תקנת רבי אבהו בקיסרי אודות אופן התקיעות
מהי התקנה
מבואר בגמ' מסכת ראש השנה לד, א, תקנת רבי אבהו לגבי אופן התרועה, בהסתמך על הבנתה כבכיה[3]:אתקין רבי אבהו בקסרי[4]: תקיעה, שלושה שברים, תרועה, תקיעה.
מה נפשך, אי ילולי יליל לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלושה שברים ותקיעה! מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלושה שברים בין תרועה לתקיעה! דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודילמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה.
אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח הא עבדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה! מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלושה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל.
לכאורה מבואר בסוגיה שיש כאן ספק גמור מהי התרועה[5], וספק זה עצמו מחייב לתקוע תש"ת ותר"ת, ורבי אבהו חידש רק את התשר"ת[6].
אבל בדברי כמה ראשונים[7] מבואר שרבי אבהו התקין את כל שלושת האפשרויות[8].
וזו לשון הסמ"ג (עשין מב):
התקין רבי אבהו בקיסרי תקיעה שברים תרועה תקיעה, כי מסופק היה בפירוש ותיבב אם יללה הוא אם גניחה הוא ועושה שניהם, ואחר כך צוה שיהו תוקעין קש"ק [כי] שמא גניחה הוא וכשעושין קשר"ק מפסקת תרועה בין שברים לתקיעה, ואחר כך צוה שיהו תוקעין קר"ק כי שמא יללה הוא וכשעושין קשר"ק מפסיקין שברים בין תרועה לתקיעה.
וכ"כ האגודה (ר"ה סי' יח):
התקין רבי אבהו בקיסרי קשר"ק קש"ק קר"ק, דמספקא ליה אי גנוחי גניח אי ילולי יליל או דילמא גנוחי גניח וילולי יליל".
ובבית הבחירה למאירי (שם) מבואר שהיתה בזה שכחה ו"חזרו ויסדום":
ומ"מ קש"ק וקר"ק לא מתקנתם היה, שהרי קודם להם היו נעשים כמו שכתבנו, אלא שבטלום וחזרו ויסדו. וזהו שאמרו אם כן דרבי אבהו למה לי, שלא קראו סימן שלו אלא קשר"ק.
ובספר עבודה ברורה[9] (עמ' תר"י) ראיתי שציין לעוד הרבה ספרים קדמונים שמשמע מהם שתקנת רבי אבהו היא תש"ת, תר"ת ותשר"ת: שאילתות (סי' קעא), הלכות גדולות (הל' ר"ה), סדר ר"ע גאון, מחזור ויטרי, רש"י על הרי"ף (דף יא, ב).
♦
מדוע צריך תקנה ואין די ב"ספיקא דאורייתא לחומרא"?
יל"ע מדוע היה צריך רבי אבהו לתקן את תקנתו, והרי קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא.ובאמת ברמב"ם (הל' שופר פ"ג ה"ב) לא הביא כלל שיש בזה תקנת חכמים, אלא כלל הכל בספק גמור: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא", ויתכן שהוא ממש בגדרי סד"א לחומרא. ועכ"פ לפי זה צ"ע מדוע נצרכת התקנה.
ונראה יותר פשוט לומר שאינו ממש בגדר סד"א לחומרא. וכן בהמשך דברי הרמב"ם שם (ה"ג) כתב שהוא "כדי להסתלק מן הספק", ומשמע קצת שהוא כעין חומרא[10]. וכן מבואר יותר בלשון הבית יוסף סי' תק"צ: "כשבא רבי אבהו קיבץ כל הספיקות והתקין שיעשו כדברי כולם, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובת תקיעת שופר בלא ספק כלל", ומשמע שאינו ספק גמור[11]. ונמצא כעי"ז בקידושין ה, ב "ספיקא היא וחיישינן מדרבנן", ובאר שם הר"ן שבאמת אינו ספק גמור, ורק מדרבנן החמירו לחשוש לזה.
וכן מפורש בספר הרקח (הלכות ראש השנה סימן רא): "לכל מצוה ומצוה פירשו במשנה או בגמ' הלכות, אבל הלכות תקיעות התקין רבי אבהו בקיסרי. ובתרועה היו מספקין אם היא שברים או תרועה ממש, והוצרך לתקן בכל עניני ספיקות פן יבוא השטן בעניין אחר". ומבואר שההחמרה היא בשביל לערבב את השטן[12].
