הרב שמואל ישמח
ישיבות צרור המור והדר להדר, חיפה

זמן קריאת שמו"ת[2]

פרק ג - הדעות הסוברות שרצוי לקרוא שמו"ת דווקא בשבת

א. הקדמה

קריאת שמו"ת צריכה להיות 'עם הציבור'. השיטה המרכזית בהלכה נקטה שתחילת זמן הקריאה הוא ממנחה של שבת, שהרי אז הציבור מתחיל לקרוא את הפרשה. אמנם ניתן לומר אחרת: אין להתחשב בקריאה שבמהלך השבוע, אלא רק בקריאה החשובה והשלימה של הפרשה, שהיא בשבת עצמה.
לפי סברא זו, יש כמה אפשרויות לגבי זמן קריאת שמו"ת:
א. ייתכן לומר שיש לקרוא אותה יחד עם הש"ץ הקורא את הפרשה בשבת.
ב. ייתכן לומר שכל הזמן הסמוך לקריאת הפרשה בציבור נחשב אף הוא כקריאה 'עם הציבור'. לפיכך, יש לקרוא שמו"ת במהלך בוקרו של יום השבת [לפני שחרית, או מיד לאחר שחרית, לפני הסעודה].
ג. ייתכן לומר שכל יום השבת נחשב 'עם הציבור', שהרי זה הוא היום בו הציבור קורא את הפרשה.
ד. ייתכן להוסיף ולומר שאף יום שישי כשר לקריאה, שהרי הוא סמוך לשבת, והוא היום המיועד להכנת צרכי השבת (לפי כיוון זה ניתן להרחיב אף יותר ולומר שיכול לקרוא כבר מיום רביעי וכדו', שהרי הוא כבר סמוך לשבת. על שיטה זו עמדנו בפרק א' עי"ש).
כל אחת מארבעת האפשרויות שהבאנו יכולה להתפרש בשני אופנים: ניתן לומר שיש חובה לקרוא שמו"ת דווקא בזמן בו הציבור קורא את הפרשה, אולם ניתן גם לומר אחרת: למושג 'עם הציבור' יש כמה מובנים. לפיכך ניתן לקרוא במהלך השבוע, שהרי אז הציבור כבר התחיל בקריאת הפרשה, אך עדיף לקרוא במהלך השבת עצמה וכדו', בהתאם למובן המצומצם יותר של המושג 'עם הציבור'.
השיטות השונות שבהן נעסוק בפרק זה נובעות לא רק מהאפשרויות השונות להבין את המושג 'עם הציבור', אלא גם משתי אפשרויות להבין את ציווי רבי לבניו: הראשונים הביאו בשם הירושלמי שרבי ציווה את בניו להיזהר ולהשלים את קריאת שמו"ת לפני סעודת השבת (סעודה שניה של שבת). מלשון הירושלמי נראה שכוונתו היתה שהם יזהרו בדבר שהוא מותר מעיקר הדין, ודבריו הם ל'מצוה מן המובחר' (וכן נקטו רוב הראשונים, אולם יש מהם שהבינו שמדובר בחובה, כגון כלבו סי' לז וארחות חיים הל' שמו"ת, ורקנאטי סי' לד). יש מהראשונים שהבינו שכוונת רבי לא היתה להתייחס לזמן קריאת שמו"ת, ולדעת רבי אף הקורא שמו"ת ביום חמישי, לדוגמא, מקיים את ה'מצוה מן המובחר'. כל כוונתו היתה להזהיר את בניו שלא יאכלו אם הם עדיין לא קיימו את מצות קריאת שמו"ת, שהרי יש חשש שהם ימשכו בסעודתם ויפסידו את המצווה. לעומתם, יש שהבינו שכוונת רבי היא שראוי לקרוא שמו"ת דווקא בשבת לפני הסעודה (כנראה משום שזמן זה סמוך לקריאת התורה בציבור). לדעתם מדובר ב'מצוה מן המובחר', כאמור, אך הם מסכימים שמעיקר הדין ניתן לקרוא שמו"ת גם בזמנים נוספים. נראה שלפי דעתם 'עם הציבור' הוא מושג המתפרש בכמה אופנים, שכולם נכונים, ורבי הורה לבניו לנהוג כאופן החמור יותר, אך גם ההגדרות האחרות ל'עם הציבור' נכונות.
נפנה כעת לברר את שיטות הראשונים והאחרונים בנושא זה.
♦

ב. דעת ראבי"ה ומהר"ם - קריאה ביום השבת

כתב הראבי"ה (מהד' דבליצקי, ברכות סי' כב): "יש מפרשים שדווקא ביום השבת משלים, ויש מפרשים שכל ימות השבוע".
בתשובות פסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנבורג (מהד' מה"ק ח"א, פסקים סי' רמז) כתב: "המשלים ביום שבת ממש יוצא ידי שמים בלי ספק, בין קודם תפילה בין לאחר תפילה או לאחר אכילה. ומצוה לומר כל פסוק שנים מקרא ואחד תרגום בכל שבת, ופסוק דאין תרגום צריך לומר ג' פעמים במקרא. נראה לי שצריך להשלימה ממש ביום השבת, דכל השבוע אין ציבור משלימין לה, ויש אומרים שיוצא סמוך לשבת כגון ביום שישי".
מהמילים "בלי ספק" "נראה לי" משמע שהדבר לא היה מוחלט אצל המהר"ם [ראה גם תשב"ץ קטן (סי' קפה) שהביא על רבו המהר"ם: "שקרא הפרשה ביום חמישי", ומשם כנראה לקחו לתשובות פסקים ומנהגים למהר"ם (חלק הפסקים סי' קח), ובתשב"ץ מהדורת מכון ירושלים ציין המהדיר שכך הוא בדפוס ראשון ובכת"י ורשא אך בכת"י קמברידג' הגירסא "שקרא הפרשה בשבת", ומצאתי שנדפס "בשבת" גם בתשב"ץ מהדורת שניאורסון (סי' פט) ע"פ כת"י לונדון, וכך מצאתי גם בהגהות הסמ"ק מצוריך (על הסמ"ק מצוה קנב), וכעי"ז במנהגים דבי מהר"ם (עמ' 10), עי"ש, ובתשב"ץ מהדורת שניאורסון העיר המהדיר שבכת"י פאריס הגירסא 'בחמישי']. כך גם נראה מדברי המהר"ם המובאים בתשב"ץ קטן (סי' קפד במהד' מכון ירושלים תשע"א, והוא בסי' לו במהד' שניאורסון) שניתן לקרוא עד יום רביעי אם "לא חזר הסדר קודם שבת או בשבת עצמו... ואינו קרוי עבר זמנו", הרי שהביא גם את השיטה שיש לקרוא 'קודם שבת' (וקשה לומר שכוונתו ליום שישי, וראה בבירור הלכה לרב זילבר סי' רפה אות כג). המהר"ם נקט שיש לקרוא בשבת (ואולי אף לפניה) אך כעדיפות שניה סבר שיכול האדם לקרוא עד יום רביעי, ואין זה 'עבר זמנו', כנראה משום שלדעתו יש למינוח 'עם הציבור' שתי משמעויות, ששתיהן נכונות [וכפי שביארנו לעיל בפרקים א-ב (בגיליון יב), בדעת הראשונים הנוקטים שניתן לקרוא עד יום רביעי או עד שמח"ת].
עוד יש להעיר במה שכתב המהר"ם: "ויש אומרים שיוצא סמוך לשבת כגון ביום שישי"[3], שצ"ע מה משמעותה של לשון "כגון" בהקשר זה?! ושמא יש לומר שזו היא דעת רוב הפוסקים, שנוקטים ש'עם הציבור' אינו דווקא בשבת, אלא יוצא גם אם קרא לפני כן, ולא נכנס מהר"ם לפירוט הדעות ביניהם [שיש מהם שאומרים שמיום רביעי הוא 'סמוך לשבת' (הבאנו דעתם לעיל בפרק א', עי"ש), וייתכן שאף אלו האומרים שיכול לקרוא מיום ראשון הוא מטעם שזהו 'סמוך לשבת' (וזה חידוש, והעמקנו בזה יותר בפרק ד), וייתכן שיש הנוקטים שהקריאה בע"ש אינה רק בגלל סברות ע"פ קבלה, אלא גם מטעם שהוא 'סמוך לשבת'. ויש לעיין בכל זה].
שו"ר בספר הלכות שבת בשבת (עח, ה) שכתב שאף דעת ר' שמחה המובאת בהגה"מ (תפילה, יג, אות ש') היא כראבי"ה ומהר"ם: "וכתב רבנו שמחה אע"פ שעיקר מצוה כל פרשה בשבת' עם הציבור אם לא עשה כן ישלים כולם בשמיני עצרת...". אמנם לענ"ד אין כאן ראיה מוחלטת, שהרי ייתכן שמה שכתב "בשבתא" כוונתו לכל ימי השבוע [עוד הביא בספר הלכות שבת בשבת שבספר תולדות אדם (פרק ו', מהד' ירושלים ה'תשמ"ז עמ' קג) הביא מעשה שאירע עם הגאון הנודע ר' זלמל'ה, אחיו של הגר"ח מוולאז'ין, כאשר קרא שמו"ת בליל שבת[4]. כמובן שאין ראיה ממעשה זה, שהרי ייתכן שהנהגתו באותה השבת נבעה מכך שלא הספיק לקרוא שמו"ת לפני כן].
♦

