הרב יהושע בן-מאיר

בת כהן שנישאת לחלל ונולד בן בכור, האם חייבים בפדיון הבן

הקדמה

נשאלתי ע"י הרה"ג אלחנן פרינץ שליט"א, כדלהלן:
בס"ד, אייר התשע"ח
בימי העומר, שלום וברכה אומר, לנותן באמרי שפר, אל כבוד הרה"ג, חו"ב, פה מפיק מרגליות, מרביץ תורה והוראה, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הרה"ג יהושע בן מאיר. שלומך ישגא לעולם.
נשאלתי מחלל שהתחתן עם בת כהן ונולד להם בן בכור, האם הם חייבים בפדיון הבן (הרי הדין הוא שאין איסור בנישואין אלו, אלא שהיא נפסלת מלאכול בתרומה, אף אם תשוב לבית אביה בלא זרע, ח"ו, וכן היא אסורה להינשא לכהן, אם תתאלמן מהחלל). האם הם פטורים מפדיון, כדין כל פטר רחם של בת כהן, או שהם חייבים, דכיון שנישאת לחלל איבדה את קדושת הכהונה שלה?
ובזה הנני ידידו דושכ"ת, וי"ר שנזכה ללמוד תורה לשמה, ידידו המעתיר בעדו לטובה ולאריכות ימים ושנים, עדי יבא ינון ולו יקהת עמים.
בברכת התורה, ובציפיה לישועה
אלחנן פרינץ – מח"ס שו"ת אבני דרך
בזמנו עניתי להרה"ג הנ"ל שיש בדבר מחלוקת אחרונים, שבדרך מצוותיך (ח"ג, עמ' יט, א בהוצ' ורשה תרל) חייב פדיון בפשטות, אבל במרכבת המשנה (הלכות בכורים, פרק יא הל' יא) העלה סברה לפטור מפדיון. אמנם, לדעת הרמב"ם (פי"ח מהל איסורי ביאה ה"א. וכן הוכיח במנ"ח מצוה שצב, אות ה' במהדורת מכון ירושלים) פשיטא שהאב חייב לפדותו, שהרי עשה את האשה זונה (כפי שיתבאר להלן). אך כתבתי שאף לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם וס"ל דאינה זונה, חייב בפדיון, ויפדה בברכה ללא חשש, זאת, כפי שכתבתי בתשובתי הנ"ל: "לאחר העיון מצאתי ראיה מפורשת לדין זה. שהנה ביבמות עד (סוף ע"א ריש ע"ב) איתא: "וכל הטמאים (=לא יאכלו בתרומה) כו'. מנא הני מילי? א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, אמר קרא: איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב (=בקדשים לא יאכל) וגו', אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן? הוי אומר: זו תרומה. ואימא: בחזה ושוק! אינה בחוזרת. תרומה נמי אינה בחללה! חללה לאו זרעו דאהרן היא". וכתב על זה ברשב"א: "והא איכא חללה, חללה לאו זרעא דאהרן היא. קשיא לי והא איכא נבעלה לפסול לה דאסיקנא לעיל בפרק אלמנה (ס"ח א') דפסולה בין לכהונה בין לתרומה ואף על גב דאינה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, וי"ל דאף היא נמי לאו זרעא דאהרן היא כיון שנפסלה מכל דין כהונה, וחללה דהכא לאו דוקא אלא כל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה קאמר, כנ"ל". מפורש ברשב"א שכל שנפסלה מכהונה (וכבר הבאנו בראש דברינו, שבת כהן שנבעלה לחלל לדעת הרמב"ם עשאה זונה אף שמותרת לו. ואף לדעת הראב"ד אסורה לכהונה, אלא שס"ל שאין כהן לוקה עליה, כמבואר למעלה), שוב לא מיקרי "זרעא דאהרן", וממילא לא פוטרת בנה מן הפדיון. והוא מוכרח מדברי הגמ' בבכורות מז, א הנ"ל, שבת כהן שנבעלה לנכרי אין בנה פטור מהפדיון (להבדיל מבת לוי). חזינן דדין כהונה תלוי בזכיות כהונה, לכל הפחות בזכות אכילת תרומה. וכאשר נשללה גם הזכות לאכול תרומה (לתמיד. אבל בת כהן שנישאת לישראל חוזרת במת בעלה. ואף ביש לה זרע, חוזרת במת זרעה ובעלה) שוב לא מיקרי 'זרעו דאהרן'". [ע"כ ציטוט מתשובתי הראשונה]
כידוע הרשב"א הוא מהחולקים על הרמב"ם, ומפורשים דבריו שמי שפסולה מתרומה לא נקראת "זרעו דאהרן", וממילא פשוט שאינה פוטרת בנה מפדיון.
