סת״ם בדפוס משי

הרב יואל שילה

סת"ם בדפוס משי

הקדמה

המאמר דלהלן מחודש ביותר, ומטרתו רק לדון בגדרי הנושא, ואבקש שאיש לא יסמוך עליו הלכה למעשה.
בשנים האחרונות הומצאה שיטת כתיבת סת"ם מהירה, שבה מותחים בד משי על מסגרת המונחת על הקלף, נקבי המשי נאטמו, מלבד הנקבים שבמקום צורת האותיות. לאחר ששופכים דיו סמיך על המשי - גורפים אותו במגב, המחדיר אותו לנקבי המשי, ולאחר הייבוש והסרת המשי - נותרות אותיות מושלמות. שיטת כתיבה זו עוררה סערה, ונכתבו כמה מאמרים הלכתיים המסבירים מדוע צריך לפסול סת"ם שנכתבו בשיטה זו.
במאמר זה יוצגו טענות הפוסלים (מלוקטות: מתוך מאמרו של הרב גראס, המופיע בעלון בית אהרן וישראל ק"ב; מתוך מאמרו של הרב בן ציון וואזנר, המופיע בעלון אור ישראל 30; ומתוך מאמרו של הרב יצחק יוסף, המופיע בילקוט יוסף על הלכות סת"ם.מאמרים אשר עוררו כמה מפוסקי הדור לעמוד בפרץ ולפסול שיטת כתיבה זו במוחלט),וכן יתבאר מה שיש להשיב על חלק מטענות הפוסלים.
לאחר כותבי זאת, ראיתי את תשובתו הארוכה של הגר"י עבאדי שליט"א (שו"ת אור יצחק יו"ד נ"ג), ושמחתי שכיוונתי כמעט לכל דבריו, ומסקנתו: "אחר שהארכנו לדעתנו כל הצורך בענין זה, ותצא דינא שנדון דידן כשר לכתחילה ולמהדרין, ואין בו שום ספק... ולכן ודאי שיש בזה תיקון גדול במה שנעשה הדבר הזה של כתיבת מסך [=דפוס משי], בפקוח מורה צדק מוסמך, ושיעשה המעשה רק אדם ירא שמים - שיכוון באמת בכל האזכרות, ולהיות שבמעשה זה נחסכים כמעט כל השאלות המתעוררות - ודאי שיש הרבה להעדיף הספרי תורה הנעשים בשיטה הנ"ל".
♦

א. נצרך מעשה של ציור גוף האותיות

רש"י (גיטין כ'. ד"ה הא דחק) הסביר שחקיקה פסולה כי האדם לא צייר את האותיות ["הא דחק תוכות... אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות"], וכ"כ המאירי (קרית ספר ב' ב' ד"ה ואף) שהפסול נעוץ בכך שהאדם לא עשה מעשה בגוף האותיות ["בחק תוכות אינו כלום - הרי האות נעשית מאיליה ולא עשה מעשה בגוף האות"]. נמצא דגדר כתיבה היא שהאדם יעשה עסק ומעשה ממש בציור גוף האותיות. ופשוט שדחיפת ערימת דיו במגב גומי אינה יכולה להחשב כמעשה כתיבה בגוף האותיות, כי לא ציור הסופר הוא הקובע את צורת האותיות על פני הקלף, אלא מיקום הנקבים במשי, וממילא נחשב כאילו הכתב נעשה מאיליו. וכתב הרמב"ן (במיוחסות קכ"ב), שמה שמיעטו חקיקה, הטפה וכדו' הוא משום דבעינן "שיהא כותב כדרך הכותבים", וכ"כ בבני יונה (יו"ד רע"א בפי' הארוך) שכשמיעטו 'וכתב ולא וחקק' - מיעטו לא רק חקיקה, אלא מיעטו כל דבר שאינו נחשב כתיבה, וממילא יש למעט גם מריחה והעברה. יתר על כן, דפוס המשי אף גרע מחק תוכות, כי בחק תוכות מ"מ האדם הוא הקובע את מיקום קוי האותיות, משא"כ כאן, שנקבי המשי מכתיבים הכל. ודומה הדבר למה שכמה אחרונים (ראה קסת הסופר חקירה ג') פוסלים רי"ש שנכתב בתוכה ראש של למ"ד, למרות שהרי"ש תהיה ניכרת לאחר שהלמ"ד תושלם, מכיוון שזו תהיה רק השלמה מחמת סיבה חיצונית. אמנם, צורת הרי"ש הושלמה על ידי כתיבת הלמ"ד בדיו, אך לכתיבה זו לא היתה שייכות לציור צורת הרי"ש, שזה הוא גדר 'כתיבה', ולכן פסלו את הרי"ש. ובנוסף, יש לחוש שחלק מהאותיות נוצרו על ידי דיו שנפל לתוך התבנית מאיליו, אף ללא דחיפת המגב, ונמצא שאף לא היה מעשה האדם בכתיבתן.
תשובה: לענ"ד דברים אלו אינם מוחלטים, מאחר ופשוט שאין כוונת רש"י והמאירי שהאדם יצייר את האותיות ממש, שהרי אז לא היתה משמעות לדיון אם חותם מיחרץ או מיכנף (גיטין כ'.), אלא כוונתם היא רק שנצרך שיהיה מעשה של האדם ביצירת גוף האות, לאפוקי מעשה במה שחוץ לאות [חק תוכות]. ומה שהמגב הוא המחדיר את הדיו לנקבים שהוכנו מראש לתפקיד זה בודאי נחשב כמעשה האדם, ולא כמעשה שעשה המגב או המשי, שהם בסך הכל כלים הנמצאים בשירות האדם [ומה שחששו שחלק מהאותיות נוצרו אף ללא מעשה המגב אלא מאיליו, יתבאר לקמן]. ומה שהרמב"ן כתב שמיעטו חקיקה, הטפה וכדו' הוא מפני דבעינן שיהא כותב כדרך הכותבים, ועדיין אינו סיבה למעט גם מריחה והעברה, דאין לנו אלא מה שאסרו בפירוש. ודין זה יהא תלוי בפירושים השונים של 'ושפך' [וחזינן שיש שהתירו מטיף כשחזר וחיבר את הנטפים, ויש שאסרו את השופך רק כשפיזר דיו ללא תבנית מוכנה (ראה באות ג) - ע"כ שאין לומר שכל כתיבה שאינה נעשית על ידי ציור האותיות בקולמוס כבר נחשבת שאינה כדרך כתיבה (וגם את דברי הרמב"ן עצמו לא זכינו להבין היטב)]. בנוסף, יש לפקפק על כל הדמיון של דפוס משי לחק תוכות, שהרי המאפיין חק תוכות הוא שלא נעשה מעשה בגוף האותיות, וכאן הרי מעשה דחיפת הדיו יוצר ישירות את גוף האותיות. יתר על כן, אם ההגדרה המצריכה שהאדם יצייר את ירכי האותיות היתה נכונה, הרי שכמו שהפוסלים החשיבו את דפוס המשי כ"מעשה משי" ולא כ"מעשה אדם", כך גם היה להם לפסול חותם בולט החוקק את הגט, בטענה שזהו "מעשה חותם", וכן היה להם לחלוק על כל הדיון בהכשרת גט מודפס, בטענה שאין כאן מעשה אדם אלא "מעשה מכונת דפוס".
♦

