הערה על מאמרו של הרב דוד לוי "בעניין חידוש לאו דלפני עיור יתר על דין ערבות דסיני" (עמוד ס"ט)
בהקשר למאמרו של הרב דוד לוי שליט"א שהביא קושיית האחרונים מה נתחדש בלאו דלפנ"ע, שלא להכשיל חבירו באיסור, יותר מחיוב הערבות, ובסוף דבריו בתמצית הדברים, כותב "בהאי קושיא אלימתא שהציבו רבותינו האחרונים". והנה, יש לציין שלכאורה היישוב לזה הוא פשוט, ולכן לדידי יש לדון האם יש כאן קושיא כלל, ובוודאי שלא קושיא אלימתא, שהנה זה פשוט וברור לכו"ע שאיסור לפנ"ע כולל בתוכו שלא להכשיל את חבירו גם במכשול גשמי, כנתינת עצה רעה, ואדרבה זו פשטות האיסור, אלא שנלמד גם שלא להכשיל את חבירו מכשול רוחני. ואם כן להעמיד את השאלה על הפסוק למה הוצרך לשנות לאו זה בוודאי ל"ק, ומה שיל"ד זה על דברי הגמ' מנין שלא יושיט כוס של יין לנזיר, למה אומרים שזה מצד לפנ"ע ולא מצד ערבות, וגם זה ל"ק, שהרי חיוב לפנ"ע הוא בוודאי חיוב מפורש יותר מאשר המושג של ערבות, שכל יהודי אסור להכשיל חבירו מדין ערבות, וא"כ ל"מ הקושיא כלל. ולא עיינתי עתה בגוף דברי האחרונים שדנו בזה, ויש לומר שעיקר נידונם לא בא כקושיא, ובוודאי לא כקושיא אלימתא, אלא כנושא לנידון ובירור, האם אכן לקושטא דמילתא, נתחדש בדין לפני עיור אופנים שאין להכשיל באיסור, גם אופנים שאין ללמדם מחיוב ערבות.עוד הביא שם בדבריו שיש דעות באחרונים שכל שאין חיוב ערבות אין לפנ"ע, ושבנשים, לדעות שאין חיוב ערבות, ליכא לפנ"ע. והדבר כמובן קשה להיאמר, כי עלינו לזכור שאף שנלמד מלפני עיור גם נתינת מכשול רוחני, אבל פשטא דקרא קאי על נתינת מכשול גשמי, והכשלת חבירו באיסור נכלל בלפני עיור, כיון שגם מכשול רוחני מכשול הוא, וא"כ לא איכפ"ל שאין חיוב ערבות, אבל אסור להכשיל חבירו כיון שהוא גורם נזק לחבירו.
וידוע שדנו האחרונים באיסור הכשלת חבירו באיסור, אם שורש האיסור הוא איסור של "בין אדם למקום", שגורם שיהיה איסור בעולם, שזה וודאי נגד רצונו של הקב"ה, או ששורש האיסור הוא איסור של "בין אדם לחבירו", שגורם נזק לחבירו, בזה שעובר איסור. ויש רבות להאריך בזה, ופשטא דמילתא בוודאי ששורש האיסור הוא איסור של "בין אדם לחבירו", כיון שעיקר האיסור קאי על נתינת מכשול גשמי, ששם בוודאי שורש האיסור הוא "בין אדם לחבירו", וא"כ מהיכ"ת לחדש מהך קרא עניין נוסף של איסור של "בין אדם למקום". והסיבה היחידה מחמתה יש לדון שיש גדר גם של "בין אדם למקום" היא מחמת דין הגמ', שיש איסור להכשיל גם גוי באיסור, והרי כל חיובי בין אדם לחבירו לא נאמרו כלפי גויים, וכן לכאורה אין איסור להכשיל גוי במכשול גשמי, והרי אף לגזול גוי יש מ"ד שגזל גוי שרי, וא"כ וכי לגזול מגוי סכום מסוים יהיה מותר, ולהשיאו עיצה שאינה הוגנת שבה יפסיד אותו סכום יהיה אסור? וא"כ לכאו' ע"כ שנתחדש בעניין לפנ"ע גם עניין איסור של "בין אדם למקום", אבל גם לצד זה נראה שאין לומר שזה "רק" שורש של "בין אדם למקום" אלא "גם" שורש של "בין אדם למקום" וגם שורש של "בין אדם לחבירו". וע"כ גם כשאין ערבות אי"ז סיבה שלא יהיה איסור לפני עיור.
