גזרו רבנן^[4]ד) על קדירה שאינה בת יומא להצריכה הגעלה. וילה"ס בגדר חובת הגעלה זו, שהיא מחוייבת אפי' שהבליעות אינם ראויות מצ"ע לאסור את המאכל.
♦
ב.
והנה בביאור ה"חידוש" של הגעלת כלי מדין למ"ד טעם לאו כעיקר, מצינו כמה ביאורים בראשונים ואחרונים, האם הוי רק הוראת שעה במלחמת מדין, או "דאין מבטלין איסור לכתחילה" הוי איסור דאורייתא, וכו'.^[5]ה) אבל יש בזה דרך מחודשת של הרמב"ן וכפי שהביאו בחי' המאירי ורבינו דוד בפסחים דמ"ד, וכן הרא"ה בבדק הבית בהרחבה יתירה, וכדלהלן.
ז"ל הרא"ה: "ויש כאן שאלה חזקה, כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור, היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר, וכי גיעולי נכרים משם אחר הוא, גיעולי נכרים משום כל איסורין שבתורה הוא דמיתסר, וכיון דבגיעולי נכרים מתסרי כל איסורין שבתורה בטעמו ולא ממשו, היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא. וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז"ל. ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא, דכיון דנבלע הכלי מאיסור אע"פ שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב, שהכלי נאסר עלינו משום מעלה, ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל כלומר דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו, דומיא דטבילה דאצרכה קרא אפילו לכלים חדשים, דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה. ואע"ג דבמחוסר טבילה לא שמעינן דאם עבר ובישל בדיעבד יהא אסור, הני מילי ראוי לטבילה, אבל האי דודאי לא חזאי לטבילה כל היכא דבליע מאיסורא עד דאיתכשר, דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה, כל שאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו. ואפילו בכלים שאינן בני טבילה, אפילו הכי אמרינן כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה כשר בדיעבד אסור, ואפשר שלא חלק הכתוב בהם ואפילו בכלים שלנו אסר כן, ואפשר דאפילו בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בכלים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להיתרן אלא בהכשר. זו היא שיטת מורי רבנו משה ז"ל וזיוה מבהיק ועליה ראוי לסמוך ולעשות מעשה לכתחילה".^[6]ו)
והנה בדברים אלו לימדנו הרא"ה בשם הרמב"ן חידושים רבים, בהל' הגעלה וגם בהל' טבילת כלים,^[7]ז) אבל הנוגע לעניננו דהרמב"ן מבאר דחובת הגעלת כלים למ"ד טע"כ לאו דאורייתא, היא משום מעלה שעשתה תורה בכלים הבלועים ממאכ"א, אף שהבליעה אינה ראויה לאסור את המאכל. וגם אחרי חיוב ההגעלה, אף שהיה פשוט לרמב"ן דאם בישל בכלי בלי שהכשירו קודם לכן יש לאסור את המאכל, מ"מ הרי נתן בזה מתחילה טעם אחר, דחיסרון הטבילה הוא שאוסר את המאכל, כי הכלי שאינו ראוי לטבילה משום חיסרון ההגעלה אזי הטבילה מעכבת בו,^[8]ח) ולא פלוג ואסור גם בכלים שאינם צריכים טבילה, אבל עכ"פ עיקר דין ההגעלה הוא כעין חובת טבילה, משום "מעלה" שעשו בכלים.^[9]ט)
ואף בשיטת הר"מ לכאורה צ"ל כן, וכן הביאו בשם הגרי"ז זללה"ה,^[10]י) דהרי לדבריו אם אין טעם בשיעור כזית בכדי אכילת פרס ליכא איסורא דאורייתא,^[11]יא) ואעפ"כ הר"מ הביא את מה שאמרו בגמ' "לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא", ומשמע דעכ"פ קדירה ב"י אסורה מדאורייתא. (וכבר עמד בזה הפמ"ג בסי' צג בשפ"ד סק"ג, וע"ע במש"כ הגרעק"א במערכת טעם כעיקר, ובקרן אורה בנזיר דף לז:). וע"כ דס"ל דדין הגעלת כלים הוא מדאורייתא, ולא רק במלחמת מדין ומשום הוראת שעה, אע"ג דבהנך בליעות ודאי אין שיעור של כזית בכדאכ"פ, דכך אמרה תורה להכשיר את הכלים ע"י הגעלה, והוי חיוב הכשר על הכלי.^[12]יב) ומ"מ חיוב ההגעלה הוא רק בקדירה בת יומא, דהאימעלה של הכשר הכלים נאמרה דוקא במקום שהבליעות האלו הם נותנים טעם לשבח, ואז חייבה התורה הגעלה למרות שהבליעות בטילות ברוב, אבל באינה ב"י דהוי נטל"פ אין חיוב הגעלה.
והגרי"ז הביא בזה עוד, דהנה הרשב"א בתוה"ב כתב: "כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה וכמו שאמרו שם בזבחים מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס כלומר כשטיפת כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה", וכבר תמה עליו הרא"ה דלא מצינו בדין הגעלה יותר מאשר "כבולעו כך פולטו", ומהיכ"ת להצריך שטיפה. אלא דמבואר בדעת הרשב"א דשייך להכליל בפרשת הגעלת כלים גם שטיפה אע"ג דכבר אין בכלי בליעות האוסרות את המאכל, וע"כ דפרשת הגעלת כלים היא דין וחיוב בפנ"ע של הכשר הכלי.^[13]יג)
ואולי יש להוסיף בזה, דהנה ז"ל הר"מ בהל' תרומות פט"ו (הלכה י"ז): "קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנותן טעם, ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה", והשיג הראב"ד וז"ל: "הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן ודרך העברה וזה צריך הגעלה בחמין ואח"כ שטיפה בצונן משמעתא דזבחים פרק דם חטאת ודוקא קדרה של נחשת אבל של חרס אין לה תקנה". וק' מאד היאך סגי לדעת הר"מ בשטיפה לחוד, והרי הכלי בלוע מן התרומה. ועי"ש בנו"כ, ומה שהביאו תש' הר"מ בזה לחכמי לוניל.^[14]יד) וי"ל דבאמת לא ילפי' מגיעולי מדין דין הכשר והגעלה אלא לגבי מאכ"א, אבל תרומה וכיו"ב אין הבליעות אוסרות את המאכל, וסגי בשטיפה לחוד. (ואין להק' דא"כ לגבי בב"ח נמי תיסגי בשטיפה, כיון דלגבי בב"ח יש איסור דאורייתא גם בטעמו ולא ממשו). אמנם אכתי ק' דמ"מ טעמו ולא ממשו (דהיינו פחות משיעור כזית בכדאכ"פ) הרי עכ"פ אסור מדרבנן. וי"ל דבאמת אם יהיה בזה טעם ייאסר המאכל באכילה לזרים מדרבנן, אבל האיסור לבשל אינו שייך כאן, כי בפרשת הגעלת כלים הרי התחדש דין וחיוב הכשר על הכלים, וזה לא נאמר בנוגע לתרומה. ועצ"ע.
♦
ג.