ב. אינה דרך כתיבה

בדפוס משי ישנם כמה שינויים שבודאי הופכים אותו לכך שאינו נחשב כדרך כתיבה, וממילא פשוט שיש לפוסלו לכתיבת סת"ם:
א. מבואר בפרק הבונה (שבת ק"ג.) שהכותב בשבת ביד שמאל פטור כי אינה דרך כתיבה, והסבר הדבר הוא כי אין הדרך בחול לעשות מלאכה עדינה זו ביד שמאל, מאחר ואין אפשרות להגיע ביד שמאל לתוצאת כתיבה עדינה. והפוסקים למדו מכאן לפסול סת"ם שנכתבו ביד שמאל, וא"כ יש לפסול גם את מעשה המשי, שהרי מריחת הדיו באמצעות מגב אינה מצריכה אומנות וזהירות רבה כבכתיבת אותיות, ונמצא שלא היתה כאן כתיבה כדרך בני אדם, אלא רק מריחת כתם דיו גדול בהינף יד.
תשובה: לעיל [במאמר אחר] התבארה סוגיית כתיבה ביד שמאל, והתבאר שם שמה שכתיבה ביד שמאל אינה נחשבת דרך כתיבה אינו מפני שכתיבה צריכה להיות דוקא ביד ימין, אלא מפני שמי שיש לו יד ימין אינו כותב בד"כ ביד שמאל. אולם, צורת כתיבה הנצרכת למכשור מיוחד שאין אותו לרוב האנשים אינה נחשבת שלא כדרך כתיבה, מאחר כשמעונינים לכתוב באופן זה הרי כך רגילים לכתוב, וכפי שהתירו חז"ל לכתוב גט על ידי חותמת בולטת. ולכן פשוט שהכותב במכונת כתיבה ביד שמאל חייב בשבת, כי כשכותבים במכונת כתיבה הרי דרך הכתיבה היא להקליד את האותיות השמאליות ביד שמאל. וממילא, מאחר שניתן להגיע לתוצאה מצויינת על ידי דחיפת דיו באמצעות מגב גס, הרי שאין סיבה לומר שאין זו דרך כתיבה.
ב. קנה וקולמוס זכו שיכתבו בהם ולא מגב.
תשובה: בחז"ל (תענית כ':) מבואר ש"זכה קנה ליטול הימנה קולמוס", ולא מבואר שזכו לזה גם הנוצה והסיליקון, ובכ"ז מקובל להשתמש בהם לכתיבת סת"ם, וכן מצויים קולמוסים מברזל, שגם לא "זכו", ובאותה מדה ניתן לומר שהמגב זכה שישתמשו בו בדפוס משי, שהוא דפוס המקובל בעולם לשימושים רבים.
ג. החת"ם סופר (ו' ליקוטים כ"ט) כתב שכתיבה הנעשית במהירות אינה דרך כתיבה אפילו לענין שבת, ומכך ניתן ללמוד שדפוס משי אינו נחשב דרך כתיבה, מאחר ועמוד שלם נקלט בהינף יד.
תשובה: טענה זו אינה נכונה, כי דברי החת"ם סופר עוסקים במי שכותב על ידי השבָעת קולמוס, ואינם ענין לכתיבה מהירה, וז"ל: "מ"ש מעלתו ביישוב קושיית הרא"ש איך כתב משה רבינו ע"ה ס"ת בשבת קודש דע"י שֵם והשבעת קולמוס - כבר קדמוהו בשל"ה, ומה שהקשה מעלתו למ"ד שביתת כלים דאורייתא איך כתב קולמוס בשבת - לאו קושיא היא דלא גרע מכותב בשמאלו דאין דרך כתיבה בכך".
ד. מאחר וברש"י כתוב שהכתיבה צריכה להיות על הקלף ["כותבין על הקלף"] - הרי שהדפסת המשי אינה בדרך כתיבה, שהרי המגב אינו נוגע בקלף מפני הפסק המשי.
תשובה: לא מצאתי כזה רש"י בגיטין אלא במנחות (ל"ב. ד"ה קלף), ומ"מ כוונת "כותבין על הקלף במקום בשר" איננה לומר שכתיבה דרך חציצה אינה כתיבה, אלא רק לומר שיכתבו על צד הבשר של הקלף ולא על צד השערות [ומ"ש ברש"י: "קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע" אינו רלוונטי לעניננו]. וגם בסברא אינו מובן מדוע כתיבה על ידי נייר קוֹפִּי לא תֵחָשב "כתיבה" מחמת החציצה.
ה. במשנה ברורה (ש"מ כ"ב אות ז') כתב: "הכותב בשמאל או לאחר ידו, דהיינו בגב ידו - שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב, ברגלו בפיו ובמרפקו: פטור, מפני שאין דרך כתיבה בכך", וממילא ניתן ללמוד שהדפסת המשי אינה כדרך כתיבה, שהרי האדם אוחז את המגב בתוך כף ידו, ואין הוא אוחז אותו, כדרך אחיזת קולמוס, בין האצבעות.
תשובה: כל שמתבאר במ"ב הוא שכשהאדם אוחז את הקולמוס לאחר ידו אין זו דרך כתיבה, אולם אין כוונתו שכשיכתוב במגב כדרך שאוחזים מגבים - שיהיה פטור. כפי שפשוט שמי שמקליד ביד שמאל את האותיות הנמצאות בצד שמאל של מכונת הכתיבה יהיה חייב, שהרי פשוט שיש לדון כל צורת אחיזה כפי שרגילים לעשות כשמשתמשים באמצעי זה [כפי שהיורה באקדח אוחז את הנשק בשונה ממי שיורה ברובה - ושניהם נחשבים 'דרך יריה']. וגם את הטענה עצמה לא הבנתי, שהרי מנין הפשיטות שמי שיכתוב על ידי שיאחז את הקולמוס בתוך כף ידו - שלא תחשב 'כתיבה'.
ו. הדיו שמשתמשים בו בדפוס משי הוא סמיך, ויתכן שאי אפשר היה לכתוב בו בקולמוס.
תשובה: גם כאן לא הבנתי מדוע הדבר הופך ל"אינו דרך כתיבה" שהרי סמיכות הדיו הנדרשת תלויה באופן שבו מתכוונים לכתוב, ומשתנה הדבר בין סופר לסופר ובין אמצעי כתיבה זה למשנהו [וכמה סוגי דיו בעלי סמיכויות שונות איכא בשוקא], וכשכותבים ע"י מגב הרי הדרך היא להשתמש בדיו סמיך.
♦

