נלקט ונערך מתוך כמה שיעורי הכנה לימי הפורים
מאת הגאון רבי נתן רוטמן שליט”א
ר”מ ישיבת נתיבות חכמה ירושלים
ונמסר למערכת על ידי המלקט
שיעורי הכנה לפורים מאת הגר"נ רוטמן
ביאור עניני חג הפורים והניסים שנעשו בו, וסדרי ההנהגה שנתגלו על ידו, וכלל מצוות היום עלינו
א.
בגדר מחיית עמלק הנעשית בפורים
מבואר בגמ' מגילה (דף ל.) דמקדימין קריאת פרשת זכור לפורים משום דכתיב והימים האלו נזכרים ונעשים, "כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה". ויל"ע איזה "עשיה" של מחיית עמלק יש בפורים כיום, דלכאו' לא נעשה דבר כי אם זכירה בעלמא. גם יש להבין מהו באמת ענין המחייה שמתייחד דוקא בפורים.
והנה בפרשת זכור מצינו הדגשה מיוחדת על מה שעמלק בא לקראת ישראל "בדרך", וכמאמרי הכתוב זכור את אשר עשה לך עמלך "בדרך", אשר קרך "בדרך", וגם כשאומר שמואל את ציווי ה' להלחם בעמלק, הדגיש אשר שם לו "בדרך". (ואף לש' הרמב"ם במנין המצוות הוא "שלא לשכוח מעשיו הרעים ואריבתו בדרך"). ויל"ע מהי ההדגשה של "בדרך".
ונראה בזה, דהנה כתיב בקרא "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", ואמרו חז"ל (מדרש תנחומא פרשת כי תצא) שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, (וע"ע מש"כ תוס' בברכות דף ג. בשם מחזור ויטרי). ומבואר שעמלק מתייחד מכל אומות העולם בכך שהוא זה שפוגם בייחודו של הקב"ה בבריאה, ונעשה בזה ראש לאומות וכדכתיב "ראשית גויים עמלק", שהוא היה הראשון שנעמד ובא לפעול כנגד ישראל אחרי הגילוי של יציאת מצרים, דהרי כל העמים נבהלו ונמוגו ונאחזו רעד, ואילו עמלק בא ולא נתבהל, אלא קפץ לאמבטי הרותחת עוד קודם שנתקררה אפילו במשהו. והרי גם בימי הפורים, יצא עמלק מן הכלל שנפל פחד מרדכי עליהם.
וביאור הדברים נראה, ובהקדם דברי הגר"א בביאור תפילת חנה, ז"ל "ראשית גויים עמלק לפי שהוא היה ראשון ללחום בישראל וכו' ובד' עיתים הללו רצה לעקור הד' קנינים של הקב"ה והם שמים וארץ וישראל ותורה וביהמ"ק וכו' במדבר רצה לעקור קנין שמים וארץ שזרק המילות כלפי שמים וכו' ובימי המן הרשע ביקש לעקור קנין ישראל וכו' ובבית ראשון עקר קנין ביהמ"ק וכו' ובחורבן בית שני רצה לעקור קנין התורה שגזר על השמדות", עי"ש עוד.
ובאמת, כל אומה מתוך שבעים האומות יש לה מינוי על כח מסויים בבריאה, ומה"ט היא יכולה להתבטל מצד עצמה, ולהיכנס לפעול תחת ישראל, אבל עמלק כל תפקידו ומגמתו בעולם הוא להפריד בין הבריות להקב"ה, כהמשך לעשיו שהיה המרכבה הטמאה בבריאה. כי כל הסדר הרגיל בעולם, בא ונועד להשלים את הבריאה, ולגלות מלכות שמים ע"י התחברותו לשרשיו, ועיקר קיומו של עמלק הוא כדי לקיים בו "שמם מחית לעולם ועד", וכמבו' בחז"ל (בתנחומא שם) דאזיל על עמלק. וכ"כ הרמח"ל (בהרבה מקומות) שבעמלק יש בו צירוף של כל הענינים שראויים להיות נאבדים מהעולם, וזהו מכיון שעמלק הוא זה שמביא את דרך המרד בעולם, שרוצה להיות מופרד מהקב"ה ולא להתחבר עם המציאות האמיתית. (וז"ל הרמח"ל בפי' לתורה בפרשת כי תצא: "לפי שידוע שאין בכל הקליפות קליפה יותר קשה ורעה ומצירה אל הקדושה יותר מקליפתו של עמלק", עי"ש עוד). והמתבונן יראה שעיקר יצירתו של עמלק הוא בבחינת "נראה ונדחה" מכל צד. הרי אמו היא תמנע שרצתה לדבוק בזרעו של אברהם ונדחתה, וכן הוא בא מעשיו שקראוהו חז"ל ישראל משומד, שהוא ג"כ נדחה באותו היום שעבר חמש עבירות, ומאליפז שגדל על ברכי יצחק והיה מהקרובים ביותר מזרעו של עשיו לקדושה. וזוהי באמת ההתכחשות העמוקה ביותר לקדושה, שהיו בה ומאסו. זו פעולת פירוד מוחלטת מקדושה, שמביאה אותו לפעול בתוקף כנגד הקדושה.
וזהו השינוי שיש לעמלק מכל האומות, שכולם אחזם אימתה ופחד כיון שחוששים על נחלתם וכוחם, דמכיון שיש להם איזה צד מציאות וקיום אליבא דאמת, יש להם מה להפסיד עם ילחמו עם ה'טוב' ועם ישראל, אבל עמלק כל מציאותו היא "לא ירא אלוקים", שבעצמותו נועד לתפקיד הזה להתכחש ולמרוד במציאותו של הקב"ה, ואחרי הניצחון האמיתי של ישראל כבר לא יהיה לו שום קיום, ואין לו על מה לפחד ובשביל מה להישאר, אלא אדרבה אדעתא דהכי הוא הולך להיכוות באמבטי הרותחת.
