רב היישוב רמת מגשימים
תקנת רבי אבהו דקיסרין בעניין איחוד מנהגים
א. טעם תקנתו של רבי אבהו
על יום ר"ה נכתב בתורה "יום תרועה" (במדבר כ"ט א'), ולומדת הגמ' בר"ה (דף ל"ג ע"ב) דבעינן ג' תרועות ופשוטה לפניה ולאחריה (ג' תרועות כתוב בר"ה וביובל). מהי תרועה? מביאה הגמ' את התרגום, שהכוונה היא ליבבה, ויבבה למדנו מאם סיסרא שזה בכי. וגם בבכי נחלקו בגמ': "מר סבר גנוחי גנח (כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן - רש"י) ומר סבר ילולי יליל (כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה - רש"י). בגמ' שם: "אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת". והגמ' דנה בדבריו ומסיקה לבסוף שר' אבהו התקין בקיסרי לעשות גם תר"ת גם תש"ת וגם תשר"ת לצאת ידי כל הדעות.וקשה, כיצד קרתה שכחה בדבר הנוהג בכל שנה ושנה? הרמב"ם כתב ליישב שנתספק לנו בה לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעים היאך היא (רמב"ם שופר פ"ג ה"ב). ועדיין קשה, והרי זו מצווה תדירה הנוהגת כל שנה, וא"כ כיצד קרתה שכחה?
ואכן הב"י מקשה קושיה זו, ומתרץ בשם רב האי גאון (הובא בב"י או"ח סי' תק"צ וכן בפרוש הר"ח על הדף, וביתר הרחבה באוצר הגאונים על מסכת ר"ה שם) ואלו תורף דבריו: באמת כל התרועות היו נכונות. אפשר היה לעשות גינוח, אפשר היה לעשות יללה ואפשר היה לעשות את שתיהן - גינוח ויללה יחד, כי גם זו תרועה, ולכן חלק מהקהילות עשו גינוח, חלק עשו יללה וחלק עשו שניהם יחד. ואלו ואלו היו יוצאים ידי חובתן.
אלא שהיה הדבר נראה בעיני העם כחלוקה, שכל אחד עושה שיטה אחרת והיה נראה כטעות בעיני ההדיוטות, לכך תיקן ר' אבהו "תקנה שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה".
והוסיף הריטב"א בתשובה (סי' כ"ט): "ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפילה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים, ואילו היתה תקנת רבי אבהו מפני הספק, היה לנו לעשות בכל אחת מהן שלשה סימנים, שאם לא כן אין בשלשתן אלא אחד שיהיה אמת. אבל לפי זה שלשתן אמת, ואדם יוצא בכל אחת מהן, ולפיכך כדי שלא להטריח על הציבור, די לנו באחת מהם, וגם כדי שיתברר מתוך כך, שכולם אמת". וסיים: "וזה כפתור ופרח".
ולא בכדי הוסיף הריטב"א טעם נוסף "כדי שיתברר מתוך כך שכולם אמת". שהרי אם הטעם של טירחא דציבורא הוא העיקרי, א"כ בכדי לאחד את כל עמ"י למנהג אחיד, יכול היה ר' אבהו לתקן שכל עמ"י יתקע ג' פעמים תש"ת או ג' פעמים תר"ת או ג' פעמים תשר"ת, ובכך לא יטריחו על הציבור, ויהיו תשעה תקיעות כפי שצריך מדאוריתא. אולם, ר' אבהו לא תיקן כן, אלא הצריך לנהוג את כל השיטות יחד. ומדוע?
שמא תאמר שר' אבהו הסתפק שמא תרועה אחת מהג' סוגים היא הנכונה, ולא הב' האחרות, ומספק תיקן את כולם, א"כ היה ראוי שהתקיעות שתיקנו לאמרם בברכות מלכויות זכרונות ושופרות - בכל ברכה יתקעו את כל השיטות לצאת יד"ח בבירור, אך המנהג היה שבכל ברכה עושים רק סוג אחד, או תר"ת או תש"ת או תשר"ת, וא"כ שיטה זו לא ברורה כלל? ואף הרמב"ם נהג כן, כמובא בהלכות שופר (פ"ג ה"י), וכן כתב המגיד משנה (שם) שזה היה מנהג פשוט בכל העולם. ובסוף דבריו הביא בשם ר' יעקב ז"ל (הוא רבינו תם), ש"הנהיג בהרבה מקומות בצרפת לתקוע תשר"ת במלכויות ובזכרונות ובשופרות".
ואף מנהג זה לא ברור, כי אם התרועה היא שברים - אז התרועה אחריה הוי הפסק, ואם היא התרועה - א"כ השברים יוצרים הפסק בין התקיעה לתרועה? וא"כ במה הרוויחו בתקנתו של ר' יעקב ז"ל?
ע"כ נראה כדברי הריטב"א, שבכוונה תיקנו כן "כדי שיתברר מתוך כך שכולם אמת", ובכך שבכל ברכה עושים סוג של "סט" שונה, וידוע שחכמים תיקנו לתקוע על סדר הברכות, א"כ מוכח שכל סוגי התרועות אמת ולכן אפשר לתקוע את שלשת הסוגים בשלשת הברכות. וה"ה שאפשר את שניהם יחד (שברים תרועה), ואף הם נכונים, ולכן כך הנהיג ר' יעקב.
