לסדרה של מסכת בבא קמא
כלל נקוט הוא ביחס לדברי המשנה: מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם. ובגמרא (בבא קמא קב ע"ב, ועבודה זרה ז ע"א) נאמר שבשתי מסכתות לא חל הכלל, משום שאין סדר למשנה, ואולי סתם ואחר כך מחלוקת היא. ונחלקו רב הונא ורב יוסף במקרה שיש מחלוקת במשנה בבבא קמא וסתם משנה בבבא מציעא. לדעת רב הונא, הכלל אינו חל, משום שהן שתי מסכתות. ורב יוסף סובר "כולה נזיקין חדא מסכתא היא", ובין שלושת חלקיה נשמר הסדר, ולכן במקרה זה הלכה כסתם. והתוספות (תחילת בבא בתרא) כתבו: "כולה נזיקין חדא מסכתא היא כדאמרינן בהגוזל קמא (ב"ק דף קב.) ובפ"ק דע"ז (דף ז.) ואפילו לא הוי חדא מסכתא צריך לפרש למה נשנית מסכתא זו אחר ב"מ כדאשכחן דדייק גמ' בריש מס' שבועות (דף ב:) מכדי תנא ממכות סליק מ"ש דקתני שבועות וכן בכמה מקומות והא דאמר (ב"ק קב.) בתרי מסכתות אין סדר למשנה היינו לענין מחלוקת ואח"כ סתם, משום דרבי לא שנה לתלמידיו כסדר המסכתות, ופעמים שנה האחרונה קודם הראשונה". התוספות נקטו טעם לסמיכות מפני שבבא מציעא מסיימת בעניין הדומה לשותפות בקרקע, ובכך פותחת מסכת בבא בתרא, וראה עוד להלן.נראה שגם לדעת רב הונא, שלוש המסכתות המכונות אצלנו 'שלוש הבבות' הן אכן שלוש בבות (שערים) של מסכת אחת ארוכה בת שלושים פרקים, שחולקה לשלוש מסכתות בנות עשרה פרקים כל אחת. אלא שלדעתו החלוקה קדומה יותר, והיחס לחלקים הנפרדים היה כבר בימי התנאים כמסכתות נפרדות לעניין סדרי הלימוד, ולכן לא הקפידו על הסדר ביניהן ואי אפשר להכריע את ההלכה מתוך הסדר. ולדעת רב יוסף הקפידו עד דורו של רבי ללמוד את מסכת נזיקין לפי הסדר, כמסכת אחת. אך אין חולק על היות שלוש המסכתות עוסקות בתת נושאים תחת הכותרת הכללית 'מסכת נזיקין'. אגב, חלוקה דומה קיימת בסדר טהרות, מסכת כלים, אלא ששם חולקה רק התוספתא ולא המשנה.
עניין נוסף המתבאר בכך הוא סדר המסכתות בתוך סדר נזיקין. כידוע, סדרן של המסכתות מדוע סודרו זו אחר זו דווקא כך, דורש פשר במקרים רבים. כבר הגמרא עוסקת בכך בכמה מקומות, למשל בנזיר וסוטה (שעצם שייכותן לסדר נשים דורש הסבר). הרמב"ם, המאירי ועוד פרשנים מנסים לבאר את סדר המסכתות, אך הדעת אינה נוחה ברבים מההסברים, ונראה שאם היה הסדר שונה, לא היה קשה למצוא טעם בהתאם. אפשר שאמנם טעמיהם אינם באים לבאר מדוע תוכננה כך המשנה, אלא לתת 'טעם' בסדר שכך נעשה, ולבאר כיצד עבר רבי ותלמידיו מנושא לנושא, לעיתים 'על דרך גלגול'.