לא זו בלבד, אף למ"ד טעם כעיקר דאורייתא, נראה להוכיח דחיוב ההגעלה נמצא גם במקום שהמאכל לא אמור להיאסר ע"י הבליעות.^[15]טו) דהנה הרמב"ן בע"ז ביאר דברי רב אשי דס"ל ד"בהיתרא בלע" סגי בהגעלה במקום ליבון, דלעולם גם דבר שבלע ע"י האור ובעי ליבון, מ"מ אם נעשה בו הגעלה כבר לא יפלוט עוד בשיעור של נותן טעם, עי"ש. ויש לשאול א"כ למה חייבה התורה להעביר באש את כל אשר בא באש, והלא די בהגעלה כדי לבטל את האיסור של נתינת הטעם ע"י הבליעות. וכבר הק' כן האחרונים.^[16]טז) וי"ל ע"פ הנ"ל דמ"מ יש חובת ליבון משום "מעלה", להוציא (או לבער) את כל הבליעות, וכמו למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא, כ"ה גם לדידן באופנים מסויימים שחובת ההגעלה היא יתירה גם על האיסור של טעם כעיקר. אלא שראוי לעיין בזה מה הדין בדיעבד, האם זה יאסור את המאכל, והאם גם בזה יהיה ההסבר כמו שהביא הרא"ה דכל שאינו ראוי לטבילה וכו'.
ובלא"ה יש לשאול, איך נבאר את חיוב הגעלת כלים למ"ד חצי שיעור מותר מן התורה, (או לדידן, להמתירים ח"ש בתערובת), ואטו איירי רק באופן שיש לחוש שיבוא לו שיעור שלם בתוך המאכל. ואמנם יש ראשונים דס"ל דבטעם כעיקר אמרי' "נהפך" ההיתר לאיסור ומצטרף להשלים את השיעור, אבל עדיין מה נענה לשיטת רבינו חיים כהן דס"ל דל"א נהפך אם אין שם איסור בשיעור כזית בכדאכ"פ, וזה הרי ודאי לא משכח"ל בבישול מאכלי היתר בכלים הבלועים מאיסור. וע"כ דהאי פרשה של הגעלת כלים, אף דילפי' מינה דין טעם כעיקר דאורייתא להאי מ"ד, מ"מ חיוב ההגעלה הוא ביותר מהאופנים שבו נאסר המאכל מדין טעם כעיקר. ומ"מ להאי מ"ד ילפי' מינה, כיון דס"ל דאם טעם לאו כעיקר ודאי לא היתה התורה מחייבת את הכשר הכלים בשום צד.^[17]יז)
ובאמת הרי מצינו בקדשים כה"ג, וכדאי' בתוספתא בזבחים: "שטף ולא מרק מרק ולא שטף יאכל כחמור שבהן",^[18]יח) וצ"ע הרי ההגעלה הוציאה את כל הטעם של החמור, ומה יאסור עלינו בדיעבד להיאכל כהחמור. וחזי' דכיון דחייבה התורה מריקה ושטיפה, זה טעם לאסור גם בדיעבד. וא"כ אולי זה עצמו טעם לאסור באופן שהגעיל דבר הצריך ליבון, מדחייל ביה כבר חובת הגעלה, ואפי' דמכאן ואילך כבר לא ייפלט בליעות בשיעור שיתן טעם ויאסור, מ"מ אסרי' בדיעבד^[19]יט). ואם כך הוא, הרי יהיה חמור איסורו שלא להתיר בששים ולא ע"י טעימת קפילא. וצ"ע.
♦
ד.
לא זו בלבד, יתכן ויש להוכיח לאידך גיסא, דבדין הגעלת כלים אשכחנא קולא, להתיר את הבלע גם בלי הגעלה אפי' במקום שהיה ראוי לאסור את המאכל מדין טעם כעיקר דאורייתא.
ובאמת לגבי עצם ההיתר ע"י הגעלה כבר כ' החזו"א בסי' טז "דבכל הגעלה נשאר קצת טעם והתורה התירתו". ולכאורה כוונתו להתיר גם כשנרגש הטעם בפועל במאכל שהתבשל שם אח"כ, דהא בגוונא שלא נרגש הטעם הרי אי"צ שום היתר מיוחד מדאורייתא.^[20]כ) ויש לדקדק קצת ממה שאמרו בע"ז עה: ישנים וליבנם כחדשים דמו, ולא הק' מישנים שהגעילם, כי באמת ההגעלה לא משוי לכלים כחדשים. ואולי זה הביאור במה שהביאו הר"ן ורבינו דוד בפסחים ד"ל שיטת דל"מ הגעלה אלא כשהגעיל כל הכלי יחד, וטעם הדבר כי בלא"ה לא התחדש ה"מתיר" של ההגעלה. וגם לזה יש להביא קצת מקור משיטת הר"מ לגבי דין מרו"ש בקדשים, דמהני להתיר אע"ג דלא נתקיימו תנאי הגעלה, וכן בכלי חרס. ומאידך יל"ד מדברי הרמב"ן דדבר שתשמישו באור סגי ליה בהגעלה כדי שלא יתן טעם, ובהא הרי לא התחדש ה"מתיר" של ההגעלה ואעפ"כ מותר, לפי פשוטו. אבל עכ"פ להלן אולי יבו' דאפי' בלי ה"מתיר" של הגעלה יש אופן שהבליעות שבכלי לא יאסרו את המאכל שיתבשל בו, אע"ג שלא נעשה בו שום הגעלה.
הנה דין הוא דהכשר הכלים תליא לפי רוב תשמישו של הכלי, ואם רוב תשמישו בצונן סגי ליה בהדחה אף שבלע באקראי מן האיסור גם בחמין, ואם רוב תשמישו בחמין סגי ליה בהגעלה אף דבלע לפעמים מן האור. ובאמת הפוסקים נתקשו בזה, הכיצד מהני לילך אחר רוב תשמישו לקולא, והביאו מד' הרשב"א^[21]כא) דהאי קולא לא נאמרה אלא בכלי שאינו בן יומו, דחיובו בהגעלה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, והם אמרו והם אמרו לסמוך ולהקל כפי רוב תשמישו.^[22]כב) אלא דיש להעיר בזה דבגמ' בע"ז עה: מובאת הברייתא של כוסות וכו' דסגי להו בהדחה, ובהם הק' הראשונים דלעיתים משתמשים בהם בחמין, ותי' דמ"מ רוב תשמישם בצונן, ושם בברייתא איכא מ"ד דנטל"פ אסור, ומה יועיל לנו לאוקמה בכלים שאינם ב"י.
