בגדר ביטולה הוא יסודה
דברי הגמרא ושיטת רש"י
למדנו במנחות דף צט עמוד א-ב: "אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: אשר שברת - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת".על אלו דברים נאמר כלל זה? רבינו גרשום (שם) מפרש: "כדאמר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה". וכעין זה ברש"י (שם ד"ה שביטולה): "כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה" והוא מרחיב ומסביר: "זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה[2] ועוסק בה שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה".
חידוד דברי רש"י עולה מתוך השוואה לדברי הט"ז. כותב הט"ז (יו"ד סי' רנ"א ס"ק ו'): "יותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידי הצלת נפשות, ממי שבא לידו הצלת נפשות ועל ידי כך צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפשות. ולמד זאת ממרדכי שהוצרך לבטל תורתו ולעסוק בהצלת נפשות הורידוהו חכמים מגדולתו" עכ"ל. וכתב בספר מרפסין איגרא (פרק כ"ד) להקשות, דהרי ברש"י כאן פירש: "ביטולה של תורה זהו יסודה, כגון שמבטל תורה להוצאת המת והכנסת כלה - זהו יסודה, כלומר: מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה". הרי מפורש, כי אדם שהוכרח לבטל תורה לצורך קיום מצוה נחשב לו "כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה"? והביאו (הובא בדף על הדף שם) תירוץ בשם הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א: "למרות שאדם שהוכרח לבטל תורה לצורך קיום מצוה מקבל שכר מלא, מכל מקום חסרות לו המעלות של תלמוד תורה" ע"כ.
♦
קושיות האחרונים על דברי רש"י
והקשה המהר"ל בחידושי אגדות: "ואין נראה דלא הוי ליה לומר זהו יסודה, דמשמע שבונה התורה ונותן קיום אליה, וזה שמבטל ת"ת להוצאת המת אין נותן הקיום אליה".גם האדר"ת (שו"ת מענה אליהו סימן כ) האריך להקשות על רש"י: "ובאותו ענין לא הבנתי דברי רש"י ז"ל... ופירוש זה הוא כעין דרושי, ומי דיבר בזה משכר, וכי זו תורה וזו שכרה, הרי אנו אומרים שהביטול הלימוד הוא יסוד התורה ולימודה, ומה נפקא מינה לנו אם נקבל שכר או לא, ומשנה שלמה שנינו אל תהיו כעבדים כו'. ותו, דלזה אין אנו צריכים מקרא ד'אשר שברת' יישר כחך ששברת, דהוא ממצות גמילות חסדים, וככתובות י"ז א' וסוכה מ"ט ב', וכבר אמרו בירושלמי ברכות פ"א ובשבת פרק קמא על רשב"י, וכי סוכה אין עושה ולולב אין עושה, לא כך אמר רבי יוחנן כל הלמד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. וא"כ הכי נמי במצות גמילות חסדים. ותו דממה נפשך, אם אין לו כדי צרכו, הרי הוא חייב בזה, ואם לאו אסור באמת ליבטל. ועוד קשה לי, וכי נוכל לדמות שכר העוסק בהלוית המת ובהכנסת כלה כמו שכר העוסק בתורה, והרי כל המצות כולם אינן שוות לדבר אחד של תורה, כמו שאיתא שם בירושלמי פרק קמא דפאה. אלא שי"ל דמדמותר לנו לבטל תלמוד תורה, מכלל שהיא חובה עלינו לקיים מצות מעשיות, ועל כן השכר כמו קיום התורה. אבל על כל פנים למה לנו קרא דאשר שברת, הרי כל לימוד הוא על מנת לעשות"ב).
