הלכות ומנהגי תקיעת שופר מן המקראות
פתיחה
פרטי מצוות תקיעת שופר בראש השנה לא נתפרשו בכתוב והם עברו במסורת שבעל פה ונדרשו מן הכתובים, באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. עם זאת, נראה שניתן לעגן את דיני המצווה ואף את המנהגים הנלווים אליה גם בדברי הנביאים. ברשימה דלהלן כוונתנו להצביע על כמה דוגמאות לכך.♦
שופר של איל
כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה, והמובחר שמכולם – שופר העשוי מקרן של איל.קרני האיל והפרה קוטביות זו לזו, קרנו של האיל היא המהודרת והרצויה ביותר וקרנה של הפרה פסולה, בתווך, על הציר שביניהן, קרניהן של בהמות אחרות, הכשרות, לרוב הדעות, לתקיעת שופר, אך אינן מהודרות כקרן של איל[2].
ראשיתה של קוטביות זו בצאן ובבקר עצמם - הבקר מתאפיין בפיזור ובאי קבלת מרות, ומכאן, כנראה, שמו ['הבקר' הוא צורה אחרת ל'הפקר'[3]]. הפרות רועות כשהן נפרדות זו מזו והן אינן מצויות תחת השגחה תדירה. הכבשים, לעומתן, עומדים כשהם 'כבושים', צפופים וקרובים זה לזה, ומצויים תחת עינו הפקוחה של הרועה.
הבדל זה מהדהד בדבריו של שמואל הנביא לשאול המלך - וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (שמואל א. טו, יד).
הצאן מצטופף בקרבתו של שמואל, ולכן קולו הוא 'באזניו', הבקר, לעומתו, מפוזר במרחב ולכן את קולו הוא 'שומע' ממרחק רב יותר.
הניגוד בין הפרה, בייחוד זו הסוררת המתרחקת מחברותיה יותר מן הרגיל, לבין הכבש, משמש בפי הנביא הושע לתיאור השינוי שחל בחוטא השב בתשובה – כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם ה' כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב (הושע, ד, טז).
החוטא, ההולך לבדו והמרוחק מבוראו, נמשל לפרה, בעוד הצדיק, הקרוב לבוראו, נמשל לכבש. התשובה, נמשלת, אם כן, למעבר ממצב של 'פרה' למצב של 'כבש'.
הווי אומר - הפרה והאיל שונים זה מזה לא רק בקרניהם, אלא גם באורחות חייהם ובמשמעויות המסומלות בהם. לעומת הפרה, המסמלת פירוד וריחוק, מסמל הכבש קרבה וחיבור.
קול השופר קורא להתאגדות ל'אגודה אחת'[4] כדי לקבל עול מלכות שמים ו'לעשות רצונך בלבב שלם', מן הדין, אפוא, לתקוע בקרן של איל – כבש גדול, המסמל גם את ההתאגדות והציות האפייניים לכבשים, ואת קבלת העול, ולא בקרן של פרה, המסמלת את ההיפך מכך. מעמדם של קרני הכבש והפרה מושתת, אם כן, לא רק על צורת הקרניים עצמן, אלא גם על אופי בעלי החיים שמהם הן צומחות.
דברי הנביא הושע אינם עוסקים בקרניים ובשופרות אלא בבקר ובצאן, ובוודאי שלא ניתן להכריע על פיהם מהו שופר כשר. אין פלא, אם כן שחז"ל אינם מזכירים אותם בדיון על כשרות קרניים שונות לשופר[5]. עם זאת יתכן שגם הם עמדו ברקע הדיון ואף אם לא הם שהכריעו את הדין, מכל מקום לאחר שהוכרע יש בהם בכדי לחזקו ולבססו.
♦
קולות התקיעה
קולות התקיעה – שניים שהם שלושה – תקיעה תרועה, וכיוון שנסתפקו מהי התרועה, 'גנוחי גנח' או 'ילולי יליל' תיקן רבי אבהו שיהיו תוקעין שניהם זה וזה לבדו ושברים תרועה זה עם זה, ונמצא סדר התקיעות – תר"ת תש"ת תשר"ת[6].הפוסקים לומדים דברים כפשוטם. לדעתם במרוצת הדורות נשכחה המשמעות המקורית של ה'תרועה' והתקיימו שנים או שלושה מנהגים, שלגבי כל אחד מהם נטען, בידי קהילות שונות, שהוא הוא התרועה האמתית. כדי להוציא מהספק וליצור מצב שבו הכל יצאו ידי חובה בוודאות – תיקן רבי אבהו שבל מקום יתקעו את כל הקולות שאחד מהם הוא התרועה שעליה ציוותה תורה. אחרים סבורים שמאז ומעולם הוגדר כל אחד מקולות אלה כתרועה, עם זאת, כדי ליצור מהנהג אחיד בכל הקהילות תיקן רבי אבהו שבכל מקום יתקעו את כל שלושת הקולות. מגמה זו של האחדה עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית של כינוס ואיחוד המאפיינת, כפי שכבר צוין לעיל, את מעשה התקיעה, ואולי מגמה זו היא שהניעה את רבי אבהו לאחד את המנהגים במצווה זו דווקא[7].