♦
לאחרונה הגיע אלי ירחון "האוצר" תמוז תשע"ח (גליון יז), ובו (בעמ' רה-רז) תשובה לשאלה הנ"ל מהרב פנחס שפירא שליט"א, מבית שמש, אב"ד "שערי שלום" ומחבר שו"ת "בריתי שלום".
מתוך הדברים ניכר שהיה לפניו גם תשובתי, שכתב: "וברשב"א שם אפשר דמשמע אחרת וכפי שציין חכ"א שליט"א". וגם האריך בדברי הגרי"מ סולובייצ'יק זצ"ל, שהבאתי בדברי.
לדעתו, בת כהן שנבעלה לחלל פוטרת בנה מהפדיון, וכפי שכתב: "אך הנה יעויין באורך בדברי הגר"מ הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (שנדפסו בתוך חידושי הגר"ח החדש על הש"ס שבהוצאת מישור, במסכת בכורות דף מ"ז ע"א), שהוכיח מסתירת לשונות הרמב"ם בכמה מקומות שיש ב' דינים שיש אפשרות לפסול מחמתם בת כהן מזכויות כהונה: א. אם היא נעשית זונה או חללה ע"י ביאת איסור, שאז היא נפסלת לגמרי מדין כהונה, ולא רק שהיא נאסרת בתרומה אלא גם פוקע ממנה שם נתינה, דהיינו שאם נותנים לה מתנות כהונה וביכורים לא מקיימים בכך מצות נתינה. ב. אם היא נבעלה ל"איש זר" כגון חלל, שאז היא אינה נעשית זונה וגם לא חללה אלא רק נפסלת לתרומה וכן לנישואין עם כהן, מקרא ד'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', אך לא פקעה ממנה מצות נתינה, דהיינו שהנותן לה מתנות כהונה וביכורים יצא ידי חובת מצות נתינה. ודין פדיון בנה הבכור תלוי ג"כ בדין זונה, כמו מצות נתינה, ולא כדין האיסור לאכול בתרומה, עכ"ד הגר"מ הלוי זצ"ל. ולפום דבריו יוצא שבת כהן הנישאת לחלל לא איבדה את מעלת הכהונה שלה לענין פדיון בנה הבכור, ובפטורה קיימא".
לאחר בקשת המחילה, לצערי טעה כב' הרב הנ"ל שליט"א ביסוד הסוגיא של פסול לכהונה, בדעת הרמב"ם ז"ל, בהבנת דברי הגרי"מ הלוי זצ"ל, וטעה בדרכי ההוראה, וממילא טעה במסקנתו ההלכתית.
♦
קיימת מחלוקת גדולה בין הראשונים מה היא 'זונה' (להלכה שפסקינן כחכמים במשנה יבמות סא, סוף ע"א). לכל הדעות מי שנבעלה למי שלא תופסים בה קידושין – חייבי כריתות (ומיתות ב"ד), גוי ועבד – היא זונה. אבל בנבעלה לחייבי לאוין (או עשה) השווים בכל, וה"ה (בת כהן, בת לוי או בת ישראל) שנבעלה לחלל (למרות שהיא מותרת לו!), לדעת הרמב"ם, רש"י ועוד ראשונים עשאה זונה. אמנם, לדעת הראב"ד (לפי הפירוש השני ברה"מ) ועוד ראשונים רבים לא עשאה זונה אלא חללה. ויש ראשונים הסוברים שאינה לא זונה ולא חללה, אבל היא פסולה לתרומה ולכהונה מהלאו של "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל". למרות שדברים אלו מבוארים ומפורשים בראשונים ובפוסקים, כיוון שנעלמו מהרב הנ"ל שליט"א, אבאר את מקורם.
א. כתב הרמב"ם בפי"ח מאו"ב ה"א: "מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו"[2]. ושם בהל' ה: "הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור, שהרי הבא על הנדה ועל הקדשה והנרבעת לבהמה נבעלה בעילה של איסור ולא נעשית זונה, ומי שנשאת לחלל נבעלה בעילה של היתר כמו שיתבאר ונעשית זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל כמו שאמרנו". ע"פ דבריו המפורשים של רבינו פסק הב"ח, והביאו הבית שמואל (אבהע"ז ו, ס"ק טז) שלדעת הרמב"ם כהן שבא על מי שנבעלה לחלל לוקה מצד זונה[3].
