גדר חיובו של ת"ב שחל בשבת והשלכותיו[2]
עיקר המאמר בגיליון הקודם (להלן - "המאמר") עסק בשאלה האם יש תלות בין דעות הפוסקים במספר שאלות הקשורות לגדרו של תשעה באב נדחה. להשלמת העניין ניגע בשלוש נקודות: א. דעת שלשה פוסקים בעניין, הרמ"א, הגר"א והמשנה ברורה. ב. בענין "תשעה באב איקרי מועד" בת"ב שחל בשבת, מתי הוא המועד. ג. האם שמחת והנהגת שבת זו שווה לכל השבתות, פחותה מהם או שמא עדיפה עליהן.♦
פרק א'
השלמת בירור בדעת הרמ"א
בדעת הרמ"א נגענו במאמר, אבל נוסיף מספר נקודות. הזכרנו במאמר את הסבר המג"א לדברי הרמ"א שאין איסור ללמוד לפני חצות בת"ב שחל בשבת, כיון שנדחה. ומזה למדנו שגם לרמ"א אין השבת נחשבת תשעה באב ממש, אמנם המג"א מוסיף: "אבל בד"מ הביא בתשובת מהרי"ל עט"ב שחל בשבת וכ"ה בסימני תשו' מהרי"ל וא"כ אין ראי' משם". לפי זה, לא ברור מה היא דעת הרמ"א, אך כתב על כך הדגול מרבבה: "ולי נראה דהרמ"א בדרכי משה הגיה ערב תשעה באב לומר שאף בערב תשעה באב אסור, אבל גם בתשעה באב מודה רמ"א שאינו אסור רק אחר חצות, דאם לא כן למה לא כתב רמ"א בשום מקום שאם חל תשעה באב בשבת שלא לומר בליל שבת משניות פרק במה מדליקין. ולומר שפרק במה מדליקין נחשב יותר סדר היום מפרקי אבות במנחה, זה דוחק, ולכן נראה לענ"ד כמו שכתבתי". א"כ יש לומר בפשטות שאכן זו היא דעת הרמ"א.את דברי הרמ"א לגבי ת"ת הסברנו בשני אופנים- או שמעיקר הדין אין זה ת"ב, ולכן הדבר מותר, או שת"ת שאני, שקרוב להיות פרהסיא [ע"פ מועדים וזמנים]. הסבר נוסף כתב בספר עיטורי מגילה, שיש לחלק בין איסור לימוד תורה באבל לבין איסורו בת"ב: "איסור ת"ת בט"ב לא הוי מדיני אבילות דת"ב, כי אם איסור בפני עצמו משום דפיקודי ה' משמחי לב ולכן שרי לקרות בדברים הרעים שבתורה, משא"כ באבל ילפינן מהא דנאמר ליחזקאל האנק דום ואיסור זה כולל לכל ד"ת. וכן הוא להדיא בתוס' במו"ק כ"א בשם רבנו יצחק[3]".
לפי זה, אף שכתב הרמ"א שדברים שבצנעא נוהגים בשבת, כיון שאבלות נוהגת, איסור לימוד תורה אינו נוהג אלא בזמן שנוהגים בו את ההנהגות של תשעה באב [ועיי"ש שהסביר, לפי דרכו, מדוע מחצות עט"ב נוהג האיסור]. נפקא מינה בין הבנת המועדים וזמנים להבנת העיטורי מגילה תהיה בענין רחיצה בשבת זו. הרמ"א הזכיר רק את נושא תשמיש המיטה, ולא ברור מה יהיה דין רחיצה, הרי גם היא נעשית בצנעא. אמנם, הט"ז הוסיף שרחיצת ידיו בחמין אסורה[4], אך צ"ב השמטת הרמ"א ענין זה[5]. במו"ז באר, לפי דרכו, שכמו ת"ת כך גם רחיצה, אם כל ישראל ינהגו כן, תהיה זו פרהסיא, משא"כ תשמיש, הנעשה בצנעא. לעומת זאת, לפי הבנת העיטורי מגילה אין קשר בין רחיצה ות"ת.
