בגדרי פת הבאה בכיסנין[2]
טעמי המחלוקת * פת הבאה בכיסנין הנאכלת לשובע * פת גמורה הנאכלת לקינוח
הקדמת הדין
איתא בשו"ע (או"ח סי' קס"ח ס"ו) דפת הבאה בכיסנין אין לה את חשיבות הפת ומברכים עליה במ"מ, ורק כאשר אדם קובע עליה סעודה מברך הוא עליה המוציא וברכהמ"ז. ובביאור מהות פת זו הביא בשו"ע (סעיף ז') שלוש דעות: א. עיסה העשויה כמין כיסים, וממלאים אותה בסוכר ודבש ואגוזים וכיו"ב. ב. עיסה שעירב בלישתה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין, ונחלקו השו"ע ורמ"א אי סגי שיהיה טעם התבלינים ניכר בעיסה או שצריך שיהיה טעמם מורגש ביותר[3]. ג. פת דקה ופריכה הכוססים אותה. ופסק השו"ע להלכה כדברי כולם.ומובא בביה"ל ס"ז וס"ח שדעת האחרונים דג' הדעות פליגי זה על זה, ולכן דן מהו העיקר לדינא ע"ש, אבל המאמ"ר כתב בדעת השו"ע דאפשר דלא פליגי, אלא הם ג' מינים של מאפים הנאכלים לקינוח סעודה. ובביה"ל צירף את דבריו להקל.
♦
הקושי בתנאי הדין
והנה בפשטות מה שלפת הבאה בכיסנין אין את חשיבות הפת, הוא משום דהוי סוג מאפה שאין דרך לאוכלו לקביעות סעודה אלא דרך עראי לקינוח סעודה. לפיכך, רק כאשר אדם קובע עליו סעודה ומשתמש בו כשימושי פת מקבל מאפה זה את חשיבות הלחם, וכלשון הרשב"א ברכות לח: "דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת".ומכיון שעיקר טעם פה"ב הוא משום שמדובר במאפה שנעשה לקינוח, צריך עיון מה שייך מחלוקת בזה בין ג' הדעות [לדעת האחרונים], אטו פליגי אם המציאות היא שג' סוגי עיסות אלו אינם עומדים לאכילת שובע אלא לקינוח. ועוד דלפי"ז, שעיקר הטעם הוא משום שעומדת הפת לשם קינוח, אם במשך הדורות ישתנו ההרגלים ויתחילו לאכול מאפים אלו לשם שביעה, או לחילופין יאפו סוגי מאפים שונים שאף הם יהיו לקינוח, האם ישתנה דיניהם. ובשלמא לדעת המאמ"ר, שאין ג' הדעות חלוקות אלו על אלו, יש מקום לומר דקבעו חז"ל את ג' הסיבות שגרמו בימיהם להשתמש בפת לשם קינוח, ולא פלוג בדבר לשנות את הדין לפי הרגלי בני האדם בכל דור. אבל אם ג' הדעות חלוקות זה על זה, אע"פ שבוודאי נעשו לקינוח, צ"ע מה טעם השתנו סוגי מאפים אלו [כל אחד כשיטתו] לדונם כפה"ב. ולכאו' היה צריך להיות כלל אחד, ד'כל שנעשה לקינוח' אין מברכים עליו המוציא אלא אם האדם אוכל ממנו שיעור קביעות סעודה[4].
ונראה שמתוך העיון בג' הדעות הנ"ל ובתנאיהן נוכל לעמוד על שורש דין פת הבאה בכיסנין.
♦
דעה א' - תנאיה וגבולותיה
'נאפה יחד' - הנה הדעה ראשונה המובאת בשו"ע בגדר פת הבאה בכיסנין היא שמאפה הנאפה יחד[5] עם המילוי המטעימו דינו כפה"ב. וצ"ע מה טעם צריך להיאפות יחד, ולמה אם האדם מכניס בו את המילוי אחר האפייה [וכגון בסופגנייה, שמכניסים את הריבה לאחר מכן[6]] לא יהיה דינו כן, ובפשטות נראה שאם הוא לא נאפה יחד אין מתייחסים למאפה זה בכללותו כ'מאכל אחד' שנועד לקינוח, אלא כעיסת לחם שהכניסו בתוכה דבר המטעימה.מיהו צ"ע, שמאחר שסו"ס דרך עיסה זו שלעולם מכניסים בה מילוי זה, ואף רגילים בפועל לאוכלה לקינוח [וכגון בסופגניה הנ"ל], מה נפק"מ אם העיסה עומדת לקינוח מצד עצמה או מצד דבר החיצוני לה, כיון שסו"ס סוג מאכל זה בכללו נועד לקינוח, ולא לקבוע עליו סעודה כשימושי פת.