אור חדש יש בביאורו של רבי ראובן מרגליות, שכמעט בכל ששה הסדרים, סודרו המסכתות מהארוכה אל הקצרה על פי מניין הפרקים. למעט חריגות בודדות, זהו הסבר פשוט ונכון. אלא שבסדר נזיקין יש צורך לבנות זאת על גבי הידיעה שהובאה בראשית הדברים, שהמסכת הראשונה, מסכת נזיקין, היא בת שלושים פרקים; אחריה מסכת 'סנהדרין-מכות', שגלוי למעיין שאחת היא, ועוסקת בסדרי הדין ובדיני העונשים השונים, מארבע מיתות ועד גלות ומלקות ('אלו הן הנשרפין', 'אלו הן הנחנקין', וכו', 'אלו הן הגולין', אלו הן הלוקין'. הגמרא בתחילת מכות אמנם מקשה 'תנא היכא קאי', וזאת משום שדווקא פרק ראשון של מכות דורש הסבר מדוע הוקדם לשני האחרים), והיא אפוא בת ארבעה עשר פרקים; אחר כך שבועות בת שמונה; עדווית בת שמונה גם כן; עבודה זרה חמשה; אבות גם כן חמשה (ופרק שישי הוא ברייתא כידוע); והוריות בת שלושה.
♦
א. ב.
מסכת נזיקין, עניינה הוא דיני ממונות. החלוקה לשלושה חלקים קדומה מאוד כאמור, עד שנחלקו בה אמוראים קדומים. החלוקה לא נעשתה בסתם לשלושה חלקים שווים כדי להקל על השינון, אלא יש כאן חלוקה לשלושה סוגי דיני ממונות: בבא קמא עוסקת בדיני נזיקין כפשוטם - חובת תשלום על נזק שאירע שלא ברצון, ולרוב ללא הסכמה חוזית כלשהי בין הצדדים; בבא מציעא עוסקת בעיקר בנזקים המתרחשים בין צדדים שהתקשרו ביניהם בהסכמה כלשהי - מוכר וקונה, מלווה ולווה, מפקיד ושומר, בעל שדה ואריס; בבא בתרא עוסקת בהלכות שותפים, שכנים, מקח וממכר וכדומה, שהם דיני ממונות שבהסדרה מוסכמת, ורבים מהם אינם עוסקים כלל בפיצוי על מצבי בדיעבד בלתי רצויים, אלא בחלוקה הוגנת ופירושן של הסכמות. בהקבלה לסדר ספריו של הרמב"ם, בבא קמא מקבילה לרוב לספר נזיקין, בבא מציעא לספר משפטים, ובבא בתרא לספר קניין.משמעות חלוקה זו באה לידי ביטוי בעניין נוסף. נשתמש להמחשת העניין בחלוקתו של בעל הטורים, שהתקבלה בעיקר בעקבות השולחן ערוך. שלושת הטורים הראשונים: אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר, עוסקים בעיקר בתחומים תורניים מובהקים, שטעמם לא פג וריחם לא נמר, וזאת התורה לא תהא מוחלפת, ובודאי איננו יכולים לשנות דבר מבלי הסכמת חכמי ישראל ונדרש פלפול ודיון על פי כללי ההלכה המקובלים. אין עורר על כך מבין שלומי אמוני ישראל, האוחזים בקבלת אבותינו הקדושים, שאמרו בסיני: נעשה ונשמע.
לא כן חלק חושן משפט, העוסק בתחומי המשפט ה'חילוני'. בהבנה פשוטה, הסדרת דיני ממונות אינם ב'תחום הדתי'. ואכן בכך בא זוהרה של תורתנו לידי ביטוי מלא, בהיותה מאירה את כל שטחי החיים, ולא מגבילה את עצמה למעשים הנתפסים בעולם כשייכים ל'תחום הדתי'. תורת משה וההלכות שקבעו חכמי ישראל מאז ועד היום, תובעים הליכה לאורם גם בחיי החברה על כל גווניהם.
