הרב גבריאל יצחק רוונה

מילים, מובנן והבנתן

משמעותן המשתנה של מילים כאתגר לימודי

פתיחה

שפה, מעצם טיבה, נוטה להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. פעמים שהשינוי הוא באוצר המילים – משמעות המתבטאת במילה מסוימת במקום ובזמן אחד מבטאת במשמעות שונה מקום ובזמן אחרים, ופעמים שהשנוי הוא במשמעות – מילה המבטאת משמעות אחת בזמן ובמקום אחד מבטאת משמעות שונה, או שיש בה משמעויות נוספות, בזמן ובמקום אחרים. הקורא או השומע מילה שאינה מוכרת לו, אם מפני שזמנה חלף או מפני שאין היא מוכרת במקומו, פונה למילון או לאדם אחר שיפרש לו אותה. לעומת זאת, הקורא או שומע מילה שמשמעותה בדברים ששמע או שקרא שונה ממשמעותה הרווחת במקומו או בזמנו, עלול שלא לשים לב כלל לכך שהבנתו את ששמע או קרא לקויה, ונמצאת ידיעתו משובשת ומשוגשת.
גם, ואולי אף בעיקר, על לומדי תורה לתת דעתם על תופעה זו. הספרות התורנית כתובה, ברובה הגדול, בלשון הקודש, או בלשון הקודש פתוכה בארמית. הלומד, ששפת אמו היא העברית המדוברת, אינו סבור, בדרך כלל, שעליו לברר את משמעותן של מילים השגורות בלשונו היום יומית. דא עקא, פעמים שמשמעותה של מילה במקרא, בלשון חכמים או בשפתם של חכמי הדורות שונה ממשמעותה בעברית המודרנית, או שיש לה משמעות נוספת שאינה קיימת או לכל הפחות אינה רווחת בה, ונמצא הלומד, המבין את המילה שלפניו במשמעותה המקובלת בלשון דיבורו, שוגה.
לבעיה זו מוקדשת הרשימה שלפנינו. בחלקה הראשון של הרשימה מספר מקורות מזמנים שונים המצביעים על בעיית שינויי משמעותן של מילים ומתארים אותה. בחלק השני דוגמאות למילים שמשמעותן השתנתה ודיונים קצרים בהן ובמשמעותן. בסיכום ישנו ניסיון לפתרון, אולי חלקי, של הבעיה.
כיוון שדוגמאות אלה לא הובאו אלא כדי להצביע על התופעה ועל האתגר הכרוך בה, הסתפקנו בדיונים קצרים ובלתי ממצים, למרות שאפשר שיש בהן הראויות כל אחת לדיון מקיף ומפורט. כך גם לא הרחבנו במראי מקומות, וציינו רק את חלקם.
♦