♦
דעת הגר"א
בדעת השו"ע מקובל להסביר, כפי שהבאנו מהאבני נזר למשל, ע"פ מקורו בשו"ת הרשב"א, שת"ב נעקר ליום א'. אולם בספר עיטורי מגילה הנ"ל הציע על בסיס הבנתו בדעת הגר"א בהסבר השו"ע הסבר אחר. הגר"א, אחרי שהסביר את דעת הרמ"א האוסר דברים שבצנעא, כתב: "כמ"ש באבל ברגל בפ"א דכתובות ובשבת פ"ג דמ"ק" הוסיף: "וסברא הראשונה ס"ל דבדברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות ועתו' דיבמות מ"ג ד"ה שאני כו' ומפרש ר"ת". משמע שלא חלקו באופן עקרוני האם זה ת"ב או לא, "ומשמע דפשיטא ליה דגם כשחל ט' בשבת הוי שבת זמנו", אלא שנחלקו האם הכלל הנוהג באבלות רגילה, שבשבת יש לאסור דברים שבצנעא, נוהג גם באבלות ישנה. וכיון שמצאנו שיש להקל באבלות ישנה בכה"ג, י"ל כך גם על תשמיש המיטה.לפי זה, יוצא שהגר"א סבור ששבת זו היא יום ת"ב אף לדעת השו"ע, אלא שנחלקו אם לנהוג בו דיני אבלות. אם כך, את הדעה שהובאה בסתם בשו"ע, שאין דין שבוע שחל בו נוהג, נצטרך להסביר כפי שהסברנו ברמ"א, שכן לא נכון לומר שט"ב נעקר ממקומו והוא חל ביום ראשון, ולכן לא שייך דין שבוע שחל בו.
תוספת בירור בדעת הגר"א עולה מהפניית הגר"ש דבליצקי (המובאת לקמן בסוף דברינו, ובהערה ז) לשני מקורות, אותם הוא מביא כניגוד למש"כ שיש דין מיעוט שמחה גם בשבת, ועל זה הוא מעיר: "דאפשר דגם לדעת הגר"א אין בשבת מר"ח אב דין מיעוט שמחה". המקור הראשון הוא מש"כ הגר"א על דברי הרמ"א בתקנ"א ס"א: "אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת". וז"ל: "זהו חומרא בעלמא, אף אם היה אסור בכיבוס מר"ח הא התירו לכבס משום כבוד השבת ולחד מ"ד אפילו בט"ב עצמו ולא יהא חמור מט"ב שחל בשבת שאף אכילה דחמיר אמרו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה". והשני, מש"כ הגר"א בסיום הסברו לדעת המחבר הנ"ל בתקנ"ד י"ט: "ולשון התוספתא סוף תענית ת"ב שחל להיות בשבת אוכל כו' ואין מונע מעצמו כלום בהדיא התיר הכל". א"כ, נראה שאף שזהו יום ט"ב ולא נעקר ממקומו, ההנהגה בפועל אינה כוללת ניהוג אבלות, ואפילו לא מיעוט בשמחה.
♦
דעת המשנה ברורה
בדברי המשנה ברורה (סק"כ) משמע לכאורה שהוא נוקט שיש שבוע שחל בו גם כשט' באב חל בשבת[6], שכן כתב: "ולענין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים אכן לצורך טבילת מצוה בודאי שרי. וכן לכבוד שבת כגון שחל ט"ב בשבת שרי בע"ש ליטול הצפרנים". אם אין דין שבוע שחל בו, לשם מה צריך לומר שמותר בער"ש שחל בו ט"ב, שהרי בשער הציון ציין לדברי הט"ז סקי"ג האוסר, והוא כתב שהאיסור רק בשבוע שחל בו, ולא קודם [כפי שמצינו באחרונים אחרים]. אמנם, אפשר שאין כוונתו לנקוט בוודאות שיש שבוע שחל בו, אלא שכיון שמצינו מי שאומר שבסתם וי"א ראוי להחמיר בדאפשר כי"א (הביאם הרב קרפ בהלכות בין המצרים עמוד צ), כתב המ"ב שבענין צפורניים אין להחמיר בע"ש ת"ב[7].♦
פרק ב'
האם השבת "איקרי מועד"?