וזוהי מלחמתו בד' קנינים כמו שמפרט הגר"א שם, שביציאתם ממצרים באו ל"נחשלים אחריך", שהיו מחתכים מילותיהם של ישראל וזורקים כלפי מעלה, וזה כנגד קנין שמים וארץ, כי ע"י המילה מתחברים שמים וארץ, והוא בא להפקיע את החיבור הרוחני הזה בבריאה. ובחורבן ביהמ"ק הראשון באו ואמרו "ערו ערו עד היסוד בה", שלא די בעצם החורבן, אלא צריך להפקיע ולערער את כל הקשר הרוחני הזה שבעולם ע"י קנין ביהמ"ק.
ובימי מרדכי ואסתר באו להפקיע את קנין ישראל להקב"ה, והיינו שבאו ללוק דמם של ישראל, (וכלש' חז"ל בתנחומא פרשת יתרו "אמר ר' ברכיה למה נקרא שמו עמלק, עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב"), והיינו שרצו להפקיע את עצם מציאותם של ישראל. וכמש"כ הגר"א (בפרשת האזינו) שבאו להשמיד להרוג ולאבד, והיינו לאבד אחרי ההריגה, כגון לשרוף את הגופות, ושוב להפקיע כל קיום של ישראל בעולם ע"י "שללם לבוז". (וידוע מהצוררים הגרמנים ימ"ש שכל מטרתם הייתה לאבד את כל המציאות של היהודים ע"י כילוי הגופות והרדיפה אחרי כל מעט ממון שיכלו להוציא מהם אחרי מיתתם). וזה מכיון שבהימצאותם של ישראל בעולם יש מציאות שמחוברת כולה לבורא, וזו מציאות המנוגדת למציאותם, (וכמש"כ הצורר הגרמני ימ"ש בספריו שכל הרוע בעולם הוא מהמוסר החולני הזה של היהודים, שראה מציאות שמנוגדת למציאות שרצה להעמיד, שיכולים לפעול רק לפי רצונם ולהשליט את סדרם המעוות בעולם, ובמשפטי נירנברג העיד אחד ממקורביו שאמר לו שמלחמתו בפולין היא בגלל ה"שני לוחות בארון הברית שלא נותנות לו מנוחה", כי הוא לא יכל לקבל מציאות שמפקיעה את כל מציאותו). והקנין הרביעי הוא קנין התורה שבאו להפקיע בדורו של שמד ע"י עשרה הרוגי מלכות וכו', והיינו שכל מטרתו היא להפקיע את קניני הקב"ה בעולם, ולהוכיח שאין באמת חיבור בעולם להקב"ה, וכמבו' כ"ז בדברי הגר"א הנ"ל.
והכח של עמלק לבוא לעשות פירוד כזה ולהלחם בישראל, הוא דוקא "בדרך", שזה זמן חולשה של ישראל, כיון שהוא זמן שבו ישראל נמצאים בשלב של - עקירה לצורך הנחה, כאשר הם באים להתעלות בדרגה מעל מציאותם, (וכן הוא בכל מעלה רוחנית שהאדם רוצה להתעלות), ומגיעים למצב ששואלים "היש ה' בקרבנו אם אין", ואז בא עמלק. והענין בזה הוא שבשעה שאדם מגיע למדרגה חדשה ומרגיש שהוא עדיין לא שייך לאותה מציאות, וכמו שבני ישראל בקשו אז לחזור לקישואים ואבטיחים וכו' של מצרים, כי לא הרגישו את עצמם כשייכים לאותה מדרגה רוחנית, שבה הם אוכלים מאכלים רוחניים וחיים כאנשים אלוקיים, ונפל אצלם ספק וריחוק בנקודה הזאת, והקשר עם הקב"ה ממילא מתרופף, ואז בא עמלק להפקיע ולגרום לפירוד ע"י שמראה לבני ישראל שהם לא יצליחו עם הקשר הזה, וכאילו לא קיימת כלל אפשרות להשתייך למציאות הזאת. והתשובה לזה היא ע"י "והיו ידיו אמונה" שחזרו להרגיש מסורים לגמרי בידיו של הקב"ה, ובזה העמידו כח כנגד הרגשת אי השייכות לקשר עם הקב"ה.
וענין זה היה במיוחד בזמן אחשוורוש, שאז היה "ואנוכי אסתר אסתיר פני", דהיינו מצב של הסתר מוחלט כביכול, שכבר עלו ישראל לארצם כדי לבנות את ביהמ"ק באישור של כורש, ונשלח מכתב שטנה והופסקה עבודתם, וזה מצב יותר גרוע מכל הגלות, שבזמן הגלות רואים את הקב"ה ככועס ומעניש את בני ישראל, אבל במצב כזה נראה שכביכול הקב"ה לא מתייחס כלל לבני ישראל, (ואפי' לא בהתייחסות של כעס ועונש). ולכך היה שייך שיאכלו היהודים במשתה אחשוורוש, בעוד למולם משתמשים בכלי ביהמ"ק, כי לא ראו כלל שייכות וקשר עם הקב"ה. ודוקא בזמן החולשה הזאת מגיע עמלק ומקטרג להשמיד להרוג ולאבד, עד שמרדכי ואסתר תיקנו את המציאות הזו.
