ישיבת תורת החיים
יד בנימין
בעניין הנ"ל
תגובה למאמריו של הרב מיכאל דייטש שליט"א
תיתי ליה לרב מיכאל דייטש שליט"א שעסק בסוגיית הערמה במכירת חמץ ולן בעומקה של הלכה, ואף זכיתי לדון עמו בעניינים אלו וליהנות מזיו תורתו. בשורות הבאות אבאר מדוע לענ"ד אין די במה שכתב בכדי ליישב את המכירה הנהוגה כיום, ומדוע עדיין קיימות מספר בעיות משמעותיות במכירה. דבריי מושתתים על שיטת מו"ר הרב שמואל טל שליט"א בספרו טל חיים (פסח, סי' ט-יא), והרוצה לעמוד על שורשם יפנה לשם וימצא את הדברים בהרחבה. אשתדל לציין במדויק למקורותיי בדברי מו"ר כדי להקל על המעיינים.♦
הרב דייטש (האוצר טו עמ' קיג, וכן במאמרו שבגיליון הנוכחי) מסכים כי סיעת ראשונים לא מבוטלת[2] אסרה לחזור על מכירת חמץ מדי שנה בקביעות, אך הוא נוקט שאחר שכבר התקבלה ההלכה להקל בזה, אין לחשוש לשיטה זו[3].
לענ"ד בכגון דא, שרוב האחרונים לא הזכירו כלל את קיומה של דעה כזו ונראה שלא הכירוה, אין לבטל דעה זו, ובהחלט יש מקום לחשוש לה. לענ"ד יש קושי בהסבר הרב דייטש, שהאחרונים השמיטו דעה זו משום שלא חששו לה. אין דרכם של האחרונים להשמיט דברי סיעה שלימה ולהימנע מדיון בה, בנימוק שמדובר בדעה שאינה מוסכמת להלכה, ובמיוחד אין זו דרכו של המשנ"ב והביאור הלכה. כמו כן, אין להשוות את המשנ"ב, שראה שניים או שלושה מהראשונים הללו לכל היותר, לבן דורנו, שרואה שבעה ראשונים שאוסרים לעשות מכירה מדי שנה.
הרב דייטש (בגיליון הנוכחי) מקשה על סיעת הראשונים הזו שלא מובן מה ההבדל בין מכירה חד פעמית למכירה קבועה. קושי זה קיים דווקא לשיטתו[4] שכבר במכירה חד פעמית יש הערמה, אך לשיטת מו"ר, שמכירה חד פעמית שהותרה בתוספתא אינה הערמה, וכדלקמן, מובן היטב שחזרה קבועה עליה מהווה הערמה.
♦
א. ב.
מו"ר (עמ' רצו ואילך) ביאר בדעת הרמב"ם (הל' ביכורים יא, ח) שמתנה על דעת להחזיר, דהיינו מתנה שניתנה ללא תנאי אך ברור למקנה ולקונה שהיא על מנת להחזיר, גרועה ממתנה על מנת להחזיר[5], ולכן למרות שמתנה על מנת להחזיר מועילה לפדיון הבן, כאשר האב נותן לכהן את דמי הפדיון ודעתו היא שהכהן יחזיר לו את הדמים, פוסק הרמב"ם שאין בנו פדוי. ובדעת התוס' (בכורות נא, ב ד"ה הלכך) ביאר מו"ר (עמ' רצז) שמתנה על דעת להחזיר דינה כמתנה על מנת להחזיר, שמועילה בעלמא (קידושין ו, ב) אך אינה מועילה בחמץ בפסח (הגמ"י הל' שבת ו, אות ב; שו"ע תמח, ג).לפי זה יוצא שמכירת חמץ הנהוגה בזמננו, שהיא על דעת להחזיר, אינה עדיפה על מתנה על מנת להחזיר (לתוס'), ואולי היא אף גרועה ממנה (לרמב"ם). ואם מתנה על מנת להחזיר אינה מועילה בחמץ בפסח, צ"ע אם הערמה על דעת להחזיר תועיל. יצוין כי לעת עתה לא מצאתי באחרונים מי שהתייחס למכירת חמץ לאור דברי הרמב"ם בפדיון הבן[6]. וצ"ע.
הרב דייטש (בגיליון הנוכחי) כותב שהרמב"ם פסל דווקא נתינה במטרה שהכהן יחזיר[7], ולא נתינה סתמית. האם מכירת החמץ של זמננו אינה במטרה שהגוי יחזיר?
