ראש ישיבת איתמר
לבירור 'מקחו של צדיק' בעניין ברכת מציב גבול אלמנה - בירור שיטתו של רבינו הרצי"ה קוק זצ"ל
שאלה
מתי צריך לברך ברכת מציב גבול אלמנה, ובאיזה תנאים?האם ברכה זו נוהגת בא"י דווקא או גם בחו"ל?
בזמנו, רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל ברך ברכת מציב גבול אלמנה על ישובים חדשים, ודיבר על כך בהחלטיות. היו שערערו בעניין וחששו לסב"ל בזה"ז, מפני דעה שהב"י הביאה, שברכה זו תלויה בבניין הבית. האם יש מקום לחשש זה?
♦
א. מקור הדין
בגמ' ברכות (דף נ"ח ע"ב) מובא: "ת"ר הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנן, אומר ברוך דיין האמת. בתי גויים (כך הוא בטור, וכך היא הגרסא בגמרא לפני הצנזורה) ביישובן, אומר בית גאים יסח ה' (משלי ט"ו). בחורבנן, אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". ובהמשך הגמ' (שם): "עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא כי מטו אפתחא דבי רב חנא בר חנילאי נגד רב חסדא ואתנח. אמר ליה עולא אמאי קא מתנחת? והאמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר 'ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים' וגו'... א"ל היכי לא אתנח? ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא ואפיין לכל מאן דצריך ולא שקל ידא מן כיסא דסבר דילמא אתי עני בר טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף, ותו הוו פתיחין ליה ארבע בבי לארבע רוחתא דעלמא וכל דהוה עייל כפין נפיק כי שבע והוו שדו ליה חטי ושערי בשני בצורת אבראי דכל מאן דכסיפא מילתא למשקל ביממא אתי ושקיל בליליא, השתא נפל בתלא ולא אתנח? אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו שנאמר... וא"ר יוחנן עתיד הקב"ה להחזירן לישובן שנאמר שיר המעלות לדוד הבוטחים בה' כהר ציון. מה הר ציון עתיד הקב"ה להחזירו ליישובו אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן ליישובן. חזייה דלא מיישב דעתיה, א"ל דיו לעבד שיהא כרבו" (שהרי ביהמ"ק חרב שהוא ביתו של הקב"ה. רש"י שם).♦
ב. שיטת רש"י
רש"י (שם ד"ה ברוך מציב גבול אלמנה) ביאר מהו בתי ישראל ביישובן "כגון ביישוב בית שני". ובפשטות אין נראה שהוא מתכוון לביהמ"ק, שהרי נאמר "הרואה בתי ישראל", אלא כוונתו לתקופת בית שני. וגם זה כתב רק כדוגמא ולכן כתב "כגון ביישוב בית שני". וגם על זה כתב הב"י (או"ח סי' רכ"ד) שאפשר להבין בב' הבנות:א. שמדובר "דבתי ישראל בישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רב". אלא שמהסיפור שמביאה הגמ' בהמשך נראה, שלא נאמרה ברייתא זו דווקא בא"י אלא אפי' בגלות, שהרי עולא ורב חסדא נאנחו כשעברו על פתחו של רב חנא בר חנילאי שחרב בבבל, וזה היה בית עשיר שהכניס לתוכו הרבה אורחים ועשה הרבה צדקה. ובפשטות נראה שסיפור זה בגמ' בא להמחיש מהי הכוונה "לרואה בתי ישראל בחורבנן", היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות, וא"כ ההיפך הוא "בתי ישראל ביישובן דקתני כי האי גוונא נמי הוא, כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן" (ב"י שם). אלא שא"כ קשה מדוע נקט רש"י "כגון ביישוב בית שני"? על כך עונה הב"י, שכל הברכה הזו שייכת רק לאחר החורבן כשגלינו "דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכין הכי דלא הוה שייך לקרותם בשם אלמנה" (ב"י שם).
נמצאת למד, שהביטוי 'אלמנה' שייך רק מזמן הגלות, וכשחוזרין להיות בתי ישראל בתוקפן ובגבורתן שייך לברך על הצבת גבול האלמנה, וברכה זו נוהגת אפי' בחו"ל בגלות. וכהסבר זה כתב הב"ח (שם ד"ה הרואה).
ב. "אע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות, אין מברכים עליהם אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית" (ב"י שם). וזו כוונת רש"י במה שכתב "כגון בישוב בית שני". וכ"כ המהרש"א (ברכות שם ד"ה ברוך) דאין ברכה זו אלא בזמן דביהמ"ק קיים עיי"ש.
וגם על פירוש זה צ"ע, מדוע התנה את הברכה דווקא "ובזמן הבית", דהיינו דווקא בבניין המקדש? והרי אין הגמ' מדברת על בניין המקדש אלא על בתי ישראל ביישובן, וא"כ אם היו בתי ישראל חרבים בתחילת הגלות, וכעת הם חוזרים ונבנים בא"י, הרי הם בבחינת "בתי ישראל ביישובן", ומובן מדוע מתאים הנוסח "מציב גבול אלמנה". אמנם בגאולת בית שני, קודם בנו את ירושלים והמקדש ורק אח"כ הרחיבו את היישוב וחזרה מלכות ישראל, ואז היו ישראל "בתוקפן ובגבורתן". אך אם יהיה מצב הפוך, כבזמננו, שקודם א"י נבנית ע"י בתים וזריעת שדות, וחוזרת מלכות לישראל, מדוע שלא יוכלו לברך ברכה זו?
ועוד קשה, אם לדעת רש"י התנאי לברכה זו הוא שיהיו בתי ישראל בתוקף ובגבורה בא"י ובזמן שהמקדש בנוי, א"כ מדוע נקט רש"י את המילה "כגון ביישוב בית שני"? והרי רש"י חי לאחר חורבן בית שני, ואם כוונתו לומר שאין לברך אא"כ המקדש בנוי בנוסף ל"בתי ישראל ביישובן", א"כ היה צריך לכתוב "ובתנאי שהמקדש יהיה בנוי", ולא להשתמש במילה "כגון". שהרי המילה "כגון" היא דוגמא, ואם כן משמע שיכול להיות מצב אחר אך דומה "לישוב בית שני".
ועוד, פשט הפסוק "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה" משמעו שהקב"ה יהרוס את בתי התקיפים והאלימים שחמסו את האלמנה החלשה, ובמקביל "יצב גבול אלמנה", כלומר יעמיד את גבול האלמנה למרות שתשש כוחה וחלפה עזרתה (עפ"י המצודות שם). ואם התנאי לברכה של בתי ישראל ביישובן הוא רק לאחר בנין המקדש, והרי יכול להיות שא"י תהיה בנויה לתפארה "בתוקף וגבורה", ועדיין לא נבנה המקדש, וכשייבנה המקדש, זה יהיה זמן רב לאחר הצבת גבול האלמנה. וא"כ מה שייך אז הנוסח "מציב גבול אלמנה"?
ובכלל קשה להבין שם בגמ' שברייתא זו נאמרה דווקא בזמן שהמקדש בנוי, שהרי הברייתא בגמ' נאמרה לאחר החורבן, והגמ' לא ציינה שזה דווקא בזמן הבית. ולקמן נראה שאפשר להבין את הב"י בהסבר רש"י בדרך אחרת, ואז יוסרו הקושיות ודבריו יהיו מובנים.
♦
ג. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"י) כתב ז"ל: "הרואה בתי ישראל ביישובן מברך בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה", בחורבנן מברך דיין האמת". ולא כתב האם מדובר דווקא בא"י.ורבינו מנוח על הרמב"ם (שם) כתב "ודווקא בא"י וכן דעת רש"י שכתב ביישובן כגון ישוב בית שני, אבל בגולה לא מברכים". ומדבריו משמע, שהוא הבין ברמב"ם שברכה זו נוהגת רק בבתי ישראל ביישובן בא"י, כי מקומו הטבעי של ישראל הוא בא"י.
והכס"מ (שם ד"ה הרואה בתי ישראל) כתב ז"ל: "ברייתא שם (ברכות נ"ח ע"ב) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמ' בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רבי חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי"ף הרואה בתי כנסיות ישראל. וכתב ה"ר מנוח דווקא בא"י" עכ"ל.
ומדהביא את דברי רבנו מנוח על דברי הרמב"ם (ואף על דברי הרי"ף) משמע שהבין בפשטות שברכה זו מברכים על בתי ישראל ביישובן דווקא בא"י ולא בחו"ל.
אלא שקשה, דא"כ מדוע מביאה הגמ' את הסיפור על חורבנו של ביתו של רב חנא בר חנילאי, והרי הוא גר בבבל, ומשמע שבבניינו היה מקום לברך ברכה זו?
ונראה לתרץ, שסיפור זה מובא מפני הסיפא של הסיפור, ששם מובא "א"ר יוחנן מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו", ואז מוסיף ר' יוחנן: "ואמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה להחזירן לישובן שנאמר שיר המעלות לדוד הבוטחים בה' כהר ציון, מה הר ציון עתיד הקב"ה להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן לישובן". ופשוט שכמו שהמקדש יחזור למכונו בירושלים, אף בתיהן של הצדיקים יחזרו למקומם, דהיינו לא"י ולא לגלות. ולכן ברור לרבינו מנוח ולהכס"מ שאם גמ' זו היא מקורו של הרמב"ם, אז פשוט שברכה זו נוהגת דווקא בא"י.
וראיה נוספת שאין ברכה זו נוהגת אלא בא"י, מכך שלא מצינו בגמ' שברכו "דיין האמת" על חורבנו של בית רב חנא בר נהילאי, ועל כרחך הטעם הוא, כי זה היה בגלות, וברכות אלו נוהגות בא"י בלבד.
וכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (מהד' דנה עמ' 251-252) על ברכה זו "ומה שאני מדמה לעצמי יותר שהוא בא"י" עיי"ש. וכן מופיע בפירוש התפילות והברכות לרבי יהודה ב"ר יקר (ירושלים תשל"ט עמ' נ"ה) "הרואה בתי ישראל ביישובן בארץ ישראל אומר ברוך מציב גבול אלמנה".
ואף שבשאר הראשונים לא נכתב בפרוש שברכה זו מברכים דווקא בא"י, נראה שמכיוון שהם ציטטו את לשון הגמ', הם לא טרחו לציין שברכה זו תוקנה דווקא בא"י לרוב פשטות העניין. וכמו שכתב רבינו הרצי"ה קוק זצ"ל (שיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 288) "מה פירוש 'בתי ישראל בישובן'? בויליאמסבורג? בשטרסבורג? על כך נקבעה ברכה? הכוונה היא לבתים בא"י, במקום יישוב הארץ". ובהמשך (שם) ביאר את נוסח הברכה: "הגבולות נחרבו ע"י חורבנות ומלחמות. וכשחוזר המצב לקדמותו, מיתקן ומתייצב. אלמנה זו שגבולה נהרס חוזרת ומתייצבת, כלשון הפסוק במשלי 'וייצב גבול אלמנה'".
♦
ד. שיטת הרי"ף
הרי"ף בברכות (דף מ"ג ע"ב) כתב ז"ל: "הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר ברוך דיין האמת. בתי גויים בישובן אומר בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. בחורבנן אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".ולפי גירסתו לא מדובר בבתי ישראל ביישובן, אלא בבתי כנסיות של ישראל ביישובן. והרי"ף לא כתב אם הוא מתכוון שברכה זו נוהגת דווקא בא"י או גם בחו"ל. ולעיל הבאנו את הכס"מ, שהביא את הגמ' הנ"ל כמקור לדברי הרמב"ם, ולאחריו הביא את גירסת הרי"ף, ולאחריו כתב "וכתב ה"ר מנוח דווקא בא"י". ומשמע שהבין הכס"מ שאף הרי"ף שמדבר על בתי כנסיות, מדבר על בתי כנסיות שייבנו בא"י דווקא, ואז נוהגים לברך ברכה זו.
והב"י (או"ח סי' רכ"ד) הקשה על גירסת הרי"ף, שא"כ המשך הגמ' "בתי גויים ביישובן אומר בית גאים יסח ה'" צריך להיות מקביל לבתי כנסיות, וא"כ משמע שמדובר על בתי ע"ז של הגויים. אך קשה, שהרי על בתי ע"ז של הגויים, אמרה הגמ' שמברך "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו", וא"כ דוחק לומר שגם מברך ברכה זו וגם צריך לומר בית גאים וכו'.
ומתרץ הב"י (שם) בדעת הרי"ף ש"בתי גויים" הכוונה ל"בתים שמתכנסים בהם לדון בערכאות או להתייעץ" ועליהם אומרים: "בית גאים יסח ה'". ועל בתי ע"ז – על זה יש ברכה אחרת כנ"ל.
והב"ח (שם) מתרץ את שיטת הרי"ף, שהברכה שנתקנה על הרואה ע"ז, מדובר "כשרואה גוף הע"ז", דהיינו כשרואה את הצלם וכדו'. והכא מדובר "שרואה הבית תורפה המיוחד להם שמעמידים בתוכה הע"ז ואינו רואה הע"ז עצמה".
והדרישה (שם ס"ק ב) תרץ, דהרי"ף ס"ל כהי"א שהביא הב"י (בריש סי' רכ"ד) דברכת "שנתן ארך אפיים" מברכים על מרקוליס דווקא ולא על שאר ע"ז, ועל שאר ע"ז אומרים "בית גאים יסח ה'".
מ"מ מדהביא הרי"ף ברייתא זו בספרו, והרי"ף פסק רק בעניינים שנהגו בזמנו ולא הלכות לעת"ל, משמע שהוא סבר שברכה זו נהגה בזמנו. אלא שכפי שכתבנו, לא ברור אם מדובר על בתי כנסיות בארץ או אפי' בחו"ל. ולכאורה נראה, מדלא הדגיש שנוהגת ברכה זו דווקא בא"י, נראה שהוא סובר שהיא נוהגת אף בחו"ל.