ובמדרש קהלת רבה מובא עה"פ (פרק ז' י"ח) "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך כי ירא אלוקים יצא את כולם": "טוב אשר תאחוז בזה - זה מקרא. וגם מזה אל תנח ידך - זה משנה. כי ירא אלוקים יצא את כולם - כגון ר' אבהו דקיסרין".
ובפרוש מהרז"ו (שם ד"ה כגון ר' אבהו) כתב בביאורו למדרש: "כגון ר' אבהו דקסרין. שמעתי ממופלג אחד שהכוונה על מ"ש בר"ה שתיקן בתקיעות ר"ה לצאת ידי כל הספיקות".
ואם כוונת המדרש כהבנת הרמב"ם, שרק בגלל ספק עושים את ג' השיטות, א"כ פשיטא, שהרי ספק דאורייתא לחומרא, וע"כ צריך לעשות את כל הדעות לצאת יד"ח, ובמה המדרש משבח כ"כ את ר' אבהו? אמנם, אפשר היה לומר שהמדרש רצה ללמד שירא שמים צריך לחשוש לדעות חלוקות ולצאת ידי הכל, ונתן כדוגמא לכך את ר' אבהו. אולם, עדיין קצת קשה, כי לכאורה זה פשיטא, וכולנו נוהגים כך בספקות.
ולכן נראה שדברי המדרש מתאימים יותר לדעת הגאונים ור"ח, ובזה ציינו את ר' אבהו לשבח. דהיינו, ר' אבהו תיקן תקנה לאחד את כל ישראל, כדי שלא ייראה כשיטות חלוקות, וכדי לא לזלזל באף מנהג ממנהגיהם של ישראל, ומפני כך לא חש לטרחא דציבורא ואיחד בין כולם ואחז בזה וגם בזה, כי אין לבטל שום מנהג "ומיניה ומיניה יתקלס עילאה" (בטוי זה הטביע ר' אבהו בעצמו, עיין גמ' סוטה דף מ' ע"א על גודל ענוותנותו של ר' אבהו, וע"כ הוא הדוגמא של המדרש של "ירא אלוקים יצא את כולם", כדי להוכיח שכל אלו הם מנהגים נכונים ולא מנהגים משובשים).
ומעין דברים אלו ביאר מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו טוב ראי על הגמ' בר"ה (ל"ד ע"א ד"ה רבנו חננאל), על דברי רבנו חננאל שכתב: "להודיע שהכל אחד הן והכל יצאו ידי חובה ולא נשאר בדבר ספק". על כך ביאר מרן הרב: "מדברי רבנו (ר"ח) למדנו כמה גדול כח מנהגן של ישראל, וכדברי חז"ל 'אם אינם נביאים בני נביאים הם' (פסחים ס"ו), שהרי מנהג זה של תקיעת תשר"ת למלכויות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות תמהו עליו חכמי הדורות, שהרי כיוון דמסתפקא לן היה ראוי לעשות תשר"ת תש"ת תר"ת לכ"א וכן הנהיגו אחרים ע"פ הסוד? ועתה לדברי רבינו זה המנהג יסודו בהררי קודש. להראות שלא היה מחלוקת בדבר הנוהג בפומבי בכל שנה, אלא שכ"א יוצא ידי חובתו מן התורה איך שיעשה או שברים או תרועה, אלא כיוון שכ"א נהג כבר אין לשנות המנהגות, וכדי שלא יהיו כחלוקין התקין שישוו הכל".
אלא שמוסיף הרב שכדי להוכיח שכל תרועה נכונה "אכן בכוונה הניחו בענין הברכות (שבכל ברכה יש תרועה שונה) שיהיה באופן (מוכח) שהכל בכלל תרועה".
ומוסיף הרב: "ואין ספק כי מצד סוד ד' ליראיו ראוי להיות שניהם ולא שתהיה מסור בחובה כך, ע"כ סבב הקב"ה ע"פ חכמים בעצות מרחוק". כלומר, מראש התורה נתנה אפשרות לכמה אופציות בתקיעת התרועה, וכל השיטות נכונות, וסוד ד' הוא שהתגלגל הדבר כך שכל קהילה נהגה בתרועה שונה, ולא היה חובה לעשות גם שברים וגם תרועה. חכמי ישראל, ובראשם ר' אבהו, תיקנו תקנה שתאחד את כל כלל ישראל, בלא לבטל שום מנהג טוב, ובכך לחנכנו בגדולת כח מנהגן של ישראל.
ונראה שתקנה זו מתאימה מאד לר"ה בייחוד, בו עמ"י כולו עוסק בהמלכת ד' בעולם וראוי שביום זה כל עמ"י יהיו מאוחדים יחד בהמלכת ד', וביחוד בתקיעות עצמן (שהיא המצווה מדאורייתא היחידה של היום), שהן עצמן רומזות על המלכה - "תרועת מלך". לפיכך, ראוי שכל ישראל יתאחדו יחד, כאיש אחד, להמליך את הקב"ה עלינו ועל העולם כולו.