♦
בתוספתא נזכר היתר למכור חמץ לגוי לפני פסח ולחזור ולקנותו ממנו אחרי פסח. ראשונים רבים[8] גרסו בדברי התוספתא את המגבלה: 'ובלבד שלא יערים'. הרב דייטש (בשני מאמריו) נוקט שההבדל בין מכירה כשרה ובין הערמה הוא רק בלב האדם, ובאמת מותר למכור גם כשברור למוכר ולקונה שהמכירה לא תתממש והחמץ יישאר ברשות הישראל, וכל מה שנאסר הוא רק לחשוב בלב שמדובר בהפקדה בעלמא.
לענ"ד, יש קשיים גדולים בהבנה זו: ראשית, אם בפועל אין כל הבדל בין 'מכירה' ובין 'הפקדה בעלמא', ובכל מקרה החמץ אינו עומד ברשות הגוי אלא נשאר ברשות הישראל - מדוע חילוף השמות הזה יוצר הערמה? אם המעשה מותר - מה זה משנה כיצד קוראים לו? נראה שלשיטת הרב דייטש, ההבדל הוא בהסכמה של הישראל לכך שאם הגוי ירצה, הוא יוכל לממש את המכירה. אולם מכיוון שהמכירה היום מתבצעת באופן שברור לחלוטין שהמכירה לא תתממש, ממילה ההסכמה היא לאפשרות שאינה קיימת במציאות, ולכאורה צ"ע מה שייך להסכים או לא להסכים לאפשרות שבוודאי לא תתקיים, והרי לאו בשופטני עסקינן. ולכאורה קשה לתת להסכמה תיאורטית כזו משמעות הלכתית. וצ"ע.
שנית, ההערמה המוזכרת בכל מקום בחז"ל ובראשונים היא במי שכביכול עושה מעשה היתר אך באמת מתכוון למעשה איסור. ואי איתא שמותר למכור חמץ כמקובל בזמננו, כבר אין צורך בהערמה, וכבר אין טעם להזהיר מפניה.
שלישית, הב"י (תמח, ג-ד) סבר שהמילים 'ובלבד שלא יערים' הן תוספת של בה"ג, ועל כך הקשה:
ואיני מבין דבריו, דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי. ואפשר דשלא יערים דקאמר, היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי.
זאת בעוד שלפי דברי הרב דייטש, בהחלט יש הערמה גדולה מזו, והיא אסורה[9]. וחזינן מדברי הב"י, שהמכירה שהותרה לשיטתו היא היא ההערמה המקסימלית, עד שאין ביכולתו לכלכל את דברי בה"ג האוסר הערמה, והוא מפרש באופן מחודש שהערמה היינו מכירה על תנאי, פירוש שיש בו קושי ולכאורה הוא אף אינו מתאים למהות הערמה שבכל מקום, שהיא פער בין המעשה ובין המחשבה, וכנ"ל (ע"פ טל חיים שם עמ' שמה-שמז). נמצא שדווקא הב"י, שמסייע לרב דייטש בהבנה העקרונית שהתוספתא התירה להערים, דווקא הוא מלמד שלפי הבנה זו אין כל אפשרות להטיל מגבלה בהערמה זו. וככל הדברים האלה יש לומר גם בדעת ערוה"ש (תמח, טו), שהבין שהתוספתא מתירה מכירה ש'אינה אלא הערמה בעלמא'.
רביעית, כאשר הר"ן (חי' פסחים כא, א ד"ה ר' יהודה) מבאר את שיטת בית שמאי, שאסרו מכירת חמץ לגוי בסמיכות לפסח, אף כשאין כל כוונה לקבל את החמץ בחזרה, מחשש להערמה - הוא נוקט לשון: "שמא יערים במכירתו כדי שיחזירנו לו לאחר הפסח".
מפורש יוצא מדבריו שעצם המציאות של מכירה לצורך קבלת החמץ בחזרה לאחר הפסח, היא הערמה. ואין הדבר תלוי בשאלה אם מגדירים זאת כמכירה או כפיקדון בעלמא. לשיטת הרב דייטש (במאמרו בגיליון זה) צריך לדחוק ולומר שבית הלל חולקים על בית שמאי לא רק בשאלת המכירה לגוי בסמיכות לפסח, אלא גם בהגדרה העקרונית של הערמה. והרי הדבר קשה בסברה, ואף מנוגד לכלל דאפושי פלוגתא לא מפשינן.