ב. בפירוש המשנה (פ"ד מ"ו ע"פ מהד' הרב קאפח): "וזונה - זו האסורה לכהן ואם בא עליה נעשת חללה וזרעו ממנה חללים, היא... או שיבוא עליה גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי וכותי ונתין וחלל וממזר וגוי ועבד... נעשת זונה ונפסלה לכהונה, ואם בא עליה כהן אחר כך נעשת חללה. ואין חילוק בין שהיתה אשה זו שנעשת זונה בביאת אחד מאלו כהנת או לויה או ישראלית, ואף על פי שבעילת חלל אינה בעילת זנות לפי שהכלל אצלינו לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין ואין הכהנת אסורה להנשא לחלל וגם אינה נאסרת עליו, אבל פוסל אותה מן הכהונה, וכך מנאוהו מכלל הפוסלין, אלא שנראה לי שהוא פוסל אותה מפני שזרעו ממנה חללים כמו שבאר בהלכה זו, לפי שאם נשא חלל בת ישראל ונולד לו ממנה בן, וגם הבן הזה נשא בת ישראל ונולד לו ממנה בן, ונשא הבן השני הזה לבת ישראל ונולד לו ממנה בת, הרי אותה הבת אסורה לכהונה, ואפילו נשתלשל הדבר עד אלף דור, וזהו ענין אמרו לעולם, וכל הלכה זו לפי הכלל שקדם והוא אמרם כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר. ואני תמה היאך פוסל החלל כהנת ולויה וישראלית כמו שאמרו אם בא עליה, אם הוא עושה אותה זונה הרי זה סותר את הכלל לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, ואם הוא עושה אותה חללה הרי גם זה לא יתכן, כי כלל הוא אצלינו אין חללה אלא מאסורי כהונה ואין הכהנת אסורה לחלל. ואם נאמר שאם בא עליה שלא לשם אישות בלבד הוא שפוסל אותה מפני שהוא חלל, הרי גם זה לא יתכן, כי ממה שאמרו על חלל זכר וחבריו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו משמע שגם בנשואין פוסל". אמנם, רבינו תמה בסוף דבריו מדוע, שהרי אין דין זה תואם את הכללים. אבל מעצם קושייתו ברור שלדבריו עשאה זונה, שהרי אחרת לא היה מקום לתמיהתו. אמנם, מה שתמה הרמב"ם בפירושו למשנה, חזר ותירץ בידו החזקה, שזו הלכה 'מפי השמועה'[4], וביאר עוד בהל' ה "ואין הדבר תלוי אלא בפגימה[5] ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל כמו שאמרנו".
ג. [6]בגמ' יבמות (סח, א-ב) איתא: "מנא הני מילי (=קושיית הגמ' מוסבת על הברייתא שם: "גופא: בן ט' שנים ויום א', גר עמוני ומואבי, מצרי ואדומי, כותי, נתין, חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית – פסלן..."[7])? אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא: ובת כהן כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה - פסלה... אשכחן לתרומה, לכהונה מנלן? ...אלא לכהונה ק"ו מגרושה: ומה גרושה שמותרת בתרומה - אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה - אינו דין שפסולה לכהונה. וכי מזהירין מן הדין? גלוי מילתא בעלמא הוא". וביאר רבינו הגר"א (אבהע"ז שם סוף ס"ק כט): "...לרמב"ם... דס"ל דהם בכלל זונה, ואנן ילפינן מהק"ו מתרומה להבין פירוש של זונה האמורה בתורה...".
ד. כביאור הגר"א מפורש ברמב"ם (תרומות ו, ז): "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אף על פי שגירשה או מת". מבוארים דבריו שאיסור אכילת תרומה הנובע ממקרא של "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר", הוא האיסור של זונה או חללה. (והנבעלת לחלל, אף שאינה אסורה לו, נעשית זונה "כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה", והא "מפי השמועה"), כי איסור "לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר". "כל דבר"- כולל מצוות נתינה ולפטור בנה מהפדיון! הפסול לאכול בתרומה הכתוב בלאו זה יכול לנבוע מאחד מ'שני ענינים' בלבד – או מצד שהיא נישאת לישראל, או מצד שהיא נעשית זונה או חללה, והרי היא 'כזר לכל דבר', כולל לפטור בנה מן הפדיון. אין עניין שלישי שפוסל אותה מתרומה. רק שני עניינים אלו!