ויותר מפורש כך בדברי הספר מנהגי מהרי"ל (עמ' רצ) בשם הרקח (ואינו לפנינו בזה הלשון): "כתב ברוקח, מאי שנא שופר דעבדינן מכח ספיקא אי גנוחי גנח אי ילולי יליל, מה שאין כן בשאר המצוות" [שם המשיך להביא את תמיהת המהרי"ל על שאלת הרוקח הנ"ל: "הקשה מהר"י סג"ל, והלא כמה מצוות עבדינן הכי, כמו תרי ימים טובים מכח ספיקא וכהאי גוונא הרבה". ועיי"ש תירוצו[13]. ולדברינו לעיל אפ"ל בכוונת הרקח שאינו ספק גמור, ולכן בעל הרקח שאל את שאלתו].
ואפשר לבאר בזה בכמה דרכים:
א. לדרך שהתבארה לעיל, שרבי אבהו תיקן רק את תשר"ת, הרי הוא חידוש לחשוש שבכיה כוללת שני קולות, שברים ותרועה. וא"כ אינו ממש ספיקא דאורייתא, אלא חומרא.
ב. לדרך שהתבארה לעיל, שהוא תיקן את כולם, יתכן שמצד העיקרון הסברא הפשוטה נותנת כמו שיטת רב האי גאון, שאם לא התפרש איזו בכיה הרי כל הקולות טובים, ועצם התחלת הספק להסתפק לאיזה קול בדיוק כיוונה תורה הוא חומרא ותקנת רבי אבהו. ומסתבר שעד ימיו לא הסתפקו, והיה פשוט להם כצד אחד, וקבע רבי אבהו שאכן יש כאן ספק אמיתי וצריך להחמיר ככל האופנים.
ג. ועוד אפ"ל שאחרי שתיקן להוסיף תשר"ת, א"כ היה אפשר לתקוע רק זאת, ולא לחשוש כל כך להפסקות, וכשיטת רבינו תם בתוס' ר"ה (לג, ב ד"ה שיעור)[14], ומה שהצריך רבי אבהו בכל זאת לתקוע גם תש"ת ותר"ת נחשב שהכל הוא גם תקנה שלו.
ד. ועוד אפ"ל, שאה"נ לא היה צריך תקנה, ובכל זאת הוסיף כאן על זה גדר "תקנה" גמורה, וראה בפרק הבא.
♦
הנפקא מינה אם יש כאן ספיקא דאורייתא לחומרא או גדר "תקנה"
כתב הבני יששכר[15]:צריכין לומר דהדבר הזה היה נהוג מימות עולם מפני הספק אי גנוחי גנח ואי וכו' אבל היה רק משום ספק, ור' אבהו התקין זה לתקנה גמורה.
ונפקא מינה בזה אי הוה משום ספק או בתקנה גמורה נ"ל דהנה אם היה הדבר משום ספק מהו התרועה האמורה בתורה, הנה אם יארע לאדם שיהיה ברור לו שתקע תש"ת ותשר"ת אבל הוא מסופק אם תקע תר"ת, הנה הוה ספק ספיקא בדאורייתא, ספק אם תקע תר"ת ואם תמצי לומר לא תקע אפשר יצא בתשר"ת ותש"ת והוה ספק ספיקא בדאורייתא ושוב אין צריך לתקוע, משא"כ כשרבי אבהו אתקין תקנה שצריך לתקוע כל הג' תשר"ת תש"ת תר"ת, הנה זה הוא תקנה גמורה אשר בזולת זה אינו יוצא ידי תרועה האמורה בתורה, ממילא כשמספקא ליה בסדר אחד אם תקע אם לא הוה ספק בדאורייתא ומחוייב לחזור ולתקוע.
וראה היטב בנידון זה מש"כ הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר הנדמ"ח, כרך י"א (סי' סא סע' ד).
ולכאורה אפשר לומר עוד נפק"מ:
בספיקא דאורייתא, אע"פ שצריך לעשות לחומרא, נראה שעדיין נשאר הצד שפטור, ואם לא החמיר נשאר עדיין בגדר ספק[16]. אבל אם יש תקנה גמורה במקרה מסויים להחמיר, הרי ידועה שיטת התוס' (סוכה ג, א, ד"ה דאמר לך ועוד) שאם לא עשה כתקנת חז"ל לא יצא גם יד"ח המצווה מדאורייתא[17], והוכחתם לזה היא ממה שאמרו חכמים לרבי יוחנן בן החורונית, ששולחנו היה מחוץ לסוכה: "אם כן היית עושה לא קיימת מצוה סוכה מימיך"[18]. ועיי"ש בברכת אברהם ובאהל תורה מה שדנו בגדר הענין.
וא"כ גם כאן יש חיוב לתקוע מתקנת רבי אבהו תשר"ת, תר"ת תש"ת, ואם לא עשה כן יתכן שלא קיים גם את הדאורייתא.
♦ ♦ ♦