חידושו של הגר"ש פישר בשיטת הרמב"ן - בגדר דינים שנצטוו עליהם בני נח
נצטוו בני נח על הדינים, כיצד? לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הלכה יד): "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו", ולדעת הרמב"ן (בראשית פרק לד פסוק יג): "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל". ניגע כאן בנקודה אחת בדעת הרמב"ן. האם חיוביהם בדיני חו"מ הם לפי פרטי הדינים שלנו?♦
שיטת הרמ"א
בשו"ת הרמ"א (סימן י) הרחיב לבאר ללא קשר למחלוקת הראשונים, והסיק: "הוכחנו וביררנו שדנין בני נח בדיני ישראל הואיל ומצווה עליהם". וכ"כ החת"ס (שו"ת חו"מ סימן צ"א). וכ"מ ממש"כ בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן נו עמוד תק"ח) בעניין לימוד תורה לגוי: "ומה שכתב כת"ר שעל נושא משפטי הוא בכלל דינים שעליהם נצטוו בני נח, הוא אמת ונכון. ובב"ק דף ל"ח בקשו ללמוד תורה ומשנה ותלמוד, כדאיתא בירושלמי, ולכן הקשו התוס' שזה אסור, אבל ללמדם דינים מהלכות נזיקין וכיו"ב מותר ללמדם, שזה בכלל דינים שבהם נצטוו. ועי' בבבא מציעא קי"ט, א: אמרוה קמי' דשבור מלכא (מלך פרס היה ובקי בדינים רש"י). מוכח, שמותר ללמד דינים לעכו"ם”.♦
שיטת הגר"ח מוולאז'ין וסיעתו
אולם הגר"ח מוולאזין (רוח חיים אבות ה, י) כתב: "דב"נ נצטוו על הדינים… רק לא ניתן להם תורה בזה איך ומה, רק מה שהשכל גוזר... אבל ישראל נצטוו ע"פ התורה". וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה (שאילתא ב, אות ג) אחר שהביא את דברי הרמ"א, העיר שדבריו נסתרים מדברי השאילתות עיי"ש, ומסיק דבוודאי לכו"ע לא ניתן לבני נח פרטי דינים: "ולא נצטוו אלא להושיב שופטים כפי דעתם כערכאות שבסוריא". וכ"כ בערוה"ש העתיד (הלכות מלכים סימן ע"ט אות ס"ט): "פשוט הוא דדיניהם אין הכוונה כדיני התורה שלנו אלא נימוסיות".וכ"כ החזו"א (ב"ק י, ג): "ענין דיניהם היינו כשנתחייבו בדינים יש להם לחקוק חוקים לפי יושר בני אדם וטוב ההנהגה, ואינם חייבים בדיני התורה אלא במה שנאמר עליהם בהדיא, אבל מה שנאמר לישראל לשפוט בין איש לרעהו לא נצטוו בני נח".
והנה בשו"ת בנין ציון (סימן קכ"ו) מסביר את גדר המושג שמירת שבת לענין גוי המצווה בדין יום ולילה לא ישבותו, באופן שונה מאשר שמירת שבת שלנו, וז"ל: "שידוע דענין מלאכת שבת אינו כענין מלאכה לפי הוראת השם מלאכה שהרי האומן שהוציא מחטו בבגדו בשבת לרה"ר נקרא עושה מלאכה בשבת, ומי שנושא משא כבדה ברשות היחיד אפילו כל היום כולו נקרא שובת בשבת דכן נמסר למשה בסיני שרק מל"ט מלאכות שהיו במשכן צריך לשבות והנה כבר הזכרתי שהרמב"ם פסק דאין שיעורין לב"נ... ומזה נשפוט ג"כ כיון דל"ט מלאכות לא נמסרו רק בסיני א"כ קודם סיני הי' נקרא שביתה ממלאכה לשבות מכל דבר טורח ויגיעה קצת וזה הפי' יום ולילה לא ישבותו, שלא ישבתו לגמרי ממה שנקרא מלאכה כפי הלשון, דהיינו שיש בו טורח ויגיעה וזה לא נשתנה משנתנה תורה לישראל ולכן מי ששבת מכל ל"ט מלאכות ונשא משא כבדה ברשות היחיד לא עבר על יום ולילה לא ישבותו וכן מי ששבת מכל יגיעה אף שהוציא תבלין כל שהו או מחט בבגדו לר"ה הגם שלענין שבת נקרא עושה מלאכה, מכ"מ עבר על לאו דל"י[2]”.
