מהות הקנין בקידושי אשה[2]
הקדמה: מהו לשון קנין הנאמר בקידושי אשה
מושג ה"קנין" הוא מהמושגים שמשמעותם אינה אחידה בכל ההלכות, ויש לו מספר אפשרויות ודרגות:א. קנין חפץ - הוא קנין גמור, אפשר לעשות בו לפי רצון הבעלים, ואפילו להשחיתו ולשורפו[3].
ב. קנין עבד כנעני - עבד כנעני "גופו קנוי", הוא של אדונו לגמרי. אמנם הוא אינו יכול להורגו ח"ו, אבל הוא יכול לצוות עליו לעשות מה שברצונו. ואמרינן בו "מה שקנה עבד קנה רבו", מפני שהוא ממש של אדונו.
ג. קנין עבד עברי - אינו ממש של אדונו, אבל יש בו שיעבוד מסוים[4], יותר מאשר פועל, ואכמ"ל.
יל"ע לגבי קנין אשה, המבואר במשנה בתחילת קידושין "האשה נקנית בשלושה דרכים"[5], לאיזה דבר קנאה בעלה? האם היא חייבת לשרתו, והאם מה שקנתה שייך לו?
בעז"ה נבאר כאן מספר אופנים להבין זאת[6].
[ובאמת שלא ברור ומוחלט כ"כ שיש גדר "קנין" בקידושין, שאולי כוונת הגמרא[7] לומר שהמשנה נקטה לשון זו, אע"פ שאינה נכונה ממש כלפי אשה, מפני שקידושי כסף נלמדים מקנין שדה, והוא נקרא קנין[8], ודוחק לומר כך. ועוד יתכן, שאין בכלל גדר "קנין", אלא שהקיחה נעשית בצורה של קנין, ובאופן זה נקט בספר פרי משה (לרב משה מאיר סג"ל שליט"א) על קנינים, סימן ס'].
♦
אינו קנין "הגוף"
ובתחילה נשלול את האפשרות לבאר שהאשה שייכת לגמרי לבעלה, דהיינו שהיא קנויה לבעלה קנין הגוף, כעבד כנעני, וכמו קנין חפצים רגיל. ודבר זה מפורש בקידושין (ו, ב): "אשה לא קני ליה גופה", ולא כעבד.ומה שנמצא בחז"ל בכמה מקומות "מה שקנה עבד קנה רבו, ומה שקנתה אשה קנה בעלה", בפשטות אינו באותו גדר, אלא מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא רק לקנין פירות, ראה היטב ברמב"ם הל' זכיה ומתנה (ג', י"ב), ובמגיד-משנה (שם) שמקורו של הרמב"ם בירושלמי[9]. ועוד ישנה תקנת חכמים שמעשה ידיה ומציאתה של האשה קנויים ממש לבעלה, ראה ברמב"ם הל' אישות (י"ב ג'-ד').
ומה שנמצא בחז"ל דבר חידוש שאשת כהן אוכלת בתרומה, מפני שנחשבת "קנין כספו" של הבעל (ראה קידושין ה, א), כבר באר באריכות בשו"ת אבני מילואים (סימן י"ז) שאינה שפחתו, אלא הקנין האיסורי שבה מועיל לגבי תרומה, ו"קנין כספו" לגבי האשה היינו שהיא קנויה בקנין כסף[10], עיי"ש היטב בדבריו[11].
ומש"כ רש"י במנחות (מג, ב): "דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו"[12], צ"ל שכוונתו לדימוי בעלמא.
וממוצא דבר עולה לנו שאשתו של אדם אינה קנויה לו ממש, ואינה "שלו". ומה שמבואר בגמ' קידושין (ו, א) שאפשר לקדש אשה בלשון "הרי את שלי", והוא מהלשונות הוודאים ולא המסופקים, עיי"ש, צ"ל כמו שכתב הגרמ"פ זצ"ל בדברות משה (שם הערה מו, עמ' רט) שבאמת אין גופה קנוי לו, ואינה באמת "שלו", "ומ"מ מקודשת בלשון זה, מטעם דנקרא כן בלשון אינשי"[13]. ודוק.
♦
האם יכול האיש לצוות על אשתו שתעשה כרצונו?