וצורת התיקון המיוחדת לזה היא דוקא בפורים, כיון שהתיקון תלוי בהבנה היסודית של "ה' אחד ושמו אחד", שע"י שמשכילים להבין שאין דבר אחר בבריאה, וכל המציאות כולה ואפי' מציאותו של עמלק היא לא של פירוד ח"ו אלא של דביקות בהקב"ה ע"י איבוד ומחיית הרע, ואין לו כלל מציאות אמיתית, אזי זוכים להגיע לתיקון השלם הזה. כי תפקידו של עמלק הוא רק להיות זה שיתגלה בו ה"איבוד" של הרע וגילוי שהכל היכ"ת לגילויו של הקב"ה, (דייקא נמי שעמלק מקטרג על המילה, וזורק ערלות כלפי מעלה, כי גם הערלה היא הכח היחיד בכוחות הגוף שאליבא דאמת ראוי להסרה ואין לו שום תפקיד אחר, ולא נברא באדם אלא כדי ליתן את ההזדמנות להסיר אותו ולאבדו לגמרי ולגלות בזה את ההעדר של הרע).
ואלו הן עניני השירה וההילול שיש בקריאת המגילה, על הצלה ממיתה לחיים שהיא יותר מאשר מעבדות לחירות, וכמבואר בגמ' מגילה (דף יד.) "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן". כי מעבדות לחירות זה ההבנה שקיימת ע"י יציא"מ, שראוי לנו להיות עבדי ה' אשר גאלנו וגאל את אבותינו מלהיות עבדי פרעה, אבל הצלה ממיתה לחיים מגלה שאין לנו כלל מציאות עצמית תחת השמש, שהרי מצד זה היינו מתים מגזירת אחשוורוש, וכל קיומנו הוא מציאות מעל השמש, "כי חלק ה' עמו".
ומה"ט כל סדר העבודה בפורים הוא בגילוי המסויים הזה, שכל מציאות החיים אין בה גבולות של קמצנות וכדו', (ע"י מתנות לכל הפושט יד), וחיוב הנתינה לאחרים אף שאינם זקוקים (משלוח מנות, ולא רק למי שאין נכון לו), כיון שאין הדבר מתקיים בסדרי העבודה הרגילים, אלא סדר גילוי חדש שכל מציאותינו מצד עצמה אין בה כלל ב' צדדים של טוב ורע, אלא כולו עומד לגילוי של הקב"ה. ולכך המגילה מאריכה בפירוט כל עושרו של אחשוורוש, ולא מוזכר בה שם ה', וכל הסדר שם הוא ע"י "יכין רשע וילבש צדיק", שהמן מסלק את ושתי ועי"ז מגיעה אסתר, המן מכין את העץ מתוך ביתו, וע"ז נתלה הוא בעצמו, ודוקא ע"י אסתר הוכנה גאולת בית שני שבאה ע"י דריוש שהיה בנה של אסתר, כיון שכל ענין הפורים הוא לגלות שאין כלל מציאות עצמית בעולם מלבד לגלות שם ה'. (ויתבאר כ"ז בהמשך הדברים בפירוט).
וזהו ענין מחיית עמלק שבפורים, שע"י ההבנה הזאת וגילוי היחוד הזה שנעשה בניסים במצב ההסתר, וכמו שאמרו בחגיגה (דף ה:) "רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה ידו נטויה עלינו", עי"ז מגיעים לשחוק נפלא שהוא מעין השחוק הגדול שלעתיד לבוא, וכמש"כ הרמח"ל שענין השחוק הוא היפוך הרעה לטובה שמכירים שאין כל קיום וצד אחר בבריאה. (וכנזכר בס' יצירה דחודש אדר כנגד הטחול, ו"טחול שוחק").
ונמחה בזה כל מציאותו של עמלק בבריאה, שאין לו כלל קיום במציאות של פירוד בעולם שכל כולו מחובר לשורשיו לגלות כבודו ית', וזהו ענין קבלת התורה מאהבה המבו' ברמח"ל בדרך ה', וכמו כן בדברי הגר"א גם משמע שזהו עיקרו של יום. כיון שקבלת התורה שהיתה אחרי יציא"מ היתה מתוך הבנה שאנחנו 'מחויבים' לקבל התורה מחמת שהציל אותנו מעבדות, ושהתורה היא היא העבודה הנכונה, אבל בפורים מקבלים את התורה בדרגה של "כי הם חיינו", שמגלים אבחנה נוספת ויתירה שגם מבחינת הגוף אין לנו כלל מציאות אחרת, ולזה אנו משוייכים ממילא על כל פנים.
וזהו גם ענין השיכרות בפורים, שעי"ז כל בחינת הרע והטוב בהכרת האדם מתבטל, (וכמש"כ מהרח"ו שבשכרותו מכיר שגם את הרע מחיה ניצוץ של קדושה), ולכך כבר לא יכול לומר "ארור המן", כי במצב שלו גם המן הוא בא לגלות גילוי של טוב, (אמנם כ"ז דוקא בשכרותו כי במצב שהשכל שולט מחוייב להבחין מהו הרע והטוב כלפי עבודתו), ועי"ז זוכים לעקר את כל שרשו של עמלק בבריאה כולה.
♦
ב.
צורת הגאולה שנעשתה ע"י מרדכי ואסתר
מבואר בגמ' מגילה (דף יא.) עה"פ "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", 'לכלותם' - בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. והיינו דאליבא דאמת היתה אז גזירה של 'לכלותם', אלא שהקב"ה העמיד את מרדכי ואסתר והם סלקו את אותה הגזירה. ויש להבין מהו ענין אותה גזירה, ומדוע דוקא על ידם באה הישועה.
