ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, ב"ב
שכירות שדות בא"י לנכרים
א. שדות מחברים לקרקע יותר מבתים
מתני' עבודה זרה (כ:): "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות. ובחו"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות. ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו".בפשיטות היינו אומרים, ששכירות היא גם בכלל לא תחנם, אלא שבתים אינן כשדות, שבבתים יש פחות קביעות בקרקע, שאינם יונקים מהקרקע כשדות, ולכן יש חילוק בין בתים לשדות. וכן סוריא אינה ממש כא"י, שהרי שמה סוריא ולא ארץ ישראל, אבל אינה כחו"ל לגמרי. ובחו"ל במקום ישוב ישראל, גם יש איסור מסוים מחמת לא תחנם, אבל הוא מצומצם לכל היותר לשדות, שאיסורן מבורר יותר.
וכעין זה בירושלמי כאן: רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן לא תחנם לא תתן להם חן לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם לא תחנם לא תתן להם חניה בארץ. והתנינן רבי יוסי אומר אף בא"י משכירין להם בתים. בית אין מצוי להתברך מתוכו שדה מצוי להתברך מתוכו. הורי רבי יוסי בי רבי בון שאסור להשכיר להן קבורה בא"י על שם לא תתן להם חניה בארץ.
הרי ששאלו על רבי יוסי למה התיר שכירות בתים והרי עובר על לא תחנם, ותירצו שבתים אינן מתברכים מתוכם כשדות. והיינו כמו שנתבאר, שבתים אינן בכלל חניה וחיבור כדבר היונק מהקרקע.
ועוד אמר רבי יוסי בי רבי בון, שקבורה הרי היא בכלל חניה בקרקע. ונראה מקורו, ממה דכתיב 'גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם', הרי שהוא נכנס בכלל תושב ע"י אחוזת קבר. ונראה דזה משום שהמתים מחברים את קרוביהם הקוברים אותם למקומם, כאילו הן ניטעים שם[2].
ולהלן שם: "רבי סימון היו לו נוטעי כרמים בהר המלך שאל לרבי יוחנן א"ל יבורו ואל תשכירם לנכרי. שאל לרבי יהושע מהו להשכירן לנכרי ושרא ליה רבי יהושע מקום שאין ישראל מצויין כהדא בסוריא".
מבואר שהטעם דשרי להשכיר קרקע בסוריא לרבי יוסי, הוא משום שבסוריא אין מצוין ישראל (כמבואר עוד שם להלן), ומאותו הטעם התיר ריב"ל גם בהר המלך שהוא בא"י גופה, אלא שקיסרות רומי הגלתה משם את היהודים, מפני המרידות שמרדו בה, להשכיר את כרמיו שנותרו שם.
והטעם, ששכירות אינה כמכירה לצמיתות, ולכן במקום שישראל בין כה לא ירוויח מידי מזה, אינו בכלל לא תחנם, ולדעת ריב"ל אף בא"י גופה.
♦
ב. סברת מפקיעה ממעשרות משתלבת באיסור לא תחנם
אמנם דעת הבבלי, שגזרו שכירות אטו מכירה, ומשמע ששכירות, אף שהיא כמכירה לזמן, הותרה ואין לה סיבה להיאסר אלא מטעם גזירה. וזו השאלה כמה גזרו עליה.ובגמ' מבואר עוד, ששכירות שדה יש בה טעם נוסף לאסור, משום שהוא מפקיע אותה ממעשרות. והנה לא מצינו בבבלי כלל סברא זו לעניין טעם איסור מכירת בהמה דקה לנכרי, שמפקיעה מהמצות, כמו ראשית הגז או מתנות (כמו שאמרו בירו' לעיל), ובהכרח שזו אינה סברא בפני עצמה.
ומסברא היינו אומרים שזו סברא הכא, וזה חלק מהאיסור של תחנם לנכרי (ולפי מה שבארנו לעיל בעיקר לדעת הבבלי שמשמעותו שהוא משום מצות ישוב א"י, ובכללה כל נכרי אף שאינו עע"ז עי"ש). ומה שהוא מפקיעה ממצות מעשרות, הוא אף למ"ד אין קניין לגוי להפקיע מקדושת א"י, שהרי עכ"פ היא בכלל שליטת הגוי, ובדרך כלל גם הוא יעשה מרוח שהוא פוטר לכו"ע (ודלא כתוס' על אתר שכתבו שהוא דווקא למ"ד יש קניין לגוי להפקיע ממעשר).