ולהדיא איתא בכמה ספרים דבי רש"י^[23]כג) שכ' כהאי דינא דאזלי' בתר רוב תשמישו של כלי, וביאר ד"לא דיבר הכתוב אלא בשפוד ואסכלא שכל שתשמישן על ידי האור". ומשמע דהאי קולא ליזיל בתר רוב תשמישו היא מדאורייתא, והיינו אפי' בכלים בני יומן. וצ"ע דאם טעם כעיקר דאורייתא, איך סגי בהגעלה לפי רוב תשמישו, והא בלע איסור ע"י האור. הגע עצמך, הרי שנתבשל בהם איסור, צריכים הגעלה, ואם ניתן בהם האיסור בצונן עוד כו"כ פעמים, כבר סגי להו בהדחה. ואולי רש"י לטעמיה אזיל דס"ל דקי"ל כמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא, וא"כ עכצ"ל דחובת ההגעלה היא משום "מעלה" וכנ"ל, ובזה שפיר י"ל דלא דיבר הכתוב אלא כפי "כל תשמישו". ובאמת מדוקדק היטב, דהרמב"ן בחולין ד"ח כשהביא את פסקו של רש"י הנ"ל, תיקן לשונו וכ' "לא דיברו חכמים אלא בכל תשמישו", וא"ש לטעמיה דס"ל דקי"ל טעם כעיקר מדאורייתא.^[24]כד) אבל אולי זה חזי לאיצטרופי להוכיח דבדין הגעלה יש גם קולות, וצ"ע בטעם הדבר.
ובאמת מצינו בכמה ראשונים^[25]כה) שדנו לגבי כלי עצם וגללים ואבנים ואדמה וכו', האם הם חייבים בהגעלה (והאם מהני בהו הגעלה) או דסגי להו בשטיפה. ולכאורה כל צד הדיון כאן הוא רק בשיעור הבליעה של הנך כלים, כי אם דרכם לבלוע, ודאי הם צריכים הכשר, ואם לא, ודאי שלא. וכמה תמוה הדבר שהראשונים הביאו ראיה לנידון זה, מהל' טומאה, דאם לענין טומאה חשיבי כלים ה"ה לענין הגעלה, וכן הלאה. וקשה טובא מה ענין טומאה אצל בליעות. ובאמת כבר הק' כן העיטור בקצרה, ז"ל "ולא נהיר לן דגבי טומאה פשיט לן דכלי אבנים לא מקבלי טומאה כלל ואין דינן ככל הכלים אבל גבי בליעה כלהו בלעי", וכן הביא השבה"ל להק' בהרחבה, ז"ל: "ותימה לאחי ר' בנימן נר"ו על דברי הרב זצ"ל איך לא השווה את מדתו שלא למד מתוספתא דזבחים וממתניתין דיין נסך הדומה לו בענין פליטה והגעלה ללמדינו היאך טהרתן ממה שבלעו בין בקדשים בין ביין נסך דחמיר איסורייהו והביא ראיה מטומאה שאינו דומה לו וכי מה ענין איסור בליעה אצל טומאה הרי כלי זכוכית שמקבלין טומאה ככלי חרס וטהרתן ככלי מתכות הילכך אין נראה כלל ללמוד איסור מטומאה".
אבל מה נענה על שאר ראשונים, שהביאו ראיה מטומאה להגעלה. ובמיוחד לדברי הגר"א בביאורו שעשה מזה עיקר גדול, ז"ל ביו"ד סי' קכא: "דאמרינן שם ע"ד ב' גת של אבן כו' ושל עץ כו' ושל חרס כו' אלמא אין דינם ככ"ח וקל הוא משל עץ ובספ"ה דכלים תנור של אבן ושל מתכת כו' כירה כו' ואיסור שוה לטומאה כמ"ש בסוף ע"ז ע"ה ונדה ס"ה וכדרך", וז"ל באו"ח סי' תנא: "כלי מתכות מפורש בסוף ע"ג ומפורשין בפרשה וכמ"ש שם וכלי עץ ואבן דינן ככלי מתכות לאפוקי מדעת רב האי שכת' שדינם ככ"ח וצריכין היסק בתנור וראיה ממ"ש בסוף ע"ג גת של אבן כו' ושל עץ כו' ושל חרס כו' אלמא אין דינם ככלי חרס ובספ"ה דכלים תנור של אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות כירה כו' ועמ"ש בסי"ד וכמ"ש ראב"ן דילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' ונדה ס"ה כדרך", "כסוי כו' שמכסים. כמ"ש בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה זיעתו טמאה וטהורה בכי יותן הבריכה שבבית כו' וילפינן איסור מטומאה כמש"ל ס"ח".
והיה מקום לומר דכוונת הראשונים לדון על ה"מעלה" של הגעלת כלים, והיינו דלעולם פשיט"ל דהאי כלים לא בלעו כלל, ומ"מ שמא נאמרה בהם חובת הגעלה, כמו למ"ד טעם לאו כעיקר וכמש"נ, או כמו ליבון הנצרך אע"ג דסגי בהגעלה. אבל לא יתכן לומר כן, דבאמת ודאי דהאי כלים בלעו טובא, וכלש' האו"ז בע"ז סי' רצז "הא קמן שאדמה בולעת", ומ"מ צידדו לפוטרם מהגעלה ולמילף כן מדיני טומאה.
אשר ייראה בזה, דבאמת אפי' אם טעם כעיקר מדאורייתא, עדיין אי"ז מכריח את ענין הגעלת כלים ואת איסור המאכל שהתבשל בכלי ב"י שלא הוגעל. דבאמת מכיון דהבליעות אינם עומדות בפנ"ע אלא רק בלועות בכלי וטפילות אליו, שפיר י"ל דפקע מינייהו שם אוכל ופקע איסורם. וכבר כ' הראב"ן לדמות איסור הבלוע ל"טומאה בלועה", לענין נותר וחמץ,^[26]כו) וה"ה די"ל דהבלוע הזה כבר פקע איסורו, וגם לכשייצא ויבלע במאכל אחר ויתן בו טעם לא יתחדש איסורו. ואמנם אם זה מעיקרא נבלע בתוך אוכל אחר, ודאי לא פקע איסורו של הבלוע, אלא אדרבה הרי הוא מתחבר עם האוכל השני ואוסרו ע"י נתינת הטעם, אבל כשנבלע בכלי מעיקר הדין הוי בטל איסורו ופקע שמו לגמרי.
אלא חידוש הוא שחידשה תורה בפרשה של הגעלת כלים, לדון את הבלוע כדבר העומד בפנ"ע ושלא יפקע ממנו שם איסורו בביטולו וטפילותו אל הכלי.^[27]כז) ולכן דנו הראשונים איך להחשיב כלי אבנים ואדמה, והביאו מקורות לזה מהל' טומאה, ואף דפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה מ"מ שייכי בדין הגעלה, אבל הנך כלים דגריעותם היא בהחומר שהם נעשים ממנו, י"ל דבהם התורה לא חידשה כלל דין הגעלה, והבליעות שבהם בטילות ומופקעות מן שם האיסור לגמרי, ורק אי חשיבי כלים לגבי טומאה י"ל דשייך בהם איסור על הבליעות וממילא יהיה בהם דין הכשר והגעלה.^[28]כח) והדברים מחודשים ביותר.
ויתכן להוסיף ע"ז עוד, דהנה בכלי חרס הצריכה התורה שבירה, וכבר כ' הר"ן שלהי ע"ז דאף דהוי נטל"פ מ"מ בפנ"ע אין הבלע פגום, אלא רק טעמו במאכל, וממילא חייל ביה חובת ביעור נותר. ויל"ע קצת דא"כ איך סגי בשבירה, והרי הבלע נמצא עדיין בתוך השברים. ובפשטות י"ל דכאשר הכלי שבור הוי כאילו נאבד מן העולם, (אף דאכתי אפשר להשתמש עם השברים לבחישה בקדירה אחרת וכד'). אמנם להנ"ל י"ל דבלע של איסור הנמצא בתוך שברי כלים, באמת הוי כמבוער לגמרי, וכמו שצידדו הראשונים על כלי אבנים שלא יצטרכו הגעלה, ורק בכלים גמורים חידשה התורה את הפרשה של הגעלת כלים לדון את הבלע כנשאר באיסורו ושמו עליו.