מרן הראי"ה קוק (עץ הדר א) הביא זאת: "וכל הדברים הנ"ל הם לעניין גדלות, דאצל ישראל תלוי בזמנים, שהיא הגבלת התורה, ואצל ב"נ תלוי בפלגות ראובן, דהיינו לראות אם הוא בן דעת. וכ"כ בת' בנין ציון (קמ"א לענין שבת), דשיעור המלאכות לענין ב"נ ששבת אינם דומים לענין המלאכות דישראל, כי בישראל תלוי בשיעור תורה, ואצל ב"נ תלוי במה שהוא לפי הנהוג טורח והעדר שביתה”.
והרחיב את הגדר למקומות נוספים: "ולפ"ז י"ל דהפרטים של כלאים שיש בהם הרבה גדרים, אף אם נאמר שאתרוג ולימון אינם מין אחד אצל ישראל מפני שאינו כ"כ דומה בטעם ועלין ומראה, מ"מ י"ל דאצל ב"נ תלוי לפי ההסכמה שע"פ חכמיהם מה נקרא אצל בני אדם מין אחד ומה שני מינים, דלא מסתבר כלל שתחייב התורה לב"נ שילכו לדרוש בפרטי מצות שלהם אחרי קבלת חכמים שבישראל, (ועיי' פ"ט דמלכים (הי"א) דמעמידין ג"כ שופטים מהם להלכותיהם) ומשו"ה נמי לא נתנו שיעורים לב"נ כמו שכ"ל; וכיון שע"פ הסכמת חכמי האומות הלימונים והאתרוגים המה בני משפחה א', י"ל דאע"פ שאצל ישראל האיסור עומד במקומו, מ"מ אצל ב"נ אין כאן איסור, ומה שהורכב ע"י אין זה דבר עבירה".
ובסעיף מ' כתב בדומה לזה בענין מצוות דינים לפי הרמב"ן: "דהרמב"ן... ס"ל דגם לדון את הפרטים של הדינים חייבים ג"כ כענין דיני ישראל נראה פשוט דכוונתו כענין דישראל... פרטי הדינים ודאי יכולים להיות מחולקים מדיני ישראל, שבדיני ישראל העיקר הוא קדושת התורה ובב"נ הכרעת היושר האנושי".
ובכך חבר לתלמידי בית מדרשו של הגר"א הנזכרים לעיל.
בספר זרע הארץ (כלאים עמוד רמ"ב לר' יוסף צבי הלוי תש"א) חלק על דברי מרן הרב קוק בעניין כלאים: "וע"ד בן נח שאסור לו להרכיב מין בשאינו מינו כתב הגרא"י ז"ל דהפרטים של כלאים שיש בהם הרבה גדרים, אצל ב"נ תלוי לפי הסכמה של חכמיהם מה נקרא אצל בני אדם מין א' או ב' מינין, דלא מסתבר כלל שתחייב התורה לב"נ שילכו לדרוש פרטי מצות שלהם אחרי קבלת חכמים שבישראל. לענ"ד לא נכון דכל מצוה שבתורה אם לא כמו שביארו חז"ל איננה מצוה כלל גם לב"נ”.