ואף במהרש"ל (בפרושו לטור או"ח סי' רכ"ד ד"ה בתי ישראל) משמע שהבין ברי"ף שברכה זו נוהגת גם בחו"ל, שהרי הביא את גירסת הרי"ף שמדובר בבתי כנסת, ואח"כ כתב שנראה יותר מהגמ' שמדובר "על כל בתי ישראל של מנהיגים ועשירים ובישובן דקאמר היינו שיושבים בתוקפה ובכחה" וכו'. וסיים דבריו "ולא נהגו כן וכו' אלא דווקא בבתי כנסיות, ואיפכא נמי בבתי תרפות שלהם". ואם התכוון שברכה זו נוהגת דווקא בא"י, קשה, דמניין לו שנוהגים לברך דווקא על בתי כנסיות, והרי המהרש"ל חי בלובלין, ומניין ידע מהו המנהג בא"י? אלא נראה שהוא התכוון למנהג שנוהגים במקומו, וא"כ מוכח שהיו מברכים ברכה זו בגלות. וכן הביאו הב"ח (שם). וכן משמע בשו"ע הגר"ז (סדר ברכות הנהנין פי"ג סעיף י"א) מדלא כתב שדין זה נוהג דווקא בא"י. וכן כתב האליה רבא (סי' רכ"ד ס"ק ז') ז"ל: "ונ"ל מסתימת הפוסקים דאין חילוק בין א"י לחו"ל ובין זמן הבית ובין שלא בזמן הבית. וכן מוכח באבודרהם ודלא כב"י וחידושי אגדות מהרש"א" עכ"ל.
♦
ה. הקושיות על השיטה שמברכים בחו"ל
ואף אם נבין שהרי"ף התכוון שמברכים ברכה זו גם בחו"ל, מ"מ הוא גופא קשיא, מהו ההו"א לברך ברכה זו בגלות? וכי בתי ישראל בישובן יכולים להיות בגלות? וכי זה מקומם? וידועים דברי הכלי יקר על הפס' "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה" (בראשית מ"ז כ"ז) שכתב "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך (בראשית ט"ו י"ג) והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גלות?... כך הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם". וכעין זה כתב הפלא יועץ (בערך גלות) שחלק מאמונת צפיית הישועה היא "שלא יבנה בתים רבים חזקים ועליות מרווחים בצורים ובפטורי ציצים בארץ נכריה כי מי שהוא נכון לבו בטוח יושב ומצפה מידי יום ביומו כי קרוב יום ה' שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה' מקום מקדשנו, לא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה". וכן כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קל"ח) "בבונה שלא לצורך להרחיב לו משכנות בחו"ל ולהתייאש מן הגאולה בכיוצא באלו הרי בניינו סכנה ואינה מצווה להגן. וה"ה נמי המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת חו"ל, דידיעת ההפכים אחת, כי היכי דאיכא מצווה בא"י בבתים טפי מדקלי, משום ישוב א"י, ועיין סוף ערכין, ה"ה בהיפוך בחו"ל" עכ"ל. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. וחוזרת קושית הרצי"ה (הובא לעיל) וכי יכול להיות שיקבעו ברכה על "בתי ישראל בישובן" בגלות?ואף אם נאמר כהרי"ף, שמדובר בבתי כנסת, הדרא קושיא לדוכתא. וכי בתי כנסיות משכנם הוא בגלות? איזה אלמנה שגבולה נהרס חוזרת ומתייצבת בגלות? "מה שייך לנו הגבול של מדינת הגויים, ומה נתייצב"? (שיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 289).
♦
ו. מיהי האלמנה?
ואם מצאנו פוסקים, שהבינו שיש מקום לברכה זו בגלות, לכה"פ לבתי כנסיות, על כרחך שנחלקו בשאלה מיהי האלמנה המכונה בפסוק "מציב גבול אלמנה"?הנביא ירמיהו מקונן "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה" (איכה א' א'). משמע שהעיר (הארץ), כלומר ירושלים הבירה המסמלת את כל הארץ (כי כל הארץ נקראת ע"ש ירושלים כציון וכדו') והיה בה עם רב – היא היתה כאלמנה מאחר שבעלה עזב אותה. ואינה אלמנה ממש אלא כאלמנה, כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה. וכן פרש רבינו יונה (בביאורו למשלי שם) שהארץ היא האלמנה. ז"ל: "ויצב גבול אלמנה – גבול אומה אלמנה שחרבה ושחה לעפר (וברור שמתכוון לארץ כי היא נחרבה ושחה לעפר. י.ו.) הפך בית גאים שארצם מיושבת. אלמנה כענין 'לא אשב אלמנה' וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד".
ובמשל זה שהארץ היא האלמנה, נראה שעם ישראל משול לבעל, כדברי הנביא "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך" (ישעיהו ס"ב ה'), וכפי שפרש מצודות דוד (שם) "כמו שבחור נושא בתולה מתיישבים יחד מבלי פירוד, כן יתיישבו בך בנייך ולא יתפרדו ממך". ונקראת "כאלמנה" ולא "אלמנה" כי בעלה לא מת ולא עזבה, אלא כרגע הוא רחוק ממנה אך עתיד לחזור אליה, והיא מכונה בלשון חז"ל "אלמנה חיה". ודברים אלו בנויים על דברי הרמב"ן (ויקרא כ"ו ט"ו) בביאורו לפסוק "ושממו עליה אויביכם" (שם כ"ו ל"ב) שכתב וז"ל: "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו... כי מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים ליישבה ואין לאל ידם". וחזר על כך בפסוק ל"ב (שם) שהקללה של "והשמותי את הארץ", "זו מידה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצך, שתהא שוממה מיושביה".
ולכן א"י כשגלו ממנה עם ישראל, היא נחשבת רק לכאלמנה, ולא לאלמנה, כי היא (הארץ) שמרה אמונים לבעלה, שהוא עם ישראל, ולא הסכימה לקבל בעל אחר. ולפי פירוש זה, ברור "שמציב גבול אלמנה" מדובר בא"י דווקא, שהיא היתה כאלמנה, וכעת חוזר אליה בעלה ובונה בה בתים ומפריח את שממותיה, ולכן גבול אלמנה מתייצב מחדש.
לעומת זאת, מי שסובר שאפשר לברך ברכה זו גם בחו"ל, סובר שהאלמנה זו כנסת ישראל והבעל זה הקב"ה כביכול. והנמשל הוא, שאע"פ שנראה שהקב"ה עזב את ישראל והפקירם, והם נראים כמו אלמנה, אך אינו כן, כי הקב"ה "שוכן איתם בתוך טומאתם". ונמצא עם ישראל מושגח גם בגלות, ונתן להם גבול ויתד, ולא עזבם ונטשם לגמרי. ולכן כשרואים בתי כנסיות יפים בגלות, או בתי עשירים, מברכים ברכה זו, להודות על כך שהקב"ה לא עזבנו לגמרי.
ועדיין גם לביאור זה, היה עדיין קשה לי עד מאד, שהרי כיצד אפשרי בחו"ל לקרוא לעמ"י "מציב גבול אלמנה", והרי זה אינו מקומם, וא"כ להציב את האלמנה בגלות זו הבנה קשה.
אך העירני אבי מורי הי"ו, שאני יליד הארץ ב"ה, ולא הרגשתי מהי הצבת גבול אלמנה בגלות, ועל כן דבר זה נראה זר בעיני. אך הוא כניצול שואה, שראה את בתי הכנסת בעירו שנחרבו בשואה, ולאחר השואה בנו מחדש את בית הכנסת בעיר הולדתו רוטרדם שבהולנד, ושם בכניסה לביהכ"ס היה קישוט מפואר באותיות גדולות שבו היה כתוב "ברוך מציב גבול אלמנה". הוא, אכן הרגיש את המושג מציב גבול אלמנה אף בגלות, והרגיש בכל לבו, כיצד הקב"ה, למרות הסתרת הפנים, לא עזב את עמו, והציב את גבול האלמנה, למרות החורבן הגדול והנורא שעבר עמנו בשואת אירופה.
ואכן האליה רבא שאמר שברכה זו נוהגת בין בא"י ובין בחו"ל הביא את האבודרהם (עמ' שמ"ב) כמקור לדבריו.
ושבנו ועיינו באבודרהם ומצאנו שממש כתב דברים אלו במפורש. ז"ל: "הרואה בתי ישראל ביישובן אפילו בא"י מברך בא"י מציב גבול אלמנה, על שם ויצב גבול אלמנה (משלי ט"ו כ"ה). פירוש ברוך מעמידנו אפילו בשיפלותנו, וכנסת ישראל היא היום כאלמנה שהלך בעליה למדינת הים ועתיד לחזור, ונוהגת אלמנות חיות, וזה שאמר הכתוב היתה כאלמנה (איכה א' א') לא אלמנה ממש". ומדכתב שמברכים זאת "אפי' בא"י" משמע שגם בחו"ל מברכים ברכה זו. ואכן האבודרהם הסביר זאת בטוב טעם, שאפי' שאנו בשיפלותנו בגלות, אעפ"כ הקב"ה לא עזבנו ומעמידנו אפי' בגלות.
♦
ז. כיצד יתכן לברך מציב גבול אלמנה בגלות?
ולמרות שעפ"י דברי האבודרהם, ניתן להבין כיצד מברכים ברכת מציב גבול אלמנה על בתי ישראל הבנויים גם בחו"ל, מ"מ רוב הפוסקים שהביאו דין זה, ציטטו את דברי המהרש"ל (שכתב על דברי הטור) שלא נהגו לברך על בתי ישראל ביישובן אלא דווקא על בתי כנסיות כדעת הרי"ף. ומדכתב מנהג זה שנהג, משמע שנהגו לברך כן אף בחו"ל.ועיינתי בדבריו, ועדיין הדברים לא מיושבים כדבעי, וכדי להבין את הקושי אצטט את דבריו במלואם:
"פי' הרי"ף בתי כנסיות, ולפי זה צריך להיות מה שכתב אח"כ בתי עובדי ע"ז היינו נמי בתי תרפות שלהם".
ולמרות זאת, למהרש"ל לא נראית גירסתו של הרי"ף, ומוסיף "מ"מ י"ל דקאי על כל בתי ישראל של מנהיגים ועשירים, ובישובן דקאמר היינו שיושבים בתקופה, ובכוחה, ואל זה כיוון רש"י שפירש מציב גבול אלמנה כגון ישוב בית שני, ולאו דווקא בנין בית המקדש קאמר, דא"כ הוה ליה למימר "הרואה בית המקדש", אלא על כל בתי ישראל קאמר כשהן בישובן אחרי ימי אלמנותם בתוקפם ובכחן, וזהו בבית שני, וכן משמע בגמ' דעל כל בתים חשובים קאמר, וכן מוכח בסוגיא דמייתי עליו סוגיא דעולא ורב חסדא כי מטו לפיתחא דבי רב חגא בר חנילאי וכו' עד מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים וכו'. משמע שבתי ישראל בחורבנן דקאמר, היינו בתי עשירים של ישראל ובעלי צדקה, וממילא נמי כה"ג הא דבתי ישראל בישובן. ולא נהגו כן וכו' אלא דווקא בבתי כנסיות, ואיפכא נמי בבתי תרפות שלהן" עכ"ל.
א"כ ברור שלדעת המהרש"ל הברכה נתקנה על בתי ישראל בישובן ולא על בתי כנסת בישובן, וראייתו היא מהמשך הגמ' שם דובר על בתי ישראל של עשירים שנחרבו. וברור שלדעת המהרש"ל ברכה זו נתקנה דווקא בא"י על בתים "שיושבים בתוקפה ובכוחה", שהרי הוא כותב שהייתה הו"א שברכה זו נתקנה דווקא על הרואה את המקדש בבניינו, וע"כ שולל זאת המהרש"ל בטענה "דא"כ הוה ליה למימר הרואה בית המקדש" ולא נאמר כן, אלא הרואה בתי ישראל, ולכן הכוונה היא "על כל בתי ישראל קאמר כשהן בישובן אחרי ימי אלמנותם בתוקפם ובכוחן, וזהו בבית שני". א"כ מפורש שהוא סובר שהאלמנה היא הארץ, וכשהיא מתיישבת אחרי אלמנותה בבתים הבנויים בתוקף ובגבורה, אז מברכים. וכך באר את דברי רש"י שכתב "כגון ישוב בית שני". וברור מלשונו שמדובר בא"י דווקא. ועוד, דלא יתכן שהיה לו הו"א לברך על המקדש בבניינו, ואז דחה זאת ואמר לברך על בתים בחו"ל, שהרי זו הקצנה שלא מתקבלת על הדעת. וברור שהוא בא לבאר את דברי רש"י שכתב "כגון ישוב בית שני", שהיו כאלה שרצו להבין שמברכים דווקא כשרואה את בנין המקדש. ועל כן דחה זאת, וכתב שאין הכוונה לראיית המקדש בנוי, אלא לבתים שנבנו בא"י לאחר ימי אלמנותה, כמו בימי בית שני שנבנו בתים מחדש לאחר ימי אלמנותה. וברור שמדובר בא"י. וכן הבין הב"ח את המהרש"ל כדברנו.
אלא שאז קשה, כיצד הוא מסיים "ולא נהגו כן וכו' אלא דווקא בבתי כנסיות", שהרי אם זה המנהג (לברך על בתי כנסיות אפי' בחו"ל) כיצד יבאר את הביטוי מציב גבול אלמנה? ואם הוא מתכוון כהאבודרהם, שהאלמנה היא כנסת ישראל ולא ארץ ישראל, א"כ היה לו לבאר. וכיצד סתם וכתב את המנהג בלא לבאר את טעמו?
