'טסירי' או 'סרסורי': תיבה עמומה בזוהר והשלכותיה על מנהג תגלחת הנשים

הערות שוליים

1. ↑ א). על השתלשלותו ותולדותיו יש באמתחתי מאמר מקיף, אשר עדיין נמצא בכתובים, ועתיד אי"ה להתפרסם בקרוב.
2. ↑ ב). חלק ג, מע' הל' כלל קטז, ניו-יורק תשכ"ב, עמ' 320.
3. ↑ ג). שאילתה צו, ירושלים ת"ש, עמ' קעד.
4. ↑ ד). חלק ה, הלכות נדה, יורה-דעה סימן קצח ס"ק צא, וילנה תרנ"ב, דף קיא, ב.
5. ↑ ה). אבן-העזר ד, סימן ק, בני-ברק תשמ"ה, עמ' קע.
6. ↑ ו). כך גם כתב הגאון מפלוצק בספרו חמדת ישראל, חלק ב, קונטרס דרך החיים סימן כ (פיוטרקוב תרפ"ד) דף סה, ב בזה"ל: "אע"ג דינהגו הנשים הצנועות לגזוז שערותיהן ודת יהודית היא שלא לילך פרוע ראש ובשביל זה גוזזין שערותיהן לגמרי". נראה אפוא, שדבריו בכלי-חמדה (שהובאו לעיל), שמנהג הגילוח נובע מדברי הזוה"ק שיש לגלח שער הראש קודם הטבילה, נאמרו כהשערה בעלמא.
7. ↑ ז). הוא מבהיר בהקדמה כי את רוב הספר (עד סוף סימן קצט) כתב אביו, האדמו"ר מהרצ"ה שפירא ממונקאטש, והוא הוסיף משלו בהערות המוקפות בסוגריים מרובעות. את חלקו האחרון (על הלכות מקואות) כתב האדמו"ר מהרח"א בעצמו.
8. ↑ ח).לעיל, הערה ד.
9. ↑ ט). מוה"ר נתן שפירא (הירושלמי), מגדולי מרביצי תורת הקבלה בדורו, נפטר בשנת תכ"ז, מחבר הספר מצת שימורים ועוד. ראה: צפונות גיליון יז, עמ' כג ואילך.
10. ↑ י). מאמר 'לא תשחית', מונקאטש תרס"ב, דף נא, א.
11. ↑ יא). זה לשונו שם: "אך הנקבה אסור לספר שערות ראשה, והטעם הוא כי הנקבה היא בעשיה וכל הדינין הם בעשיה, ואם נסלק הדינים מרישא דנוקבא לא ישארו שום דינין בעולם, ולכן היא מוכרחת להניחם. על כן אסור לנשים לספר שערות ראשם אלא בלבד בזמן נידותה, אותן השערות שנגדלו מחוייבת האשה קודם שהיא הולכת לטהר עצמה לבעלה במקוה, שתקבץ כל שערותיה ביחד בתוך ידיה, ויחתך מעט בסופם כשיעור שנגדלו בעת נידותה ולא יותר, וכן צריכה לחתוך מעט מכל שערות גופה בכל המקומות שהשערות מגדלים קודם טהרתה לבעלה, אבל שערות ראשה עצמה אסור לספר". דבריו הובאו גם בספר נוהג כצאן יוסף, להלן הערה טז. גם הג"ר משה יקותיאל קופמן [חתן המג"א], מביאו בשניים מספריו: לחם הפנים, יורה-דעה, סימן קפא (פולנאה תקס"ה) דף סג, ב; שם, סימן קצח, דף סד, א; חקי דעת, אות ע (סדילקוב תקצ"ה) דף עז, א. כדברי מהרנ"ש כתב גם רבי יששכר בער בן פתחיה משה בספרו 'יש שכר' שנדפס לראשונה בפראג שס"ט, דיני נדה (מהדורה חדשה ירושלים תשנ"ג) עמ' רסט-רעא.
12. ↑ יב). אם כי יש לציין כי המהרנ"ש היה מבני אשכנז. ראה גם: הג"ר עקיבא יוסף שלזינגר (מעשה אבות, ירושלים תרס"א, עמ' קב): "ואין לדמות מן ספרדיות, הא' הלא הכל יודעין כי מנהג ספרד ואשכנז בהלכה אין דומה זה לזה, ואם אשכנזי אוכל אורז בפסח הוא פשעי ישראל משא"כ בספרד ואיכא משום אל תטוש תורת אמך וגו' בגמ' (פסחים נ'), וגם אין לדמות אם אמרו בזריזין יאמרו באינו זריזין וגו' כגמ' (ביצה כ"ב), בספרד מקפידין על נקיות וחפיפה יתירה במרחצאות שלהן משא"כ במקוה בפרט בא"י במקום שאין מעיינות וכאשר הם בעומק בלילה אצל נר להשגיח על הרים התלוין בשערה, מי זה הוא אשר ריח יראת אלקים בלבו אשר לא יחוש לו על הנוגע לחשש איסור כרת ר"ל - אשר נוגע לדורות".
13. ↑ יג). צ"ל: סק"ד.