ה. וכ"ה דעת רש"י ז"ל בפירושו לתורה עה"פ (ויקרא כא, ז) "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" שפירש: "זנה - שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר" (וראה רמב"ן שם יט, כט). וכן מפורשת דעתו ביבמות סא, א (ד"ה 'ושנבעלת') ועוד (אמנם רש"י לא דיבר מפורש על נבעלה לחלל, וע' ביאור הגר"א אבהע"ז שם ס"ק טו).
ו. אמנם הרבה ראשונים ס"ל שאין זונה אלא מאיסורי כרת (ומיתת ב"ד), אבל איסורי לאו ועשה, וכמובן נבעלה לחלל שאינה ביאת איסור כלל, אינה בכלל זונה. והדברים התבארו היטב באבהע"ז (סימן ו סעיף ח). המחבר הביא את דעת הרמב"ם, ודעת י"א שאינה זונה. וע"ש בנו"כ. ובגר"א שם (ס"ק כט השני): "ויש אומרים כו'. טור. והוא מדברי תוס' שם (יבמות) סא, א ד"ה 'שנבעלה כו', רא"ש שם (פ"ו סי' ו). ואין ר"ל דלא נפסלה, דא"כ קשה כל הני (דהברייתא סח, א), ורא"ש הביאו בפסקיו (שם פ"ז סי' ה), אלא דאין לוקה משום זונה אלא אסורה משום ובת כהן כו'... וכ"כ הראב"ד בהשגות (שם ה"א) וכן דעת הרמב"ן (ויקרא יט, כט)". כלומר כל הני ראשונים לא נחלקו על הרמב"ם לענין היקף הפסול של חייבי לאוין ונבעלה לחלל, רק נחלקו אם ביאה זו עשאתה זונה (וזה ילפינן מהפסוק של 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', שבגילויי מילתא מגרושה ילפינן שכל אלו בכלל זונה), וכהן שיבוא עליה ילקה, או שהאיסור אינו מצד זונה אלא מצד הפסוק 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', שהוא איסור לתרומה ופסול לכהונה מצד עצמו, אף ללא איסור זונה. וממילא אפשר שכהן שבא עליה לא ילקה. (וראה ברה"מ שם בה"א שמסיק שלדעת הראב"ד נבעלה לחלל הוי חללה)[8].
ז. כדוגמא לשיטה זו ראה ספר יראים (ביראים השלם סימן לט, דפוס ישן - רט)[9]: "ואם נבעלה לפסול לה, אפילו חייבי עשה הוי אסורה לכהונה בלאו. ולאו משום שם חללה דהא אמרינן (שם ב') אין חללה (אלא – תועפות ראם אות ג) מאיסור כהונה. אלא מבת כהן דאמרינן ביבמות באלמנה לכהן (ס"ח א') אמר רב יהודא אמר רב 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' כיון שנבעלה למי שזר אצלה, פי' פסול לה, פסלה לכל דיני כהונה. (וראה תועפות ראם אות ד) לתרומה, דכתיב 'היא בתרומת הקדשים לא תאכל'. ולכהן ילפינן בק"ו מגרושה, ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה בכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה. ואף על גב שאין מזהירין מן הדין אמרינן התם (שם ב') גלויי מילתא היא. ונבעלה לחייבי מיתות נמי מיפסלא מלאיש זר. אף על גב דכתיב כי תהיה משמע בני הויה, לאו לאפוקי מחייבי כריתות, אלא לרבות חייבי לאוין. וביבמות פ' אלמנה לכהן הכי פי' 'ואין (=צ"ל 'ואימא' וכן תיקן ביראים השלם – יב"מ) נבעלה לפסולה חייבי כריתות' ולא חייבי לאוין דבאיסור חומרא נראה לאוקמי טפי, חייבי לאוין מנלן ומתרץ גם חייבי לאוין יש לנו לרבויי 'כי תהיה כתיב לרבות אפי' בני הויה'. מיהו חייבי כריתות לא ממעטי אך חייבי לאוין מיתרבו. ומקשינן אי הכי דלא איתרבו חייבי לאוין אלא מטעם דבני הויה נינהו 'נכרי ועבד וכו' ומשני נכרי ועבד מפסלי מטעם אחר 'דאמר ר"י משום ר' ישמעאל מניין לנכרי ועבד וכו' שיש לו אלמנות וגרושין וכו'. אבל חייבי כריתות שיש להם אלמנות וגרושין במקום אחר לא ממעטי מהכא אלא (מלאיש – תועפות ראם אות ח) זר. וחייבי כריתות מפסלי נמי מטעם זונה...". מבוארת דעתו שאנו לומדים שאף חייבי כריתות (ומיתות ב"ד) נפסלו לתרומה מהפסוק "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל". ולומדים שפסלוה 'לכל דיני כהונה' מק"ו מגרושה. ואף חייבי לאוין ועשה, ואפילו 'למי שזר אצלה – פי' פסול לה', כלומר אפי' חלל שהיא מותרת לו אבל פסלה (וכמו שמפורש שם בגמ', שגם פסול חלל לומדים מפסוק זה), גם נלמד מפסוק זה ומק"ו מגרושה. א"כ הפסול שנלמד מפסוק זה הוא פסול מוחלט 'לכל דיני כהונה'. וכמו שבת כהן שנבעלה לחייבי כריתות (ומיתות ב"ד) אינה פוטרת בנה מפדיון, ה"ה נבעלה לחייבי לאוין, עשה, או לחלל, שאמנם היא מותרת לו, אבל פגמה, והיא נפסלת 'לכל דיני כהונה' ואינה פוטרת בנה מפדיון.