הזכרנו במאמר את שני הדינים הקיימים בת"ב - אבלות ותענית. אכן, יש גדר שלישי, שגם בו יש לדון מתי הוא קיים בת"ב נדחה, והוא - "איקרי מועד". התייחסות לזה מצאנו בספר המנהגים (קלויזנר) סימן קלו, וז"ל: "כשחל ט' באב ביום א', אומרים צדקתך בשבת כדי להצדיק על הרעה ועל הטובה, וכשחל בשבת עצמו אין אומרים צדקתך משום דאיקרי מועד, כך כתב הרוקח". משמע ששבת זו נקראת מועד. כך כתב גם האליה רבה (סימן תקנד י"ט): "חל ט' באב בשבת וכו'. נראה לומר אב הרחמים, אף דט' באב נקרא מועד מ"מ אב הרחמים הוי כמו קינות שאומרים בט' באב עיין ס"ס רפ"ד"[8]. כלומר, הגדרת ת"ב כמועד נאמרה לדברים מסוימים, אבל אין היא מונעת מלומר קינות וה"ה אב הרחמים.לעומת זאת, הגר"ש דבליצקי (דיני ת"ב שחל בשבת, עמוד ל"ב) כתב שאין לומר אב הרחמים, עקב היות היום מועד, וז"ל: "מ"ש שמזכירים נשמות כן כתב המ"ב בס"ס תקנ"ב בשם הפרמ"ג אולם כעת בשנת תשנ"ה חוזרני בי דאין כל טעם לפסוק בזה כך דהרי יום הוא שא"א בו תחנון ולמה יזכירו נשמות". עכ"פ, לדברי שניהם נקראת שבת זו מועד.
♦
האם יום ראשון נקרא מועד?
ומה באשר ליום א'? כתב בהגהות מרדכי (מו"ק, הלכות תשעה באב, רמז תתקלד): "ת"ב שחל להיות במוצ"ש אין אומרים ויהי נועם משום דאיקרי מועד ולא צדקתך". משמע שיום ראשון הוא מועד. אמנם, הוא לא גילה דעתו האם גם השבת נקראת מועד, ואפשר שהוא מודה לאמור לעיל, ולשיטתו שני הימים נקראים מועד.החתם סופר בתורת משה (דברים ד"ה מריש) לא רואה אפשרות לומר ששני הימים יהיו מועד, ורואה ביום ראשון את גדר המועד, בתחילה הוא מבין אחרת ושואל וז"ל: "מריש תמהתי על מה אין אומרים תחינה בט"ב שנדחה שהרי אותו היום איננו מועד ונהי דתענית של שבת נדחה למחרתו מ"מ המועד שבו לא נדחה". בזה הוא רוצה להסביר דקדוק בלשון הפסוק: "ואמינא להכי כתיב צום החמישי וגו' יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולא אמר י"ז תמוז ות"ב וגו' יהיה וגו'... מ"ט תלה בצום אע"כ אין היום גורם המועד כיום ט"ו ניסן אלא הצום גורם ולכשיבנה בהמ"ק ויחול ט' באב בשבת יהיה יום הששון והמועד ג"כ ביום א' שאחריו ביום שהיו צמים"[9].
כתב בספר אוסרי לגפן (פסח- שבועות- בין־המצרים, עמוד שנ"ה) שיש לתמוה מדוע בי' באב בשנה רגילה אומרים תחנון, הרי הפסוק "קרא עלי מועד לשבור בחורי" מתפרש על החורבן, שהיה בעיקר בי', והסביר: "דהמועד בת"ב משום התעוררות התשובה שיש בו עם הגעגועים לביהמ"ק, דכאשר מנהגי האבלות מגיעים לשיא עד שנוהגין ה' עינויים כמו יו"כ, מכפר הוא כמו יו"כ... ולפי"ז בי' באב אף שהיה בו עיקר החורבן מ"מ כבר פגה עיקר ההתעוררות ולא מתענים בו ולכן א"א לקרותו מועד", והוסיף: "לפי"ז מש"כ ברמ"א דאין אומרים בשבת עט"ב במנחה צדקתך, ה"ה בת"ב שחל בשבת, הוא רק משום היותו ערב התענית ולא משום עצם היום, ונפ"מ מזה דיאמרו אב הרחמים, אף שנוהגים לא לאומרו ביום שפטור מתחנון". ודבריו תואמים לדברי החת"ס. אולם, לאמור לעיל, זה אינו מוסכם, שכן מצאנו ראשון ואחרון הסבורים שהשבת עצמה היא מועד, ואף אמירת אב הרחמים אינה מלמדת אחרת, לדברי האליה רבה.
