האר״י ומרן הב״י - תגובה למאמרים בענין הוידוי בין התקיעות

הרב עידוא אלבה

האר"י ומרן הב"י - תגובה למאמרים בענין הוידוי בין התקיעות

אבקש להעיר כמה דברים, בעניין חלופת המכתבים בין הרב עובידה יוסף הי"ו לרב דניאל אדר בגליון עא.
♦

א. הכרעת ההלכה לפי דברי האר"י

מרן בשו"ע לא דן בשאלה אם יש איסור להתוודות בין תקיעות השופר, אלא שמשמעות הרמב"ם ומרן שתקיעות תשר"ת הן בגדר ספק. אך אכתי אין להסיק מזה שיש איסור להתוודות, שהרי עכ"פ כבר תקע לכל הפחות תקיעה, ועוד שהוידוי הוא מענין התקיעות, וגם הפוסקים שאמרו שאסור לומר את היהי רצון, יתכן שיסכימו שבוידוי יש פחות חשש להפסק כי הוא נצרך לתיקון התקיעות לכתחילה, כפי שכתב בשו"ת וישב הים (חלק ג סימן כד).
אך גם אם נאמר שדעת מרן היתה לא להתוודות, נראה שלמעשה יש להורות כן להתוודות כי בזוהר מפורש שיש להתוודות בראש השנה, והאר"י פירש שזה נאמר על זמן התקיעות.
הב"י הקדים בהקדמה שבתחילת דבריו שכוונתו להביא להלכה מאמרי הזוהר, וכך עשה בכמה מקומות והתחשב בהם להלכה כמכריע במקום ספק. מה שכתב הרב דניאל אדר שידוע שיש מקומות בזוהר שאינו קדום, אינו נוגע לנידון דידן שיש לנו התייחסות מהאר"י שהוא עיקר הזוהר, ומעולם לא מצינו פוסק שפקפק בקדמות הזוהר במקומות שאותם מביא האר"י, לכן טענה זו כאן אינה בגדר "חזי לאיצטרופי". מעתה כל מה שצריך לברר הוא האם עלינו גם לקבל את פירוש האר"י שכוונת הזוהר לוידוי בזמן התקיעות, כי ברור שאם כך דעת הזוהר מרן היה פוסק כך^[2].
בענין זה אנו נכנסים לשאלה מי יכול להכריע בעניני קבלה. המעיין בדרך הפסיקה של הב"י יראה שגם בדברים שבהם לפי הפשט היה נראה לנהוג בצורה מסויימת, אם מדברי המקובלים נראה אחרת הוא נוקט תמיד שיש לפסוק על פי הקבלה. והוא גם כשהדברים אינם מפורשים בזוהר, אם שמע כך ממי שמוחזק אצלו כמקובל. כך נהג הלכה למעשה בהל' קידוש לבנה (סי' תרכ"ו, ד) שפסק לברך רק אחרי ז' ימים על פי ה"ר יוסף גיקאטלייא, למרות שבעלמא אין להשהות מצוה^[3].
וכך נהג בענין לחם משנה (סי' רעד, א) שפסק לבצוע על פת התחתונה על פי שמועה ששמע לפי הקבלה, אף שלפי הפשט יש כאן ענין של העברה על המצוות. וראה קונטרס יראת ההוראה של הרב ראובן ניסן (הודפס במקבציאל בהוצאת ספר הספרים) שהאריך להוכיח שכך דרך הפסיקה של מרן הב"י להכריע על פי הקבלה מהרבה מקומות.
יסוד תוקפו של האר"י הוא משום שידוע שבזמן הב"י היו בצפת חכמים גדולים ועצומים וחכמי צפת, וחכמי ישראל לא יתבטלו בפני אדם ללא הצדקה. חכמי צפת הכירו בגדולתו של האר"י (כמבואר בהספד של רבי שמואל אוזידה (ספר אוצרות חיים עמ' נא) "גדולי העיר היו הולכים ללמוד ממנו", והעיד הרב שלמה מפי אשתו של מרן הב"י שמרן הב"י, כשנודע לו אפס קצהו מגדולתו אמר עליו שהוא "נשמה אחת מהנביאים הראשונים, שאפילו תנא אינו יכול לומר מה שאמר הוא" (האר"י וגוריו עמ' סב). מהעדות הזו עולה שמרן הב"י החשיב את האר"י יותר ממהר"י ג'יקטילייא ומהרדב"ז.