ויש לפרש את טעם הדבר בשתי דרכים: א. רק כאשר העיסה מצד מהותה אינה דומה לשימושי פת מופקע שמה משם לחם, אבל עיסת לחם שרק 'מיועדת' לקינוח אינה בכלל זה. לפיכך, אם הם נאפים יחד מקבל המילוי את שם המאפה, ונעשה כדבר אחד העומד לקינוח, אבל אם האדם מכניס את המילוי לאחר שהעיסה נאפתה הרי הוא כדבר חיצוני לה, ומה שעתה משתמש בה לקינוח אינו מגדיר את המאפה מצד עצמו כסוג מאפה שונה. ב. עוד יש לומר שמאחר שחל בה כבר דיני לחם א"א להפקיעם ע"י העמדתם לשימושי קינוח, ורק פת הנאפית מעיקרא באופן שאינו מגדירה כלחם לא חל עליה חשיבות זו.
מילוי בדברים משביעים - והנה פליגי האחרונים בדין 'ממולא', שהט"ז ועוד אחרונים (מובא במ"ב סק"פ וביה"ל סט"ו. ודלא כהרמ"א סי"ג, וכן במג"א סקל"ה משמע שחולק ע"ז, והביאו הביה"ל סי"ג, וכן מבואר בדברי המג"א סקמ"ד) ס"ל, שגם כאשר האדם ממלא את העיסה בדברים המשביעים, כבשר ודגים, דינה כפה"ב, ולא נתפרש טעמם. מה טעם ישתנה דינם מכל לחם בעלמא, ומה לי לחם הנאפה לבדו מה לי לחם הנאפה עם לפתנו? ושמא יש לומר שכיון שהשובע אינו מגיע מהפת לבדה, אלא מצירוף הפת עם הבשר, אין בזה את חשיבות הלחם לברך עליו המוציא. ולפי"ז, גם כאשר האדם ממלאו במיני מתיקה אין טעם החילוק מחמת מיתוקן אלא מחמת השביעה הבאה גם מחמתן [וגם הסוכר והשקדים וכו' הם דברים המשביעים], וצ"ע. ויש לומר באופן אחר, שפת מצד מהותה היא עיסה בלבד [ומה שמלפתים עמה הוא חיצוני לה ואינו מגוף הפת, וכנ"ל], אבל עיסה המורכבת יחד עם דברים נוספים [העומדים בפני עצמם - שאינם כתבלינים הנבללים יחד עם עצם העיסה], ושם המאפה חל על כל המכלול, מאבדת את שם או חשיבות ה'פת'.
אבל הביה"ל שם מציע פשרה, שבאופן שהפת ממולאת בבשר אין דינה כפת הבאה בכיסנין, משום שניכר שנעשית לשובע, אבל כאשר מצד גודלה ניכר שנעשית לקינוח בעלמא, וכגון בעשה רקיקין קטנים עם חתיכות בשר בפנים, דינה כפה"ב.
ולדבריו טעם דין פה"ב הוא משום שנעשה לקינוח [ודלא כט"ז], אבל לא רק כאשר העיסה מצד מהותה משמשת לקינוח דינה כן, אלא גם כאשר ניכר מצורתה שהעמידוה לשימוש זה הופקעה היא משם לחם עד שישתמש בה שימושי פת [היינו שיקבע עליה סעודה].
ומקרה זה שאני מפת שמילאוה אחר האפייה, שאין דינה כפה"ב, אע"פ שיהיה ניכר מצורתה שעומדת לשימושי קינוח, משום שבזמן אפייתה לא היה חילוק בינה לבין עיסת פת. וזאת, כמו שכתבנו לעיל, שרק בשעת האפייה נקבע שם המאפה מצד עצמו, ומה שהאדם מכניס בתוכו לאחר מכן הוא כלפתן הנוסף על עצם הפת, ולכן גם רקיק קטן שיכניסו בו לאחר האפייה את המילוי לא יהיה נידון כ'פת העומדת לקינוח' אלא כפת קטנה, והמילוי שלאחר מכן לא יוכל לשנות את שמה [וכן לטעם ב' הנ"ל יהיה הפירוש דמאחר שחל עליה שם פת אין שם זה נפקע ממנה במה שהועמדה לשימושי קינוח].