חמישית, לשון רבינו מנוח (שם) היא: "ולא יערים בזה כלל".
בדבריו קשה להעמיס שיש הערמה המותרת, שעליה אמר הב"י שאין הערמה גדולה ממנה, והערמה אסורה. נראה פשוט שלדעתו כל הערמה אסורה.
♦
ג. ד.
המקור לדברי השו"ע (שם) בעניין מכירת חמץ לגוי שבוודאות לא יממש את המכירה, הוא תשובה של תרומת הדשן (א, קכ). מו"ר (עמ' שלד-שמה) האריך להקשות על דברי תרוה"ד, ולהראות שהם מבוססים על דעה דחויה להלכה המצריכה שהגט יהיה שייך ממונית לבעל (עמ' שלז-שלט), ויש בהם לכאורה קשיים נוספים (עמ' שלט-שמה). לא מצאתי בדברי הרב דייטש התייחסות לקשיים אלו.♦
כאמור, מו"ר מבין בדעת הרמב"ם שמתנה על דעת להחזיר גרועה ממתנה על דעת להחזיר, וגריעות זו יוצרת ריעותא במתנה לא רק בחמץ אלא גם בעלמא. על כך הקשה הרב דייטש (בגיליון הקודם עמ' קה) ממקומות שונים בגמרא שרואים בהם שמתנה על דעת להחזיר מועילה.
אמנם, מו"ר עצמו כבר נתן דעתו על המקורות הללו[10], ובין היתר חילק בין מתנות שיש להן ממשות וחלות, אלא שבסוף הן חוזרות לבעליהן הראשונים, ובין מתנה שאינה מתממשת כלל. בית אב לחילוק זה נמצא בתשובת הרשב"ש (סי' תסח), שאסר למי שלא הטביל את כליו קודם יו"ט להקנותם לגוי ו'לשאול' אותם ממנו, כדי להשתמש בהם ביו"ט בלי טבילה. ואף הביא כן בשם פסקי מסכת עבודה זרה לאחד הראשונים. הרשב"ש דוחה בנחרצות הנהגה זו, משום שהיא הערמה והגוי אינו מממש כלל את ה'מתנה' שהוא קיבל. הוא מוסיף ומחלק בין זה ובין מי שלא הניח עירוב תבשילין, שרשאי להקנות קמחו לשכנו והלה יבשל עבורו, שבזה השכן יכול לבשל לו מקמח אחר ולא להחזיר לו את קמחו (וגם עצם הבישול על ידי השכן דווקא מהווה מימוש של המתנה)[11].
אוסיף ואתייחס למקור שמו"ר לא התייחס אליו, והוא האמור בתוספתא (כתובות ה, א) שר' טרפון קידש שלוש מאות נשים בשנת בצורת כדי להאכילן בתרומה. אני מסכים עם הרב דייטש שהיה ברור לר' טרפון ולנשים שבסופו של דבר הן לא יישארו נשואות לו. אך יש חילוק גדול בין נידון זה לנידוננו: נשים אלו נאסרו על כל העולם, משעה שנתקדשו למשך כמה שבועות לפחות, ונאסרו עולמית להינשא לכהנים (אלא אם כן היה ר' טרפון נפטר לפני שהיה מגרשן), והן התחייבו בכיסוי הראש ובדינים נוספים שנוהגים באישה נשואה, ור' טרפון התחייב בכתובתן. לעומת זאת, במכירת חמץ הנהוגה בזמננו אין כל מימוש למכירה, מלבד עצם ההימנעות מביעור חמץ (ואולי גם הימנעות מביטולו, ואכמ"ל).
♦
ה. ו.
אחת הטענות המרכזיות לטובת המכירה היא היותה נהוגה בכל בית ישראל. לעומת זאת, יש לזכור כי בתקופת הראשונים כמעט ואין בידינו מקורות על מכירת חמץ בעין שברור שהגוי יחזירו אותו. המקורות העיקריים בעניין זה עוסקים במכירת כלים שקשה לנקותם היטב ועשוי להישאר בהם חמץ (וצוינו בדברי הרב דייטש בגיליון הנוכחי), אך מלבד זאת לא נהגו במכירת חמץ כפי שנהוג כיום, אלא ביערו וביטלו את חמצם, ורק בשלהי תקופת הראשונים מופיע אזכור למכירה קבועה של החמץ (בדברי מהר"ש ומהרי"ל, שהזכיר הרב דייטש בגיליון הנוכחי). ואם סברו שמכירה כמו זמננו מועילה בשופי, מדוע לא נהגו בה כפי שנוהגים בה כיום?אף יהודי תימן לא נהגו במכירת חמץ כלל עד עלייתם לארץ, וכמוזכר בדברי הרב קאפח (בביאורו לרמב"ם הל' חמץ ומצה ב, אות ג; ובשו"ת טל יוסף סי' קעח). כל המקורות שאסף הרב דייטש (האוצר טו עמ' פז-פח) אינם מתארים את יהדות אסיא וצפון אפריקה, אלא רק את יהדות אירופה בארבע מאות השנים האחרונות. וכשהוא כותב 'כל הפוסקים הסכימו ונהגו' (שם עמ' קיג), הוא מתכוון רק לאחרונים ולא לראשונים. ניסוח שתוקן בדבריו שבגיליון הנוכחי.