ג. המטיף

עוד פסלו בירושלמי (שבת י"ב ד') את המטיף, והחמיר בזה הפר"ח (לא מצאתי) אפילו עירב את האותיות, והרמב"ן (גיטין כ': ד"ה לא צריכא) כתב שבס"ת אין להקל אפילו עירב את האותיות. והרי במעשה המשי הדיו חודר בנקבים ומיד מתחבר לאותיות, דהיינו "ולא המטיף", ולא מיבעיא לפירוש קרבן העדה, שהירושלמי מיירי אפילו כשהטיפין סמוכין כצורת אות, אלא אפילו לפירוש הגט פשוט (קכ"ו ג') ושו"ת שואל ומשיב (קמא ג' ק"ב), שהירושלמי איירי כשהטיפין אינן סמוכין כצורת אות, אך בסמוכין מהני העברת הקולמוס, הכא גרע דאינו מעביר קולמוס כלל, אלא הטיפין מתחברין זה לזה מאליהן.
תשובה: לענ"ד יש לפקפק על מה שדימו את מעשה דדפוס משי להא ד"המטיף", מאחר והפסול שבמטיף הוא מה שצורת האות אינה נוצרת מיד בעת כתיבתה, אלא רק לאחר מכן, אולם במעשה דדפוס המשי הרי צורת האות נוצרת מיידית בעת חדירת הדיו לנקבי המשי, ושם מתאחדים מיידית לכדי אותיות, וכלל לא ניתן לומר שהאות מורכבת מנטפים. יתכן שמה שהרמב"ן הבין שהמתיר באם חיבר את הנטפים לאחר מכן לכדי אותיות לא התיר אלא בגט ולא בסת"ם - הוא מפני שבסת"ם יש דין של 'כתיבה תמה', לאפוקי אותיות שבורות, אולם בדפוס משי כלל אין אותיות שבורות, מאחר והדיו חודר מיידית לקלף [לשם הדיוק, יש לציין שבספר גט פשוט לא משמע ש'המטיף' הוא דוקא כשהנקבים אינם סמוכים]. להשלמה, ראה רשב"א (מיוחסות קכ"ב) שפסל המטיף לגט, דבעינן גרושין בכתיבה לאפוקי בממון, בחק תוכות ובמטיף - שאינם כדרך הכותבים, ומדוע שיתייחס לכתיבה במכחול דרך שבלונה כאינו כדרך הכותבים?
♦

ד. השופך

אף שבגמרא (גיטין י"ט:) התירו לעדים למלא את חתימותיהם בתוך התבנית שהוכנה להם, אולם אין ללמוד מכאן למעשה המשי, שהרי במעשה המשי ממלאים בדיו מעל כל התבנית ואילו העדים ממלאים דיו רק בתוך חלל האותיות החצובות בתבנית [בירושלמי (גיטין ב' ג') גם הצריכו להרחיב את החלל כדי שהעדים יחתמו שלא על קוי התבנית 'מביא נייר חלק ומקרע לפניהן וחותמין - ולא כתב ידו של ראשון הוא אלא מרחיב לפניהן את הקרע'. אולם לגבי כתיבת סת"ם תנאי זה אינו נצרך, כי כתיבת סת"ם א"צ קיום]. הראיה לכך שהעדים אינם שופכים דיו על פני כל התבנית היא מכך שאם היו שופכים דיו מעל כל התבנית, ולא בתוך תבנית האותיות, הרי שלא היתה מועילה הרחבת הקרעים, וכן מהלשון "וחותמין" יש לדייק שצריך לעשות מעשה חתימה. וכ"כ רבינו קרשקש (גיטין ט':) ששפיכת דיו על הנייר אינה דרך כתיבה, ונראה שמקורו מהירושלמי ש"וכתב ולא השופך", דמשמע שכתב הנעשה מחמת דבר אחר, ללא שיניע ידו כפי צורת הכתב, הוא מחוסר מעשה כתיבה ונחשב כשפיכת דיו, ואין לך 'השופך' גדול מכך, שדוחפים ערמת דיו במגב והיא נשפכת לחללי המשי.
תשובה: לענ"ד, אכן ניתן לשמוע סברא שיש כאן חסרון במעשה הכתיבה בכך שאינו מצייר כל אות, וכך בודאי הבין הדברי מלכיאל (ב' פ':), שכתב שפסול 'השופך' הוא גזירת הכתוב, ואולי ניתן לדייק זאת גם מרבינו קרשקש. אולם, אין להוכיח את הסברא, וכמה אחרונים הבינו שפסול 'השופך' הוא דוקא באופן המבואר בש"ס, שהאדם שופך דיו ללא עפצים, ולאחר מכן מתגלה הכתב שהיה מוסתר, שכאן כלל אין מעשה כתיבה, כי הוא שופך שפיכה אחידה. ולהבנתם עדיין יתכן לומר ששפיכת דיו לתוך תבנית אינה בכלל "השופך" [יש להעיר שלשון הגמ' (גיטין י"ט:) 'מ"ט דרבן שמעון בן גמליאל - שלא יהו בנות ישראל עגונות' לכאורה מעידה שמילוי הקרעים ע"י העדים היא רק קולא בגיטין. אולם, כמדומה לי שכוונת הגמ' היא רק לגבי הקולא שעד חותם בלי שקורא, ומה שחתימתו אינה מיוחדת לו, שהרי ראה ברמב"ם (גירושין א' כ"ג) שפירש את הקולא באופן שבודאי נחשב ככתיבה, אלא שאינה מיוחדת לחתימת עד זה 'אם אינם יודעים לחתום רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רשומו מתקיים והן כותבין על הרושם, ואין עושין כן בשאר שטרות'. וכן העיר הרב יהושע ענבל שליט"א: "העד לא צריך לקרוא אלא מספיק שיקריאו לו, הבעיה היא שזו לא חתימה, ולא רק מפני קושיית הירושלמי שא"א טכנית לקיים, אלא שאין זו חתימתו, וגרוע גם מציור המיוחס לו שהוא עכ"פ חתימה, ובכל זה מועיל מן התורה וגזרו בו מדרבנן במקומות מסויימים, אבל כתב - הוא בודאי, רק לשיטה שמסרטין וכו' - יש בו חשש כתב ע"ג כתב, אבל דרך שבלונה בודאי נקרא כתב"].
♦