♦
ה.
וכעת נבוא לדון לגבי חובת ההגעלה מדרבנן בכלים שאינם ב"י. הנה בפשטות הוי גזירה מדרבנן בקדירה שאב"י אטו ב"י, ותל"מ.^[29]כט) אבל באמת ראוי לעיין קצת בגדר הגזירה, דהנה בעבר ובישל בכלי שאב"י אין המאכל נאסר, (אא"כ בעשה במזיד, וגם בזה דנו הפוסקים), ועכצ"ל דהאיסור מדרבנן הוא בעצם הבישול, כי עד שלא בישל בפועל דנו את הבלע כנטל"ש, ורק אם עבר ובישל לא אסרו בדיעבד. וקצ"ע, דהרי בכלי ב"י אין איסור לבשל, וגם אין איסור לבשל על דעת לאכול, והוי רק 'מחשבה רעה', וכל האיסור הוא רק על אכילת המבושל שם בפועל, ובאיזה גדר באו רבנן ואסרו באב"י את הבישול על דעת לאכול. ובאמת אי נימא ככל המת' לעיל דבדאורייתא נמי מצינו את הגדר של חיוב הגעלה בתורת "מעלה" וכעין טבילה,^[30]ל) לא מיבעיא למ"ד טעם לאו כעיקר אלא אפי' למ"ד טעם כעיקר וכמש"נ בדין ליבון וכד', א"כ ניחא דכך הוא הגדר מדרבנן בכלי שאב"י.
ובאמת כן ביאר בדגול מרבבה בהל' טבילת כלים, ודעתו שם דכל הדין שכ' הראשונים להקדים הגעלה לטבילה, דבלא"ה הוי כטובל ושרץ בידו, זהו דוקא בבליעות בני יומן, אבל כלי שאב"י, אף שאסרוהו חכמים מ"מ ל"ה כטובל ושרץ בידו. ואסבר לה שם, כי כל הדין הוא רק לאסור את השימוש ולחייב הגעלה והכשר, אבל הבלע עצמו הוי היתר, וממילא ל"ח כשרץ בידו. ואם שדבריו מחודשים ולא הסכימו להם שאר אחרונים, (ובפרט שהבלע עצמו הרי הוא מושבח, ורק בנתינת טעם הוא פגום, ובדבר חריף הרי הוי משביח וכו', גם יל"ע דהברייתא בע"ז עה: הרי אזלא בכלים שאב"י ואף למ"ד נטל"פ שרי, ומשם דקדקו הראשונים דבעי' הגעלה קודם טבילה), אבל למדנו מדבריו את גדר האיסור מדרבנן של כלים שאב"י.
ולפי הגדר הזה ודאי ניחא טפי הקולא שכ' הראשונים למיזל בתר רוב תשמישו של כלי, כי הגזירה היתה לחייב את הכלי בהכשר, ולא להוציא ממנו את הבליעות האסורות שלא יאסרו את המאכלים, כי הרי בלא"ה לא ייאסרו דהא הוו נטל"פ, והחיוב של הכלי בהכשר קבעוהו חז"ל בכל כלי ע"פ רוב תשמישו.^[31]לא)
והנה הראשונים והפוסקים דנו בכלי שבלע איסור שנתערב בכלים המותרים, האם יש בזה ביטול ברוב. והעירו בזה מצד הילכ' דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, כי אפשר בהגעלה, ודחו דל"ח יל"מ בכזה טורח והוצאות של הגעלה. עי' בסי' קב ובנו"כ. והגרשש"ק הק' מה שייך בזה ביטול ברוב, הא הכלים עצמם מותרים לגמרי, ורק באחד מהם בלוע איסור, ובמה תתבטל הבליעה. וכ' דבאמת איירי דוקא באופן שהכלים האחרים הן ישנים ויש בהם בליעות של היתר, ואז הבלע האסור מתבטל בבלע המותר. אבל באמת צ"ע מכיון דכל נידון הביטול הוא על הבלע, איך שייך לומר דהוי דבר שיל"מ משום דאפשר בהגעלה, הרי ההגעלה תשליך את כל הבליעות למי ההגעלה ובכך ייאבדו, ואטו נימא בכל תערובת דהוי כדשיל"מ כי אפשר לאבד את הכל, והרי הכא נמי הבלע עצמו עומד באיסורו לעולם. והרעק"א (קמא סי' כז) הק' בזה עוד דהרשב"א שדן בזה דבשיל"מ, הרי הוא עצמו ס"ל דאחרי ההגעלה עדיין נצרך הדין וההיתר של ביטול ברוב, כי מעט מן האיסור הנפלט אל המים חוזר ונבלע בכלי, אלא שנתמעט מאד ובודאי בטל ברוב, אבל ודאי ל"ח דבשיל"מ אם ההיתר הנוסף הוא ג"כ מלתא של ביטול ברוב.
אשר נראה בזה, דבאמת הנידון הוא לא על הבלע כלל, כי הבלע הרי לא יאסור את המאכל דהא הוי נטל"פ, אלא מעלה עשו בכלים לחייבם בהגעלה והכשר, וממילא דהנידון הוא רק על הכלים, והכלי חשיב דבר שיל"מ ע"י הגעלה. (ואין להק' דכיון דהבלע בטל ברוב ומותר, שוב יפקע דין ההגעלה מהכלי, די"ל דכיון דחייל ביה דין הגעלה תו לא פקע. וצ"ע בזה). ויותר מכך מבואר בד' הט"ז בסי' קב סק"ח שכל הנידון על דבר שיל"מ היה רק ביחס לכלי, עד שהק' שם דכיון דהכלי נאסר רק מחמת הבלע, הרי י"ל בזה כהאי כללא דאין הנאסר חמור מן האוסר, כיון דהבלע האוסר הרי אין לו מתירין. ואולי אזיל בזה הט"ז לשיטתו דאמרי' חענ"ן על חרסי הכלי, עי'. (ובאמת אולי עצם הנידון של חענ"ן על חרסי הכלי, מוכיח דהכלי גופיה נאסר ע"י הבליעות ומתחייב בהגעלה וכנ"ל).
ועפ"ז נראה לבאר את שיטת הט"ז בסי' א סק"ו, שכ' דבשוחט דאיתרע חזקתו וכו' ומספקי' על מה ששחט למפרע, לגבי הכשר הכלים יש חזקה נוספת להיתר דהיינו חזקת הכלים, ותמה בזה הרעק"א בגי' שם מה שייך כאן חזקת היתר, והלא הכלי מצ"ע ודאי מותר, ובודאי בלע, והנידון הוא על הבליעה הזו אם היא מותרת או אסורה. ואמנם לגבי כלים שאב"י יש ליישב, דבאמת הבלע מצ"ע מותר, ואדרבה אין כאן איסור אלא בכלי, ועליו אנו דנים האם נאסר לבשל בו על דעת לאכול כי חייבוהו חכמים בהגעלה, וע"ז שפיר שייך חזקה. ואי נימא דאף דין הגעלה דאורייתא יסודו הוא בתורת הכשר על הכלי ולא רק כדי להוציא את הבלע, הרי י"ל דשייך בזה חזקה גם לענין כלים בני יומן.^[32]לב)
♦
ו.