14. ↑ יד). האדמו"ר מקומארנא הינו כמעט יחיד בפרשנותו לדברי הזוהר באופן זה, בעוד מפרשי הזוהר האחרים לא כתבו כך בענין גידול שיער בכללותו. יתרה מכך - חלק מהם נטו לפרש כי דבריו עוסקים בשער הגוף, כי את שער הראש אין לגלח. ראה לדוגמא בביאור הרמ"ק (בהעלותך דף קנא, ב); פרשנותו זו של האדמו"ר מקומארנא סותרת את דבריו המפורשים של האריז"ל, כפי שהובאו כמה פעמים ע"י מהרח"ו (ראה להלן), מה שהביא את ר' יהושע מונדשיין להעיר על דברי האדמו"ר מקומארנא הנ"ל כי "צ"ע האם היה שער המצות (שנדפס לראשונה בשאלוניקי תרי"ב), לעיני הגה"ק מקומארנא שסיים את כתיבת חיבורו הנ"ל בשנת תרכ"ד" (קובץ יגדיל תורה תשנ"ח, הערות וביאורים עמ' 94-95).וראה עוד: רבי ששון פרסיאדו, בביאורו שמן ששון על שער המצוות למהרח"ו (ירושלים תשס"ו) עמ' קלא; אבן השהם, ד, יורה-דעה סימן קפב, א, מכון דעת יוסף (ירושלים תשמ"ט) עמ' סח-ע; הרב אברהם אבא צינווירט, שולחן ערוך הזהר, ג, יורה-דעה סימן קפב (ירושלים תשס"א) עמ' רז-ריב; הג"ר שמעון חירארי, שו"ת לב שמחה, אורח-חיים סימן יח (תל-אביב תשנ"ו) עמ' פח-צב.ראה גם דברי הזוהר (פר' בהעלותך קנא, ב): "קח את הלוים וגו', הא אוקמוה דבעי לדכאה (ס"א לדברא) לון ולאמשכא לון לאתקשרא באתרייהו בגין דאינון דרועא שמאלא וסטרא דדינא, וכל מאן דאתי מסטרא דדינא בעי דלא ירבי שערא בגין דאסגי דינא בעלמא ועל דא אתתא כהאי גוונא דלא יתחזי שערא לבר ובעייא לאתחפייא רישה ולכסי שערהא"; ראה: מהר"א אזולאי, אור החמה (פרמישלה תרנ"ו) דף יח, א: "לא שתעביר האשה שערות ראשה ח"ו שהרי היא צריכה להם, ותקוני השכינה הם השערות מפני שכוחות הדין תחת ידה להנהגת התחתונים, אמנם היא שוה ללויים בערך דלא יתחזו". וכן ביאר רבי משה זכות בביאורו לזוהר ספר במדבר (בטחה תשס"ד) עמ' פט: "וכל מאן דאתי וכו', פי' שהוא מבחינת קין וכו'. והנה הלויים של אותו הדור שיצאו מטומאת מצרים הוצרכו להתקן וממילא הותקן כל זרעם ולא צריכים עוד תיקון אחר, שהרי הם מושרשים בגבורות הנוק' שבתוך הזכר זעיר, אבל סתם כל הנשים הן נקבות והדין אחוז בהם, ולכן צריך שלא יראה שערה החוצה מתוך סריגי כפת ראשה ולחפות כל ראשה בצעיף א' ואפ"ה לכסיא ראשה. ואוקימנא פרשת נשא קכ"ה ג'. ואמר וכל מאן דאתי וכו', לאפוקי נזיר שסודו באריך ששערו לבן שיעורר רחמים, אבל שאר בני אדם הם בזעיר שיש בו דינים הרבה, ולכן לא ירבה שערותיו, ואדרבא יגלחם וכמ"ש בספר הכוונות, עיי"ש, וגם שם אמר שהאשה לא תתגלח שהיא בעשיה ויתבטלו כל הדינים, ועיי"ש. וז"ש אתתא כהאי גוונא, פי' היא דוגמא לזה ולא כמוהו ממש, שאין לה לגלח אלא שלא יראה שערה"; רבי שלום בוזגלו, מקדש מלך השלם, ד (הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים תשנ"ה) עמ' נג: "לכס' שערי ואוקימנא בפ' נשא דף קכ"ה ע"ג וכל מאן דאתי וכו', לאפוקי נזיר שסודו באריך ששערו לבן רחמים, אבל שאר בני אדם הם בזעיר שיש בו דינים הרבה ולכן לא ירבה שערו אלא יגלחם, כמ"ש בסה"כ, ושם אמר שהאשה לא תגלח שהיא בעשיה ויתבטלו כל הדינים, וז"ש אתתא כהאי גוונא, פי' היא דוגמא לזה ולא כמוהו ממש שאין לה לגלח אלא שלא יראה שערה, ולכך שערהא הם הקצוות התלויות מן הצדדים". וזה פשר דברי הזוהר בפרשת תזריע (דף מח, ב): "ותא חזי כל מאן דאיהו מסטרא דדינא ודינין מתאחדין ביה, לא אתדכי עד דאתעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי", דהיינו על אנשים הבאים מסטרא דדינא, ולא על נשים, שאמנם באות מסטרא דדינא אך תיקונן הוא שיכסו את שערותיהן היטב; ראה: הג"ר יצחק רצאבי, נפלאות מתורתך (בני-ברק תשס"ח), עמ' קח ואילך; האדמו"ר רצ"ה מליסקא, 'אך פרי תבואה', מונקאטש תרל"ה, פרשת חיי שרה, דף כח, א: "ותקח את הצעיף ותתכס, דהנה השערות הם בחי' דינים ובפרט שערות של האשה, ולכן כסתה את ראשה כדי להמתיק הדינים... ומטעם הנ"ל צריכה האשה לכסות את השערות שלה ודוק".בענין גילוח על פי הקבלה ראה עוד: רבי חיים ויטאל, שער המצות, פרשת קדושים, מהדורת אהבת שלום (ירושלים תשע"ה) עמ' נז; ליקוטי תורה, פרשת קדושים, טעמי המצות, דף עח, א; רבי יוסף חיים מבגדד, ביאור בניהו על תיקוני הזהר, ב, תקונא שבעין (ירושלים תרס"ג) דף פה, א; שם דף פח, ב-פט, א; בן יהוידע ח"א (ירושלים תרנ"ח) דף לא, ב-לב, א; שם, חלק ב, דף נד, ב; 'אוד מוצל מאש, דרשה לזכר רבי שלמה בן דוד ששון בשנת התרנ"ד מאת המקובל האל'ה'י רבי יוסף חיים בן אליהו מבגדד', על ידי רפאל כהן (2010) עמ' 31-32; הרב מאיר אליהו, מרכבות ארגמן, ח"ג, סימן כא, עמ' רלט; הרב אבנר עפג'ין, דברי שלום יורה-דעה, סימן קפב, א (ראש-העין תשע"ד) עמ' תעז-תפו; הג"ר שמעון חירארי, שער שמעון אחד מהדורה חדשה חלק ה, יורה-דעה סימן ט (תל-אביב תשע"א) עמ' שצא.
15. ↑ טו). ראה גם: חומש היכל הברכה, אוצר החיים חלק ג, אוצר החיים, פרשת קדושים (למברג תרכ"ד) דף קעז, ב.