לדעת הזוהר, הספק היה נחלתם של בני בבל בלבד, בעוד בני ארץ ישראל ידעו שמלכתחילה יש לתקוע שלושה קולות וכך ראוי לעשות לפי הסוד[8]. לפי זה, בני בבל הם שפרשו את תקנתו של רבי אבהו כנובעת מן הספק וכמכוונת לצאת ממנו, בעוד שרבי אבהו עצמו, שהיה, כידוע מבני ארץ ישראל, ידע את סוד שלושת הקולות.
סימוכין לשלושת הקולות ניתן למצוא בכתובים שבספר ירמיהו - מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה: שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי: עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר (ירמיהו ד, יט-כא)[9].
הכתוב מזכיר כאן שלושה קולות, שניים המושמעים בכלי – בשופר – 'קול שופר' שהוא כנראה התקיעה, ו'תרועת מלחמה', וקול שלישי, המושמע כנראה בפה, 'שבר על שבר' שניתן להסבירו כזעקה של מילות שבר כמו 'אוי' אך גם כהשמעת קולות שבורים. הגמרא, בדיונה על הקולות השונים של השופר[10], קובעת שהתרועה מקבילה לסוג זה או אחר של בכי אנושי, לפי זה, מן הכתובים המתארים, לפי ההסבר השני שהצענו, בכי כ'שבר על שבר', ניתן להסיק כי זהו הקול אותו יש להפיק גם מהשופר.
פסוקים אלה הם פסוקי פורענות, ואין פלא שאין הם מוזכרים כבסיס לתקנתו של רבי אבהו, אולם יתכן שרבי אבהו עצמו הסתמך עליהם, אם כי, כאמור, הדברים לא נמסרו במפורש.
♦
תקיעה בפני ספר התורה
ונוהגין לתקוע על הבימה, במקום שקורין בתורה, כיון שנתקנו אחרי קריאת התורה (הגהת הרמ"א שו"ע או"ח תקפה א). והטעם – להזכיר זכות התורה[11].יתכן שמקורו של המנהג לתקוע על הבימה בפני ספר התורה הוא בתקיעות שנתקעו לפני ארון הברית. מצאנו בכתובים כמה פעמים תקיעה לפני ארון הברית, ובכולן לא היה הארון במקומו הקבוע אלא הוא הוצא ממנו מסיבה זו או אחרת. בדומה לכך אין אנו תוקעים לפני ארון הקודש, שם עומדים ספרי התורה דרך קבע, אלא על הבימה, לשם מובאים הספרים לשם קריאה בהם.
האירוע הראשון שבו מצאנו תקיעה לפני הארון הוא כיבוש יריחו והפלת חומותיה - וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה (יהושע ו, ד-ה).
וכבר היו שקשרו תקיעות אלה הן לתקיעות של מתן תורה, שבזכותו נכבשה הארץ, והן לתקיעות של ראש השנה, שאף הן מזכירות את מתן תורה[12] ומפילות 'חומות' שונות[13]. תקיעת השופר ליד ספר התורה היא, אם כן, כעין תקיעת השופר לפני ארון הברית בימי יהושע.
פעם שניה מצאנו תרועה לפני ארון הברית במלחמת אבן העזר – וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק. וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ. וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְקֹוָק הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ. וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ. וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱ-לֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם (שמואל א, ד, א-ז).
באירוע זה נודע לתרועה תפקיד כפול: האחד, כלפי פנים – מתן כבוד לארון הברית. והשני, המופנה כלפי האויב החיצוני - מסר של עוצמה, הנובעת מנוכחותו של ארון הברית והנאמנות לאותה הברית, עליה מודיעים באמצעות התרועה.
לא נאמר בכתובים מה היא תרועה זו- האם היא נעשתה בפה, בשופר או בשניהם יחד, ומכל מקום יש מקום ללמוד ממנה על תקיעת השופר של ראש השנה, הנתפשת אף היא כתרועת מלחמה במאבק עם השטן[14], ולכן מן הדין שהיא תיעשה בסמוך לספר התורה, בכדי להדוף את השטן בעזרת העוצמה הנובעת ממנו ומן הנאמנות לכתוב בו.
במלחמה עם הפלישתים באבן העזר נצחו, כידוע, הפלישתים, הארון נשבה והוחזר רק לאחר שבעה חדשים. אולם, שם הייתה זו 'תרועה שאין בה ממש"[15], מה שאין כן תקיעה של ראש השנה, שהיא מצווה דאורייתא הנעשית באווירת התשובה וההתעלות של הימים הנוראים[16].