והמשיך לבסס ולהוכיח: "ולכן חייבים ב"נ ללמוד אותם ולעסוק בהם לדעת על בוריה וללמוד אצל חכמי התורה כדאיתא בגמרא דסנהדרין נ"ט דפריך על ר' יוחנן דאמר עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה הא אמר ר"מ מנין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול כו' ומשני התם בשבע מצות דידהו. וכתב רש"י עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן עכ"ל ובתוס' חגיגה י"ג ד"ה אין בו כתבו דבשבע מצות בני נח מצוה ללמדם ונפקא לן מהאי קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ע"ש והיינו משום שיהיו בקיאים בהם. ועיין ברמב"ם פ"י מה' מלכים מש"כ בזה ואם נאמר דהמצות שניתן לב"ג לא נותן רק העיקרין, אבל הפרטים לפי הבנתם הם ולא ללכת ללמוד ולשאול את פי חכמי ישראל, א"כ איזה לימודים יש להם שמצווה עלינו ללמדם, הלא המה לא צריכין לדעת אלא השמות של המצות ותו לא, ופירושם לפי הבנתם בעצמם ואינם צריכים ללכת ולשאול מחכמי ישראל ומה שייך אצלם עוסקין בהלכות שבע מצות איזה עסק יש להם בהם אצל חכמי ישראל. וכמו שאנחנו מברכים על לימוד התורה לעסוק בדברי תורה מפני שלנו יש עסק ללמוד כל פרטי דיני התורה, אלא ודאי שגם המצות שניתן לב"נ הכל לפי הפירושים של תורה שבעל פה רק במצות הדינים יש מחלוקת בין רבינו להרמב"ן...”.
ולכאורה יאמר כן גם בדינים לפי הרמב"ן כרמ"א, חת"ס והשרידי אש.
♦
דרכו של ה"בית ישי"
והנה לגר"ש פישר בדרשות בית ישי (סימן ל"ו) נראה שיש דרך שלישית, וז"ל: "דע דאף לפי דברי הרמב"ן בענין דינין, שנצטוו בני נח בדיני גנבה ואונאה ועושק שכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובח בחסרו ודיני מלוה ולווה ודיני מו"מ וכיוצא בהן הדינין שנצטוו לישראל. הדבר פשוט שלא ניתנו להם כל הדינין האלה אלא כפי פשוטו של מקרא של פרשת משפטים, ולא כפי תושבע"פ ודרשות רז"ל. שהרי הדבר מפורסם בכל המדרשים, שאין לבני נח חלק ונחלה בתושבע"פ ועיין ברמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ו) שלא ניתנו השיעורים אלא לישראל בלבד, ופירש הרדב"ז, דכל השיעורים הלמ"מ, והלמ"מ לא ניתנה אלא לישראל".לדבריו אפשר שמיושבת קושיית הזרע הארץ, שכן יש מה ללמוד, תורה שבכתב, אף שעדיין אין זה לימוד נרחב כמו תושבע"פ. ומדבריו עולה שיש משמעות לכתוב בתורה שבכתב, שלא כהנחת הזרע הארץ. נקודה זו נוגעת בשאלת תפקידו של הפשט. ידועים דברי הגר"א (המובאים בסוף החכמת אדם) שפשט פרשת אחרי מות מלמד דבר אחר ממה שידוע לנו מתושבע"פ, ובמדבר היה יכול לעשות הכה"ג כסדר הזה בכל יום ולאו דווקא ביום הכיפורים.
כיוצא בזה כתב בהעמק דבר (דברים כ"ד ט"ז): "לא יומתו אבות על בנים. לפי הפשט הוא כמשמעו בעון בנים, וכמבואר בדה"י (ב' כ"ה ד'), ופשיטא שלא נצרך אזהרה זו למיתת בית דין, שאפילו להחוטא עצמו אין הורגין בלי עדים והתראה, אלא מיירי בדין המלך שיכול להמית בדבר הנוגע למלוכה או בעון רציחה כמש"כ בס' שמות כ"א י"ד, מכל מקום אין לו רשות להרוג האב בשביל הבן ולהבן בשביל האב, אבל באשר משמעות המקרא מיירי גם בבית דין, על כן בא בקבלה שהפירוש הוא בעדות בנים".