♦
סתירה בדברי החתם סופר
אולם, למרבה הפלא במקום אחר כתב החת"ס דברים אחרים, ומהם עולה ששבת ולא ראשון הוא המועד. תוספות (פסחים קה ע"א, ד"ה הנ"מ) מדייקים מדברי הגמרא שם: "משמע שהיו אוכלים בשבת סמוך לחשיכה", ומקשה: "ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב, וגם ר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב, דאמר במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את קרוביו המתים, וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה, ובקושי התירו ערב יום הכפורים לאכול אחר וידוי משום שכרות, וגם תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה התירו בקושי", ועיי"ש בתירוצם. ויש לשאול, מדוע כתבו תוס' ט"ב נדחה ולא כתבו בפשטות ערב ט"ב שחל בשבת.בבגדי ישע על המרדכי כתב על זה: "הא דאמר ט"ב שחל בשבת ונדחה ולא אמר שחל ביום א', נלע"ד דאפשר משום רבותא דהתירו קאמר דאפילו כשנדחה, דהשתא כיון שאין התענית קבוע בזמנו לא חמיר כולי האי ולא היה לנו לחוש כ"כ לשמא לא יוכל להתענות למחר אפ"ה התירו לאכול לעת ערב משום חשש זה", וסיים: "ופירוש זה דוחק".
לעומת זאת, החת"ס בחידושיו יישב את השאלה כך: "נ"ל לפמ"ש מרדכי דמשו"ה אומרים צדקתך בשבת במנחה שהוא להצדיק דין על המתים, וא"כ כיון שמנהג שלא לומר צדקתך בערב ט"ב שחל בשבת ש"מ שבליל מוצאי שבת שהוא ט"ב אינם חוזרים לדינם, אפשר משום דאיקרי מועד, וא"כ מותר לשתות בו מים אחר מנחה... מעיקר הדין, אך כשנדחה ט"ב נראה דשפיר חוזרים לדינם דלא הוי מועד רק נדחה, והא דאין אומרים צדקתך משום יום גופיה שאיקרי מועד ולא משום מוצאי שבת, וא"כ היה ראוי שלא לאכול אחר מנחה אלא בקושי התירו [מיהו המרדכי ס"ל דביו"ט גופיה נמי נידונים עיי"ש]". וא"כ צ"ב דעתו.
♦
פרק ג'
מעלתה של שבת זו
בשערי מועדים לרבי מלובביץ' (מנחם-אב עמודים קסו-ח) כתב: "ויש לומר שכאשר תשעה באב חל בשבת והתענית ואמירת נחם נדחית ליום א' אזי נדחים רק הענינים בלתי רצויים ענין הצום ודיני עינוי ואבילות כו', אבל הענינים החיוביים ורצויים שביום זה נולד מושיען של ישראל אינם נדחים ואפילו לא נחלשים ח"ו ע"י השבת ואדרבה הענינים הטובים ישנם יותר בגלוי ובתוקף ביום השבת... העילוי הנ"ל דשבת תשעה באב מודגש יותר בענין האכילה ושתי' שביום זה כאשר ישנה המצוה של עונג שבת לענגו בעונג אכילה ושתיה דגים גדולים בשר ויין עד שאפילו בנוגע לסעודה השלישית בתשעה באב שחל בשבת סעודה המפסקת הדין הוא שאוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו, מזה מובן שביום תענית שחל בשבת ישנה לא רק שלילת העינוי שבהעדר אכילה ושתי' אלא גם ובעיקר השמחה ותענוג שישנם באכילת בשר שמן ושתיית יין ישן, ויש לומר שביום תענית שחל בשבת צריכים להוסיף בזה יותר מבשאר שבתות השנה כדי לשלול את הקס"ד של יום התענית".אף שמדובר בדברי חסידות, אבל יש בהם גם השלכה מעשית, והגר"ש דבליצקי זצ"ל (עמוד כ"ב) התייחס לכך וכתב: "וכאן המקום להעיר אודות טעות העולם, הסוברים שדין הגמרא שמשנכנס אב ממעטין בשמחה לא נאמר על השבתות שמראש חודש אב, ושכאילו בשבת הותר הכל, והוא טעות, דדין מיעוט בשמחה נאמר גם בשבתות אלו, ולא הותרו אלא דברים שהם כאבילות בפרהסיא כפי שיקול דעות רבותינו, והרי לרבותינו האשכנזים הראשונים אין לובשים בגדי שבת, ואף לדידן בגדים חדשים אסור גם בשבת, כמשנה ברורה ס"ק מ"ה, וסעודת שידוכין אסור גם בשבת, שם ס"ק ט"ז, ובשבת תשעה באב אסור לרמ"א דברים שבצינעא, ולא יטייל בשבת תשעה באב, כשערי תשובה סוף סימן תקנ"ג, ובסעודה המפסקת ישב בדאבון נפש, וכמשנה ברורה סימן תקנ"ב ס"ק כ"ג, ואף לסוברים דיש חיוב שמחה בשבת... כוח ביד חכמים לעקור בשב ואל תעשה, והרי גם מצות רחיצה בחמין עקרו בערב שבת חזון, וכל זה הוא פשוט ולא כתבתי אלא להוציא מטעות העולם, וגם לא כלקוטי שיחות חב"ד דברים תשל"ט עמוד ד' שכתב שבשבת זו צריכה להיות שמחה יתירה משבת אחרת, דליתא[10]".
