מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדיני אונאה
בדין אונאה פחות משתות אם עובר באיסור
ב"מ דף נ: "אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח [וברש"י לאלתר], יותר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו". ומפשטות הסוגיא מבואר דהא דבפחות משתות אינו מחזיר אונאה הוא מדין מחילה, ומיבעיא להו בגמ' נ. אם לאלתר הוי מחילה וכו'. אך עי' ברא"ש (שם, סימן כ), שכתב: "ויראה דבכל שאר דברים אפילו פחות משתות אסור להנות את חברו אם יש בו פרוטה" וכו', ובסו"ד כתב: "או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף וכו', הלכך עד שתות הוי בכלל דמי המקח ואין כאן שם אונאה כלל וירא שמים יצא ידי כולם". ועי' בסמ"ע (סימן רכז סקי"ד) דירא שמים ימחול על אונאה פחות משתות, ואם נתאנה פחות משתות אינו מהדר אחר מאנהו לומר לו איך יוצא כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי, ואם אירע שאינה הוא לחברו פחות משתות, יחזירהו להמתאנה ממנו עכ"ד. וכן בהגהות חת"ס בשו"ע שם כתב דיר"ש יגמור בדעתו למחול לחבירו על פחות משתות, כדי שלא יחטא חבירו אם יאנהו בפחות משתות, וכן נכון לעשות, עכ"ד.ומבואר דמספקא ליה לרא"ש אם הטעם בפחות משתות דאינו אונאה הוא משום דאיכא מחילה, וא"כ לכתחילה אסור ועובר בלא תונו [ולפ"ז מבואר דהאיסור לא תונו ודין החזרת האונאה תרי מילי נינהו, דהרי בפחות משתות א"צ להחזיר ומ"מ אסור באיסור אונאה. אם לא דנחלק דמחילה הוי כמו שהחזיר האונאה, וכסברת המנ"ח מצוה שלז, בהא דחשיב ניתן לתשלומין], או דהוי בכלל מחיר המקח, דעד שתות הלוקח מוסיף על מקחו, ומש"ה ליכא אף איסור. ועי' בחפץ חיים בשמירת הלשון בהל' רכילות כלל ט במ"ח כז שכתב דלרא"ש, דאיכא איסורא בהכי, מותר לומר על אחד שהוא מאנה בפחות משתות כדי שלא יכשל באיסור, משא"כ אם נימא דליכא איסורא בכך, הוי רכילות, והסיק דכיון דמספ"ל לרא"ש ניזיל לחומרא והיינו דאסור לספר על חבירו שהוא מאנה בפחות משתות.
והנה בחנוך (מצוה שלז) מבואר דבפחות משתות מותר, והשו"ע (חו"מ סימן רכז ס"ו) הביא את ספקו הנז' של הרא"ש. האמרי ברוך (שם) ציין לרמב"ן פ' בהר כה טו, דאוסר, והרע"א כ' דמדברי בעה"מ סו"פ ב"ק משמע דמותר, דפסק כרב, וכ' דהוי מח' באיסורא, והיינו דבפחות משתות ליכא איסורא, ולהכי נחשב דפליגי באיסורא עי"ש.
אכן, בלישנא דגמ' קתני כמה פעמים דהוי מדין מחילה, והגמ' ב"מ נ, א מבע"ל אם מחל לאלתר וכו', הרי דהוי ככל דין מחילה. וכ"נ מדברי הסמ"ע הנ"ל, דבעי מחילה, וזה הוא שכתב דיר"ש יחמיר ולא יאמר דאינו מוחל. ובלישנא דרבא ב"מ נ: אי' דפחות משתות "נקנה" מקח, ובשתות קונה ומחזיר אונאה, ומלשון נקנה משמע דאתי ממילא, דבפחות משתות נעשה זה לדמי המקח, וכמסק' הרא"ש, משא"כ בשתות, דהא מחזיר אונאה ול"ה דמי המקח. ולרש"י (נ, א ובמנחות עז.) משמע דאתי מדין מחילה, עי"ש.
ויל"ע דבדברי הרמב"ן בפ' וישלח (לד, יב) מבואר דב"נ נצטווה על אונאה, דהוי בכלל דינים, וז"ל וצוה אותם בדיני גנבה ואונאה [והרמב"ן לא כ' דאונאה הוי בכלל גניבה וגזילה, וע"כ דאונאה ל"ה גזל ממש]. והאחרונים נחלקו בדין אונאה בב"נ, דבשבות יעקב ח"ב סימן קסה כ' דאין איסור זה נוהג בבן נח, דל"ה משבע מצוות, ובחת"ס בשו"ת חו"מ סימן קעו כ' דנצטוו על אונאה. ומעתה יל"ע דכיון דגוי אינו מוחל, ולהכי ב"נ חייב על גזל פחות מפרוטה, א"כ לדידי' גם בפחות משתות יהא הדין דמחזיר אונאה. ועו"ק לגבי אונאה בישראל, דנימא דכמו דבגוזל פחות מפרוטה מ"מ אסור, לכה"פ מדין חצי שיעור (כמבואר בר"מ ובמ"מ בריש הל' גזילה), א"כ ה"נ נימא גבי אונאה דיהא אסור גם באונאת פחות מפרוטה. ואכן במנ"ח שלז כתב דבאונאה פחות מש"פ ליכא לאו, אבל איסורא איכא כמו בגוזל פחות מש"פ. אמנם, בלשון הרא"ש מפורש דדוקא בפחות משתות שהוא ש"פ איכא איסורא, ומשמע דבפחות מפרוטה ליכא אף איסור אונאה. וצ"ב, דכמו דאסור לגזול גם חצי פרוטה ה"נ נימא כן גבי אונאה, ומוכרח דלגבי אונאה בפחות מפרוטה לכ"ע הוי בכלל המקח, וכן מבואר בדברי הגר"ש איגר בספר העיקרים ערך אונאה, דבפחות מש"פ ודאי הוי בכלל דמי המקח, וליכא איסורא כלל.
עוד יש לדון דבכל אונאה של יותר משתות, נימא דכיון דעד שתות איכא מחילה שוב היתר ל"ה אונאת שתות, ואכן כיו"ב מקשינן בגמ' ב"ב צה, ומשני שם דבעי' מכירה בשוויו ועי"ש ברשב"ם. וריהטת הגמ' משמע דעד שתות הוי מחילה וביותר תו אינו מוחל כלל, והעיר כן הט"ז שם על ספק הרא"ש. ובפת"ש בסימן רכז (סקט"ו) הביא את תשו' הרדב"ז (ח"א סימן תלח), שנשאל בראובן שמכר לשמעון ומחלו זה לזה אונאת שתות, ושוב נמצא במכר אונאה יותר משתות מהו, כיון שמחל לו השתות אין כאן אונאה אלא פחות משתות או דילמא לא, ואת"ל ל"ה מחילה הוי ביטול מקח כו', והשיב דהדבר ברור אצלי דהוי ביטול מקח וחוזר, דהא פחות משתות הוי מחילה ואם הוא שתות מחזיר הכל, אפילו מה שהיה ראוי להיות מחילה, וטעמיה דפחות משתות מחיל איניש טפי לא מחיל כלל, ודמיא להא דאמר בפ' המוכר פירות (ב"ב צה) ואם בא לנפות מנפה את כולן כו', ה"נ בנ"ד שתות מחיל ליה טפי משתות לא מחיל כלל, וכיון דליכא מחילה הדבר ברור דהוי ביטול מקח וחוזר עכ"ל הרדב"ז שהביא הפת"ש שם. והיינו דראיית הרדב"ז היא מכל אונאה בשתות דלא אמרינן דהא עד שתות מחל, ונימא דהאונאה ביותר משתות הוי פחות משתות וחוזר חלילה, וע"כ דאם הוי שתות ויותר תו לא מחל כלל, וכתי' הגמ' ב"ב שם. (ונתכוין לזה גם בסמ"ע שם סק"ד) ומזה הוציא הרדב"ז דגם בגוונא דהתנו על מחילת שתות, אם הוי יותר לא מחל כלל.