♦[3]
הסבר נתיבות הקודש
בספר נתיבות הקודש לגרא"י סלומון מחרקוב, הקשה גם הוא על רש"י: "מפורש ברש"י… וצ"ע... אמאי צריכין הכא להאי טעמא דמבואר הכא… תיפוק ליה דאין זה ביטול תורה כלל דזהו דין התורה לקיים מצוות".ומכאן ניסה להסביר את דברי רש"י: "ומדאמר הכא זהו יסודה, ומפורש ברש"י כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה משמע בכוונה אחרת, והיינו דקיום מצוות הכנסת כלה והוצאת המת הוא תורה, ויש לה ממש מדרגת מעלת לימוד התורה", וביתר ביאור: "וי"ל זהו באמת היה קשה ליה לרש"י מאי דאמר הכא דביטולה זהו יסודה, דממה נפשך היכא מיירי הכא אם אפשר לקיים ע"י אחרים הוא באמת אין רשאי לבטל מלימוד התורה... ואם אי אפשר לקיים ע"י אחרים ממילא הלא דין הוא דצריך לבטל ואמאי צריך הכא למימר מטעם דביטולה הוא, ועל זה מפרש רש"י כגון הכנסת כלה והוצאת המת, והיינו דבאמת דמיירי במקום דיש מתעסקין ואפשר לקיים ע"י אחרים, בכל זאת דין הוא לבטל משום דבמצוות הללו אמרינן שביטולה של תורה זהו יסודה, והיינו לימוד התורה ממש משום דהני מצוות אינו מסויים השיעור כמה אנשים יהיו ובכה"ג כל דנתרבו אנשים נתווסף בקיום המצוה וגדול ערכם כלימוד התורה כמו שמצינו. העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה. ולפי זה קשה הא דמפורש בכתובות י"ז יש עימו כל צרכו אין מבטלי, י"ל דלעולם היכא דיש כל צרכו אז מיקרי אפשר לעשות ע"י אחרים, דכל היחס דהכנסת כלה והוצאת המת עדיף מכל מצוות שבתורה משום דאינו מסוים השיעור אבל היכא דיש כל צרכה אין מבטלין ת"ת", עכתו"ד. מדבריו עולה שיש כאן חידוש הלכתי, שבמצב בו לא ברור שיש "כדי צרכו", נכון לבטל תורה ואף צריך לעשות כן.
♦
מה החידוש בדברי הברייתא בכתובות?
דברי נתיבות הקודש מביאים אותנו לדון בדברי הגמרא בכתובות י"ז ע"א, שם למדנו: "תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה".וכתב בקובץ שיעורים (אות מח): "מבטלין ת"ת להוצאת המת אם אין עמו כל צורכו, וקשה איזה חידוש יש בהוצאת המת ובהכנסת כלה יותר מכל המצות דג"כ דינא הכי, כמבואר בגמ' מועד קטן ט' דאין מבטלין ת"ת במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, והיכא שא"א ע"י אחרים מבטלין ת"ת מפני כל המצוות, ומ"ש הוצאת המת והכנסת כלה דנקט הכא".
תשובה לשאלה זו תוכל להיות הסבר גם לדין ביטולה הוא יסודה לפי רש"י, המחבר בין שני הדברים.
לדברי נתיבות הקדש נראה שהתשובה לשאלת הקובץ שיעורים היא שמדובר במצב ביניים שאינו נכנס באופן מובהק לא לגדר 'יכולה להיעשות' ולא לגדר 'אינה יכולה להיעשות', ועל כן יש לחדש שמבטלין בכה"ג. וזה נלמד משבירת הלוחות. הקובץ שיעורים עצמו תירץ: "ושמא י"ל דאע"ג דיש עמו כל צורכו מ"מ יש בריבוי אנשים ריבוי מצוה, כמו שכתב הר"ש ריש מס' פאה מהירושלמי לענין דברים שאין להן שיעור, וס"ד דגם בשביל זה צריך לבטל מת"ת דדמי לא"א לקיימה ע"י אחרים, קמ"ל כיון דעיקר המצוה אפשר לקיימה ע"י אחרים אין מבטלין ת"ת בשביל ריבוי מצוה". לדבריו, נאמרה הברייתא כדי לחדש שבמקרה בו ברור שיש כדי צורכו, אין מבטלין, שלא כפירוש נתיבות הקודש שנאמרה כדי לומר שבפחות מכך, מבטלין. וכבר העיר בברכת אברהם בכתובות (שם): "לא כן משמע בגמרא, דא"כ הול"ל אין מבטלין יותר מכדי צורכו, אבל לשון מבטלין משמע שזה החידוש, ועוד... דלפי הגאונים בשטמ"ק, דס"ל דבהכנסת כלה ליכא שיעורא, א"כ אכתי צ"ע מה החידוש דמבטלין להכנסת כלה".