אבל קשה, שלגבי עוגיות הנעשות משיבולת שועל כתב הביה"ל (ס"ז, ד"ה הרבה) נגד מנהג העולם, שמברכים על זה מזונות. זאת, משום שאינו נילוש במי פירות [כדעה השנייה], ואינו ממולא, ורק כאשר עושים זאת דק ופריך מסכים לדמותו לכעבים [הדעה השלישית], אע"פ שמסיים שהיו אוכלים עוגיות אלו לקינוח. וכן גבי קיכלי"ך הנאפים במי ביצים, מביא המ"ב סקפ"ד מחלוקת אם נחשבים כמי פירות או לא [ולכו"ע אם אינם כמי פירות דינם כפת], אע"פ שמסתמא אין עומדים אלא לאכילת קינוח, וצורתם הנעשית כעין עוגיה קטנה מוכחת עליהם שלאכילה כזו נועדו, ומאי שנא מרקיקי בשר קטנים, שכתב שדינם מזונות.
וצריך לומר דאף רקיקי בשר אינם יורדים מחשיבות פת מחמת צורתם הקטנה בלבד, דכל שמהותו כעין פת, אע"פ שגודלו מוכיח שיאכלוהו לקינוח, אי"ז שינוי בגוף העיסה, להוציאו מגדר פת. ורק ברקיקים שהם ממולאים בדברים המטעימים המתאחדים עמהם חילק המ"ב, דאם הוא בגודל הנעשה לשובע אע"פ שהוא מאוחד עם דברים נוספים לא נפקע ממנו שם פת, אבל אם מחמת איחוד זה הם נעשים לקינוח ולתענוג בטל מהם חשיבות הפת.
הגדר העולה לשיטה זו - נמצא לפי"ז שרק כאשר מהות העיסה מוגדרת כעומדת לקינוח מתבטלת חשיבותה כפת, והיא נחשב כפה"ב, ומהות העיסה מוגדרת בזמן האפייה [מצד מילויה, ופעמים בצירוף לצורתה - המלמד את אופיה]. לעומת זאת, עיסה שמצד מהותה היא כעיסת פת, אע"פ שיוסיפו עליה לפתנים ותוספות המטעימים אותה, אי"ז חלק משם המאפה, ודינה כפת גמורה.
♦
דעה ב' - תנאיה וגבולותיה
'בעת הלישה' - דעה שנייה ס"ל שדין פה"ב תלוי אם לשו [או טיגנו[7]] אותה יחד עם רוטבים או תבלינים המטעימים את העיסה. דעת השו"ע היא שאע"פ שאין עיקר לישתה במינים אלו, כיון שניכר טעמם בעיסה סגי [וביאר טעמו בב"י משום שאינה פת רגילה, ואין דרך לקבוע סעודה על פת כזו], אבל הרמ"א פליג, שרק כאשר עיקר הטעם של העיסה הוא מהדברים הללו מתבטל חשיבותה, ולא סגי בטעם קלוש.וגם לדעה זו הטעם שצריך להיות נילוש יחד ולא סגי במה שיערבו לאחר מכן הוא משום שבדרך זו לא תהיה העיסה עצמה מוטעמת, וכדנתבאר לדרך א' [וטיגון שאני, שמכניס את טעמו לתוך כל חלקי העיסה. ולדעת המג"א עדיין אינו כעיסה הנילושית עמהם].
ולפי מה שנתבאר עולה שגם לדעה זו רק עיסה השונה במהותה מעיסת הפת מתחלק דינה שאין בה את מעלת הפת, אבל כל שאינו משנה ממהות הפת עצמה, אע"פ שניכר היטב שהיא משמשת בפועל לצורכי קינוח, לית לן בה, דסו"ס היא עיסת פת גמורה, שהאדם אמנם משתמש עמה לצורכי קינוח אבל חשיבותה עליה.