ויש להביא בזה עוד ראיות לעצם הענין, (דהיינו חילוק בין חיוב הגעלה מהאיסור של הבלע מדין טעם כעיקר, לקולא ולחומרא, בכלים ב"י או לכה"פ באב"י וכנ"ל), ויל"פ בכ"ז טובא.
א. ז"ל האשכול (אלבק) הל' כלי גוים: "תנא וכולן צריכין טבילה במ' סאה, ואפילו כלים חדשים דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ובעו טבילה, וכלי מתכות וכלי סעודה אמורים בפרשה, ובלקוחין כמעשה שהיה במדין. וקא פריש גאון שנלקחו במלחמה ונעתקו לגמרי מרשות זה לרשות זה, אבל בשאולין חדשים אין צריכין טבילה. וכך פי' שאלו שאולין וחדשים הוא ולכך אין צריכין טבילה והגעלה. ומשמע לדבריו שאלו היו ישנים נהי דלא בעו טבילה, הגעלה בעו שאינו מותר להשתמש בהן לאלתר עד שיגעילם, אבל חדשים שאולים משתמש בהן לאלתר דלאו הגעלה בעו ולאו טבילה בעו, הגעלה לא בעו דחדשים נינהו, וטבילה לא בעו דשאולים נינהו, אבל הרב מתקשה מאוד בזה הדבר". ואינו מובן מה קשה בדברי הגאון, הלא לכאורה פשוט כן דשאולים אף דל"ב טבילה מ"מ בעו הגעלה. ואולי ס"ל דקי"ל טעם לאו כעיקר, וה"חידוש" של כלי מדין זה דוקא בניקחין מן הגויים, וכל עיקר דין ההגעלה לא נאמר אלא בכעין מעשה שהיה בלקוחין, וכדאמרי' כן לגבי מצוות הטבילה. אבל עדיין צ"ע דמ"מ מדרבנן הרי טכ"ע ובעי' הגעלה מה"ט. ואולי נקיט דמדרבנן נמי הבלוע בכלי אין בו איסור כלל, וכל חיוב ההגעלה זה דוקא בניקחין מן הגוי. ואמנם בכלי בן יומו ודאי יש חיוב הגעלה גם אם לא ניקחו מן העכו"ם, וכדאמרי' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנו"ט, אבל י"ל דכלפי הגזירה של אב"י לא חייבו הגעלה אלא בניקחין מן העכו"ם. וצ"ע.
ב. ז"ל הב"ח ביו"ד סי' קכ"א: "כיצד הוא ההגעלה וכו' כדי להעביר חלודה וכו'. כתב בהגה"ה ואם אינן יכולין לנקותו שלא ישאר מעט חלודה הוי ליה דבר שאינו מקפיד ואינו חוצץ עכ"ה ותימה מנא ליה הא דשמא דוקא לגבי חציצת טבילה אמרו כך ומנא ליה גבי גיעולי גוים. מהרש"ל". והנה בלש' הגה"מ לפנינו יותר פשוט לפרש דאזיל על טבילה ולא על הגעלה, אבל על המהרש"ל שנקט את דברי ההגה על הגעלה יש לתמוה היאך הניח הדבר רק ב"מנא ליה הא", ולכאורה אין שום טעם לדון דיני חציצה (התלויים בקפידא) בהל' הגעלה. ולדברינו א"ש, דע"י קיום דין ההגעלה כראוי פקע דין האיסור מן הבליעות, אלא שגם בזה ילה"ק כמשה"ק המהרש"ל דמנא ליה הא דיש בזה קולא במיעוט שאינו מקפיד.
ג. ז"ל הב"ח או"ח סי' תנ"א: "מיהו בתוספות פרק כל שעה ופרק אין מעמידין ס"ל דתנור שהוא כלי חרס אפילו חזרת כבשונות לא מהני ליה דדוקא קדרות של חרס דאין דרכן בהיסק כי מחזיר להו בכבשן שייך למימר אלו אחרים הם דפנים חדשות באו לכאן אבל תנור וכיריים שאיסורן בא על ידי היסק אין יוצא מידי דפנו בהחזרה אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר עכ"ל". וכבר תמה המג"א שם "והתו' שכתבו דלא מהני היסק קאי לענין טומאה שאם נטמא לא מהני ליה הסקה לשויה ככלי חדש אבל לענין איסור א"צ להיות ככלי חדש דמיד שנפלט האיסור סגי".^[33]לג) ולדברינו ניחא דפנים חדשות הוי מתיר גם לענין בליעות איסור, ואם ל"ה כפנים חדשות לא סגי בזה לקיום חובת ההגעלה. ואמנם לש' התוס' בע"ז לד. הוא "אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק אין יוצא בהחזרת אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר", ומשמע דנחית גם לענין הוצאת הבליעות בפועל, וצ"ע.
ד. לעיל הובא הדין שכ' הראשונים גבי טבילת כלים, דבעי' הגעלה קודם לטבילה, ובלא"ה הוי כטובל ושרץ בידו.^[34]לד) והנה לפי פשוטו אינו מובן, דהרי טבילת כלים היא "מעלה" בכלי שחייבתו תורה בטבילה, וכדביאר הירו' דהטעם הוא הואיל ויצא מטומאת הגוי ונכנס לקדושת ישראל, ואילו דין ההגעלה לא נאמר על הכלי כי אם על בליעות האיסור שבו, להוציאם כדי שלא יאסרו המאכל, ומה שייך להגדיר את הבליעות האלו כ"שרץ" לעכב את קיום דין טבילת כלים. והגע עצמך, בקנה כלים חדשים מן העכו"ם וקודם שהטבילם נטף עליהם רוטב של איסור, במה זה ייחשב כשרץ לענין הטבילה.
אמנם לפי המתבאר ניחא, דהרי הגעלת כלים נמי יש בה דין על הכלים דהוי "מכשיר" על הכלי, ודין ההגעלה הוא מעלה כעין דין הטבילה, ולכן אם הטביל קודם ההגעלה הוי כטובל ושרץ בידו כיון דאכתי לא הוכשר הכלי להיות ראוי לבשל בו מאכלות. ואמנם יש לבאר כן מצד אחר, דכבר ידוע לומר דיסוד טומאת הגוי שהיא זוקקת את הטבילה, הרי זה מפני טומאת מאכליו, ואף דחיוב הטבילה הוא גם בכלים חדשים, הן כבר כ' הריטב"א הטעם בזה, ז"ל "כלי סעודה אמורין בפרשה. פירוש ומשום דסופן להשתמש באיסור ויצאו לקדושה הצריכם הכתוב טבילה אף בחדשים", וא"כ שפיר י"ל דאם לא הגעיל את הכלי מהבליעות של המאכ"א הוי כטובל ושרץ בידו.^[35]לה) ובאמת הדברים משלימים זא"ז, דמכיון דחובת הטבילה היא משום טומאת המאכלות של הגוי, וחיוב ההגעלה אף הוא בא בתורת "מכשיר" על הכלי, לכן בעי' דוקא הגעלה קודם הטבילה שלא יהא כטובל ושרץ בידו.