ובהרחב דבר: "והנה בדה"י ב' כ"ה כתיב ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו וגו', והלשון משונה והכי מיבעי בספר תורת משה, אבל כבר ביארנו לעיל א' ג' וד' י"ד דתורת משה לא מיקרי אלא פלפולה של תורה וכאן הוא להיפך, שעפ"י תורת משה משמע באופן אחר, אבל בספר משה היינו בפשט תורה שכתב משה הוא כך, והיינו להמלך, וכן בס' יהושע ח' ל"ב ויכתוב על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל, דייק הכתוב אשר כתב ולא כמשמעות תורת משה בכ"מ".
ולדברי הגר"ש פישר יוצא שלפשט בדיני ממונות יש תפקיד לגבי גויים, ודבריו מסתייעים במובן מה מהגר"א והנצי"ב (אף שבענין זה דעת בית מדרשם שונה כנ"ל)[3].
ובמק"א בדרשות בית ישי (סימן ט"ו הערה ז') הביא את דברי הגר"א (אדרת אליהו שמות פרק כא פסוק ו) מהם עולה שאכן הפשט הוא בעל משמעות בפני עצמו: “(ו) אל הדלת כו'. שהם בשער ועיין רשב"ם, או אל המזוזה. פשטא דקרא גם המזוזה כשרה אבל הלכה עוקרת את המקרא וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ שהיא הל"מ והיא מתהפכת כחומר חותם חוץ המצות שבאו במנצפ"ך שהם מישרים וכמ"ש (מכות כ"ב ע"ב) כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כו' ואתו רבנן כו' וכן בפיגול ורוב התורה ע"כ צריך שידע פשוטו של תורה שידע החותם. וכן במרצע. ואמרו דה"ה לכ"ד כמ"ש ר"י כו' (קדושין כ"א ע"ב)[4]”.
וכן הובא בהקדמת רבי מנשה מאיליא (תלמיד הגר”א) לספרו בינת מקרא, בשם הגר”א: “וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה, על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה לבקש דרך הפשוט, וידוע הגמרא במסכת שבת ס”ג ע”א “אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו”, וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק ע”פ עומק פשוטו, והדרשה תידרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ”ע מהר”ר אליהו מווילנא זללה”ה שהרבה להסביר טעות הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב, והביא לדוגמא מה שדרשו בגמרא על הפסוק: “דאגה בלב איש ישחנה: חד אמר יסחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים”, והנה אמרו על ימין שהוא שמאל שהשין של ישחנה היא שין ימנית, רק הפירוש הפשוט הוא: ישחנה, שהדאגה תשוח את הלב מלשון השתחויה, וסיפא דקרא מוכיח. ודבר טוב ישמחה, שקאי ג”כ על הלב, שישמח את הלב, אלא שהוקשה לרז”ל שהיה לו לכתוב תשחנה, שדאגה לשון נקבה כשמה, ואף שידוע לשון הראב”ע: “כל שאין בו רוח חיים, זכרהו ונקבהו”, עכ”ז הם דרשו על כל קוץ טעם לשבח”.
עוד כתב (סימן י"ד הערה ט"ז): "דע שיש עוד עיקר גדול שהושמט (בי"ג עיקרים א.ב) והוא, שהתורה ניתנה לידרש, ודלא כדעת הצדוקים והקראים שר"י שאין בה אלא פשוטו של מקרא". והוסיף על כך: "ומה שטרחו המלבי"ם והכתב והקבלה ודומיהם לומר כי הדרש הוא הפשט, הוא נגד השכל ונגד כל הראשונים והאחרונים ואכמ"ל"[5].
♦ ♦ ♦