♦
מלבד זאת, אין זה ברור שהראשונים שכתבו לתת כלים לגוי אכן התכוונו להערמה, ויש הבדל ניכר בין דבריהם ובין נידוננו. דהנה, במחזור ויטרי (הל' פסח סי' יג) נאמר בשם ר"ת:
ועל דבר בית שאור שחימוצו קשה. ועריבות שיש בצק בסדקיהן. או (מפקידין) [מפקירין] אותן. או (נוהגין) [נותנין] אותם לגוי שכן במתנה. ואחר הפסח אנו לוקחין מהן.
הרי מבואר שנותנים לגוי בחינם, ואחרי פסח 'לוקחים' ממנו. משמעות לשון לקיחה בלשון חכמים היא קנייה בכסף (טל חיים שם עמ' שמח), ונראה שאליה מתכוון ר"ת. לפי זה אין כאן הערמה, ולא דמי כלל למנהג זמננו, שמוכרים לגוי ולא נותנים לו במתנה. כך נראה גם מלשון המרדכי (פסחים, תקצו) היא:
ואסור להשתמש באותן עריבות בפסח ואפילו להשהותה אי אפשר פן ישאר כזית במקום אחד והלכך טוב לגוררה היטב או לתתה לנכרי ולקנותה לאחר הפסח.
מלשונו נראה שלפני פסח נותנים לגוי בחינם, ואחרי פסח קונים ממנו. גם מדברי הסמ"ק (סי' רכב) נראה שנהגו לתת את הכלים במתנה לגוי:
ובתיבות שלשין בהן חמץ אפילו ניקרו אותן בטוב לגמרי אין נותנין לתוכן המצות חמות וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם ובין העריבה, ונכון לטוחן בטיט או ליתנן לגוי.
וזו גם לשון השו"ע (תמב, יא): "וצריך ליתנן במתנה לאינו יהודי עד לאחר הפסח".
♦
ז. ח.
מו"ר (עמ' שנב-שנד) עמד על חילוק משמעותי בין המכירה שהייתה נהוגה בתחילת תקופת האחרונים לנהוג היום - בעבר היה החמץ נמסר פיזית לגוי, ואחר כך נמכר בחזרה. כיום החמץ אינו נמסר לגוי, ובמקרים רבים הגוי אפילו אינו יודע מה הוא קונה! לכאורה, על כגון דא יש לדון לפי מה שכתב הט"ז (תמח, ד):ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו, כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה. וכל שכן שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו, או יניח חותמו עליו. וגם צריך שימכור לו בפירוש אותו החדר עם החמץ שבו, דאם לא כן הרי הוא בבתיכם. וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו, הרי זה עובר בבל יראה ובבל ימצא, וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה.
האם ניתן להכשיר מכירת חמץ שנשאר בבית הישראל לדעת הט"ז? מדבריו נראה שהוצאת החמץ מרשות הישראל הכרחית כדי ליצוק משמעות למכירה[12], ולכאורה צ"ע על המכירה שבזמננו לפי זה. גם לטענה זו לא מצאתי התייחסות בדברי הרב דייטש, ולהיפך: בגיליון הנוכחי הוא כותב שכל האחרונים הכשירו את המכירה הנהוגה כיום, ולא ברור לי כיצד הוא כולל עמהם את הט"ז. וצ"ע.
ועוד אעיר על מה שכתב הרב דייטש (בגיליון הנוכחי):
בזמן הראשונים שלא מכרו דברים מרובים חייבו הראשונים להוציאם מרשותו וליתנו ברשות הגוי וכו', אבל בזמן האחרונים שלא היה אפשר לעשות כן העמידו דבריהם על הדין, וכיון שאין המכירה נגרעת מחמת כן אין בכך איסור.