ג. דעת הרקח שבלי הלקט תניא רבתי הריא"ז ור"ד לידא – קריאה בשבת בבוקר

ראינו שהמהר"ם מרוטנבורג כתב: "המשלים ביום שבת ממש יוצא ידי שמים בלי ספק, בין קודם תפילה בין לאחר תפילה או לאחר אכילה". נראה שהוא בא להוציא מדעת הסוברים שיש ענין לקרוא שמו"ת דוקא לפני התפילה בשבת, או דוקא לאחר התפילה לפני הסעודה.
הרקח (הל' שבת סי' נג) כתב: "בשחרית בשבת יקרא הפרשה שמו"ת. בפרק א' דברכות 'לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור... ואפילו עטרות ודיבון וישלימו לו ימיו ושנותיו, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר'. הולכים לבית הכנסת ואומרים ברכות...". לשונו איננה 'בשחרית בשבת קורא/קוראים הפרשה' אלא 'יקרא הפרשה', ומשמע שלא בא לתאר את המנהג במקומו אלא את הנוהג הרצוי לכל אדם, וכתב שיקרא 'בשחרית' דווקא (ומשמע מסדר דבריו שכוונתו 'לפני התפילה'). הא"ר (רפה, סק"ו) אכן כתב שלדעת הרקח יש לקרוא שמו"ת "דוקא בשחרית קודם הליכה לביהכ"נ" (ושו"ר שכ"כ בדעת הרקח גם בבני ציון לגרב"צ לכטמאן).
בשבלי הלקט (סי' עה, וכן בתניא רבתי סי' טו) כתב: "ראוי לכל אדם להסדיר פרשיותיו עם הציבור כל פרשה ופרשה בשבתא, דאמר רב הונא... לעולם ישלים פרשיותיו עם הציבור... יש מפרשין שיקרא הסדר פרשת היום שקורין בשבת קודם שילך לביהכ"נ". ניתן להבין שלדעתו יש לקרוא שמו"ת בשבת סמוך לפני הקריאה בביהכ"נ, ובזה קריאתו היא 'עם הציבור' ממש (ושו"ר שכ"כ בדעתו בבני ציון לגרב"צ לכטמאן). אמנם יותר נראה שהפיסוק בדבריו איננו "שיקרא הסדר... בשבת" אלא יש לפסק "שיקרא הסדר, פרשת היום שקוראים בשבת" ומתי יקראנה? "קודם שילך לבית הכנסת", והכוונה לומר שסוף זמן הקריאה הוא בקריאת התורה של שבת [אך לא התייחס לתחילת זמן הקריאה, וייתכן שלדעתו ניתן לקרוא שמו"ת ביום ראשון, לדוגמא. יש להעיר שלפי"ז לשונו 'קודם שילך לביהכ"נ' סתומה, שהרי לא מבואר לאיזה יום בשבוע כוונתו, משא"כ לפי הביאור הראשון בדבריו]. אכן נראה ששיטת שבלי הלקט מתבארת במקום אחר בספרו (סי' מב וכן בתניא רבתי סי' ו), שם נראה מדבריו שקריאת שמו"ת נועדה כדי להכין את הקריאה בתורה: "ראוי לכל אחד ואחד מישראל להסדיר פרשיותיו שתים ושלש פעמים, שאם יעלה לקרות בתורה תהא קריאתו סדורה בפיו" (אמנם לא כתב שמדובר בקריאת שמו"ת, ולא הזכיר שיקרא תרגום, אך מ"מ נראה שלזה כוונתו. להלן נביא עוד ראשונים שנקטו שיש לסיים את קריאת שמו"ת לפני הקריאה בתורה בציבור – ר' יונה, ריטב"א, ועוד).
לפי שני ההסברים שהבאנו בדעת שבלי הלקט יש לסיים את הקריאה לפני קריאת התורה בשבת, אולם יש לדון בזה, שהרי בהמשך דברי שבלי הלקט (סי' עה) הביא הוא את הירושלמי, המתאר שרבי צוה את בניו לא לאכול בשבת לפני שיקראו את הפרשה, ולפי הנוסח בשבלי הלקט ציווי זה כלול בדברים שאמר רבי לבניו משום 'יראת חטא'. כלומר שזהו רק מחשש שמא ימשך בסעודתו וישכח לקרוא שמו"ת ויגיע לידי חטא. וצ"ע (וראה סתירה דומה כעי"ז בדברי הלקט יושר שנביא להלן, ושם הבאנו שסתירה זו קיימת גם בערוה"ש ומשנ"ב).
ייתכן לתרץ בדוחק שציווי רבי לבניו הוא למקרה שבו הם לא הספיקו לקרוא שמו"ת לפני הקריאה בציבור. אכן, נראה יותר לתרץ ששבלי הלקט הביא 'יש מפרשים' אך לא סבר כמותם.
בפסקי הריא"ז (ברכות, פרק א אות יח) כתב: "ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר לקרותן כולם או בתחילת השנה או בסוף השנה, אלא כל פרשה ופרשה קורא בשבת שלה קודם קריאת הציבור. ונראה בעיני שאף אם קורא הפרשה בתוך ימי השבוע שלה הרי זה כמשלים עם הציבור". ייתכן לפרשו כך: בתחילה הביא את השיטה הפשוטה, לפיה יש לקרוא 'עם הציבור' ממש, בסמוך לקריאת הציבור בשבת, כלומר בשבת בבוקר לפני הקריאה בציבור. אח"כ הוסיף שנראה לו לחדש שכל השבוע נחשב 'עם הציבור'. אולם ניתן לפרש את דברי הריא"ז באופן שונה: בפתיחת דבריו הגדיר הוא שזמן הקריאה הוא 'בשבת שלה', וסיום הזמן הוא ב'קריאת הציבור' (ולא ב'מנחה של שבת'). אח"כ פירט הריא"ז מהו 'בשבת שלה' ונקט שהוא במשך כל השבוע (וכבר הבאנו שנראה שזו גם דעת שבלי הלקט סי' מב ותניא רבתי סי' ו, שסיום זמן שמו"ת הוא בקריאת התורה בשבת, וכן ראיתי בתלמידי ר' יונה ברכות דף ד ע"ב מדפי הרי"ף: "ישלים פרשיותיו עם הציבור – כלומר שקודם שיקראו הציבור הפרשה בביהכ"נ יקרא אותה בביתו, בין בשבת עצמו בבקר בין בכל אותו שבוע", וכן בריטב"א ברכות ח ע"א, ובמשנ"ב רפה סק"ט כתב שטוב להחמיר כשיטתם[5]. ונראה שכך נקטו גם הסוברים שטעם חובת שמו"ת הוא כהכנה לקריאה בתורה - מנורת המאור לר"י אבוהב הראשון נר שלישי כלל ג חלק ו פרק ב, וכן הוא בהגהות הגרא"מ מפינסק לברכות ח ע"ב, ובתרוה"ד שו"ת סי' כגביאר שכך גם שיטת הר' חננאל, וכעי"ז בתשובות בעלי התוס' מהד' נ"י תשי"ד סי' טז עמ' 65. לעומת זאת, לפי הטעמים האחרים שהובאו בראשונים למצות קריאת שמו"ת - תרוה"ד שם בשם ר' שמחה, ובר"י מלוניל ברכות ח ע"ב, ובהקדמה לספר החינוך, ובלבוש ריש סי' רפה, ועוד - מסתבר שאין ענין לסיימה דוקא לפני הקריאה בציבור).
להלן אות ה' נביא שהמנהג הנזכר בראשונים רבים היה לקרוא שמו"ת בשבת בבוקר לפני שחרית. הבאנו שם שיש מי שהבין שכוונת הראשונים איננה רק לתאר את המנהג אלא להורות שכך ראוי לנהוג.
שוב מצאתי שהרה"ג ר' דוד לידא[6] הרבה להביא בספרו מדברי האר"י הקדוש, אך לענייננו הביא את מנהג העולם לקרוא ביום שישי, מנהג שהוא ע"פ האר"י, וכתב שעדיף לקרוא בשבת: "נהגו העולם לקרוא בערב שבת שמו"ת... אבל מצוה מן המובחר הוא לקרות שמו"ת ביום השבת בבוקר, וזהו המשלים פרשיותיו עם הציבור. ואם עבר ולא קרא - זמנן עד קודם אכילת שחרית בשבת" (שומר שבת, דיני ערב שבת סי' ט, הובא בבירור הלכה).
הגרש"ז אוירבאך היה "מתחיל בליל שבת בביתו ומשלימן לעת קריאת התורה בצפרא דשבתא" (שלמי שבת מאת הרב טוביה פריינד, ירושלים ה'תשע"ז, פרק עה עמ' שפט, וספר חכו ממתקים עמ' קעה). מסתבר שהקפיד לסיים את הקריאה בשבת בבוקר, בגלל המקורות שהבאנו לעיל, וכנראה נקט שדי 'להשלים' ולסיים את הקריאה אז, ואין צורך לקרוא את כל הפרשה באותה השעה. אמנם ניתן להציע הסברים אחרים (לדוגמא: מכיון שלא היה לו די זמן בשבת בבוקר כדי לסיים בנחת את כל הפרשה, ומכיון שמדובר בחומרא, לכן הסתפק בהשלמת הפרשה בבוקר. ייתכן שקוצר הזמן הוא גם הגורם לכך שהתחיל את הפרשה בליל שבת ולא בשישי, אף שמסתבר יותר שנהג כך משום שהעדיף שכל הקריאה תתבצע במהלך השבת).
♦

ד. הבנת רוב הראשונים בדברי ר' יהודה הנשיא

ראשונים רבים מזכירים בשם הירושלמיה) שרבי ציווה את בניו לסיים את הפרשה לפני סעודה שניה, אך רובם ככולם הבינו שאין כאן הגדרה אימתי יש לקרוא שמו"ת אלא זה הוא הידור העוסק בדיני סעודת שבת, ולפיו יש לסעוד רק לאחר שקרא שמו"ת (והוא מחשש שמא יימשך בסעודתו וישכח מלקרוא שמו"ת – או"ז ח"א סי' יב, וכן משמע מנוסח הירושלמי שבשבלי הלקט ובתניא רבתי, שהוא משום 'יראת חטא', וכ"כ בלקט יושר ח"א, עמ' 54, מהד' מכון ירושלים עמ' קטו אות ה'. ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ', כתב, שהטעם הוא משום זריזין מקדימין למצוות, וראה עוד טעם בא"א מבוטשאטש וטעם נוסף בעטרת צבי סק"ה, הובאו כולם בספר קריאת שמו"ת והלכותיה, ולפי כל הטעמים אין ענין לקרותה דווקא בשבת, ושו"ר טעם נוסף בשו"ת עשה לך רב ח"ד סי' לח, עי"ש). גם מי שקרא שמו"ת במהלך ימות השבוע קיים את ההידור, שהרי סעד רק לאחר שקיים את המצוה לקרוא שמו"ת[7](הערנו לעיל שמלשון הירושלמי הנ"ל משמע שדברי רבי לבניו הם ל'מצוה מן המובחר', וכך נקטו רוב הראשונים, אולם יש מהם שהבינו שמדובר בחובה, כגון כלבו סי' לז, ארחות חיים הל' שמו"ת ורקנאטי סי' לד).
♦

ה. המנהג לקרוא בשבת

ראשונים רבים כתבו שהמנהג בימיהם היה לקרוא בשבת (בספר העיתים סי' קעד כתב שנהגו בכמה מקומות לקרוא אחרי שחרית לפני קריאת התורה, וכתב שהמנהג לקרוא בבית לפני שחרית אינו טוב כיון שהדבר גורם להפסיד זמן ק"ש, והביא בשם רע"ג שקוראים אחר שחרית לפני הקריאה, וכן משמע בסדר רע"ג. במחזור ויטרי סי' קיז מובא שקוראים 'בשחרית של שבת', ומשמע מסדר הדברים שקראו לפני שחרית. בספר האורה לרש"י סי' נו מובא שהיו קוראים אחר שחרית לפני הקריאה. בספר המנהיג הל' שבת סי' ל' עמ' קנח נאמר: "ומנהג צרפת [וי"ג: ספרד] ופרובנצא בשחרית בשבת לפני ביהכ"נ להשלים פרשת היום שמו"ת... ויש מקדימים בערב שבת". בכלבו סי' לז ובארחות חיים הל' שמו"ת הביאו: "בשבת בשחרית נהגו להשכים ולסדר כל אחד סדר השבוע בביתו שמו"ת... וכתב ה"ר מאיר מי שלא חזר הסדר שמו"ת קודם שבת או בשבת עצמה יכול לחזרה בשבת עד יום רביעי, ואינו קרוי עבר זמנו... אמנם מ"מ צריך לחזרה קודם אכילה, כדאיתא בירושלמי שלשה דברים ציווה רבי את בניו אל תאכלו ביום השבת עד שתחזרו כל הפרשה". ברור מלשונם שהקריאה לפני שחרית אינה אלא תיאור המנהג בפועל, וכך גם מוכרח ממה שהביאו אח"כ מדברי מהר"ם שניתן לקרוא לכתחילה "קודם שבת" ולא כתבו שמהר"ם חלק בזה. מה שכתבו הכלבו והארחות חיים בשם הירושלמי נראה שאין כוונתם שיש לקרוא דוקא בשבת בבוקר 'קודם אכילה', שהרי כאמור ממהר"ם לא משמע כך, אלא כוונתם שיש לסעוד רק אם כבר קיים את הקריאה, ומשמע מלשונם שאין זה ל'מצוה מן המובחר' אלא שכך 'צריך' מעיקר הדין. בר' יונה ברכות דף ד ע"ב מדפי הרי"ף: "יקרא אותה בביתו בין בשבת עצמו בבוקר בין בכל אותו שבוע", וכנראה רמז למנהג שהיה בימיו). מלשון הראשונים הללו נראה שהם רק מתארים את המנהג ולא מורים כיצד יש לנהוג (וכבר הערנו שכך נראה להוכיח מהכלבו וארחות חיים, ונראה להוכיח כך גם מהאו"ז הל' שבת סי' מ"ב, שהביא את המנהג לקרוא בשבת לפני התפילה, אך בהמשך דבריו כתב שניתן לקרוא גם לאחר מוסף לפני הסעודה[8], ובהלכות ברכות סי' יב כתב שניתן לקרוא מיום ראשון. כך גם משמע לענ"ד מלשון הרשב"ץ לברכות[9]), וכך נראה שסברו הבית יוסף והב"ח ועוד ראשונים ואחרונים (שהרי הב"י והב"ח, וכמותם עוד ראשונים ואחרונים, הביאו את דברי הכלבו, אך לא הביאו שלפי שיטתו יש לקרוא דווקא בשבת, ומכאן שסברו שהכלבו רק תיאר את המנהג בימיו).
הלבוש כתב שניתן לקרוא שמו"ת מיום ראשון, ועל זה העיר הא"ר (רפה, סק"ו) ש"הכלבו (סי' לז) והרקח (סי' נג) ושאר פוסקים כתבו דוקא בשחרית קודם הליכה לביהכ"נ". הרי שהא"ר הבין שהראשונים הנ"ל לא רק ציינו את המנהג בימיהם אלא סברו שראוי לקרוא שמו"ת דווקא אז. לא מצאתי חבר להבנת הא"ר, ולא זכיתי להבין כיצד הכניס כך בלשון הכלבו, ודבריו מחודשים כנ"ל (שו"ר שבבני ציון לגרב"צ לכטמאן הקשה כעי"ז על הא"ר).
[לדעת הראשונים, כפי שהבינם בא"ר, יש להבין כיצד רבי הורה לבניו שיקראו שמו"ת לפני סעודת השבת? ייתכן לומר שלדעתם גם אחרי שחרית הוא זמן ראוי, ולמונח 'עם הציבור' יש כמה פירושים נכונים. ייתכן לומר שהראשונים הללו הבינו שבזמן רבי סעדו מיד לאחר התפילה, ולכן כשרבי אמר 'לפני הסעודה' כוונתו הייתה 'לפני התפילה'. או שמא להיפך – בזמן רבי לא סעדו מיד לאחר התפילה אך כך נהגו בזמן הכלבו, ולכן הכלבו לא כתב שיש להשלים את הפרשה לפני הסעודה אלא כתב להשלימה לפני התפילה (ראה גם באו"ז שבת סי' מב: "קודם אכילה יש לו להשלימה, הלכך יש לו להשלימה קודם בית הכנסת"). לענ"ד שני הפירושים האחרונים דחוקים מאוד].
♦