ה. ואמנם מד' הרשב"א לכאורה יש להוכיח בבירור דלא ס"ל הכי, ובודאי לא לגבי דין ההגעלה מדאורייתא. דהרי שיטת הרשב"א היא דההיתר של נטל"פ הוא רק מכח ביטול ברוב, אבל בלא"ה לא דמי לנבילה שאינה ראויה לגר. וא"כ יש לתמוה מהו ההיתר והפטור של כלי שאינו ב"י מהגעלה, עד שנצרכו בזה לגזירה אטו ב"י וכו', והא כיון דהכלי בלע מעיקרא טעם לשבח א"כ כבר נתחייב בהגעלה מיד, ומה תועיל פגימתו אח"כ לפוטרו מן ההגעלה, (ובמה זה גרע משטיפה אחרי מריקה). ועוד, דהרשב"א הרי התיר כלי שדרכו בשפע, ופטרו מן ההגעלה אפי' בבן יומו, ושם בודאי אין כאן היתר כי אם ביטול ברוב. וע"כ דס"ל דחובת ההגעלה היא רק משום שהמאכל שיתבשל בכלי לא ייאסר, ותו לא מידי.
♦ ♦ ♦
________________

הערות שוליים

↑ . ועי' רש"י ורמב"ן שם שנחלקו בביאור הפסוק "באש" ו"במים" האם אזיל על ליבון והגעלה, או גם על טבילה.
↑ . עי' פסחים דף מ"ד ונזיר דף ל"ז.
↑ . ועי' חיזקוני וספורנו שביארו הפס' באופן מחודש, דאזיל אדלעיל מינה. ולהלן יובאו דברי הרא"ם בביאור ה"חוקה".
↑ . לפי הגירסא שלפנינו בעבודה זרה דף ע"ו. אמנם מבואר בדברי כמה ראשונים דלא גרסו הכי.
↑ . ויש לתמוה עמש"כ בשו"ת רדב"ז (חלק ו' סימן ב' אלפים רה), דמה"ת יש לאסור גם קדירה שאב"י כי הוי ביטול איסור לכתחילה, עי"ש. (וכן עי' בהקדמת מור וקציעה שהאריך בענין זה). והן אמנם דמצינו כמה ראשונים דס"ל דביטול לכתחי' אסור מדאורייתא, אבל הרי זה מבואר להדיא בגמ' דבקדירה שאב"י אין לאסור מה"ט אלא רק משום גזירה, ולא אסרה תורה אלא קדירה ב"י. ואולי לא גריס כן וכנ"ל, אבל צ"ע דלא מצינו שום חד שיסבור שכלים שאב"י אסירי. וע"ע בראבי"ה סו"ס תסד, וצ"ע.
↑ . ואף שהרא"ה סיים בשבח שיטה זו, הנה המאירי שם כ' ע"ז "והדברים דחוקים הרבה", וע"ע באו"ש מאכ"א פ"ט שכ' "וכמה עמומה שמועה זו ביד רבינו לחדש מסברא דראוי לטבילה בעי, ולא פלוג רחמנא בין כלים שאינן צריכין טבילה".
↑ . הנה בהמבואר בדבריו דכלי שאינו טבול ראוי לאסור את המאכל שהיה בו, או עכ"פ התבשל בו, לולי האי כללא דכל הראוי לטבילה אין טבילה מעכבת בו, יש ליישב קו' גדולה. דהנה במצוות טבילת כלים מצינו שיטת הרי"ד דס"ל דהחיוב לטבול אינו אוסר את השימוש בכלי קודם טבילה, והרבה אחרונים כ' דאף אם יש איסור מ"מ אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא יש רק חובת טבילה ואין איסור השתמשות. והק' בס' חו"ב דבגמ' בע"ז עה: דנו האם טבילת כלים בעיא הערב שמש, וילפי' מקרא דטהור מיד, ואם ליכא איסור בהשתמשות, מאי נפק"מ בהערב שמש. ולכאורה זה מוכיח בבירור דאסרי' ההשתמשות בכלי שאינו טבול מדאורייתא. ולד' הרמב"ן ניחא, דהנפק"מ בהערב שמש היא לענין לאסור המאכל, כי כל שאינו ראוי לטבילה מחמת חיסרון זמן דהערב שמש, טבילה מעכבת בו.
↑ . ואמנם הרמב"ן בע"ז מצדד דהטובל קודם הגעלה עלתה לו טבילה, ולא כמש"כ כמה ראשונים דהוי כטובל ושרץ בידו, עי"ש שהאריך בזה, אבל מסק' דהוי לעיכובא. אלא דהתם איירי לדידן דקי"ל טע"כ דאורייתא והבליעות באמת אסורות ואוסרות, אבל למ"ד טע"כ לאו דאורייתא, צ"ע למה חיסרון ההגעלה משוי לכלי כאינו ראוי לטבילה.
↑ . ובשו"ת מהר"ח או"ז (סי' סג) נדפסה שאילת רבינו שמחה "ועל געולי גוים עצמן תאיר עיני דאמר פ' אלו עוברין יליף מגיעולי גוים גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא ואסור ה"נ לא שנא. ורבנן גיעולי גוים חידוש הוא בין לר' עקיבא בין לרבנן. מאן לימא לן דאסר רחמנא המבשל בהם אימא גזירת המלך הליבון והגעלה כמו הטבילה בכלים חדשים הלקוחין מן הגוים. ולא הצריך הכתוב לא ליבון ולא הגעלה אלא בלקוח מן הגוי". ובסי' סד נד' תש' רבינו שמואל "אבל תמהתי על דבריך מאד שאתה מדמה לעשות הגעלה וליבון גזירת מלך היכן מצינו כיוצא בזה. בשלמא לענין טבילה נוכל לומר אעפ"י שאין לו פליטה ולא קליטה ולא איסור גזירת היוצר הוא הואיל ויהבינן ליה דין כל טמא הרי עולה מטומאתו בזה. כמו שמצינו באדם וכל הטמאים שאפילו הורחצו במי שלג וכבסו בבורית לא יועילו אם לא במי מקוה ואפילו הם סרוחין או במעין. ה"נ אמרינן בכלים חדשים, אבל בהגעלה וליבון אם לא מטעם פליטת איסור שבו שלא נתבטל כל זמן שהוא בתוכו למה ילביננו ויגעילנו. ועוד הא חזינן דבר האיסור שאסרה תורה כגון נבלה וחלב נתבשל בו ופולט עתה בתבשיל. ואי טעמינו איך נתירנו אם לא הוגעל ונתלבן. ולא באתה תורה אלא להורות לנו היתר בהגעלה וליבון. שלא תאמר כמו כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם הואיל ונבלע בו פעם אחת ע"י בישול ואין לו תקנה בהגעלה. ולהכי אמר רחמנא גבי חטאת ומורק שלא יעשה נותר הבלוע בו. כי לעולם לא יתבטל הטעם שבו וחשוב כאילו הוא בעין עד שיגעיל ויתלבן".