וכן לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות שאף שאינן קניין לגוי להפקיע מקדושת א"י, מכל מקום כל זמן שהיא בידו נחשב כהפקעה, שהרי כתב "...לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו – אינה ככיבוש יחיד". והרי ידועים דברי הכס"מ והוא כהמאירי בסוגי', שאכן באמת זה כך שכל זמן שהוא ביד הגוי אין חייבת במעשרות. אבל ברמב"ם עצמו לא משמע כך, שהרי אמר להלן שם שרק מרוח גוי פוטר. וגם שקשה לומר שלמ"ד יש קניין אם יקנה הישראל לא תתחייב, כי אם כן אף עלית עזרא לא תעזור, שהרי לא הייתה שם אלא חזקה, כדברי הרמב"ם הנודעים בהל' בית הבחירה (פרק ו הט"ו). ועל כרחך שרק נחשב כך, כאילו מפקיע ממעשרות שהרי בדרך כלל ימרח הגוי, ועכ"פ כעת היא בשליטתו, ונחשב כמפקיע קדושתה לעניין מעשרות.
ומכאן יש לתמוה על התוס', שהקשו מהא דאמרו להלן בסוגי' שבשכירות לא שייך סברא זו, והלא עכ"פ מפקיע בפועל מהמעשרות, שאיך שלא יהיה (גם אם לא נא' עד כדי כך כמש"כ), לא נזכרה סברא זו בפני עצמה בשום מקום.
אלא שיש לעיי' מה שאלת הגמ' שגם בית מפקיעו ממזוזה, הלא פשיטא שאין בזה משום הפקעה מקדושת הבית. אלא שיש לומר, שגם בזה שאין שם השם על הבתים בא"י, יש כאן סילוק שכינה. ועל זה הקשו, ותירצו שמכל מקום אין זה שייך למכירה, כי זה חובת הדר, ולא שייך למכירת הבית עצמו, כמכירת שדה (וסברא זו כתבו בתוס', שגם אם הנושא הוא ההפקעה בפועל, אין שייך במזוזה לדון כן, כיון שהיא חובת הדר ואז המכירה עושה את ההפקעה).
♦
ג. בכיבוש יחיד לא שייך לא תחנם שאין תכליתו ביעור ע"ז
ולעניין סוריא אמרו שנחלקו לעניין כיבוש יחיד אי שמיה כיבוש. וזה קשה מאד, לומר שהיא מחלוקת נפרדת בפני עצמה, שמשמע שכל המשנה בנויה על דירוג, ור"מ מחמיר בגזירות חכמים כדרכו.וגם עיקר הדבר הלא תמוה, שאם לדעת ר"מ כיבוש יחיד שמיה כיבוש, והוא ממש כא"י, למה התירו בו שכירות בית אף לדעתו. אלא שזה יש לומר, שכיון שגם אם עשה מדעת בי"ד עכ"פ שם הייתה כוונתו להרחיב גבול ישראל. ועל כן אין כאן מצות ביעור ע"ז כמו מארצנו, שנצטווינו על כיבושה, כדי להנחיל עם ה' בארץ ה', ע"י ביעור ע"ז מתוכה.
ועיקר דין כיבוש יחיד, רש"י במשנה כתב מפני שלא היה ע"פ הדיבור ושישים ריבוא. ונראה כוונתו דבעי גם אישור מלמעלה, וגם אישור מלמטה, והיינו שזה יתקבל בכלל ישראל, ויראו בזה חלק מא"י. וכאן אנו רואים שלא קורים למקום גם אחר הכיבוש, א"י - אלא סוריא. אמנם הרמב"ם בהלכות תרומות כתב דיחיד לאפוקי בי"ד הגדול, אבל כתב שסוריא הייתה ע"פ בי"ד, אלא שלא כיבש תחילה את כל א"י. והוא ע"פ הספרי שהביאו התוס' בסוג'.
ולעניין המקומות שכבשו אחר החלוקה, כמו נחלת יוסף כבספר יהושע, לפי סגנון רש"י הכא ובפ"ק דגיטין, שהוא תלוי בדעת ישראל, היה אפשר לומר שאדרבא לאחר חלוקה, נחשב מדעת ישראל, שלא רוצים שיכנסו לנחלתם, וכיון שהיו צריכים כבר לחלוק באיזה שלב, אז מה שנכנס לחלוקה בודאי נחשב חלק, והשאר נחשב גם מדעת ישראל.
אבל בביאור הרמב"ם נראה, שהכוונה שהחלוקה היא בעצמה נחשבת כבר כדעת בי"ד מעתה ואילך. אבל עדיין קשה מנחלת דן בצפון א"י, שלא הייתה בכלל החלוקה, שהרי אינה מנחלתם כלל. ואולי כיון שהיא מא"י גופא אם היה מדעת בי"ד להדיא, יהני בלאו הכי, ודוק. וקצרתי, כי אינו סוגי' דידן.