ו. המחלוקת בהבנת דברי הטור

הטור כתב ש"מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור... ומצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת".
הבנת הב"י בדעת הטור: הב"י כתב שלדעת הטור גם אם "הקדימו וקראוה קודם השבת" הרי זה "בכלל מצוה מן המובחר", כל עוד אכילתו איננה לפני סיום הקריאה. לדבריו, הטור הבין את דברי ר' יהודה הנשיא כפי ההבנה המקובלת שהבאנו לעיל[10].
הבנת הב"ח בדעת הטור: הב"ח (ס"ק ב) כתב שמדברי הטור משמע "דלאחר האכילה אינו מצוה מן המובחר, אבל בערב שבת נמי הוי מצוה מן המובחר", ונראה שנקט שלדעת הטור רק בשבת או בערב שבת הוא מצוה מן המובחר[11].
הבנת ערוה"ש בדעת הטור: בערוה"ש (סק"ט) כתב שלפי הטור אף ביום שישי אינו מצוה מן המובחר אלא רק בשבת (וצ"ע, שהרי לפני כן הביא ערוה"ש שטעמו של רבי הוא כדי שלא יגרר באכילתו, וזהו הטעם המובא באו"ז ח"א סי' יב ועוד ראשונים, ובפשטות לפי טעם זה אין ענין לקרוא שמו"ת דווקא בשבת לפני הסעודה, אלא הענין הוא לאכול רק לאחר ביצוע מצוות הקריאה, שיכולה להיעשות בכל משך השבת או אף השבוע. וראה סתירה דומה בדברי הלקט יושר שנביא להלן, שאף הוא ביאר את דברי הטור כמו ערוה"ש, ושם הבאנו שסתירה זו קיימת גם בשבלי הלקט ומשנ"ב. ניתן לתרץ בדוחק שערוה"ש הבין שהטור סבר שמצוה מן המובחר לקרוא בשבת משום שזהו 'עם הציבור', אלא שעליו לסיים לפני הסעודה בגלל דברי רבי לבניו).
♦

ז. דעת הב"י בשם הגה"מ

הב"י כתב שלדעת הטור גם אם "הקדימו וקראוה קודם השבת" הרי זה "בכלל מצוה מן המובחר" כל עוד אכילתו איננה לפני סיום הקריאה. לדבריו, הטור הבין את דברי ר' יהודה הנשיא כפי ההבנה המקובלת שהבאנו לעיל. הב"י ממשיך מיד וכותב: "ומדברי ההגהות (הגה"מ תפילה יג, כה, אות ש') נראה קצת דדוקא בשבת קודם אכילה הוא דהוי מצוה מן המובחר ולא קודם לכן". כלומר – משמע קצת מההגה"מ שכוונת רבי היתה שיש ענין לקרוא שמו"ת דווקא בשבת, ודווקא בזמן הסמוך לסעודה השניה לפניה (וראה כאן בהערה בענין דעת החזו"א[12]).
ולא זכיתי להבין מדוע 'נראה קצת' כך מההג"מ (ושו"ר שגם בבני ציון לגרב"צ לכטמאן הקשה כעי"ז), ולכאורה מלשון ההג"מ נשמע איפכא, שכל השבוע הוא מן המובחר ובלבד שיסיים לפני הסעודה, שהרי הרמב"ם כתב שיקרא שמו"ת "בכל שבוע ושבוע" ועל זה כתב בהגה"מ: "וכן פירש ר"י שכל השבוע הוי [משלים] עם הציבור, וזמן השלמה מכיון שהתחילו לקרות הפרשה בשבת במנחה, ולא דמי להא דאמרינן בעלמא מרביעי ואילך 'קמי שבתא' וכו' (עד כאן דברי ר"י), וק"ל. ולפיכך כתב באור זרוע שמלמדי תינוקות וכיוצא בהן אין צריכין לחזור ולקרות בשבת, שהרי השלימו בשעה ראויה להשלים. וזמן השלמה קודם אכילה בשבת, כדאיתא במדרש שזה אחד משלשה דברים שצוה רבי את בניו להשלים קודם אכילה. אכן בדיעבד אם לא השלים קודם אכילה יכול להשלים עד רביעי בשבת, כך מצאתי בשם מורי (המהר"ם מרוטנבורג) רבנו זצ"ל".
אולי הב"י דייק זאת מכך שבהג"מ כתב שרבי צווה את בניו "להשלים קודם אכילה" בלשון חיובית, ושינה מלשון הירושלמי, שנקט לשון הימנעות "אל תאכלו בשבת עד שתקראו הפרשה". לפי הבנה זאת, אולי כוונת הב"י היא לומר שניתן לומר כך גם בדעת הטור, שהרי אף הטור נקט כלשון ההג"מ וכתב בלשון חיובית "ומצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל".
נעיר כי לפי מה שבדקתי כמעט כל הראשונים נקטו לשון הימנעות (תוס', ר"י שירליאון, רא"ש, נימוק"י, סמ"ג עשין יט, כלבו סי' לז, שבלי הלקט עה, תניא רבתי טז, אור זרוע ברכות יב, רשב"ץ לברכות) ורק בר' ירוחם (נתיב ב חלק ג) כתב בלשון חיובית: "וצריך לגומרה בשבת קודם אכילה, וכן בירושלמי צוה רבי לבניו, ומ"מ אם לא גמרה קודם אכילה יכול לגומרה אחר אכילה". גם במרדכי נקט לשון חיובית, ואכן להלן נביא שהב"ח סבר שלפי המרדכי יש ענין לקרוא דווקא בשבת.
ניתן לומר שהדיוק של הב"י מדברי ההגה"מ הוא אחר: הב"י דייק זאת מכך שההג"מ כתב ש"בדיעבד אם לא השלים קודם אכילה יכול להשלים עד רביעי בשבת", ולא כתב "בדיעבד אם לא השלים בשבת יכול...", ומשמע שלדעתו העניין לקרוא לפני האכילה אינו כדי להימנע מאכילה לפני קיום המצוה אלא משום שזמן המצוה מסתיים אז (יש להוסיף: קטע זה בהגה"מ הוא בשם רבו המהר"ם מרוטבורג, וכבר הבאנו לעיל שהמהר"ם הסתפק שמא יש לקרוא דווקא בשבת). לפי הבנה זאת, כוונת הב"י היא שהטור לא נקט כדעת ההג"מ, שהרי הטור כתב שיקרא עד מנחה של שבת (וראה גם במה שנביא להלן בדעת הב"ח).
ההסבר השני שהבאנו בדברי הב"י הוא דחוק, שהרי הב"י כתב שזהו רק ל'מצוה מן המובחר', ואם כך עדיין דברי ההגה"מ תמוהים: מדוע אדם שלא הספיק לקיים את ה'מצוה מן המובחר' יקפוץ ישר ל'דיעבד' של קריאה עד יום רביעי?! הרי עליו לנסות לפני כן למהר ולקרוא כל עוד הגיע זמן המנחה, כדי להספיק לפחות את עיקר הדין! יש עוד קשיים על הסבר זה, ולכן נראה להסביר את הב"י כפי ההסבר הראשון שהבאנו [ולפי"ז נראה שמש"כ ההגה"מ "אם לא השלים קודם אכילה יכול להשלים עד רביעי" הוא אכן שיטפת הלשון, וכוונתו לומר "אם לא השלים בשבת", וכלשון תלמיד נוסף של המהר"ם, בתשב"ץ קטן (סי' קפד במהד' מכון ירושלים תשע"א, והוא סי' לו במהדורת שניאורסון): "ואומר (המהר"ם): מי שלא חזר הסדר שמו"ת קודם שבת או בשבת עצמו - יכול לחזור אחר השבת עד יום רביעי בשבת"].
♦

ח. דעת ה'מדקדקים' שהביא הב"י

הב"י מסיים: "וראיתי המדקדקים שמתחילים לקרותה בע"ש וגומרים אותה בשבת".
מסתבר שמנהג ה'מדקדקים' מבוסס על דברי המגיד אל הב"י הנזכרים במגיד מישרים (משלי כג ו, הובאו במג"א סק"ו): "ואיבעי למשרייתא בערב שבת ולמגמר יתא בשבתא קודם סעודת שחרית" (וכן משמע קצת מלשון הביאו"ה ד"ה 'קודם שיאכל' שדברי הב"י הם ע"פ המגיד מישרים).
כך מסתבר לפרש, אמנם במק"א הערנו שאולי ניתן לומר שכוונת הב"י היא ש'המדקדקים' חששו לדעת ההג"מ, ואף שלפי ההג"מ יש לקרוא את כל הפרשה בשבת, מ"מ 'המדקדקים' הסתפקו רק בהשלמתה בשבת.
אפשר לומר שהמדקדקים הבינו, ואולי גם הב"י הבין כך, שלדעת ההג"מ אין עניין לקרוא את כל הפרשה בשבת אלא רק לסיימה בשבת, ודייקו כך מהלשון 'להשלים' עם הציבור, כלומר לסיים [וכן ניתן אולי להבין מר' ירוחם, שכתב ש"צריך לגומרה בשבת קודם אכילה, וכן בירושלמי צוה רבי לבניו", ובהמשך דבריו בעניינים אחרים הוא נוקט לשון "שיכול לקרותה עד יום רביעי" ולא לשון 'לגומרה" (יש ראשונים נוספים שנקטו לשון 'לגמור', כגון תוס' ורא"ש ונימוק"י וסמ"ג ואו"ז, ורשב"ץ, אך נראה שכוונתם 'לקרוא', וכן מוכח באו"ז)]. עוד ראה לעיל סעיף ז' בהערה שהחזו"א היה מסיים את הקריאה בשבת (וראה בנימוקי יוסף ברכות שכתב "ומדאמרינן לשון 'ישלים' יש מדקדקים שרשאי לקרוא מעט מעט...").
♦

ט. הפסיקה בשו"ע

בשו"ע מחולק נושא זמן הקריאה לשני סעיפים: בסעיף ג עוסק השו"ע בתחילת הקריאה, ומזכיר רק את הדעה שניתן לקרוא כבר מיום ראשון. בסעיף ד' עוסק השו"ע בסיום הקריאה ומזכיר את הדעות השונות, כשהוא פותח בכך ש"מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל". מכך נראה שהשו"ע נקט שה'מצוה מן המובחר' אינה נוגעת לנושא תחילת זמן הקריאה אלא רק לכך שיש לסיים את הקריאה לפני הסעודה, ודלא כפי ש'נראה קצת' לב"י מדעת ההג"מ. הב"י הכריע כפי שהבין הטור את דברי ר' יהודה הנשיא (וכן הבינו רוב הראשונים), ולא כפי ש'נראה קצת' שהבין בהגה"מ.
אמנם ראיתי כעת במקור חיים (לבעל החוות יאיר, סימן רפה) שכתב: "מצוה מן המובחר – יותר מבערב שבת, בית יוסף וב"ח (להלן נביא שדעת הב"ח היא שראוי לקרוא דוקא לפני הסעודה), משא"כ דעת האר"י, כמו שכתב בספר הכוונות ובשל"ה ובהגהת מגיד מישרים". הרי שלדעתו השו"ע פסק ע"פ ההג"מ לקרות בדווקא לפני סעודת השבת[13].
באשל אברהם מבוטשאטש כתב על דברי השו"ע: "קודם שיאכל – אודות צוואת רבנו הקדוש לקרות שמו"ת בכל שבוע קודם אכילה בשבת קודש, נראה שהכוונה בזה אכילת הסעודה דשחרית, שהרי 'עם הציבור' צריך להשלים, והיינו עד זמן קריאת ס"ת הקדושה בשבת שחרית". מלשונו נראה שלפי דברי רבי יש לקרוא שמו"ת דווקא בשבת בבוקר לפני הקריאה בציבור (ולמרות שרבי אמר 'לפני הסעודה' כוונתו 'לפני הקריאה'), שהרי בזה מקיים האדם את הציווי 'להשלים פרשיותיו עם הציבור'. נראה שלדעתו זו כוונת השו"ע. בהמשך הוסיף: "ועל כל פנים הכוונה שלא לאכול קודם השלמתו עם הציבור. ואנו שנוהגים להשלים כל פרשה בערב שבת קודש... הקפידא על אכילה היא גם כן רק על סעודת שחרית דשבת קדש... והנוהגים להשלים שמו"ת בערב שבת קודש טעמם רק מצד הטרדות וחפזון זמן התפילה בשחרית (-של שבת) ונחיצת הסעודה אחר כך, ובלילה אין לקרוא לאור הנר (-ולכן אין אפשרות לקרוא שמו"ת בליל שבת). ומהסדר שבטור ושו"ע בקריאת ס"ת הקדוש בשבת ואח"כ כתוב דיני השלמת הפרשה משמע גם כן כנ"ל דהיינו שגם בבחינת מדת חסידות לכתחילה ראוי להשלים עד סעודת שחרית".
♦