ובמחשבה ראשונה חשבתי, שאה"נ שהמהרש"ל מדבר על בתי כנסיות בא"י דווקא, ואז לא קשה מידי, כי הוא נוקט את גירסת הרי"ף כיוון שזה המנהג, אך נשאר בפירוש המושג "אלמנה" לא"י, כפי שהוא בעצמו פירש גמ' זו. אלא שעדיין קשה, שהרי המהרש"ל חי בלובלין ומניין ידע מה נהגו בא"י? ולכן נראה יותר כהאחרונים (א"ר ט"ז מ"ב ועוד) שהבינו שמדובר אפי' בחו"ל, שאף שם מברכים על בתי כנסיות ביישובן. אלא שעדיין קשה, שאם המהרש"ל הבין שהאלמנה היא א"י, כיצד יישב את המנהג שמברכים על בתי כנסיות בחו"ל?
וראיתי תרוץ נפלא שכתב רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל בהערותיו לסידור עולת ראיה (ח"ב עמ' תכ"ב אות ק') ז"ל: "ופירוש הרי"ף שהוא על בתי כנסיות, י"ל כמו תשלומין לעיקר יישובם של ישראל שהוא בא"י, וכדאמר ר' יוחנן (ברכות ח' ע"א) על דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא בבבל דהיינו הוא דאהני, להשלים את זכות אריכות ימים שהוא בא"י " עכ"ל.
מבואר בדבריו, שהאלמנה היא א"י, וכפי שכתב בפירוש תוכן הברכה "ביישובם של ישראל כמו שהיה אז בשובם מהגולה, להצבת הגבול של הארץ שהיתה כאלמנה" (שם). ולהבנת שיטת הרי"ף, אם מדובר אפי' על בתי כנסיות בחו"ל, הביא את דרשת ר' יוחנן בגמ' ברכות (דף ח' ע"א) ז"ל: "אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר: 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם' כתיב אבל בחו"ל לא?! כיוון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו כדאמר ריב"ל לבניה, קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי" עכ"ל.
כלומר, בתורה כתוב שאריכות ימים לישראל תהיה דווקא בארץ ("למען ירבו ימיכם... על האדמה אשר נשבע ה"), ולכן התפלא ר' יוחנן כיצד יש זקנים מישראל בבבל, וענו לו, שכיוון שהם משכימים ומעריבין לבית הכנסת, זה מה שנותן להם אריכות ימים. יוצא א"כ, שבתי הכנסת בגולה הרי הם בבחינת א"י, ומי שמתפלל בהם בקביעות זוכה לאריכות ימים כמו בא"י. ולזה התכוון הרצי"ה "שהם (הבתי כנסת) כמו תשלומין לעיקר יישובם של ישראל שהוא בא"י". הביטוי "תשלומין" לקוח מהלכות תפילה, שמי ששכח להתפלל שחרית מתפלל מנחה פעמיים, הראשון זה כנגד מנחה, והשני זה בתורת תשלומין לשחרית שהחסיר. ומבואר בהלכה זו שאמנם מי שלא התפלל שחרית בזמנו, הפסיד מצווה זו, אך מ"מ אפשרו לו חז"ל להתפלל 'תשלומין' של שחרית בזמן מנחה. ה"ה בנידון דידן. ביהכנ"ס בגלות אינו א"י, אך הוא מהווה בבחינת 'תשלומין' לא"י. ולכן בית כנסת הבנוי בגולה, נחשב לכעין א"י, ולכן יש אף בו בבחינת הצבת גבול אלמנה, ולכן יכול לברך עליו בגלות. וזה מתאים לכינוי שהנביא יחזקאל כינה את בתי הכנסיות שבגלות כ"מקדש מעט" (עיין יחזקאל י"א ט"ז).
ועיין בתשב"ץ (ח"ג סוף סי' ר"א) שכתב שאחד מעשרה הנסים שהיו בביהמ"ק שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות פרק ה' משנה ו') עדיין מתקיים נס זה בביהכנ"ס בירושלים, "כי בביהכנ"ס שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר משלוש מאות איש, כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה, וזה סימן גאולה שלישית". ובשו"ת חת"ס (יו"ד ח"ב סי' רל"ד ד"ה ובמ"ש לעיל) הוסיף "וה' יודע כי עיני ראו בחו"ל דבר זה ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו" עיי"ש. ובהערת המהדיר שם (ס"ק ו') הביא בשם הגאון רבי שלמה זלמן עהרנרייך, אב"ד שאמלוי, שכתב (במכתבו שבספר זכרון למשה) שמפורסם בעולם מתלמידיו הגאונים הקדושים (של החת"ס) שזה היה בבית מדרשו של מרן החת"ס בפרשבורג, שהיה קטן מאד מהכיל את כל הבאים, והיה שם מועט מחזיק את המרובה. ועפ"י ביאורו של רבנו הרצי"ה קוק הדברים מובנים כיצד נס זה התרחש אפי' בחו"ל, כי זה היה בית כנסת ובית מדרש של גאון וקדוש, ו'כמו תשלומין' לא"י. והדברים מבהילים.
ואכן רבנו הרצי"ה היה רגיל לומר שביהכנ"ס בגלות הוא כמו בניין שגרירות של מדינה בארץ זרה והוא מעין 'אקס טריטוריה'. ואכן ברור גם מסברה עניין זה, שע"י זה שישראל מתפללים בבתי כנסיות על קיבוץ גלויות ובנין ירושלים והשבת השכינה לציון, וכן לומדים בו תורה, בכך הם לא שוכחים את האלמנה החיה, ובטוחים שיחזרו אליה ויחדשו את הקשר עמה כשנים קדמוניות. ואכן יהודים שהתנתקו מבתי הכנסת בגולה, לצערנו התנתקו מעמ"י והתבוללו. ורק למי שקושר עצמו לבתי הכנסת בגלות, יש תקווה שאכן יחזור, הוא או צאצאיו, לארץ האלמנה החיה. ולכן אף בית הכנסת הבנוי לתפארה בגלות, הוא בבחינת הצבת גבול אלמנה, כי הוא הגורם לשוב הבעל אל האלמנה.
ובספר מלכות יהודה וישראל (עמ' 427 ואילך) הסביר הרב יהודה זולדן הי"ו טעם נוסף, מדוע בית כנסת בגלות הוא הצבת גבול אלמנה, שעל ידי בית הכנסת מתגלה ערך התקבצותם של ישראל יחד (עניין הציבור וכלל ישראל), ולא כאוסף מקרי של בתי יהודים בלבד.
ולפי דברי רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל, דברי המהרש"ל אחידים הם בפרושם למושג 'אלמנה', שהכוונה היא לארץ ישראל. ולמרות זאת, עדיין אפשרי לבאר את המנהג שברכו ברכה זו בזמן המהרש"ל על בתי כנסיות המפוארים בחו"ל, כי הם היוו בבחינת 'תשלומין' לארץ ישראל. ודפח"ח.
♦
ח. פסק השו"ע
להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' רכ"ד סעיף י'): "הרואה בתי ישראל בישובן, כגון בישוב בית שני, אומר ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם מציב גבול אלמנה. הרואה בחורבנן אומר ברוך דיין האמת". ומדכתב "כגון בישוב בית שני" נראה שפסק כרש"י. ואף הרמ"א שלא הגיה, נראה שהוא מסכים לדבריו.אלא שעדיין קשה, שהרי בב"י הביא ג' הבנות בדברי רש"י: או שברכה זו נוהגת רק ברואה את המקדש בנוי, או שברכה זו נוהגת בכל מקום (אפי' בגלות!) והזכיר בית שני לומר שברכה זו לא נהגה אלא רק לאחר הגלות הראשונה ולא קודם לכן. או שמברכים דווקא אם היו ישראל מיושבים "בתוקף וגבורה בא"י ובזמן הבית". ויש נ"מ בין ג' ההבנות, האם מברכים דווקא על המקדש, או על בתים בישובן בא"י ובזמן הבית, או שמברכים אפי' בחו"ל. וא"כ קשה, מדוע מרן השו"ע סתם דבריו ולא הכריע מתי מברכים והיכן מברכים? הרי אם ברכה זו מוגבלת דווקא לא"י ובזמן שהמקדש בנוי, כיצד לא כתב תנאי זה?
והמ"ב (שם ס"ק י"ד) הביא את דעת הרי"ף שמברכים דווקא על בתי כנסיות שמתפללים בתוכן, והוסיף את דברי המהרש"ל "וכן נהגו העולם שאין מברכים על שארי בתים, כי אם על בית כנסת כשרואה אותה ביופיה ובתיקונה". והיכן מברכים ברכה זו על ביהכנ"ס? על כך הוסיף המ"ב (שם) בשם האליה רבא "דאין חילוק בין א"י לחו"ל ואפי' בזה"ז". ולפי זה משמע שאפשר לברך גם בזה"ז על בתי כנסת בגלות. אלא שסיים המ"ב "ובפמ"ג מצדד דבזה"ז טוב לברך ברוך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות". ונראה שזה משום שיש ספק האם פוסקים כהרי"ף או כרש"י, ואף בדעת רש"י יש ספק אם מברכים בזה"ז בא"י או דווקא בזמן המקדש. ועוד ספקות. ועל כן הכריע לברך ברכה זו בלא שם ומלכות.
אלא שלמרות דברי הפמ"ג, כתב המ"ב שנוהגים לברך על בתי כנסת ואפילו בחו"ל. ומשמע שמי שעושה כמנהג זה אין מוחים בו.
וקשה:
א. מדוע פסק המהרש"ל כהרי"ף נגד הרמב"ם ורש"י ושאר ראשונים. ואף שזה המנהג, מ"מ קשה, מדוע לפסוק כדעת יחיד, ובייחוד בהלכות ברכות עם הזכרת השם, שבד"כ אנו נוקטים בו את הכלל של ספק ברכות להקל.
ב. וכן קשה על המ"ב, כיצד מביא מנהג הסותר במפורש את דברי השו"ע והרמ"א, ולא חושש לפסק השו"ע והרמ"א?
ג. וגם המנהג מוקשה מאד, שהרי הרי"ף לא כתב במפורש שמדובר על בתי כנסיות בחו"ל, וא"כ מדוע לא לחשוש לדעת הרמב"ם ורש"י, ואולי אף הרי"ף, שאין ברכה זו אלא בא"י? ומדוע לא לחשוש לספק ברכה לבטלה?
ונראה לומר כנ"ל, שמפני חששות אלו, סיים המ"ב (שם) את דבריו בפסק הפמ"ג דבזה"ז טוב לברך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות. וכפי שבאר בשעה"צ (שם ס"ק י"א וי"ב) שהפמ"ג חשש לדעת רש"י, וכן חשש לדברי הב"י בפרושו השלישי, שמברכים רק בא"י ובזמן הבית, וע"כ הסיק לברך בלא שם ומלכות כדין סב"ל. ומשמע שהוא סובר כן בין בא"י ובין בחו"ל מפני הספק כנ"ל (ולפלא שמהדורת "דרשו" על המ"ב לא הביאו דבר על נושא זה, שיש בו נ"מ בזה"ז למקומות רבים וצ"ע).
♦
ט. הכרעת רבינו הרצי"ה קוק זצ"ל
ולמרות כל החששות שכתבנו לעיל, רבנו מרן הרצי"ה קוק זצ"ל כתב בהחלטיות "הרואה בא"י בתי ישראל בישובם, כמו בישוב בית שני, מברך מציב גבול אלמנה" (עולת ראיה ח"א עמ' שפ"ח). וידוע שאת הפסקים בסדור עולת ראיה כתב רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל.ובהערותיו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכ"ב אות ק') וכן בשיחות הרב צבי יהודה (ויקרא עמ' 288) הובא דברי הרצי"ה שברכה זו מברכים על הרואה בתים ביישובן בא"י.
והוסיף (עולת ראיה שם) וכתב שאף שיש שחששו לדעת הרי"ף, ורצו לברך על בתי כנסת בחו"ל, "אבל נוסחתו של הרי"ף אינה מוזכרת ברש"י, גם הרמב"ם מביא את לשון הגמרא (בתי ישראל בישובן) בלי שום תוספת הערה, והשו"ע מעתיק את דברי רש"י כלשונם, א"כ אפשר לסמוך על שלשה עמודי עולם אלה (רש"י, רמב"ם ושו"ע. י.ו.) ולברך".
אמנם הרצי"ה היה מודע לכאלה שחששו לברך בשם ומלכות, בגלל הספק, וחששו לברכה לבטלה, אך הרצי"ה דחה את דעתם בתוקף וטען (שיחות הרצי"ה שם) שלפעמים "ספקות בברכות – ספקות באמונה". והוסיף שמי שמאמין בהשי"ת, המחזיר שכינתו לציון ומקבץ נדחי עמו ישראל, שאנו רואים זאת לנגד עינינו בדורנו בחסדי ד', אינו יכול לחשוש לספקות בהלכה זו ולחשוש שמא לא נוהגת ברכה זו בזה"ז. כי המאמין בד' המחזיר שכינתו לציון, יש לו ודאות, וכתוב "הודאי שמו כן תהילתו" (פיוט לר"ה).
והוסיף הרצי"ה (שם) "מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן בישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הדור מצווה (כי הרצי"ה מכריע ש"זריזין מקדימין למצוות" גובר על "רוב עם הדרת מלך", עיין בספרנו שו"ת מבשן אשיב ח"ב סי' ט'. י.ו.) – מ"מ התעכבתי קצת... ואז ברכתי בקול גדול וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפירסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת יד"ח בברכתי" (הרצי"ה ס"ל שזיכוי הרבים גובר על זריזין מקדימין למצוות, כפי שהוכחנו בשו"ת מבשן אשיב שם).