ועי' ברמב"ם ובראב"ד (מכירה פכ"ט ה"ח) שנחלקו גבי קטן שמכר והיה אונאה בפחות משתות, דהר"מ כתב דדינו כמו בגדול, דפחות משתות הוי מחילה וכו', והראב"ד השיגו, דיתמי וקטנים לאו בני מחילה. ויותר קשה דהר"מ כתב להדי' בפי"ב ממכירה ה"ג דהטעם בפחות משתות הוא "שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו", והדר תיקשי דקטנים לאו בני מחילה נינהו.
עוד יל"ע במה שהעיר המחנ"א בהל' אונאה (סי"ג) אם בגוונא דיאמר המאונה דהוא מהמיעוט דאין מוחלים על פחות משתות, אם דינו דמחזירין לו האונאה, אבל אם הטעם הוא דבפחות משתות הוי בכלל דמי המקח אין מחזירין לו. ולכא' הרי כתב הר"מ דדרך העולם למחול. ומסתבר דלמ"ד דבפחות משתות לאלתר הוי מחילה ל"ה אונאה כלל, ומטעם דהוי כדמי המקח, ולכאורה זהו ספק הגמ' אם פחות משתות לרבנן לאלתר הוי מחילה או בכדי שיראה כו', אך בלשון הגמ' קתני מחילה, ומשמע לכאורה דלכל הצדדים מישך שייכא לדין מחילה, אך יתכן דהמחילה שונה ואינה צריכה לכח של מחילה כפרעון כיון דדרך העולם למחול וכמו שיבואר להלן.
והנה בקדושין מב: אמרי' דבשלח שליח לקנות והתאנה בפחות משתות דיכול לבטל מקחו בטענת לתקוני שדרתיך, וצ"ע, דאם על פחות משתות הוי דין מחילה אמאי אמרי' טענה לשליח דלתקוני שדרתיך, והרגיש בזה במחנ"א (אונאה סימן יז). ודוחק לומר דמחילה שייכא רק כשהוא עצמו עושה את המקח ולא שלוחו.
♦
גדר מחילה באונאה פחות משתות
ונראה בביאור הענין דהא דבפחות משתות אינו אונאה ואינו מחזיר מטעם דמחילה לטעם הרא"ש בספיקו, אין הפירוש דבעי' למחילה פרטית של כל אחד, אלא דדרך העולם למחול, דאי אפשר לצמצם המקח, וכלשון הרא"ש כאן. וכן כתב להדי' ברש"י בקדושין מב: (ד"ה חוזר), דפחות משתות מחיל איניש, דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים כו', ודומה ללשון שכ' הרא"ש בהך צד דמבע"ל דליכא אף איסור אונאה. ובזה ניחא הא דלענין גזילה אמרי' דבפחות מפרוטה ליכא חיוב השבה, ומ"מ ודאי דאסור מהתורה לגזול פחות מפרוטה, כמש"כ הרמב"ם בריש הל' גזילה [והמ"מ כ' דהוא מדין חצי שיעור], אבל לענין אונאה צידדו כמה ראשונים דבפחות משתות, דמוחל, ליכא אף איסורא. ולדברינו הטעם הוא דשאני אונאה, דמחמת דדרך העולם למחול הוי בסתמא מחילה, ולטעם השני ברא"ש הגדר הוא דנחשב כמחיר הדבר וכדמי המקח, אבל גם לטעם זה היינו דמחמת דדרך העולם למחול נחשב כדמי המקח. ולכן ל"ק משה"ק הט"ז מהגמ' ב"ב, דמוכח דהטעם הוא משום מחילה ואיך צידד הרא"ש דהטעם דליכא איסורא דהוי דמי המקח, אלא הפשט הוא דודאי אי"ז דמי המקח באמת, אלא זהו גדר המחילה, להחשיבו בכלל דמי המקח, ולהכי ל"ה בכלל בפרשת אונאה וליכא איסורא. וזהו ספקו של הרא"ש אם הוי מחילה, והוסיף דא"א לצמצם המקח, ולצד זה איכא איסורא, או דזהו נחשב כדמי המקח ממש וכמחירו, וא"כ ליכא אף איסור אונאה. ולפ"ז נראה דלהכי כ' הרא"ש דהאיסור הוא דווקא אם הוי אונאת פרוטה, והיינו דבפחות מפרוטה לכ"ע הוי בכלל המקח וכנ"ל. ונראה דגם הך גופיה דהוי בכלל המקח הוא משום דדרך העולם למחול על שתות והוי בכלל מחיר הדבר ודמי המקח, ובהך סוג מחילה גם קטן יכול למחול, משום דסתמא עומד זה למחילה, וכ"ש אם נימא דהמחילה היא לעשותו בכלל המקח, ודוקא בדין מחילה כפרעון, דהוי חלות מחילה, בזה ל"ש בקטן. וכמו כן נראה גבי גוי, דיש לו דין אונאה ואינו בר מחילה, די"ל דגם לדידיה פחות משתות הוי בכלל דמי המקח, ודינו כבישראל. וכיו"ב כתב בשו"ת דעת מרדכי (ח"ב סימן ה) להגר"מ רבינוביץ זצ"ל: "דאין מחילה האמורה כאן כמו מחילה דעלמא רק הכוונה על מחילה כללית שכל העולם כולו מוחלין וא"כ גם בקטן מהני כיון דאין זה דרך אונאה כלל ומותר לכתחילה להונות בזה ואינו צריך לזה מחילה פרטית מהקונה". ולהלן שם כתב דאף אם יאמר המתאנה בפירוש שאינו מוחל נמי לא מהני, דבע"כ הוי מחילה, א"כ אף גבי קטנים כן הוא, דבפחות משתות אין מחוייבים להחזירם וכו'.ונראה דיש נ"מ מחודשת בזה. במנ"ח (מצוה שכט סוף סקי"ד) כתב גבי שביעית דתופסת דמיה, דאם דרך מקח מכר הפירות באונאה של פחות משתות, דקנה ואין מחזיר אונאה, נתפס המותר, ובשתות, דמחזיר, אין נתפס וכו'. ולדברינו דבריו שייכי אם הטעם הוא דהוי בכלל המקח דזהו מחירו, אבל אם הוי מדין מחילה, דכמתנה דמי, לכאורה האונאה של פחות משתות לא תיחשב כדמי שביעית ויהיה זה מותר.
ובזה מבוארות היטב הגמ' ב"ב צה ותשובת הרדב"ז הנ"ל, דהרי הכא לא הוי מגדרי מחילה כפרעון, דנימא דעד שתות כבר מחל והיותר ל"ה שיעור שתות, אלא דמחמת מחילתו נעשתה התוספת בפחות משתות כדמי המקח, ולכן דוקא באונאה עד שתות אמרי' דהוי דמי המקח, אבל אם האונאה היא ביותר, תו הכל ל"ה בכלל המקח ושפיר חייב להחזיר אונאה. אכן, לפ"ז יש לדון ולחלק בין אם הוי מחילה פרטית שלו על שתות, למחילה של העולם על פחות משתות, ודוק.