↑ . קובץ מוריה ניסן תשע"ו, מאמר הגר"ד אייזנברג שליט"א, עי"ש עוד הוספות.
↑ . והאחרונים האריכו הרבה בשיטת הר"מ האם ס"ל טכ"ע דאורייתא או לאו, עי' בחי' רבינו חיים הלוי משכ"ב, וע"ע בדברי רבינו אברהם מן ההר בנזיר שם מש"כ בשיטת הר"מ.
↑ . וגם אין נראה לומר דשיטת הר"מ היא דביטול איסור לכתחי' אסור מדאורייתא, ובפרט דלפ"ז צריך ליתן טעם מה החילוק בין קדירה ב"י לאב"י, אם גם נטל"פ אינו מותר אלא ע"י ביטול.
↑ . וז"ל ארחו"ח הל' חו"מ: "טעם למה אין מברכין על ההגעלה כשאר המצות משום דאפשר לאשתמושי בכלים חדשים ואין צריך להגעיל הני כלים נמצא דלאו מצוה היא להשתמש בהן". (ועי' בד' רבינו מנוח חו"מ פ"ה שהסביר את הקו' על הגעלה קודם הפסח בדווקא, וע"ע או"ה הארוך שער נח אות קד). ומ"מ ודאי שאין הכוונה דהגעלת כלים הוי מצ"ע בפנ"ע, לדון בזה "מצוה בו יותר מבשלוחו" או "מצוה הבאה בעבירה" וכד', ופשוט, ולא כמי שטעה בזה.
↑ . ואף הרשב"א במשמה"ב כ' "דהתם אפשר דדוקא בבשר בחלב ובתרומה דבלע היתירא ובשר בחלב טעמא משום דכל שנחלש טעם הבשר על ידי הגעלת אותו מקצת הכלי שבישל בו שוב אינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב, ובתרומה נמי אף על גב דמעיקרא אסורה לזרים והויא ליה לזרים כדבר האסור שאני תרומה דאפילו היא בעינא היקילו בה להתירה ולבטלה לכתחילה במה שאין דרך להקפיד בעלים בחוליהם, ודוקא כל שאין בה נתינת טעם".
↑ . ואין לשאול דא"כ היכי ילפי' טכ"ע מגיעולי מדין, כי האי מ"ד ס"ל דאי לאו דטעם כעיקר מדאורייתא ודאי לא היה מתחיל כל חיוב ההגעלה, אע"ג דאליבא דאמת יש חיוב הגעלה גם מעבר לאיסור של טכ"ע.
↑ . ובריטב"א שם משמע דחיוב הליבון הוא משום ביטול איסור לכתחילה, ז"ל: "אבל לגבי איסור נותר וכיוצא בו שאין בו היתר לשום אדם אין לנו לבטל איסורו כלל עד שיהא לו הכשר גמור ככלי מדין".
↑ . כי אם טעם לאו כעיקר לא היתה התורה מחייבת כלל הגעלה, והוי הכל כמו קדירה שאב"י, דאף דנתבאר דחיוב ההגעלה הוא יתר על טכ"ע, אבל יסוד החיוב הוא במה שיש כאן טעם מן האיסור, ו"טעם כעיקר".
↑ . וז"ל פי' הר"ש לתו"כ: "וטעמא דכיון שחייב בהם הכתוב שטיפה אע"ג שכבר נגעל בחמין ומורק בפנים ולא נשטף בחוץ עשאו הכתוב כאילו לא נגעל ויש שם בנותן טעם".
↑ . אבל אין הדבר ברור כך, דא"כ למה נצרך הרמב"ן למ"ד טעם לאו כעיקר לאסור את המאכל רק מפני שאינו ראוי לטבילה וכו'. ועכ"פ בזה אפשר לבאר גם למה כעת לא יחול בו ההיתר של "דרכו בשפע", הרי אחרי ההגעלה לא נשאר כי אם דבר מועט כ"כ, ולמאי בעי השתא ליבון.
↑ . אמנם התוס' בע"ז הק' דאם קדירה ב"י לא פגמה כלל, מ"ט בעינן קרא לגיעולי מדין הא כבר ילפינן ממשרת דטכ"ע דאורייתא, הרי דס"ל דלא נתחדש בפרשת הגעלה "היתר", אלא רק חיוב.
↑ . ח"א סי' שעב, והובא כן בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן צו.
↑ . ולגבי חובת ההגעלה מדרבנן לכלי שאב"י, כיון דהטעם הוא משום גזירה אטו בן יומו, שפיר סגי בהכשר לפי רוב תשמישו, וכבר לא יבואו להקל בכלים ב"י. או יהיה הביאור בזה אם נאמר דגדר חיוב הגעלה מדרבנן בכלי שאב"י, הוא למעלת הכלי ולהכשרו, ולא לתיקון המאכל, וכפי שיתבאר עוד להלן. וע"ע בחו"ד סו"ס צו שכ' את ההיתר של רוב תשמישו לגבי כלי שבלע רק באקראי מדבר שמן, לדון אותו כבלוע רק מכחוש וכפי רוב תשמישו, ועי' שו"ת בית שלמה או"ח סי' נה, והעמק שאלה קלז-ה, וצ"ע.
↑ . וכן הביא גם בשבה"ל סי' רז בשם רש"י.
↑ . ואמנם אם בברייתא מוכח ההיתר של רוב תשמישו, ואפי' בכלי ב"י, מכיון דאיירי אף למ"ד נטל"פ אסור, אז א"א לדחות ולומר דזהו דוקא למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא, דהרי מ"ד נטל"פ אסור ע"כ יליף מגיעולי מדין דטכ"ע דאורייתא, ואינו יכול לדחות דחידוש הוא ולא ילפי' מיניה, ודו"ק.
↑ . עי' ראבי"ה סי' תסד, או"ז פסחים סי' רנו וע"ז סי' רצז, העיטור הל' ביעור חמץ והל' הכשר הבשר, טור וב"י או"ח סי' תנא, ריצ"ג הל' פסחים, שבה"ל סי' רז, המכריע סי' סב, שו"ת רש"י סי' עו, פסקי הרי"ד פסחים ד"ל, ועוד מקמאי. וחלק מהם הביאו לדמות מדיני טומאה, עי'. וע"ע חזו"א סי' קכ סק"ב.