אמנם, בהנהגת היחיד בד"כ אנו אומרים לו לאדם להיבטל ולא להטריח את הציבור, כר"ע שכשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו היה מאריך מאד כמובא בגמ' ברכות (דף ל"א ע"א), אך במקרה דנן, וביחוד בר"ה, יום המלכת ד' - זהו כבוד הציבור, להאריך ולהראות שכל ישראל נהגו מנהג קדושים, וכל ישראל מתאחדים כאיש אחד בלב אחד.
ובדברינו אלו נוסף ביאור על דברי הגמ' בר"ה (דף ט"ז ע"א): "אמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים? כדי לערבב השטן". ובאר רש"י (שם ד"ה כדי לערבב): "שכאשר שומע השטן שבני ישראל מחבבין את מצוות ה' ומהדרין לתקוע בשופר שתי פעמים, נסתמות טענותיו ואינו יכול להשטין נגדם".
ומדברינו למדנו, שלא רק תוספת התקיעות מראות על חיבוב המצווה, אלא כשהשטן רואה את כל ישראל מתאחדין במנהגי התקיעות, ומאריכין בתקיעות להראות שכל המנהגים אמת, ואינם מתחלקים לאגודות אגודות, ואינם חוששים לטורח הציבור, וממליכים את ה' באחדות גמורה - מיד מסתתמות טענותיו של השטן. וכפי שמובא בחז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) "כל בי תרי לא מזקי", כי רק על היחיד שייך דינים, אבל על הציבור כח הציבור ממתיק את הדינים. ובייחוד עולה הדבר מדברי הזוהר (בשלח ח"ב מ"ד ע"א), שלמדנו שבר"ה אין לאדם להפריש עצמו מן הציבור (ולימדה זאת אותנו האשה השונמית "בתוך עמי אנוכי יושבת"), א"כ "ידיעת ההפכים אחת", וככל שהציבור מאוחד יותר ביום זה, כח הרבים גדול מאוד ובכוחו להפוך מידת הדין למידת הרחמים. ורמוז בסה"ק (עיין נתיבות שלום ריש פרשת ניצבים) "אתם נצבים היום – כולכם", שהיום קאי על ר"ה, ובו ניצבים כולם לפני ה', והעצה לעבור את יום הדין היא ע"י בחינת "כולכם". וכדברי המדרש תנחומא (נצבים סי' א') "אף אתם בזמן שאפלה לכם אני מאיר לכם, אימתי? בזמן שתהיו כולכם באגודה אחת".
תקנתו של ר' אבהו, המאחדת את כל ישראל לאביהם שבשמיים ומחזקת את כח מנהגן של ישראל, אין מתאים יותר לתקנה זו מאשר ר"ה, היום שבו מתאחדין כל ישראל באחדות גמורה להמליך את ה' בכל העולמות.
♦
ב. הנ"מ להלכה בין שיטת הגאונים לבין שיטת הרמב"ם
וראיתי להביא כמה הלכות המוכיחות שאכן אנו פוסקים למעשה כשיטת הגאונים הנ"ל ולא כהרמב"ם, ובכך מחוזקים הדברים הלכה למעשה:א. המודר הנאה משופר יבקש מאחר שיתקע לו. ואם אין לו אחר, פסק המ"ב (בסי' תקפ"ו ס"ק כ"ב) שיתקע לעצמו רק עשר קולות, שבהם הוא חייב מדין תורה, דהיינו תשר"ת, תש"ת, תר"ת. הא קמן שפסק כשיטת הגאונים.
ב. וכן פסק המ"ב בסי' ת"ר (ס"ק ז'), לעניין מי שקיבל עליו שבת מבעו"י ועדיין לא תקע (ביום ב' דר"ה שחל ביום ו'), שיתקע תשר"ת, תש"ת ותר"ת ותו לא.
ג. ועפ"י זה פסק בשו"ת קניין תורה (ח"ג סי' ע"ט) הובא בפסקי תשובות (סי' תק"צ ס"א) לתוקע בבתי חולים במחלקות שונות ואין בכוחו לתקוע בכל המחלקות, שיתקע בכל מחלקה י' קולות, וכנ"ל.
ובספר קצה המטה (על הספר מטה אפרים ריש ס' תק"צ) כתב, שאפשר להבין גם בדברי הרמב"ם והשו"ע כהגאונים, ומה שנקטו לשון ספק הוא משום דלשונה של הגמ' נקטה כן. מ"מ, עיי"ש שהוכיח שרוב הראשונים והאחרונים נוקטים כשיטת רב האי גאון להלכה.
ד. נ"מ האם מותר לומר את היה"ר שנהגו לומר בין התקיעות של התקיעות דמיושב וכן את הוידויים. דאם נאמר, שסוגי התרועות השונים זה מטעם ספק, א"כ אין להפסיק בין הברכה לתקיעות ויש לתקוע את כל השלושים ברצף, אך אם נאמר שהכל נכון, א"כ אין מניעה להתפלל בין התקיעות, כי כבר יצא יד"ח בסט הראשון.