♦
דרכו של הפחד יצחק בהסבר רש"י
בפחד יצחק (שבועות מאמר ה) הלך בדרך אחרת בביאור דברי רש"י וכתב: "יעויין מנחות דף צ"ט… ופירש רש"י… והנה בודאי דאין הש"ס רוצה להביא ראי' בכאן על עצם הדין דמבטלין תלמוד תורה מפני הכנסת כלה, דהרי הך הלכה שנוי' היא בברייתא מפורשות בכתובות דף יז, ואם ראיית הגמרא מריש לקיש צריכה פירוש, כיון דעצם דין ביטול תלמוד תורה אין צריך ראי', וכל עצמנו לא הוצרכנו לראיה אלא דביטולה זהו קיומה, ולזה לכאורה אין ראיה מריש לקיש. וברור דכוונת הש"ס היא דהרי הך דאמרינן דביטולה זהו קיומה, הכוונה היא לומר דדינא דמבטלין תלמוד תורה מפני הכנסת כלה, אין פירושו דמצוות תלמוד תורה נדחית היא מפני קיומם הללו, אלא דכך היא קיומה של תורה, כמו שפירש רש"י, 'היישר כח' היה על מעשה השבירה, ואם היה הענין דמשה התיר לעצמו השבירה, כי אם על אותם הענינים אשר נתקיימו על ידי שבירה זו. וכדרך שלא יתכן יישר כח בעד לבישת כלאים אף בזמן שהאיסור נדחה מפני מצות ציצית, אלא 'הישר כח' צריך להיות בעד הציצית. ומדאמר ריש לקיש שנאמר לו למשה היישר כח על גוף מעשה השבירה, הרי מוכרח הוא גדר זה שהביטול הוא הוא הקיום בעצמו. ומזה מוכיח הש"ס דכשמבטל תלמוד תורה מפני הכנסת כלה הרי זה מקבל שכר על הביטול כמי שיושב ועוסק בתורה".וצריך בירור האם יש בזה נפ"מ למעשה. ואגב, לענ"ד יותר קל להבין שדברי הגמרא, גם אליבא דרש"י, אינם באים לחדש הלכה, כדעת נתיבות הקדש, אלא להגדיר ולהסביר את הדין הידוע.
♦
הבנת הט"ז בדין מבטלין ת"ת למקרא מגילה
במגילה ג, ע"א למדנו: "להביא משפחות כהנים ולוים שמבטלין עבודתן ובאים לשמוע מקרא מגילה". וכתב הר"ן: "ומיהו דוקא בשיכולים אח"כ להשלים העבודה הא לאו הכי ודאי אין מבטלין העבודה מדאורייתא משום מגילה דרבנן". הט"ז בסימן תרפ"ז (סק"ב) הקשה על הר"ן: "וק"ל על זה דהא אמרי' מגילה עדיף מתלמוד תורה והתם בת"ת נדחית לגמרי מפניה דהיינו הלימוד שיש עכשיו עליו חיוב בשעה זו א"א בתשלומין שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפני עצמה ואפ"ה נדחה מפני המגיל' ה"ה נמי לענין עבודה".בקהילות יעקב (שבת סימן י"א) מגדיר את ההבדל בין תלמוד תורה לשאר מצוות וכותב: "דבכל מצוות חיוביות שבתורה גם כשהוא אנוס מלקיים המצווה וליכא עליו טענה ותביעה על ביטולה, מ"מ חיובא רמי עליה... אבל כגון במצוות צדקה מי שהוא עני ואין לו כלל מה ליתן… אינו בגדר אנוס רק פטור, דזהו עיקר השיעור ליתן צדקה הוא כפי יכולתו, ושאין לו ליכא ליוב כלל ליתן... וכן מצוות ת"ת כיון שלא נתנה בו תורה שיעור, ממילא החיוב הוא כפי יכולתו ועל זמן שהוא אנוס מללמוד אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו שהוא עד כמה שאפשר לו… והנה הא דעוסק במצוה פטור ממצוה היינו משום דשניהם חיוב עליו ואין דוחין זה את זה, אבל ת"ת הנה מצד המצוה דרמיא עליה שמחמתה אנוס הוא לבטל ת"ת הרי ממילא אין עליו שום חיוב ת"ת על שעה זו... ולכן מבטלין ת"ת בשביל מצוה אחרת, דהחיוב ת"ת אינו יכול לעשות פטור על המצוה, אבל החיוב מצוה עושה פטור על מצות ת"ת... אבל כשאפשר לעשות ע"י אחרים אין מבטלין ת"ת… דהיכא דאפשר לעשות ע"י אחרים כבר אין הוא מוכרח ואנוס לבטל הת"ת, והו"ל שוב שני מצוות בעלמא דהעוסק במצוה פטור מהשניה".