♦
טעמי מחלוקתן, ובדין המאפים המתחדשים
ועתה שנתבאר טעמי שתי דעות הללו יש לחזור ולתמוה מה טעם נחלקו זה על זה [לדעת האחרונים]. בשלמא לדעה שנייה, שצריך עיסה שנילושה במי פירות, י"ל דס"ל שרק כאשר העיסה מצד עצמה אינה כעיסת לחם מאבדת חשיבותה, אבל לדעה קמא, דאפי' כיסנים הממולאים נחשבים כעומדים לקינוח, לכאורה כל שכן בעיסה שהיא עצמה מוטעמת במי פירות! ויש ליישב, דבדר"כ בכיסנים אלו יש מילוי רב של דברים המטעימים, וניכר היטב שהמאפה לא נעשה לשובע אלא לקינוח, אבל עיסה שנילושה במי פירות אינה מתוקה כל כך להפקיע שם לחם ממנה [כ"ז להבנת האחרונים, אבל המאמ"ר המובא בביה"ל ס"ז, כתב דיתכן שכל ג' הדעות מודו זה לזה, והם ג' אופנים של פת הבאה בכיסנין].ולכן אין מקום לדון בדעתם במיני מאפה שנתחדשו בזמנינו, שמכניסים בהם את טעמם בדרך אחר [וכגון מיני קראוסונים, שרק אחר האפייה חולטין אותם במי סוכר להבליע טעמם], דבדר"כ אין הטעם נבלע בתוך כל העיסה [כעין טיגון] אלא כדבר חיצוני המתווסף לה, ובכה"ג פשוט שדינו כפת גמור אע"פ שרגילים לאוכלה לקינוח בלבד.
♦
הספק בפה"ב שהתרגלו לאוכלה לשובע
אכן יש לעיין לדעתם באופן שתהיה רגילות להכין לאכילת קבע לחמים המוטעמים במי פירות, או שיהיו ממולאים במיני מתיקה [או בדברים המשביעים] בשעת האפייה, אם בכה"ג אמרינן דהשתנה הדין, או שאין משנים את פרטי הדין שקבעו חז"ל.ושאלה זו מצויה היא מאוד לדעת השו"ע, שאין צריך שיהיה הטעם מורגש מאוד, דלפי"ז חלות שניכר בהם טעם המתיקות יש לברך עליהם במ"מ, והוא דבר שאינו מסתבר[8]. וגם לדעת הרמ"א מצויה שאלה זו ב'לחמניות מזונות', הנילושות ברוב מי פירות וטעמן קרוב לטעם חלה[9], וכן אוכלים אותן כתחליף ללחמניות רגילות. וכן בפיצה יש שאלה זו, מפני שהיא נילושית ברוב מי פירות,וטעמם מורגש היטב, אבל אנשים רבים רגילים לקבוע עליה סעודה[10], וכן בורקסים גדולים מובאים בדר"כ לאכילת קבע, אע"פ שנילושו ברוב פירות, ויהיה בהםספק זה[11].
ולכאו' הדין נותן שכמו שבמאפה שניכר מצורתו ואופיו שמיועד לתענוג ולקינוח - אם מהות העיסה עשויה כעיסת פת אמרינן דהוה כפת לכל דבריו, כמו כן להיפך, מאפה שמהותו אינה כפת לא יהיה דינו כדין פת, אע"פ שמשתמשים עמו שימושי פת, דחשיבות הפת אינה תלויה בדרך השימוש החיצוני שעושים בו אלא בסוג הדבר מצד עצמו[12]. אולם, יש מי שכתב לי לחלק דכמו שמצינו שע"י שקובע סעודה על פה"ב הוא מחשיבה כפת, כמו כן י"ל דגם מאכל שדרך העולם להשתמש בו לשימושי פת, ולכך עשאוהו מלכתחילה, חשוב כפת - אף למי שאוכלה שלא בדרך קביעות סעודה, וכן הוא דעת בני אדם, לראות בו דבר הבא לשימושי לחם לכל דבר[13].
[ויש להעיר מלשון הביה"ל (ס"ז ד"ה 'הרבה'), שאחר שכתב לדמות את העוגיות לכעבים כאשר נעשים דקים ויבשים מאוד, כתב: "דגם אלו מן הסתם אין דרך לאוכלן להשביע רק לקינוח כמו כעבין הנ"ל", ומהא דהוצרך להסביר שאף הם נעשים לקינוח משמע שאם אינו מתקיים התנאי הבסיסי שיהיה נאכל לקינוח א"א לדמותו לאחד מהדינים הללו, ויש לדחות דלמעליותא כתב, דאף מתקיים בהם טעם הדין, אבל אינו מעכב לדינא].