ובגמ' שם (דף יב:) "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים". ויש להבין מדוע החיוב על אבותיהם שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר קשור לאותו הדור בדוקא.
ונראה, דהנה מצינו כבר בכל סדר ההשתלשלות של ימי הפורים, שהם באמת מקבילים לסדר היציאה ממצרים, שם היתה יציאה מעבדות לחירות ובפורים היתה יציאה ממיתה לחיים, (ובגמ' כבר השוו קצת ביניהם), ובפורים היה ג"כ מלחמת עמלק, (וכמפורש בתרגום שההרוגים בשושן היו עמלקים), כמו אחרי יציאת מצרים, וכן היתה בפורים קבלת התורה נוספת כמו בהר סיני.
ויותר מכך, הרי זה באמת היה זמן ההקדמה לשיבת ציון, שהיא היתה ראויה להיות גאולה שלימה אלא שגרם החטא, (וכמבו' בדברי חז"ל), ומ"מ היה בה גאולה מסויימת שהתחילה כבר בימי אחשורוש, שהיה זמן הסתר פנים וכמש"כ בגמ'. וזה בחינת עקבתא דמשיחא המחוייבת לפני הגאולה, וכמו שבמצרים ג"כ היה קושי שעבוד גדול דוקא לפני היציאה עד שמשה אמר להקב"ה למה הרעות, כך גם לפני הגאולה של בנין בית שני. ובאותו זמן של עקבתא יש קושי גדול, ושוב יש מלחמת עמלק שמנסה למנוע את תהליך הגאולה של מתן תורה ועליה לא"י, וסיום הגאולה כאן היה בשיבת בני ישראל לא"י. וכ"ז מקביל ליציאת מצרים שתכליתה ההגעה לא"י ואף כאן חלה קדושה בעלייתם לא"י.
ונראה א"כ שהגזירה של ימות אחשורוש באה כסיומת לגלות בבל, וזהו הענין של ההשתחוואה לצלם של נבוכנצר. וביאור הענין, שההשתחוואה לצלם אין עניינה רק פעולת ההשתחוואה בפועל, (והרי מפורש בתוס' ע"ז ג. שלא היה בזה איסור ע"ז ממש), אלא זה מהווה ביטוי ותיאור כל מצבם של ישראל בגלות כנכנעים לפני הגוים ואלוהיהם, ולכך נזקקו לבירור גדול בעם ישראל, שיכירו וימאסו בכל הקלקולים של האומות, ועם ישראל זכה שייעשה הבירור הזה ע"י מרדכי ואסתר שהעמידו את עצמם כנגד שרשי הרע.
ובביאור התיקון ע"י מרדכי ואסתר נראה, עפמש"כ המהר"ל באור חדש והגר"א בביאורו על המגילה, שבאמת היו כאן שני החטאים, גם ההשתחוואה לצלם וגם שנהנו מסעודת הרשע, וחטא ההנאה מסעודת הרשע היה באמת בעיקרו רק בשושן וכמבו' בגמ'. ונראה שהם היו מכוונים כנגד שני שרשי הרע, וכמו שביאר הגר"א במשלי (ועוד מקומות) שיש במציאות שני שרשים לרע. יש 'איש בליעל' שהוא נקרא 'רע מדבר תהפוכות', וזה יצר הגאוה וכתוצאה מכך גם הכעס, כי בגאוותו סבור שצריך הכל להיעשות כרצונו. ויש 'אשה זרה ונכריה' שזה מכוון על יצר התאוה והחמדה. והגאוה הוא ה'רישא דדהבא' של נבוכדנצר שהוא סמל ה'כוחי ועוצם ידי', ואילו פרס ומדי הם כנגד התאוה והחמדה, וכמש"כ בגמ' על אחשורוש ועל הפרסיים שהם אוכלים ושותים ומסורבלים כדוב, שזהו ענין התאוה והחמדה. ולזה גם בא הפירוט של העושר של אחשורוש וכל סדרי ההוללות שלו, לבטאות את התאוה והחמדה שבהם התאפיינו.
וא"כ עם ישראל שהיו בגלות בצורה של הכנעה לאומות העולם והשתחוואה לאליליהם, הרי ג"כ הושפעו ונכנעו במקצת אל שרשי הרע האלו, הגאווה והכעס, החמדה והתאווה. ולכך היה צריך שתהיה העמדה של הפקעת שרשי הרע האלו ממציאותם, וזה נעשה ע"י מרדכי ואסתר.
ובאמת מבואר, שכל סדר עניינו של מרדכי היה להיות מי שלא קם ולא זע מהמן, כיון שהמן הוא הוא המסמל את הגאוה והכבוד שרוצה שכולם ישתחוו לו, ומרדכי כנגדו מגלה את האיתנות של עם ישראל ולא מתפעל מכל גאוותו של המן. (והרי חזי' שהעם כולו לא האשים את מרדכי בכל אשר נעשה, אלא ג"כ ישבו וצמו, כי הבינו שהיה צריך מישהו שיעמוד כנגדו ויפקיע את מעשיו). וזה הוא כנגד חטא ההשתחוואה לצלם, דהשתא נעמד כאן הכח של "לא קם ולא זע ממנו" בלי שום צד כניעה לרע ולגאוותו.