גם בנתיבות שלום לרבי מסלונים (דברים עמוד י"ט) כתב דברים דומים לרבי מלובביץ': "איתא באוהב ישראל שבת חזון הוא השבת בגדול ביותר במעלה מכל שבתות השנה, ובפרט שחל ת"ב בשבת אז הוא השבת הגדול ביותר... וע"כ אמרו חז"ל... מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ומשמע דמותר אפילו למי שתמיד אינו נוהג כן, והיינו שאין שום ענין אבילות בשבת זו ...וכמו שמובא על האר"י הקדוש שלא היה ניכר עליו שום אבילות בשבת זו, כי בשבת הזאת במיוחד יורד שפע עליון".
ואף שמדובר בדברי חסידות, יש להבין, דלכאורה זה תואם לשיטת השו"ע שאין נוהגים דברים שבצנעא, אבל האם לשיטת הרמ"א שדברים שבצנעא נוהגים, נכון לומר כן? או שדברי האר"י תואמים רק לשו"ע. אכן האדמו"ר מסלונים זצ"ל לכאורה לא ראה בכך הבדל, ויש להשוות [ואולי גם לבאר הדברים עפ"ז] למש"כ בפרי צדיק (דברים י"ז): "והנה במדרש איתא (איכה רבה ג', ה') ונגינות שותי שכר מאחר שהן אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב יושבין וקוראין קינות ונהי באיכה… נראה דכוונת המדרש הנ"ל על שבת שחל בו תשעה באב או ערב תשעה באב שאז מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו... ואמר ונגינות שותי שכר שבשבת זה צריך לזמר בנגינות כמו בכל שבת שאם ימנע משום אבל יהיה אבילות דפרהסיא ואסור … ומה שהיה נוהג האר"י הקדוש לשתות יין בתוך הסעודה בסעודה שלישית נראה שזה היה מעין מה שנאמר תנו וגו' ויין למרי נפש דכתיב (תהלים ק"ד, ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש היינו אף מי שהוא במדריגת אנוש שהוא מדריגה הפחותה... והיינו שאחר שעובר השבת ובאים ימי המעשה אז האדם מר נפש מאד… ולכן בשבת שחל בו תשעה באב או ערב תשעה באב שצריך אף בשבת להיות הלב בעצבות ובדאבון נפש ממילא כשנגמר השבת הלב עצב מאד וצריך לזה היין לשמח לבב אנוש. וזה שאמרו בגמרא הנ"ל ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו אף שאין בה חובה אלא רשות רק לרמז מה שנאמר שם יהודה וישראל וגו' ושותים ושמחים שבנגלה צריך להיות בשמחה..דבשבת אסור לשנות ולהראות אבילות רק צריך לנהוג כמו בכל שבת וכאמור".
ובדבריו יש חילוק בין הרגשת הלב, שצריכה להיות שונה בשבת זו, לבין ההנהגה המעשית, ואולי זו כוונת הנתיבות שלום "על האר"י הקדוש שלא היה ניכר עליו שום אבילות בשבת זו", ניכר בחוץ, אבל קיים בפנים, ועדיין צ"ב כי עמוקים הם הדברים.
♦
האמנם יש לנהוג בשבת זו שמחה כרגיל
הגר"ש דבליצקי עמד על כך שאין לראות שבת זו כשבת רגילה לכל דבר. אולם בכל הנידון עד כה לא הועלתה אפשרות שיש למעט באכילה ושתיה, שהרי הגמרא אמרה שאפשר להעלות על שולחנו "אפילו כסעודת שלמה בשעתו".קודם שנתייחס לשבת ט"ב דווקא, יש לציין את המובא בטור סימן תקנב גם ביחס לשבת ח' באב: "כתב רב שר שלום ט"ב שחל ביום א' או בשבת ונדחה ליום א' שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יין אבל אנו אין אנו רגילין כך ואפי' בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת משום חורבן הבית וכ"כ אבי העזרי ויש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא בסעודה המפסקת שאין חובה להעלות על שולחנו כסעודת שלמה אך רשאי לעשות כן וסעודה שלישית יכול לקיים קודם סעודה המפסקת ע"כ".