♦
י. הקושיות על הכרעת רבינו הרצי"ה ויישוב שיטתו
וידידי ורעי, הרב מאיר בראלי הי"ו, הקשה על פסק הרצי"ה, שדבריו קשים. כי מדוע מי שחושש לפוסקים שהבינו בב"י שאין ברכה זו נוהגת אלא בא"י ובזמן שביהמ"ק קיים (עולת תמיד סי' רכ"ד ס"ק ט', מלבושי יו"ט ס"ק ח', פמ"ג משבצות זהב ס"ק ב', כף החיים ס"ק ל"ה ועוד) ולכן לא רוצה לברך בזה"ז בשם ומלכות, מדוע ייחשב לחסרון בשלמות באמונה? וכי החוששים לדברי גדולי ישראל הללו נגועים חלילה בספקות באמונה?ומכיוון שאנו מחוייבים "לברר מקחו של צדיק", בייחוד רבנו מרן הרצי"ה קוק זצ"ל, שהוא בנו של מרא דארעא בישראל, מרן הראי"ה זצ"ל, ומן הסתם פסק כאביו בעניין זה (שהרי הרבה ישובים קמו מחדש בתקופת מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ומן הסתם שימש את הרב גם בעניין זה) ע"כ שבנו ועיינו בסוגיה זו מחדש. ולאחר עיון ודרישה, נראה שדבריו של רבנו בהבנת השו"ע צודקים ומאירים, וכפי שנוכיח זאת להלן.
לעיל שאלנו, מדוע השו"ע סתם דבריו ולא באר במפורש, היכן ומתי נוהג ברכה זו. אך יש קושיה גדולה מזו: אם הב"י סובר כפרושו השלישי, וכפי שכתב "ואפשר שאעפ"י שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות, אין מברכים עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית, ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במה שכתב "כגון בישוב בית שני", א"כ אין ברכה זו נוהגת אלא בזמן שייבנה המקדש", א"כ כיצד פסק השו"ע דין זה? והרי השו"ע פסק רק הלכות הנוהגות בזה"ז, ולא הלכות הנוהגות לעת"ל? ועל כרחך, או שפסק כהבנתו השניה בדעת רש"י או שאת הבנתו השלישית צריך להבין בצורה אחרת מכפי שהבנו עד כה.
לעיל ראינו בדעת הרצי"ה, ש"אלמנה", הכוונה לארץ ותוכן הברכה הוא "להצבת הגבול של הארץ שהיתה כאלמנה" (עולת ראיה ח"ב עמ' תכ"ב). ואם האלמנה היא הארץ, לא ייתכן שום הסבר לברך ברכת מציב גבול אלמנה על בתי ישראל בחו"ל, וכפי שהסביר הרצי"ה "הברכה כתובה בעברית ברורה: מציב גבול אלמנה. אם הכוונה לביהכנ"ס שבחו"ל (כמו כאלה שרצו להבין בדעת הרי"ף) על איזו אלמנה מדובר כאן ועל איזה גבול? מה שייך לנו הגבול של מדינת הגויים, ומה נתייצב? פה בא"י הכל ברור: חזרו הגבולות ונתיצבו". (שיחות הרב צבי יהודה שם). ורק על בתי כנסת בחו"ל הסביר הרצי"ה כיצד תיתכן ברכה עליהם וכפי שהבאנו לעיל בטוב טעם. וכדעת הרצי"ה משמע גם בפירוש הגר"א לפסוק במשלי (שם). ז"ל הגר"א: "והרואה בתי ישראל בישובן אומר: מציב גבול אלמנה, והוא בעת שנתיישב ירושלים בבית שני, אז גם נתישבו כל גבולי ארץ ישראל ויצב גבול וגו' – שעתיד לעשות חוצות ירושלים עד דמשק ולהרבות גבולי ארץ ישראל" (פרוש הגר"א למשלי פט"ו פסוק כ"ה). הרי מפורש בהגר"א שה"אלמנה" היא א"י, והצבת גבול אלמנה היא בתי ישראל בישובן, דהיינו "שיתישבו כל גבולי א"י" שיחזרו הישובים וייבנו בא"י, ועוד יתרחב גבולות הארץ בישובים עד דמשק. וכן פירש המהרש"ל (על הטור שם) "בתי ישראל קאמר כשהן בישוביהם אחר ימי אלמנות בתוקפן וזהו בבית שני". והב"ח כתב שזו כוונת הב"י בפרושו השני.
ובכדי להבין לאשורו את פסק הרצי"ה נחזור לביאור הב"י בדעת רש"י, ומתוך כך ננסה להבין את פסק השו"ע, שהרצי"ה נקט בעולת ראיה (שם) כלשונו.
בגמ' נאמר "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה" ורש"י כתב: "כגון בישוב בית שני".
והב"י הביא ג' הבנות בדעת רש"י:
א. "נראה מדברי רש"י דקאי אבית המקדש שכתב מציב גבול אלמנה כגון בישוב בית שני".
ב. "ויותר נראה לומר דבתי ישראל בישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע והכי מוכח מדמייתי בגמ' בסמוך... משמע דבתי ישראל בחורבנן דקתני היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות, וא"כ בתי ישראל ביישובן דקתני כה"ג נמי הוא, כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן". אלא שאז הוא מקשה: דא"כ מדוע רש"י נקט "כגון בישוב בית שני"? וענה הב"י "דקודם שגלו בגלות בבל לא הוו מברכי הכי, דלא היה שייך לקרותן בשם אלמנה".
ג. "ואפשר שאעפ"י שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בקצת מקומות, אין מברכין עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית". וסיים הב"י (שם) "ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במ"ש כגון בישוב בית שני".
בהבנה הראשונה רצה הב"י לומר שרש"י התכוון שברכה זו היא על ראיית המקדש. אך נראה שהוא דחה פירוש זה, שהרי כתוב "הרואה בתי ישראל בישובן" ולא "הרואה את ביהמ"ק בבניינו", וקשה לומר שרש"י שינה כ"כ מדברי הגמ'. ולכן הגיע הב"י להבנה שניה, ואותה הוא מכנה "ויותר נראה לומר", ולהבנה שלישית שאותה הוא מכנה "ואפשר". כמו"כ בהבנה השלישית הוא מסיים "ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במ"ש כגון בישוב בית שני". ומכך שנקט את הלשון "ג"כ" משמע שגם פירוש זה יכול להתקבל בהבנת רש"י, אך בפרוש השני כתב "ויותר נראה לומר", ובפרוש השלישי נקט רק "ואפשר" לומר, וגם זה יכול להיות בהבנת רש"י. א"כ נראה שהב"י מעדיף את הפירוש השני, כי אותו כינה ש"יותר נראה לומר".
ואם כוונת הפירוש השני של הב"י בדעת רש"י, ש"בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורותן" הכוונה אפי' בבתים בגלות, א"כ הפער בין הפירוש הראשון לפירוש השני הוא עצום, שהרי בפירוש הראשון כתב שברכה זו נוהגת רק כשרואה את המקדש בבניינו, וזו ברכה על זמן הגאולה השלמה, ואילו בפרוש השני כתב שברכה זו נוהגת בבתי ישראל העשירים בחו"ל שבגלות, וזו ברכה על זמן הגלות, וכיצד נוצר פער כה גדול בהבנת הגמ'? שמא תאמר שהב"י הבין שהמושג "אלמנה" בפירוש השני שונה לגמרי מהמושג "אלמנה" בפירוש הראשון (כגון בהבדל בין פרושו של האבודרהם שהבאנו לעיל לשאר הראשונים), ולכן נוצר שוני כ"כ גדול בפירוש דברי הגמ'. אך א"כ קשה, כיצד הב"י לא טורח לפרש ולבאר כיצד מתפרשת השיטה השניה, ומדוע היא שונה כ"כ, וכמעט הפוכה מהשיטה הראשונה?
אך אם נפרש שהב"י הבין שכל הפירושים נאמרו על א"י, והברכה היא רק בא"י, א"כ הפער בין הפירושים אינו גדול כ"כ. דבאמת הברכה היא על הגאולה, אלא שלפירוש הראשון הכוונה לגאולה השלמה, ולכן הברכה היא על הרואה את ביהמ"ק בבניינו. [אך זה דחוק, כי מלבד דברי רש"י שמזכיר את עניין המקדש ("כגון בישוב בית שני") אין לזה זכר בדברי הגמ']. ולפירוש השני הכוונה ל"בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן", אך כשהם בנויים בא"י לאחר הגלות, וזה זמן של תחילת הגאולה, כי בלא זה "לא היה שייך לקרותן בשם אלמנה" (ב"י שם). ולפרוש השלישי הכוונה ג"כ לבתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן, אך רק "בזמן הבית", כי אז זו הגאולה השלמה, ולפני כן אין לברך. וא"כ מחלוקתם היא, האם ברכה זו נוהגת על מצב של 'אתחלתא דגאולה' או על מצב של גאולה שלמה.
ומכיוון שהשו"ע סתם דבריו וכתב את שיטת רש"י בלא ביאור, ז"ל: "הרואה בתי ישראל בישובן, כגון בישוב בית שני, אומר בא"ה אמ"ה מציב גבול אלמנה. הרואה בחורבנן אומר ברוך דיין האמת". וידוע לנו הכלל שמרן השו"ע לא פסק הלכות שיינהגו לעת"ל אלא רק הלכות שנהגו בזה"ז, כהטור, א"כ הפירוש הראשון (ראיית המקדש) והפירוש השלישי ("בתי ישראל מיושבים בתוקף ובגבורה" בתנאי שיהיו "בא"י ובזמן הבית") נדחים, כי לא יתכן שהשו"ע יפסוק הלכה על מצב של העת"ל. ועל כרחך צריך לפרש את פירושו השני של הב"י, שאף הב"י העדיף אותו וכינהו "ויותר נראה לומר".
ואם כן, השו"ע פסק לברך על בתי "עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן" לאחר הגלות. וא"כ ודאי שכשרואה בתי עשירים בתוקפן ובגבורתן בא"י בזמן הזה, ובפרט בישובים חדשים שנגאלו זה עתה מידיים זרות, שיכול וראוי לברך ברכה זו בשם ובמלכות.
וזהו פסק השו"ע, שהסכים עימו הרמ"א. ולכן צודק הרצי"ה שאפשר לברך בזה"ז בלא שום חשש. שהרי אפי' אם תמצא לומר שהב"י התכוון שאפשר לברך גם בחו"ל, אך זה גם בחו"ל, ולא רק בחו"ל, א"כ אף בא"י אפשר לברך. ואם כמו שפירשנו, שעל כרחך מרן השו"ע דיבר רק בא"י, וכן נראה יותר בפשט דבריו (ובפשט דברי הרמב"ם עפ"י רבינו מנוח שהובא לעיל), א"כ בא"י ודאי שיכול לברך בשם ומלכות, ואין לחשוש למידי.
כעת נראה לי להוסיף, שאפשר להבין בפסק השו"ע גם את פירושו השלישי של הב"י, אלא שצריך לבארו בהבנה חדשה, ואז יובן כיצד השו"ע פסק אותו להלכה, וכיצד זה נוהג אף בזה"ז.
עד כה הבנו בפרוש השלישי שמה שכתב הב"י שבתי ישראל בישובן פירושו "שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה", ו"אין מברכים עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית", שהכוונה שתוקף ברכה זו שייכת רק בא"י ובזמן שהמקדש בנוי.
אך אפשרי לבאר ש"ובזמן הבית" אין הכוונה למקדש שבנוי, אלא הכוונה "לזמן הבית" לעומת "זמן החורבן". שהרי יכול להיות מצב בו "בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן" בגלות או אפי' בא"י, אך יש בו שלטון זר השולט בארץ, וזהו עדיין זמן חורבן. לעומת זאת, יש מצב שעמ"י חוזר לארצו מהגלות, ומתחיל לבנות בו בתים ואף לקנות בו שדות. ואז כוונת הב"י לדבריו "ובזמן הבית", שכמו שהיישוב היהודי כיום מכונה "ימי הבית השלישי", למרות שאין מקדש, כי זה לאחר גלות בית שני, ועמ"י מתבסס בארצו, ובסופו בטוחים אנו, שאף ייבנה בו המקדש בב"א. ולכן אף קודם בניין הבית, מכונה זמן זה "זמן הבית", כמו שזמן כניסת ישראל לארץ בימי יהושע, מכונה "זמן הבית הראשון", כולל השנים שקדמו לבניין המקדש.
עוד אפשר לתרץ, שהפירוש השלישי רק בא להוציא מהפירוש השני, שהפירוש השני של הב"י טען שמזמן שאחרי החורבן אפשרי לברך על "בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן", גם אם אלו היו בתים שהיו קיימים עוד מימי הבית השני, או יישוב ששרד מימי הבית השני והיה בו רצף של יישוב יהודי, גם אם הבתים התחדשו. לעומת זאת, בפירוש השלישי הצריך הב"י כפי שהגדיר המהרש"ל (שהב"ח טען שזה כדעת הב"י בפירוש השלישי) שיהיו "בתי ישראל כשהן בישוביהם אחר ימי אלמנות בתוקפן", וזה שייך רק בבתי עשירים שנבנו לאחר שהיישוב נחרב. ומצב זה היה שייך גם בזמן השו"ע. לדוגמא: הישוב היהודי בטבריה, שהתחדש בזמן מרן השו"ע, לאחר שנחרב קודם לכן. ועל בתי עשירים "שיושבים בתוקף ובגבורה" לאחר שנחרבו וקמו מחדש בא"י, שייך לברך, כי גם הם נחשבים ל"זמן הבית" (כי יהודים חוזרים להתיישב בא"י לאחר גלות שניה), לעומת "זמן החורבן", למרות שעדיין לא חזר שלטון ישראל.