על פי הבנת הקה"י, מיושבת שאלת הט"ז, מכיוון שבת"ת אין דחיה, אלא שלא נצטווינו כלל ללמוד בזמן שנדרש מאתנו לעשות דברים אחרים (יעויין מנחת אברהם למרן הגר"א שפירא ח"א סימן ט, ושיעור הגר"מ פרום בספר כי שרית עמוד 64). מדברי הט"ז נראה שביטול תורה לקרוא מגילה הוא דחיה ולא מעבר לכך, דלא כהסבר הפחד יצחק ברש"י, ואולי הבנת הקהילות יעקב תואמת לדברי הפחד יצחק, אף שעדיין יש להבדיל ביניהם, שכן לקה"י אין שום חיוב על שעה זו, מכיוון שמלכתחילה כך נאמרה המצווה, ולפחד יצחק ברש"י מדובר בקיומה של תורה ממש.
♦
היתר כתיבת התורה שבעל פה
לפי דרכו, המשיך הפחד יצחק ובאר את ענין כתיבת תורה שבע"פ: "בענין ההיתר דכתיבת תורה שבעל פה הוזכר קרא דעת לעשות הפרו תורתך. ומדחזינן דבסוגיא דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה לא הוזכר ענין זה דעת לעשות, ולאידך גיסא לענין היתר כתיבת תורה שבעל פה לא הוזכר דינא דעקירת דבר מן התורה, מוכרח דתרי עניני נינהו. וחלוקת הענינים צריכה בירור[4]", ולפי האמור לעיל פירש שגם כתיבת תורה שבע"פ אינה בגדר דחויה וחידד: "ונראה דמדה זו אינה נוהגת אלא בלמוד תורה, מה שאין כן בשאר מצות, דבשאר מצות אי אפשר שביטולם יחשב להם לקיום, ורק בתלמוד תורה מצינו גדר זה. ובמקום אחר מבואר עומק חילוק זה בין תורה למצות".ולפי זה רוצה לומר: "דהיתר כתיבת תורה שבעל פה אין זה מגדרי עקירת דבר מן התורה, אלא מגדרי ביטולה זהו קיומה. דמחמת גדר העקירת אין זה אלא היתר על איסור שאסרה תורה. מה שאין כן עכשיו שהותרה כתיבתה של תורה שבעל פה מצד שביטולה זהו קיומה, עצם מעשה הכתב של דברי תורה נעשה פעולה של קיום תורה. וכשם שנאמר יישר כח על עצם מעשה שבירת הלוחות, ושכר השבירה לא הי' שכר של מצוה כי אם שכר של תורה, כמו כן מקבלים יישר כח על עצם מעשה הכתיבה של תורה שבעל פה. ואין הכוונה שמקבלים שכר על עסק בתורה אף על פי שהעסק הוא במעשה הכתיבה, אלא דאדרבא, מקבלים שכר על גוף מעשה הכתיבה כמו על עסק בתורה. וכמו שהמפסיק ממשנתו להכנסת כלה הוא מקבל שכר על הכנסת כלה כמו שיושב ועוסק בתורה. וזהו ענין המיוחד אך ורק לדברי תורה, דכשמבטלין אותה בדין, ביטול זה הוי הקיום שלה".