ואילו אסתר היתה כנגד יצר התאוה והחמדה של הפרסיים, שהרי היא היתה בתוך כל אותם סדרים של ימי מרוקיהן וכו', ובכל אופן לא בקשה כי אם אשר יאמר הגי שאז תהיה אנוסה לשמוע לו, ובתוך כל אותו סדר יש הדגש ש'את מאמר מרדכי אסתר עושה', שלא נכנעה לכל סדרי התאוות שהיו אצל אחשורוש, והעמידה את הסדר הנכון כנגד העבירה של נהנו מסעודת הרשע שבזה נכנעו לסדרי התאוה של אחשורוש.
ולפ"ז נראה לבאר גם את סדרי הגאולה, הרי תחילת גאולתו של מרדכי הייתה במה שהמן לקחו על הסוס וקיבל את בית המן ועושרו והועמד במקומו בכל עניני הכבוד והגדולה, ועי"ז הוא מטהר אצל עם ישראל את התפיסה בגדלות, ע"י שיכירו שכל הגדלות שיש אצל הגוים היא בשביל ה"יכין רשע וילבש צדיק". ואסתר התחילה חלקה בגאולה ע"י הצום של ג' ימים, ואת זה היא ביקשה רק מהיהודים אשר בשושן, שזה התיקון לסדר התאוה שהיה רק בשושן, ע"י ההפקעה ממנו בצומא רבא, והסתלקות מצד הצירוף והכניעה לחמדה שאצל האומות.
וכן הוא גם הסדר בתיקון הימים לדורות, שמרדכי כתב את האגרות על יום י"ג שהיה יום המלחמה הכללי והכנעת הגוים, ואסתר הוסיפה בקשה מיוחדת ליום נוסף בשושן הבירה, שהיה צורך לאנשי שושן בפעולה נוספת מצידם לבטל את כניעתם לגוים ולתלות את עשרת בני המן, ואסתר היא שתיקנה את היום הזה לדורות. ושני עניינים הם למעשה לדידן בכל סדר ניהוג היום, שעיקר תכליתו להבין שאין כלל מציאות לרע, וכל הרע בעצמו עומד לגילוי יחודו של הקב"ה, הן הרע הגאוותני והן הרע התאווני. וזה נעשה ע"י ההבנה שכל הרע בעצמותו הוא בשביל ה'ילבש צדיק', וזה ההיפך מהפרשנות של הגוים לסדרי הרע שבעולם.
ואפשר להוסיף בזה עוד נקודה, הנה מבו' במגילה שאסתר מאד חששה להיכנס ולבוא אל המלך אשר לא כדת, כי לא נקראה זה שלושים יום וכו', ומבחינתה זה להיכנס להדיא לגזר דין של אחת דתו להמית. ומרדכי עונה לה על זה "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". וצ"ע וכי כך עונים את המעוקות, הלא אדרבה ראוי היה להרחיב בפניה את גודל החיוב, כיצד כל כלל ישראל תלוי בכניסתה אל המלך, ואפי' אם הסכנה קרובה וההצלה רחוקה, מ"מ שווה כל הסיכון ע"מ להביא רוח והצלה לכולם. ותחת זאת אומר לה מרדכי כי הפעולה כולה מיותרת, דבלא"ה ינצלו היהודים ממקום אחר, ואין כאן אלא הצלת עצמה והצלת בית אביה.
אמנם נראה שיש כאן דבר עמוק, מרדכי מבחין שיש כאן אצל אסתר איזה צד התפעלות מהסדרים הנהוגים במלכות אחשורוש, עד כדי כך שהיא לא נותנת שום סיכוי כמעט להצלה, ולכן הוא מחזק את רוחה בעובדה הזו, לידע באופן ברור שאין שום שליטה לכוחות הרע, ואדרבה יש כאן וודאות גמורה שהטוב יגבר וינצח ויעמוד ליהודים רוח והצלה על כל פנים. ומה שהוא שולח אותה להשתדל אצל אחשורוש וכו', אין הדבר בא כדי להשפיע על התוצאה, שהרי היא כבר ידועה מעיקרא, אלא שיש כאן הזדמנות לפעול זכות עבור עצמה ועבור בית אביה. ואדרבה זה חיזוק ברכיים כושלות, לדעת שאין הרע יכול לקבוע דבר, וכל ההשתדלות שלנו היא באה על הרקע של ההזדמנות לבחור ולפעול טוב כדי להפקיע את הרע, אף שאליבא דאמת הוא כבר מופקע לגמרי ואין לו שום צד קיום.
♦
ג.
ביאור גדרי העבודה במצוות הפורים
הנה בימי הפורים מצאנו שיש ניהוגים שונים מכל העבודה הרגילה של משך השנה, וכדלהלן.
בענין השמחה היתירה שנצטוינו בה, הרי הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ו כתב לגבי כל החגים "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל", ומאידך בהל' מגילה פ"ב פסק כדינא דגמרא "שותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות", ויש לעיין בזה, וכי בפורים נצטווינו ב"שמחה שאין בה עבודת יוצר הכל". ומבואר דצורת העבודה של פורים שונה מכל החגים.
וגם רואים כך במה שאין את הביקורת המונהגת במשך כל השנה, ואדרבה דינא הוא דכל הפושט יד נותנים לו לגבי מתנות לאביונים, והוי לכאו' כ'פזרנות' ולא נדיבות, ולעולם הרי אנו מצווים לנהוג במידה הבינונית שהיא המובחרת יותר, וגם צ"ע למה באמת אין דין לבדוק בזה כמו בכל ימות השנה מי זכאי לקבל צדקה וכמה, ע"מ שתהיה הצדקה והנדיבות באופן המובחר יותר.