תיאור הבעיה מפיהם של חכמים ומחברים

הרמח"ל[2] מצביע, במילים קצרות, על הצורך בהכרות קרובה עם שפתם ונטיותיהם הלשוניות של מחברים וחיבורים, והוא אף קובע שהבנתם הנכונה מותנית בהכרות כזו:
וזה ממה שיצטרך כל קורא בחבור מן החבורים שישתדל להכיר לשון המחבר ההוא ודרך הגדתו. כי מה שלפי אחת הלשונות או דרכי הדיבור ירמז לנו עניין אחד ונבין ממנו הבנה אחת אפשר שלפי לשון אחרת ודרך אחר ירמז לנו ענין מתחלף מזה מאד ונבין ממנו הבנה רחוקה מן האחרת.
הסבא מסלבודקה, רבי נתן צבי פינקל[3], מתייחס גם הוא לתופעה, ומדגיש בייחוד את הצורך בבחינת משמעותם המדויקת של מושגים ומונחים:
המושגים האנושיים והערכים הכלליים אינם מסוימים מטבעם. כוללים הם צורות רבות וגוונים שונים. הם מתפשטים ומתרחבים לפי דקות המחשבה, עומק ההכרה והתפתחות הטעם. כמעט שכל אחד ואחד מהם מטיל לתוכם תוכן מיוחד, עמוק פחות או יותר, וקובע בהם צורה כרצונו. ולפיכך, גם הניבים המסמנים ומבטאים אותם אי אפשר להם שיהיו קבועים ומוגבלים. עליהם לכלול בתוכם הוראות רבות בהתאם לכל הבחינות האפשריות במושגים אלה... וכל כמה שהמושגים עתיקים יותר ומשותפים למספר אנשים גדול יותר, נעשה גם התוכן הממלא אותם מפותח יותר והוא מתעמק ומתפשט. מובן, שגם מושגי התורה הנצחית, שנקבעו בצורות של אזהרות וציוויים, הנועדים לאלפי דורות ולאין סוף זמנים - צריכים לכלול בתוכם את כל האופנים וההוראות האפשריות, וחייבים אנו מצד השכל לחקור ולמצא את תכנם האמתי, עד כמה שהוא משתקף לנו מתוך דברי חז"ל ורבותינו הראשונים.
בעקבותיו, כנראה, כותב הרב אלימלך בר שאול[4]:
עם התמורות החלות בכל תקופה במטבע הלשון ובאוצר ניביה ומונחיה, עקב תמורות נפשיות מסוימות התלויות בזמן ומקום ובדעות ומידות, אפשר שיחול פירוד בין מונח מסוים לבין המושג שהיה מיוצג בו עד אז. ומעתה אם שמעת אדם מבטא מונח מסוים בעניינים שבנפש אי אתה בטוח מהו המושג שהוא מתכוון לבטאו. וסכנת טשטוש חמורה צפויה למי שיתעלם מן התופעה הזאת, עלול להיווצר מצב ללא שומעים וללא נשמעים, ללא מבינים וללא מובנים, אנשים ללא שפת נפש, ואין לך מצער ביותר בשביל כל חושב ומרגיש מאשר מצב כזה. לפיכך, הגדרת מושגים ומונחיהם היא תמיד ובכל מקום עבודה חשובה ויש לגשת אליה ברחימו וגם בדחילו, באהבה וביראה, באהבת העניין וביראת הדיוק, באחריות גדולה, בהעמקה לתוך השיטין, בניתוח דק בין מושגים דומים ומושגים נרדפים, בשאיפה אמיצה וצמודה להגיע אל הבהירות השקופה, הצלולה והמלאה, אל נשמת הדברים.
אי הבנה הנובעת מפרשנות שונה למלים זהות עלולה להביא לתוצאות מביכות. הגמרא במסכת נדרים מספרת על יהודי שעלה מבבל לארץ ישראל ונשא כאן אישה ארצישראלית. האיש המשיך להשתמש בארמית הבבלית בעוד רעייתו דיברה כמובן בזו הארצישראלית. בני הזוג לא היו מודעים להבדל שבין הניבים ולדרכי הביטוי השונות שלהם וכתוצאה מכך נוצרו ביניהם אי הבנות:
ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל נסיב איתתא אמר לה בשילי לי תרי טלפי בשילה ליה תרי טלפי רתח עלה למחר אמר לה בשילי לי גריוא בשילה ליה גריוא אמר לה זילי אייתי לי תרי בוציני אזלת ואייתי ליה תרי שרגי אמר לה זילי תברי יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא אזלת ותברת יתהון על רישיה אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך ציוני בעלי אמר את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא (נדרים סו:).
סיפור בן ימינו[5] מתאר גם הוא מצב דומה:
ביידיש קוראים להתוועדות 'פארבענגען'. למילה הזו יש משמעות ביידיש - והמשמעות המילולית שלה כפי שהיא כתובה במילון זה לבלות, פשוט לבלות... לפני הרבה שנים הגעתי לישיבה של חב"ד, הגעתי לשם וניסיתי ללמוד מה שיכולתי. ואז אחד הבחורים קורא לי ואומר: בוא לפארבענגען. אמרתי לו, תראה, אני באתי לכאן ללמוד, לא כדי לבלות. אצלי יידיש היא שפת אם, ככה שאין לי בעיה, אבל את המשמעות של המילה הזאת לא ידעתי. לקח לי קצת זמן ללמוד שזה לא בדיוק אותו הדבר כמו בילוי שמבלים.
הווי אומר - למילים זהות עשויות להיות משמעויות שונות. הבנה בין-אישית מותנית בהבנת משמעותה של מילה בהקשר הנתון, הבנתה במשמעות אחרת עלולה להביא למצבים מגוחכים ואף בעייתיים[6].
♦