י. דעת הב"ח בשם המרדכי

הב"ח (סק"ב) הביא שלדעת המרדכי 'עם הציבור' הוא דווקא "בשבת בבוקר וקודם אכילה, דבאותה שעה משלימים הציבור, ומצוה מן המובחר להשלים עם הציבור דוקא לא מלפניו ולא מאחריו", ולדעתו זו כוונת רבי בצוואתו לבניו.
זו לשון המרדכי מסכת מזוזה (סי' תתקסח): "אם חזר הפרשה מיום הראשון יצא, כיון שכבר התחילו הפרשה במנחה מיקרי שפיר 'עם הציבור', ומיהו עיקר המצוה לחזור קודם אכילה בשבת, שהוה ליה משלשה דברים שצוה רבי את בניו חזרו הפרשה קודם אכילה...". לפי"ז כך יש לפרש גם בלשון המרדכי ברכות (סי' יח): "נראה דכל השבוע מכיון שהתחיל לקרות הפרשה דהיינו משבת ממנחה ואילך עד שבת הבאה נקרא 'עם הציבור'... ומצוה להשלימה בשבת קודם אכילה, והכי איתא במדרש שצוה רבנו הקדוש את בניו שלא יאכלו בשבת עד שיחזרו כל הפרשה".
נראה שלפי המרדכי יש שתי רמות של 'עם הציבור' – המובן הפשוט שלפיו יקרא כל השבוע, ויש גם רמה גבוהה יותר, שהיא 'עיקר המצווה', לפיה יקרא 'עם הציבור' ממש, כלומר בשבת לפני הסעודה. [אעיר כי המרדכי, כמו גם ההגה"מ, היו תלמידיו של המהר"ם, שהסתפק בדין זה כמובא לעיל. לפיכך, ייתכן לומר שה'מצוה מן המובחר' לקרוא בשבת היא כדי לצאת מן הספק שעורר המהר"ם. אמנם הסבר זה אינו נראה מלשון המרדכי. זאת ועוד, לדעת מהר"ם אין הבדל מתי יקרא במהלך השבת, ולשיטתו אין ענין לקרוא דווקא לפני הסעודה].
הבנת הא"ר בדעת הב"ח: הלבוש (רפה, ה) כתב ש"יכול לקרוא שמו"ת בשעת קריאת התורה" (אף אם אינו קורא מילה במילה עם הש"ץ), ועל זה העיר בא"ר (סק"ח): "מב"ח סוף סימן זה (סק"ב) משמע שזה מצוה מן המובחר". ייתכן שהא"ר הבין שמש"כ הב"ח 'בשבת בבוקר וקודם אכילה' כוונתו בשעת קריאת התורה. נראה יותר שהא"ר הבין שבתחילה הביא הב"ח את דעת המרדכי שיקרא לפני התפילה, ואח"כ הוסיף הב"ח את דעתו שלו לפיה יש לקרוא ממש עם הש"ץ (וכפירוש זה משמע באליה זוטא רפה, ג). המאמר מרדכי (רפה, סק"ג) והביאו"ה (רפה, ד"ה 'יכול לקרות') דחו את דברי הא"ר, וכתבו שההבנה בב"ח איננה כדברי הא"ר, אלא כוונת הב"ח היא שיקרא בשבת בבוקר לפני הסעודה (להלן הבאנו שהמאמר מרדכי והביאו"ה הבינו שכוונת הא"ר היא לקריאת שמו"ת מבלי לעקוב אחרי הש"ץ, אולם הערנו שייתכן שהא"ר התכוון לקריאת שמו"ת מילה במילה עם הש"ץ. עוד ראה בבני ציון לגרב"צ לכטמאן, שהקשה על הבנת הב"ח בדעת המרדכי, ולהבנתו המרדכי כלל לא סבר שראוי לקרוא דוקא בשבת).
♦

יא. דעת הלקט יושר

בלקט יושר (הלכות יום השבת, עמ' 54, מהד' מכון ירושלים עמ' קטו אות ה') כתב שניתן לקרוא שמו"ת במשך כל השבוע "אבל מסתמא סמוך לשבת או בשבת גופיה קודם אכילה – עדיף טפי, וכן מצאתי באו"ח סי' רצב (אצלנו בטור הוא בסימן רפה) וזה לשונו: 'מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם אכילה' וכו' עי"ש. וכן ראיתי בתוס' דברכות, משום שמא יאכל הרבה והיה מתעצל במצוה". עד כאן.
ודבריו צ"ע, שהרי בראשית דבריו משמע שיש מצוה מן המובחר לקרוא דוקא בשבת לפני האכילה (או סמוך לשבת, בדומה לדברי המהר"ם), וזה פירוש דברי רבי לבניו, אולם בהמשך הביא הלקט יושר שהטעם הוא כדי שלא יימשך באכילה, ולפי טעם זה גם מי שקורא במהלך השבוע מקיים מצוה מן המובחר (ולעיל מצאנו סתירה דומה בדברי שבלי הלקט סי' עה, ובדברי ערוה"ש סק"ט, ובדברי משנ"ב סק"ט בדעת האו"ז). שמא יש לתרץ שלדעתו רצוי לקרוא בשבת, שהרי זוהי קריאה 'עם הציבור', ומדברי רבי לבניו למד שלא כל השבת ראויה לקריאה אלא רק עד לסעודה, וטעם הדבר הוא כדי שלא יימשך בסעודתו ויפסיד את הקריאה (ובהערה כאן עסקנו בדעת החיי אדם[14]).
♦

יב. דעת האר"י הקדוש

בשער הכוונות (דף סב ע"א) העיד מהרח"ו על האר"י הקדוש: "היה דוחק עצמו לקרותה ביום שישי... זולת אם אירע לו שום אונס גדול מאוד שאז היה קורא הפרשה שמו"ת אחר סיום תפילת שחרית דיום השבת קודם סעודת השבת, כמו שצוה רבנו לבניו, ולא כמו אותם הקוראים אותה באמצע תפילת שחרית דשבת". נראה שהבין שדברי רבי לבניו כוונתם בדווקא, שיש ענין לקרוא אחר מוסף לפני סעודת השבת (ולכן התנגד לקריאתה באמצע תפילת שחרית, ומש"כ 'תפילת שחרית' כוונתו כולל מוסף, וכן הנוסח בפרי עץ חיים "אחר התפילה קודם האכילה"), אלא שלפי האר"י זוהי עדיפות שניה למי שלא יכול היה לקרוא ביום שישי.
♦

יג. דעת הפרישה והא"ר והסמ"ק – מילה במילה עם הש"ץ

לפני שנעסוק בדעות שנוקטות ש'ראוי' לקרוא שמו"ת מילה במילה עם הש"ץ, נקדים ונעיין בשאלה קודמת – האם בכלל 'מותר' לאדם לעסוק בזמן קריאת התורה בעניינים אחרים, ובפרט בקריאת שמו"ת?
♦

א. קריאה במקום אחר מהש"ץ

יש מחלוקת האם מותר לקרוא שמו"ת במהלך קריאת התורה, כאשר האדם קורא במקום אחר בפרשה מהמקום בו אוחז הש"ץ, כגון שהש"ץ קורא את עליית 'ראשון' ובאותו זמן האדם קורא את 'שישי'.
האו"ז ורוב הראשונים התירו זאת, ונימקו זאת בכך שהאדם עוסק באותו ענין שבו הציבור עוסקין (או"ז ח"א הל' ק"ש סי' יא, ושכך היה נוהג ר"י החסיד, והובאו דבריו במרדכי ברכות יט, ובהגה"מ תפילה יב, ז, ובהגהות אשר"י ברכות פ"א סי' ז, ובאגודה ברכות סי' יח, ובתרוה"ד שו"ת סי' כד[15]; סמ"ק סי' קנה, והביאוהו בכלבו סי' כ' ובארחות חיים הל' קריאת ס"ת אות לג; אולי כך גם בראבי"ה[16]), וכך פסק השו"ע מעיקר הדין (או"ח קמו, ב, שכך הוא מעיקר הדין, וכך סתם בשו"ע רפה, ה, ובמטה יהודה קמו סק"ז כתב שכך נהגו רוב המדקדקים).
אמנם, המהר"ם מרוטנבורג נקט שאין לקרוא שמו"ת במהלך קריאת התורה (הגה"מ שם בשם המהר"ם, וכן בתשב"ץ קטן סי' קפג בשם המהר"ם. אולי זו גם כוונת שבלי הלקט סו"ס לט בשם רבו, ואף שנראה שכוונתו לקריאה בסתם ספר, מ"מ נראה מטעמו שכך יהיה הדין גם לגבי קריאת שמו"ת שלא במקום בו קורא הש"ץ) והשו"ע חשש מעט לדעתו, וכתב שנכון לכל מדקדק בדבריו לכוון ולשמוע את הקריאה מפי הש"ץ (שו"ע או"ח קמו, ב, ועי"ש במשנ"ב[17], ומדברי שו"ת הרדב"ז ח"ח סי' פא ניתן לדייק שהרדב"ז הורה כן לכולם, ולא רק למי ש'מדקדק במעשיו').
רוב האחרונים פסקו כשו"ע[18], אך יש מהם שחלקו עליו ואסרו את הדבר (פר"ח קמו סק"ב. בספר עמודי שי לרב מנדלבאום עמ' נא-נב ציין שבקיצוש"ע כג, ג השמיט את ההיתר שנזכר בשו"ע, ודייק העמודי שי שזו גם דעת עוד אחרונים). בזוהר מובא שיש לשתוק במהלך הקריאה וע"פ זה כתב השל"ה שאין לקרוא שמו"ת במהלך הקריאה (של"ה מסכת שבת נר מצוה אות יג כתב שישתוק וישמע מהש"ץ, וכן כתב השל"ה במסכת תמיד ענין ספר תורה וענין בית הכנסת אות עב, ושם הביא אח"כ את לשון השו"ע. מעניין לציין כי לעומת זאת מצאתי בספרו של 'מקובל גדול' שהתיר את הדבר[19]) וכן נהג הגר"א (מעשה רב אות קלא. דברי הפר"ח, השל"ה והגר"א הובאו במשנ"ב, ואינני יודע האם יש מכך ראיה שהכריע כדעתם). כמובן שכך גם יסברו הדעות שנביא בהמשך שהתנגדו אף לקריאה מילה במילה עם הש"ץ (תורת שבת; יוסף אומץ; וכן נראה מהחיד"א בלדוד אמתו מדברי רי"ל פוחביצר; אולי כך דעת המעורר ישנים).
♦