והנה, כתב המחנ"א (דיני אונאה סימן יג) דאם המתאנה פחות משתות עדיין לא נתן את הדמים יכול לומר אין אני מוחל פחות משתות וא"א להוציא ממנו כיון דהוא מוחזק, הרי דנקט דבעי מחילה בפועל. אך לדברינו זה אינו, כיון דלא בעי מחילה בפועל, וכן הסמ"ע שם בסימן רכז (סקי"ד) כתב דאין הלוקח יכול לומר דאין הוא מוחל, וז"ל: "ומ"מ נראה דאין הלוקח יכול לומר אף שהוא עדיין מוחזק בדמי הקנייה אני לא אמחול בפחות משתות שהונאתני אלא שביטל דעתו אצל רובא דעלמא שרגילים למחלו ומוציאין מידו ליתנהו להמוכר" עכ"ל, ונראה להוסיף דאינו נאמן במגו שנתתי המעות, דהוי מגו נגד רוב אלים, דאזלי' בתריה גם בממון, וכ"נ בנתיבות (רכז סק"ב).
והנה בהג"א ב"מ שם כ' דאם הלוקח עדיין לא נתן המעות יכול לומר לא מחלתי, במיגו דיכול לומר שכבר שילם, והביאו הש"ך שם. ובקצות כתב דהוי מיגו נגד חזקה, דקבעו חכמים דאדם מוחל בפחות משתות, והיינו דהוי מחילה ודאית ובטלה דעתו אצל כל אדם, וכ"נ בפלפולתא חריפתא ובסמ"ע שם. ובשו"ת משכנות יעקב (חו"מ סימן נט, הו"ד בקצרה בפת"ש סימן רכז סק"ב) כתב דהיכא דהמתאנה מוחזק עדיין בממון יכול לומר דאינו מוחל על האונאה, אף אם עבר הזמן של כדי שיראה לתגר, דכל שלא הגיע הממון ליד המאנה קאי בלאו דלא תונו, ורק כשכבר הגיע לידו קאי בעשה דהשבה והלאו כבר עבר, ולא מצינו שיעור כדי שיראה לתגר על עבירת הלאו רק על קיום העשה ולא על עקירת הלאו, ובסברא דמחיל לא יהני להתיר לגזול ממנו, ואטו אם יאמר אדם לחברו אני מוחל לך מה שתגזול ממני יהיה מותר לגוזלו ויניח לו לעבור בל"ת, והמחילה מהני רק מה שביד חברו, דהוי כחוב וכו'.
ולדברינו נראה לדון בדבריהם, דהרי לא בעי' שתהיה מחילה בפועל, ואם עבר זמן דתגר הוי מציאות שקבעו חז"ל דהלוקח מחל, וממילא חייב הוא לשלם עבור לקיחת החפץ, והוי כנתרצה מעיקרא. וכל שכן אם נימא דעי"ז הוי בכלל דמי המקח, דזהו מחיר הדבר הנקנה. ובזה ניחא מה שהקשה במשכנות יעקב שם על מה שדנו הפוסקים בשיעור דאמרי' עד שיראה לתגר אם הוא גם היכא שלא נתן את מעות הקציצה, כדכ' הקצות בסי' רכז סק"ג. והק' במשכנ"י דהאיך שייך לומר קודם שלקח המעות שיהא מחילה. אכן לפי דברינו, אין זה גדר מחילה, כפרעון, אלא דמחמת דהדבר עומד למחילה ממילא הוי בכלל דמי המקח, ולפ"ז נראה דבאונאה חל חוב מחמת הפסיקה, ורק דזכותו של המתאנה לתבוע שלא לשלם חוב זה, מדין חזרת אונאה, אבל אם הוא מוחל על תביעתו זו שוב נשארת הפסיקה הראשונה כחוב מעליא, וניחא שפיר קושיית המשכנ"י [ולהמבואר יש לדון דהמאנה עובר על הלאו כבר בשעת הפסיקה, אף שעדיין לא קיבל את המעות דמ"מ כבר אונאהו במה שחל החוב, ודומה לריבית, ויבואר עוד להלן].
ובזה נראה לבאר את דברי הגמ' בקדושין מב הנ"ל, דעל אונאה דפחות משתות אמרי' לתקוני שדרתיך, דאפי' נימא דהוי מחילה או דהוי מדמי המקח, כ"ז לגבי הקונה עצמו ולא לגבי שלוחו. ודבר זה מבואר בחי' רבי מאיר שמחה בסוגיין, שכתב (באות ד) דבפורתא דפחות משתות, פעמים הלוקח רוצה להוסיף עבור שחפץ זה עריב עליו או שהוא צריך לו כעת, אבל בשליח דמשום דעת השליח שטועה בחפץ בודאי לא מחיל הבעלים אף פרוטה אחת ועל דעתא דא לא נעשה שליח והמקח בטל עכ"ד.
והנה שיטת הרמ"ה (ב"ב פג:) וכן הסיק הריטב"א במכות ג: בדעת רש"י, וכן פסק הסמ"ע שם, דגם בעושה תנאי שלא יהיה אונאה, אם הוי אונאה של פחות משתות נתקיים התנאי [והריטב"א כתב בתחילת דבריו דכיון דהוסיף בתנאו ע"כ כוונתו להוסיף פחות משתות], וע"כ הטעם הוא דפחות משתות הוי בכלל מחירו, ונחלקו בזה גם הב"ח והסמ"ע שם עי"ש, ועי' מחנ"א (אונאה סימן יז). וכעי"ז מצינו לגבי קרקעות, דכתב בספר החינוך במצוה שלז אבל בקרקע לפי שהקרקע דבר קיים לעולם דרך הבריות למחול בו כל אונאה אחר שלקחו אותו וכעין מה שאמרו ז"ל על דרך ההפלגה שהקרקע דבר השוה כל כסף הוא וכו', עכ"ל. הרי דהחינוך פתח במחילה ומסיים בכך שקרקע שוה כל כסף, וע"כ הכוונה היא דכיון דהקרקע שוה כל מחיר לפיכך מחל ונעשה סכום זה לשויו של המקח.
והנה בתוס' סנהדרין (ו ע"א ד"ה והלכתא) ובמרדכי (שם) דנו מכל הש"ס להוכיח אם מחילה צריך קנין, ולכאורה הו"ל להוכיח מאונאה פחות משתות דהוי מחילה, דמשמע דא"צ קנין. ולדברינו ניחא, דהך מחילה הוי מחמת דזו דרך העולם, וממילא נעשה לדמי מקח, ולכן לכ"ע לא בעי קנין.
ובערוך השולחן (סי' רכז ס"ז) חידש בד' הרא"ש הנ"ל דספיקו הוא דווקא בדבר שאין שומתו ידועה, אבל דבר שכולם מכירים במחיר המצומצם, אף בפחות משתות ל"ה מחילה. וכבר קדמו במחנ"א (שם סימן ז) שכתב כעי"ז, דבדבר שמחירו קבוע יש אונאה בכל שהוא. ובודאי דדבריהם שייכי אם נימא דהגדר במחילה הוא דנעשה סכום זה לשווי המקח, דבזה בדבר שמחירו ידוע אינו משתנה, אבל אם הגדר הוא דפחות משתות הוי מחילה, כמו דמוחלין בגזילה פחות מפרוטה דל"ה ממון חשוב, הרי גם בשומתו ידועה יש כאן מחילה [ובמחנ"א (אונאה סימן יט) העיר בתו"ד על הב"ח, שכ' דהיכא דאיכא עדים דאמר דהוא לא מוחל יהני גם על פחות משתות, ולכאורה לטעם הרא"ש, דהוי דמי המקח, לא יהני עדים. אכן לדברינו דגם לטעם זה הדבר נובע מהמחילה, שפיר באיכא עדים דלא מחל שוב לא נעשה לדמי המקח].