ועיין בשו"ת יביע אומר ח"א (או"ח סי' ל"ו), שפסק לא לומר את הוידוי בפיו בין התקיעות דמיושב, ומחה על הנוהגים לאומרו. ובח"ג הביא את תשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שצידד ביד הנוהגים לומר הוידוי. אמנם השו"ט בדבריו שם היא האם היה"ר הוי הפסק או שזה נקרא עסוקים באותו עניין, מ"מ סיים דבריו "ומן המפורסמות הוא, כי רבבות אלפי ישראל הנמנים על קהל חסידים נוהגים לומר היה"ר הנדפס במחזורים בין כל סדר וסדר, וגם המ"ב בשעה"צ כתב שאין למחות בידם. וכבר הורה זקן זצ"ל, ולכן אף כי זה פשוט דשב ואל תעשה עדיף, וכל אלה המחזיקים במנהגי הגר"א נוהגים לא להפסיק בשום דבר בין הסדרים, וגם אני בתוכם, מ"מ להנוהגים להפסיק ביה"ר או בוידויים נראה שאין למחות לא ביד החזקה ולא בקול דממה דקה".
ראה, עד כמה יצא הגרי"ש אלישיב זצ"ל להגנת מנהג הוידויים של החסידים, אף שהוא עצמו לא נהג לאומרם.
ומדברינו לעיל, שהוכחנו שדברי רב האי גאון נפסקו להלכה ואף הורה בהם זקן זצ"ל (המ"ב הנ"ל), א"כ מנהג זה לא גרע מהמנהג שנהגו הרמב"ם והראשונים, שתקעו תשר"ת במלכויות תר"ת בזכרונות ותש"ת בשופרות, ואדרבה זה חיזק את דברי הגאונים הנ"ל. א"כ דון מינה ואוקמיה באתריה - אף מנהג החסידים מחזק את דברי הגאונים, ומוכיח שהלכה כמותם.
וביחוד בר"ה, בו ר' אבהו תיקן תקנה לאחד את כל ישראל ולהראות כח מנהגן של ישראל שהיא תורה, ואם לא נביאים הם בני נביאים הם, אף הגרי"ש יצא מגדרו לחזק את מנהגי החסידים בר"ה, ובכך הצטרף לתקנת ר' אבהו, ללמדנו "כמה גדול כח מנהגן של ישראל" כדברי הרב זצ"ל.
ה. בעולת ראיה (ח"ב עמ' שכ"ח) עה"פ "אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון" כתב מרן הרב: "הספק אם גנוחי נגח או ילולי ילל, י"ל שיש ספק ביסוד התשובה, ובכלל יסוד ההצלחה האנושית ביראת ד' והישרת הדרכים, אם העיקר הוא ההשכלה ודעת האמת או העיקר הוא הרגש הישר... והנה גנוחי גנח בא ע"י חשבון, שנעצב על איזה דבר אע"פ שאין הכאב דוחקו כ"כ, וזהו לעומת תשובה שמצד הדעת, אמנם כשהכאב דוחק באופן איום ונורא אז צועק מכאב הלב בילולי יליל, והוא נגד הרגש".
והרב מחדש שאת ב' סוגי התשובות צריך לכל אדם: "והמעלה היותר שלמה היא, שתבוא התשובה מב' הענינים: מדעת, ותתגבר כ"כ עד ההרגש... וזהו אשרי העם יודעי תרועה. תרועה שבתורה היא ג"כ שברים, והשברים היא ארוכה מצד גנוחי גנח בתשובת השכל. אשרי העם שמשברים את התרועה לגניחות קצרות של ילולי יליל, שהיא מורה על ההרגש, שהיא דבר טוב מפני שבאור פניך יהלכון. ומדרש נמי מסיפי' לרישי' שבאור פניך יהלכון שיש להם דעת והכרה שלמה, שאור ד' הוא ההכרה והדעת, 'כי באור פניך נתת לנו ד' אלוקינו תורת חיים'. א"כ באור פניך יהלכון ע"י הדעת ועם זה הם יודעי תרועה ושוברי התרועה לחוזק ההרגש, זוהי תשובה שלמה מכל צדדיה שתתקיים בודאי".
הא קמן שמרן הרב פסק להלכה בעניין תשובה כב' השיטות, וכתב מרן הרצי"ה קוק זצ"ל בהערות בסוף עולת ראיה (עמ' תצ"ד) שמקורו של הרב הוא מרב האי גאון, שכתב שב' השיטות נכונות ור' אבהו רק איחד המנהגים, וכן כתב החינוך, עיי"ש. וא"כ, ב' סוגי התשובה ג"כ נלמדים הלכה למעשה כהגאונים. למדנו מדבריו שאף הרב זצ"ל פסק כהגאונים.