דוגמאות למילים שמשמעותן השתנתה

א. משמעותה הרווחת של המילה 'ביקור' בעברית בת ימינו היא הגעה למקום כלשהו לזמן מוגבל. בהתאם למשמעות זו, עלול הלומד לפרש את מצוות 'ביקור חולים' כמצווה שעניינה שהייה לשעה במחיצת החולה. אולם, בלשון התורה ובלשון חכמים משמעות המילה 'ביקור' היא בדיקה או פיקוח. מצוות ביקור חולים אינה מתמצית, אם כן, בשהייה גרידא אצל החולה, אלא היא מחייבת גם התעניינות במצבו[7].
ההבנה הנכונה של המילה מאפשרת לנו להצביע גם על מקור אפשרי במקרא למונח 'ביקור חולים'.
הנביא (ירמיהו ל, יב-יד) מדמה את כנסת ישראל החוטאת לאשה חולה ואת התשובה והגאולה כתהליך של ריפוי: "כִּי כֹה אָמַר ה' אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ. אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ. כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ”.
היוצא מן הכלל, אותו מתאר הנביא, מלמד על הכלל, שבו אוהביו של חולה 'דורשים' אותו. 'דרישה', היא מילה נרדפת או לפחות קרובה מאד למילה 'ביקור' במשמעותה המקורית. 'דרישת' החולה בלשון המקרא זהה ל'ביקורו' בלשון חכמים, שאולי העדיפו שלא להשתמש בביטוי המקראי כצורתו כיוון שנאמר כתוכחה, אם כי בהמשך הנבואה ישנה גם נחמה: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה'” (שם, שם, יז).
ב. משמעות המילה 'שוליים' בעברית המדוברת היא קצה או שפה, אך בלשון חכמים משמעותה תחתית.
הבנת המילה 'שוליים' כ'קצה' הופכת ביטויים שונים של חז"ל ושל רבותינו לחסרי משמעות.
חז"ל מתארים את 'שולי הקדירה' כשחורים ומפויחים - 'השחירו פניהם כשולי קדירה'[8]. תיאור 'שולי הקדירה' כמשחירים אינו מובן כלל אם הוא מתייחס לשפת הקדרה, שאינה נוטה להשחרה, אך הוא מובן היטב אם הוא מתייחס לתחתית הקדירה, הבאה במגע ישיר עם האש הבוערת ומשחירה כתוצאה מכך.
רש"י (שמות כה, י) מתאר את ארון הברית: "כמין ארונות שעושים בלא רגלים, עשויים כמין ארגז שקורין אישקרי"ן בלעז [ארגז] יושב על שוליו".
ברור שהארון אינו יושב על שפתו, ואם נבין שכוונת רש"י במילה 'שוליו' היא לשפת הארון אין לדבריו מובן, אולם כוונת רש"י היא שלארון לא נוספו רגליים [בניגוד, למשל, לדעת האבן עזרא] ולא הייתה חציצה כלשהי בין תחתיתו ['שוליו' בלשונו של רש"י] לבין קרקע המשכן, ולכן הוא ישב על שוליו.
על לחם הפנים כותב רש"י (שם, שם, כט): "והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה, שולים לו למטה וקופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כתלים". אף כאן לא ניתן להבין את הדברים אלא אם נפרש את המילה 'שולים' כ'תחתית' ולא כ'שפה'.
ישנן דוגמאות רבות נוספות, אך דומה שדי בדוגמאות שהבאנו בכדי להבהיר את משמעותה המקורית של המילה 'שוליים'.
ג. משמעות המילה 'טיול' בעברית המדוברת היא מסע מהנה למרחק ולזמן כזה או אחר. אך בלשון חכמים משמעותה גם ישיבה בצל ('טולא' בארמית) כלומר ישיבה לשם מנוחה.
מובא בגמרא במסכת סוכה (כח:): "תנו רבנן - כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים- מעלן לסוכה, מצעות נאות- מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה".
קשה להבין כיצד ניתן לטייל, במשמעות המילה כיום, בסוכה ששטחה עשוי להיות ז' טפחים על ז' טפחים וגובהה עשרה טפחים. אמנם, אם כוונת הברייתא היא לישיבה של מנוחה, הדברים מובנים וברורים[9].
ד. משמעות המילה 'ציור' בעברית המודרנית היא בדרך כלל תיאור וויזואלי חד ממדי, לעתים משתמשים בה גם לתיאור שכלי, דמיוני או מילולי.
אולם, בלשונם של חלק מחכמי ישראל בשלהי תקופת הראשונים מצאנו את המילה גם במשמעות של מתן צורה לחומר.
על יוכבד ומשה נאמר (שמות ב, ב): "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". ומפרש רבי עובדיה ספורנו: "ראתהו יפה יותר ממה שהיה מורגל וחשבה שזה היה לתכלית מכוון מאת יוצרו, כי אמנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכח המצייר".