ח. ולהיות בטוב נוסיף שגם מצד הסברה אין מקום לומר ש'נפסלה לכהונה', כלומר אסורה להינשא לכהן, אבל עדיין היא במצוות נתינה ופוטרת בנה מפדיון. שהרי 'בת כהן' שנבעלה לפסול לה או לחלל נפסלת אף בגופה, ואסורה לכהן. האיך יעלה על הדעת שעדיין יש בה מצוות נתינה ופוטרת את בנה מפדיון. שהרי כיוון שנפסלה להינשא לכהן, הוי פסול בגופה ובקדושתה, ומנ"ל לחלק בדין פסול בגופה, שיש שפוסל רק להינשא לכהן ויש שפוסל גם למצוות נתינה ולפטור בנה מפדיון. היכן מצאנו חצי קדושת כהונה כזו?
העולה מהדברים, כפי שכתבתי למעלה, שאין חולק שנבעלה לפסול לה, אפי' רק חייבי לאוין, נפסלה לתרומה ולכהונה לכל דבר[10], ואין בה מצוות נתינה, ואינה פוטרת בנה מפדיון. בנבעלה לחלל שמותרת לו, לדעת הרמב"ם עשאה זונה, וכמובן שהיא כזרה לכל דבר ואינה פוטרת בנה מפדיון (וכנראה שכן דעת רש"י). ואף לדעת שאר ראשונים, אף שאינה זונה, פסלה לכהונה, ואינה פוטרת בנה מפדיון, שהרי פסולה נלמד מאותו פסוק – 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', ממנו נלמדים פסולי לאוין[11].
א"כ יסוד הסוגיה הוא שהסכמת כל הראשונים שפסול שנלמד מהפסוק של "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל", וזה כולל נבעלה לחלל המפורש בברייתא, פוסלה לכהונה לגמרי, והרי היא כזרה, ואינה פוטרת בנה מפדיון, כמו כל חייבי לאוין. דעת הרמב"ם שמקרא זה מחדש לנו שכל הפסולים הנלמדים ממנו (כולל נבעלה לחלל) היא זונה, וכמובן שהיא כזרה לכל דבר. א"כ מפורשת דעת הרמב"ם שנבעלה לחלל היא זונה.
♦

א. ב.

מובן מאליו שהגאון הרב משה הלוי סולוויצ'יק זצ"ל לא העלה בדעתו אחרת מהמבואר ביסודות סוגיה זו, ולא נתעלמה ממנו דעתו המפורשת של הרמב"ם, שנבעלה לחלל היא זונה. כמו שלא נעלמו ממנו דברי הב"ח והב"ש, שלדעת הרמב"ם נבעלה לחלל כהן הבא עליה לוקה.