♦
ג. פרוש הגאונים מתאים לדברי המדרש רבה
ועדיין יש לשאול, מניין שהמדרש רבה בכותבו "כי ירא אלוקים יצא אתכולם - כגון ר' אבהו דקיסרין" כוונתו לשיטת רב האי גאון, המדבר באיחוד מנהגים שכולם נכונים, דלמא כוונתו להחמיר ככל הדעות כשיש ספק, וכהבנת הרמב"ם?ועוד, כשנדקדק בדברי המדרש רבה מתחילתו, לכאורה מבואר אחרת. וז"ל המדרש: "טוב אשר תאחוז בזה - זה מקרא. וגם מזה אל תנח ידך - זה משנה, כי ירא אלוקים יצא את כולם - כגון ר' אבהו דקסרין". ולכאורה כוונת המדרש היא לציין שרבי אבהו היה בקי גם במקרא וגם במשנה, כמובא בגמ' ע"ז (דף ד' ע"א) שהמינים הקשו מפסוק לרב ספרא והוא שתק ולא ענה ואילו ר' אבהו ענה, ושאלוהו מדוע הוא יודע ור' ספרא לא ידע, וענה, שאנו בא"י שמצויים איתכם (עם המינים) ומתווכחים איתכם בפרוש המקראות, לכך אנו מטילים על עצמנו את החובה לעיין במקראות, אך חכמי בבל אין ביניהם מינים ולכו אין הם מעיינים במקרא.
אכן, בתורה תמימה (בפרושו על הפסוק בקהלת) ביאר שזה נראה הפירוש העיקרי דהוי מעין מה שפתח, טוב אשר תאחז בזה - זה מקרא, וגם מזה אל תנח ידך - זו משנה כר' אבהו שהיה בקיא בשניהם, וכתב התורה תמימה שמכונה בשם ירא אלוקים מפני כי עשה זאת לתכלית תשובת המינים וכמ"ש חז"ל דע מה שתשיב לאפיקורס עיי"ש, והקשה: "אבל לפירוש השני (מהרז"ו) מאי שייך עניינו של ר' אבהו בתקיעות לעניין שפתח בבקיאות מקרא ומשנה?"
אך נראה שכל תמיהתו של התורה תמימה שייכת אם ר' אבהו נהג ככל הדעות לצאת מידי ספק, א"כ אין זה שייך לתחילתו של המדרש. אך אם נאמר שהמדרש מתכוון לפרש את תקנת ר' אבהו עפ"י שיטתו של רב האי גאון, שרבי אבהו תיקן איחוד מנהגים, כאשר כולם היו נכונים והוא רק איחד את כולם כדי שלא ייראה הדבר כמחלוקת, א"כ הרי זה קשור בצורה מובהקת לרישא. כמו שתורה שבכתב ותושב"ע ירדו כרוכות מן השמיים וכל הכופר באחת מהן הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, והא בלא הא לא סגי, ולכן ר' אבהו היה בקי בשניהם. ובייחוד ר' אבהו, שחי בא"י, ותורת א"י היא מאחדת (נועם) ולא מפורדת (חובלים) (כדאיתא בסנהדרין דף כ"ד ע"א), א"כ מן הסתם ר' אבהו הבין שיש ערך חיובי להיות בקי בכל התורה כולה ולא רק בשביל "מה שתשיב" (כדברי התורה תמימה), ומה שהשיב כך למינים זה היה רק להגן על רב ספרא בפני המינים. וא"כ כמו שהתורה כולה (בכתב ובע"פ) הייתה מאוחדת באישיותו של ר' אבהו, ה"ה שקיומה של תורה צריכה להופיע בצורה מאוחדת ושלא תיראה כמחולקת, וע"כ ר' אבהו הוא דוגמא ל"ירא אלוקים יוצא ידי כולם", שבאיחוד כל השיטות לכל כלל ישראל, איחד את כלל ישראל לתורה אחת, שלא יהיה אפי' למראית עין כאילו יש כמה תורות, כפי שהמינים מנסים להפריד ולחלק. ע"כ ר' אבהו הוא הדוגמא המאחדת "האוחזת בזה ובזה" ובכך הוא מאחד את עמ"י לאגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמיים, וא"כ הרישא והסיפא שוויין אהדדי.
ואכן, למראית עין לפעמים נראים התורה שבכתב והתושב"ע כסותרים, אך גדולי ישראל, כהגר"א, שהיו בקיאים בכל התורה, ידעו לאחד את הכל ולהראות איך כל דברי התושב"ע רמוזים בתושב"כ. והסמל של אחדות התורה ואחדות האומה (ישראל ואורייתא) הרי הוא ר' אבהו דמן קיסרין.