הרב זאב גוטליב[10] כותב, שכח המצייר הוא 'דמיון הנפש, תנאי חשוב לנבואה'. בעקבותיו הולך גם הרב יהודה קופרמן הכותב[11] שכח המצייר 'נחוץ לקבלת הנבואה'. 'הכח המצייר' מזוהה הן אצל ר"ז גוטליב והן אצל ר"י קופרמן עם 'הכח המדמה', כלומר עם יכולת הדמיון שמשה ניחן בה מלידה. קשה להבין כיצד 'טוב התבנית' מורה על יכולת דמיון מפותחת, ואף לא ברור מה החשיבות שבתכונה זו דווקא כבר אז וגם לא ברור לפי זה הקשר, המשתמע מדברי הספורנו, בין 'טוב מזג החומר' לבין כח הדמיון. אולם לאמתו של דבר בביטוי 'הכח המצייר' מתכוון כאן הספורנו לאותו כוח בבריאה הנותן צורה לחומר. בהתבססו על המינוח העתיק של 'חומר' ו'צורה' מהם מורכב כל עצם מסביר הספורנו שמיופיו של משה הסיקה אמו שגופו מורכב מ'חומר' ['טוב מזג החומר'] ומ'צורה' [שאותה העניק לו 'הכח המצייר'] באיכות גבוהה.
כך גם עולה מהמקבילה שברשימות שרשם תלמיד הספורנו מפיו[12]: "כי טוב הוא – ר"ל שהיה יפה ותכונותיו שלא כמנהג הילודים מקרוב וזה היופי מורה על מזג הילוד וטוב כח המצייר בעת הריונו”.
'כח המצייר' שהתייחס למשה בעת הריונה של יוכבד ודאי לא היה כוח הדמיון שלו עצמו, אלא, כאמור, אותו כוח בבריאה המעניק צורה לחומר ובכלל זה לוולד המצוי במעי עמו.
שימוש במובן זה של המונח 'כח המצייר' עושה הספורנו בפירושו לתורה במקום נוסף:
הכתוב (ויקרא כא, יח) אומר: “כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ". ופרש ספורנו: "והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר".
גם כאן מתייחס הספורנו לשני מרכיבי העצם, החומר והצורה, ומסביר שהמומים המפורטים בכתוב שלפנינו הם תוצאה של ליקוי באחד משני מרכיבים אלה.
ה. משמעות המילה 'הגזמה' בעברית המדוברת היא הפרזה, אולם במקורות מצינו אותה גם משמעות של איום. כך, למשל, קובעים חז"ל (בבא מציעא קד.; שבועות מו.) כי "עביד איניש דגזים ולא עביד" כלומר עשוי אדם לאיים ולא לממש את איומו.
התעלמות ממשמעות זו של המילה עלולה להטעות.
הכתוב אומר (דברים יג, ד-ה): "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן”. פרש הספורנו: "ואותו תראו - אף על פי שהיה אותו הנביא אצלך כבר אדם חשוב ונורא ומגזם עתה תבטל יראת הנביא מפני יראת ה' יתברך". ובהערות ר"י קופרמן שם (ח"ה עמ' עה הערה 22): "ההגזמה היא בכך שעובר מעבודת ה' לעבודה זרה”.
ר"י קופרמן הבין ש'מגזם' פירושו 'מפריז' כמקובל בעברית המדוברת כיום. אמנם לא ברור מפני מה מוגדר המעבר מעבודת ה' לעבודה זרה כהפרזה דווקא, יתר על כן, גם אם נגדיר זאת כך, עדיין לא מובן כיצד הדבר קשור לביטול היראה מהנביא מפני יראת ה'. אולם, באמת משמעות המילה 'מגזם' כאן אינה 'מפריז' אלא 'מאיים'. כוונת הדברים היא, אם כן, ברורה – התורה אומרת שגם אם הנביא מאיים ומזהיר מפני העלול להתרחש עקב אי ציות לדבריו אין לחשוש ממנו אלא לירא מה' בלבד.
הסברו של הספורנו מבוסס, ככל הנראה, על דברי הרמב"ם בספר המצוות[13]: ”שהזהיר מהתנבא בשמה[14], והוא שיאמר שהא-ל צווהו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צוותה בעבודתה ויעדה גמול והפחידה מעונש”. בעקבות הרמב"ם מתאר גם הספורנו את נביא השקר כמלווה את דבריו בהבטחות ובאיומים ומסביר בכך את מקומו של הציווי על יראת ה' בתוך פרשת נביא השקר.
הספורנו משתמש בשורש גז"ם במשמעות של איום במקומות נוספים בפירושיו למקראות, כך למשל בפירושו: לבראשית לא כד, ד"ה מטוב עד רע; לתהילים פג ג, ד"ה יהמיון.
ו. משמעות המילה ‘השערה’ בעברית המדוברת היא הערכה, סברה או טענה שלא הוכחה. אולם בדברי רבותינו מצאנו אותה גם במשמעות של קביעת שיעור ומידה.
כך למשל כותב הרמח"ל[15]: "והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזה מדרגה צריך שיהיה החול, ובאיזה מדרגה הקידוש הנוסף הזה. והגבילה כל זה הגבולים הנאותים בבחינת הכמות, האיכות, המקום והזמן, וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות”.
ה'חכמה העליונה' פועלת, כמובן, מתוך ודאות ואין בה מקום לסברות או לספקות. הלומד, המכיר את המילה 'השערה' במשמעותה המקובלת בלשון המדוברת, נבוך ואינו מצליח לרדת לסוף דעתו של הרמח"ל, הוא אף אינו מבין כיצד ניתן לקבוע טענה מסופקת ב'תכלית הדקדוק'. אמנם, כאמור, משמעות המילה 'שיערה' כאן היא 'מדדה' [וכך תרגם רבי אריה קפלן[16]: This matters in their appropriate measures were decided by the Highest Wisdom with absolute precision] והשתא לא קשיא ולא מידי.
כיוצא בזה משמעות הביטוי "אין לשער מרכבות כבודך" שבפיוט הנודע 'ונתנה תוקף' היא - אין למדוד מרכבות כבודך. משמעות זו עולה מן הנוסח החלופי לביטוי זה, המצוי, למשל, במחזור רומי – "ואין שיעור למרכבות כבודך" - אין מידה למרכבות כבודך[17].
♦