♦
חיוב החזרת האונאה
ביסוד החיוב להחזיר האונאה, עי' בפנ"י ב"מ נו שכ' דמרבי' ליה להשבון מוהשיב את הגזילה, ולהכי אין לוקין על אונאה, דהוי ניתק לעשה. וכדבריו מבואר בטור בריש סי' רכז, ע"ש בב"ח ופרישה, וכן בקרי"ס (פ"ב ממכירה) דבשתות מחזיר כדין גזל, וכ"נ בפירוש המיוחס לר"ש משאנץ בתו"כ (פ' בהר) שכ' בהא דממעטי' דאין אונאה בשטרות, דהוא דווקא במכרו ביוקר, אבל במכרו בזול ונתאנה המוכר, פשיטא דאין בו אונאה דהא גם מזיק שטרות פטור. מבואר בדבריו דגם חיוב החזרת אונאה הוא מדין גזילה. ועיין בחי' הגר"ח מבריסק בספרו על הרמב"ם (פט"ו ממכירה) שביאר הא דמחזיר אונאה, דבלי חידוש התורה פטור מהחזרה, דכך הוא פסיקת המקח, אלא דהוי חיוב חדש של החזרה מדין אונאה [ועי' הערת המשנה למלך (פ"ח מהל' מלוה ה"א, סוף ד"ה עוד), ולפ"ד הגר"ח מבואר היטב העניין], וכ"נ ברמב"ן בפ' בהר הנז', ובחנוך שם. ועי' בתפארת יעקב במתני' כאן שכ' דבר נחמד במקור להחזיר האונאה, וז"ל דאולי י"ל דבשלמא אי הוי כתיב אל תקח מאיתו אונאה, כדכתי' בריבית, ה"א דאם עבר ולקח א"צ להחזיר, משא"כ עכשו דכתי' אל תונו הרי הקפיד התורה דחברו לא יהיה מאונה ממנו, א"כ כ"ז שהאונאה בידו ואינו מחזירה הרי עובר כל שעה בלא תונו, ופשיטא דצריך להחזיר לו האונאה כדי שלא יעבור מכאן ולהבא ע"כ, והיינו דהאיסור הוא במה שמעכב אצלו האונאה. מיהו בפסקי הרי"ד בסוגיא משמע דליכא איסור במעשה האונאה במכירתו והדין דלא תונו היינו דצריך להחזיר האונאה, ופשטות הסוגיא נראה דהלאו דלא תונו היא על עצם האונאה [ואולי הוי איסור במעשה המכירה עם אונאה, דמחמת הפסיקה נעשה חוב, ואף שלא קיבל המעות עובר כבר באיסור אונאה, דע"י הפסיקה איכא כבר לחוב. ובמפרשים בריש פ"ק דתמורה ה, ב הקשו גבי אונאה דנימא אי עביד לא מהני, ויתבטל המקח, אך נראה פשוט דאי נימא דלא מהני והוי מקח טעות, א"כ לא משכח"ל לאיסור אונאה כלל, דכיון דל"ה מקח ל"ש איסור אונאה], ועוד דין דבעי החזרת האונאה, וזה הוי או מפרשת אונאה או מדין גזילה, דממון חבירו אצלו. ועי' באחיעזר (ח"ג סוף סימן פא), שדן בקטן שעשה אונאה, דאף דאינו עובר על הלאו, מ"מ אם ההחזרה הוי מדין גזילה יהיה חייב להחזיר לכשיגדל, אף שלא עבר באיסור, ונמצא דאין ההחזרה של אונאה מחמת הלאו דלא תונו.ומתבאר בסוגיא דבלאו דלא תונו נאמר גם איסור באונאה וגם חיוב החזרת האונאה. והמקור לחיוב ההחזרה הוא מהך לאו דלא תונו, כדמוכח בלשון הרמב"ן בפ' בהר [ובלשון הרי"ד בפסקיו בב"מ שם נראה דעיקר אזהרה דלא תונו הוא על החזרת האונאה]. ובראשונים ובאחרונים בסוגיא נראה דהאיסור והחזרת האונאה הם שני דינים נפרדים, ומשכח"ל איסור אונאה בלי חיוב החזרה, וכגון באונאה בפחות משתות, לספק הרא"ש דאיכא איסור, וכן באונאה בקרקעות, לד' הרמב"ן שם דמ"מ איכא איסור. וכן משכח"ל איפכא, דאיכא חיוב החזרה אף דליכא איסור, וכגון מש"כ תוס' ב"מ נב. באונאה ע"מ להחזיר דליכא איסור, [וצ"ע מ"ש מגזל ע"מ לשלם וי"ל], וכן מש"כ בחי' רבי מאיר שמחה שם, בכה"ג דיודע הלוקח מהאונאה, דאף דאיכא חיוב החזרה, כדמוכח מההוא וורשכי וכמש"כ הב"ח בסי' רכז [עפ"י המבואר במרדכי שהובא ברמ"א שם ס"ז], מ"מ ליכא איסורא. וכן בקונה מבעה"ב בגמ' שם נא., דכ' הריטב"א בשם הראב"ד דמ"מ איכא איסור אונאה. עכ"פ חזינן דתרי עניינים הם, וכ"נ ברע"א בשו"ע שם דחיוב החזרה אינו מחמת איסור אונאה [ובגדר איסור אונאה צ"ל דהוא אונאת חברו, ואף בפחות משתות, דדרך העולם למחול, מ"מ לספק הרא"ש איכא איסור, וכ"נ במהרש"א נב בד' רש"י שם, וע"כ דהאיסור הוא במה שהגברא עושה מעשה אונאה]. וע"ע בשערי יושר (ש"ה פ"ה עמוד טו) מה שביאר בזה את הגדר, והוסיף דהמקור הוא בהא דבקרקעות איכא איסור אונאה אף דאינו באונאה, דלגבי האיסור לא גלי לן קרא לחלק בין קרקע למטלטלין.
והנה במחלוקת רב ושמואל נא: גבי ע"מ שלא יתחייב באונאה הביאו התוס' (ד"ה בד"א בסתם) מהר"ח, דקי"ל כרב, דכוותיהו פסקי' באיסורין, וכ"ה ברא"ש (סימן יז). והתוס' הקשו דהוי דיני וכו'. וצ"ע, דלעיל שם בפלוגתא דרב ושמואל אם שתות מקח או שתות מעות כ' הראשונים, והרא"ש בכללם, דקי"ל כשמואל, דהילכתא כותיה בדיני, ואמאי לא כתבו דהוי איסורי, דבזה הלכה כרב? [ובריטב"א ב"ב פג אכן כ' דקי"ל כרב, וסותר לדבריו כאן, דקי"ל כשמואל] ולדברינו, דהוי ב' דינים ואין אחד נובע מהשני, א"כ הוי פלוגתא גם לענין איסורין וגם לענין דיני של החזרת האונאה, ולענין היכא דאיכא תנאי ע"מ שלא יהיה אונאה, ובפירש כן למ"ד דמהני, ליכא איסור אונאה, ונמצא דהמח' היא גם בנוגע לאיסורא.