16. ↑ טז). כפי שנפסק ברמב"ם (הל' עבודה זרה, פרק יב, הלכה ה), ובשולחן ערוך (יורה-דעה, סימן קפב, סעיף ה); ראה גם: רבי שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ, בספרו זוהר הרקיע (לבוב תרי"ח), דף סו, א; כך מעיד גם הרב יצחק ליפיץ, ספר המטעמים, ערך שערות, אות ה, ורשה תר"ע, דף נג, א: "טעם שהנשים אינם מגלחים שערותיהם רק מקילין במספרים, משום לא יהיה כלי גבר על אשה".הג"ר דובעריש גוטליב (יד הקטנה על הרמב"ם, פרק ו מהל' ע"ז, ל"ת נו ס"ק פא, קניגסברג תרט"ז, דף רעח, א) מסיק כי "נראה לענ"ד שיש עכ"פ קצת איסור דרבנן באשה שמגלחת ראשה בתער דהוה לה מתקן עצמה בתיקוני איש, אלא תסתפר ראשה במספרים". כך כתב גם הג"ר יוסף שאול נתנזון בעל השואל ומשיב (מהדורא קמא, חלק א סימן סה): "גם מ"ש שאסר שם להנשים לגלח הראש משום לא יהי' כלי גבר כמבואר בש"ע יו"ד סי' קפ"ב, וביש"ש פ' מצות חליצה סי' ט"ז כתב שלוקה, וע"ז כתב שהרב ר' שמחה יואל עת היה שם בקיץ העבר שחק ע"ז שלא אסרו רק גלוח המיוחד לאיש, הנה לא ידעתי שמחה מה זו עושה, וכל שמנהג אנשים הוא לגלח בודאי אסור, וע"ז אני קורא ויספר המן לזרש אשתו, שאסור ליהודי לספר אשתו בגלוח וז"פ". והיינו בגילוח גמור דייקא, ולא בתספורת לקצר את השערות שלדעתו היתה חובה ודת יהודית, כפי שכתב בספרו דברי שאול על התורה (לבוב תרל"ה) דף צה, א: "דבאמת השער הם ערוה וכבר נזכר בשיר השירים ענין שער בתוך שאר ענייני נוי האשה, וכבר מצינו באיש שהיו שערותיו קוצותיו תלתלים ופחז עליו יצרו, וע"כ לא הותר רק לבתולות הפנויות, אבל לא"א [לאשת איש] נאסר זאת למען ישמרו מתבערת היצר ולא יתגרו עליהם יצה"ר. והנה לזאת האשה המנאפת לא הסירה שער יען כי יודעת כי מא"א נשמרו בני ישראל, וכבר מצינו במדרש שנבוכדנאצר צוה להשמר מא"א, וע"כ היו מניחים שערותם למען לא יוודע לאיש אם הן א"א, ולכך בסוטה צותה התורה שתסתיר קליעת שערה כדי לבזותה כדי להראות קלונה שנכשלה עי"ז שרצתה לזנות וע"כ לא גלחה שערה, וזה אומרו מכאן לבנות ישראל שגלוי ראש גנאי להן, והיינו שגנאי להן שעברו חוק שמוזהרין הן שיגלחו שערן והיא לא עשתה כמשפט ועברה חק ודת יהדות וכדי בזיון וקצף". הגר"ע יוסף, בהוספות לשו"ת יביע אומר (שהודפסו במהדורה החדשה, חלק ד, יורה-דעה סימן א, ירושלים תשע"ה עמ' רעח) העיר על הסתירה בדבריו והניח בקושיא. ברם החילוק פשוט: הוא היה סבור שאין לאשה לגדל שערות כיון שעל ידי כך גילו את ראשן (וראה לדוגמא מש"כ הרב חיים דוב גראס בספרו של הג"ר יחיאל מיכל היבנר אב"ד ניזנוב שבמחוז סטניסלב (כיום מחוז איוונו-פרנקיבסק, אוקראינה) מיכלא דאסוותא (סאטמאר תרס"ז) דף ו, ב: "וכיון דמגדלת שער לא תמנע מפרועת הראש כאשר עינינו רואות בעוה"ר"), ובד בבד אין לה להתגלח לגמרי מחמת 'לא תלבש'.ראה גם: נוהג כצאן יוסף (שי"ל בפרנקפורט בשנת תע"ח), מהדורה חדשה ירושלים תשכ"ט, ערך טבילה אות ב, עמ' פד: "כבר כתבתי בהלכות גילוח סי' ב' בהגה"ה דאשה אסורה לגלח. אל יקשה לך דט"ז כתב בי"ד סי' קפ"א ס"ק ב' דנשים לפי שלא שייך בהן השחתת זקן, כל שאינו בהשחתת זקן אינו בהקפת פאת ראש עכ"ד ע"ש, וכן משמע בדברי הש"ע שם, דתסברא דבסי' קפ"ב סעיף ז' חשב לתגלחת האשה בכלל דלא תלבש אשה כלי גבר. אלא נ"ל המנהיג דיש לחלק דבמקום מצוה מצוה לגלח, והוא מ"ש בס' יין המשומר דף ל"ח ז"ל, אשה בזמן נדתה אותן השערות שנתגדלו באותה זמן מחוייבת לגלח, דהיינו שתקבץ כל שערותיה ביחד בתוך ידי' ותחתוך מעט בסופם בכל המקומות שהשערות מצויים כדי לטהר עצמה לבעלה [עכ"ל], אף שבשאר ימות השנה אסורה לספר את עצמה כמ"ש שם דף ל"ז דהוי בלאו דלא תלבש אשה כלי גבר, הכא לטהר עצמה לבעלה מותר". ובסיום דבריו הוא כותב: "ואפשר דמזה הטעם סמכו בי"ד הל' גלוח והל' הלבשת גבר והלכות נדה לומר אעפ"י שאסרתי לה לאשה תגלחת, בטהרתה מנדתה שרי ועיין במס' מכות דף כ', אבל בתער לעולם אסור".היו שאף קראו תיגר על עצם הגילוח מחמת לאו זה - ראה: הרב יצחק דוד אתרוג, (פרי עץ הדר ח"ו (ניו-יורק תשי"ב) דף קיט, א): "ואני בעניי בילדותי שמעתי מרבינו שר התורה הרידב"ז ז"ל בשיחתו עם אבי מורי הגאון ז"ל [הג"ר נחום אתרוג ראב"ד צפת, צ"ג], קרא תגר על מנהג עיר מולדתי צפת הקדושה כי הנשים הצעירות בנות ט"ז שנה מיד אחר חתונתן מגלחין שערות ראשיהן באמצע משום סייג וגדר לצניעות שלא יתראו שערות ראשיהן... ואמר הרידב"ז כי הוא מנהג טעות ונגד הדין, כי לדעת הרמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכה י שכתב "אשה שמגלחת ראשה כאיש עוברת על, לא יהיה כלי גבר על אשה, דברים כב-ה, אם כן