ה. ראיית המתירים מבן קמצר

ראיית המתירים דפוס משי היתה מכך שבתשובת משאת בנימין כתב שממעשה דבן קמצר [שהיה כותב את השם כאחת על ידי ארבעה קולמוסים] מוכח שיש מעלה בכתיבה הנעשית כאחת, ולכן לדפוס יש יתרון על כתיבה. וביאר המהר"ץ חיות (יומא ל"ח.) שלאור דברי המשאת בנימין יש לבאר שבן קמצר השתמש בדפוס, כי אחרת אי אפשר לכתוב בארבעה קולמוסים כאחת [ומה שחכמים גינו אותו היה מפני שלא לימד כיצד עושים זאת, ובכך היתה יכולה להיות הטבה כללית אם הספרים היו נדפסים]. ודחו הפוסלים שיש לדחות את ביאורו של המהר"ץ חיות, מאחר שמצאנו שהרמ"ע מפאנו (ביונת אלם ב' ל"א) הסביר כיצד ניתן לכתוב בארבעה קולמוסים [ע"י שעושה בכולם צורת יו"ד, ומרים את הקולמוס הראשון ומשלים את השאר לוא"ו, ומרים את השלישי ומשלים את השאר לה"א]. ובנוסף, הרי פשוט שחז"ל ידעו ממעשה הדפוס, כפי שהיו להם דפוסים לאפיית לחם הפנים, וגם היו להם חותמות למטבעות, וממילא יש להוכיח שמה שלא הדפיסו סת"ם אינו מפני שלא ידעו כיצד להדפיס, אלא מפני שדפוס אינו כתב. ומה שהמשאת בנימין שיבח את הדפוס כי הוא נעשה בבת אחת, הוא דעת יחיד, ורוב הפוסקים פוסלים סת"ם מודפסים, ובפרט שדפוס משי אינו נעשה כאחת, ולכן אין לו אף את המעלה ששיבח המשאת בנימין.
תשובה: לענ"ד הדיון מה היה בדיוק אצל בן קמצר, והאם לדפוס יש יתרון בכך שהוא נעשה בבת אחת - אינו רלוונטי, כי אם דפוס הוא 'כתיבה' הרי שיש לו יתרון, ואם אינו 'כתיבה' הרי שהוא פסול, ולאחר שנכריע בכך נוכל להעלות על דעתנו שבן קמצר הדפיס, אך אין להשתמש במעשה דבן קמצר כראיה לצד זה או אחר [וגם המהר"ץ חיות לא הוכיח מכאן, אלא כתב כן רק לאחר שמצא שהמשאת בנימין הגדיר את הדפוס ככתיבה עם יתרון]. בנוסף, פשוט שאף שחז"ל ידעו להכין דפוס ללחם הפנים ולטביעת מטבעות ולהחתמת חותמות, אולם אין לזה קשר לחכמת הדפוס, שהתחדשה רק כאלף שנים לאחר זמנם, שרק אז גוטנברג חידש את היכולת ליצור תערובת מתכות שתהיה עמידה בפני שחיקה, ושניתן ליצוק ממנה אותיות נפרדות, ושניתן לסדרן בתבניות של שורות, ושניתן לייצר צבע על בסיס שמן, ורק לאחר מכן ניתן היה לעסוק בדפוס בֶּלֶט להדפסת דפים שלמים כאחת.
♦

ו. אין מודעות לַמעשה

מסתבר שמעשה המשי גרע אף מנטיפה ושפיכה, שהרי שם עכ"פ הוא מודע לצורת האותיות, ואילו במעשה המשי לא רק שאין הוא עסוק בכתיבה, אלא הוא אף אינו עסוק בצורת האותיות, שהרי כלל אין הוא מודע למה שהוא עושה, כי הדיו נשפך לתוך נקבי המשי - תהא צורתם אשר תהא. והראיה לכך היא שאף באם המדפיס הוא עיוור או שהוא שרוי בחושך - מריחת הדיו על המשי תיצור את צורת האותיות, ואף שבודאי שעיוור שיצליח לכתוב - תֵחשב כתיבה, אולם עכ"פ ידיו עסוקות בבניית צורות האותיות, משא"כ במעשה המשי, אף הידים עסוקות רק במריחת דיו ולא ביצירת אותיות, ומעשהו שווה בין אם יש שם נקבים היוצרים אותיות ובין אם אין שם נקבים. ועוד הוכחה לכך, שהרי ניתן אף לאמן גוי או קוף למרוח דיו על הנקבים, ונמצא שאין זה מעשה כתיבה אלא מעשה קוף בעלמא, וכעין זה כתב הצפנת פענח (לא מצאתי) לענין סת"ם שנעשה ע"י צילום, עיי"ש [תמצית הטענות: א. אינו רואה את האותיות בדומה לעיוור, ב. אינו יוצר צורת אותיות כי רק מורח דיו, ג. אינו מודע למה שכותב כי אינו מבדיל בין אם הדיו כרגע יוצר אות או לא, ד. מעשהו דומה למעשה קוף כפי שניתן לאמן גוי או קוף למרוח דיו על המשי, ה. דומה לסת"ם מצולמים שפסל בצפנת פענח].
תשובה: כשנבדוק כל טענה לגופה: א. מה בכך שאינו רואה את האותיות, הרי מעולם לא פקפק איש על כשרות סת"ם שנכתבו בחשיכה. ב. מה שאינו יוצר צורת אות אלא רק מורח התבאר לעיל. ג. נכון שהסופר אינו מודע בכל רגע באם נוצרת אות או לא, אולם אם יש פסול שנקרא "חוסר מודעות", הרי שכמעט ואין סת"ם כשרים, שהרי סופרים רבים כותבים באופן אוטומאטי, וכלל אינם שמים לבם למה שכותבים, כפי שניכר מטעויותיהם האבסורדיות. יתר על כן, אם יש לפסול מחמת זה הרי שיש לפסול גם את כתיבת הסופר הכותב באמצעות שולחן אור שעליו מונחים שקפים, שהרי פעמים רבות הוא כמעתיק בעלמא. ובפרט הסופרים הכותבים משמאל לימין, שפעמים רבות כלל אינם שמים לבם למה שהם כותבים, כידוע מהמציאות. ד. את הדמיון לכתיבת גוי לא הבנתי, שהרי פשוט שמעשה גוי נחשב כתיבה, אלא שכלפי הלכות סת"ם אין זו כתיבה כשרה. ומה שדימה דפוס משי למעשה קוף, בטענה שניתן לאמן גם קוף ביצירת דפוס משי, הוא ערעור על כל הפוסקים שהכשירו גט מודפס, שהרי ניתן גם לאמן קוף להדפיס גט, אע"כ שדי בדעת האדם המפעיל את המכונה, וא"כ גם לגבי דפוס משי י"ל שדי בדעת האדם המדפיס [טענה זו שייכת גם לגבי הטענות הקודמות, שהרי ניתן להדפיס גט בחשיכה, ובהדפסת גט האדם רק מורח דיו ומצמיד נייר לאותיות, וגם אינו מודע לכל אות - ובכ"ז הכשירוהו]. ה. את דברי הצפנת פענח שפסל סת"ם מצולמים לא זכיתי לראות בפנים, אולם ראיתי נדון זה בשו"ת מהרש"ם (ג' שנ"ז), ושם אכן דימה את מעשה צילום סת"ם למעשה קוף, אולם לא מפני שניתן לאמן קוף לעשות כן אלא מפני שמעשה האדם אינו משתתף במלאכת הפקת הצילום, שהרי הוא מעמיד זכוכית המשוחה בחומר הרגיש לאור כנגד העדשה המרכזת את קרני האור, והזכוכית קולטת את הקרניים המגיעות אליה, ולאחר מכן האדם שורה את הזכוכית בחומרים, הגורמים לתמונה להֵרָאות על הזכוכית, ולאחר מכן יכול להניח את הזכוכית על ניירות משוחים, אשר מקבלים את התמונה מהזכוכית. ונמצא שיש כאן רק כח כחו של האדם, וכמעשה קוף שנעשה מאיליו. אולם מה לתהליך זה ולדפוס משי, אשר יש בו אך ורק מעשה אדם, ואין הוא נוצר מאיליו.
♦