אלא שלפי זה לא מובן לשם מה נצרך הפסוק של עת לעשות לה', והסביר: "והא דהוצרך לקרא דעת לעשות היינו דדין זה דביטולה זהו קיומה נוהג גם באופן דהביטול הוא משום צורך השעה, וכגון רבוי הצרות והגזירות וחשש שכחת התורה. ומובן היטב לפי זה דענין הפרת התורה של כתיבת תורה שבעל פה אינו שייך כלל לסוגיא דיש כל לעקור, דהתם קאי רק בשאר מצות דליכא בהו הך ענינא דביטולה זהו קיומה, ואילו הך דהפרו תורתך בנוגע לכתיבת תורה שבעל פה נאמר דוקא בנוגע להך מילתא דגוף הביטול הוא הקיום".
♦
האם כתיבת תורה שבעל פה בגדר הותרה או דחויה?
לפי הבנה זו, היה נראה שהיתר כתיבת תורה שבעל פה בימינו אינו כדחייה אלא כהיתר, ואין לצמצם בו וכדומה. גם בדעת הרמב"ם נראה כפי שעולה מדברי הפחד יצחק.ראה בשו"ת להורות נתן (חלק יא בהקדמה) שכתב: "אלא דבאמת דברי החתם סופר (המגביל את ההיתר, כפי שיובא להלן)... צריכין עיון, חדא דאע"ג דדין זה מבואר בגמרא תמורה (יד ע"ב) אבל ברמב"ם ז"ל הושמט דין זה, ומשמע דלאו הלכתא היא[5]... עוד דכיון דהטעם שהותר לכתוב תורה שבעל פה הוא משום שראו שהצרות מתחדשות ובאות ומשתכחת תורה מישראל, א"כ אף בכותב שלא לשמה מכל מקום כיון דעכ"פ מועילה כתיבתו שלא תשתכח תורה מישראל, ליכא איסורא, והרי אפילו בלימוד שלא לשמה איכא מצוה וכש"ס פסחים (נ' ע"ב) הנ"ל[6]".
וכן בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עד) האריך בזה וכתב: "אולם נראה שהחתם סופר לשיטתו (בחלק אורח חיים סימן ס"ח) שהדרשא הנ"ל היא מן התורה, אבל הר"א ממיץ בספר יראים (סוף סימן קכ"ח) שכתב במפורש שדרשא זו אסמכתא בעלמא היא. ובתוספות ישנים (יומא ע' ע"א) כתבו: ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה, אומר רבי, שאף על פי שדרשו בגיטין (דף ס' ע"ב) שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה אין זה אלא למצוה מן המובחר, לקרות אותו שבכתב בכתב, ושבעל פה בעל פה, וכאן משום כבוד צבור לא הטריחו חכמים... ויש לציין עוד בזה מה שכתב בשו"ת חקרי לב (חלק אורח חיים סימן י"ב, דף י"א ע"א), שאין שום איסור או עונש למי שקורא בעל פה דברים שבכתב, או למי שכותב דברים שבעל פה וקוראם מתוך הכתב, אלא שהקריאה שאינה כדת של תורה לא נחשבת קריאה, ואינו מקבל על זה שכר מצות עשה של תלמוד תורה ע"ש. (וסמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בהקדמת היד החזקה, שעד רבינו הקדוש ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור היה כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, וכן כל אחד כותב לעצמו כפי כוחו, עד שבא רבי וקבץ כל השמועות וכו' ע"ש. ומוכח שלא היה בזה איסור משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. ועיין בחקרי לב שם דף י"ב ע"ב ודו"ק). ואם כן בנידוננו אין כאן שום חטא בדבר"[7].