הוא מנהג איסור"; על דבריו ראה: הג"ר יהודה זרחיה סגל, שו"ת צמח יהודה ד, סימן יט (אשדוד תשס"ח) עמ' סט: "ולא ידעתי, הא גבר מגלח ראשו לגמרי, והן מגלחות רק חלק הקדמי ואין זה דומה לגבר, וגם אינו כ"כ ניוול כיון דמשיירת רובו ככולו המתכסה ע"י כיסוי. ועוד אמינא, גם אלה החסידות המגלחות לגמרי הרי כוונתן כידוע שלא יהא חשש חציצה בטבילה ואיך יעלה על לב לכה"ג להקרא כלי גבר, דזיל בתר כוונה ואין זה אלא כמו שאוכלת כגבר וכיו"ב אטו זה שייך לדינא דכלי גבר. ועוד, הא בדרך כלל אין היא הולכת כך אלא מכסה ראשה בפארוק ואין היא מנוולת, ולא הוי כלי גבר כיון דעכ"פ מכוסה כאשה ומה לי אם זה משלה הטבעי או בצורה כזאת... וחלילה לקרא לזה מנהג טעות". ראה גם: הר"מ קאצינלבויגן, התורה והמצוה, מערכת הל' אות רכא (שצ'צ'ין תרכ"ד) עמ' 79: "ובעוה"ר שגדרו כל כך הרועים מבלי דעת לא ידעו ולא יבינו שהאיסור חשבו למצוה ולגדר ומזה נמשך שנפרץ כל גדר התורה ועת לחשות". האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא ממונקאטש, בדרכי-תשובה, הל' לא ילבש (יורה-דעה סימן קפב ס"ק יב), מביא את דבריו ומפריכם, בהסתמכו גם על מה שהנשים אינן מתגלחות בתער. הוא גם מביא את דבריהם של פוסקים נוספים שנחלצו חושים ליישב את המנהג, ודבריהם עוררו פולמוס רחב שאף הוא מצריך מאמר בפני עצמו; ראה גם: הג"ר אברהם פרייס, משנת אברהם על הסמ"ג, ל"ת ס (ירושלים תשל"ב) עמ' רעג: "דהגם שהאשה המתגלחת כאיש חייבת, אבל היינו דוקא אם עושה זאת לשם התדמות לאיש בכוונה של תועבה, אבל בנות ישראל הצנועות המתגלחת לאחר כניסתן לחופה בכדי לקיים מנהג של צנועות והגם שלבן כואב מאד על אבדן את שערות ראשן הנאות וכמעט במסירת נפש לשם שמים הן עושות זאת, בודאי שאין כאן ח"ו שום סרך של איסור אלא הלואי שיהיה חלקי עמהן העושות דבר לשם שמים גרידא".
17. ↑ יז). כנראה דלאו דווקא תער, אלא הכוונה לגילוח גמור.
18. ↑ יח). כלומר, גם אותן נשים שנהגו לגלח שערות ראשן לא הקפידו ברובן לעשות זאת לפני הטבילה דייקא, שלא כנהוג כיום בקרב כמה מן הקהילות הנוהגות, כן שכרכו את הגילוח לצניעות עם גילוח לפני טבילה, שהיא הקפדה שכנראה השתרשה מאוחר יותר. כך גם עולה מדבריו בסימן קצט (סוף ס"ק יד) בשם אביו ששמע מהרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע שאסר על הנשים לעשות החפיפה ב"מרחצאות של מעיינות מינעראל של ברזל וכיוצא" וזאת "מפני החשש שמי המינעראל ברזל וכיוצא מסבך השערות" - והיות שענין סיבוך השערות אינו שייך כלל בנשים המגלחות שערות ראשן לפני הטבילה, יש להניח כי גם בצאנז של הימים ההם לא הקפידו על גילוח אחת לשלושים יום. וכעין זה מעיד רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגעט (הידוע בכינויו ייטב לב), בשו"ת אבני צדק, יורה-דעה סימן קו (לבוב תרמ"ה) דף פח, ב: "ומ"ש שציוה ליטול מעט מן שערה עפ"י הזוהר פ' נשא שכ' דהאי נוק' בעי לספרא שערא כד אתיא לאזדווגא וכו', ועפי"ז נהגו נשי דידן, ואני חקרתי ודרשתי והוגד לי שאין קוצצין כלל אפי' מעט קודם טבילה אם א"צ לכך מכח חציצה וכדומה". וכפל עדותו בסימן שאחריו: "ומדברי הזוהר משמע ליטול טפראה וזיער משער ראשה סמוך לטבילתה, דאי קודם לטבילתה איזה ימים אכתי אז גדלים בימי טומאתה מעט, והדבר פלא שאין נוהגין כך אפי' המהדרין מן המהדרין, ואדרבא האשה מקפדת שלא לחתוך שער ראשה תוך שלשה ימים לטבילה כידוע וקודם לכן אם צריכה לזה מכח חציצה או בשביל ששערותיה גדולי' יותר מדאי אז חותכין אותם אבל אם אין צריכה לזה אין חותכין משערה כלל אף לא אפס קצהו". אחר כך הוא משלש וכותב שוב "שאין המנהג בזה כדברי הזוהר". ברם נכדו, הג"ר חנוך העניך מאייער מסאסוב, כותב כי "במדינות אלו נהגו הנשים לגלח ראשם קודם טבילה" (יד חנוך, ירושלים תש"ס, עמ' שכו). ראה גם: הג"ר שלום קרויז, שו"ת דברי שלום ד, יורה-דעה סימן מו (ניו-יורק תשס"ד) עמ' קכג.
19. ↑ יט). פרשת נשא, דף קכה, ב - קכו, א.
20. ↑ כ). ראה להלן הערה נ.
21. ↑ כא). תרגום [ומעט ביאור]: אמר ר' חזקיה, שעמום [טירוף הדעת] יבואו על האדם שמניח לאשתו שתראה משערות ראשה לחוץ, ודבר זה הוא אחד מאותם ענייני צניעות [השייכים גם] בבית, ואשה שמוציאה משער ראשה לחוץ להתקשט בהן, [דבר זה] גורם עניות בבית, וגורם לבניה שלא ייחשבו בדור, וגורם לדבר אחר [כלומר רוח רעה או צרעת] שישרה בבית, מי גורם לכך, אותו שער שנראה מראשה לחוץ, ומה אם בבית כך הוא, כל שכן בשוק, וכל שכן שאר חציפות אחרת, ועל כן [כלומר, כדי להמנע מכך] 'אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך'.