וגם אם היינו אומרים שמרן הב"י לא עמד על גדולת האר"י, אין ספק שגדולי הפוסקים והמקובלים מכל העדות החשיבו את האר"י כבר סמכא יותר ממהר"י ג'יקטלייא, ועל כן יש אומדנא דמוכח שאם הב"י היה עומד על חכמתו היה פוסק כמותו.
אלא שיחד עם זה את רוב דברי האר"י מרן הב"י לא ידע, שהרי הוא לא זכה ללמוד עימו, ודברי האר"י נמסרו בעיקר למהרח"ו, והיו כמוסים עמו והחלו להתפרסם רק שנים רבות אחרי פטירתו של מרן הב"י בשנת של"ה כפי שהעיד הרב שלמה (האר"י וגוריו עמ' ט, עמ סג).
ועוד טעם לתוקפו של האר"י לפי מרן הב"י, הם דברי הב"י בחו"מ סי' צז (אות כג) שכתב שיש לפסוק הלכה על פי גילוי אליהו, וכלשונו "ומי לנו גדול מאליהו". וביאר החיד"א (ברכ"י לב, ד) שהוא כאשר אליהו מגלה את ההלכה מכח חכמתו הרמה וידיעתו השלמה ולא אומרים בזה לא בשמים היא כי זה אינו מכח נבואה, וביאר החת"ס (ו, צח) שהוא כאשר אליהו מתגלה בגופו, שכן גופו לא עלה לשמים, כמבואר בזוהר (ויקהל קצז ע"א). לגבי האר"י ישנה עדות ידועה מתלמידו הגדול מהרח"ו (בהקדמה לעץ חיים ד ע"ג) "אליהו הנביא היה נגלה אליו תמיד, ומדבר עמו פה אל פה, ולמדו זו החכמה", ומשמע כוונתו שהאר"י קבל את דבריו מאליהו בהתגלות בגופו, ובכהאי גונא אין זה שייך לכלל שלא בשמים היא. ואף כשלא נאמר במפורש שהדבר שאומר האר"י נאמר מפי אליהו, כל שאין גילוי שדבר זה אינו מפיו, מניחים פוסקי ספרד שהוא מגילוי אליהו בגופו.
זהו גם היסוד לכך שמאמינים בכל דבר שכתוב בזוהר שהוא קדום, ולא חוששים שמא הוא מחלק שהתווסף מאוחר ואינו מתורת רבי שמעון בר יוחאי כפי שקבלה מאליהו במערה, היות והאר"י הסתמך על דברים אלו. גם בדברים שעליהם לא דיבר האר"י אנו מניחים שאם הוא תוספת מאוחרת, ומדובר בהלכה למעשה היוצאת מהדברים, היה האר"י מודיע לנו זאת, כפי שאמר על אמירת פסוקים בזמן הקדיש המוזכרת בתיקונים שאין זה מהתיקונים, כמובא במשנה ברורה נו, יא.
והנה עיקר טעמו של הגרע"י לא לומר את הוידוי מבואר בדבריו ביביע אומר (ח"א סי' לו) שלדעתו הוא מחלוקת בין הזוהר לגמרא. אך בגמרא לא כתוב איסור להתוודות, ואין אצל מרן הב"י בשום מקום זוהר שהוא נגד הגמרא. בכל המקומות שציין בקוטנרס יראת ההוראה הנ"ל רואים שמרן הב"י סובר שאם ברור מהי דעת הזוהר יש להכריע הלכה על פי הזוהר כל עוד שאפשר לפרש את הגמרא או כללי ההלכה באופן שיתאימו לזוהר, כפי שכתב בסי' קמא, ולהאמור לעיל יש אומדנא דמוכח שאם מרן היה יודע מה אמר האר"י, היה מתייחס לזוהר שהוא כמפורש בו להתודות בזמן התקיעות.
אמנם מכל המקורות המראים כיצד נוהג הב"י במקומות בהם התברר לו מהי דעת הזוהר עולה תמיהה על דרכו של הגרע"י בפסיקה, שכן למעשה בעצם הנחתו שיש מחלוקת בין הזוהר לגמרא בדבר שאפשר לפרש את הגמרא כזוהר הוא אינו הולך בדרכו של מרן הב"י.
♦