א. אמנם, את דבריו כתב דווקא בדעת הרמב"ם![12] ואכן, דברי הגרי"מ הלוי זצ"ל ברורים, וכלשונו (ציטטתי קטע מדבריו): "אכן הרי זה ודאי דנבעלה לפסול לה דנעשית זונה וחללה אסורה בתרומה מדין פסלות כהונה, וראיה מהא דאיתא בכריתות דף ז ע"א דחייבין מיתה וחומש למ"ד דלא בעי זר מעיקרא, ודין מיתה וחומש שייך רק לזרות, וגם חזינן זאת מדין נתינה דכמו דפקע דין נתינה מדין פסלות כהונה, כמו"כ אסורין גם באכילה מדין פסלות כהונה. אכן כל הנך דינים הוא רק מדין פסלות כהונה ומדין זה נשאר איסור אכילתו בתרומה רק מדין איסור זרות, משא"כ הך לאו דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל של נבעלה לפסול לה ושנבעלה בעילת זנות דהוי חלות דין בפנ"ע דפוסלה ואוסרה מלאכול בתרומה וכמו דחזינן דאינה אוכלת גם ע"י דין קנין כספו, בזה סובר הרמב"ם דהך דין אינו מדין פסול כהונה ורק דהוא דין בפנ"ע דפוסלה ואוסרה לתרומה...". כלומר, זה פשוט שכל מי שיש לה דין פסלות לכהונה, וכן כל מי שנעשית זונה, וזה כמובן כולל מי שנבעלה לחלל, פסולה לכהונה מצד דין 'זרה', שכיוון שנפסלה לכהונה שוב אינה כהנת ואינה אוכלת בתרומה. אלא שאם נעשית 'קנין כספו' של כהן, שוב אוכלת בתרומה, כמו כל בת ישראל שנישאת לכהן, שגם היא זרה, ואוכלת לא מצד הכהונה שלה, אלא מצד דין קנין כספו. אלא שזו, כיוון שהיא זונה, לא שייך שתהיה 'קנין כספו' של כהן, כיוון שהיא אסורה לו. וזה שייך רק בשפחה כנענית, שאפשר שתהיה 'קנין כספו' כשפחה ולא כאשתו. אלא שלדעת הגר"מ הלוי זצ"ל סובר הרמב"ם שמי שנבעלה לפסול לה יש בה פסול נוסף לתרומה, והוא הפסול של 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר'. ופסול זה הוא פסול מוחלט לתרומה. ולכן אפילו אם תיעשה קניינו של כהן תהיה אסורה בתרומה. זאת, מפני שאיסור זה אינו מצד זרות, שהרי קניינו של כהן מאפשר אף לזרה לאכול בתרומה, אלא הוא לאו בפנ"ע, שמי שנבעלה לפסול לה אסורה לתרומה בכל מקרה. אלא שפסול זה הוא רק פסול לתרומה, ואינו פסול לכהונה בעצם, ולכן יש בה מצוות נתינה ופוטרת את בנה מפדיון.
ב. אלא שאין נפק"מ לאיסור זה בבת כהן שנבעלה לפסול לה או לחלל, שהרי היא נעשית זונה (או לדעת הרה"מ לשיטת הראב"ד חללה). כל הנפק"מ היא רק היכא שלמרות שנבעלה לפסול לה, לא שייך כלל דין זונה, וזה: "עכ"פ הרי מוכרח מדברי הרמב"ם דגם זכר נפסל לתרומה אם אך באופן שיצוייר שיהא שייך לדין נבעל לפסול ותהא ביאה הפוסלת, וכדחזינן מדין אנדרוגינוס דנפסל בנבעל דרך נקבות אף אם אנדרוגינוס זכר הוא, כנראה בדברי הרמב"ם, והרי שם זונה בזכר אינו מענינו כלל דלא נאמר כל חלות דין של שם זונה רק באשה ופשוט, וע"כ דאין אנו צריכין לחלות שם זונה, ורק דהוא דין בפנ"ע דנבעלה לפסול פסולה לתרומה והפוסל בביאתו פוסל לתרומה, וגם בזכר שייך הך דינא אם אך באופן שיצוייר שיהא בכלל המציאות של נבעל לפסול לו ותהא הביאה ביאה הפוסלת אז שפיר פוסל אותו הפסול בביאתו מתרומה...". כלומר, פסול מיוחד זה של 'נבעלה לפסול לה' שאינה נעשית זונה, שייך רק באנדרוגינוס שנבעל דרך נקבותו ע"י אנדרוגינוס אחר, שביאתו פוסלת לתרומה.