עוד אפשר לתרץ, שהשו"ע התכוון כהפירוש השלישי, שכשיש בתים בא"י ה"המיושבים בתוקף ובגבורה", הכוונה היא למצב שיש שלטון יהודי באותם מקומות, ורק אז אפשרי לברך מציב גבול אלמנה. אמנם בזמן מרן השו"ע עדיין לא היה אפשר לברך ברכה זו, כי בתקופתו לא היה שלטון ישראל, אעפ"כ לא קשה כיצד השו"ע כתב הלכה זו שלא נהגה בימיו, כי מרן השו"ע כתב זאת בגלל הסיפא שבדבריו, שכשאין מצב זה, ורואה בתי ישראל בחורבנן מברך דיין האמת, ומציאות זו ודאי הייתה קיימת בתקופתו. אך בדורנו, שנבנו בתים מחדש "אחר ימי אלמנותם בתוקפן", וחזר שלטון ישראל, זה נקרא "זמן הבית", למרות שעדיין לא נבנה המקדש.
ואם ישאל השואל, אם כוונת הב"י היא אף לזמן שיש שלטון ישראל (גם בלא מקדש בנוי), א"כ מדוע כתב הב"י (בהבנת רש"י בפירושו השלישי) "כגון בא"י ובזמן הבית" ולא "בזמן שלטון ישראל"? נראה ליישב, כי כשרש"י כתב "כגון יישוב בית שני" כוונתו היתה כשיחזרו ישראל מגלות בית שני ויבנו את א"י והמקדש. ורש"י לא ראה מציאות לנגד עיניו שיהיה שלטון ישראל בלא מקדש בנוי. ואכן בבית שני היה מקדש בלא שלטון (עד ימי החשמונאים), אך לא היה שלטון יהודי בלא מקדש. ולכן כתב הב"י בביאור רש"י "בא"י ובזמן הבית". ולפי זה, בניין הבית הוא סימן ולא סיבה. אך בדורנו שבחסדי ד' חזרנו לנחלת אבותינו, וישובים נבנו "אחר ימי אלמנותן בתקפן", ויש שלטון יהודי במקומות אלו, אף השו"ע יודה שאפשרי לברך, אלא שהם (רש"י ובעקבותיו הב"י) לא העלו בדעתם שלטון יהודי בלא מקדש.
וסברה זו מוכחת מדברי רש"י במסכת ר"ה (דף י"ח ע"ב) ששם הגמ' חילקה בין ימי שלום לבין ימי גזירת שמד. ובתחילה כתב רש"י מהו הגדרת ימי שלום "שאין יד הגויים תקיפה על ישראל" (ד"ה שיש שלום). ומשמע שאם יד ישראל תקיפה כבימינו, אף שאין המקדש בנוי, מיקרי שלום. והגמ' קבעה שבימי שלום קובעים יו"ט ובימי גזירת שמד קובעים צום. ולעומת זאת, בהמשך דברי הגמ' "הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין ביהמ"ק" (שם י"ח ע"ב) ביאר רש"י (שם ד"ה דתלינהו בבנין) "דע"י החורבן הוקבעו לצום ועל ידי בניין הוקבעו ליו"ט שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה: האבכה בחודש החמישי וכו'". וא"כ יש סתירה בדברי רש"י, שבתחילה כתב שהכל תלוי בשלשון - אם יד ישראל תקיפה אז יהיה יו"ט, ואם יד הגויים תקיפה אז יהיה צום. ובהמשך תלה את הצום בחורבן המקדש ואת היו"ט בבניין המקדש, וכיצד אפשר ליישב בין שני פירושים אלו?
ועל כרחך צריך ליישב, שרש"י לא ראה לנגד עיניו מצב שיד ישראל תקיפה בלא בניין המקדש בנוי, שהרי בבית שני בנו קודם את המקדש ורק לאחר מכן חזרה מלכות ישראל בימי החשמונאים, ולכן היה פשוט לרש"י שכשתהיה יד ישראל תקיפה יהיה ג"כ בנוי המקדש.
אך מצד האמת, אין זה הכרחי, ואה"נ אם יהיה מצב שיד ישראל תקיפה והמקדש לא יהיה בנוי, גם זה ייחשב לימי שלום, שזה ההיפך מימי תענית (ולא קשה על ימינו שצמים, כי השו"ע פסק כהרמב"ן שהגדרת 'שלום' תלויה בבניין המקדש, ובמקום אחר הארכנו בעניין).
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, אף אצלנו, הב"י לא ראה לנגד עיניו מצב "שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בא"י", אא"כ זה "ובזמן הבית", כלומר שהמקדש בנוי. אך אה"נ, אם יהיה מצב כזה "שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בא"י", כבימינו אנו, שחזר שלטון ישראל למקומות מושבותיהם, ויד ישראל תקיפה, פשיטא שיהיה אפשר לברך בשם ומלכות, כי הברכה היא על "בתי ישראל ביישובן ולא על המקדש".
זאת ועוד, רש"י שאותו ציטט השו"ע כתב "כגון בישוב בית שני" ולא כתב כגון בבניין המקדש, משמע שהעיקר הוא "יישוב הבתים", כפי שכתב הב"י "שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה".
ויותר מכך, אם השו"ע התכוון שבנין המקדש הוא תנאי הכרחי לברכה, א"כ מדוע כתב "כגון ביישוב בית שני"? והרי "כגון" זה דוגמא, ומה יכול להיות בנוסף לבניין המקדש?
אך לפי פירושנו אתי שפיר, שאכן המקדש בנוי, זו דוגמא לזמן "שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה", אך אה"נ יכולות להיות עוד דוגמאות למעין זה גם בלא בניין המקדש, כבימינו. אלא שזמן זה חייב להיות "אחר ימי אלמנות בתוקפן", וזו הכוונה ל"זמן הבית", לא לבניין הבית אלא "לזמן הבית", כלומר לזמן חזרת ישראל לארצו בתוקף (שלטון) לאחר חורבן בית שני, שאז מתחיל "זמן הבית השלישי".
וסברה זו, שלא ראתה לנגד עיניה זמן שישראל תקיפים בגבורה ועדיין אין המקדש בנוי, ולכן קישרו בין "בתי ישראל בתוקף ובגבורה" לבין בניין המקדש, מצאנו בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו דברי סופרים (סי' ט"ו) בהגדרתו את מצוות יישוב א"י. ז"ל: "מצוות ישיבת ארץ ישראל, נראה לי עיקר כהמגלת אסתר בספר המצוות (סוף מצוות עשין מצות עשה ד), דהוא בזמן שבית המקדש קיים, וכלשון הכתוב 'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא, לא). וגם איך נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה, כדרך שאמרו בבראשית רבה (פד, ג) מפרש 'וישב יעקב' – ביקש לישב בשלוה, והיינו שהם אדוני הארץ. ולשון הכתוב 'בני שעיר החורי יושבי הארץ', שהקשו בשבת (פא, א) אטו כולי עלמא יושבי רקיע, פשטי דקרא רצונו לומר אדוני הארץ קודם שבא עשו. וכדרך שאמרו בבראשית רבה (נח, ז) על פסוק 'ועפרון ישב', דאותו היום נתמנה ארכיסטריקטס, שזה נקרא ישיבה, כשהוא אדון ויושב בראש. ובשבת (לג, א) בעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב וכו', הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה וכו', ואח"כ אמר בעוון וכו' גלות בא וכו' עיין שם. ואמאי לא אמר גם תחלה אשפיכות דמים – גלות, דהא דריש אינכם יושבים בה. על כרחך דההיא אישיבה דוקא, כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש אע"פ שלא גלו (כולם) ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בחוץ לארץ, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים וישבתם" עכ"ל.
הרי מפורש שהבין ר' צדוק, שבשביל קיום מצוות ישוב א"י, צריך שיהיה שלטון וממשלה על הארץ, דרק בדרך זו נקרא "ישיבה בשלווה" "והיינו שהם אדוני הארץ". אלא שר' צדוק לא תיאר מצב כזה, אא"כ יהיה ביהמ"ק בנוי. ולכן כתב שמצוות ישוב הארץ היא "כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שביהמ"ק קיים". הוי אומר, המקדש הוא לא סיבה ותנאי למצוות ישוב הארץ, אלא הוא סימן, כי מן הסתם, כשייבנה המקדש, נשלוט בארץ ונהיה אדוני הארץ. ור' צדוק בא לשלול שכל עוד ישבו יהודים בארץ וחיו בה "גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם". ולכן בכה"ג לא מקיים את מצוות "וישבתם בה".
אך ברור שאם היה ר' צדוק חי בימינו, ונוכח לדעת, שאנו אדוני הארץ, ויש ריבונות יהודית בארץ וצבא השומר על יושבי הארץ, מפני השונאים [ובימינו הריבונות היהודית איתנה יותר מימי הבית השני (שיחות הרצי"ה ויקרא עמ' 288)] היה מודה שבכה"ג מתקיימת מצוות ישוב הארץ, אף שהמקדש עדיין לא בנוי לצערנו, כי מתקיים התנאי של "ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה".
ועפי"ז אפשר לומר דה"ה בענייננו. כשהסביר הב"י את דעת רש"י שהגדיר "הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה", וכתב רש"י (שם ד"ה ברוך מציב גבול אלמנה) כגון בישוב בית שני. וכתב (הב"י) "שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה בקצת מקומות אין מברכים עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית", אין הכוונה שבית המקדש בנוי – זהו תנאי לברכה, דא"כ קשה על רש"י בעצמו, מדוע כתב "כגון ביישוב בית שני", היה צריך לכתוב "ובתנאי שהמקדש בנוי כמו ימי בית שני". ולכן ברור שזו רק דוגמא, ובדר"כ כשהיה הבית בנוי, היו ישראל מיושבים בתוקף ובגבורה. אך אה"נ גם אם המקדש לא יהיה בנוי, אך תהיה ריבונות יהודית בא"י, ויישבו שם ישראל בתוקף ובגבורה, יברכו מציב גבול אלמנה בשם ומלכות.
ואכן אף העולת תמיד שהביאו הכף החיים (שם) בהסבר מדוע לא לברך בזמנו כתב ז"ל "כגון בישוב בית שני – פירש לאפוקי אם רואה האידנא באיזה מקום שישראל מיושבים בתוקפם ובגבורתם דאינו מברך. ומ"ש מברך ברוך מציב גבול אלמנה היינו דווקא בא"י ובזמן הבית, אבל בחו"ל אפי' בזה"ז לא היה מברך. ונ"מ בזה דבמהרה יבנה בית המקדש ויהיה ישראל מיושבים בא"י, דיהא חייב לברך ברוך מציב גבול אלמנה" עכ"ל. הרי מפורש הבין שהמצב שישראל יהיו מיושבים "בתוקפם ובגבורתם" אינו שייך אלא לזמן ש"ייבנה בית המקדש", ולא חזה לנגד עיניו מצב זה גם בלא מקדש, כבזמננו וכנ"ל.
ועוד, שהרי רש"י כתב "כגון בישוב בית שני" ולא כתב בזמן בית שני", וא"כ העיקר הוא "הישוב", והדוגמא של "ישוב בית שני" היא דוגמא של חזרת ישראל לגבולם ולישיבתם בתוקף בארצם. וכשישראל ישבו בארץ בהשפלה, כגון שלא יכלו לרכוש קרקעות לחקלאות וכדו', אז לא בירכו מציב גבול אלמנה, כי לא הייתה ישיבתם מבוססת ולא היתה נחמה בישיבה זו.
הדרינן לדוכתא. את דברי השו"ע אפשר לבאר בב' פירושים - או כפרושו השני של הב"י בדעת רש"י או כפרושו השלישי של הב"י בדעת רש"י. לדעת הפירוש השני (שאותו כתב הב"י בלשון "ויותר נראה לומר") לחיוב ברכה זו, לא חייבים שלטון יהודי דווקא, וכ"ישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע" ויש "בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן" מברכים ברכת מציב גבול אלמנה, גם בלא שלטון ישראל. וכמו בתקופת מרן הבית יוסף, שחזרו מגלות ספרד ויישבו את העיר צפת, וכשהשלטונות לא הציקו להם, יכולה הייתה להיחשב התיישבותם ש"מיושבים בתוקף ובגבורה", ולכן יש לברך.
ואפשר להבין כפירוש השלישי, שלא מספיק "בתי ישראל בתוקפן וגבורתם", אלא צריך בנוסף שלטון ישראל במקום. ואף שאין מקדש בנוי, זמן זה יכול להיחשב ל"זמן הבית", כי זה זמן של חזרת ישראל מגלות בית שני, ומתקופה זו מתחיל "זמן הבית השלישי".
אך בין כך ובין כך יוצא, בין אם נסבור כפירוש השני, בין אם נסבור כפירוש השלישי, בזה"ז עפ"י השו"ע, יש לברך בשם ומלכות.
ויותר נראית הסברה כנ"ל, שצריך שיהיה שלטון יהודי במקום, ואז זה נחשב ל"בתוקף ובגבורה" וכן "כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע".
ואם התנאי לברכה זו הוא דווקא בתים הבנויים במקום שיש שלטון ישראל, כפירוש השלישי, בכך מתיישב מדוע לא מצינו בכל מסע המושבות של מרן הראי"ה קוק זצ"ל עדות על ברכת מציב אלמנה, למרות שמצינו שמרן הראי"ה קוק דיבר ודרש על עניין זה, כדוגמת המושבה חדרה (עיין בספר אלה מסעי). וזאת, כי בזמנו עדיין לא היה שלטון ישראל על הארץ, וע"כ לא היו מיושבים "בתוקף ובגבורה", והוא חשש לפירוש השלישי של הב"י. משא"כ בתקופת רבנו הרצי"ה, שחזר שלטון ישראל על ארצנו, לכן ברך ברכה זו בשם ומלכות.