ב. יש להתוודות משום שכך הוא המנהג

בנידון דידן יש הכרח להמליץ להתוודות גם מחמת המנהג, כי כבר הביא הרב עובדיה יוסף הי"ו שהמנהג הוא כדברי האר"י להתודות בין התקיעות, כמו שנהגו בכל עניני התפלה כדברי האר"י ובכלל זה מה שתוקעים בלחש של מוסף, ואין זה כדעת מרן הב"י. מה שטוען הרב דניאל אדר שעכ"פ זה לא המנהג שהיה לפני מרן, אין בזה נפק"מ, כי מוסכם אצל החיד"א ופוסקי ספרד שמנהג קובע גם לקולא, ואף כשבזמן מרן לא נהגו כך.
להלן כמה דוגמאות מהלכות הנוהגות כיום בפשיטות אף שברור שבזמן מרן הב"י החמירו בהן ולא נהגו כך, ומכל מקום התפשט המנהג להקל:
א. חיים שאל ב, לה, ד שנהגו שחתן מניח תפילין.
ב. בברכי יוסף קנא ב לגבי שתית מים בבית כנסת.
ג. ברכי יוסף סי' ער, ב לגבי הימנעות מקריאת במה מדליקין בשבת של חנוכה.
ד. שיורי ברכה רצד, א לענין מה שאומרים אתה חונן לפני אתה חוננתנו.
ה. ברכי יוסף תפא, א לגבי מנהג לשתות בליל הסדר מים לאחר ד' כוסות.
ו. מחזיק ברכה תקמז, ג לגבי מה שלא קורעים על המת בחול המועד.
ז. ברכי יוסף תרס, ג לגבי מה שלא אומרים הושענות בשבת.
הרב דניאל אדר כתב שדבריו הם אך ורק למקומות בהם יש פקפוק, ויחד עם זה כתב שכל כוונתו לומר שנכון עשה בזה הגרע"י. אך לענ"ד דבריו אלו הם בבחינת לתפוס את החבל בשני קצותיו, שכן הגרע"י כן בא בענין זה לשנות את המנהג, כפי שכתב בשו"ת יביע אומר (א, לו): "אין למחות בתוקף במי שנוהג לומר יהי רצון או להתוודות בין סדר התקיעות, מ"מ כדאי להודיע הדבר למבקשי האמת בדברי חן ונועם להמנע מזה". גם בח"ח (סימן מט) כתב: "וכן פשט המנהג בכמה קהלות קדושות, ובפרט אחר שנודע להם מה שכתבתי בזה בשו"ת יביע אומר הנ"ל".
מבואר שכוונתו ורצונו היה לשנות את המנהג כאר"י ועלה בידו. לענ"ד כיון שזה מנהג חדש, קהילה ששינתה את מנהגה בעקבות דבריו אינה נחשבת מקום שיש בו פקפוק.
ולעצם הענין לענ"ד גם למקומות שיש בהם פקפוק יותר נכון להורות כדברי האר"י כיון שכך עולה מדרך הפסיקה של מרן הב"י.
♦

ג. הערות נוספות בדברי הגרע"י

א. כתב שם שנראה מהזבחי צדק החדשות (ח"ג סי' קנ) שבבגדד לפני הבא"ח לא אמרו וידוי, וכוונתו למה שנשאל שם איך לנהוג בתפילות ראש השנה, כתב רק להפסיק מעט בין התקיעות ולא כתב שמתודים. אך אינו מוכרח דיתכן שבבגדד נהגו להתוודות אך כיון שהוא על פי קבלה, ובאותו מקום לא עסקו בעניני קבלה לא רצה לומר להם דבר שמקורו בקבלה, אע"פ שנהגו כן בבגדד, ומכל מקום לא אמר להם לא להתוודות. אך במקומות שכבר התפרסמו דברי הקבלה היה מורה לנהוג כן, גם אם אין להם מנהג. עכ"פ נראה שבארץ ישראל פשט המנהג באיזה מקומות גם אצל יוצאי ספרד לא להתוודות אך ורק אחרי שנודעה פסיקת הגרע"י, וזה המנהג המחודש שעליו מערער הרב עובדיה יוסף הי"ו.
ב. הגרע"י הביא שם את דברי הגאון מליסא בסידור דרך חיים שאין לומר את היהי רצון שנהגו לומר בין סדרי התקיעות. אך הוא גם כתב להתוודות בלחש בין סדרי התקיעות דמיושב, וכפי שהקדמנו הוידוי הוא שנצרך לתיקון התקיעות, ולכן גם אין כל ראיה מהרמב"ם שלדעתו אסור להתודות.
בברכה רבה
עידוא
♦ ♦ ♦