ב. קריאה מילה במילה עם הש"ץ

המשנ"ב כתב שאם האדם קורא בלחש את הפרשה מילה במילה יחד עםהש"ץ – בזה אין צורך להחמיר (משנ"ב רפה, ס"ק יד[20]), ונראה שכוונתו לומר שכיון שבמקרה זה אף לדעת המהר"ם אין בעיה, ולכן בזה יפסוק השו"ע שאף ה'מדקדק בדבריו' יכול להקל, ולדעת המשנ"ב אין לחשוש לדברי השל"ה והגר"א, שאסרו אף במקרה שכזה ע"פ הזוהר[21] (במגן גיבורים אלף המגן קמו, סק"ו כתב ש"אפשר דעם הש"ץ ודאי מותר", ונראה שכוונתו לומר כפי שהסברנו את המשנ"ב[22]. יש להעיר שלדעת השל"ה והמקובלים ראוי לקרוא שמו"ת ביום שישי, ומובן לפיכך מדוע לדעתם בשבת יש להקשיב לקריאת הש"ץ מבלי לקרוא עמו. נראה שדברי השל"ה והגר"א הם ע"פ שיטת הזוהר והמקובלים, שהובאו בכה"ח קמו ס"ק טז וס"ק יח, שנקטו שבקריאה יש לשתוק לגמרי. שו"ר שמהר"ח הכהן, תלמידו של מהרח"ו, כתב בספרו מקור חיים, טור פטדה סי' רפה סק"ה שע"פ הזוהר אין לקרוא עם הש"ץ. להלן נביא שצ"ע מדוע הב"י והמשנ"ב לא חששו לדעת הזוהר, עיין להלן).
כמה אחרונים אף כתבו שמומלץ לקרוא בלחש עם בעל הקורא (אף אם כבר השלים לקרוא 'שנים מקרא'), שהרי ע"י כך יכוון לבו טוב יותר לקריאת הש"ץ, ונראה שכך הכריע במשנ"ב (מטה משה סי' רנ; שלחן עצי שיטים סי' ו סו"ס ה; בדברי חמודות ברכות פ"א אות לט הביא שכך מנהג העולם, כדי שוודאי יצאו ידי חובת הקריאה, שהרי בקריאה בפיו יוצא אף אם לא כיוון לבו, וגם משום שקריאה חשובה משמיעה; בשעה"צ קמו יז כתב שכך דעת הלבוש רפה ה, וצ"ע[23],וכך נראה שנקט לעיקר במשנ"ב רפה, ס"ק יד, ובמשנ"ב קמו ס"ק טו[24]. ראה גם קיצור ההלכות למקור חיים[25]. נראה לענ"ד שכך יש להסיק גם מדברי שו"ת הרדב"ז ח"ח סי' פא, ומשמע קצת מדבריו שכך היה המנהג, וטעמו משום שיש ענין לבטא בשפתיים ולשתף את כל האיברים בקריאה, וגם עי"ז יוכלו לתקן את הש"ץ אם יטעה. בארחות רבנו ח"א מהד' ישנה עמ' קכג הביא שהסטייפלר נהג לקרוא בלחש עם הש"ץ ולצאת בזה י"ח אחד מקרא). אמנם יש שסברו שאין לקרוא שמו"ת במהלך הקריאה, אף אם קורא מילה במילה עם הש"ץ (תורת שבת רפה, סק"ו; וכן נראה לענ"ד שסבר החיד"א בלדוד אמתח, כג) וגם השל"ה והגר"א התנגדו לכך (של"ה מסכת שבת שם, והוסיף ש'עם הציבור' אין כוונתו לקרוא עם הש"ץ אלא הכוונה שיכול לקרוא במשך כל השבוע, וכן כתב במסכת תמיד שם והביא אח"כ את לשון השו"ע; ביוסף אומץ לר' יוסף יוזפא האן סי' תקנט כתב לקרוא שמו"ת ביום שישי, ואח"כ כתב שלא יקרא עם הש"ץ "דאז צריך לשתוק מבלי קריאה, ובקל יחשוב מחשבות חוץ בקריאת פסוק אחד או מלה אחת לפחות ואינו יוצא בה ידי קריאה", ולענ"ד נראה יותר שכוונתו כשל"ה, אלא שהוא הוסיף שלא יכול האדם לסמוך על שמיעתו בלבד, מכיוון שהוא יפסיד מילה אחת לפחות; מעשה רב אות קלא; נראה שכך גם דעת רי"ל פוחביצר בספרו דעת חכמה נתיב ו' סעיף ח'; ראה פסקי תשובות קמו הערה 17 שכן נהגו המגיד מקוזניץ והחזו"א ו"הרבה מגדולי הדורות"; אולי זו גם דעת הגר"מ פרידמן במעורר ישנים אות קח; בשערי אפרים שער ד' סי"ב משמע שכשמוציא בפיו יוצא אף ידי חובת המדקדקים הנזכרת בשו"ע, ומ"מ כתב אח"כ שיותר נכון לשתוק בשעת הקריאה, ומסתבר שכוונתו בכך היא כדי לחשוש לדעת המקובלים).
הסבר אחר בהבנת המקורות: ניתוח המקורות שהובא לעיל הוא על פי שיטת המשנ"ב (והבאנו שכן משמע במגן גבורים ושערי אפרים, ולענ"ד נראה שכך סבר גם בשלחן עצי שיטים לבעל מרכבת המשנה[26]). אולם לענ"ד ייתכן להציע ביאור שונה בדברי הראשונים:
רוב הראשונים כתבו שניתן לקרוא שמו"ת במהלך קריאת התורה, ולעומתם המהר"ם סבר שיש לשתוק בשעת הקריאה. המשנה ברורה הבין שמחלוקתם היא במקרה בו קוראים שמו"ת במקום אחר מזה שקורא הש"ץ, אולם לענ"ד ניתן להבין שמדובר בקריאה מילה במילה עם הש"ץ:
"וראיתי את מורי הרב רבינו יהודה החסיד, ואת מורי הרב רבינו אברהם זצ"ל בן הרב ר' משה זצ"ל, שהיו קוראים שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת שליח ציבור את ספר תורה, ואומר אני כי זה מותר לכו"ע הואיל ובאותו ענין קא עסיק" (או"ז ח"א הל' ק"ש סי' יא, והובאו דבריו במרדכי ברכות יט, ובהגה"מ תפילה יב, ז, ובהגהות אשר"י ברכות פ"א סי' ז, ובאגודה ברכות סי' יח, ובתרוה"ד שו"ת סי' כד; סמ"ק סי' קנה, והביאוהו בכלבו סי' כ' ובארחות חיים הל' קריאת ס"ת אות לג).
המילים "בשעת קריאת ספר תורה" נוטות מעט לפירוש המשנ"ב (שהרי לפי פירושנו היה עדיף לומר "שהיו קוראים... עם שליח ציבור"), אך המילים "באותו ענין קא עסיק" נוטות מעט לפירושנו (שהרי אם קורא במקום אחר בפרשה הוא בפשטות עדיין פורש מן הציבור). בכל מקרה אין ראיה חותכת מלשון האו"ז (לענ"ד אין ראיה ממה שכתב 'שהיו קוראים שנים מקרא ואחד תרגום' ולא כתב 'שהיו קוראים אחד מקרא', שהרי כוונתו שקראו 'אחד מקרא' כדי להשלים בזה את קיום מצוות 'שנים מקרא ואחד תרגום'. אמנם שו"ר בדברי חמודות ברכות פ"א אות לה שמוכח שהבין שכוונת האו"ז היא לקריאת 'תרגום' ממש). לעומת זאת מלשון תלמידי המהר"ם נראה שאכן יש הוכחה ברורה יותר:
"באור זרוע כתב... הואיל ובאותו ענין קא עסיק, עד כאן. אמנם אני ראיתי את מורי רבינו (=המהר"ם מרוטנבורג) שלעולם כשחוזר הפרשה בעת ההיא ששותק בזמן שהשליח ציבור קורא ואזניו אל ספר התורה עד בין גברא לגברא, וכן מצאתי שכתבו תלמידיו מפיו שאסור לחזור הפרשה או ללמוד שום דבר בשעה שקוראים הפרשה..." (הגה"מ תפילה יב, ז).
מהר"ם היה "שותק... ואזניו אל ספר התורה" במקום לנצל את הזמן ולקרוא מילה במילה עם הש"ץ, ומכך נראה שלדעתו יש לשתוק לחלוטין בשעת הקריאה[27].
ההגה"מ מביא בשם תלמידי המהר"ם ש"אסור לחזור הפרשה או ללמוד שום דבר בשעה שקוראים הפרשה", ואכן כך מובא אצל תלמיד המהר"ם בתשב"ץ קטן (סי' קפג):
"ואומר (=המהר"ם) שאסור לחזור הסדר או ללמוד שום דבר בשעה שהחזן קורא הסדר, ומביא ראיה מאותו פסוק עצמו דנחמיה 'וכפתחו עמדו כל העם' (נחמיה ח, ה) שהוא לשון שתיקה...".
אילו המהר"ם היה מתיר לקרוא מילה במילה עם הש"ץ היו תלמידיו מציינים זאת. לפיכך, נראה שהמהר"ם אסר כל דיבור שהוא, שהרי לדעתו יש חובה להיות ב"שתיקה" בשעת הקריאה, כפי שמוכח מהפסוק בספר עזרא.
לפי ביאורנו מהר"ם אסר לקרוא שמו"ת עם הש"ץ, אף אם הוא קורא עמו מילה במילה, ולעומתו שאר הראשונים התירו זאת (ויתכן שהתירו זאת אף כשלא קורא עמו מילה במילה, והבאנו לעיל שכך הבין בלחם חמודות, ולהלן נביא שכך הבין גם התורת שבת, ושו"ר שכן נקט גם בלבוש קמו, ג, ובערוה"ש רפה, יג, אך יש בזה פנים לכאן ולכאן, ולהלן נביא שתרוה"ד, הרדב"ז, המטה משה והמטה יהודה הבינו כנראה שהאו"ז דיבר על מצב בו האדם קורא מילה במילה עם הש"ץ. עוד ראה בשבלי הלקט סו"ס לט שהביא בשם רבו שאין לעיין בספר בשעת הקריאה כיון שישים לבו לספר ולא ישמע את הקריאה, ולפי טעמו ייתכן שרבו לא יתנגד לקריאת שמו"ת מילה במילה עם הש"ץ. לפי דרכנו, זוהי שיטה שלישית, הממצעת בין שיטת הראשונים לשיטת המהר"ם). הבית יוסף (סי' קמו) הביא את שתי הדעות ופסק כרוב הראשונים, אך לאחר מכן הוסיף בבדק הבית שראוי למדקדק לשתוק בשעת הקריאה, ובשו"ע (קמו, ב) כתב "ולקרות שמו"ת בשעת קריאת התורה שרי... והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוון דעתו ולשמעם מפי הקורא". מדוע השו"ע לא מוסיף וכותב שניתן לקרוא מילה במילה עם הש"ץ? לפי הסברנו הסיבה לכך פשוטה: אכן לדעת השו"ע על ה'מדקדק' להימנע אף מכך (לפי דרכנו יוצא שייתכן שהשו"ע איננו מתיר, אף לא מעיקר הדין, כאשר האדם קורא במקום אחר מהש"ץ. לפי"ז מה שכתב בספר עמודי שי עמ' נא-נב, שכמה אחרונים חלקו על השו"ע איננו נכון).
לפי דרכנו יוצא שהאחרונים שכתבו שטוב לקרוא בלחש עם הש"ץ מילה במילה (מטה משה וכו') נקטו כ'עיקר הדין' שבשו"ע, ולא נקטו כשיטה שהביא השו"ע בסיום דבריו ש'המדקדק במעשיו' ישתוק, שהרי לדעתם ראוי למדקדקים לקרוא עם הש"ץ. לפי דרכנו, השל"ה והגר"א לא חלקו על השו"ע, אלא נהגו כשיטה השניה שהביא השו"ע ל'מדקדק במעשיו'[28].
לבד מהראיות מלשון תלמידי המהר"ם ומלשון השו"ע, יש עוד כמה ראיות לדרכנו:
א. לפי דרכו של המשנ"ב אין בעיה לקרוא מילה במילה עם הש"ץ, שהרי בזה כל הראשונים מודים שמותר. אולם, לכאורה יש לתמוה על כך, שהרי בסי' קמא הביא הבית יוסף (קמא, ב, ד"ה 'ומתוך') את דברי הזוה"ק (ויקהל, ח"ב רו, ע"א), לפיהם יש לשתוק לגמרי בעת הקריאה: "אסור לקרוא בספר התורה אלא אחד לבדו, וכולם מקשיבים ושותקים כדי שישמעו הדברים מפיו, כאילו קבלוה באותה שעה מהר סיני". הב"י שם חשש לדברי הזוהר, אע"פ שהם נגד דברי הפוסקים, כיון שדברי הפוסקים אינן מפורשים בתלמוד. מדוע כאן לא חשש הב"י לדעת הזוהר[29]?! לפי ביאורנו הקושיא מתורצת, שהרי השו"ע אכן פסק שהמדקדק ישתוק לחלוטין בשעת הקריאה (ועדיין צ"ע למה לא כתב שראוי להחמיר בזה לכל אדם. גם צ"ע למה רק בבדק הבית נתעורר לחשוש לשיטת הזוהר ולא הזכיר את דבריו כבר בב"י? ואולי מוכרחים אנו לדחוק ולומר שדברי הזוהר נשמטו מזכרונו ורק אחר כך זכרם והוסיפם בבדק הבית[30]).