והן דין משלוח מנות, שהרי לא מצאנו צורת שמחה כזו בשאר ימים טובים. ולכאו' עניין המצווה הוא בהסרת כל המחיצות בין האנשים, כי הביטוי של המחיצות והריחוקים בדרך כלל זה בכך שכל אדם מסוגר בתוך סעודתו הוא, ואילו כאן "מחלפי סעודתייהו אהדדי", (ומלבד עצם האחדות יש כאן ביטוי של שינוי צורת הסדר הרגיל), ונתינה לשם נתינה ולא להשלמת חסר של האחר, כי לא הוגדרה כאן המצווה דוקא ל"אין נכון לו".
וכן יש בפורים סדר קבלת התורה מאהבה בשונה מיוצאי מצרים, דהתם היה נצרך גם תוספת של כפיית הר כגיגית, ואילו כן הדר קבלוה מאהבה. (ועל המגילה עצמה אי' בירושלמי מגילה פ"א "הרי היא כאמיתה של תורה מה זו צריכה סירטוט אף זו צריכה סירטוט מה זו ניתנה להידרש אף זו ניתנה להידרש").
גם השינוי במגילת אסתר עצמה, שהיא היחידה בין כתבי הקודש שלא מוזכר בה שם שמים. והרי כל כתבי הקודש הם גילויי הנהגת הקב"ה בגילוי דרכי התורה והמצוות, או סדרי הנהגת הקב"ה ותביעותיו מבנ"א כמו נבואות, ועניני מוסר וחינוך, וצורת הקשר של עם ישראל עם הקב"ה, בשכר ועונש, בגלות וגאולה, וכיו"ב. אולם מגילת אסתר כולה כתובה רק כסיפור מעשה שהיה. וביותר, שמצינו בה פירוט רב בתיאור עשרו של אחשוורוש וסדרי מלכותו וכיצד הוא מחפש לו אשה וכו', ואילו סדרי התפילה להקב"ה שלכאו' הם עיקר הנס, מוזכרים רק בקצרה "דברי הצומות וזעקתם". ובקצרה, "שם שמים" לא נזכר בה, ותחת זאת הוזכרו בפרוטרוט שמותם של אנשים פחותים למאד כשומרי נשים וכד'.
וא"כ יש כאן שינוי גדול בכל המישורים, "בין אדם לחבירו" - בפזרנות גדולה של משלוח מנות ומתנות לאביונים. "בין אדם למקום" - שזה על צורת קבלת התורה מאהבה. ו"בין אדם לעצמו" שזה הסרת הגבולות של האדם בעצמו ע"י ריבוי המשתה ושמחה.
וכיון שיום זה שונה מהניהוגים הרגילים ודאי שדרושה הכנה מיוחדת אליו, ויבואר בזה מה שאמרו חז"ל בתענית דכ"ט. "משנכנס אדר מרבים בשמחה" כהכנה ליום זה, (וידוקדק לש' הגמ' שם "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", שגם באב ענין מיעוט השמחה הוא ההכנה לת"ב). וראוי להתבונן על ההדגשה בדברי חז"ל בתוקף של הפורים לעומת זמנים אחרים, שהגאולה בפורים עדיפה מפסח, (עבדות וחרות לעומת מות וחיים), וביעור הרע 'ישמח צדיק כי חזה נקם' שנעשה כאן בתוקף מיוחד, וקבלת התורה עדיפא משבועות, (אהבה ויראה). ויש להתבונן מהו עיקרו של יום.
ובעצם מהות היום מצאנו לכאו' כמה ענינים חלוקים שיש לידע איך כולהו שייכי אהדדי. מבואר בגמ' מגילה ד"ז ששלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות וכו', ולא קבעו עד שמצאו מקור בפסוק על מלחמת עמלק ש"כתוב זאת זכרון בספר". ובירושלמי (פ"א ה"ה) מפורש כן גם על ענין הקריאה ועשיית ימי הפורים, (ולא רק על עצם הכתיבה), והיינו שזכרון העשיה של מצוות היום הוא בתורת מחיית עמלק, (ובאמת עצם הנצחון אז היה בהריגת החמשה ושבעים אלף שמבואר בתרגום שהם היו עמלקים), ומשמע שעניינו של יום הוא המלחמה בעמלק.
ובגמ' מגילה די"ג מבואר שהקריאה היא במקום ההלל, וזה ההודאה על ההצלה ממות לחיים, (שע"ז אמרה הגמ' ק"ו מעבדות לחירות), וא"כ הוי בתורת "מעשה הודאה" על נס ההצלה.
והרמח"ל בדרך ה' כתב בקצרה, וכן כתב גם הגר"א, בגדר "הדר קבלוה מאהבה", שעד יום הפורים למרות שדרגתם מצ"ע היתה יותר גבוהה, מ"מ היה סדר קבלה של תורה ע"י כפיה, ואילו בפורים התחדש סדר קבלה מאהבה, וברמח"ל כתב שם דזהו עיצומו של יום, והגר"א השווה את זה לשאר ימי קבלת התורה עצרת ויוה"כ שבהם ר"י לא צם.
וצורת קיום ענינים אלו הם, שע"י עשיית מצוות השמחה יש את השלמת המחייה של עמלק, וכמו שהתאונן דוד המלך במות שאול "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים", שהשמחה שיש אצל אלו שלא לוחמים היא המפלה המושלמת שרואים את מפלתם, (וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת מטות, שהטעם שמת משה אחר מלחמת מדין הוא "שחלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם"), וזה עניין הניצוח של מלחמת העולם הקיימת בין יעקב לעשיו מאז "ויתרוצצו הבנים בקרבה", שמריבים בנחלת שני עולמות, והמשיכה המריבה ע"י עמלק נכדו של עשיו, (וכמוזכר ב'אשר הניא' "איבת אבותיו"), שהוא אוייבם של עם ישראל על עצם קיומם בעולם, וכש"נ לעיל.