הנה כתוב בתורה שהאשה התקללה: "והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז). ואמנם ברש"י שם מבואר שהוא מוסב לגבי תשמיש, והולך על הכתוב לעיל "ואל אישך תשוקתך", אבל רוב המפרשים בארו שכתוב כאן ענין כללי, שהבעל מושל באשתו, ונביא לשונם: "תשוקתך משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו" (ראב"ע, והוא חידש זאת כבר ברישא של הפסוק, והרמב"ן השיגו). "והוא ימשול בך - לצוות עליך מה שירצה כאדון על עבד" (רד"ק). "וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו" (רמב"ן).ולכא' מבואר כאן דבר חידוש שלא שמענו כמותו, שיכול הבעל לצוות לאשתו לעשות כרצונו. וכמדומה שלא נזכר דבר כזה בש"ס ופוסקים[14]. ויותר ניחא לומר שאינו "דין", אלא מציאות, שהאשה בד"כ בטבעה שומעת לבעלה[15] וניחא לה בזה[16]. וכן שאר הדברים שבפרשה שם הם קללות שהתקללו האדם ואשתו וזרעם, אבל אינם בגדר ציווי (מלבד שהוא לפני מתן תורה), ואין "חובה" כזאת. ולמשל ברור שיכולה האשה להקל עליה את צער הלידה, ואין היא עוברת בזה על הוראת התורה "בעצב תלדי בנים"[17].
ומלבד המציאות והטבע, כמו שהתבאר, מבואר בחז"ל (תנא דבי אליהו פ"י) שבאמת כך ראוי: "אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה".
וברמב"ם (אישות סוף פט"ו) כתב: "וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות ליבו, ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". ולשון ציוו חכמים אפשר להבין כציווי גמור, או הדרכה איך ראוי להיות, ראה אור אברהם (לרב גורביץ שליט"א. על סהמ"צ, ח"ב, עמ' תעט).
ובס"ד מצאתי שכ"כ להדיא המקנה (קידושין ל, ב): "לא מצינו באשה שתהא מחוייבת לציית אותו בדבר שאין נוגע להנאתו בשימושה. דאף שאמרו בנדרים אין לך אשה כשירה בנשים אלא שעושה רצון בעלה, אבל חיובא ליכא". וראה מש"כ בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז, סוף סי' כח).
ונראה להביא קצת ראיה לדברי המקנה מדין הסבה של נשים בפסח, שאשה פטורה "מפני אימת בעלה שכפופה לו" (ראה פסחים קח, א ורשב"ם שם), ומ"מ אשה חשובה חייבת בהסבה, ומשמע שאינו ציווי לה להיות כפופה לו, אלא טבע, ואשה חשובה אינה כ"כ בטבע הזה.
♦
אפשרות א': קנין איסורי, שאסורה על אחרים בלי גט
אם כן, מהו אותו קנין מסויים שהאיש קונה את אשתו, ואליו התכוונה המשנה תחילת קידושין: "האשה נקנית"?כתב רבינו יהונתן מלוניל שם: "האשה נקנית לבעלה להצריכה ממנו גט", וכ"כ הר"ן על הרי"ף כאן. וכ"כ במאירי: "ושאינה ניתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט" (וראה לקמן דבר נוסף שכתב המאירי).
ולפי זה מבואר שהקנין הוא איסורי, וכמש"כ בהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "מתניתין האשה נקנית וכו'. כתב הר"ן נקנית לבעלה להצריכה ממנו גט, וצ"ב הא נקנית להיות אשתו, ומה פירש הר"ן דכל הנפק"מ להצריכה ממנו גט. ונראה דלשון נקנית קשיא ליה, דהרי זכויות ממוניות ליכא מדאורייתא לבעל באשתו, ואפילו הזכויות שיש לבעל באשתו זהו רק לאחר הנישואין אבל לא בקידושין[18], וא"כ לשון נקנית אינו מכוון. לזה פירש הר"ן דאין הכוונה לקנין ממוני אלא קנין איסור, דהיינו שהיא תצטרך ממנו גט וזהו משום האיסור שבה".
וכ"כ באבני מילואים (שו"ת, סי' יז), ובחלקת יואב (אה"ע סי' ו', בהערה), שהקנין הוא קנין איסורי, עיי"ש.
ומונח זה של "קנין איסור" מקורו בראשונים לגבי עבד עברי, ראה רמב"ן, רשב"א וריטב"א (קידושין טז, א), וכן לגבי עבד כנעני, ראה ריטב"א ור"ן (גיטין לח, א), ועוד [ונראה שלפ"ז לשון "קנין" כאן הוא מושאל, דמיון מושג הקנין בממונות].