ב. בתרוה"ד (שו"ת, סי' כד) כתב שהאו"ז והראשונים התירו לקרוא שמו"ת בזמן הקריאה אף אם אין עשרה ששומעים לש"ץ (ובצביון העמודים על הסמ"ק סי' קנה אות פד דייק כך מלשון האו"ז, ובמגן גיבורים אלף המגן קמו, סק"ו כתב כתרוה"ד, וכן בכנסת הגדולה הגהות ב"י אות ב', ובמג"א סק"ה ובבאר היטב סק"ד, וכן בלדוד אמת לחיד"א ח, כג, וכן בשלחן עצי שיטים סי' ו סו"ס ה). בביאו"ה (קמו, ד"ה 'ולקרות שנים') תמה על תרוה"ד מכמה טעמים, ואכן הדבר לא מסתבר כלל. אולם לפי דברינו ניתן להסביר זאת כך: היתרו של האו"ז אינו חל כאשר האדם קורא במקום אחר מהמקום בו עומד הש"ץ, שבזה באמת ודאי שיש צורך בעשרה השומעים את הש"ץ, אלא היתר זה נועד למקרה בו האדם קורא מילה במילה עם הש"ץ, ולכן מובן מדוע הדבר אפשרי אף כשאין עשרה השומעים את הש"ץ[31]. המהר"ם חלק על האו"ז, ולפי דברינו מחלוקתם היא כשקורא מילה במילה עם הש"ץ.
ג. השל"ה הקדוש כתב (מסכת תמיד, ענין ספר תורה וענין בית הכנסת, אות עב): "אותם שמספרים בשעת הקריאה (נראה שכוונתו למשוחחים בדברים בטלים) אוי להם ולנפשותם, והזוהר (ח"ב רו, ע"א) האריך מאוד בענשם, ועל כן הנשארים ישמעו וייראו ויהיו עינם ולבם אל קריאת החזן לשמוע כל מילה ומילה מה שקורא בספר תורה. וכבר כתבתי לעיל במסכת שבת שהפרשה יעבור שמו"ת מערב שבת ובשעת הקריאה ישמע להש"ץ (של"ה, מסכת שבת, נר מצוה, אות יג: "מוכח בספרי המקובלים לקרוא שמו"ת בערב שבת... ובשעת קריאת התורה בציבור אזניו יהיו לס"ת לשמוע הש"ץ קורא מהתורה, והוא ישתוק, רק ישמע ויתכוון. ומה שאמרו 'ישלים עם הציבור' לא שיקרא עם... הש"ץ אלא... כל זמן שהסדרה זאת היא עם הציבור דהיינו מיום ראשון..."), וכן הוא מנהג הספרדים שאינם מביאים שום חומש לביהכ"נ וכולם יושבים ושותקים ושומעים להש"ץ, וישר בעיני" מיד אח"כ מביא השל"ה את דברי הב"י: "ולקרות שמו"ת בשעת קריאת התורה שרי... והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכיון דעתו לשמעם מפי הקורא, כל זה מבואר בבית יוסף". תמוה שהשל"ה בתחילת דבריו מתנגד לקריאה עם הציבור מילה במילה, אך למרות זאת הוא מביא מיד את דברי השו"ע שמתיר מעיקר הדין אף כשלא קורא באותו מקום שהש"ץ עומד בו?! לפיכך נראה שהשל"ה הבין שדברי הב"י לגבי "המדקדק בדבריו" אמורים אף לגבי מי שקורא מילה במילה עם הש"ץ (וכפירושנו בדברי המהר"ם והשו"ע), ולכן השל"ה הביאם, שהרי יש בהם סיוע לשיטתו שלא ראוי לעשות כך.
ד. בשו"ת הרדב"ז (ח"ח, סי' פא) כתב שאין למנוע את האנשים שבזמן קריאת התורה אוחזים בחומשים וקוראים מהם "ובלבד שלא יגביה קולו, אלא קורא עם הש"ץ מילה במילה". מדבריו יוצא שאם אין הם קוראים 'מילה במילה עם הש"ץ' יש למונעם. לכאורה, פסיקה זו תמוהה במקצת: הרי אותם אנשים יכולים לסמוך על הדעה העיקרית שבשו"ע, דעה הנסמכת על רוב מנין ובנין של הראשונים, ואם כן כיצד ניתן למונעם מכך?! (ודוחק לומר שבגלל דברי הזוהר פסק הרדב"ז כנגד רוב הראשונים). לדברינו ניחא, שהרי הרדב"ז הבין כנראה שהראשונים לא התירו אלא כאשר קורא מילה במילה עם הש"ץ.
ה. במטה יהודה סי' קמו (סק"ז) כתב על היתרו של השו"ע שם "משמע (מלשון השו"ע) דהיתר זה הוא מוסכם... והכי קיימא לן, וכן נוהגים רוב המדקדקים, ודלא כפרי חדש שחלק על זה...". הדבר תמוה: כיצד ייתכן ש"רוב המדקדקים" נהגו לקרוא שמו"ת במקום אחר מהמקום בו עומד הש"ץ, מבלי לשמוע את קריאת התורה[32]?! לפי ביאורנו הדבר מובן יותר: דברי השו"ע אמורים במי שקוראמילה במילה עם הש"ץ, והמדקדקים נהגו כך, כפי שמצאנו באחרונים שכך היה המנהג (מטה משה, רדב"ז, דברי חמודות) ושכך ראוי לעשות כדי לכוון דעתו עם הש"ץ (מטה משה), וכדי שיצא ידי חובה גם אם יסיח דעתו (דברי חמודות), וכדי שיוציא בשפתיו (רדב"ז).
ו. במטה משה הביא את דברי האו"ז והראשונים, ואח"כ הביא את דברי צרור המור שהקוראים בחומשים בקול רם אינם עושים כהוגן, ואח"כ כתב המטה משה שראוי לקרוא מתוך החומש בשקט, כדי שיכוון לקריאת הש"ץ. בסוף דבריו הוא עוסק בוודאי במקרה בו קורא מילה במילה עם הש"ץ, ומכאן משמע שבזה גם עסקו האו"ז והראשונים אותם הביא לפני כן, שהרי מדבריו משמע שמדובר באותו מצב.עוד יש להוכיח כן מדבריו בדרך נוספת: לפי המשנ"ב מה שכתב המטה משה לקרוא מילה במילה עם הש"ץ הוא לכו"ע, ואף מהר"ם מודה לכך. אולם המעיין במטה משה רואה שהוא כלל לא מביא את דברי המהר"ם. לפי המשנ"ב ראוי היה לו ל'מטה משה' להביא את מהר"ם ולכתוב שגם מהר"ם מודה כשקורא מילה במילה עם הש"ץ ולכן כך ראוי לנהוג כדי לכוון לקריאת הש"ץ.
ז. החיד"א (לדוד אמת ח, כג) כתב: "לקרות הפרשה שמו"ת בשעת קריאת התורה שרי, אפילו ליכא עשרה דצייתי. וטוב להחמיר, דיש שאינם מתירים אלא בין גברא לגברא ויש מי שחוכך גם בזה ויש מי שמתיר למי שתורתו אומנותו אף לדידן... ולכן יראה להחמיר ויזהר לקרות קודם שמו"ת ואם נאנס יקרא אחרי התפילה, ומה גם דנראה שעל דרך האמת עיקר קריאתם ביום השישי" (ובאות כד כתב: "נכון לשמוע קריאת ס"ת מתוך החומש לכוון היטב, ולא יקרא הפרשה בעל פה, אלא שומע מהש"ץ ושותק"). מדבריו עולה שבגלל המחלוקות בראשונים לכן יקרא שמו"ת לפני הקריאה, ולפי המשנ"ב צ"ע מדוע החיד"א לא הציע שיקרא בשקט מילה במילה עם הקורא (ואין לתרץ שהתנגדותו לכך היא בגלל דברי הזוהר והשל"ה, שהרי מלשונו של החיד"א נראה אחרת).
ח. כתב הב"י בסי' קמו: "כתוב בשבלי הלקט (סי' לט): מצאתי כתוב בשם רבנו שמחה: האידנא אמאי נהוג לקרות ולעיין בספרים בעוד שהם קורים? ויש לומר דדוקא לספֵר אסור, כדי שלא יהיו נטרדים בעוד שהם קורים, אבל לקרות בלחש שפיר דמי. מיהו תימא לרבי, שגם הוא מצווה לשמוע קריאת התורה... ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקוראים, הלכך נראה דאסור, עד כאן לשונו". לפי טעמו של שבלי הלקט מסתבר מאוד שאסור גם לקרוא שמו"ת כאשר האדם קורא במקום אחר מהש"ץ, ולפי"ז תמוה מדוע הבית יוסף לא הביאו בסי' קמו כסיוע לשיטת המהר"ם. אמנם לפי שיטתנו הדבר מובן, שהרי המהר"ם התנגד אף לקריאה מילה במילה עם הש"ץ, ואם כן דברי שבלי הלקט אינם כשיטת המהר"ם.
ט. בתורת שבת (רפה, סק"ו) ביאר את טעמן של שתי השיטות בשו"ע (סי' קמו) וכתב "דהמתירים סברו דזיל בתר טעמא, דלמה תיקנו קריאת התורה, כדי שלא יהיו ישראל ג' ימים בלא תורה... ואם כן אם מקרא שמו"ת לעצמו או עוסק בדברי תורה הרי מתקיים על ידו תקנת משה ועזרא. והחולקים סברו דתקנתם (של משרע"ה ועזרא) היה שלא יעברו שלשה ימים מלשמוע התורה מספר כשר שנכתב על הקלף[33]. והנה בודאי בדיעבד יצא אבל לכתחילה אין ספק שצריך לשמוע התורה מספר כשר ולא לקרות מתוך החומשים עם הקורא בתורה[34], שהרי הרמב"ם ושאר הראשונים והשו"ע כאן כתבו דאף שהשלים התורה בציבור צריך לקרות שמו"ת. ולמה לא תהיה השמיעה מס"ת כשר גדולה מראיה ודיבור בספר פסול שנדפס דהוי כקורא על פה כמו שכתבתי בסי' הקודם סק"א... שהרי פסקינן 'שומע כעונה'... ועוד למה לן לפסוק נגד הזוהר הביאו הב"י בסימן קמ"א... וכן נאמר בסוטה 'וכפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה'... ולמה יפטור את עצמו מלשמוע קריאת התורה דזה שקורא בעצמו אי אפשר לכוון לקריאת התורה מס"ת, וכ"כ הב"י בסי' הנ"ל בשם הש"ל (ב"י סי' קמו ד"ה 'כתוב בשבלי הלקט') שאם יקרא בספר לא יכול להבין מה שקוראים..." והביא התורת שבתאת דברי המג"א בשם מטה משה, שכדאי לקרוא בלחש עם הש"ץ, ודחה התורת שבת את דבריו באורך וסיכם: "ולפי זה אין ספק דלכתחילה אסור לקרות בלחש עם החזן מחומש נדפס שאיננו כשר". הרי שנקט שהמתירים התירו אף אם לא קורא באותו מקום שעומד הש"ץ, ונראה קצת מדבריו שהאוסרים אסרו אף אם קורא מילה במילה עם הש"ץ.
י. עוד שתי ראיות הובאו בהערה כאן[35].
נסכם את הדברים שראינו עד כה: יש שהתנגדו לקריאת שמו"ת מילה במילה עם הש"ץ (של"ה, גר"א, מהר"ח הכהן תלמיד מהרח"ו ע"פ דברי הזוהר, תורת שבת, ונראה שכך סברו החיד"א ורי"ל פוחביצר. בשערי אפרים כתב שיותר נכון לשתוק, ובפסקי תשובות הביא שכן נהגו לשתוק המגיד מקוזניץ והחזו"א ו"הרבה מגדולי הדורות". אנו הצענו לחדש שאף המהר"ם מרוטנבורג התנגד לכך ושהשו"ע כתב ש'ראוי למדקדק בדבריו' לחשוש לכך). המשנ"ב לא חשש לשיטת המתנגדים (וכדבריו פסקו האול"צ והגרע"י). יש מהאחרונים שכתבו שאף מוטב לנהוג כך ולקרוא עם הש"ץ, אף אם כבר קרא שמו"ת (מטה משה, שלחן עצי שיטים, ובדברי חמודות הביא שכך מנהג העולם, ולענ"ד כך נראה שנקט לעיקר במשנ"ב, ולענ"ד נראה כך מהרדב"ז).
חשוב להעיר כי ברור מלשון האחרונים שהתנגדו לקריאה בלחש עם הש"ץ שטעמם איננו מפני שהאדם לא יוצא בזה ידי חובת שמו"ת, אלא בגלל סיבות אחרות. מעיון בפוסקים נראה שהקורא שמו"ת עם הש"ץ מילה במילה אכן יצא בודאי ידי חובת 'אחד מקרא' (אולם אם רק שמע את הקריאה מהש"ץ, מבלי להוציא את המילים בשפתיו, בזה נחלקו האחרונים האם יצא ידי חובה)[36].
עוד חשוב להעיר שרוב הפוסקים שהבאנו לעיל נקטו ש'מותר' לקרוא שמו"ת במהלך הקריאה אך לא כתבו ש'טוב' לעשות כך[37]. גם הפוסקים שהבאנו שכתבו ש'טוב' לקרוא בלחש מילה במילה עם הש"ץ לא כתבו כך בגלל דיני שמו"ת, אלא כדי שיכוון דעתו לקריאת הש"ץ. ייתכן לדוגמא שלדעתם הקורא שמו"ת ביום ראשון קיים את ה'מצוה מן המובחר',ומכל מקום טוב שיקרא בלחש עם בעל הקורא בשבת, כדי שיכוון דעתו.
♦