ג. נפק"מ נוספת הוא בלויה, שכיוון ש'בקדושתה קיימה', ליכא בה דין 'פסלות לויה': "וע"כ סובר הרמב"ם דדין זה שייך גם במעשר לגבי לויה להך מ"ד דמעשר ראשון ג"כ אסור לזרים, דאף דלויה בקדושתה קיימה ודין פסלות לויה ליכא, אבל דין של נבעלה בעילת זנות מה דאסורה לאכול בתרומה דלא הוי כלל מחלות דין פסלות של כהונה ולויה ורק חלות דין בפנ"ע דהפסול בביאתו פוסל ואוסר לתרומה, ע"כ שפיר שייך גם למעשר אם מעשר ראשון ג"כ אסור לזרים". ולכן אף שנעשית 'זונה' (ואפילו כשנבעלה לחלל שמותרת בו, כפי שמפורשים דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובידו החזקה), וממילא פסולה לכהונה. אך מצד 'קדושת לויה' לא נתחללה, ושייך בה דין מצוות נתינה במע"ר ודין שפוטרת בנה מפדיון מצד 'קדושת לויה'.
ד. חידוש זה שכתב הגר"מ הלוי זצ"ל[13] שייך רק לדעת הרמב"ם (וסיעתו), שלא רק חייבי כריתות, אלא גם חייבי לאוין וחייבי עשה, (ואפי' נבעלה לחלל, שאינה אסורה בו כלל, מ"מ כיוון שפוגמה) – נעשית זונה. א"כ לשיטה זו של הרמב"ם סובר הגר"מ הלוי זצ"ל שאם יצוייר מקרה של נבעלה לפסול לה שלא נעשית זונה, אפשר שתיפסל לתרומה אבל לא תיפסל כלל לכהונה. הדוגמא היחידה לכך היא אנדרוגינוס שנבעל דרך נקבותו ע"י אנדרוגינוס אחר שביאתו פוסלת לתרומה, וכמו שכתב בדבריו. כמובן שאנדרוגינוס זה אסור לכהן, שהרי הוא אסור בכל זכר. אבל 'חלות דין של שם זונה' לא שייך בזכר, רק באשה, ומ"מ הוא נפסל לתרומה מצד 'נבעל לפסול לו'. ולכן לא שייך לומר בו שפסול לתרומה, כי בזכר לא שייך בכלל מוסג זה. (כמובן שאינו במצוות נתינה, שהרי כלל אינו כהן).
ה. כמו כן בלוויה שנבעלה לפסול לה, שאמנם נעשית זונה ונפסלה לכהונה. אך מצד קדושת לויה שפוטרת בנה מפדיון ושהיא במצוות נתינה למע"ר, 'לויה בקדושתה קיימה'. דין זה מפורש בגמרא, וחידש הגר"מ הלוי זצ"ל שמ"מ אי מע"ר היה אסור לזרים, הייתה אסורה במע"ר, מצד דין נבעלה לפסול לה, ובכך תירץ את דברי הרמב"ם.
ו. אמנם, לשאר שיטות הראשונים, שחייבי לאווים ועשה (ונבעלה לחלל) פסולים לכהונה רק מצד "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל", פשוט שלאו זה כולל פסול לכהונה, וא"כ אין מקום כלל (כלשונו של הגרי"מ הלוי זצ"ל) "לחקור בהא דכהנת נבעלת בעילת זנות אסורה בתרומה מהלאו דובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, אם הוא משום דנעשית זונה וחללה, ועיקר הך דינא הוא דזונה וחללה אסורה מלאכול בתרומה ותלוי בשם זונה ושם חללה, או דהוי דין בפנ"ע דנבעלה בעילת זנות פסולה מלאכול בתרומה...". שהרי ברור לדעתם שלאו זה הוא פסול לכהונה.
♦
עוד כתב הרב הנ"ל שליט"א: "והנה ביבמות (ס"ח ע"ב) איתא שהאי דינא של בת כהן שנבעלה לחלל שנפסלת לתרומה הוא מ'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', וקמתמה הגמ' 'אשכחן לתרומה, לכהונה מנלן', ומתרצת 'ק"ו מגרושה, ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה',וקמתמה 'וכי מזהירין מן הדין', ומתרצת הגמ' 'גילוי מילתא בעלמא הוא'. ויעויין ברש"י ובהריטב"א שמפרשים דזהו גילוי מילתא שתרומה תלויה בכהונה, ואם היא נפסלת לתרומה מוכח שגם נפסלה לכהונה. וזהו מתאים מאוד עם המהלך שנתבאר כאן בדעת הרמב"ם והיראים... ויעו"ע בריטב"א ביבמות (ע"ד ע"ב) שמשמע מדבריו בהדיא שזהו רק פסול לתרומה ולכהונה".