♦
אונאה יותר משתות דבטל מקח
במנ"ח במצוה שלז דן אם ביתר משתות, דבטל מקח, עובר בלאו דאונאה, דאפשר דכיון דהמקח בטל ליכא כלל מקח ול"ש איסור. ונראה דהדבר תלוי במח' ראשונים מפורשת, דעיין בריטב"א [הישן] (להלן נז.) שכ' בשם הראב"ד דביתר משתות דבטל מקח, דלעולם שם מכר עליו מיהו אומדין דעתו דעד שתות אינו ניכר לרוב בני אדם ואין המתאנה מתבייש עליו, אבל יותר משתות ניכר הוא הטעות לרוב בנ"א ובושת גדול הוא וכו', ומבואר שם דגם ביותר משתות חל שם מכר ולא דהוי מק"ט, ומה דביתר משתות בטל מקח ומחזיר הוא מהלכתא דאונאה, אבל לא נימא דל"ה מעשה מכירה. וכן ברמב"ן פ' בהר שם מבואר דגם ביטול מקח ביותר משתות הוי מדין אונאה. ונראה דהטעם בזה הוא כיון דמ"מ בקציצה הוי כך פסיקת המקח [וכדברי הגר"ח הנ"ל לענין אונאה בשתות דמחזיר אונאה, ה"נ ס"ל לרמב"ן והריטב"א גבי יותר משתות]. ולפי שיטה זו בודאי אם הלוקח מסכים לקיים המקח ורק רוצה שתוחזר לו האונאה ה"נ יהני [והא דבמומין לא נזכר שיעור דיראה לתגר, נראה דבמומין מעיקרא לא חשיב מקח, ובכל עת שיתגלה המום בטל המקח, אבל באונאה הוי שם מכר, רק דאיכא תביעה לביטול המקח].אולם, ברא"ש בפ' הספינה (ב"ב פ"ה סימן יד) כתב וז"ל: "ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו וה"ר יונה כתב וכו'", [ועי"ש בפל"ח באות א]. ומבואר ברא"ש כשיטת ר' יונה, דלא מהני כלל, ומשום דל"ה מעשה מקח. הרי דנחלקו הראשונים ביותר משתות, דבטל מקח, אם מעיקרא ל"ה מקח כלל או דחשיב מעשה מקח, ומדין אונאה הוא דבטל. ועי' בתוס' (ב"מ נ: ד"ה ואילו) דמפורש דנחלקו בזה ב' התרוצים, דלתי' קמא כתבו התוס' דביותר משתות ה"ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל, דה"ל כיין ונמצא חומץ דשניהם חוזרין. הרי דלהך תירוצא ל"ה מעשה מכירה כלל, ולפ"ז אם מוחל, שמראה לתגר וכו' בעי קנין מחדש, ומתאימים הדברים לשי' הרא"ש והר' יונה, וכמש"כ הגר"א בשו"ע על הרמ"א בסימן רכז ס"ד עי"ש בהגר"א סק"ז שפי' דהר' יונה כתי' קמא בתוס' דהוי כיין ונמצא חומץ וכו', [אכן יש חילוק, דלתי' הראשון, דהוי כיין ונמצא חומץ, יכול המוכר לחזור גם בנתרצה הלוקח, והר' יונה כ' דבנתייקר, דמסתמא הלוקח לא יחזור, הדין הוא דהמוכר לא יכול לחזור]. וכ"ה מפורש בתי' קמא בתוס' בב"ב (פד ע"א ד"ה אי) [ושם לא כתבו התוס' דהוי כיין ונמצא חומץ, אלא דל"ה מעשה מכירה, וכפיה"נ דל"ה ממש כיין ונמצא חומץ, דא"כ צריך להיות דחוזר לעולם, ואמאי קי"ל דחוזר רק עד בכדי שיראה לתגר]. אכן, בתי' השני (בשם הריב"ם) המובא בתוס' לפנינו ובב"ב שם מבואר דהוי מעשה מכירה, ורק דמחזיר אונאה, ועל הך גופא פליג הר' יונה הנז'. ועי' בארוכה בעליות דר' יונה בב"ב שם, וכן בריטב"א שם בשם הר' יונה, ומבואר שם דביתר משתות, דהמקח בטל, א"י לתבוע את האונאה. ובשטמ"ק ב"מ נז (ד"ה הדא) מבואר דביתר על שתות אם נתרצו מחלו והמכר הראשון קיים, דאמדו חכמים דבאונאה גדולה שניהם מסכימים לביטול המקח, אבל במחלו על הבושת והשם רע המכר הראשון קיים.
ובמ"מ (פי"ב ממכירה ה"ד) כתב דאם רוצה להיות המקח קיים ושיחזירו לו האונאה לאו כל כמיניה וכו', והיא כשיטת רבינו יונה ברא"ש ב"ב שם, דביותר משתות אין תביעת אונאה, ויכול לתבוע רק לבטל המקח. ולכן פי' המ"מ שם דכ"ז דבסתמא המקח עומד לביטולו ע"י המתאנה ונחשב שעדיין אין מקח ולכן גם המאנה יכול לחזור בו, אבל בסוגיא דב"ב, דנתייקר החפץ והלוקח לא ירצה לבטל המקח, שוב גם אין המאנה יכול לחזור בו. ובש"מ ב"מ שם מבואר בדעת הרמב"ם דהוא חולק בזה דלא גרע יותר משתות משתות, דתובע האונאה והמקח קיים, וכן ברשב"ם ב"ב צה. ד"ה ואמאי כ' דביתר משתות תובע אונאה, וכ"נ בש"מ ב"ב פג: בשם שיטה לא נודע למי, ולכאורה מדין גזל יכול לתבוע האונאה. וראה בנידון זה בדברי הברכת שמואל (סימן מו), ובחי' ר' ראובן (סימן כג).
והנה ביתר על שתות, דהוי ביטול מקח, ונשתמש הלוקח במקח, עי' בריטב"א דמחל אונאתו היכא דנשתמש אחר שהכיר באונאה ולא הודיע למוכר, ואזיל לשיטתו דהוי מדין אונאה, ועי' במחנ"א (אונאה סימן ה) ובנתיבות (סימן רלב סק"א). ומעתה פשוט דלריטב"א הנז' והרמב"ם ביותר משתות, דבטל מקח, עובר בלאו דאונאה, וכ"נ בסו"ד החנוך שם.
וברא"ש בב"ב שם הביא מהר' יונה גבי נתאנה בשתות ונתייקר אח"כ די"א דיכול הלוקח לתבוע אונאתו, דברשותו הוקרו, אבל הר' יונה חולק וס"ל דכיון דיכול לחזור בו נמצא שעדיין לא נתקיים המקח לגמרי ולאו ברשותו הוקרו. והיינו דכיון דיכול לחזור חשיב דלא נגמר המקח. ולפ"ז כ' הפרישה והפל"ח שם דלהלכה, דבשתות קנה וא"א לחזור, ה"נ לכ"ע נגמר המקח וברשותו הוקרו. אך הב"י לא כתב כן, ומוכח דס"ל דכיון דיכול לתבוע האונאה הוי כלא נגמר המקח. ובסמ"ע סק"ח ונתיבות סק"א כתבו דאם נתרצה הלוקח [באונאה דיתר על שתות] חל המקח למפרע, ולכאורה לר' יונה אין חלות מקח עד הרצוי.