♦
אפשרות ב': קנין לתפישת הקידושין בלעדית
כתב המאירי כאן: "כלומר האשה נקנית למקדש לענין שלא יהא אחר יכול לזכות בה, ושאינה נתרת לשום אדם עוד בחייו אלא בגט". ומבואר בדבריו שקניין הקידושין הוא בכך שקידושין של אחר לא תופשים בה. ולא רק איסור ביאה על אחר, אלא גם לא תפשו כלל הקידושין, מפני הצד הקנייני שיש לבעלה בה.ונראה שדבריו קשורים למה שנחלקו הפנ"י והאבנ"מ האם קידושין אינם תופשים באשת איש מחמת עצם הקניין של בעלה, או מפני הצד האיסורי החמור.
וז"ל הפני יהושע בגיטין (מג, א): "לא משכחת קידושין אחר קידושין, דכיון שתפסו קידושין של ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר". והאבני מילואים (סי' מד ס"ק ד) חלק עליו, וכתב שבסוגיה בקידושין סו, ב מבואר שהגמ' שואלת מנין שאין קידושין תופשים באשת איש, ועונה מצד שהוקשו כל העריות החמורות, עיי"ש. וכתב: "אלא ודאי דאפילו באשת איש הוי תפסי קידושין, אי לאו דהוא מחייבי מיתות ב"ד ונפקא ליה מהקישא דהוקשו כל העריות".
♦
אפשרות ג': קנין לזכות על עזרתה ושימושה עבורו
הנה כתוב בתורה: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", ומבואר שהאשה עוזרת לבעלה בחייו, וכגמ' ביבמות (סג, א): "אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל כתיב "אעשה לו עזר כנגדו", במה אשה עוזרתו לאדם? אמר לו, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?". ומ"מ אינו לשון ציווי וחובה, וקודם מתן תורה.ומה שנמצא בחז"ל "מלאכות שהאשה עושה לבעלה", ראה כתובות נט, ב ואילך, וברמב"ם הל' אישות (כ"א הלכות א'-ז'). בפשטות כל חיוב זה תקנה מדרבנן, ואינו מגדיר את עצם קנין האשה.
אבל הפנ"י שם חידש: "לכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא, כדאיתא ביבמות פ' הבא על יבמתו אהא דכתיב אעשה לו עזר כנגדו דאדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס כו', אלמא דאורחא דמילתא הכי הוא שהאשה עושה מלאכת צורכי הבית".
[ויל"ע בכוונת הפנ"י, האם דיני ופרטי המלאכות שם הם מדאוריתא, או שכוונתו לגדר כללי של להיות "ברשותו" לשמשו. דהנה איתא בקידושין (ל, ב) לגבי מצוות מורא מהאב: "ת"ר: איש - אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר: תיראו - הרי כאן שנים; א"כ, מה ת"ל איש? איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה". ובארו שם תוס': "שיש רשות אחרים עליה - ואף על גב דמעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמא, מ"מ אינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה". ומבואר שיש דין דאורייתא שהאשה צריכה להיות מצויה "אצל בעלה", מסתבר בשביל להיות מצויה לו לעזרתו ולצרכיו[19]]. ועכ"פ לדרך הפנ"י יתכן לבאר ש"קנין" האשה הוא מצד הבעלות למלאכה.