סיכום

כפי שראינו, משמעותן של מילים מדור לדור אינה אחידה וקבועה. יש מילים השגורות על פיו של הלומד במשמעות אחת, אולם משמעותן בלשון התורה ובלשון חכמים שונה או שיש להן משמעות נוספת. וכאן הבן שואל - זמנם של הלומדים קצוב ואין בידם לחקור אחר שורשיה ומשמעויותיה של כל מילה ומילה. כיצד ניתן, אם כן, לפתור את הבעיה שאותה הצגנו או לכל הפחות למזער אותה?
דומה ששתי תשובות בדבר:
האחת - ככל שפה ולשון, גם לשון תורה ולשון חכמים צריכות לימוד. וכשם שידיעת כל שפה מתחדדת עם ריבוי השימוש בה כך גם לשון חכמים נעשית ברורה ונהירה יותר עם ריבוי הלימוד, ובלבד שיהיה הלומד מודע לכך שאין היא זהה לגמרי ללשון דיבורו, ולכן עליו להתייחס אליה, במידה מסוימת, כאל לשון אחרת הטעונה אימון ולימוד.
השניה – כפי שראינו, לפחות בחלק מהדוגמאות שהובאו לעיל, הבנה שגויה של מילה יוצרת פרשנות דחוקה ומאולצת, עבור הלומד יש בכך מעין נורית אזהרה המחייבת בחינה מחדש. לומד המודע לכך שמשמעותן של מילים עלולה להשתנות יבדוק שנית גם את מילים שבמבט ראשון משמעותן נראתה לו כמובנת מאליה וחזקה עליו שיגיע להבנה נכונה ומדויקת.
כללו של דבר – מודעות, רכישת מיומנות ורגישות פרשנית, הם הכלים בהם מושגת, בסייעתא דשמיא, הבנה ישרה, בהירה וברורה.
וה' יתברך יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו, אכי"ר.
♦ ♦ ♦