ועי' ב"מ שם בתוד"ה אמר רבא ובמהרש"ל, ומשמע דבשתות, דקנה ומחזיר אונאה, גם כשנתייקר וכעת הוי יותר משתות לא יהני לחזרה. וצ"ל דבכדי שיראה לא נגמר המקח ואתי שפיר דתובעו לקיים המקח בלא אונאה ולהכי בנתייקר יכול לבטל, ול"א כלתה קניינו דדמי למעכשו וכו'. ועי' ברכ"ש שם, דהוי מח' ראשונים, די"ס דהמקח חל מיד ורק דיש זכות ללוקח לבטל, ומוכח דלמהרש"ל בכדי שיראה לא נגמר המקח ולהכי יכול לבטל. ואפשר לבאר יותר, דהנה בהא דבשתות קנה ומחזיר אונאה, פשוט דא"צ לזה לדין מחילה, דמה שקנה אינו מצד מחילה, ובחי' הגרז"ס במנחות עז דייק כן ברמב"ם, אך העיר מרש"י שם, שמשמע דהוי ג"כ מדין מחילה, דמחיל על כך שלא יהיה ביטול מקח, ולפ"ז אם הוי מדין מחילה ע"כ דחל הקנין מיד.
ובשו"ע (חו"מ סימן רכז ס"ט): "בד"א שלא נשתנה השער אבל אם נשתנה השער ומפני כך רצה לחזור אינו רשאי", וכ' הנתיבות (סק"ז) דהפי' הוא דקמ"ל דאם לא נתאנה כלל, רק שרוצה לחזור משום דבתוך כדי שיראה הוי כלא נגמר המקח וכיון שנתייקר בכדי ביטול מקח בתוך שיעור זה יהיה יוכל לחזור, קמ"ל דאין יכול לחזור בו משום שנוי שער, דלא חשיב נתאנה עכ"ד. ומפורש דבשתות קנה ומחזיר אונאה גמר המקח הוא כשבא בתוך כדי שיראה ותובע אונאתו, היינו שתובע לתקן פסיקת המקח שיהא בשוויו.
♦
אונאה בלוקח מבעל הבית
בגמ' ב"מ נא. אמרי' לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה וכו'. ואמרי' דהטעם הוא דבעה"ב מאני תשמישתיה דיקירי עליה ולא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי, וברש"י (ד"ה מבעל הבית) בשם השאילתות מבואר דהטעם דהוי כמפרש שלא יהיה אונאה, דאמרי' דהקונה מוחל. והם ב' טעמים וצריכי תרוייהו, דטעם הגמ' הוא ביחס לבעה"ב המוכר, דלגביו הוי מאני יקירי ושוה הרבה, וטעם השאילתות הוא לגבי הלוקח, דמה שמשלם יותר ול"ה אונאה הוא משום דהוי כמפרש המוכר שלא תהיה החזרת אונאה. וברא"ש הביא את טעם השאילתות אך הוסיף דל"ה כמפרש ממש [ומוכרח כן דהרי לרש"י נא: (ד"ה מפרש) כ' להדי' דבהא אמר ר' יהודה דמתנה תנאו קיים והיינו דבמפרש הוי מדין תנאי ומהני רק לר' יהודה, ולענין בעה"ב משמע דלכ"ע ל"ה אונאה, וע"כ דעדיף], ולהכי ס"ל שם, וכן בתוס' הרא"ש שם נא. (ד"ה אבל בלוקח מבעל הבית) כ' וז"ל: "מסתברא דדוקא עד שתות אמרינן הכי" ע"כ, אולם ברשב"א ובר"ן, ס"ל דבבעל הבית גם ביותר משתות הוי מחילה. וע"ע בטור סימן רכז, שהביא מהרמ"ה דגם בבעה"ב המוכר מחמת דוחקו ל"ה אונאה, ועי"ש בב"י דכ"ה ברא"ש בתשובה דלא פלוג רבנן. ועי' בלשון הרמב"ם בהל' מכירה (פי"ג ה"ב): "בעל הבית שמכר כלי תשמישו אין לו הונייה שאלו לא הרבו לו בדמים לא היה מוכר לו כלי תשמישו". וכ' הכנה"ג (סי' רכז הגהת ב"י אות כד) דמפורש בר"מ הנז' דאפי' הרבו לו יותר משתות ליכא הונאה, ודלא כרא"ש. וע"ע בשטמ"ק שם נא. שכתב דאם הבעה"ב מכר ע"י סרסור והלוקח לא ידע שהוא בעה"ב, הוי כלוקח מתגר וכו' [ועי' מחנ"א אונאה סי' כא]. ובריטב"א הישן הביא מהראב"ד, דבלוקח מבעה"ב אף דליכא אונאה מ"מ איסורא איכא. והנתיבות שם נקט דליכא איסורא דל"ה שווי החפץ עי"ש.ויש להעיר טובא בשיטת הרא"ש. חדא דמאי שנא דבבעה"ב אין אונאה דוקא בשתות, דאם הוי כמפרש דלא הוי אונאה, דהוי מחילה אף ביותר משתות כפי מה שהתנה, א"כ גם בבעה"ב יהני אף באונאה יותר משתות. עוד צ"ב שיטת הראב"ד הנז', דלכתחילה אסור, והרי פשוט דבע"מ שאין בו אונאה, אם מהני ליכא אף איסורא, וכמבואר בראשונים נא:, במש"כ לפסוק כרב דהלכתא כרב באיסורא, הרי דלשמואל שרי.
והנה ברמב"ם (שם פי"ג ה"ג) כתב: "האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי הונייה יש לו עליו הונייה, בד"א בסתם שאינו יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול, ואצ"ל אם אמר לו על מנת שאין בו הונייה שהרי יש בו, אבל במפרש אין לו הונייה שכל תנאי שבממון קיים" ע"כ. ומבואר בר"מ דהא דמהני בע"מ שאין בו הונייה ה"ד במפרש את שיעור האונאה, [והוא פי' חדש בסוגיא, דהרי הר"מ מסיים שכל תנאי שבממון קיים]. והקשו המחנ"א בדיני אונאה סי' יד ובנתיבות סימן רכז ע"ד הר"מ, דא"כ אמאי בה"ב, גבי בעל הבית שמכר, דליכא אונאה ומשום דהוי כמפרש, וכמש"כ הראשונים הנ"ל, ולהר"מ לשיטתו הוי ליה להזכיר דגם בבעה"ב ה"ד במפרש שיעור האונאה [ועי' קצות שם סק"ה, דבבעה"ב חשיב כהתנה ולא מהני דברי הלוקח].