♦
דעות המצמצמות את היתר הכתיבה
לעומת זאת, בהקדמת ספר מנחת אברהם למרן הגר"א שפירא, העירו על הכתיבה בקיצור שהיא על פי דברי המהר"ם מרוטנבורג (תשובות בעלי התוספות עמוד 288) שכתב: "...מימינו לא ראינו אריכות כזה על דבר אחד, הלוא ידעת שבטורח גדול ניתן לנו רשות לכתוב את התלמוד...", משמע שאכן לא מדובר בהותרה. וכן כתב הגר"י קפאח בהקדמתו למשנה תורה: "...בתמורה י"ד לשון תמוה לכאורה, שם אמרו, כי כאשר שמע רב דימי משום ריב"ל דנסכים הבאים עם הזבח אין קרבין אלא ביום , אמר, אילו היה מוצא שליח היורד לבבל היה כותב אגרת ושולח לרב יוסף לבבל, ושם הקשה הש"ס היאך היה עושה כן.. הרי אסור לכתוב תושבע"פ ותירצו, שלמא מילתא חדתא שאני. לכאורה כל השאלה תמוהה, הרי מדובר בזמן האמוראים, שנים רבות לאחר שכבר הותרה כתיבת תושבע"פ, כלומר, כתיבת המשנה על ידי רבי... אלא ע"כ אנו למדים דקים להו לאמוראים שבכתיבת המשנה עדיין לא הותרה הרצועה לגמרי, והמניעה כלומר איסור כתיבת תושבע"פ נדחית ולא הותרה וכעין מחלוקת חז"ל דחויה שבת אצל פקו"נ או הותרה, ולפיכך גם האמוראים לא הרשו לעצמם לכתוב כל חידוש".כעי"ז כתב הגר"י סרנא זצ"ל[8] בס' דליות יחזקאל (ח"ב עמ' ד"ש בניצוצי אור או' מ'): "הגר"א ז"ל, גאון מיוחד, שלא מצינו כמותו לא בקדמונים ולא באחרונים בדרך הקיצור, כי אף אמנם נצטווה הרב שישנה לתלמידו בדרך קצרה, לא זו היא דרכו של הגר"א ז"ל, כי אי"ז רק דרך קצרה אבל לימודו מבואר וגלוי, אלא דרך העלמה ורמז, כאילו היה אומר: ודי לחכימא ברמיזא, ומה הוא היסוד לדרך לימוד כזו, נראה שהוא בנוי על ההלכה דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב, ומה שאנו עוברים ע"ז הלא הוא משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, כמ"ש שם. והרי שיש בזה משום הפרת תורה, אלא שהתירו משום עת לעשות לה', ונראה דס"ל להגאון ז"ל שגם אחרי ההיתר אי"ז היתר בלתי מוגבל, אלא שההיתר הוא רק לפי הצורך וההכרח שלא תשתכח תורה, והגר"א ז"ל בגאוניותו קבע שדרכו מספקת שהתורה לא תשכח, ואם הלומדים יהיו עמלים, כראוי לעמלי תורה, ימצאו את כל חפצם גם ברמיזותיו הקצרות, ואי"ז עשייה לה' להרחיב את הדברים כדי להקל על המעיין שתספיק לו גם עמלות מועטת, כי אדרבה בזה גופא יש משום הפרת תורה, כי עיקר החיוב בתלמוד תורה הוא העמלות, כמו שדרשו חז"ל בתו"כ על 'אם בחוקותי תלכו' שתהיו עמלים בתורה. ואי"ז ענין כלל להצווי ללמד בדרך קצרה, שהוא גם בלמוד בע"פ שבזה אין חיוב דווקא להכביד על הלומד וללמד רק ברמז, שהרי אי"ז הכרח שעי"ז ימעט הלומד בעמלות, כי הרי יכול לעמול בתורה כל צרכו בריבוי הלימוד בכמה ענינים, ולא לעמול להבין ענין אחד ילמד מפי רבו רק ברמיזא, אולם כל זה רק אם הלימוד הוא כמצוות ת"ת בדברים שבע"פ, אבל לא כשהוא מלמד בכתב שהוא רק משום עשייה לה', שבכגון זה הוא רק לפי ההכרח של עשיה לה', וכמש"נ".