♦
ד. חוץ לארץ יש בה משום לא תחנם אם יש שם ישוב ישראל
בגמ' מבואר על חו"ל שטעם קולתה שהיא מרחקי, וזה תמוה לכא' שהרי דווקא סוריא מפני הכיבוש, אבל ירדן לבנון מצרים בודאי אינם בכלל, וצריך עיון.אמנם משמע, שבאמת חו"ל יכולה להיות בכלל לא תחנם אם יש אזור של ישוב ישראל, ולא גרע מסוריא (ומקור יש בירו' הנ"ל שטעם הקולא בסוריא או אפי' בהר המלך שהוא בא"י, אלא שגלו משם מפני שאין שם ישוב, וכן לשון רש"י במשנה שא"י חשיבה חנייתה). והכוונה מרחקי - שמחמת הריחוק אין ישוב ישראל שם. ואם כן צ"ע כשיש ישוב באמת האם יהיה שונה, וצריך עיון.
♦
ה. ובלבד שלא יעשנה שכונה - שנעשית נחלתם
ולהלן שם, אמר רב יהודה אמר שמואל שהלכה כרבי יוסי, ואמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה. ותוס' היה משמע להם שהכוונה על חו"ל, ומשום שיכול לבוא ע"י כך היזק לישראל. אבל הרמב"ם למד על א"י ועל שכירות[3] (ובמאירי כתב גם על סוריא ועל מכירה).והטעם לפי הרמב"ם הוא פשוט, שהוא חלק מהדירוג של המשנה, שעל אף שמותר להשכיר, עכ"פ אסור שתהיה להם שכונה, שקיבוצם יחד נחשב כן כחניה ונחלה שם[4].
וברמב"ם משמע, שכל הדינים כאן אינם מדרבנן מגזירה בעלמא, אלא הם עניין מהותי וחלק מהרעיון הכללי של לא תחנם, שהרמב"ם לא חילק כלל בין הדין דאו' לדין דרבנן, וגם כאמור דין שכונה הוא חלק מהדירוג, וכדרך הירושלמי שכתבנו, על אף שכתב שם טעם הגמ' של מפקיע ממעשר. אמנם יש לפרש ע"ד שבארנו לעיל, שהוא חלק מאיסור ההפקעה של קדושת א"י.
ולפי זה נראה להחמיר במכירה אף לזמן של קרקע בא"י לנכרים, כיון שדין המשנה לאיסור כרבי יוסי. וא"א להקל מפני הדוחק, כיון שהוא דין שיסודו מהתורה ולא מגזירה בעלמא. (אלא שיש שטענו סברא שבשביעית אינו מפקיעו ממעשרות, ואף שמפקיעה ממצות שביעית, במעשרות איכא סברא שתקנ"ח שלא יפקיע ממון הכהנים והלווים כמו שמבואר בחידושי הרשב"א. ואם מחמת מה שאמרה תורה ואכלו אביוני עמך, עכ"פ לכל הפחות לגבי ירקות, הלא אילו היו אצל ישראל היה אסור לזרעם)ג.
♦[5]
ו. ביתך - ארץ ישראל
להלן במתני' אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה, שנאמר (דברים ז) ולא תביא תועבה אל ביתך.ותוס' שאלו על מה סמכו להשכיר בחו"ל בתים לנכרים. ורבינו חיים כהן אמר ע"פ הירו', שלא נאסרו רק מקומות שאסרו למכור, ומשמע שאינו נקרא ביתך אלא בא"י ולא בחו"ל.
ור"י תמה עליו, שאם גוי יש לו קניין בחו"ל, ק"ו ישראל. ועוד, שהרי גם במזוזה כתוב ביתך, ואטו בחו"ל פטור ממזוזה.
והקושיא הראשונה בכלל לא מובנת, פשיטא שגוים בחו"ל יש להם קניין, אבל ישראל הלא אין מקומו בחו"ל אלא בא"י, ומה פלא מזה שנאמר שביתו אינו נחשב אלא בארץ ישראל. ועוד שלא אמר רבינו חיים הכהן שאין לישראל קניין בחו"ל אלא שלא חשוב כביתו הקבוע והראוי.
אמנם ברור שגם יותר מכך נא' הכא, שביעור ע"ז מארצנו, הוא מעיקרים של ישוב א"י בארצו. וממילא לא כ"כ תימה שלדעת רבינו חיים הכהן מתפרש ביתך הנא' בו, באופן שונה מביתך שנא' לעניין מזוזה (על אף שבארנו לעיל הסוגי' שגם בעניין המזוזה יש עניין של קידוש ה' בפרהסיה הארץ ישראלית).
סוף דבר, ביעור ע"ז מארצנו משתלב בקשר בל ייפרד עם ישוב ארץ ישראל. וממילא יש איסור ליישב גוי בארצנו, כל שאינו גר תושב. ואף להשכיר לו לזמן אסור, ושרשו באיסור תורה, ואי אפשר להקל בזה. אבל בארץ העמים, לא נאמר כל זה, ולכן יתכן להקל אף בשכירות בתים לעובדי עבודה זרה וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