22. ↑ כב). תרגום [ומעט ביאור]: אמר ר' יהודה, שער הראש של האשה שמתגלה, גורם לשער אחר להתגלות ולפגום בה, על כן [כלומר, כדי להמנע מכך] צריכה האשה שאפילו טסירי דביתא [לכאורה קורות הבית, וראה להלן] לא יראו שערה אחת מראשה, כל שכן לחוץ.
23. ↑ כג). תרגום [ומעט ביאור]: בא וראה, כשם שבזכר השער הוא החומרא של הכל [כלומר, בו תלוי הכל], כך גם בנקבה. צא וראה כמה פגמים גורמים אותו שער האשה, יכול לגרום למעלה [כלומר בעולם העליון, כדברי ר' יהודה], יכול לגרום למטה [כלומר בעולם הזה, כדברי ר' חזקיה], יכול לגרום לבעלה שיתקלל, יכול לגרום לעניות, יכול לגרום ל'דבר אחר' [כדלעיל] בבית, יכול לגרום שתסתלק החשיבות מבניה, ה' יצילנו מן החציפות שלהן, ועל כן [כלומר, כדי להמנע מכך] צריכה האשה להתכסות [גם] בירכתי הבית.
24. ↑ כד). בספרו גדר עולם, פרק שביעי (ורשא תרמ"ט) דף יב, א, הוא מביא את מאמר הזוהר בשם ר' חזקיה ואינו מזכיר את ר' יהודה: "אמר רבי חזקיה, תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערא דרישא לבר, ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא. ואתתא דאפיקות משערא דרישא לבר לאתקנא בה, גרם מסכנותא לביתא וגרם לבנהא דלא יתחשבון בדרא, וגרם מלה אחרא דשריא בביתא, מאן גרם דא, ההוא שערא דאתחזי מרישא לבר, ומה בביתה האי, כל שכן בשוקא חציפותא אחרא. ובגין כך "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וגו'". בגין כך בעא אתתא דאפילו טסירי דביתא (קורות הבית) לא יחמון שערא חד מרישא".וכך הוא מתרגמו [תרגום חופשי מאידיש, על פי התרגום במהדורה החדשה, חש"ד]: "אמר רבי חזקיה, יחול שעמום על מי שמניח לאשתו שיראה משער ראשה לחוץ, וזה אחד מגדרי הצניעות אשר הם חובת האשה. ואשה המגלה משער ראשה להתנאות בו, גורם עניות לביתה, וגורם לבניה שיהיו פחותים, בלתי חשובים, וגורם על ביתה דברים רעים. מי גורם לכל זה, השער היוצא חוץ לכסויה. ואם בביתה כך, על אחת כמה וכמה מה גדולה החוצפה בצאתה לרחוב. וכן כתוב "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך". לכן צריכה אשה להזהר שאפילו שערה אחת לא תראה אף לקורות ביתה".
25. ↑ כה). משנה ברורה, סימן עה, ס"ק יד.
26. ↑ כו). אב"ד הידאלמאש, הוניאד ורעדים שברומניה, נדפס בספר בינת אברהם, דרוש ג' לשבת הגדול (ניו-יורק תשנ"ז) עמ' כט.
27. ↑ כז). ראה גם: תקנות בית המדרש דק"ק שימלויא בחתימתו של אב"ד העיר הג"ר שלמה זלמן עהרענרייך, שו"ת לחם שלמה יורה-דעה (ניו-יורק תשל"ו) עמ' 465: "מי שאשתו אינה מגלחת שער ראשה כנהוג בין יראי השם שלא יתגלה שום שער אשה לחוץ הרי הוא לא יקובל בחבורתינו לחבר...".
28. ↑ כח). ראה: רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, ח"ג, מע' הל' כלל קטז (ניו-יורק תשכ"ב) עמ' 320. הזלזול בטהרת המשפחה, שפשה גם בקרב קהילות היראים, גרם לכך שהנשים זלזלו בפרטי החפיפה והטבילה, וזו היתה הסיבה שהרבנים ביקשו לחסוך זאת, שלא כבזמנים עברו, אף שתנאי ההיגיינה אז היו ירודים בהרבה; ראה: הרב יצחק הלוי, מקוה טהרה, ירושלים תרפ"ח, עמ' י: "צריך ליתן לב מאין באו בנות ישראל בדור שפל כזה למדה זו, להקל ראש באיסור חמור כזה טבילה במקוה לטומאתם... וכשנעיין בזה נראה שזה נסתעף ממה שהקילו ראש באיסור גילוי ראש... וחשבו אחר שהיו מקשטין את השער לא טוב להרטיב אותם במים של מקוה, ובסיעת היצר מצאו כי די להם באמבטי נקיה בעוה"ר"; ראה גם: הרב אלטר חיים לוינזון, תיקון עולם, מאמר ו (ורשה תרצ"ב) דף מד, ב: "ולא זו אף זו שדוה לבנו וחשכה עינינו לראות בההפקירות והחפשיות שנתרבה בזמנינו בענין טהרת בנות ישראל שיש כמה נשים בעוה"ר שאין הולכים לגמרי לבית הטבילה ומולידין בנים פגומים בני נדה חייבי כריתות ר"ל, ויש כמה נשים שהולכות אבל אינם יודעות כדת מה לעשות לפי שאינם בקיאות בהל' נדה, כללו של דבר שיש כהיום בעוה"ר הרבה בני אדם שנכשלים ר"ל באיסורי כרת מפני חוסר דעתם שהם סוברים שחלב טמאה אין אסור לשתות אלא מפני מנהג חסידות, וכמו כן סוברים הנשים הבוערת הכסילות על ענין טהרת בנות ישראל שהוא רק מנהג חסידות ופרישות, וכמו כן בשאר איסורים... כששואלין אותן למה נוטים מדרך התורה ועוברים על איסורים גדולים כאלו ומשיבים תיכף ומה כולי האי אם אין חסידים אנחנו רק יהודיים פשוטים"; ראה גם: הרב אריה ליב הכהן פופקו, מכתבי הרב חפץ חיים (ניו-יורק תשי"ג) עמ' 65: "ועל זה דאב לבו באמרו פעם, אוי ואבוי לפני עשרות שנים הזהרתי את בני עמנו על דבר גילוי שער של נשים, שאינו אלא איסור שיש לו רמז בתורתנו, ועכשיו לדאבון לב כלנו, עלינו להרעיש עולמן של ישראל ע"ד טבילת נדה שהחלו להקל שהיא בכרת אם לא טבלה (כמפורש בפ' אחרי מות) כדין במקוה, ואמר, אנו שקועים בד' אמות שלנו (של הלכה) והעם טובע אם מבלי ידיעת התורה אם באשמת החפשים ולעג הכופרים"; לאור זאת מובן היטב מדוע האיצו הרבנים בנשים להתגלח מחמת חששות הנוגעות לדיני חציצה וטבילה.