♦
ד. "אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך"
ועיין בהקדמתו של הרשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל לספר טהרת הבית ח"ב (עמ' י"ד-ט"ו), בה הוא מספר על חלום שחלם ובו הופיע לו הבן איש חי וראה את חיבוריו, ושאלו האם ממשיך הוא להופיע ברבים ולהפיץ תורה. והשיבו הגר"ע שחשב לאחרונה למעט בשיעורי התורה "כי מתי אעשה גם אנוכי לביתי ואם אין אני לי מי לי" (רצונו לומר לעסוק בכתיבת ספריו להפיץ תורה לדורות. וראה כמה היה שונה הביטוי "מתי אעשה אנוכי לביתי" אצל הרשל"צ - שכוונתו היתה לכתיבת החידו"ת, לעומת אחרים שמתכוונים לעשיית ממון...) והתאונן "שדבר זה (השיעורים) מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". ענה דודי (הבן איש חי) ואמר לי בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאד לפני השי"ת בזיכוי הרבים כששומעים ד"ת ומוסר וחוזרים בתשובה... ואיקץ והנה חלום", ומוסיף (שם) שאף מרן הב"י התאנח על צרכי רבים שעסק בהם והמלאך המגיד (מגיד מישרים שמות) אמר לב"י: "ואל תצטער על שאתה מטפל בעניני הציבור ועי"כ אתה מתבטל מעסק התורה, כי אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי שניהם כאחד טובים, ועל ידי הכל זוכה לחלוקא דרבנן... לכך עסוק בכולהו". עיי"ש.משני סיפורים אלו לומדים אנו את אשר ביארנו עפ"י שיטת הגאונים. על פניו נראה, שהתורה ועסקי הציבור סותרים זא"ז, ואם תלמיד חכם יעסוק בצרכי רבים הוא יתבטל מהתורה. אכן, המגיד ברך את מרן הב"י לעסוק בשניהם ויזכה לשניהם ולא יסתרו זא"ז, ואכן זכה מרן הב"י לגמור את חיבוריו ולהתמנות לפוסק הדורות, למרות שעסק רבות בצרכי הציבור. אף הגר"ע יוסף זצ"ל ראה בשני הדברים כסותרים זא"ז, ובחלום הבן איש חי אומר לו, לאחוז בשניהם ולהמשיך בשניהם. ואכן זכה הגר"ע לאריכות ימים ושנים ובכך זכה להרבות ספרים (כל ספרי חזון עובדיה נכתבו ב-15 שנותיו האחרונות וזכה לחיות עד גיל צ"ג), וכן להרבות בזיכוי הרבים, ונמצא שלא רק שלא סתרו זה את זה אלא שהשלימו זה את זה.
וכן כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל על ת"ח שמנהיג את הציבור שהוא משועבד לציבור: "כי יש לפעמים שמצד עצמו היה ראוי לו שילך בדרכים יותר גבוהים ובחסידות מופלגת, אבל מפני שצריך להיות קרוב אל הרבים המקבלים הנהגה ממנו, ע"כ הוא צריך לעסוק בלימודים הדרושים להם, ומתראה לפניהם שלא בחסידות יתירה, כדי שיהיו קרובים אליו. ומ"מ זה אינו דבר הגון שישליך את חובת שלמות עצמו אחר גיוו לגמרי, אלא הטוב אשר יאחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו, ויעסוק ג"כ בלימודים גבוהים שהם ראויים לשלמות עצמו, ובדברים שאינם גורמים חסרון בהנהגה ידרוך על במתי שלמות הראוי לת"ח מצד גדולת ערכו" (אוצרות ראיה ח"ב עמ' 202). ואף כאן, בלימודים גבוהים הראויים לשלמות עצמו נראה כאילו זה סותר את הלימודים הנצרכים לציבור, אך באמת אין כאן סתירה, ואדרבה, ככל שיהיה ת"ח יותר גדול ויותר מופלג, א"כ תורתו תשפיע על הציבור ביתר שאת, וא"כ אין זה סותר אלא משלים וכנ"ל. וכן להיפך כותב הרב (שם): "ומ"מ אין לפחוד שע"י טרדא זו (של ההתמסרות לציבור. י.ו.) תשתכח ממנו שלמות עצמו, כענין שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב ע"ב) מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתם מתברכת... הכי נמי, ע"י שעוסק בשלמות הציבור, הקב"ה מזכהו בתורת מתנה, בחלקים שהם שלמות עצמו. ובשכר שעוסק בשלמות עצמו ומזכה אותו הקב"ה ג"כ בעניינים שהם נוגעים לכלל שלמות הציבור, באופן שמצד השגחת השי"ת אין שני הענינים סותרים זה את זה, רק עוד עוזרים זה על זה". ודון מיניה ואוקמיה באתרין.
וכפירוש הבן איש חי בחלום, וכן כפירוש המגיד (המלאך) לב"י לפסוק "טוב אשר תאחז מזה וגם מזה אל תנח ידך" וכן כפירוש מרן הרב קוק לפסוק זה, הוא הוא הפרוש של רב האי גאון בהסבר תקנתו של ר' אבהו. אכן, כל המנהגים של התרועות היו נכונות, אלא שלמראית עין הם היו נראים כסותרים זה את זה, וע"כ תיקן ר' אבהו שכל ישראל יקיימו את כולם, וכך יוכח שאינם סותרים (מהתקנה לתקוע תשר"ת מלכויות תש"ת בזכרונות ותר"ת בשופרות), ועל ידי זה לא רק שלא יסתרו הדברים אחד את משנהו אלא אדרבא ישלימו זה את זה, ויווכח שישראל מחבבין את המצוות, בין במצוות שבין אדם למקום (ריבוי התקיעות דמיושב ומעומד כפרש"י בר"ה ט"ז ע"ב) ובין במצוות שבין אדם לחבירו, בכיבוד כל מנהגי ישראל מכל העדות ובהנצחתם ללא חשש טירחא דציבורא, אלא אדרבא, ר' אבהו ראה בכך כבוד הציבור וכנ"ל.