אלא שגם בתוך בית המדרש יש מקשים: והלוא 'דינא דמלכותא דינא'; כל המתנה על מה שכתוב בתורה - בדבר שבממון תנאו קיים; הכל כמנהג המדינה, ואם כן מה טעם יש לנו לעסוק בחלק חושן המשפט, אם התורה עצמה מסכימה שננהג באופן שונה אם כך הוסכם בחברה בה אנו חיים? אם כך, נחליף את כרכי חושן המשפט בכרכי המשפט הנהוג. תשובת הדברים שלא ראי תנאי והסכמה בין שני בני אדם, כראי החלפת חלק שלם של התורה חלילה במשפט חילוני, שבכך יש משום חילול השם וביזוי התורה. אלא שתשובה זו עדיין צריכה נגר ובר נגר למיפרקה, אימתי אכן כך הוא, והאם הסכמה רחבה אינה מועילה, וראה דברי הש"ך שזעק בארוכה על דברי הרמ"א שהלך אחר המנהג, אם גם בצורה מוגבלת.
אמנם דיון זה נוגע לתחומי הממון שיש הסכמה בבסיסם. בדיני בבא בתרא - קניינים ושכנות, אכן ניתן להקנות ולהסכים כמעט בכך דרך. בדיני בבא מציעא גם כן - "מתנה שומר חינם להיות כשואל", למרות שבתורה ניתנו הדינים במפורש. אך דיני נזיקין ממש, ההלכות שנשנו בבבא קמא, הלוא אין שום יחס מקדים בין הצדדים, ואין מקום לסמוך על הסכמה ותנאי כלשהו. בעל חיים של אדם שהזיק לרכוש הזולת, הרי התביעה היא גמורה ואין בה מקום לטענה כי היתה מחילה מפורשת או מכללא. ומאידך, אם המזיק פטור מפני היותו 'גרמא בנזיקין', אי אפשר לחייבו מפני שהסכים וקיבל על עצמו. אמנם יש לעיתים תקנות הקהל המחייבות וכדומה, אולם אלו מתקיימות במסגרת לימוד ההלכה, ואין מקום למערכת חלופית ש'תייתר' כביכול את העיסוק בדיני נזיקין על פי התורה, לא רק להלכה אלא גם למעשה.
♦
ג.
סדר פרקיה של מסכת בבא קמא מלמד על הבנת מושגי היסוד שבהן נקטה המסכת בפתיחתה, מושגים שנחלקו בהם ראשוני האמוראים בשני התלמודים. המסכת פותחת בדרך 'תנא אקרא קאי'. ופורטת ארבעה אבות נזיקין, והכוונה לפרשיות הנזיקין שבתורה (שמות כא-כב). והמשנה נוקטת שמות שאחד מהם אינו מוכר ממקום אחר, והאחר לא ברור מה כלול בו: השור, והבור, המבעה וההבער. השור יש בו כמה דיני נזיקין שונים, כמבואר בהמשך המסכת במשנה ובתלמוד, ובתמצית הם: קרן, שן ורגל. מבעה היא מילה שאינה מוכרת, ונחלקו רב ושמואל (בבלי ג ע"ב), האם הכוונה לאדם המזיק או לשן של בעל חיים. בירושלמי נקטו שמבעה הוא שם משותף ל'שן-ורגל', שיש להם גם דינים משותפים - שהם פטורים ברשות הרבים (בבלי ה ע"ב), והם נלמדים מאותה פרשה: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב ד). כפועל יוצא ממחלוקת זו, עולה מחלוקת בהבנת אב הנזיקין שור במשנה, האם הוא כולל את שלושת אופני נזקי השור או רק את חלקן (בבלי ג ע"ב-ד ע"א).רש"י ותוספות על המשנה הראשונה דנו מדוע הבור הוא שני לשור ולפני המבעה וההבער, ומדוע ההבער שלישי בתור. רש"י כתב שהתנא נקט כסדר הפסוקים, ובתוספות דנו בדבריו, ראה שם.