♦
אפשרות ד': קנין לשיעבוד לאישות
הגאון הנצי"ב זצ"ל נקט שקנין הקידושין הוא לענין אישות[20].וז"ל בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' לה): "בענין קנין אשה לבעלה מה היא, ולמה ולאיזה תכלית נקנית, מהתורה הן אין לאיש על אשתו שום קנין כי אם לאישות בלבד, אבל זולת אישות אין לבעל שום קנין. ולכן אם נדרה ואמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר, וכופה ומשמשתו, משום שלזה היא קנויה לבעלה. ודברים ברורים הם. ומה שכתוב בתורה כי הוא קנין כספו, וכן מה שנמצא דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכונה כמו שבעבדו ושפחתו, הכונה בקנין למעשה ידיהם, כך אשתו לאישות, ולא זולת. וההוכחה הפשוטה לזה ממה שפשוט לחז"ל דעפ"י התורה אין מעשה ידי אשה לבעלה, ומאין למדו זאת וכי מבואר בתורה שכן הוא, והלא כתיב בה קנין כספו כמו בעבד ושפחה, ומנלן שאין מעשה ידיה לבעלה. ולהיפך מנלן דמשועבדת אשתו לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה, בשלמא אם הוא נדר ואמר הנאת תשמישי עליך אינו חל הנדר שהוא מקרא מלא ועונתה לא יגרע[21], הא אצלה אין כתיב אזהרה שלא תמנע ממנו הנאת תשמישה, ומנלן שהיא מחויבת להזקק לו, ודלמא קנין כספו הוא לשארי דברים כמו שפחתו. אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון דמשמעות "כי יקח איש אשה" הוא למה דמסיים הכתוב ובעלה או ובא אליה, ולא יותר, מזה למדנו דלזה הפרט היא קנויה לו כמו שפחה לעבודה ולא יותר[22]. ...דברור לחז"ל שאין לבעל שום זכות מהתורה באשתו יותר מעניני אישות והשייך לה והוא הפרת נדריה שבינו לבינה או עינוי נפש שנוגע לאישות...
וקנין אשה לאיש בעניני אישות הוא מועיל ... אשה שהיא קנויה לו היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה, ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה, כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו. וכל זה הם דברים ברורים ואין כדאי להפוך עוד בזה:
...אלא הענין הוא שאשה היא קנויה ומקודשת, ושני דברים הם[23], דקנין הוא שהיא מחויבת להזקק לבעלה כמו שהעבד מחויב לעשות מלאכת בעליו, וקידושין שהוא כהקדש, היינו שהיא אסורה לאחר, ותרי מילי נינהו וכו' ...נחזור לענין, שאין ספק בזה שהאשה אינה קנויה לבעל אלא לאישות ולא זולת, ואין לדבר בזה עוד".
ומש"כ הנצי"ב בתוך דבריו ש"יכול לכופה" לאישות, נראה שכוונתו לכפיה בדין, ואם לא נשמעת לו מגרשה בלי כתובה, והוא דין "מורדת" עם כל פרטיו והלכותיו[24], ולא כפיה מעשית כפשוטו[25].
ועכ"פ עולה שיש לאיש קנין ובעלות על אשתו לגבי ענין האישות, והוא גדר בעלות לגבי עצם חובתה כלפיו לתשמיש, אבל לא ברור שיש בעלות וקנין גמור לעשות בה כרצונו, ולמשל התדירות אינה כלולה בחובה זו[26]. ובראשונים דנו האם יכול באישות לנהוג בה כרצונו או שרק לפי מנהג העולם[27].
♦
למה חז"ל חידשו לשון קידושין
הנה שאלה זו כבר שאל הגאון בעל הבכור שור בחידושיו תחילת קידושין, מדוע חז"ל חידשו לשון קידושין, ולא השאירו זאת על לשון דאורייתא של קיחה וקנין, עיי"ש.ובפשטות אפ"ל שתיקנו כן מצד שרצו לומר ולרמז לנו את צד הקדושה שיש בקשר בין איש לאשה, וכמו שהרחיב ע"ז באיגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן [ובכך א"ש מדוע נדו גם מלשון אירוסין המפורשת בתורה].
ובספר ילקוט הגרשוני (לחד מחכמי הונגריה האחרונים) בסוף חידושיו על קידושין, באר שלא רצו להשאר בלשון קנין, שנדמה לאינשי כלשון חפץ הקנוי ויזלזלו בו, ונקטו לשון קידושין, שיכבדה כחפץ של קודש, עיי"ש.
ולכאורה לפי דברי הנצי"ב זצ"ל, שהוא שיעבוד לאישות, מובן מדוע חז"ל שינו, שהרי מדרבנן היא אסורה על בעלה עד שעת נישואין, "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה", ויוצא שאין כבר גדר "קנין" למעשה[28], ודוק.