ג. הדעות לפיהן יש לקרוא עם הש"ץ כיון שזהו 'עם הציבור'

כעת נעבור לעיין בשיטת הפוסקים שנקטו שראוי לקרוא עם הש"ץ, מילה במילה, מפני שזו היא קריאת שמו"ת 'עם הציבור' ממש. כך נקטו הפרישה והאליה רבה, ואולי גם הסמ"ק, כפי שנפרט מיד. לאחר מכן נביא את דעת הט"ז, שפסק כך מטעם אחר.
דעת הפרישה: הפרישה (רפה, סק"א) הביא שבתשובה שכתב ביאר ש"להשלים עם הציבור משמעותו שיקרא מקרא פעם שנית עם השליח ציבור מלה במלה"לו). לפי[38]דעתו ראוי שדווקא הקריאה השניה של המקרא תהיה מילה במילה עם הש"ץ (ייתכן שהוא למד כך מהניסוח 'להשלים פרשיותיו עם הציבור'). לענ"ד ייתכן שיש להסביר לאור זאת את דבריו בהלכות אבילות (יו"ד סי' ת, בדרישה סק"א), בענין אבל שרוצה לקרוא שמו"ת בשבת שבתוך השבעה, שם כתב בשם רבו המהרש"ל: "... אפילו לקרוא שמו"ת שרי, ובאגודה כתב לאיסור, ונראה להכריע דבחול אסור ובשבת שרי, שהוא זמנו והוא מחובת היום, מורי ורבי" (ועי"ש במה שתמה, ובתירוץ שבחזו"ע שבת ח"א עמ' שטז). אם כוונתו היא רק לומר שבשבת הוא סיום זמן קריאת שמו"ת, הרי שדי היה לו לומר 'שהוא זמנו', מבלי להוסיף 'והוא חובת היום'. שמא ניתן לומר שהמהרש"ל סבר ששבת 'הוא זמנו והוא מחובת היום' משום שהשלמה 'עם הציבור' ראוי שתהיה דוקא עם הש"ץ (או לפחות במהלך השבת). הסטייפלר נהג לקרוא אחד מקרא בכניסת השבת ואת קריאת המקרא השניה קרא בלחש מילה במילה עם בעל הקורא (ארחות רבנו ח"א מהד' ישנה עמ' קכג), וייתכן לענ"ד שנהג כך בגלל דברי הפרישה (אך אפשר לומר שנהג כך רק כדי לחסוך זמן).
דעת הסמ"ק: לענ"ד נראה שיש מקור לשיטת הפרישה מדברי הסמ"ק (מצוה קנה) הכותב: "וכשנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, ואם יש עשרה בני אדם מטים אזנם או (כך גם הגירסא בארחות חיים, ובכת"י הגי': אז) לגרוסבנחת - מותר, שאינו מבטל מצוות שמיעת הקריאה (כלומר: חובת הקריאה היא על הציבור, וכיון שיש עשרה ששומעים הרי מצוות השמיעה מתקיימת ולכן היחיד יכול ללמוד דבר אחר באותו הזמן). וגם מותר (וכך הגירסא גם בכלבו וארחות חיים שציטטו את הסמ"ק, אך י"ג: צריך) לחזור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, שחייב אדם להשלים בשעת קריאת התורה". ונראה לבאר דבריו כך: ניתן וצריך לחזור בשעת הקריאה על הפרשה (נראה שכוונתו דווקא מילה במילה עם הש"ץ), אף שאין עשרה שמקשיבים לש"ץ, שהרי החובה היא להשלים פרשיותיו 'עם הציבור' דהיינו יחד עם הש"ץ. אע"פ שהוא עוסק ב'אחד מקרא' מכל מקום הוא נחשב גם כאחד מהעשרה המקשיבים לש"ץ. שו"ר שכך הבין בדעת הסמ"ק בשלחן לחם הפנים לר"י רקח (הל' שבת סי' רפה אות יג, מהד' ה'תשמ"ז ח"ה עמ' קנ[39]. שו"ר בפירוש צביון העמודים על הסמ"ק שביאר באופן אחר, ולדבריו הסמ"ק עוסק במי שלא הספיק לקרוא שמו"ת עד שבת, ואם לא יקרא עם הש"ץ הרי יפסיד את זמן הקריאה המשובח. לענ"ד מלשון הסמ"ק מסתבר כפירוש שהבאנו, ופירושו של צביון העמודים מסתבר רק לפי גירסת הכלבו סו"ס כ' והארחות חיים הל' קריאת ס"ת אות לג שנביא מיד. מו"ח הגאון הרב מרדכי רבינוביץ שליט"א הסביר לי שיש לפסק את הסמ"ק באופן שונה: "וגם מותר לחזור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום שחייב אדם להשלים, (אע"פ שהוא משלים) בשעת קריאת התורה". נראה שכפירושו הבינו הכלבו וארחות חיים הנ"ל, שהביאו את הסמ"ק וציטטו את לשונו, אך במקום "שחייב אדם להשלים בשעת קריאת התורה" כתבו "שחייב אדם להשלים הפרשה"[40]. אמנם, לענ"ד לפי הסברו של מו"ח קשה מדוע הוסיף הסמ"ק "שחייב אדם להשלים", והרי אלו דברים שאינם נוגעים לנידון?! ומו"ח השיב שאם נניח שאדם שכבר השלים שמו"ת לא יכול להשלים בשעת קה"ת ממילא כל לשון הסמ"ק מובנת (ולענ"ד אכן הנחה זו אינה ברורה, ומסתבר בעיני שגם מי שכבר קרא שמו"ת יוכל לקרוא עם הש"ץ, שהרי הוא עסוק באותו ענין), גם קשה לי על מו"ח שלפי הסברו תיבות "בשעת קריאת התורה" מיותרות לכאורה, שהרי בכל דבריו שם עסק הסמ"ק בלימוד בשעת הקריאה?! ומו"ח הסביר שרצה הסמ"ק להדגיש שהדבר מותר אע"פ שהוא 'בשעת קריאת התורה' ואע"פ שכאן מדובר כשאין עשרה מבלעדיו שמקשיבים לש"ץ. עוד אעיר כי הגירסא בסמ"ק "צריך לחזור הפרשה" מתאימה רק להסבר שלנו בדעת הסמ"ק[41]).
ניתן לומר שכך סברו גם ר' יהודה החסיד ורבי אברהם הגדול ב"ר משה מרגנסבורג שהיו קוראים שמו"ת במהלך קריאת התורה: "וראיתי את מורי הרב רבינו יהודה החסיד, ואת מורי הרב רבינו אברהם זצ"ל בן הרב ר' משה זצ"ל, שהיו קוראים שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת שליח ציבור את ספר תורה, ואומר אני כי זה מותר לכו"ע הואיל ובאותו ענין קא עסיק" (או"ז ח"א הל' ק"ש סי' יא, והובאו דבריו בכמה ראשונים, כמפורט לעיל). לעיל ביארנו שקריאתם היתה מילה במילה עם הש"ץ (ודלא כביאור המשנ"ב), ומעתה ניתן לומר שהם נהגו כך לא מפני שחסו על זמנם אלא משום שהם סברו שכך מתקיימת קריאת שמו"ת בצורה המהודרת ביותר[42] (שו"ר שנראה שכך הבין בדעתם גם בשלחן לחם הפניםשם).
דעת המנהגים לר"א טירנא: בספר המנהגים לר' אייזיק טירנא (שחרית של שבת, מהד' מ"י עמ' כג) מובא: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור קודם אכילה בשבת אחד מקרא ואחד תרגום ועוד (יש אומרים שנים מקרא ואחד תרגום ו)אחד מקרא עם החזן וכן עיקר". אם גורסים את המובא בסוגריים הרי שמסקנתו היא שאין לקרוא עם הציבור, אולם אם מה שבסוגריים מושמט (וכן נראה, וכן גרס בשלחן לחם הפנים לר"י רקח הל' שבת, רפה, ג, ח"ה עמ' קלח) הרי שלדעתו יש לקרוא אחד מקרא עם הציבור. [ושו"ר שבמנהגים לר"א טירנא, הל' תשעה באב (מהד' מ"י עמ' עה) כתב ש"תשעה באב אסור... לקרות בתורה... כל חובת היום מותר כגון ק"ש ומזמורים וכהאי גונא, וכן לחזור הפרשה בתשעה באב [שחל] בשבת" (והובאו דבריו ברמ"א או"ח תקנד, ד, ובמג"א סק"ז בפירושו השני ביאר שאכן כוונת הרמ"א היא כשת"ב חל בשבת, אך ראה בפירושו הראשון שביאר באופן אחר, וכן בט"ז סק"ג ביאר באופן אחר, ומהדיר המנהגים ציין שבכל הדפוסים נשמטה תיבת 'בשבת' ולפי"ז מובן מדוע הם ביארו את דבריו באופן אחר, וראה מקבציאל חוברת ה' עמ' מב-מו), ולענ"ד לכאורה צ"ע מדוע לא נקטו שראוי לקרוא שמו"ת לפני כן?! (ודחוק לומר שכוונתם היא דוקא כשלא הספיק לקרוא שמו"ת לפני השבת), ולפי הנ"ל דבריו מבוארים היטב, אם נאמר שלדעתו ראוי לקרוא שמו"ת דוקא בשבת].
דעת הא"ר: הלבוש (רפה, ג) כתב ש"כל השבוע מיום ראשון ואילך הוי משלים עם הציבור" [ובהמשך כתב שמצוה מן המובחר להשלימה לפני שאוכל בשבת], ועל זה כתב הא"ר (סק"ו): "מיום ראשון – והשל"ה כתב שיקרא ביום שישי אחרי חצות דוקא, והכלבו (סי' לז) והרקח (סי' נג) ושאר פוסקים כתבו דוקא בשחרית קודם הליכה לביהכ"נ, ועיין סעיף ה'..." [לעיל בסעיף ה' כבר עסקנו בהבנת הא"ר בדעת הכלבו והראשונים, ובקשיים שיש בה]. כוונתו להפנות לסעיף ה' בדברי הלבוש, שם כתב הלבוש: "יכול לקרוא שמו"ת בשעת קריאת התורה", ועל זה העיר בא"ר שם (סק"ח): "מב"ח סוף סימן זה (סק"ב) משמע שזה מצוה מן המובחר (ולעיל כבר הבאנו שהמאמר מרדכי והביאו"ה דחו את הבנת הא"ר בדעת הב"ח), וכן נהג זקני הגאון ז"ל (הוא הרב אהרן שמעון שפירא "אב"ד ור"מ בק"ק פראג, איש האלהיםקדוש" - שם הגדולים, מערכת גדולים, א, אות קלח), ועיין לעיל סי' קמו", ובהמשך הביא הא"ר את דברי הפרישה הנ"ל. בסימן קמו הביא הא"ר (סק"ד): "באליה זוטא (סק"ה)... כתבתי בשם של"ה (דף רנ"ו, מסכת שבת, נר מצוה, אות יג) 'ונכון שלא יקרא עם הש"ץ כלל רק ישמע וישתוק', אבל במטה משה (סי' רנ) כתב דנכון לקרוא בלחש עם הש"ץ, וכן משמע בלחם חמודות דף ה' (דברי חמודות ברכות פ"א אות לט) ובפרישה (סק"ה, שם הפנה לפרישה רפה, א). מיהו יזהרו שלא יגביהו קולם...".
המאמר מרדכי (רפה, סק"ג) והביאו"ה (רפה, ד"ה 'יכול לקרות') תמהו על הא"ר, כיצד כתב שראוי לקרוא שמו"ת בשעת הקריאה, והרי השו"ע (בסי' קמו) כתב שנכון למדקדקים להימנע מכך (אא"כ קורא מילה במילה עם הש"ץ, שבזה כתב המשנ"ב שאין להחמיר)?![43] מקושייתם עולה שלפי הבנתם הא"ר עסק במי שאינו קורא מילה במילה עם הש"ץ. אמנם, נראה לענ"ד שכוונת הא"ר היא שראוי לקרוא עם הש"ץ מילה במילה, שהרי הביא בהמשך את דברי הפרישה, והא"ר גם ציין לדבריו בסי' קמו שם דן במי שקורא מילה במילה עם הש"ץ [נראה ששתי האפשרויות בהבנת דברי הא"ר תלויות בהבנת דברי הלבוש ודברי השו"ע, ראה הערה[44]].
דעת הט"ז: עוד ראה בט"ז (רפה סק"ב) שכתב: "אני אומר על ירא שמים שיראה לקרות בפני עצמו בס"ת הסדרה לכל הפחות פעם אחת, ואח"כ עם החזן פעם שנית, דהקריאה בחומש לבד אין יוצא בה שפיר... וכן נהגתי מעודי". הרי שלדעתו ע"י שקורא עם החזן יש בזה עדיפות, שהרי קריאתו היא מס"ת כשר.
דעת השו"ע ודעת ר"י רקח: שו"ר שבשלחן לחם הפנים לר"י רקח הביא כמה וכמה מהדעות הנוקטות שרצוי לקרוא שמו"ת דוקא בשעת הקריאה, ודייק כך מהגמ', וכתב שמכל מקום השו"ע והלבוש לא נקטו כך שהרי כתבו ש"מותר" לקרוא שמו"ת בשעת הקריאה, ומשמע מלשונם שאין בזה עדיפות.
דעת החולקים: נזכיר שלעיל (סעיף ג') הבאנו כמה ראשונים שנקטו שסוף זמן קריאת שמו"ת הוא בקריאת התורה, וחלקם כתבו שקריאת שמו"ת היא הכנה לקריאת התורה. נראה שלפי דבריהם אין לקרוא שמו"ת יחד עם הש"ץ אלא לפני כן (הבאנו שם שכך סברו שבולי הלקט ותניא רבתי, וכן נראה מדברי ר' יונה והריטב"א, ואולי זו גם דעת הריא"ז, ונראה שכך נקטו גם הסוברים שטעם חובת שמו"ת הוא כהכנה לקריאה בתורה - מנורת המאור לר"י אבוהב הראשון, והגרא"מ מפינסק, וכעי"ז בתשובות בעלי התוס', ובתרוה"ד ביאר שכך גם שיטת ר' חננאל).
♦