29. ↑ כט). ראה להלן הערות לד, לח.
30. ↑ ל). קכח, ג.
31. ↑ לא). כמו שביאר הרמ"ק (אור יקר, שם).
32. ↑ לב). על הזוהר שם, נדפס לראשונה באמסטרדם ה'תק"י וי"ל במהדורה מחודשת ע"י מכון בני יששכר (ירושלים תשנ"ה), עמ' יט.
33. ↑ לג). אב"ד לעכניץ שבמחוז ביסטריצה-נסאוד [נאסויד] - Lechinț, Bistriț-Năăd, רומניה.
34. ↑ לד). ניו-יורק תש"ך, אורח-חיים סימן נ.
35. ↑ לה). כלשונו שם: "אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו לפי מה ששמענו מי שהורה ואמר כי שקר נחלו אמותינו הנוהגות לגלותו כי הוא איסור גמור ובפי' אמרו ז"ל שער באשה ערוה ולכן ראוי להוכיחן ולהזהירן שלא לגלותו". וראה: שו"ת צמח צדק (ליובאוויטש), אבן-העזר א (ניו-יורק תשנ"ה) סימן קלט; הג"ר שלום וידר, להלן הערה לח.
36. ↑ לו). מסכת כתובות, דף עב, ב, ד"ה ואלא; ראה גם: הר"א די-אבילה, מגן גבורים כתובות דף עב, ב (ליוורנו תקס"ו) דף צט, ב; הג"ר אברהם דיין, שו"ת ויוסף אברהם, סימן ג-ה (ליוורנו תרכ"ד) דף כז, א-מג, ב.
37. ↑ לז). סימן קטו, סעיף ד.
38. ↑ לח). ראה: הג"ר נתן נטע לאנדא אב"ד אושפיצין, כמו השחר, אות ג ס"ק י, פודגורדה תרס"ד, דף יד, ב: "והמג"א סי' ע"ה סק"ד החמיר אפי' בחצר שלא יצאו שערות חוץ לצמתן"; ראה גם: הגרי"מ עפשטיין, בספרו ערוך השולחן, אורח-חיים סימן עה סעיף ו, בשם המג"א: "וי"א דבחצר מותרות כל הנשים גם הנשואות לילך בגילוי ראש ועי' באהע"ז סימן קט"ו, ובזוהר נשא הזהיר מאד בזה [שם סק"ד]"; מדבריו עולה כי דברי המג"א בשם הזוהר עוסקים בגילוי ראש בחצר. ראה גם: הג"ר שלום וידר, אב"ד נירדהז (נירג'האזה-Nyiregyhaz) שבצפון-מזרח הונגריה, בשו"ת משמיע שלום, סימן עב, ניו-יורק תשל"א, עמ' רא: "דברי מהר"ם אלשקר שהביא המ"א בסי' ע"ה הם ענין אחר, דהיינו שכל הראש מכוסה ממש רק שמניחין לגלות שערן שמחוץ לצמתן להתנאות בהן, ולא כמו שהבנת אתה שיוצאת לחוץ שלא בכוונה... אבל במקומותינו כבר נהגו מאז ומקדם בנות ישראל שלא ישיירו שערותי' החוצה אפי' לחוץ לצמתן, ואולי הוא עפ"י הזוהר, וכיון שנהגו כן הצנועות הרי הוא בכלל דת יהודית, והעוברת ע"ז והשאירה מקצת שער ראשן ממש מגולה או אפי' הראש כולה מכוסה רק שערותי' יוצאת חוץ לצמתן הו"ל עתה עוברת על דת יהודית"; ראה גם: הג"ר שמעון ליכטנשטיין, שו"ת שמן המאור, לעיל הערה לד.
39. ↑ לט). על ילקוט שמעוני, דסאו תס"ד, דף ג, ב.
40. ↑ מ) . במסכת יומא (דף מז, א): "תנו רבנן, שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". אגב, יש אומרים שהיתה זו אימא שלום אשת ר' אלעזר - ראה בספר מגן גבורים (להר"א די-אבילה, כתובות עב, ב ליוורנו תקס"ו דף צט, ב): "דהא אמרינן בגמ' בעובדא דאימא שלום שלא ראו קורות ביתה שער ראשה". הג"ר אהרן וירמש כותב בראשית דבריו: "שאלו את קמחית, הא דלא שאלו אביהם, שכבר מת מדלא שימש קודם לבנו, או כך דרכם לחקור בנשים דברניות בדבר שבצנעה כמו שאלו אמא שלום בספ"ב דנדרים". לפי גירסא זו נמצא שהיינו הך, ואכן מדובר באותה אשה. עדות זו על קמחית מופיעה במקומות נוספים בדברי חז"ל: בירושלמי בשינוי נוסח מעט (יומא פ"א ה"א, שם פ"ה ה"א, מגילה פ"א ה"י, הוריות פ"ג ה"ב); במדרש (ויקרא-רבה פרק כ, יא; במדבר-רבה פרק ב, כו; מדרש תנחומא פר' אחרי-מות, ט), וכן בפסיקתא (שם, פס' כו).
41. ↑ מא). על פי ביאורו של הר"ן במסכת נדרים (דף נ, ב ד"ה מן), הרי שרחל, אשת התנא רבי עקיבא, לא הקפידה על כיסוי הראש בשנתה; הוא מפרש את דברי הגמרא "הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה", ש"היה [רבי עקיבא] מלקט התבן משערותיה". מאידך, רש"י ותוספות פירשו שהיא הוציאה תבן משערותיו, וראה מהרש"א שם; הגר"י ענגיל ציין לדברי הר"ן הנ"ל בגליוני הש"ס על דברי קמחית (יומא מז, א) "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", והניח בצע"ק.