נעבור על סדר הנושאים לאורך פרקיה של המסכת, וננסה לעמוד על פשטות כוונת התנא כפי שהיא עולה מתוך דבריו הוא. במבט ראשון נראה כאילו יש חוסר סדר, ונושאים עולים ויורדים שוב ושוב, במקום להיות רצופים מבחילת הנושא ועד השלמתו. דיניו של אדם המזיק מחולקים בין פרק ג לפרקים האחרונים; דיני שור נגח מחולקים בין פרקים א וב, לג עד ה, ודיני שן ורגל מחולקים בין פרק ב לפרק ו. מדוע?
פרק א עוסק בכללים. כאמור לעיל, המשנה פותחת בשמות המזיקים שעסקה בהם התורה (פ"א מ"א). לאחר מכן קובעת המשנה כללים הנוגעים לחיוב נזיקין ולדרכי הגבייה (מ"ב-ג). והפרק מסתיים ברשימת התמים והמועדים: חמשה תמין וחמשה מועדים, ועל פי הסבר הגמרא יש עוד שתי רשימות של מועדים מעבר לחמשה המקבילים לחמשה תמין (מ"ד ובבלי עליה).
פרק ב כתוב בעליל כפירוט ופירוש למשנה האחרונה של פרק א. חמש משש המשניות בפרק ב פותחות בציטוט או במושג הלקוח מרשימה בת חמשה מועדים ממשנה ד של פרק א (אף שלפי הבבלי אין זו רשימת חמשת המועדים שבכותרת אותה משנה, אלא רשימה נספחת).
לאחר שסיימה המשנה לבאר בקצרה את דיני: הרגל, השן, שור המועד, שור המזיק ברשות הניזק, והאדם, עוסק חציו הראשון של פרק ג בדיני תקלות שונות שיצר האדם, כהמשך למשנה האחרונה בפרק ב: "האדם מועד לעולם", שהיא עצמה ביאור למשנת סוף פרק א כאמור. אין עניינו של פרק ג בדיני 'אדם המזיק' כהגדרתו ההלכתית, שכן מעורבים שם חיובי אדם המזיק בחיובי בור ושור (ראה בבלי כט ע"ב ועוד). יש בפרק זה מקרים שהאדם מזיק בתנועת גופו, ויש שהוא מפיל חרסים או שופך מים והם מזיקים לאחר נפילה וכדומה. המשותף למשניות אלה אינו הגדר ההלכתי, אלא מקורם בתנועת האדם שלא במתכוון, וכפירוט לכך שהאדם אחראי על מעשיו למרות שלא התכוון. זהו הפירוש למשנת "אדם מועד לעולם". בכך משלימים את עניין ה'מועדים', שיש מזיקים שלא עומדת להם טענת ה'תמות'.
לאחר מכן חוזרים לעסוק בכל פרטי ממון המזיק, ועל פי סדר המשנה הראשונה עוסקים תחילה ב'שור' - בדיני דיני שור נגח, ובו עוסקת המשנה עד אמצע פרק ה. יתרתו של פרק ה עוסקת בדיני 'בור'. פרק ו מחולק לשני חצאים: הראשון עוסק בדיני צאן שהזיק - ה'מבעה' על פי הירושלמי (לעיל), והשני בדיני אש - 'ההבער'. בשונה מפרק ב, ההולך בעקבות הגדרות משנת חמשה מועדים, שחילקה את 'שן ו'רגל' לשני מזיקים, בפרק ו שבים לפרש את פרשיות התורה, והיחס לנזקי צאן או סתם בהמה אינו מבחין בין 'שן' ל'רגל'. בתורה פרשיות שור נגח עומדות לעצמן, ופרשת מקנה - 'בעירה וביער' - עומדת לעצמה. מפרק ז עד סוף המסכת עוסקים באדם המזיק. פרק ז - בגנב, פרק ח - בחובל באדם, פרקים ט וי - בגזלן.
♦ ♦ ♦