ז. אין כוונה לשמה

כתב הרמ"א (או"ח ל"ב י"ט): "כשבא לנמנם לא יכתוב דאינו כותב אז בכוונה", ובשו"ע הרב הוסיף: "כשבא להתנמנם לא יכתוב מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה, שאף שלומר בפיו א"צ אלא בתחילת הכתיבה - מכל מקום במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא". וטענו הפוסלים שפשוט שיש להתרחק מהדפסת משי גם מהטעם שהיא נחשבת ככתיבה שלא לשמה שהרי בבת אחת כותב האדם מאות ואלפי אותיות ומילים שונות, והיש לך מתעסק בעסק שלא לשמה ולן בעומקו של מסחר גדול ממדפיס וצובע זה.
תשובה: הכוונה הנצרכת היא לשם תפילין ולא לשם כל אות ואות בנפרד, וממילא כוונת הפוסקים באומרם שלא יכתוב כשמתנמנם היא רק כדי שיהיה האדם מודע לכך שהוא כותב תפילין. ולא התכוונו הפוסקים שתהא דעתו על כל אות ואות בנפרד, ומה בכך שהוא כותב כמה אותיות כאחת. והראיה לכך היא ממעשה דבן קמצר, שכתב את אותיות השם כאחת, ועוד ראיה מכך שרבים הכשירו גט מודפס, אף שהמדפיס אינו מודע לכל אות ואות בנפרד.
♦

ח. אין מקדשים את האזכרות

כתב הסמ"ג (עשי"ן כ"ה): "כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה - כי שמא אין די במחשבה", והוסיף הט"ז (יו"ד רע"ד א') שבתחילת הכתיבה יאמר גם "וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם... ונראה שכן נכון דשמא ישכח אחר כך לקדש השם במקומו". והמתירים דפוס משי הבינו שמהט"ז מוכח שדי לקדש את האזכרות לפני מריחת הדיו, אך רוב הפוסקים פסלו בקידוש כל האזכרות לפני כתיבתן, וביארו שאפילו הט"ז התכוין שהקידוש המוקדם יועיל רק כשבנוסף לכך הוא גם יקדש במחשבתו לפני כתיבת השֵם בפועל. ואף הפוסקים שהבינו שהט"ז התיר גם כשישכח לקדש במחשבתו לפני הכתיבה (לא מצאתי במפורש, וראה בה"ל ל"ב י"ט), הני מילי בדיעבד, ופשוט שכל זאת דוקא באקראי ולא כשרגיל בכך, ובפרט שצריך עכ"פ לדעת שהוא כותב שֵם כדי שלא יהיה כמתעסק. וממילא, פשוט שבמעשה דפוס המשי השמות לא התקדשו. עוד יש להוסיף, שגם לפי הצד שמועיל לקדש את השמות מתחילה, פשוט הוא שאינו מועיל קידוש של תערובת אותיות, שרובן של חול ומיעוטן של קדש, הנמרחות כאחת. והרי לאחר שקידש מתחילה את השמות, הרי מפסיק הוא גם במריחת אותיות של חול, ואם הוא מקדש תוך כדי המריחה הרי יתכן שהוא מקדש לאחר שהשמות כבר נכתבו. כמו כן, כאשר באותה עמודה יש כמה שמות, הרי שנחלקו האחרונים (ראה קסת הסופר) האם קידוש אחד עולה לשני שמות או שצריך קידוש לכל שם ושם בפני עצמו. וגם המתיר לקדש כמה שמות כאחת (משאת בנימין צ"ט) לא כתב כן אלא כשהאדם כותב את השמות ללא הפסקה של תיבות חול בין שמות, משא"כ בנידון דידן, שהרי מפסיק הוא באותיות שאינן קדש בין השמות.
תשובה: לא הבנתי כיצד תלו את היתר דפוס המשי בנדון הט"ז, שהרי הט"ז מיירי כאשר מפריד זמן רב בין קידוש השמות לכתיבתם, וממילא דעתו הראשונה כבר הוסחה, משא"כ בדפוס משי, שבו הקידוש נעשה בסמוך לכתיבה, כי הוא כותב את כל העמוד בבת אחת. אם יש לתלות את נדון דפוס המשי בעניין זה, אז יש לתלותו דוקא בחקירה אם ניתן לקדש כמה שמות ביחד, ואם ניתן לקדשם יחד כשמפסיק גם בכתיבת תיבות חול. ומה שטענו שגם המשאת בנימין, שהתיר לקדש כמה שמות ביחד, מודה לאיסור כשמפסיק בתיבות חול בינתיים אינו נכון, כמבואר למעיין בדבריו. המשאבת בנימין כתב שגם לפי הצד שכל שם צריך קידוש בפני עצמו, זה דוקא כשהפסיק בינתיים בדיבור, אך כשכותב את השמות ללא הפסק בדיבור, קידוש אחד מועיל לכל השמות. ועל סמך זה התיר שם להדפיס ס"ת, כי כל הדף מודפס בפעם אחת, וקידוש השמות כאחת מועיל, אף שהאדם מדפיס גם תיבות חול עם השמות; מ"מ גם האוסרים צריכים להודות יועיל להדפיס מגילת אסתר בדפוס משי מאחר ואין בה שמות. עוד היו האוסרים צריכים להודות שמועיל היה ליצור תבניות משי ללא שמות הקדש, ולכתוב את השמות לאחר מכן בקולמוס, כפי שנוהגים סופרים רבים, שמיד לאחר הטבילה במקוה כותבים שמות רבים ללא הפסק. ואמנם כאשר הכתיבה בקולמוס אינה דומה לצורת האותיות המודפסות יש מקום לפקפק על זה מחמת פסול "מיחזי כמנומר", ראה בהערהא).
♦^[2]