והנה עניין קבלת התורה מאהבה, לכאורה הוא מעצם קיום מצות היום, שע"ז הולך הפסוק של קיימו וקבלו, וכמו"כ עניין מעשה ההודאה, ויש לעי' היכן הצירוף של עניינים אלו בעשיית מצוות היום.
והנראה בזה, ובהקדם ביאור ענין ההצלה ממות לחיים, (ובאמת דינא הוא ד"היוצא ליהרג אין מעריכין אותו בדינא דפרסאי", דאצלם כבר בשעת הגזירה חשיב כמוות). דענין המלחמה של עמלק נתבאר לעיל ע"פ הגר"א שהוא על עצם מציאות עם ישראל, והחידוש המיוחד שיש בפורים הוא שקנינם של עם ישראל להקב"ה הוא לא רק ענין על פעולותיהם ומחשבותיהם וכדו' אלא כ'קנין הגוף', והיינו שעצם מציאותם והוויתם של עם ישראל הוא תלוי בקב"ה, וכמו שביאר הגר"א בשה"ש בפסוק "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", שאם סר הקב"ה מהשגחת ישראל אין להם מזל תחת הגלגל והשמש, שכל הווית בני ישראל הוא מאברהם אבינו שאינו מוליד ושרה אמנו שאינה מולידה, ולא ע"פ חוקי הטבע כלל, וכל קדושת הגוף של עם ישראל הוא בייחוד הזה להקב"ה. ואילו עמלק, שכל ענינו הוא ידיעת ה' והנסיון למרוד בו להכעיס דוקא, יודע את הסוד הזה ומנסה להלחם בו להוכיח שהמציאות בעולם אינה של הקב"ה, והעולם שייך לאדם שיפעל בו לפי יצריו, ולכך רצונו ללקק את דמם ולכלות את עצם מציאותם של עם ישראל ע"י שריפת הגוף בעצמו ג"כ וכנ"ל. (ולכן אפילו כלפי יהודי שנטמע בין האומות רח"ל לא בטל רצונו של עמלק לכלות אותו מהעולם). וכיון שעם ישראל מוכיח ומקיים את מציאותו של הקב"ה בזה העולם, נלחם עמלק בקנין המיוחד הזה.
נראה א"כ שבהצלה המיוחדת הזו של פורים נתגלית אבחנה חדשה, כי בני ישראל מבחינים שהחיים שלהם בעוה"ז הם רק בגלל המציאות של הקב"ה, ובסדרי הטבע הרגילים תחת מלכות אחשוורוש אין להם כלל קיום, והיינו שמתגלה שהקשר שלנו עם הקב"ה הוא לא בגלל העבודה שלנו אלא מצד עצם מציאותנו וקיומנו בעולם.
וזהו קבלת התורה מאהבה דוקא, שלאחר הבנת מציאות זו אין כבר שני צדדים לבחירה, שאין שום מציאות אחרת בעולם, והגילוי לזה הוא בקבלת התורה מוחלטת כאפשרות יחידה. ובזה יש את השלמת מחיית עמלק שבא להפריד את היחוד השלם בבריאה שטמון בעשיות אלו (ההודאה וקבלת התורה), כי מתגלית המציאות האמיתית שבה עצמה מגלים את הקב"ה. ועדיין צריך לבאר את הקיומים האלו בסדר מצוות היום.
ונראה להציע, שבאמת בני אדם רגילים להבין במהלך סדר החיים, שיש את בסיס החיים בעצמו במקביל לכל היצורים החיים בעוה"ז וזהו הגוף החמרי, אלא שנוספה לעם ישראל קומה רוחנית של "קושר דבר רוחני כדבר גשמי", שבזה טמונה הצלחת החיים אם יצליח בשכלו להשיג דברים עליונים וטובים ולידבק בהם, (והמצוות נועדו להיות גבולים בסדר הגוף שלא ימנע ההתעלות).
אמנם נראה שבפורים התחדשה הבנה אחרת בעצם החיים, כיון שלפי מה שנתבאר אין קנין עם ישראל להקב"ה כקנין המעשים והמחשבות הטהורות וכו', אלא כ'קנין הגוף' וצורת הקשר היא "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", שישראל מגלים שקיומם בעוה"ז הוא "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", וגם חיי הגוף בעצמותם כל משמעותם היא מחמת רצון הקב"ה, וע"ז היתה נטושה המלחמה עם המן וכנ"ל שנלחם בחלק הזה, ואז התגלה בחוש שעצם הקיום שלהם הוא בתורת קנינו של הקב"ה ומעל הסדר הרגיל של גזירות אחשוורוש.
ולפ"ז יש לבאר את סדר מצוות היום, שהגר"א כתב שיוה"כ כולו לה' ופורים כולו לכם, והיינו שצורת העבודה בפורים היא דוקא ע"י שכולו לכם, שמבטאים שעצם המציאות תלויה בקב"ה, ואף חלקי הגשמיות. ולכך במגילה לא מוזכר כלל שם שמים, שאם היה מוזכר לגבי הגאולה והתפילות, אם כן היה במשמע שיש מאורע שקרה ללא הקב"ה, ויש קשר של גאולה מהקב"ה. אמנם המיוחד במגילה הוא להראות שכל המציאות בעצם מספרת את האמת, שכל ההנהגה והמציאות פונה אל הקב"ה.