↑ . עי' בדברי הראב"ן בשו"ת בתחי' הספר (סי' ח), והא לך לשונו בעבודה זרה (סי' שיג): "ובין קדירה בת יומא ובין דלאו בת יומא האיסור שבלוע בה כמי שאינו דמי כל זמן שבלוע עד שיצא ולכשיצא אוסר, דכשם שטומאה בלועה כמאן דליתה דמיא ואינה מטמאה עד דנפקא כך איסור הבלוע לא אסר עד דנפיק, דהא חמץ בפסח אי מטמין ליה עבר בבל יראה ובל ימצא ואם הוא בלוע בקדירה לא עבר ומותר להשהותו עד לאחר הפסח וכי נפיק לאחר הפסח היתר הוא ואי הוה נפיק בפסח הוה אסר, ה"נ ל"ש". ויש להביא בזה עוד את דברי תוס' הר"י מפאריש ע"ז דף ס"ז, ז"ל: "וה"ר יוסף מאורלנש פירש דמיירי במין שאינו מינו. וטעם כעיקר הוי דאורייתא. וטעמא דלא לקי, דר' יוחנן סבר כר' עקיבא באלו עוברין, דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים. וליכא בהו אלא עשה דכל אשר יבא באש תעבירו באש, ולכך לא לקי. ואפילו לרבנן דילפי טעם כעיקר מקל וחומר דנזיר נמי לא לקי, דאין מזהירין מן הדין. ולא הודה לו ר"ת, דנבילה מעיקרא בלאו, וכשנבלעה בכלי שריא, והדר אסר רחמנא כשנפלטה במאכל ישראל לאיסורא קמא חזרה והיא בלאו. קצרו של דבר, היכא דאסר והתיר אותו דבר ואסר, לאיסוריה קמא אהדריה. והיכא דאסר והתיר דבר אחר, לא אשכחן כשיאסור שיהא בו איסור הראשון. ולא שייך לההיא דפ"ק דיבמות, גבי החולץ ליבמתו וחזר וקידשה וכו', ומסיק בין הוא בין אחיו אין חייב על החלוצה כרת, דלא נאסרה כשנפלה לפניו, דאשת אחיו מותר במקום מצוה, להכי לא שייך אהדריה לאיסורא קמא", ודו"ק היטב במה שביאר את שיטת ר"ת. ובד' הראב"ן ע"ע בתרוה"ד (סי' קפג) ובאמרי בינה (הל' פסח סי' יח). וכן עי' במעדני ארץ בכמה מקומות שדן לפ"ז האם מהני הפרשת תרו"מ על טבל הבלוע.
↑ . וז"ל הרא"ם בפ' מטות: "לולא שהודיענו הכתוב זה היינו חושבים, כיון שאין אסורו נראה לעין אין לחוש בו וכו' אבל באיסור העומד בעינו על שטח הכלים והיא החלודה שעליו, כמו הכוסות והצלוחיות וכיוצא בהם, לא הוצרך הכתוב לא להודיע איסורו ולא להודיע אופן הסרתו, כי מאחר שאיסורו עומד בעינו על שטח הכלי, והיא החלודה הנשארת מהאיסור, בהכרח הוא שיסירנו על ידי שפשוף והדחה וכיוצא בו, ואין צורך להודיענו בזה לא איסורו ולא אופן הסרתו, כי מבואר הוא בעצמו".
↑ . ועצ"ע במש"כ חלק מהראשונים לדמות הגעלה לטומאה גם כלפי הדין של כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, וי"ל.
↑ . וצ"ע במש"כ הרע"ב (עבודה זרה פרק ה' מ"ב) דהאיסור של קדירה שאב"י משום דהוי כהשביח ולבסוף פגם, וכבר השיגו בתויו"ט.
↑ . וז"ל השאילתות קלז: "אסיר לבשולי בהו ישראל ומיכל מינייהו עד דמפליט להו מנא", ואיני יודע אם יש בזה דקדוק מספיק.
↑ . וע"ע במכתבו של הגרמ"מ אפשטיין הנד' בס' שלמת יוסף. ושם נד' גם מכתב מהר"ש אנגיל, עי"ש מש"כ לדמות להאי דינא דרוב תשמישו, וכעי"ז בספרו שו"ת מהר"ש, וע"ע שו"ת בית שלמה או"ח סי' יח והג' חכמת שלמה בסי' צא, (ושם אסבר לן מהרש"ק טעמא דהיתר רוב תשמישו, ד"אמרינן מיגו דמהני הך הגעלה לאיסור הנאסר שלא על ידי האור, מהני גם למה שנאסר על ידי האור, כיון דהוי רק מיעוט תשמישו אין אנו חוששין לו ואמרינן מיגו, כמו דבטבילה מהני מיגו לענין כלי בתוך כלי היכא דהחיצון נמי בעי טבילה", וצ"ע). והנה הפוסקים דנו האם מצרפים גם את ההיתר לקביעת רוב תשמישו של הכלי, וכגון שנשתמשו בו באיסור פעם אחת באור, ורוב פעמים נשתמשו בו בחמין בדברי היתר, דבאמת נראה דבכה"ג ל"ח רוב תשמישו בחמין אלא בעי ליבון, כי רק דבר המחייב הכשר כמו ליבון או הגעלה או אפי' הדחה, הוא מצטרף לקביעת שם הכלי לענין ההכשר הנצרך בו, משא"כ דברי היתר. (אבל יש להעיר, בגוונא דהודח כבר אחרי שנשתמשו בו הרבה פעמים באיסור צונן, ועתה נשתמשו בו באחרונה פעם אחת בחמין, הן כעת הרי אינו חייב בהכשר ההדחה מצד השימוש הצונן, דהרי כבר הודח, וצ"ע). וע"ע בחזו"א או"ח סי' קכח סק"ג שנקט דאם התשמיש באור הוא בן יומו, אף שרוב תשמישו בחמין, לא סגי ליה בהגעלה, ואפי' אם רצונו להשתמש בכלי רק אחרי מע"ל. (ויל"ע בכה"ג גבי חידושו של הדגומ"ר הנ"ל). וטעם הדבר פשוט להנ"ל, כי קביעת שם ההכשר לפי רוב תשמישו לא יכולה להיקבע כשההכשר של עכשיו הוא גם על בליעות בני יומן, (והוי כמגעיל ושרץ בידו, ודו"ק).
↑ . ובאמת ז"ל הרעק"א שם: "אולם מסברא נראה דלא שייך בכלי חזקת היתר דחרסי הכלי עדיין מותרים ואנו דנין על הבליעה משחיטה זו שבא לתוכם ועל הבליעה לא היה מעולם חזקת היתר ואך הכלים אם הם אין ב"י ובפרט אם לא נודע הריעותא עד אחר שנעשו הכלים אב"י יש לצדד להקל", ואולי כוונתו לחלק בין הגעלת כלים דאורייתא דהוי הוצאת הבליעות, ובין הגעלת כלים שאב"י דהוי היתר והכשר על הכלי.
↑ . ועי' קיצור פסקי הרא"ש פרק כל שעה אות ו'.
↑ . וע"ע בריטב"א יבמות דף מ"ז מה שהביא מזה לטבילה קודם מילה בגירות.
↑ . ומטו בי מדרשא ליישב עפ"ז, דהנה הרמב"ן הק' למה לא נצטוו על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיתה קודם למלחמת מדין, (והוסיף בחת"ס חולין צח. דאפי' למ"ד חידוש הוא, מ"מ הא כ' הרא"ה בשם הרמב"ן דל"ה הוראת שעה אלא לדורות). ותי' דהתם היה להם את ההיתר של קדלי דחזירי. והק' ע"ז האחרונים דאכתי למה לא נצטוו על הטבילה, וי"ל ע"פ הנ"ל דכיון דמצוות טבילה שורשה במאכ"א של הגוי, א"כ במקום דאיכא היתר דקדלי דחזירי ליכא נמי מצוות טבילה.