ט. כסדרן בכתיבת השמות

עוד יש טעם לפסול דפוס משי, מאחר והשמות הקדושים אינם נכתבים כסדרן, והרי רבים מחמירים בזה עכ"פ לכתחילה כדכתב רעק"א (הג"ה ליו"ד רע"ו ד"ה ולתקנה), ומה שהיקל בזה בדפוס הוא רק כשודאי כל האותיות הודפסו בבת אחת.
תשובה: מאחר ומנהג סופרים רבים שלא לחוש לזה, הרי שאין זו טענה על המדפיסים בדפוס משי, וכ"ש שמנהגם למרוח את הדיו מימין לשמאל כדי שהשמות יכָתבו כסדרן. מה שכתבו שרעק"א הקיל בדפוס רק מחמת שכל האותיות הודפסו כאחת, אינו נכון, כי אדרבה רעק"א הוכיח שא"צ להקפיד על כסדרן בכתיבת השמות, ממה שהמג"א התיר להדפיס ס"ת, ולא חשש שמא אות מאוחרת תודפס לפני המוקדמת.
♦

י. כסדרן בתפילין ומזוזות

פשוט שיש לפסול תפילין ומזוזות שהודפסו בדפוס משי מחמת פסול שלא כסדרן, שהרי גם אם יקפידו למרוח את הדיו מלמעלה למטה הרי שאותיות י' תסתיימנה לפני האותיות הרגילות, והן תסתיימנה לפני האותיות הפשוטות, וגם לא יועיל לשפוך את הדיו בבת אחת, כי יש לחוש שחלק מהאותיות המאוחרות תווצרנה האותיות המוקדמות.
תשובה: מסתבר מאד שיש לחוש לזה, ולכן אין להתיר הדפסת תו"מ בדפוס משי, אם כי ניתן היה גם לדחות ולומר שכאשר מריחת הדיו נעשית על כל הקלף כאחת, ללא הקדמה ניכרת של האותיות המאוחרות - אין בזה משום פסול שלא כסדרן, כפי שפשוט שכשהתירו [מי שהתיר] להדפיס תו"מ בדפוס בֶּלֶט - לא חששו שהאותיות המאוחרות תודפסנה חלקיק שניה לפני האותיות המוקדמות.
♦

יא. כתיבה מתוך הכתב

עוד הוסיפו האוסרים לאסור הדפסת משי מחמת ההלכה שצריך לכתוב מתוך הכתב. אמנם, לדעת רבינו מנוח (לא מצאתיו) אם כתב שלא מן הכתב - מותר לקרוא בס"ת זה אלא שהסופר לא עשה כהוגן [ונראית סברתו שמה שהצריכו לכתוב מתוך הכתב הוא מפני חשש טעות בכתיבה]. אולם, דעת הר"ן (מגילה ה': ד"ה וקי"ל) היא שאסור לקרוא בס"ת זה, כדאיתא בירושלמי שר"מ כתב מגילה שלא מן הכתב וכתב אחרת ממנה וגנזה [ונראית סברתו שמה שהצריכו לכתוב מתוך הכתב אינו מפני חשש טעות אלא הוא דין בעצמות הס"ת, ולא תועיל הגהה]. ומ"מ אף לדעת רבינו מנוח לכתחילה אסור לכתוב כך. בתפילין התירו לכתוב שלא מן הכתב, מאחר ומצוי לכו"ע שיהיו שגורים על פיהם, אך לא התירו כן בס"ת. אינו מועיל מה שגלופות ההדפסה הוכנו מתוך הכתב, והוה כאילו שגורים על פיו ואין חשש לטָעות, וכ"כ המ"ב (תרצ"א ט') שאם כתב מגילה שלא מתוך הכתב - י"א שאין לקרוא בה. ונמצא שהמדפיסים בדפוס משי עוברים על הוראת השו"ע שלכתחילה יכתבו מתוך הכתב, ואף בדיעבד יש לחוש שלא לקרוא בס"ת זה, מחמת הספק, וכ"ש לאחר שאחת מהסיבות שהרב יונה לנדסופר פסל ס"ת מודפס היתה גם מחמת שלא נכתב מתוך הכתב.
תשובה: נ"ל שהמנהג הרווח הוא להתיר בדיעבד לקרוא בס"ת שנכתב שלא מן הכתב לאחר שהוגה מטעויות, וגם הר"ן לא פסל את הס"ת במוחלט, אלא אסר לקרוא בו שלא בשעת הדחק, וגם הרב יונה לנדסופר לא פסל את הס"ת במוחלט, אלא שבהלכות ס"ת (בני יונה רע"ד ב') הביא את המחלוקת, ובמקום (בני יונה רע"א פלפול ארוך דף י"ד.) הסביר את דעת החוות יאיר הפוסל מגילה מודפסת: "אלא ודאי שאין הדפוס כתב כשר לס"ת דבעינן שכל אות לבדו יוחק בכוונתו ובציורו, אבל כוונה כוללת לכל היריעה לא מהני, ועוד הא בעינן שכל תיבה ותיבה יוציא משפתיו קודם שיכתבנה או שיראנה מקודם, אבל אם מדפיס היריעה בבת אחת לא יהיה אחד מכל זה" - דניתן להבין מדבריו שהפסול בס"ת מודפס לדעת החוות יאיר הוא מחמת שכל אות צריכה ציור נפרד, אבל מה שצריך לכתוב מתוך הכתב אינו אלא סיבה נוספת מדוע אין להדפיס [לדעת האוסר], ולא התכוון לפסול בשל כך את הס"ת [שהרי אף הר"ן, שהוא ראש האוסרים, אסר רק שלא בשעת הדחק, וגם אין זה אלא הסבר הדעה האוסרת]. ונמצא שמאחר וכל הנדון הוא לגבי הנהגה לכתחילה ולא לגבי פְסול בדיעבד, וכן המנהג הרווח, ומאחר ודפוס המשי בודאי הוּגה היטב לפני יצירת הגלופה, כך שאין בו חשש לטעות, לכן פשוט שמותר לקרוא בס"ת זה, אלא שיש למדפיס להתאמץ ולקרוא את הכתב לפני ההדפסה, ואם לא עשה כן יתכן שיש להחשיבו כחסרון בהידור.
♦