42. ↑ מב). שו"ת, אורח-חיים סימן לו, הוצ' מכון חתם סופר, ירושלים תש"ל, עמ' מא. מדבריו שם עולה שאם עשתה כל טצדקי שלא ייראו שערותיה מתחת לכיסוי, שוב אין חוששין לאותם שיצאו, דהא כתב שם ד"כל שום שער בשום מקום בראש ופדחת בנשואה אפילו בחדרה ערוה היא אם לא שיש לה מטפחת בראשה, ובשוק וחצר של רבים גם כובע", ומשמע דאם כיסתה שערותיה במטפחת בהיותה בבית אינו בכלל ערוה, הגם שזו אינה מונעת מאי-אלו שערות מלבצבץ, ורק במקום שרבים מצויים שם כתב שצריכה גם כובע, שתפקידו הוא לכסות את השערות היוצאות מתחת הכיסוי הראשון; ראה: הגרי"ח זוננפלד, שו"ת שלמת חיים, מהדורה חדשה, סימן עה (ירושלים תשס"ז) עמ' 23; ראה גם: שו"ת חת"ם סופר, חלק ו סימן ב, ניו-יורק תשי"ח, עמ' 170. התופעה שבה נלחם החת"ם סופר היתה זלזול באיסור גילוי שער לשם נוי, כפי שמשתמע מצוואתו שנכתבה בשנת תקצ"ז ובה הורה לבנות משפחתו "ומכ"ש שתזהרו מריעות נשים רעות, שמוציאים אפי' שערה א' חוץ" (צוואת משה, ירושלים תרפ"ד, דף ה, ב), וכאשר ניתן ללמוד מעדויות נוספות של רבנים אחרים בתקופתו, כמו הג"ר חיים קיצע אב"ד אירשא (Albertirsa, מחוז פשט, הונגריה), נפטר בשנת תר"ט, ספר הזכרון נצח ישראל (בני-ברק תשנ"ה) עמ' מא: "ולא באתי להזהירכם אלא על עון אשר האדם דש בעקביו, הן המה עון עקבים אשר בעוה"ר הדור פרוץ בהם כמו העון של שער באשה ערוה אשר פירצות גדריהן של עולם, והולכות בשערות גלויות "ביי האר" בלע"ז"; הג"ר אהרן וירמש (להלן הערה נא): "כמ"ש בא"ח סי' ע"ה מה שדרך לצאת חוץ לצמתן אין לחוש בק"ש, אכן מנהג יהדות להקפיד כמ"ש בשבת דף ס' בפירש"י ותוס' אוגרת שערה היוצא חוץ לקשורי הסבכה דוחקת תמיד לפנים, וכך נהגו רוב נשים מימי קדם ובזמנינו, ובעו"ה כעת יפתח שער המצניע לדוגמא פר"ץ". וכלפי דברי החת"ס אציין כי דבריו בחלק יו"ד (סימן קצה) אודות גילוח שער הראש עוסקים בכלה ביום נישואיה (או למחרתו), ומדובר בשני מנהגים שונים, כמבואר באריכות במאמרי "הררים בשערה", העתיד לראות אור בעתיד אי"ה.
43. ↑ מג). להר"מ בן יעקב מקיוב, קורץ תקמ"ד, דף סב, ב. עליו ראה: האשכול (שנה ראשונה, קראקא סיון תרנ"ח) עמ' 145-150. הנני מודה לידידי הרב אהרן מושקוביץ שהפנה אותי למאמר זה.
44. ↑ מד). קרקוב תרנ"ד דף קא, ב. על זהות מחבר הספר ראה: י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, ב, מרחביה 1956, עמ' 209-213; G. Scholem, Major trends in Jewish mysticism, New York 1946, p.211 ובמקורות שצויינו שם, עמ' 400; י"מ תא-שמע, 'כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים', ג, פרק יג, עמ' 218-228 ובמקורות שם, (הפנייתו של הרב מושקוביץ, תשוח"ח לו).הקטע הראשון מופיע בספר הקנה (שם) בנוסח שונה ומפורט מעט יותר: "ודע בני שהאשה היוצאה בשוק וראשה פרוע ושער ראשה גלוי הנה פתחה כל הצינורות מדה"ד ולא הותר דבר זה אלא בסוטה העומדת בדין, אבל האשה הטהורה והנקייה אין שער ראשה נראה בחוץ, זה ששנו דבי ר' ישמעאל ופרע את [ראש] האשה ואמר אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בגילוי הראש, והיוצאה בגילוי הראש עוברת על דת משה". ‬
45. ↑ מה). להרחבה ראה: הג"ר יצחק רצאבי, 'נפלאות מתורתך' (בני-ברק תשס"ח) עמ' קח.
46. ↑ מו). ממגורשי קאשטילייא שבספרד, חי ופעל בתלמסאן שבמרוקו, בספרו צפנת פענח (לוד תשס"ט), עמ' תקכה.
47. ↑ מז). כוונתו כמובן לרשב"י.
48. ↑ מח). שם, עמ' קסח-ט.
49. ↑ מט). ראה בהע' 82 שם. יתכן שגירסתו בגמרא (ברכות דף כד, ב) היתה "טפח שער באשה ערוה".
50. ↑ נ). בנוסח הזוהר שלפנינו כתוב "דתתחזי". גירסתו של מהר"י אלשקר מתאימה יותר למשמעות המילה בארמית.
51. ↑ נא). חלק חמישי, חש"ד, דף מג, ב.
52. ↑ נב). וראה בספר הזכירה, מהדורה חדשה בני-ברק תשס"ט, עמ' קפג: "ולא יֵרָאֶה שערה, וכתב בזוהר חטא זה מביא לבעלה לידי עניות ונוטלת כבוד מבעלה ומבניה".
53. ↑ נג). בפירושו על הכתוב (בראשית לד, א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
54. ↑ נד). כעין דברי רבינו בחיי מופיעים בפירושו של הרד"ק לתהלים (קכח, ג), שם כתוב "מתוך".
55. ↑ נה). הלא היא חלם (שבמחוז לובלין, פולין). רבי שלמה מפורסם על שם חיבורו מרכבת המשנה על משנה תורה להרמב"ם.
56. ↑ נו). המבואר בשולחן-ערוך, אבן-העזר, סימן קטו, סעיף ד.
57. ↑ נז). בספרו שלחן ערוך על שולחן-ערוך אבן-העזר, ירושלים תשס"ד, עמ' שכט. הוא מציין בסוגריים שזו דעתם של השולחן-ערוך שם, החלקת מחוקק (ס"ק ט) והבית שמואל (ס"ק ט). וצ"ע כיצד ראה כן בדבריהם.