יד. סיכום

נסכם את הדעות הנוקטות שרצוי לקרוא שמו"ת דווקא בשבת וכדו' (ליד דעה שנקטה שהדבר הוא רק ל'מצוה מן המובחר' סימנו שתי כוכביות, וליד דעה שנקטה שהדבר הוא מן הדין סימנו כוכבית אחת[45]):
יקרא שמו"ת בשבת: *יש מפרשים בראבי"ה (שהוסיף והביא גם דעה שקורא כל השבוע); *מהר"ם מרוטנבורג (והוסיף שיתכן שאפשר גם בשישי וכדו', ואולי אין כוונתו ליום שישי בדוקא); **לקט יושר (וגם סמוך לשבת כלול בזה); **כך נראה שהבין הב"ח בדעת הטור למצוה מן המובחר (אולם הב"י לא הבין כך בדעת הטור), ונקט הב"ח שגם ערב שבת כלול בזה; **כך הבין ערוה"ש בדעת הטור; **הב"י הביא שהמדקדקים מתחילים בע"ש ומסיימים בשבת, וב'מגיד מישרים' מובא שכך יש לנהוג (וכעי"ז נהג החזו"א, ונראה שכעי"ז מובא בנימוקי יוסף, והגרשז"א נהג להתחיל בליל שבת ולסיים בשבת בבוקר).
לפי הנוקטים בדרך זו 'עם הציבור' הוא ביום השבת, שהרי זהו היום בו הציבור קוראים את הפרשה.
יקרא בשחרית בשבת: *כך נראה מהרקח, וכך הבין בדעתו בא"ר; אולי כך דעת הריא"ז; *א"ר הבין כך בדעת הכלבו ושאר הראשונים (ספר העתים, רע"ג, מחזור ויטרי, סידור רש"י, ספר האורה, המנהיג, כלבו וארחות חיים, או"ז, ראב"ן), אך מלשון הראשונים משמע שהם רק תיארו את המנהג ולא באו לומר שכך יש לנהוג, וגם הב"י והב"ח הבינו כנראה שהכלבו והראשונים רק תיארו את המנהג (מ"מ למדנו מכאן שאצל הראשונים לא נהגו לקרוא ביום שישי כשיטת האר"י); **הרה"ג ר' דוד לידא כתב שכך הוא למצוה מן המובחר וכתב שזה עדיף מאשר לקרוא בערב שבת. **הא"א מבוטשאטש סבר שראוי לקרוא בשבת בשחרית, לפני קריאת התורה, ושזו כוונת צוואת רבי לבניו, ונראה שנקט שכך פסק השו"ע (וכתב שהקריאה ביום שישי היא רק משום שבשבת אין פנאי לקרוא). הגרשז"א נהג להתחיל בליל שבת ולסיים בשבת בבוקר.
לפי דרך זו 'עם הציבור' פירושו ממש בסמוך לקריאת הציבור.
יקרא בשבת קודם האוכל: **הב"י הביא שכך 'נראה קצת' מדעת ההגה"מ שזהו מצוה מן המובחר, **והמקור חיים נקט שכך פסק בשו"ע (וייתכן שכך הבין גם **הלקט יושר, אך רוב האחרונים הבינו שאין זו דעת השו"ע); **מרדכי (וכן גם כתב הב"ח בדעתו); כך נראה דעת האר"י כעדיפות השניה אחרי קריאתה ביום שישי.
נראה לענ"ד שדרך זו נוקטת שזהו 'עם הציבור', שהרי הוא סמוך לקריאת התורה בציבור (לפי הסברנו זה ייתכן שהמתאחר בסעודתו זמן רב צריך לקרוא מיד לאחר מוסף. אמנם אפשר לומר שכל עוד לא פתח בסעודתו הרי הוא נחשב כעומד בתוך זמן שמוגדר 'לאחר התפילה').
יקרא עם הש"ץ מילה במילה: **א"ר בדעת הב"ח (אך מאמ"ר ומשנ"ב דחו שאין זו דעת הב"ח), והוסיף הא"ר שכן נהג בפועל זקנו הגאון; *פרישה (וכתב שיקרא את המקרא השני עם הש"ץ); *מסתבר שזו דעת הסמ"ק; *ייתכן שזו דעת 'מנהגים' לר"א טירנא; כך נהג הסטייפלר (ולא פירש את טעמו); **כך העדיף הט"ז (כדי שיחשב שקורא מתוך ס"ת). [לגבי קריאה מילה במילה עם הש"ץ, יש שהתנגדו לכך, בלי קשר לדין שמו"ת (של"ה, גר"א, מהר"ח הכהן תלמיד מהרח"ו ע"פ דברי הזוהר, תורת שבת, ונראה שכך סבר החיד"א. בשערי אפרים כתב שיותר נכון לשתוק, ובפסקי תשובות הביא שכן נהגו לשתוק המגיד מקוזניץ והחזו"א ו"הרבה מגדולי הדורות". אנו הצענו לחדש שאף המהר"ם מרוטנבורג התנגד לכך ושהשו"ע כתב ש'ראוי למדקדק בדבריו' לחשוש לכך). המשנ"ב לא חשש לשיטת המתנגדים (וכדבריו פסקו האול"צ והגרע"י). יש מהאחרונים שכתבו שאף מוטב לנהוג כך ולקרוא עם הש"ץ, אף אם כבר קרא שמו"ת (מטה משה, שלחן עצי שיטים, ובדברי חמודות הביא שכך מנהג העולם, ולענ"ד כך נראה שנקט לעיקר במשנ"ב, ולענ"ד נראה כך מהרדב"ז). יש מהראשונים שנקטו שקריאת שמו"ת היא הכנה לקריאה בתורה, ונראה שלדעתם אין לקרוא שמו"ת עם הש"ץ אלא לפני כן (שבולי הלקט ותניא רבתי, וכן נראה מדברי ר' יונה והריטב"א, ואולי זו גם דעת הריא"ז, ונראה שכך נקטו גם הסוברים שטעם חובת שמו"ת הוא כהכנה לקריאה בתורה - מנורת המאור לר"י אבוהב הראשון, והגרא"מ מפינסק, וכעי"ז בתשובות בעלי התוס', ובתרוה"ד ביאר שכך גם שיטת ר' חננאל)].
לפי דרך זו 'עם הציבור' הוא ממש מילה במילה עם הציבור כולו שקוראים יחד בלחש במקביל לש"ץ שקורא בתורה.
♦

טו. האם עדיף לקרוא בשבת או ביום שישי?

בשער הכוונות (ענין ליל ו') מובא ש"מנהג מורי ז"ל... היה דוחק עצמו לקרותה ביום שישי, והיה אומר כי זהו סוד 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו', זולת אם אירע לו שום אונס גדול מאוד שאז היה קורא הפרשה שמו"ת אחר סיום תפילת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית, כמו שצוה רבנו הקדוש לבניו". על פי זה כתבו רבים מהאחרונים שטוב לקרוא שמו"ת ביום שישי (רמ"ע מפאנו, מאמר מעין גנים; של"ה, מסכת שבת נר מצוה אות י, והובאו דבריו בדרך החיים הל' הכנסת שבת; סדר היום; אור צדיקים סי' כח, סעיף ד; משנת חסידים מסכת יום השישי פ"ד, משנה א; מג"א רפה, סק"ו; עבודת הקדש מורה באצבע סי' ד, אות קכט; סידור היעב"ץ; חיי אדם הל' שבת ז, ט; קיצוש"ע עב, יא וכן עז, יט; שערי תשובה רפה, סק"א; שועה"ר רפה, ו; בן איש חי ש"ב, לך לך א; ובבירור הלכה לרב זילבר הביא שכ"כ גם בפקודת אלעזר, ותוספת שבת, ותוספת חיים, ותורת שבת, וחסד לאלפים, ועוד. כך נהגו רבים מגדולי ישראל, כמובא במנהגי בעל החת"ס פ"ד א, ובעוד ספרים. יש דעות האם עדיף לקרוא בשחרית או אחר חצות, ואין עניינו בזה כעת[46]).
אולם, מכיון שהבאנו כאן מקורות רבים שראוי לקרוא שמו"ת דווקא בשבת, ממילא יש מקום לומר שאדם שאינו נוהג בכל מעשיו כדעת האר"י הקדוש עדיף לו לקרוא שמו"ת בשבת, ולצאת בזה ידי כל שיטות הראשונים והאחרונים הנ"ל, מאשר לקרוא ביום שישי ולהרויח את דעת האר"י הקדוש.
זאת ועוד, האר"י היה קורא שמו"ת ביום שישי, אולם אין עדות לכך שהורה כך לאחרים. מסתבר לפיכך שמדובר בהידור בלבד. ר' חיים הכהן, תלמידו של מהרח"ו, וגם השל"ה הקדוש, אכן כתבו שלדעת האר"י ניתן לקרוא שמו"ת כבר מיום ראשון, ומנהגו לקרוא ביום שישי אינו מעיקר הדין אלא להידור (ספר מקור חיים - טור פטדה למהר"ח הכהן, או"ח סי' רפה אותיות ג-ו; של"ה מסכת שבת נר מצוה אות י ואות יג). נראה לפי"ז שעדיף לקרוא ביום השבת, שהרי לדעת כמה ראשונים זהו זמן הקריאה הראוי מעיקר הדין [נוסיף שהגר"א נהג לקרוא שמו"ת במהלך השבוע כולו[47], כמובא במעשה רב סי' נט, ונראה שהמשנ"ב הכריע כדעתו[48], וראה עוד בהערה כאן[49]].
הבאנו כבר כי הגאון ר' דוד לידא, שהיה פוסק ומקובל, אכן הכריע שעדיף לקרוא בשבת מאשר לקרוא ביום שישי, וכן הבאנו שהא"ר הביא שזקינו הגאון נהג לקרוא שמו"ת בשבת (מילה במילה עם הש"ץ), והבאנו שהסטייפלר קרא את המקרא בפעם השניה עם הש"ץ (ונראה שהוא כשיטת הפרישה, אך ניתן לדחות שמנהגו נבע רק מהרצון לחסוך זמן), ושהחזו"א הקפיד לסיים את קריאת שמו"ת דווקא בשבת, והגרשז"א קרא שמו"ת בליל שבת וסיים את הקריאה בבוקר.
כמובן שאיני אלא כמציע את הדברים בפני פוסקי ההלכה המובהקים, אשר יורונו את הדרך הראויה בזה.
♦ ♦ ♦