וכהמשך לכך יש להזכיר את דברי החתם סופר (או"ח סי' ר"ח), עליהם העירו ביחוה דעת ולהורות נתן הנ"ל: "כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות (פ"א מי"ג) נגד שמא אבד שמיה, ולא תעשה ידו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' (כש"ס גיטין ס א), ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד". מדבריו נראה יותר שהדבר קרוב יותר לדחיה, אף שאפשר בדוחק לומר, שכאשר חסר תנאי הלשם שמים, פקע ההיתר[9]".
♦
שיטת המהר"ל והאדר"ת
המהר"ל מפרש את דברי הגמרא באופן הבא: "כמו בשעה דמפזרין כנס (ברכות ס"ג ע"ב) כי כאשר אין התורה חביב עליהם, לא יתן לפניהם דבר תורה, וזהו קיום התורה. ודריש ליה מדאמר יישר כחך ששברת, משמע שעשה דבר לתורה, דלענין שהשליך מידו לא שייך לומר יישר כחך, דמה כח יש בזה, אלא מה שבטול תורה נחשב שעשה יסוד אל התורה, ועל קיום התורה נאמר יישר כחך שפעל זה"[10].גם האדר"ת פירש בדרך דומה למהר"ל: "אבל הפירוש הפשוט הוא לכאורה, שכשאינו בבריאותו ומוזהר הוא מהרופאים שלא ללמוד אז מקבל שכר מביטולו כמו מלימודו, וכשם שמקבל שכר על הדרישה כך הוא מקבל על הפרישה, וחשיב כאילו לומד אז. והוא כהך דחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, דביומא פ"ה ב'".
♦
מדוע רש"י מאן לפרש כדבריהם
צריך להבין מה היה קשה לרש"י בפרוש המהר"ל והאדר"ת הנראה יותר פשוט. ופרש האדר"ת: "ואולי היינו שדחקו לרש"י לפרש לענין מצוה אחרת, דלאותה מצות תלמוד תורה לא צריך קרא, דתיפוק ליה מהתם שהוא כלל לכל התורה כולה". כלומר, יש ללמוד עיקרון זה מהגדר של חלל עליו שבת אחת, לכן הבין רש"י שכאן באו להגיד דבר אחר, כדברי הנתיבות הקודש או כדברי הפחד יצחק. אך נראה שזה מסביר מדוע לא פירש שהדברים מוסבים על מצב שאינו בריא, אבל פירושו של המהר"ל מוסב על מקרה מחודש מעט יותר, שכן אף שאין התורה חביבה עליהם, היינו חושבים שיש ללמדם, ושמא גם זה בכלל חלל עליו וכו', שכן המציאות היא שאם יכריחם ללמוד, ימאסו בתורה, משא"כ אם ימנע, וימתין לציבור הרוצה ללמוד.♦
דברי אגדה - התועלת שבשכחה
מאמר חז"ל בו אנו עוסקים בעיקרו הוא דבר אגדה, ויש לעיין בו במבט זה. בפשטות הביטול עליו מדובר בשבירת הלוחות, הוא שבירת הלוחות החמורה לכשעצמה, ולו רק מצד "לא תעשון כן לה' אלוקיכם".אבל בעיון יעקב הוסיף נקודה נוספת: "אפשר ע"י שבירת הלוחות גרם השכחה בישראל כדאיתא בעירובין נ"ד"[11], "ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלחת - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל[12]". ואם כן, איזה קיום יש כאן? "וזה הוא קיומה שעל ידי כן צריך לחזור על לימודו תמיד כדאיתא במדרש".