יב. קריאה בפיו לפני הכתיבה

עוד חסרון יש בדפוס משי, בכך שהמדפיס אינו קורא את מה שמדפיס בפיו, כדכתב השו"ע (או"ח ל"ב ל"א): "אם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב", וביאר המג"א (ל"ב מ"ב על פי השו"ע יו"ד רע"ד ב') שכוונת השו"ע היא להצריך קריאה בפיו אפילו כשכותב מתוך הכתב, ורק בתפילין אפשר שיש להקל בזה "מאחר דמגרס גריסן", וכשכותב ס"ת צריך לקרוא בפיו מאחר ואינו שגור. וכן הסכים הגר"א (או"ח תרצ"א ב'), שדין זה הוא אף כשכותב מתוך הכתב, ולא רק מפני חשש לטָעות, דלא כדעת הר"י אסכנדרני המובא בב"י. הב"ח (או"ח ל"ב ט"ז) מתחילה הבין שאין צריך לקרוא בפיו כשכותב מתוך הכתב: "משמע דוקא כשאינו קורא מתוך הכתב אלא מפי אחֵר המקרא אותו והוא כותב על פיו דומיא דהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, והוא הדין במי שהפרשיות שגורות בפיו דצריך שיקרא גם כן כל תיבה קודם שיקראנה, אבל במי שמעתיק מתוך הספר ליכא למיחש לשמא יטעה - כך הוא משמעות הפוסקים שכתבו לדין זה על פי התוספות ומביאן ב"י". אולם, הב"ח דייק מסתימת הטור שיש לקרוא בפיו אפילו כותב מתוך הכתב, וחידש הב"ח טעם, שהקריאה בפיו מיועדת כדי שתמשך קדושה על האותיות: "אכן מדברי רבינו שכתב דין זה קודם שהשלים הדין הראשון לכתוב החילוק בין שגורות בפיו לאינן שגורות דמשמע שבא להורות דאפילו בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה - נראה דסבירא ליה דלאו משום שלא יטעה הוא אלא דכך היא מצות כתיבת סת"ם שיהא קורא כל תיבה ותיבה ואח"כ כותב כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכת על האותיות כשכותב אותן בקלף, והכי מסתברא, ודלא כמו שכתב בשלחן ערוך להקל שאין צריך שיקראנה כשמעתיק מתוך הספר", וכ"פ האחרונים לכתחילה [עוד כתבו בשם שו"ת סת"ם להגר"ש קלוגר זצ"ל שלא שייכת קריאה במדפיס עמודים שלמים, ושאפילו אם יקרא את כל העמודה מתחילה אין לזה ערך].
תשובה: אף שדין הקריאה בפיו הוא מוסכם למעשה, אך יש לדעת שאינו מהדינים החמורים^[3], דלגירסא 'ומשה כותב' אין לדין זה כלל מקור, וגם הראשונים שגרסו 'ומשה אומר וכותב' נחלקו אם דין זה אמור גם כשכותב מתוך הכתב או רק כשאחֵר מקריא לו, ומשה עצמו לא קרא בפיו את הפסוקים האחרונים של התורה, שהם פסוקים של צער. וכשכותב מתוך הכתב חלק מהראשונים (סה"ת, ראה הערה) התייחסו לדין זה כ'המחמיר תבא עליו ברכה', ולגבי תפילין התקבל שאין צריך לקרוא בפיו בעת כתיבתם, כי הם שגורים או כי אינם חמורים כס"ת, אלא שהב"ח חידש טעם שעל ידי הקריאה בפיו קדושת הסת"ם מתפשטת על הכתיבה. וממילא פשוט שאין להרעיש עולמות על דין שאינו אלא לכתחילה, ומדהקילו למעשה בתפילין שא"צ להוציא המילים בפיו, מוכח שאינו פסול בעצם הכתיבה. ופשוט שאם היינו מתייחסים לס"ת שנכתב ללא הוצאת המילים בפיו כדיעבד, הרי שכל ספרי התורה היו במדרגת דיעבד דלא ימלט שהסופר שכח להוציא בפיו כמה מהמילים. ולכן נלענ"ד שהיה די להדריך את המדפיס בדפוס משי שיקרא בפיו את כל העמודה לפני הדפסתה. ומה שכתבו בשם שו"ת סת"ם (למהרש"ק, סי' ס"א), שקריאת כל העמוד בפיו לפני הדפסתו אינה מועילה, התבאר בהערה שאין לו מקור ברור לחדש כן^[4].
ומ"מ פשוט שהמתירים להדפיס סת"ם בדפוס בֶּלֶט רגיל לא חששו לסברא זו.עוד יש להוסיף שכשנָדון על מעלה זו לעומת מעלת הכתיבה הנאה היוצאתבדפוס משי - לא ימלט מלחשוב שמעלת היופי עדיפה, דהיא מוזכרת בפירוש בש"ס [שבת קל"ג: "זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ - התנאה לפניו במצות, עשה לפניוסוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה, וכתוב בולשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין"],
ואילו מעלת הקריאה בפה מוזכרת רק ברמז, וגם זה תלוי במחלוקת גירסאות ובתנאים שונים, וגם לזה התייחסו רק כ'המחמיר תבא עליו ברכה'.
♦