58. ↑ נח). לעיל הערה נא.
59. ↑ נט). עדות דומה על נשים יהודיות בתקופתו, כתב גם, להבדיל, הסופר הצרפתי שארל דה-לין. ראה: ח' לשם, 'על הבעיה היהודית בשלהי ימי הביניים', בתוך: 'מחניים', ע"ו, ישראל תשכ"ג, עמ' 130.על הנהגה כעין זו ראה: מהר"ם סופר על התורה חלק א, טורנוב תרפ"ח, עמ' רח, בשם הג"ר אליעזר זוסמאן סופר, אב"ד פאקש, הונגריה: "בסוד ה' מי יבא אשר חכז"ל אמרו הצניעות היא עיקר גדול ביראת שמים, ע"כ מאד צריך להשגיח שלא תצא ח"ו בשערות גלויות הן בחוץ הן בבית. קמחית זכתה לשבעה בנים כה"ג, א"ל חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי (יומא מז.), וכן למדתי מוסר השכל אשר ראיתי מאמי מורתי ע"ה, בעת שהיתה הולכת לרחוץ ולסרוק השערות זרקה מטפחת על ראשה ותחת המטפחת סרקה את שערה בצניעות". מכאן, אגב, גם משמע שאמו לא גילחה את שערותיה בקביעות; ראה גם: רשב"ד סופר, מזכרת פאקש, ב, ירושלים תשכ"ו, עמ' 85 (הפניית הרב"ש המבורגר, תשוח"ח לו).כך גם מסופר על אמו של החזו"א, ראה: ש' כהן, פאר הדור, א (בני-ברק תשכ"ז) עמ' סד: "כאשר שאל החפץ-חיים את רבי מאיר קרליץ, במה זכו הוריו לזרע צדיקים כה מפואר? סיפר לו, שאמו נשאלה מכבר שאלה זו, והשיבה: לא בכדי! בשעה שהייתי חופפת ראשי בערב שבת-קודש היו שתי נשים ובידיהן סדין עומדות סביבותי, כדי שלא יראו קירות ביתי את שערות ראשי".ראה גם: הרב ישכר תמר, עלי תמר, יומא דף מז, א (אלון-שבות תשנ"ב) עמ' שכג: "ועד היכן היו מקפידות בזה הנשים צדקניות גם בדורותנו, מענין מה שכתב הרב ר"ח וולאפהרט ז"ל הרב בליבוי בסוף ספר תולדות אליהו רגולר ז"ל, שאמר כשספרה שערה היתה נכנסת תחת השלחן שהיה מכוסה סביב. וכן ספרה לי הרבנית חו"ז חנה זילברמן שהנשים הצעירות בזמנה היו נוהגות כן או שנכנסו בחבית גדולה משוכבת. ואשתי הרבנית תחי' אומרת לי שאמה הרבנית הי"ד היתה נוהגת כן. וכן היא נוהגת להחזיק מטפחת ע"ג השערות מלמעלה בשעה שמסתפרת כדי שקורות ביתה וכו'". בספרו עלי תמר נשים, כתובות דף עב, ב (תל-אביב תשמ"ב עמ' צא) מוסיף הרב תמר שהנשים הנ"ל התגוררו בפולין.
60. ↑ ס). יומא דף מז, א, וכ"ה בתוס’ ישנים שם.
61. ↑ סא). יומא שם.
62. ↑ סב). ג' שלום ציין בספר הזוהר שלו (כרך ה, פר' נשא דף קכו-251): 'טסירי - אוצרות הבית, חדרי הבית... קורת הבית ט"ס'. כמו כן ציין לגירסא נוספת שבריקאנטי, וראה אודותיה להלן.
63. ↑ סג). זוהר כת"י (אונ' קולומביה Y7 X893); וכן מצוין בהגהה בכת"י של ביאור אור יקר לרמ"ק על הזוהר שם; כנ"ל ציין ג' שלום בשולי ספר הזוהר שלו לגירסא שבכ"י ואטי 199 'דאפילו סטי"ר (סטרי)'.
64. ↑ סד). כמו: בארבע סטרי דעלמא (זוהר בראשית, דף יח, ב) ועוד.
65. ↑ סה). הרא"ש מהריל, ספר 'ברורי המדות' (ירושלים תרפ"ג) עמ' נה. אם כי יתכן, וכנראה, שהעתיק תיבה זו מזכרונו או מהעתקה בלתי מדויקת. כנ"ל להלן הערה סח.
66. ↑ סו). בספר טעמי המצות לרבי מנחם ב"ר שלמה ריקאנטי (באזל שמ"א, דף כו, ב; לונדון תשכ"ג, דףפא, א); ברם, הריקאנטי במקום אחר גורס אחרת, ראה להלן הערה ע.
67. ↑ סז). בספר צפנת פענח, לרבי יוסף אלשקר (לעיל הערה מו), לוד תשס"ט עמ' קמט. וראה עוד לעיל.
68. ↑ סח). הרב יעקב יהושע מהארדעץ, ספר עין יעקב (פיעטרקוב תרנ"ה) עמ' 56; ראה לעיל, הערה סה.
69. ↑ סט). חי בין השנים ה'י'-ה'ע'.
70. ↑ ע). שמות כ, ג, ונציה רפ"ג, עמ' 140.
71. ↑ עא). לא נודע מי חיברו, יצא לאור בשנת תצ"ג באמסטרדם (מעוטר בהסכמות גדולי הדור, כרבה של פפד"מ בעל שו"ת שב יעקב, ה'אריה דבי עילאי', ועוד), חלק ב, דף ג, ב.
72. ↑ עב). והוא "מדרשים, ליקוטים וחידושים יקרים מפז שנלקטו מספרי דרוש עתיקים וגנוזים מחשובי גאוני הדרוש שבגנזי תימן", שחיבר רבי דוד בן מסעוד הלוי בשנת תרמ"ז, ויצא לאור בירושלים בשנת תשכ"ז.
73. ↑ עג). בביאורו אבן יקרה על פירוש הריקאנטי (לבוב תר"מ) דף ט, א.
74. ↑ עד). מטעם זה נאמר במשנה (סוטה א, ו) אודות מעמד השקאת הסוטה: "וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן", דהיינו שאינה מתביישת מהם בכך שיראוה גלוית ראש ופרועת שיער.
75. ↑ עה). מאורי אור, לעיל הערה נא.