ונראה בזה דבעיקר הא דכ' הר"מ, דבע"מ ה"ד במפרש להדי' שיעור האונאה, מבואר בדרישה סי' רכז סכ"ו (ולשיטתו בסמ"ע סקל"ט), דהטעם בזה הוא דהר"מ לשיטתו, דבמתחייב בדבר שאינו קצוב לא מהני, וה"נ לא מהני מחילה בדבר שאינו קצוב עי"ש. ומעתה נראה דכ"ז במפרש ע"מ שלא יהיה אונאה, דגדר תנאו הוא שהקונה ימחול על השאר, אבל בהא דבלוקח מבעה"ב ליכא אונאה, נראה דאיכא כמה אופנים איך לפרש הא דבבעל הבית אין אונאה. דהנה לרש"י והרא"ש, שכתבו דהוי כמפרש שלא יהיה אונאה, נמצא דגם בלוקח מבעל הבית גדרו הוא דהקונה מוחל על השאר, דכמו דבמפרש הוי כתנאי שימחול או שיתן לו במתנה, אך לא נחשב דזהו דמי המקח, ה"נ בלוקח מבעל הבית הוי כן דחשיב כמו דהתנה שימחול לו על היותר. אולם, לשיטת הרמב"ם נראה דבלוקח מבעה"ב שאני ממפרש, ואינו משום מחילה על השאר, אלא דבעה"ב כיון דתשמישתיה יקירי עליה ולא מזבין, א"כ כל התשלום נחשב כדמי המקח וכדמי החפץ ותמורתו, דבעה"ב אינו תגר וסוחר, וא"כ כפי תנאו כך הוא מחיר הדבר בעיסקה זו והוי כלדידי שוי ליה. וכן נראה בדברי רבי מאיר שמחה בסוגיא, שמדמהו לדין לדידי שויה ליה, והיינו דלגבי בעה"ב כלי תשמישיו שוים יותר ולהכי ל"ה אונאה. ועי' כיו"ב בריטב"א קדושין (ח.), דהיכא דללוקח שוה יותר ל"ה אונאה, דזהו מחירו מדין לדידי שוי ליה, והריטב"א לשיטתו בב"מ נא: גבי תנאי באונאה, שכ' דאפשר דל"ה ודאי קעקר [איסור מהתורה] דלדידי' שוה יותר, ועי' מחנ"א אונאה סימן כ, ובקצות סימן רכז סק"א.
ונראה דמה"ט ס"ל להרמב"ם דבבעה"ב ליכא אונאה אף ביותר משתות, וכמש"כ לעיל מהכנה"ג, כיון דלדידיה כך הוא מחירו, והדבר דומה למה שנתבאר בדין אונאה פחות משתות, להנך שיטות דאף ליכא בזה איסור, דהטעם בזה הוא דכיון דא"א לצמצם א"כ עד שיעור זה הוי בכלל דמי המכר, ושפיר י"ל דבבעל הבית הכל הוי בכלל דמי המכר, כיון דלגביו זו היא שוויותו. וניחא היטב קושיית המחנ"א, דמ"ש ממפרש ע"מ שאין בו אונאה דבעי' שיאמר להדי' שיעור האונאה, ואמאי בבעל הבית המוכר אינו צריך לפרש את שיעור האונאה. ולדברינו ניחא היטב, דבמפרש הוי מדין מחילה, אבל פשיטא דעי"ז לא נעשה מחיר הדבר כך, אלא דמהני תנאו שימחל, ולכך בעי' שתהיה המחילה בדבר הקצוב. אולם, בבעה"ב הא דאין בו אונאה לאו משום מחילה הוא, אלא דכך הוא מחירו לגבי בעה"ב [או דהתשלום הוא על הסכמתו למעשה מכירה, וכדיבואר להלן בדרך נוספת], ומש"ה מהני אף בדבר שאינו קצוב, אף שלא פי' שעור האונאה. ומה"ט ס"ל להר"מ דמהני אף ביותר משתות. וכמ"כ יש לדון דגם לשיטת הרמב"ם בלוקח מבעה"ב ל"ש איסור אונאה, כיון דנקבע דכך הוא מחירו [וכן לביאורינו להלן, דבבעל הבית התשלום הוא על הסכמתו למכירה ולא על הדבר עצמו, והוי כעין החלפה, ג"כ מסתבר דלא נאמר בזה אפילו איסור אונאה].
ונראה להביא ראיה לשי' הרמב"ם, דהרי בגמ' ב"מ שם במעשה דההוא ורשכי, מפורש דלא מחל, דהרי אמר כן אי יהיבנא וכו', והב"ח כ' דאמר כן בפני עדים, ומ"מ אמרי' על זה דכיון דהוי בעה"ב אין לו אונאה. א"כ מפורש כשי' הרמב"ם, דבבעה"ב לאו מדין מחילה קאתינן עלה, אלא דכך הוא מחירו. ואכן מצאתי בתוס' הרא"ש (שם) שהקשה בההיא דורשכי דהתם לא מחל, ותי' דכיון דמבעל הבית לקח לא פלוג רבנן, דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או תלמיד חכם, אלא חכמים השוו מדותיהם וכו' עיש"ה. ונראה פשוט דאכן הרא"ש לשיטתו, דס"ל דהא דקונה מבעה"ב ליכא אונאה הוי מדין מחילה, כמבואר בכל דבריו שם, ולשיטתו כ' בפסקיו דה"ד עד שתות וכנ"ל, ושייך נמי שיטת הראב"ד, דלהכי מ"מ איסורא איכא.
אמנם בשיטת הרמב"ם יש לדקדק, בהא דהר"מ הביא את דין הסוגיא דבלוקח מבעה"ב אין אונאה, בפי"ג ממכירה ה"ב יחד עם הדין בחפן מעות, ומה השייכות בין שתי הלכות אלו. יתר על כן, הר"מ הביא דין זה לפני שהביא את הדין בע"מ שאין לך אונאה שהביא בה"ג ולהלן שם, ובשו"ע שינה את הסדר והביא קודם את הדין דע"מ שאין אונאה, ואח"כ הביא את הדין דלוקח מבעה"ב, ומשום דהשו"ע אזיל בשי' הרא"ש, דאתי מדין מחילה, אכן בר"מ נראה דבדוקא הוא דהסמיך ב' ההלכות.
ונראה לומר בדעת הרמב"ם דרך חדשה, בהא דבבעל הבית אין אונאה, די"ל דאונאה שייכא רק היכא דמשלם עבור החפץ, וזהו גדר הלאו דלא תונו דנא' במכירה, שלא יתבע ממנו יותר מהמחיר הרגיל עבור החפץ, אבל בבעל הבית אין התשלום עבור תמורת החפץ, אלא התשלום הוא תמורת ההסכמה למכור, ולכן לא שייכת בזה פרשת אונאה, כיון דלא נחשב תשלום עבור הדבר. לפיכך, בקונה מבעל הבית ל"ח מכירה לדין אונאה, כיון דאינו תגר המוכר דברים ועיקרו לסחורה והתשלום עבור הסחורה ורק בזה נאמר דין אונאה. משא"כ בעל הבית, דאין כליו עומדים לסחורה, ולכן אין בו אונאה, דנאמרה רק בכי תמכור וכו'. וקצת משמע כן בפסקי הרי"ד בסוגיין, שכתב בהא דבמפרש אין בו אונאה כיון דיודע דמוכר בכך ומדמה ליה למכור לי באלו וכן לבעה"ב ולנשא באמונה דבכל הנך דידע ל"ש אונאה, ובתשובות הרי"ד סימן סה הוסיף על מפרש דמשלם ביוקר כדי שימכור עיש"ה והו"ד להלן, ומשמע כמש"נ בגדר הא דבבעה"ב ל"ה אונאה, דאין התשלום היקר עבור החפץ אלא עבור שיהא למוכר רצון למוכרו, ולהכי ל"ה אונאה וכדפי'.