עוד מצאנו תקיעה לפני הארון בשעת העברתו מבית עובד אדום הגיתי לירושלים: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר (שמואל ב. ו, טו).
יש לשים לב לכך שקודם לכן, כאשר הארון הובא לבית עובד אדום הגיתי מבית אבינדב אשר בגבעה, לא תקעו דוד ובני ישראל בשופר, אלא נגנו בכלים אחרים: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים (שם. שם, ה).
אווירה זו של שמחה יתירה כנראה לא התאימה לסביבתו של הארון, והיא שהובילה בסופו של דבר לתקלה - וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים: וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שם. שם, ו-ח).
חכמים למדו אותנו, ולולא דבריהם לא היינו מעזים להתבטא כך כלפי קדמונים, ששמחה יתירה זו נבעה מחיסרון במידת היראה כלפי התורה בכלל, וממילא גם כלפי ארון הברית שבו היא שמורה:
דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו' (סוטה לה:)[17].
הפרץ בעוזה אכן הביא ליראה - וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה' (שם. שם, ט).
יראה זו התבטאה, בין השאר, בכך שכאשר הועבר הארון מבית עובד אדום הגיתי לא שיחקו לפניו בכלי נגינה, אלא הריעו ותקעו בשופר.
יתכן והמנהג לתקוע בשופר במקום הקריאה בתורה ובשעה שספר התורה עודנו מונח על הבימה בא להזכיר את התקיעות לפני ארון הברית בשעה שהועלה מבית עובד אדום, ולהביע, בדומה לאותן התקיעות, תחושה של יראת שמים.
יתכן שישנה למנהג לתקוע על הבימה סיבה נוספת:
בין הטעמים שנמסרו למצוות שופר בשם רס"ג מונה האבודרהם – להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו כתקיעת שופר שנאמר: ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר תבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט (יחז' לג, ד)[18].
בספר יחזקאל נאמר:
בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה. וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם. וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה. אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט. וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ. וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּש. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ (יחזקאל לג, ב-ט).
הכתוב ממשיל את הנביא, שתפקידו לקרוא לעם לתשובה ולהזהיר אותו מפני הצפוי לו אם לא יעשה כן, ל'צופה' המזהיר את העם מפני סכנות מתקרבות, ואת דברי הנבואה לתקיעת השופר, באמצעותה מודיע הצופה לעם על סכנה מתקרבת. תקיעת השופר בראש השנה באה, לפי טעם זה, להזכיר את קריאת הנביאים לתשובה ואת אזהרותיהם.
המקום, עליו עומד הצופה, הוא המגדל - צֹּפֶה עֹמֵד עַל הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל (מלכים ב, ט יז).
גם הבימה שבבית הכנסת קרויה בפי הראשונים 'מגדל'[19], תקיעת השופר בבימה מדמה, אם כן, את התוקע ל'צופה' העומד על ה'מגדל' ומזהיר את העם, ומזכירה בכך לקהל את תוכחות הנביאים.
יתכן גם ששילוב שתי המשמעויות של המילה 'מגדל' –המקום בו עומד הצופה התוקע בשופר והבימה שעליה קוראים בתורה, הוא שיצר או חיזק את המנהג.
בדומה ליחזקאל מדמה גם ירמיהו את הנביא לצופה התוקע בשופר:
וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים, הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב. לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם. שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ (ירמיהו ו, יז-יט).
הנביא, בדומה לצופה, מזהיר את העם אך זה אינו נענה, העם מסרב להקשיב לנביא ומואס בתורה שלשמירתה הוא קורא.
תקיעת השופר ב'מגדל', המדמה, כאמור, את התוקע לצופה, במקום שבו קראו זמן קצר קודם לכן בתורה והפטירו בנביא, מסמלת את קבלת דברי התורה והנבואה. לפי זה, יש במנהג גם משום תיקון חטא בני דורו של ירמיהו, שדחו אותו ואת דבריו.
♦
דברי סיום
אמנם, ניתן לפרש חלק מהפסוקים שעליהם הצבענו בצורה שונה, שאינה קושרת אותם לתקיעת שופר, אולם דומה שלכל הפחות לפי הפרשנות שהצענו יש לדיני ולמנהגי תקיעת שופר בסיס רחב בדברי הנביאים.השופר מסמל, בין השאר, התאגדות ואיחוד, כך גם עיגונם של הלכות ומנהגים בדברי הנביאים, שיש בו משום קירובם ואיחודם של הלכה ונבואה, דברים שבעל פה עם דברי קבלה שבכתב.
יהי רצון ובקרוב נזכה לשמוע את שופרו של משיח, אכי"ר!
♦ ♦ ♦