יג. כתיבה על ידי אנשים פסולים

עוד כתבו הפוסלים: "ואתה המעיין הגע בעצמך מלבד כל האמור מה יהיו תוצאות מעשי חטאים ומחטיאים אלו שהלא כהיום כל הדברים הללו משתכללים מיום ליום, ולא ירחק היום ויבואו תלמידיהם ומְחֲקֵיהם ויקימו כדרכם מפעל שלם להדפסות אלו במזרח הרחוק, ושם ידפיסו סופרים מיוחסים נכדי וניני חם ויפת הסת"ם הללו ביופי והידור מאין כמוהו - והכל בהשראת והדרכת רב המכשיר שיקדש את כל הקרון בקדושת סת"ם".
תשובה: פשוט שמכיון שהסת"ם נפסלים אפילו בכתיבת אות אחת על ידי אדם שאינו כשר לכתיבה - צריך לאסור את הדפסות המשי הנעשות ללא פיקוח והכשר צמוד. ופשוט שהפיתוי לכתוב על ידי אנשים פסולים גדֵל, ככל שקל ונוח וזול יותר להדפיס בדפוס משי. אמנם, לא הבנתי מדוע לא יועיל יצירת מנגנון הכשֵר, כפי שנוהגים לסמוך על מנגנוני הכשֵר לגבי ייצור יין, בדיקת טרפות, הפרשת תרו"מ, מניעת ערלה, מליחה, ניקור, ייצור קלף ובתי תפילין, ועוד נושאים רבים שגם בהם לא ניתן לסמוך על כשרותם ללא מנגנון פיקוח צמוד. והדברים ק"ו, שהרי אין אנו נמנעים מלהכשיר מפעלי מזון, אף שכח הקניה של אלו שאינם שומרים תו"מ מעודד ייצור זול של מאכלים ללא הכשר, אולם ס"ת נקנים כמעט אך ורק על ידי שומרי מצוות - ומי פתי יקים מפעלים לייצור ס"ת פסולים, שלא ימָצאו להם קונים. ומי הוא המסוגל לגזור גזירות כלליות ובכך למנוע קיום מצוות כתיבת ס"ת מרוב האנשים, הנמנעים מלקנותם כעת בשל מחירם היקר.
♦

יד. יש לגונזם

מאחר וסת"ם פסולים יגנזו לכן יש לגנוז ס"ת שהודפסו בדפוס משי כדי שלא יבואו לתקלה בקריאה בהם, ויש לחתוך את היריעות בין השיטין, כדי שהרמאים לא יטלום מהגניזה וימכרום, ויתכן שאף אינם צריכים גניזה חמורה, שהרי אין בהם קדושת סת"ם, ואולי יש להחמיר בזה מפני מראית העין.
תשובה: גם לפי דברי המחמירים בדפוס משי - נהי שלדעתם יש לחוש לחומרא ולא להשתמש בסת"ם אלו מחמת כמה חששות: א. אולי הם בכלל 'השופך' לפי ביאור הדברי מלכיאל; ב. יתכן שיש חסרון במעשה הכתיבה בכך שאין כאן ציור של כל אות ואות; ג. יתכן שחיבור הנטפים מיד לאחר כתיבתם עדיין נכלל בכלל 'המטיף' אף שכלל אינו מורגש שהאותיות לא היו שלמות בעת הִווצרן; ד. יתכן שקידוש השמות מופסק על ידי יצירת שאר המילים; ה. יש חסרון בכך שקשה לדייק שהאותיות המודפסות תהיינה בדיוק תחת השרטוט; ו. בתו"מ נוסף גם חשש פסול כסדרן שהרי אי אפשר לדייק שכל המזוזה תווצר בבת אחת. אולם, בשל כך עדיין אין להקל שלא לגונזם גניזה הראויה.
♦

טו. מיעוט פרנסת הסופרים

יש לחוש משום קיפוח פרנסת הסופרים, המתייגים, המגיהים ומכוני הגהת המחשב.
תשובה: כתב בשו"ת אור יצחק (יו"ד נ"ג) שאין לחוש למיעוט פרנסת הסופרים, מאחר ופרנסת האדם קצובה מר"ה לר"ה, ולא יבצֵר שימָצאו לקוחות המעונינים בסת"ם שנכתבו בקולמוס וביד ושקידשו כל שֵם ושֵם. ולס"ת הנדפסים בדפוס יש יתרון רב במחירם הזול, המאפשר לקנותם ע"י מי שעדיין לא קיים מצות כתיבת ס"ת, וע"י כך בתי מלון וכדו' המעונינים בס"ת, אך אין הם מעוניינים להשקיע בס"ת יקר אלא רק ב'ס"ת' זול שבפעמים רבות צריך גניזה בשל מצבו הגרוע, או שהוצא מתוך גניזה, או שנכתב בידי אינשי דלא מעלי, אך הוזלת המחיר של דפוס משי תאפשר קריאה בס"ת כשרים גם לנמצאים במקומות קטנים, ובמקומות רפואה הארחה וכדו'.
♦

טז. סיכום דעת האוסרים

לאור כל האמור הדבר ברור שאין כאן לא ס"ת ולא תפילין לא מזוזות ולא מגילות אבל יש כאן ליצנות ובזיון התורה מעשי ציור ותעתועים שלא חל עליהם שום קדושת סת"ם, ולא עוד אלא מאחר שנעשו מעיקרא בזדון כנגד ההלכה הפסוקה והמסורת הצרופה והטהורה המסורה בידינו מדור דור, מסורת הכתב הנמסר בידינו זה כאלפיים שנה מדור לדור איש מפי איש - הרי אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו, וגרעו ס"ת תו"מ הללו אף מחומשים ומגילות הנדפסים, בוצע ברך ניאץ ה'. וז"ל הגאון מהרש"ק (שו"ת סת"ם ס"א ד"ה והנה העולה): "לכך ישתקע הדבר וחס להזכיר להיות עושין כן דלא לבעי גניזה ומכ"ש דחס להזכיר מלברך על ס"ת כזה, ומי שחידש זה ומכ"ש מי שיחזיק ביד העושה כן להבא - עתידין ליתן את הדין, והשם יצילנו מההוא דעתא וכו' עכ"ל. ומכאן אזהרה גם לסוחרי סת"ם כי חלילה לסחור בדברים הללו, כל המוכרם לאחרים עובר בכמה לאוין דלפני עור גזל ואונאה, וכן הקונה אותם - אם זה היה מחסרון ידיעה דינו כדין כל לוקח שנתאנה, והוי מקח טעות, והמקח חוזר, ואם עשה זאת בידיעה תחילה - הניח מעותיו על קרן הצבי".
♦ ♦ ♦