♦
דעה ג' - תנאיה וגבולותיה
מהות הפת - הדעה השלישית המובאת בשו"ע ס"ל שגדר פה"ב תלוי בסוג פת שמצד אופיה אינה נאכלת לשם שובע אלא לאכילת ארעי וקינוח, והיינו פת פריכה ודקה, שאין אוכלים אותה אלא כוססים אותה, ובדר"כ אין רגילות לאכול פת שכזו כי אם לקינוח בסוף סעודה. אולם, פת עבה, המוטעמת לאכילה מחמת לישה בדברים המטעימים אותה או מחמת מילויה בדברים המטעימים אותה, לדעה זו דינה ככל פת רגילה, ורק כאשר מצד צורת הפת בעצמה אין היא נאכלת לקביעות סעודה התחלק דינה להיות פה"ב [מלבד לדעת המאמ"ר הנ"ל].ולגבי המאכל המכונה 'אובליא"ש', העשוי מקמח ומים בלבד, כתב השו"ע ס"ח שדינו כלחם לכל דבר, וביאר המ"ב (סקל"ו): "ואף שהם דקים, מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז, דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח, אבל אלו עשוים לאכילה". ומשמע בדבריו שאין החילוק מצד יעודו שעומד לאכילה, ומשא"כ כעבים, אלא משום שיש חילוק מהותי ביניהם, שמחמת כן האובליא"ש עומדים לאכילה בשונה מהכעבים, והחילוק הוא מה שהאובליא"ש אינם יבשים מאוד, וממילא אין אכילתם בכלל 'כסיסה'.
♦
המאפים הנידונים
והנה יש שדנו לגבי צנימים או מצות למה לא תהיה ברכתם מזונות לפי דעה זו [ועל מצות נוהגים מבני ספרד לברך מזונות מטעם זה], ולהאמור אין הכרח לפשוט את דינם מעצם מה שאין הם עומדים לאכילת תענוג אלא לאכילה קבועה, דאם מצד מהותם היו צריכים הם לעמוד לאכילת קינוח י"ל דאין נפק"מ מה עושים עמהם בפועל, וכנ"ל. ולפי"ז לגבי מצות יש מקום גדול לחשוש שדינם כפה"ב ואין לברך עליהם המוציא בלא קביעת סעודה[14], אבל לגבי צנימים קשה לכאו' לדמותו לדין זה, כיון שאינו 'נפרך' אע"פ שיבש הוא מחמת האפייה המוגברת, וכן אינו דק אלא הוא עבה ככל לחם.ולפי"ז, ביגלאך וקרקרים למיניהם - אם הם דקים ופריכים דינם כדין כעבים, אבל אם הם עבים [וכגון 'לחמית'[15]] צ"ע למה אין רגילות לברך עליהם המוציא, דלכאו' דומים הם יותר לאובליא"ש ולא לכעבים הדקים והנפרכים, ומה שרגילים לאוכלם לקינוח אינו נפק"מ, כיון שאין חילוק במהות הפת, וכנ"ל[16].
♦
סיכום
נאמרו ג' דעות בביאור עניין פת הבאה בכיסנין, דעת המאמ"ר דיתכן שאינם חולקים זה על זה אבל שאר האחרונים לא ס"ל כן.לכו"ע דין פה"ב ניתן רק לסוג מאפה המחולק במהותו מפת הנאכלת לשובע, אבל שינויים של צורה חיצונית או יעוד בעלמא, המייעדים אותו להיות לקינוח, אינם מפקיעים שם פת, אע"פ שיהיו דומים לפה"ב בכל דבר.
ולכן מיני מאפה שמכניסים בהם טעם בדרך שאינה שייכת לאחת מג' הדעות הנ"ל דינם כפת, ומברכים עליהם המוציא וברכהמ"ז, אע"פ שהם נראים כעוגיות.
ומאידך, מאפה השייך לאחת מג' הדעות הללו בפשטות דינו כפה"ב, אע"פ שיאכלוהו לשם שובע [ולא בשיעור קביעות סעודה], כיון שאינו ממין פת. ויש לדחות, דעצם מה שרגילים לאוכלו לקביעות סעודה מחשיב את סוג המין, ומעתה שמו כפת בכל אופן, גם למי שיאכלנו לקינוח, וצ"ע [וכצד זה נקטו פוסקי זמנינו].
♦ ♦ ♦