אמנם, הטור דחה זאת וכתב: "ונ"ל דכיון שנמנע מלאכול בשר ולשתות יין משום אבל הוא אסור כדמוכח במ"ק דכל דבר שניכר בו שעושה אותו משום אבל אסור לעשותו בשבת וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג לאכול בשר ולשתות יין", וכן השו"ע לא הזכירם.
♦
דעת הרמב"ם בענין אכילת בשר בסעודה שלישית
אולם, בספר מעשה רוקח ר"ל שגם הרמב"ם סבור כדעתם, דהנה בפ"ה מהלכות תעניות ה"ח כתב: "וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום". ובהלכה ט' הוסיף: "ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת". וכתב המעשה רוקח: "אלא א"כ היה בשבת. נראה פירושו דבשבת לא היו נוהגים כחול גמור אך היו אוכלים תבשיל איזה שיהיה בלא בשר דאל"כ למאי איצטריך אלא א"כ היה בשבת מלתא דפשיטא הוא כמ"ש לעיל, ואין לתמוה ע"ז דהרי הביא הרב ב"י סימן תקנ"ב דכמה גאונים לא היו אוכלים בשר ולא שותים יין אפילו כשחל ערב תשעה באב בשבת ולפ"ז מעלה על שלחנו שאמרו ר"ל רשות ויש לתת טעם לזה שכבר קיים עונג שבת בבשר ויין בסעודת הלילה ושחרית".אכן, רבי משה כלפון הכהן דחה הסבר זה בשו"ת שואל ונשאל (חלק א - אורח חיים סימן לה) וכתב: "דבריו לע"ד אינם נכונים בכוונת הרמב"ם ומה שהכריח ממה דאיצטריך וגו' אדרבא איצטריך לזה שלא תטעה דבסעודה המפסקת מיהא יש להחמיר, א"נ דלא תימה דמנהגו של רבינו הרמב"ם להחמיר ולכך אשמועינן דהיה אוכל בסעודה המפסקת כדרכו בשאר שבתות גם מ"ש מדברי הגאונים אין דעת רבינו כן. גם מ"ש דמעלה וגו' רשות הוא לע"ד דברי הרמב"ם שכ' אינו מחסר כלום מורים ובאים דאיכא איסורא להקל בעונג שבת ולעיכובא קאמר וה"נ מסתברא דודאי כל השבת מתחילתה ועד סופה שוה בשוה ומה שמותר בזה מותר בזה דמהיכ"ת לחלק את היום... גם לשונו משמע לי דדינא הוי שכן צריך לעשות לבל ימנע מכח אבילות בשבת ולכן כ' אוכל וגו' ור"ל אם דרכו בכך צריך לעשות כן ולא ישנה כלל דאלת"ה היל"ל ורשאי לאכול"ט).
♦[11]
האם יש הבדל בין שבת ח' באב לשבת ט' באב
הדיון הנ"ל נגע לשני המצבים, אולם בהמשך להתמקדות בת"ב שחל בשבת, נשים לב כי בדברי הרמב"ם בהלכה ח' יש הדגשה מיוחדת על מקרה זה. בעוד שביחס לשבת שהיא ח' באב הוזכרה סעודת שלמה, לגבי שבת החלה בט' באב כתב הרמב"ם "אינו מחסר כלום", לכאורה המילה "וכן" מראה שאין הבדל בדיני שני המצבים, אולם א"כ מדוע הפרידם הרמב"ם ושינה בין הלשונות?הנצי"ב בהעמק שאלה סימן קנ"ח עמד על דעת בעל השאילתות יעויי"ש, ובתוך דבריו באר ברמב"ם: "לא עירב רבינו ערב ט"ב וט' באב עצמו… אלא חילק ביניהם, ובט' באב לא התיר לעשות סעודה יתירה על מנהגו, אלא שאינו מחסר ממנהגו". והוסיף במועדים וזמנים (ח"ה סימן שמג): "כמדומני מהרמב"ם מוכח שאין להתיר שמחה יתירה, אף דמקיימין בזה מצוות עונג שבת, ומהאי טעמא נראה שקבלנו על עצמנו אסור בתשמיש דווקא דהוה שמחה טפי" [ולא ברחיצה וכדומה כמבואר שם בדבריו א.ב] אולם ברור שזו דעה מחודשת והדעות הרווחות בפוסקים, אינן כך.
♦ ♦ ♦