לענ"ד, קשה מאוד לומר שהראשונים חייבו לעשות דבר שאינו נדרש הלכתית, ואם יש מקום לטענה כזו, ניתן לעקור דינים רבים מספור שמבוארים בראשונים, ואין זו דרך פוסקי ההלכה. בנוסף, אין בזה הסבר לנוהג זמננו, שגם אנשים שאין להם דברים מרובים חותמים על מכירת חמץ בלי להוציא את החמץ מרשותם, ואפילו אנשים שלא משאירים כלל חמץ בביתם חותמים על מכירה, במקום לסמוך על הביטול כתקנת חכמים. ולכן, אף לו יהיבנא שבחנויות גדולות הדבר אינו אפשרי, סוף סוף בחנויות קטנות הוא אפשרי, וכל שכן שהוא אפשרי באנשים פרטיים, ולפחות בזה היה צריך לקיים את הוראת הראשונים, ש'חייבו להוציאם מרשותו' כדברי הרב דייטש[13].
♦
לסיום, קשה שלא להבחין בפער העצום בין סעיפים שונים בהלכות פסח, שבהם רבים מדקדקים טובא אף על דברים שאין בהם נדנוד איסור, ובין מכירת חמץ, שבה יש צדדים ממשיים להחמיר ובכל זאת לא חוששים להם[14]. וצ"ע.
♦
ט. תגובת הרב מיכאל דייטש
לאורך מאמר ביקורת זה השתדלתי להעיר במקום שהרב המשיג הביא את דברי שלא במדוייק או במקומות שהעיר על דברים שלא התייחסתי אליהם [בפירוש או במרומז] במאמר, שאר ההערות אינם קושיות אלא הצגת שיקול דעתו של הרב המשיג כנגד שיקול הדעת שנתפרשה היטב במאמר, בהגיונה, בפשטותה, ובהוכחותיה, ואין טעם לכפול את הדברים[15].יסוד ובסיס הויכוח בינינו הוא ההבנה המוקדמת של המערערים, שלא שייך להחיל חלות מכירה בלא שתהיה לזה התייחסות ממשית [מעבר להקנאה עצמה ודינים החלים מחמת כן][16], ועקב כך הם מפרשים שדעת הראשונים האוסרים מכירה בכל שנה היא מטעם זה, ואת הראשונים שאינם מפרשים להדיא הם מנסים בכח הפלפול לפרש כן בדעתם, ואת הראשונים שכתבו להדיא שלא כדבריהם הם מעמידים בקושיות ובדוחק. וכן לגבי שאר ההקנאות הדומות לזה שמצינו לגבי נידונים רבים בהלכה [כהקנאת בגד, מבכרת, אוכל למי ששכח לערב וכו'] הם מפרשים בדחוקים שונים, לומר שיש מימוש כל דהוא למכירה, ולדעתם אם עושים את ההקנאה בלא מימוש כל שהוא אין תוקף למכירה [ודלא כהנהגת העולם בכל זה].
אולם אחר העיון התברר לענ"ד שההיפך הוא הנכון, ולא מבעיא שפשטות הבנת כל הראשונים שסתמו [וכ"ש אלו שפירשו] שלא כדעתם, אלא גם הראשונים שאסרו למכור מידי שנה מסתבר יותר לפרשם שהוא מתנאי פרטי במכירת חמץ שאסרו להערים ולא משום שהמכירה לא חלה [וכמש"כ במאמר], ולגבי שאר קושיותיהם והוכחותיהם בפשט הרמב"ם וב'קושיות' על המתירים אכן לא התייחסנו במאמר משום שלא היה נראה צורך לזה.
עיקר תכלית לימודי עניין זה הוא לברר אם אכן כדבריהם שפשטות הסוגיא מורה כפירושם בדעת הראשונים, ומה שכל האחרונים פירשו לא כן הוא משום שלא היה לפניהם את שיטת רב עמרם גאון, ומתוך כך הוצרכו לדחוק בפשט הסוגיות [ואכן הם 'טעו' בשיקול הדעת, ולעולם לא שייך להקנות כשאין למכירה תוקף ממשי], או שמא פשטות הסוגיות והראשונים הידועים והמפורשים היא כדעתם, וכן פירשו רבים במשך הדורות בראשונים ובאחרונים[17], וכן הוא העיקר להלכה בלא ספק.
♦ ♦ ♦