♦
יא. שיטת הלבוש – בתים שנבנו לאחר שנחרבו
הלבוש (או"ח סי' רכ"ד ס"י) כתב ז"ל: "הרואה בתי ישראל ביישובן, כלומר שכבר היו חרבין וחזרו ונתיישבו כגון בבית שני, אומר בא"ה אמ"ה מציב גבול אלמנה".א"כ לפי דבריו, אין ברכה זו נאמרת אלא רק על ישוב שחרב וחזר ונבנה, ודווקא על מציאות זו שייך המטבע "מציב גבול אלמנה", שמשמע שה"אלמנה" היא הישוב שחרב, וכשקם הישוב מחדש – ניצבה האלמנה מחדש.
משמע, שעל בתים חדשים בא"י אין מקום לברכה זו. וקשה מניין ללבוש חידוש זה, שמברכים דווקא במקום שחרב ושוב נבנה?
ונראה שהוא הבין זאת מדברי הב"י שכתב בפירושו השלישי "אין מברכים עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית". ועד כה הבנו שהמילים "אא"כ היו" מתייחסים לישראל, דהיינו שאין מברכים ברכה עם שם ומלכות אא"כ ישראל היו יושבים בארץ ובזמן הבית. אך אפשר להבין שהמילים "אא"כ היו" מתייחסות למקומות. וכך הוא מבאר את דברי הב"י: "ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות אין מברכים עליהם, אא"כ היו אותם מקומות כבר מיושבים בא"י בזמן הבית, ועכשיו הם מיושבים מחדש (כך ביאר ר' יעקב חלמיש הי"ו, הובא במאמרו של הרב מאיר בראלי הי"ו, ודפח"ח).
ואכן בגליון ישע שלנו (34 שבט תשס"ז עמ' 10) מספר חנן פורת ז"ל על ביקורו של הרב הראשי לישראל, הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, בכפר עציון, זמן קצר לאחר עלייתו של הכפר להיבנות מחדש, לאחר מלחמת ששת הימים בחודש תשרי תשכ"ח, ובתום הסיור נכנס לביהכנ"ס וברך בשם ומלכות.
וביאר הגרא"י אונטרמן, שיש מחלוקת פוסקים בדבר ברכה זו. ובדרך הפשט נראה שכוונתו של רש"י ("כגון בימי ישוב בית שני") בברכה זו "ליישוב שהיה וחרב וחזר ונבנה ולו מתאימה הברכה "מציב גבול אלמנה" כמו אלמנה ששבה ובנתה את ביתה מחדש. כוונת רש"י "בית שני" אינה לתקופה היסטורית של ימי בית שני אלא לבית שחרב ונבנה מחדש וזה הכוונה "בית שני" שנבנה שנית לאחר חורבנו".
וסיים הגרא"י אונטרמן את דבריו (שם): "אין מקום כמו כפר עציון, שחרב ונבנה מחדש, ואין מקום כמוהו שאלמנותיו ויתומיו שגורשו ממנו – שבו אליו לבנות את ביתם, ועל כן במקום זה לכל הדעות יש לברך ברכה זאת בשם ומלכות". ורבינו הרצי"ה קוק זצ"ל שיבח מאוד את הגרא"י אונטרמן שפרסם הלכה זו (חוברת ארבעים לבינה, עמ' 27).
ולקמן נביא את הנהגת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאף הוא חשש לדעת הלבוש, ולכן ברך בעצמו בשם ומלכות בביהכנ"ס חורבת ר"י החסיד שנבנה מחדש, לא ברך בשם ומלכות בביקורו בעיר מודיעין עלית (קרית ספר), למרות שנבנתה כעיר חדשה לתפארה. וכשנשאל מדוע, השיב, שרק מקום שהיה בנוי ונחרב ובונים אותו שוב מחדש, מברכים בשם ומלכות (עיין בספר בשובי לירושלים, עמ' פ"ז).
ונראה שהגאונים הנ"ל חששו למנהג שהביא המהרש"ל, שנהגו לברך דווקא בבתי כנסת, וכן חששו לדעת רש"י וכפירושו בב"י, ועפ"י מה שבארנו בב"י לעיל. הרי שברכה על ביהכנ"ס מפואר שנבנה במקום שהיה חרב, בתוספת ראיה של בתי ישראל שנבנו במקומות אלו שהיו רבים, חזי לאצטרופי לכל דעות אלו, ואפשר לברך ממ"נ. ואף אין זה סותר את המנהג שנהגו לברך על ביכנ"ס כשיטת הרי"ף.
♦
יב. מדוע אין לחשוש לסב"ל
ונראה להוסיף, שממ"נ אפשר לברך היום על בתי ישראל שנבנו בישובים חדשים, כשרואה גם את בית הכנסת בתפארתו, מהטעמים דלהלן:א. שמא הלכה כהרמב"ם שלא כתב "כגון בימי בית שני", וא"כ ברור שאין בניין המקדש תנאי לכך. ונראה שהרמב"ם התכוון לא"י דווקא, שזהו הפשט, וכפי שכתב רבינו מנוח והביאו הכס"מ והרב המגיד.
אבל אפי' אם יבוא מאן דהו ויסביר שלדעת הרמב"ם אפשר לברך בחו"ל, אך בפשט נראה, שגם בחו"ל אפשר לברך. א"כ כ"ש שאפשר לברך בא"י.
וכן הרא"ש בברכות (פרק ט' סי' י') כתב כן, ולא הוסיף "כגון בישוב בית שני". ואף בדברי חמודות (שם ס"ק ל"א) הבין שמדובר בא"י דווקא.
ב. אף שהרי"ף כתב בגירסתו הרואה בתי כנסת בישובן מברך, מ"מ בהגהות הב"ח (שם) הביא גירסאות אחרות ברי"ף, בהן היה כתוב "הרואה בתי ישראל בישובן". וא"כ, שמא גירסת הגהות הב"ח צודקת, ואז אפשר לברך על בתי ישראל בישובן כיום בא"י, כנ"ל בדעת הרמב"ם והרא"ש, ואין מחלוקת בינם לבין הרי"ף.
ג. השו"ע פסק שמברכים על בתי ישראל ביישובן כגון ביישוב בית שני. ומכיוון שהב"י כתב בדעת רש"י ש"יותר נראה לומר בבתי ישראל בישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע", ומדובר ב"בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן", וברכה זו שייכת מאז החורבן, א"כ נראה שהשו"ע התכוון לפרוש זה. ואף אם תאמר שפירוש זה כולל גם בתי ישראל בחו"ל, מה שלא נראה כלל מפשט הגמ', כי לא מופיע בגמ' שברכו בבבל דיין האמת על בית רב חנא בר חנילאי שחרב, אך ודאי שכולל גם בתים בא"י. וא"כ פשיטא שאפשר לברך גם בא"י. וכ"ש אם תאמר שהתכוון רק לא"י, וכן נראה יותר בפשט, כפי שהוכחנו לעיל.
ועוד, כיוון שהשו"ע פוסק הלכות לזה"ז ולא לעת"ל, א"כ נראה יותר שהוא התכוון לפירוש הנ"ל, ולא לפירוש שהכוונה לזמן הבית.
וגם לפירוש השלישי בב"י שדיבר על בתי ישראל ה"מיושבים בתוקף ובגבורה" ובתנאי ש"היו בא"י ובזמן הבית", הוכחנו לעיל שאפשר להסביר בכוונת הב"י, שאין הכוונה לזמן בניין ביהמ"ק כפשוטו, אלא או לזמן חזרת ישראל אחר ימי אלמנותן, או לתקופה שיש ריבונות יהודית בא"י. ושתי ההבנות האלה מתקיימות בזה"ז, וא"כ ממ"נ אפשר לברך בזה"ז.
ואף אם יבוא החושש ויסבור, שסוף סוף כתב הב"י בשם המהרש"ל שהמנהג היה לברך דווקא על בתי כנסיות, ואין לשנות מן המנהג, וכן יש לנו כלל שבמקום מנהג לא חיישינן לספק ברכות (עיין שו"ת תה"ד סי' ל"ד, מועד לכל חי סי' י' אות מ"ח שו"ת רב פעלים ח"ב סי' ז'). וכן כתב המ"ב (שם ס"ק י"ד) "וכן נהגו העולם שאין מברכין על שאר בתים, כ"א על ביהכנ"ס כשרואה אותה ביופיה ובתיקונה". והוסיף בשם הא"ר שאין חילוק בין א"י לחו"ל, ואפשר לברך בזה"ז.
א"כ אם יברך בבית כנסת מפואר בא"י, ביישוב חדש שהוקם לאחר ימי האלמנות, יוכל לברך בשם ומלכות כמעט לכל הדעות והשיטות. שהרי השו"ע והרמב"ם שכתבו "בתי ישראל" בישובן, אף בית כנסת כלול בזה, שהרי גם הוא בית כנסת של ישראל, וכלול במושג "בתי ישראל". ואף אם יחשוש מאן דהו ויחלק בין בתי ישראל שדרים בו עשירים לבין בתי כנסת מפוארים של הציבור, מ"מ לא כתוב שצריך לברך בתוך הבית, אלא כתוב "הרואה" בתי ישראל בישובן, אז אם ראה בתי ישראל בישובן, ובנוסף ראה ג"כ בית כנסת מפואר בישוב בא"י שנבנה אחר ימי אלמנות, ויכוון על שניהם לצאת ידי כל הדעות, לכו"ע יוכל לברך בשם ומלכות בלא שום פקפוק.
אלא שהמ"ב סיים את דבריו "ובפמ"ג מצדד דבזה"ז טוב לברך ברוך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות". ולכאורה זו מסקנת המ"ב, שפוסקים בד"כ כמו הדעה בתרא שהביא. והמעיין בפמ"ג (באשל אברהם שם ס"ק ח') יראה שכתב "פי' הב"י דווקא בזמן שביהמ"ק קיים וכן כתב מהרש"א בחידושי אגדות שעתה בגלות לא שייך זה" יע"ש. ולכאורה אם חוששים לדעת הפמ"ג, א"כ משום סב"ל היה צריך להיות הדין שאין מברכים בזה"ז, שמא הלכה כרש"י, שהתכוון דווקא לזמן "שבית המקדש קיים".
אלא שנראה לומר, שמלבד שרוב ככול הראשונים לא ס"ל הכי, וכפי שהוכחנו לעיל, וכן רוב האחרונים, עוד נראה לומר, שהפמ"ג יכול להסכים לדברינו. שהרי לחיזוק דבריו הביא את חידושי המהרש"א, והמעיין בחידושי אגדות המהרש"א על גמ' (שם) ז"ל: "פרש"י כגון בישוב בית שני עכ"ל. דקדק לפרש כן הכא משום דחורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה כמ"ש היתה כאלמנה וכשנגאלו בבנין בית שני מקרי מציב גבול אלמנה דהיינו בנין ביהמ"ק, ולאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישובן כיוון דביהמ"ק חרב, לא שייך מציב גבול אלמנה, אבל בית גאים ודאי דשייך השתא וק"ל" עכ"ל. הרי מפורש שהמהרש"א רצה להוציא את זמנו מהדעה הסוברת לברך בשם ומלכות ("ולאפוקי בגלות השתא"), וס"ל שאין שייך לקרוא לזמן זה בתי ישראל בישובן, כיוון שביהמ"ק חרב.
ונראה לומר, שהמהרש"א, כר' צדוק הכהן מלובלין, לא ראה לנגד עיניו מצב שישראל חוזרין לאדמתן ויש בתים בתוקף ובגבורה גם בלא המקדש, שהרי בבית שני קדם המקדש להרחבת בתי ישראל. ולכן מבחינתו זה היינו הך, כלומר מצב זה, שנוכל לברך על בתי ישראל בישובן, יקרה רק כשיבנה המקדש. אך אה"נ אם יהיה מצב זה גם בלא מקדש אין זה מצב של גלות. ועיקר דבריו היה להוציא מדעת הסוברים, לברך בזמנו בגלות בשם ומלכות, וכדבריו "לאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישובן".
אך בימינו, מבחינה כלכלית ובניין הארץ אנחנו במצב הרבה יותר טוב מימי בית שני, ומכיוון שלא העלה המהרש"א על דעתו זמן כזמננו, שיש ישובים רבים בתוקף וגבורה וללא מקדש, לכן תלה זאת במקדש, אך אין זה הכרח.
ולכן הפמ"ג שכתב "וכן כתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שעתה בגלות לו שייך זה" – עיקר כוונתו לומר, שכעת, בזמנו של הפמ"ג, בגלות, לא שייך לברך בשם ומלכות. אך על זמננו, שלא תיאר ישוב יהודי כ"כ מבוסס בלא מקדש, שמא היה מסכים שאפשר לברך.
וכן מה שכתב הפמ"ג (במשבצות זהב שם ס"ק ב') שם ז"ל: "ועיין ב"י דמ"ש רש"י בית שני דווקא בא"י ובית המקדש קיים אז מברכים על בתי עשירים, יע"ש", וא"כ אין לברך ברכה זו אלא בלא שם ומלכות, וכן על בתי כנסיות ביופיין ברוך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות".
אף הכא, נראה שעיקר כוונתו היא לשלול ברכה עם שם ומלכות בחו"ל בזמנו. אך אם היו בא"י בתי עשירים בתוקף ובגבורה בלא מקדש, שמא היה מסכים לברך בגלל רוב הראשונים שלא התנו זאת בבנין המקדש. ואף רש"י שכתב "כגון בישוב בית שני", אין הכרח להבין כהבנה זו שצריך מקדש בנוי, ואפשר להבין כשאר ההבנות בב"י. ולפי דברינו הנ"ל, אף בב"י עצמו אין הכרח לומר שכך הבין.
ונראה שלזה התכוון רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל כשכתב (בהערות לעולת ראיה לסדר התפילה ס"ק ק') "ועיין פמ"ג שעיקרה על ברכה זו היא בא"י, עפ"י המבואר מדברי רש"י, וחוץ ממנה הוא ספק, ואינה בשם ומלכות".