כך, גרם ר' אבהו (שהיה גם בעל הלכה וגם בעל אגדה כדאיתא בסוטה דף מ' ע"א) בתקנתו, "שמיניה ומיניה יתקלס עילאה" (שם).
♦
ה. מעשה לסתור
ולכאורה ישנו מעשה לסתור את דברינו: המשנה בברכות (דף י' ע"ב) מביאה מחלוקת כיצד יש לקרוא את ק"ש. "ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך. וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך. א"כ למה נאמר ובשכבך ובקומך. בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים". יוצא א"כ, דלב"ש הפסוק מלמד את דרך קריאת שמע (עמידה ובשכיבה) וכן את זמן ק"ש (בוקר וערב), ואילו לדעת ב"ה הפסוק רק בא ללמד את זמן אמירת ק"ש, אך האדם יכול לאומרו באיזה אופן שירצה.ובהמשך המשנה (שם) מובא: "א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדי היית לחוב בעמך שעברת על דברי ב"ה".
ולכאורה קשה, מדוע הטיחו בר' טרפון דברים כה קשים (כדי היית לחוב בעצמך), והלא ר' טרפון לכאורה נהג כהנהגתו של רבי אבהו, לצאת ידי כל הדעות, שהרי ק"ש של לילה לדעת ב"ה צריכה להאמר בלילה כדרכו, וכפי שפרש"י (שם ד"ה כדרכו) או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך, ולדעת ב"ש צריכה להאמר בשכיבה דווקא. וא"כ אם הוא אומרה בשכיבה, הרי הוא יוצא ידי חובת ב"ה וב"ש ג"כ, וא"כ מדוע אין זה מעשה חיובי, שחושש לצאת ידי כל הדעות, והלא אף רבי אבהו עשה כן והשתבח על כך, ומדוע ר' טרפון מגונה על כך?
והרמח"ל במסילת ישרים (סוף פרק כ') ענה על כך וז"ל: "וזה שעניין המחלוקת ב"ש וב"ה היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כב"ה לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים, שלא תעשה תורה ח"ו כשתי תורות, וע"כ לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כב"ה אפילו לקולא מלהחמיר כב"ש, וזה לנו לעינים לראות איזה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".
למדנו מדבריו, שאכן נכון, שהקורא ק"ש בשכיבה יוצא ידי כל הדעות, אך הרמח"ל מבאר את מעשה דרבי טרפון בהקשר של משקל החסידות, שבו צריך להבין, שאין לדון דברי החסידות עפ"י מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום עיי"ש.
והנה אם עניין ק"ש היה נתון במחלוקת וחלק נוהגים כך וחלק נוהגים כך, ורבי טרפון רצה לצאת ידי הכל וע"כ שכב בקוראו ק"ש של ערב, א"כ זה היה מתפרש כחסידות ולא היו חכמים מבקרים אותו על כך. אלא שמחלוקת ב"ש וב"ה היתה מחלוקת קשה בעמ"י, שגרמה לפרודים באופן קיום המצוות, וכשסוף סוף הכריעו חכמים הלכה כב"ה, וכולם מאוחדים אחרי פסיקה זו, א"כ פסיקה זו איחדה את עמ"י מחדש ומנעה פילוגים, וגרמה שתהיה תורה אחת בישראל, ולא ח"ו שתי תורות. וע"כ רבי טרפון, שרוצה להחמיר ולצאת גם ידי חובת דעת ב"ש, מנציח שוב במעשיו את המחלוקת בעמ"י, ואף שהוא עושה זאת רק משום חסידות והידור, מ"מ יש לו תלמידים המתבוננים במעשיו, וכשיראוהו מחמיר כב"ש, יאמרו לעצמם, אמנם נפסק כב"ה, אך מ"מ ראוי להחמיר כב"ש, וינהגו כמוהו, ובכך המחלוקת תונצח מחדש ותפלג את האומה. ולכן חכמים ראו את מעשיו בחומרה כה גדולה, עד כדי הביטוי "כדי היית לחוב בעצמך", דהוי כעין זקן ממרא, הממרה את ביה"ד הגדול, שפסק תורה אחת לישראל.
משא"כ המקרה שלנו, בגמ' בר"ה במעשה דרבי אבהו, שם הדבר הוא בדיוק הפוך. בזמן רבי אבהו לא הוכרעה הלכה כמי, לדעת הרמב"ם, ולדעת הגאונים כל השיטות היו נכונות, ורק היה הדבר נראה כמחלוקת, והיו שנהגו לתקוע תר"ת והיו שנהגו לתקוע תש"ת והיו שנהגו לתקוע תשר"ת, ורבי אבהו תיקן תקנה שתאחד את כל האומה, שכולם יתקעו את אותו סוג תקיעות, ולכן הוא התקין שיתקעו ככל השיטות. א"כ, אדרבה בתקנתו איחד הוא את עמ"י, שינהגו כתורה אחת.