♦
הדרכת הגדולים לחתן לכוון בקידושין לשם קנין
כתב בשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן נו): "ונראה שכדי לחוש להך דיעה שהוא ענין קנין, נהגו רבים, וכן מנהגי, להגיד לחתן שמלבד כוונת המצוה יכוין גם לשם קנין שהוא קונה אותה ע"י הקידושין כמו שקונים חפץ". וכ"כ בספר שלחן העזר (דף קכח), צויין בספר שו"ע המקוצר לרב רצאבי שליט"א (ח"ז עמ' קסג) וכתב כך למעשה.ונמצא כן גם בעוד הדרכות של גדולי ישראל, שלמעשה הדריכו כך, מובאים כאן מתוך מה שראיתי בחוברת "מנחה לחיים" (הרב ישי מזלומיאן שליט"א, תשרי תשס"ו):
מהנהגות והדרכות הגרא"מ שך זצ"ל (שם עמ' י): "היה מזכיר לחתן לכוון בשעת הקידושין לשם קנין ולשם מצוות קידושין". מהנהגות והדרכות הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שם עמ' יח): "החתן צריך לכוון בשעת נתינת הטבעת שהוא קונה את אשתו". מהנהגות והדרכות הגר"ד פוברסקי זצ"ל (שם עמ' כב): "פעם אחת אמר לחתן טרם החתונה שיזכור שזהו גם כן קנין, לבד מהקידושין, ועליו לדעת איך עושים ואיך חל הקנין, וגם לדעת שיש קידושין עם הקנין הזה".
וכן שמעתי בזמנו (ישיבת מרכז הרב, קיץ תשנ"ד) ממו"ר הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שלכאורה החתן אמור להבין את גדר הקנין שהוא עושה בקידושין. וכעין מש"כ הגרשז"א זצ"ל במנחת שלמה (ח"א סי' לז וסי' נג) לגבי הפרשת תרו"מ, שצריכים להבין הענין שעושים ולא סתם קריאת נוסח, וכעין ביטול חמץ שצריך להבין הנוסח, עיי"ש.
[וכל אלו הם דברים מחודשים, ונראה שאינם לעיכובא, וברור שרוב החתנים הצעירים אינם יודעים כלל על ענין הקנין, וגם אלו שיודעים כמה מהם יודעים ומבינים את הלומדות לאיזה דבר האשה נקנית, וככל מה שהתבאר בס"ד במאמר זה. ובלשון הרי אומרים היום נוסח "מקודשת לי", ומכוון מסתמא על דעת האמת בלשון זו, ו"כדת משה וישראל", ולא אכפ"ל הדברים שבלב מה מבין בגדר הדבר. וגם לאידך גיסא, אם חשב באמת "קנין" והבין בטעות קנין גופו, גם לא אכפ"ל, שלא אמר בכלל לשון זו, וגם אם יגיד "הרי את קנויה לי" לא איכפ"ל דברים שבלב שלו].
♦
דברי השקפה: בחינות בעלי ואישי
ואע"פ שהמאמר עוסק בדברי סוגיה והלכה, מ"מ נראה לסיים במעט דברי השקפה, שהעולה לנו מכל זה שאין לנשים "לדאוג" ולהצטער מלשון "קנין" האמור במשנה, וכמו שהתבאר בהרחבה בכל המאמר. ומה לנו לשון יותר ברורה וחדה מלשון אדוננו הריטב"א בחידושיו על קידושין ו, ב (טור נו במהד' מוה"ק): "ואם מפני שמקנה לו עצמה - הרי הוא קונה אדון לעצמו[29]"! כביכול לא קיבל הנאה מהקידושין[30], שהרי בסך הכל חיוביו אליה גדולים ורבים מאשר להיפך.ונסיים בדברי הנביא (הושע ב, יח) שאשה יכולה לקרוא "בעלי" או "אישי": "שם בעל מורה על הממשלה והקנין, שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות" (מלבי"ם שם).
ובאמת מזה הרבה דורות נשי דידן כולן חשובות הן (רמ"א לגבי הסבה), ואינן כפופות כ"כ. וממילא עולה מעמד ה"אישי" ממעמד ה"בעלי", לחזק את קשר החיבה יותר מאשר את קשר הבעלות.
ומ"מ גם אם נאמר שמהלך זה הנמצא בעולם ובישראל הוא כללית לטובה, מ"מ לא נשמע לתרבות המערבית הדואגת בצורה שטחית לכבוד האשה[31], ומעלה את "מעמד האשה" כשווה לבעלה, בביטול גמור של מושג "בעלי", אלא תמיד שני המושגים נכונים, בחינת אישי ובעלי, וכמבואר לעיל שאשה כשרה עושה רצון בעלה, וכך "ציוו חכמים" וכך "דרך בנות ישראל הקדושים הטהורים". ובס"ד כאן בארנו מושג עקרוני בקידושין, של "קנין" האשה, לדברים מסויימים.
♦ ♦ ♦