ר' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה אות נו) ביאר אחרת את התועלת שצמחה מיצירת אפשרות השכחה, וזאת בהקשר של כתיבת תושבע"פ, שלדעת הפחד יצחק יש בה המשך לביטולה הוא יסודה, כאמור לעיל: "ואלמלא נשתברו לוחות לא היו שוכחים דברי תורה כידוע (עירובין נד, א) לא היה צריך לכתוב תורה שבעל פה. אבל זה גם כן מכלל יסודה שעל ידי ביטולה דעל ידי שבירת לוחות שעל ידי זה החזירו תורה שבעל פה להיות כמו תורה שבכתב שיוכל להתלבש בעולם הזה, וזה דבר גדול ויסוד התורה כי באמת עיקר התורה הוא תורה שבעל פה כי מה שבכתב אין לאדם תפיסה בו אלא על ידי תורה שבעל פה כמו שאמרו במדרש (תנחומא תשא לד) שעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל וכו' מי שמסטורין שלי בידו וכו' דמצד תורה שבכתב שהוא הלבוש גשמי דעולם הזה יוכלו גם אומות העולם לומר שיש להם תפיסה ואחיזה בדברי תורה. ובאמת לא עשה כן לכל גוי ואפילו יקיימו כל התורה כולה אינו כלום אם לא יתגיירו ובשם ישראל יכנו כי לא ניתנה תורה אלא לישראל שנתגלו להם המסטורין שבה בתורה שבעל פה, כמו שמובא בפרקי היכלות (פרק כז) דאף על פי שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היה אלא בבית שני שלא רצו לבנות עד שהבטיחם השם יתברך לגלות להם רזי התורה יעוין שם בפנים. והיינו כי התחלת תורה שבעל פה היה בבית שני מאנשי כנסת הגדולה שהם מייסדי הבית הם יסדו גם כן התורה שבעל פה כמו שאמרו בירושלמי דשקלים (ריש פרק ה הלכה א). ובימי מרדכי דקיימו מה שקיבלו כבר שחזרו לקבל התורה מאהבה שלא על ידי כפיית הר כגיגית כמו שאמרו ז"ל (שבת פח א) אז זכו לכך. כי עיקר הכפיית הר היה על תורה שבעל פה כמו שאמרו בתנחומא (פרשת נח ג)... וכל זמן שלא קיבלוה מרצונם לא נמסרה עדיין להם לגמרי והיו מתנהגים על פי נביאים הכל בכתב מיד ה'". ומה גריעותא יש בכך? "ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה' יותר מהשגת החכמים מכל מקום אמרו (בבא בתרא יב, א) דחכם עדיף מנביא ועיין שם ברמב"ן דיכול להשיג מעמקים יותר". וממשיך ר' צדוק מבט זה גם בעניני נסתר: "וכידוע מהאריז"ל שהגיד דברים בעולמות עליונים שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו השגת משה רבינו ע"ה כנודע להוגים בכתבי האריז"ל. אלא שהם השיגו דרך ראיה ואי אפשר לראות בעולם הזה יותר כפי התלבשות גופניות דעולם הזה דעל כן דבריהם ניתנו לכתוב בלבוש גמור בעולם הזה. אבל הוא השיג דרך השגה בשכל שזהו השגת רוח הקודש כמו שכתב רמב"ן שם ושלא דרך ראיה אפשר להשיג הרבה".
ונסיים בדברי הגר"ש שקופ (הקדמת שערי יושר), שבאר באופן שלישי את תועלתה של השכחה: "ואפשר לבאר על פי זה ענין שבירת הלוחות שלא ראיתי ביאור ענין זה, שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום, היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו, והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אבל לא לשברם לגמרי ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות, והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות, דאמרינן בגמרא עירובין דף נ"ד מאי דכתיב חרות על הלוחות, אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם, וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חילול הקודש נורא מאד, שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה, ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים, היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה, והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמו שכתוב פסל לך שני לוחות אבנים, וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות באויר, וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד, אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים, ותחלת קבלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה, שכמו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה פסל לך שני לוחות אבנים, כמו כן הוא רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה', וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו, מתחילה וכן גם אח"ז אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה, ועי"ז לא יהיה מצוי כל כך ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה, ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשכח התורה ממנו, וכמו שאמרו חז"ל שכמה ענינים גורמים לשכחת התורה רח"ל, ועל דבר גדול זה אמרו חז"ל לפרש את הכתוב בסיומא של תורה, ולכל היד החזקה שעשה משה לעיני כל ישראל".
♦ ♦ ♦