והקשה ידידי הרב מאיר בראלי הי"ו, והרי הפמ"ג כתב "בא"י וביהמ"ק קיים", וא"כ כיצד הרצי"ה התעלם מדבריו שבניין המקדש הוא לעכובא, ובלא בהמ"ק בנוי א"א לברך? וכיצד מביא הרצי"ה את הפמ"ג לתנא דמסייע לדבריו שאפשר לברך בזה"ז?
לאחר זמן ראיתי שאף מו"ר הרב צבי טאו שליט"א הקשה קושיה זו, בהערותיו בכתב ידו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכ"ב סי' ק') בדברי הרצי"ה שכתב "ועי' בפמ"ג שעיקרה של ברכה זו הוא בא"י, עפ"י המבואר מד' רש"י, וחוץ ממנה הוא ספק ואינה בשם ומלכות" הוסיף: "צ"ע ע"ש בפמ"ג" (הובא בספר פסקי רבנו הרצי"ה לרב שלמה אבינר ח"א עמ' 140).
ולפי הסברנו, צודק הרצי"ה. שעיקר דברי הפמ"ג היה לשלול ברכה בשם ומלכות בחו"ל, ומכיוון שבדעה השניה בב"י בביאור דברי רש"י, היה אפשר להבין, שנוהגת ברכה זו גם בחו"ל, לכן כתב שמא ההבנה ברש"י היא כהדעה השלישית, ששם א"י זה לעיכובא וכן "בנין הבית". אך לא נחית לדקדק מה יהיה הדין בזמננו בא"י, כשיש ריבונות יהודית ובתים בנויים לתפארה ובתי כנסיות מפוארים, בלא מקדש בנוי, כי עיקר דבריו היה לשלול ברכה עם שם ומלכות בגלות. ולזה כיוונו דברי הרצי"ה בהסבר הפמ"ג (שם) "וחוץ ממנה (חוץ מא"י. י.ו.) הוא ספק ואינה בשם ומלכות".
ואכן גם בשעה"צ כך משמע. כי כשסיים המ"ב (שם) בדברי הפמ"ג, כתב בשעה"צ (שם ס"ק י"ב) "מפני שחשש לדעת רש"י" ולא פרט מהי דעת רש"י, כי העיקר שהכוונה לא"י ולא לגלות, ודו"ק.
אך בין כך ובין כך, גם אם נבין שהפמ"ג דקדק שכשאין מקדש אין לברך בשם ומלכות, ברור שאין זו כוונת השו"ע, וכפי שהוכחנו לעיל. ומכיוון שלדעת רובם ככולם של הראשונים, אפשר לברך בזה"ז בא"י, כשרואה בתי ישראל ובתי כנסיות מפוארים, נראה שאין לחשוש לדעה יחידאית שאולי אפשר להבינה בדעת רש"י, אך אין הכרח להבין כן בדעתו. ובפרט שיש לנו כלל הלכתי, שסב"ל במקום מנהג לא אמרינן, וכבר כתב המהרש"ל, והביאו הב"ח, שהמנהג לברך על בתי כנסת מפוארים. ואם אפי' על בתי כנסת בחו"ל היה המנהג לברך, כ"ש על בתי כנסת בא"י שאפשר לברך בלא שום פקפוק.
♦
יג. מעשה רב
ואכן ראינו 'מעשה רב' של גדולי ישראל שברכו ברכה זו בשם ומלכות בא"י.בספר שרי התורה (יצחק אלפסי עמ' 347) מובא שהרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, בירך בשם ומלכות על ראיית פתח תקווה שנבנתה לאחר היציאה מהחומות. וכן מובא בספר שמואל בדורו (חייו ופעלו של הגר"ש סלנט, בעריכת יעקב רימון ויוסף זונדל וסרמן, הוצאת מסלול ת"א תשכ"א, עמ' ע"ב).
בשיחות הרצי"ה (ויקרא עמ' 291) מובא ש"מספרים על רבי מרדכי גימפל יפה זצ"ל, שאמרו לו שבישוב פלוני (יש אומרים שזה היה ראשון לציון) אין אנשים כ"כ שלמים בקיום מצוות אלא מתנהגים בחוצפא דעקבתא. אמר: לא אאמין עד שאראה בעצמי. סייר באותו מקום והגיב: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, ועכ"פ בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה".
בקובץ רישא דגלותא (דברי הספד על הגרי"ש אלישיב זצ"ל) מובא בשם הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, שכשחנכו את ביהכנ"ס החורבה בעיר העתיקה בירושלים, הגרי"ש ברך בשם ומלכות ברוך מציב גבול אלמנה. וכן מעיד הגר"י זילברשטיין (עיין ספר בשובי לירושלים לרב מרדכי צבי הלוי ציון הי"ו עמ' פ"ו). אך משמע שברך כן רק כי זה היה מקום שהיה בנוי ונחרב ונבנה שוב. ולכן על העיר מודיעין עלית (המכונה קרית ספר) לא ברך, עיי"ש.
וכן סבר הגר"א נבנצל שליט"א, ואף הוא ברך בשם ומלכות בביקורו הראשון בקבר רחל ובמערת המכפלה לאחר שחרורם במלחמת ששת הימים.
וכן נהג הגאון רבי אשר וייס שליט"א וברך בחוה"מ פסח תש"ע כאשר הגיע לביהכנ"ס חורבת רבי יהודה החסיד שנבנה מחדש.
בשנת תרצ"ה ביקר האדמו"ר מסוכטשוב בעיר בני ברק יע"א, ועמד ברחובה וברך מציב גבול אלמנה (מופיע במכתב ששלח שבתי וייס, חבר המועצה של ועד הקהילה בת"א, ליצחק גרשטנקורן, ממייסדי בני ברק וראש העיר הראשון. המכתב שמור בספריית בית אריאלה).
♦
יד. ביסוס דברי הרצי"ה
וא"כ 'אוקמי דינא' של רבנו מרן הרצי"ה קוק זצ"ל, שכיום ביישובים שנבנו מחדש, בחסדי ד' אשר עלינו, וכוללים בתוכם ביכנ"ס מפואר, הרואה אותם צריך לברך בשם ומלכות מציב גבול אלמנה בלא פקפוק. ואין לתאר את גודל ההודיה לד' בברכה זו.אלא שכדי לצאת ידי רוב הדעות, כתבנו שבכלל ראיית "בתי ישראל בישובן" יהיה כלול ג"כ בית כנסת מפואר, לצאת ידי דעת הרי"ף והמנהג שכתב המהרש"ל שנהגו לברך על בתי כנסיות.
אך לדעת רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל, כל הסיבה שנהגו לברך על בית כנסת מפואר כדעת הרי"ף נגד רוב כל הראשונים, זה היה דווקא בגלות, ששם ביכנ"ס הוא מעין "תשלומין לעיקר יישובם של ישראל שהוא בא"י". אך הרואה בתי ישראל בישובן בא"י – פשיטא שיכול לברך בשם ומלכות, כי הם עיקר הדין, וכשיש את העיקר לא צריך את התשלומין.
ומכיוון שהשו"ע לא פסק כגירסת הרי"ף אלא כגירסת רוב הראשונים, לא חשש רבנו הרצי"ה שצריך לראות דווקא בית כנסת, אלא בבתים ביישובן סגי. ואף אם יבוא מאן דהו לחשוש לשיטת הרי"ף ולטעון שיש לנהוג סב"ל נגד דעת מרן, כשיטת החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ט"ו), נבוא ונטען להגנת רבנו, דהכא איכא ספק ספקא לברך, דשמא הלכה כרובם של הראשונים שמברכים על בתי ישראל בישובן. ואף אם חוששים לדעת הרי"ף, שמא הלכה כהגהות הב"ח על הרי"ף שאף הרי"ף גורס "בתי ישראל", א"כ אפשר לברך על בתי ישראל.
ובטח ובטח לדעת בני אשכנז "היוצאים ביד רמ"א", ולא חששו לסב"ל, והיכן שפסק מרן השו"ע והרמ"א לברך – מברכים ולא חוששים לדעות אחרות, א"כ הרצי"ה עביד הכי ושפיר הוי.
כעת נראה לי לומר, שמכיוון שרבנו הרצי"ה נהג בכל הלכותיו כאביו מרן הראי"ה זצ"ל, יש לראות מה נהג בזה מרן הראי"ה. ועיינתי בספר 'ואלה מסעי' של הרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ, ובכל תיאורי מסעותיהם של הרבנים בכל המושבות החדשים בשומרון ובגליל (חורף שנת תרע"ד), ובראשם מרן הראי"ה קוק והגרי"ח זוננפלד זצ"ל, לא מופיע שם, ולו פעם אחת, שמרן הראי"ה ברך בשם ומלכות מציב גבול אלמנה, ורק מתואר שהוא דרש בעניין זה (של מציב גבול אלמנה) בחדרה. לכן נראה, שמרן הרב זצ"ל סבר שמה שכתב הב"י "דבתי ישראל ביישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע", הכוונה היא שצריך ריבונות יהודית במקום, וזו כוונת השו"ע בכתבו "כגון בימי בית שני" (וכפי שכתבנו לעיל). ולכן מרן הרב זצ"ל בזמנו לא ברך בשם ומלכות, כי עדיין לא זכו לכך. אך כשזכינו בחסדי ד' לשלטון יהודי ביישובים אלו, קמה וגם ניצבה גבול האלמנה, ולכן הרצי"ה הקפיד לברך בכה"ג בשם ומלכות.
ובספר גדול שימושה (הנהגות הרצי"ה לרב אברהם רמר זצ"ל) מובא, שפעם היתה הפגנה נגד המיסיון שאורגנה ע"י בחורים מהישיבה, וכתוצאה מכך הם נאסרו בבית האסורים בהר הכרמל, ורבנו הרצי"ה בא לבקרם בכלא, וכשנכנס לחדר האוכל אמר, שלמרות שביקורו במקום אינו מסיבות מרנינות, "אולם יש לזכור שגם בית סוהר הוא ביטוי לשלטון עמ"י על ארצו. והמשיך בלשון סוגיית הגמרא ברכות נח: 'הרואה בתי ישראל בישובן וכו' ברך בשם ומלכות: ברוך אתה וכו' מציב גבול אלמנה" (שם עמ' ל"ח, הוצאת טבת תשנ"ד).
הרי שסבר שהתנאי לקיום ברכה זו הוא "שלטון עמ"י על ארצו". ובגדלותו של רבנו הרצי"ה, שידע להתעלות ולהבין שגם שבנסיבות שהשלטון לא נוהג כדין, ועוצר בחורי ישיבה, המקנאים קינאת עמם תורתם וארצם, ומראה זה גורם לעצב רב, אעפ"כ רבנו ראה במבנה זה ביטוי לשלטון, ולא נמנע מלברך בשמחה ובשם ומלכות אפי' במקום זה.
מאידך גיסא, רואים אנו, שהרצי"ה ציטט את דברי הגמ' בשלמותה בעניין הברכה, ואז ברך בשם ומלכות. ולכאורה הוא נהג כן כדי למנוע חשש של ברכה לבטלה, כמובא בשדי חמד (אספת דינים מערכת ברכות סי' ס"ט בשם ספר מור ואהלות) שבכך אין חשש לאמירת שם שמים עיי"ש. ועיין בדברי המהדיר (גדול שמושה שם) שכתב שהרצי"ה נהג כן לרווחא דמלתא. ונראה להטעים את הדברים, ששם בבית האסורין, לא ברור לגמרי שיכול להיחשב כ'בתי ישראל בישובם' כי האסירים היושבים שם, יושבים בכפיה ולא ברצון, וכמו כן אין בראיית מקום זה שמחת הלב כ"כ כמו בבתים חדשים בישוב חדש.
ושמעתי מידידי ורעי, הרב נחמיה טאו הי"ו, שסיפר בשם אביו, מו"ר הרב צבי טאו שליט"א, שזוכר שרבנו הרצי"ה, באחת מביקוריו בהתיישבות החדשה בשומרון, לקח עמו גמ' מסכת ברכות, וכשהגיע למקום, פתח בדף נ"ח ע"ב וקרא את דברי הגמ' : "ת"ר הרואה בתי ישראל בישובן אומר בא"ה אמ"ה מציב גבול אלמנה", וקרא זאת בשם ומלכות. ולכאורה סיפור זה הוא תנא לסתור את המתואר בגאולת אור הצב"י (שם), וכן את דברי הרב בעצמו שהובא בשיחות הרצי"ה (שם) ששם טען ש'ספק ברכות הוי ספק באמונה', ולעומת זאת, מעובדה זו משמע, שאף הוא עצמו חשש לסב"ל ולכן קרא מתוך הגמרא?
ושאלתי את הרב יעקב לבנון שליט"א, כיצד יש ליישב את הסתירה בין דברי הרצי"ה המופיעים בשיחות (הובא לעיל) שיש לברך בשם ומלכות, ושם אמר זאת בהחלטיות, לבין התיאורים בהן הרצי"ה ציטט את הגמ' בברכות נח: ורק אז ברך? וענה לי שנראה לו לתרץ זאת בב' דרכים: א. כיוון שרבים לא הכירו דין זה ולא ברכו ברכה זו מעולם, לכן הרצי"ה ציטט את דברי הגמ' קודם ברכתו, כדי שמעשיו לא יהיו תמוהין ויובן לציבור מדוע הוא מברך (אך לא כי חשש לברכה לבטלה ופטר זאת עפ"י דברי השדי חמד). ב. ידועה הנהגת הגר"א המופיעה בתחילת ספר תולדות אדם (לאחיו רבי זלמן) שלפני כל קיום מצווה, היה נוהג להרהר בלבו את כל דברי הש"ס הנוגעים למצווה זו, ורק אז היה מברך. ונראה שהרצי"ה נהג כמנהג זה.