וכמש"כ הגר"א שכל סדר הגאולה בפורים היא בכך ש"יכין רשע וילבש צדיק", שלולי שהמן היה חותם בטבעת המלך בגזירות על עם ישראל היה מספיק לבטל הגזירה ולא היה צורך לאגרות שעם ישראל יהרגו אותם יום אחד קודם לכן, ורק מחמת ש'אין להשיב' הוצרכו לזה, והוא עצמו מכין מתוך דמיון הכבוד שלו את הסוס והלבוש למרדכי ומכין את העץ לתלייתו הוא, וביותר מבואר בחז"ל שהחריב האכסדרא שלו כדי להביא משם עץ של חמישים אמה, ובגמ' מגילה (דף טז.) תנא 'לו הכין'. וכבר במשתה אחשוורוש יש את הריגתה של ושתי שמיועצת דוקא ע"י המן (ממוכן) ועי"ז מגיעה אסתר, ונמצא שהיחוד הזה הוא ה"צחוק עשה לי אלוקים", וכעין הצחוק שלעתיד לבוא "שאז ימלא שחוק פינו", כשנראה שכל הרוע הוא הבל דמיון ורעות רוח, והכל כמו שאמרו חז"ל "הוא עשה לפנים אף הקב"ה עשה לפנים", וכהצגה כזו של הסתר פנים, וכמו שאמר ר"י לקיסר שעוד ידו נטויה עלינו שהמתבונן יוכל להבחין שהקב"ה פועל את כל הפעולות.
וכל זה הוא כפי סדר ההנהגה המבו' באיוב (לז, יב) "והוא מסבות מתהפך בתחבולתיו לפעלם כל אשר יצום על פני תבל ארצה", דהרע משמש לטוב בתחבולות. והרי זהו גם הענין שהקב"ה מעמיד מלך קשה כהמן ועי"ז עושים תשובה, וזה בעצמו ממש מהווה שחוק גדול ממעשיהם של רשעים, דגדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וכו'. וכנגד דרך 'חירות' בפסח, יש דרך 'חיות' בפרים, דעם ישראל נמצא בעולם לא מכוח סדר הטבע והמלכויות, אלא הקב"ה מתהפך בתחבולות לקיימם כראוי על פני תבל.
וזהו הענין של המגילה שכתב האריז"ל שהיא מלשון גילוי, (וכמו שרואים במסכת סופרים שרק מגילת אסתר נקראת "מגילה" ולא שאר מגילות), וזה מעין הגילוי שיהיה לעתיד לבוא, וזוהי השמחה הגדולה בפורים שרואים שהעולם כולו נקי וטהור ולא כמלחמה תמידית בין הרע לטוב בעצם, אלא הכל עומד למטרה אחת, ומטרת הרע היא להתכלות ולגלות את ה'ארור המן' לגילוי הרע בקלונו שאין לו כלל קיום בעולם.
ומתבאר בזה ענין הקלות הנדרשת והרצויה ביום זה, בכל סדרי ה'בין אדם לחבירו', מצד קנין הגוף של האדם בעצמו, להראות שמטרת הגוף היא לא להיות 'בר פלוגתא' בעצם, אלא בתור היכ"ת למטרה האמיתית היחידה.
וענין זה רמוז בשיר של יום לפורים "למנצח על אילת השחר", ש"יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה", שעם ישראל בא ביום זה כבריה חדשה ובהבנה חדשה בצורת הקשר עם הקב"ה. כי אהבה זו של פורים שונה מהאהבה של יוצאי מצרים, שעניינה שם הוא החיבור להקב"ה דוקא ע"י ה"רשפיה רשפי אש", דהיינו המלחמה והנסיונות התמידיים, או האהבה שכתב עליה הרמב"ם שהיא מתוקף הידיעה, אבל כאן יש אהבה של "מישרים אהבוך", וענינה כמש"כ בגמרא יומא (דף עה.): "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים וכו' כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור", (וכמובן שזה דוקא שיכור מתוך שמחה שהיין הוא רק פתיחה לגילוי ההבעה הזו), ועניינו ראיית העולם כולו כמישור שאין כלל משהו בעוה"ז שפונה כנגד מציאותו של הקב"ה, "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור". ומתחברים לזה בעצם השמחה ששמחים בכך שאנחנו "חלק ה' עמו", ומתבטא בכל סדרי החיים שלנו (באכילה ושתיה ונדיבות באופן מוגזם), להראות שכל סדרי החיים שלנו אינם לפי הגבולות שלנו, אלא פונים כולם אל נקודת הקשר שלנו עם הקב"ה.
וזהו סוד קבלת התורה מאהבה, וכמו שמתפללים ואומרים אהבת עולם אהבתנו, ולכך תורה ומצוות וכו', ועל כן בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך, וכ"ז כיון ש"הם חיינו ואורך ימינו", דהיינו עצם החיים בעצמם ולא מחמת העבודה של האדם בעוה"ז לבד, והיינו שלא רואים צד אחר בבריאה וכנ"ל. וכמש"כ הגר"א שקשר זה עומד לעולמים, וזהו "כי עמך מקור חיים" שההבנה הזו של כי עמך מקור חיים גורמת ש"באורך נראה אור", וליהודים הייתה אורה. וכאן באה קבלת התורה מאהבה, כי נפעל כח גם על הצד השני שהיה נצרך עד עתה הר כגיגית. דמכיון שניצלו ממות לחיים, (מגזירת עמלק שבא להשמיד, ולא רק להשתעבד בו כמצריים), הוברר שאין צד שני, כי הכל כמעט נעקר ואז ניצלו לחיים, וא"כ כל הכוחות כולם פונים לעניין הזה של גילוי שמו יתברך בעולם.
♦ ♦ ♦