אהרון הכהן פרידמן
♦
תגובת המחבר
יישר כח להרב אהרן הכהן פרידמן שליט"א, כהן שדעתו יפה.א. ראשית כל, הבאנו בתוך הדברים חבל נביאים אחרונים שהתקשו בקושיא זו, החל מהגרי"פ וסייעתו, עד כדי שנדחקו בדחוקים קשים, כי לאו דלפנ"ע נאמר רק ביחס לגרים ולנשים, והגדיל לעשות הגאון האדר"ת בשו"ת מענה אליהו, שהלאו נאמר רק ביחס לנוכרים, דברים שהינם במושכל ראשון קשים לאומרן. ובודאי שלולי שראו קושיא זו כקושיא חמורה, לא היו דוחקים בזה כל כך.
ב. מה שנקט בפשטות, שעיקר לאו דלפנ"ע נאמר על לאו גשמי בהכשלת הסומא בדרכו. הרמב"ם וכל מוני המצוות, העמידו את לאו דלפני עיור בהכשלת דבר איסור ובהשאת עצה שאינה הוגנת, ולא בנתינת מכשול כפשוטו [ועיין בקרבן אהרן, הובא בהערות מהגרי"ש אלישיב זצ"ל (חולין ג, א), שדקדק זאת מלשון הכתובים שבהכרח אין מדובר על מכשול גשמי, עיי"ש].
והא לך לשון הרמב"ם (פי"ב מרוצח הי"ד): "...וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול, הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו".
ג. יתר על כן, ישנם כמה מרבותינו האחרונים שנוקטים דאין כל איסור להכשיל עיור במכשול גשמי, ואמרינן בזה מקרא יוצא מידי פשוטו. עיין במנחת חינוך (רלב, ד), משך חכמה (ויקרא יט, ד), קובץ שיעורים (ב"ב אות עז). ויתכן שמי שנותן מכשול ממש לפני עיור אינו עובר על האיסור.
ד. במה שחקר, האם לפנ"ע זהו לאו של בנ"א לחבירו או בנ"א למקום, יש לציין שלפי דברי הרב מפוניבז' (חידושי הגאון מפוניבז' - בענין לפנ"ע), שנוקט דלאו דלפנ"ע אינו לאו כללי, אלא הינו מפרטי כל לאו ולאו, והמכשיל הינו חלק מעבירת המוכשל, ליכא למימר שזהו בנ"א לחבירו, אלא מדובר בחלק מפרטי העבירה שמכשיל בה את הזולת. ויש לדון לדברי היד מלאכי (הבאנו את דבריו במאמרינו), שאף אדם שניסה להכשיל את חבירו ולא צלחה מזימתו בידו, מכל מקום עובר הוא בלאו דלפנ"ע (ודלא כהפרי יצחק), ובזה יש לדון, דיתכן שלפנ"ע הינו לאו דבנ"א למקום לכך עובר הוא בלאו, הגם שחבירו לא נכשל בפועל, אולם אם לפנ"ע זהו איסור של בנ"א לחבירו, יש לדון האם במקום שחבירו לא נכשל יעבור הוא בלאו דבנ"א לחבירו, כאשר הזולת לא נפגע מכוחו, וצ"ע.
ויהי רצון שיקויים בנו נבואתו של ירמיהו הנביא (פרק לא פס' ז') כאשר מצא חן במדבר הלוך להרגיעו ישראל, "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, בם עור ופסח הרה וילדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה".
בברכת התורה
דוד לוי
♦