♦
ו. כבוד הציבור גובר על טירחא דציבורא
ונראה להוסיף חידוש נוסף בהסבר שיטת הגאונים בדעת ר' אבהו. אם כל שיטות התרועה היו נכונות, ובאמת יוצאים יד"ח בכל סוג תרועה, בין תר"ת בין תש"ת ובין תשר"ת, א"כ בשביל לאחד את האומה שכולם ינהגו באופן אחיד, יש ב' אפשרויות:א. שכולם יתקעו או רק תר"ת או רק תש"ת או רק תשר"ת, ובכך ימנעו טירחא דציבורא ותקיעות רבות נוספות.
ב. שכולם יתקעו גם תר"ת וגם תש"ת וגם תשר"ת, ובכך יתארכו משך התקיעות.
ואף שב' האפשרויות טובות, שהרי כל התרועות נכונות כדעת הגאונים, מ"מ יש נפקא מינה ביניהן. אם רבי אבהו היה מתקן תקנה כהאפשרות הראשונה, אז אמנם היה מונע טירחא דציבורא, אך היה נראה למראית עין בתקנתו, שמה שהורה לתקוע זוהי התרועה הנכונה (לדוגמא תר"ת) ושתי התרועותשהשמיט - בטעות יסודם. ואף שאין זו האמת, כך זה היה נראה למראית עין, וכך זה היה מתפרש ע"י המון העם.
לעומת זאת, לפי האפשרות השניה, שיתקעו בכל סוגי התרועות, אף עדה בישראל לא תיפגע, ולא תרגיש שכביכול שללו את מה שהיא נהגה מדורי דורות, ובכך מונע רבי אבהו איבה וקיטוב בין העדות מישראל. וע"י כך כולם מרגישים שמכבדים ומתחשבים במנהג קהילתם, וע"כ זה רק מוסיף כבוד ציבור, וזה ערך הגובר על הטירחא דציבורא שנגרם כתוצאה מתקנתו.
♦
ז. כיצד מאחדין
מ"מ, למדנו מתקנת רבי אבהו כיצד מאחדים מנהגים בעמ"י. וכפי שכתב מרן הרב (לעיל) שסוד ד' ליראיו היה שכל עדה תתקע בצורה שלה את התרועה ובמשך הזמן יתעצב המנהג אצלה, ורק לאחר מכן יאוחדו כל המנהגים למנהג אחד, השווה בכל עמ"י. אולי יש ללמוד מהנהגתו של רבי אבהו, על איחודים אחרים שיעשו במנהגים השונים בעמ"י (ע"י ביה"ד הגדול וכדו'), שקודם יש לתת לכל עדה לבסס את מנהגה (אם אכן מנהג ראוי ונכון הוא, ואינו מנהג טעות שאותיותיו גהנם...) שיהיה לה מסורת ובית אב. וכאשר כל עדה מנהגה יהיה מעוצב ומבוסס היטב, אז יבואו חכמי ישראל ויאחדו בין המנהגים השונים לכדי תורה אחת.ועדיין יש לחלק בין מצווה כתקיעת שופר, שמצוותה מדאורייתא, ואם כל עדה תוקעת תרועה בצורה שונה הרי שזה נראה שאין תורה אחת, וזה גורם לפילוג באומה, ולכן תיקן רבי אבהו תקנה מאחדת, לבין מנהגים שנהגו קהילות בעמ"י, שאין למנהגים אלו קשר לקיום מצוות דאורייתא ואף לא למצוות דרבנן. במקרה של מנהגים מהסוג השני, אולי המנהג הוא כמו בחלוקה בין השבטים שהיתה בעמ"י, וכחלק ממנהג אבות, וכפי שכתב האר"י הקדוש בענייני נוסחי התפילה, שלכל נוסח יש את הצינור שלו שדרכו הוא פותח את שערי הרקיע, ולכן אין לשנות מטבע נוסח תפילתו ממה שלימדוהו אבותיו... וכפי שאמרו בירושלמי אל תשנו ממנהג אבותיכם (ספר מעבר יבוק (קונטרס שפתי צדק פרק ל"א). ודבריו מיוסדים על דברי האר"י בשער הכוונות (דף נ' ע"ד) הובאו דבריהם בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' ו') עיי"ש. וע"כ צריך עיון רב וזהירות גדולה היכן כל עדה משמרת את מנהגה דווקא, כדברי הירושלמי ערובין (סוף פרק ג') "אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש", והיכן יש מקום לאיחוד מנהגים.
אך ברור לכל שאין דברים אלו מסורים אלא בידיהם של גדולי ישראל ופוסקי הדור, כדוגמת רבי אבהו בדורו, שסמכותו על בני דורו הייתה בלתי מעורערת, ותקנותיו נתקבלו בכל ישראל עד ימינו.
זכה רבי אבהו, האמורא הארץ-ישראלי, תלמידו של רבי יוחנן מחבר הירושלמי, שתורתו, תורת א"י, חיברה בין כל פלגי האומה, וכמ"ש חז"ל "וזהב הארץ ההיא טוב - מלמד שאין תורה כתורת א"י" (בר"ר ט"ז י"ד).
♦ ♦ ♦