ונראה לחדש עוד בדרך נוספת, דבבעל הבית הדמים הם רק כעין החלפה על הכלי שלוקח ממנו, כיון דבעה"ב אינו תגר והוא אינו רוצה למכור את הכלי. ושפיר דומה קצת למש"כ הרי"ף בפ' הזהב שם דבחליפין אין אונאה, דל"ה מעשה מכר, וכן בשכירות ליכא אונאה מה"ט דל"ה מכר. והר"מ הביא בפי"ב ה"י דיש אונאה במטבעות, וכ' הסמ"ע סימן רכז סקכ"ו דהחידוש הוא דלא נימא דבעי' מכירה, ומטבע לאו בכלל ממכר [היינו דמטבע אינו נמכר והוי רק תשלום]. ונראה דזו כוונת פסקי הרי"ד הנ"ל נא:, שכתב שהטעם דאין אונאה בבעה"ב הוא דהוי כמו מכור לי באלו, היינו דשם הטעם דהוי כהחלפה ול"ה מעשה מכירה לענין אונאה, ה"נ בבעל הבית הוי מעין החלפה, שהרי אינו רוצה למוכרו [אמנם לשון הרי"ד יותר נראה כנ"ל, דהדמיון הוא דכיון דלא הטעהו להכי ל"ה אונאה, עיש"ה].
ונראה דמפורש כדברינו ברמב"ם (מכירה פי"ג ה"ב) הנ"ל, שכ': "בעל הבית שמכר כלי תשמישו אין לו הונייה שאלו לא הרבו לו בדמים לא היה מוכר לו כלי תשמישו" עכ"ל, וצע"ג דהרי בכל מקח כן הוא, שאילו לא הרבה לו הדמים לא היה מוכרו לו, [ולשון זה כתב בשו"ת הרי"ד שם בסימן סה, דלהכי במפרש ל"ה אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכרו]. ועוד מדוייק מהלך זה בר"מ, שהסמיך הלכה זו לה"א וה"ב בהא דמכור לי באלו ובאסכרא דאין בו הונאה, עי' שם היטב [ושי' הרמב"ם דאם הוי בתורת חליפין ליכא אונאה, וכשי' הרי"ף דאין אונאה בחליפי שוה בשוה, ורק בחפן מעות ומכרו בקנין כסף בזה יש אונאה, ונתבאר במקומו]. וצע"ג השייכות של ב' הלכות אלו, ולדברינו הדברים נפלאים, דכוונת הרמב"ם היא להדגיש דבבעל הבית הדמים הם עבור הסכמתו למכירה ולא עבור החפץ, ולא חשיב כמעשה מכירה אלא כהחלפה, ולהכי הוא דאין בו אונאה וכדפי'. ושפיר ניחא דהר"מ ס"ל דבלוקח מבעה"ב גם אם האונאה היא ביותר משתות ליכא פרשת אונאה, כיון דל"ה תורת מקח וכמש"נ. ואולי זו גם כוונת הנתיבות הנ"ל, דלהכי בבעה"ב ליכא אף איסור אונאה דל"ה דמי החפץ, וכנ"ל.
ובזה נראה לבאר את שיטת הרמ"ה שהביא הטור (לעיל), שכ' דבבעל הבית אין אונאה גם בנתאנה הבעל הבית ומכרה בזול, והטור חולק, וכדעת הרמ"ה כתב גם במאירי ב"מ נא. ובשטמ"ק שם בשם הרמ"ך, ושם מבואר הטעם דמסתמא בעל הבית דחוק ורצה למוכרו, וממילא מחל לו עי"ש. אכן, לדברינו נראה דכיון דבבעל הבית אין אונאה משום דלא חשיב מכר והוי כעין החלפה, א"כ ל"ה בפרשת אונאה כלל, ולהכי גם בנתאנה בעל הבית אין בו אונאה [ומה"ט פשוט דלדרך זו ליכא בבעל הבית אפילו איסור אונאה, וכד' הנתיבות הנ"ל ודלא כריטב"א בשם הראב"ד]. ובש"מ בסוגיין הביא תשובה מהר"י מיגש ושם נראה להדי' ככל דברינו, דכ' הר"י מיגש דבבעל הבית אין אונאה בין שהוא התאנה ובין שהלוקח התאנה ותו"ד דהוי כהחלפה, עיש"ה לשונו, דמפורש בדבריו דהטעם דבקונה מבעה"ב ליכא אונאה הוא דהוי כהחלפה, והביאור הוא כנ"ל, דהדמים הם עבור שרצה למוכרו, ולכאורה כל דבריו מוכיחים כיסוד דברינו כאן, ונמצא דהר"י מיגש הנז' הוא המקור לשיטת הרמב"ם וכמש"נ. והרא"ש בפסקיו ובתוספותיו כ' דדין בעה"ב הוא דווקא ביודע הלוקח שהוא קונה מבעל הבית ולא מתגר, וזה ניחא לרא"ש לשיטתו, דבבעה"ב אין אונאה דהוי כמפרש ומטעם מחילה הוא, אכן לדעת הרמב"ם, דבבעל הבית אין אונאה דל"ח מקח, יש לדון דאפשר דהוא גם בלא ידע הלוקח שקונה מבעה"ב.
ונראה להוסיף עוד בזה דהנה בקרקעות אין בהם אונאה, ואף ביותר משתות אין בהם ביטול מקח, עד פלגא, והרמב"ן בפ' בהר ס"ל דמ"מ איכא איסור אונאה, וחזינן דאף דהטעם דבקרקעות אין אונאה כ' הראשונים הוא משום דבקרקע איכא איניש דמשלם יותר, ולכא' א"כ דמי לדינא דקונה מבעה"ב, דזהו מחירו, ומ"מ איכא לאיסור אונאה. ע"כ הביאור הוא דזה גופא האיסור מה שלוקח יותר, וכמ"כ חזינן דביותר מפלגא איכא אונאה, הרי דמ"מ שייך להגביל את הסכום של שוויות הדבר. וא"כ ה"נ י"ל גבי בעה"ב, דאף דזהו מחירו, מ"מ שייך לומר דאיכא הגבלה לשוויות לדין אונאה, דבשיעור של ביטול מקח כבר ל"ה תמורה, ול"ש לומר גם בלוקח מבעל הבית דזהו שוויותו. ומה"ט כ' הרא"ש דבבעה"ב ליכא אונאה עד שתות דוקא, וכמ"כ להכי קאמר הראב"ד דגם בבעה"ב איכא לאיסור הונאה, ולא דמי למפרש שמוחל דבזה הוי כמתנה ויכול למחול גם באונאה של ביטול מקח. אלא די"ל דהא דכ' הרמב"ן גבי קרקעות דיש איסור אונאה הוא דווקא ביותר משתות, דזהו שיעור של אונאה, וכן בבעה"ב היכא דהוי יותר משתות דזהו שיעור של ביטול מקח בזה גם בהנך יש אונאה, אבל בשתות, דרק מחזיר אונאה, י"ל דבהך דנקבע דזהו מחירו ל"ש איסור, ודוק היטב.
ולפ"ז י"ל דהרא"ש והרמב"ם אזלי לשיטתייהו, דשי' הרא"ש כר' יונה, דביותר משתות, דהוי ביטול מקח, ל"ה מעשה מכירה כלל, והוי כמוכר יין ונמצא חומץ, כמש"כ התוס', ולפ"ז שפיר ס"ל לרא"ש דגם בבעה"ב ביותר משתות הוי אונאה, שהרי ל"ש לומר דזהו מחירו, דהרי הוי ביטול מקח, והוי כקונה מבעה"ב יין ונמצא חומץ, דפשיטא דל"ה כלל מקח. והרמב"ם פליג על הר' יונה, וס"ל דביותר משתות דהוי ביטול מקח הוי מדין אונאה [ויהני אם הלוקח מוחל על הביטול מקח ורק תובע האונאה], שפיר לשיטתו ס"ל דהוי מדין אונאה, ובבעה"ב ליכא פרשת אונאה, ומש"ה ס"ל פרשת אונאה, ומש"ה ס"ל דהוא גם ביותר משתות.
♦ ♦ ♦