עוד נלע"ד לתרץ, דתלוי היכן היה וכיצד היו המבנים שעליהם ברך, וכן האם הייתה זו חניכת ישוב חדש כפשוטו. שאם היו שם בתים העשויים 'בחוזק ובגבורה', אפילו אם הורישו אותם מהגויים, או שהיה תחילת בניין ישוב חדש, עליהם ברך בשם ומלכות בלא שום פיקפוק, כפי שהוכחנו לעיל. לעומת זאת, כשהגיע לישוב חדש כאשר המבנים היו יבילים כקראוונים וכדו', ולא היו עשויים 'בחוזק ובגבורה', שם ברך רק ע"י קריאתו מתוך מסכת ברכות כנ"ל עפ"י השדי חמד ודו"ק.
ובכך יתיישבו מאורעות אחרים, בהם הרצי"ה כן ברך ברכה זו בשם ומלכות, בלא ציטוט דברי הגמ' הנ"ל, וגם כשלא היה ביכנ"ס מפואר במקום, כמתואר בספר גאולת אור הצב"י לרב יוסף בדיחי הי"ו (עמ' 256). וכן מופיע בשיחות הרב צבי יהודה (כרך א"י עמ' 142 הערה 1) שכשהגיע הרצי"ה לבקעת הירדן לאיזור גשר עבדאללה לאחר מלחמת ששת הימים, וכמאה מטרים משם ניצב בית המכס הישן, שאוייש ע"י חיילים ששמרו שם, וברך שם הרצי"ה בשם ומלכות. והסביר זאת הרצי"ה (שם עמ' 149-150) שלמרות שלא נבנה שם ישוב מחדש (בית הערבה), מ"מ "יש כאן בית מיושב ודירה מיושבת, ונוסף לכך יש כוח שליטה וכוח צבאי. בוודאי אין זה פוגע". והוסיף: "גם בעיר מתחלפים דיירים (ואעפ"כ מברכים על הרואה בתי ישראל בישובן. י.ו.) כך הוא הסדר של ישוב יהודי". ונראה שכוונתו היא שסדר התנחלות הארץ והורשתה, בנוי בכך שמתחילה הורישו בתים של האויב ויישבו אותם בחיילים ואח"כ באזרחים, ולאחר מכן ביססו את הישוב היהודי ובנו בתים חדשים. וכן כאשר ביקר הרצי"ה את ראשית היישוב המתחדש בעיר חברון ת"ו, ששכן אז במלון פארק, בירך בשם ומלכות. וכן בגרעין העלייה הראשון לאלון מורה (צמוד למחנה הצבאי בה"ד 3, הסמוך לכפר חווארה) ברך בשם ומלכות (משמיע ישועה עמ' 350, 371).
מכל הנ"ל רואים 'מעשה רב' מפורש, שרבנו הרצי"ה לא הצריך דווקא ביכנ"ס כדי לברך, אלא כל מבנה בישוב חדש תחת שלטון ישראל, ראה בו את החזרת והצבת גבול האלמנה, וע"כ חייב ברכה במקום זה שהייתה בה שמחת לב גדולה.
אמנם, במקום שהיה יכול לצאת ידי כל הדעות (כגון במקרה שהיה קיים ביכנ"ס מפואר במקום הישוב החדש) השתדל לברך בכניסה לבית הכנסת בישוב החדש, כמופיע בספר גאולת אור הצב"י (עמ' 258) שבמקום שאפשר, השתדל לקיים את המצווה בשלמותה לצאת ידי חובת דעת הרי"ף ג"כ, ובכך קיים את דברי הגמ' 'ירא שמים יוצא ידי שניהן' (ברכות דף ל"ט ע"ב).
ובדברים אלו למדנו, עד כמה צריך לדקדק במעשה רבו, ומדוע אי אפשר ללמוד מ'מעשה רב' בלא ידיעת הפרטים לאשורם.
טו. כל כמה זמן מברכים
מדברי הגמ' והשו"ע משמע שברכה זו היא ככל ברכות הראיה שנזכרו בש"ס, ולכאורה יש לברך ברכה זו כל שלושים יום, כדין כל ברכות הראיה שמברכים אחת לשלושים יום. וכפי שכתבו התוס' בברכות (דף נ"ד ע"א ד"ה הרואה) והרא"ש בברכות (פ"ח סי' א') וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רי"ח ס"ג וסי' רכ"ד סעיף י"ג).ואף רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל כתב דיון זה, האם לברך רק כשרואה בפעם הראשונה או כל שלושים יום (שיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 290). ובגאולת אור הצב"י (שם עמ' 258) מובא שהרצי"ה ברך כמה פעמים בנוה יעקב ובמבשרת ציון כשלא היה שם למעלה משלושים יום.
אך רוב העולם נוהג לברך רק בפעם הראשונה. ונראה להסביר, שמכיוון שאנו חיים בא"י ורואים בכל יום בתי ישראל ביישובן, א"כ לא עברו ל' יום מהראיה הקודמת, ודמי לרואה פני המלך בכל יום, שאינו מברך על ראייתו. משא"כ כשמגיע למקום חדש, שם יש התעוררות מחודשת.
ודבר זה דומה לגמ' בברכות (דף נ"ז ע"ב), בה נאמר: "הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". וכתבו התוס' (שם ד"ה הרואה) שיש לברך ברכה זו במקום שבונים ע"ז חדשה או שהועמדה שם מחדש, אבל לא על עבודת כוכבים הקבועה במקומה. ולמרות שהשו"ע (או"ח סי' רכ"ד ס"א) כתב שמברך עליה כל שלושים יום אם לא ראה אותה, הרמ"א חלק עליו וכתב "והאידנא אין מברכים זאת הברכה שהרי אנו מגודלים ביניהם ורואים אותו תמיד".
א"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אף בברכות החיוביות, כיוון שאנו חיים בא"י, ובכל מקום הוא בתי ישראל בישובן, אין שמחה אלא כאשר מגיע למקום חדש הנבנה מחדש, והרואה לא ראהו מעולם, וע"כ יש שמחה על הצבת גבול האלמנה.
וצריך לבאר, שברכה זו תלויה בשמחת הלב, ורבנו הרצי"ה היה כולו מלא שמחה והתפעלות בכל פעם מחדש, על שוב ד' שיבת ציון, ולכן פסק כהשו"ע, וברך בכל ביקור מחדש, אם עברו למעלה משלושים יום. אך רוב הציבור לא חש את אותה שמחה, וע"כ אינו מברך אלא כשרואה בפעם הראשונה בתי ישראל בישובם.
ואף הרואה כמה יישובים (שיש בהם בתי ישראל בישובן) ביום אחד, כיון שכל ישוב הרי הוא גורם לשמחה חדשה, א"כ יכול לברך על כל ישוב, אף אם הוא רואה את כולם באותו היום. ודמי לברכת רעמים וזיקים, שאם נתפזרו העבים מברך בכל פעם אפי' באותו היום (עיין שו"ע או"ח סי' רכ"ז ס"ב), כי בכל פעם הוא מברך על רעמים חדשים (מ"ב סי' רי"ח ס"ק י"ג). וא"כ ה"ה בנידון דידן, על כל ישוב חדש שרואהו, אפי' אם רואה כמה ישובים חדשים ביום אחד, מברך על כל אחד ואחד.
ויש להוסיף, שמו"ר הגר"א שפירא זצ"ל סבר, שברכה זו היא דווקא על ישובים חדשים. אך ערים גדולות וותיקות המיושבות עשרות בשנים, וכבר אין עליהן ערעור, אף אם רואה אותן לראשונה, אין לברך עליהן, כי כבר נשתכח מהן שם אלמנות.
טז. לסיכום
א. בגמ' בברכות (דף נ"ח ע"ב) מובא: הרואה בתי ישראל בישובן מברך ברוך מציב גבול אלמנה ובחורבנן מברך דיין האמת.ב. רש"י פירש "כגון בישוב בית שני". והב"י כתב שאפשר להבין ג' הבנות ברש"י:
א. הברכה היא על ביהמ"ק כשרואהו בנוי. ודחה זאת כי כתוב 'בתי ישראל'.
ב. הכוונה כשישראל מיושבים בלא שטן ובלא פגע רע כשהן בתוקפן ובגבורתן, ובפשט מדובר בא"י.
ג. אעפ"י שישראל מיושבים בתוקף ובגבורה, אין מברכים עליהם אא"כ היו בא"י ובזמן הבית.
ג. בגרסת הרי"ף מובא "הרואה בתי כנסיות בישובן מברך מציב גבול אלמנה". למרות שאף בזה נראה בפשט שמדובר על בתי כנסיות בא"י דווקא, אעפ"כ כתב המהרש"ל שנהגו לברך על בתי כנסיות בבניינן, אף בחו"ל.
ד. פשט הפסוק "מציב גבול אלמנה" הכוונה לא"י, שהיא האלמנה, שננטשה ע"י עמ"י שהוא במשל הבעל, וכשחוזרים ישראל ומתיישבים בארץ, הוצב גבול האלמנה, שחיכתה לבעלה ישראל, כאלמנה חיה.
ואף אם כוונת ה'אלמנה' היא על כנסת ישראל, והבעל במשל הוא רבש"ע, גם אז נראה יותר לומר, שגבולה מתייצב בא"י דווקא שהוא מקומה הטבעי.
אולם, האבודרהם ועוד פירשו, שהאלמנה היא כנסת ישראל, ואעפ"כ יש מקום לברך על כך בגלות, כי הכוונה היא, שהקב"ה לא עזב את עמו ישראל בגלות, והשאיר להם שם ושארית. ולכן יש מקום לברך אפי' על בתי ישראל בחו"ל.
ה. לסוברים שהמנהג לברך על בתי כנסיות בתפארתן אפי' בגלות (המהרש"ל), הסביר הרצי"ה שבתי כנסיות בגלות הרי הן כעין 'תשלומין' לא"י, ולכן אפשר לברך עליהן בגלות.
ו. השו"ע פסק לברך בשם ומלכות על בתי ישראל בישובן "כגון בימי בית שני", כרש"י. ונראה שהשו"ע התכוון לבתי ישראל בא"י לאחר גלותן של ישראל, כשהן בתוקפן ובגבורתן ומיושבים בלא שטן ובלא פגע רע. ואפשר שהתכוון למצב שיש שלטון ישראל באותו מקום, כבזמננו בחסדי ד' שעלינו.
ז. למרות שהב"י פירש פירוש בדעת רש"י שהברכה היא "בא"י ובזמן הבית", אין נראה שהכוונה לבניין ביהמ"ק כפשוטו, אלא לחידוש ההתיישבות לאחר חורבן בית שני, שמכונה 'ימי הבית השלישי' אף טרם בנייתו של הבית (כמו 'ימי בית ראשון').
אך גם אם התכוון לימי בנין המקדש כפשוטו, אעפ"כ, בשו"ע לא פסק כן, מכך שלא התנה זאת בפרוש בדבריו.
ח. לפי דעת בעל הלבושים, אין לברך ברכה זו אלא כשרואה ישוב שחרב וחזר ונבנה מחדש בא"י ובאותו המקום.
ט. מי שמגיע לישוב חדש בזה"ז, ורואה בו בתים חדשים מפוארים וכן בית כנסת מפואר, יכול לברך בשופי מציב גבול אלמנה בשם ומלכות ממ"נ: השו"ע פסק כן על בתי ישראל בישובן, ובפשט מדובר בא"י. ואפי' את"ל שדיבר על חו"ל, כ"ש בא"י שיכול לברך.
כיום, שיש שלטון ישראל במקום בחסדי ד' אשר עלינו, נראה שלכל הדעות יכול לברך. שהרי גם אם הלכה כהרי"ף, שאין לברך אלא ברואה בית כנסת בתפארתו, כיוון שראה בית כנסת באותו ישוב, יכול לברך. ואף את"ל שהרי"ף דיבר על חו"ל ג"כ, כדעת המהרש"ל, אך כ"ש שבא"י יכול לברך. והב"ח גרס בדברי הרי"ף "בתי ישראל". וא"כ פשיטא שיכול לברך.
י. וכן מצינו רבים מגדולי ישראל שברכו ברכה זו בשם ומלכות, ובפרט כשראו בתי כנסת ג"כ, כפי שכתב המהרש"ל שנהגו לברך על בתי כנסת, ובמקום מנהג לא חוששים לסב"ל.
יא. רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל הקפיד לברך ברכה זו בשם ומלכות על כל ישוב חדש בא"י. ואף על בתי אוייב שהורשנו אותם ומתגוררים בהם חיילים או אזרחים תחת שלטון ישראל. ובדברינו הוכחנו, שהנהגתו מבוססת על רוב הפוסקים בכלל, ועל דעת השו"ע בפרט.
יב. מרן הראי"ה קוק זצ"ל בזמנו במסע המושבות, שהגיעו לישובים חדשים שאף היה בהם ביכנ"ס, לא ברך מציב גבול אלמנה בשם ומלכות. ונראה שמרן הרב זצ"ל סבר שבדברי השו"ע "בתי ישראל בישובן כגון בישוב בית שני" הכוונה היא שהכרח הוא שיהיה שלטון ישראל, ובזמנו עוד לא זכה לכך.
יג. נהגו לברך ברכה זו רק בפעם הראשונה שרואה ישוב חדש בא"י ולא בכל שלושים יום. וכן נהגו לברך ברכה זו רק על ישוב חדש ולא בעיר ותיקה המיושבת עשרות בשנים וכבר נשתכח ממנה שם אלמנות (הגר"א שפירא זצ"ל).
וכשם שזכינו להצבת גבול האלמנה בחלקים גדולים בארצנו, בחסדי ד' אשר עלינו, כן נזכה להציב את גבול האלמנה בשאר מקומות ארצנו הקדושה, ונזכה לבניין המקדש במהרה בימינו אכי"ר.
♦ ♦ ♦