א. כבר כתבנו למעלה (בפרק א אות ג) שלא 'האי דינא של בת כהן שנבעלה לחלל שנפסלת לתרומה הוא מובת כהן כי תהיה לאיש זר, אלא שהלימוד מפסוק זה הוא לכל מי שנבעלה לפסול לה, גם בנבעלה לממזר[14]. והרי פשוט שנבעלת לממזר לכ"ע לא פוטרת בנה מפדיון. והנה ז"ל רש"י שם (בע"ב): "גילוי מילתא בעלמא הוא – ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה (=בריטב"א ציטט את רש"י 'דלאו למימרא דילפינן איסורא דכהונה מתרומה'. וע"ש בהוצאה הנ"ל הערה 286: 'רבינו שינה והוסיף על לשון רש"י...'. בין גרס בין פירש, זהו פשט דברי רש"י – יב"מ), דממילא כיוון דאיפסלה לתרומה, איפסלה לכהונה, דתרומה היינו קדושת כהונה (= ובריטב"א ציטט את רש"י 'אלא דכיון דפסלה רחמנא לתרומה משום קדושת כהונה, ממילא שמעינן פסול לכהונה')". ובריטב"א[15], שהביא דברי רש"י (כנ"ל) הוסיף: "וה"ק בתרומה קדושת כהונה לא תאכל, ובכלל זה פסול לכהונה". מפורשים דברי רש"י והריטב"א ז"ל (כמו שהראנו למעלה שמפורשים דברי היראים), שמהגילוי מילתא אנו למדים שמי שנפסלה לתרומה היא ללא קדושת כהונה – לא רק שהיא 'פסולה לכהן'. היא איפסלה לקדושת כהונה בכלל. כמובן שללא 'קדושת כהונה' אין היא פוטרת את בנה מפדיון.
ב. כלל בידנו 'אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל'[16]. ישנם ראשונים רבים שיאמרו שהפסול של 'נבעלה לפסול לה' הוא לא משום זונה אלא משום הפסוק של "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל". אמנם, אין מראשונים אלו אפילו רמז לאיזה מהלך שהפסול לכהונה אינו מוחלט, והיא פוטרת בנה מן הפדיון.
♦

ג. ד.

כבר כתבתי למעלה שהרב הנ"ל שליט"א טעה בדרכי ההוראה, שכתב: "ויעו"ע בריטב"א ביבמות (ע"ד ע"ב) שמשמע מדבריו בהדיא שזהו רק פסול לתרומה ולכהונה, וברשב"א שם אפשר דמשמע אחרת וכפי שציין חכ"א שליט"א, אך כבר כתב הרדב"ז (ח"ד סי' רע"ח) שהלכה כריטב"א כלפי הרשב"א מטעם שהלכתא כבתראי".
א. בתשובתי הראשונה הוכחתי מפורשות מדברי הרשב"א (יבמות עד, ב), שכל מי שנפסלה מתרומה לא מיקרי 'זרעא דאהרן', וממילא אין היא פוטרת את בנה מפדיון. וז"ל הרשב"א שם: "והא איכא חללה חללה לאו זרעא דאהרן היא. קשיא לי והא איכא נבעלה לפסול לה דאסיקנא לעיל בפרק אלמנה (ס"ח א') דפסולה בין לכהונה בין לתרומה ואף על גב דאינה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה, וי"ל דאף היא נמי לאו זרעא דאהרן היא כיון שנפסלה מכל דין כהונה, וחללה דהכא לאו דוקא אלא כל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה קאמר, כנ"ל".
ב. גם הריטב"א (והמאירי) שם הביאו הוכחה זו. וז"ל הריטב"א שם: "תרומה נמי אינה בחללה (= ראה במהדורת מוסד הרב קוק הערה 368* - יב"מ). פי' כל שנבעלה לפסול לה שנתחללה (=באחד מכתה"י נוסף 'מביאתו' – שם הערה 369*) מתרומה וכהונה קרו השתא חללה ולא דייקי בלישנא (=כלומר לדעת הריטב"א לא שוויא חללה, כמבואר בדעתו שם ע, א הנ"ל – יב"מ), ועל כולהו (=כלומר, גם על חלל ממש, וגם על מי שנבעלה לחייבי לאוין ועשה, שאינה נעשית חללה – יב"מ) משנינן דלאו זרעא דאהרן חשיבי כיון שנתחללו (=כלומר נפסלו מתרומה ומכהונה – יב"מ), דאי ס"ד דבחללה שנולדה מפסולי כהונה דיקא בחללה דאורייתא פרכינן ומשנינן, תקשי לן אכתי דהא איכא נבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא שנפסלה מן התרומה אלא ודאי כדאמרן"[17]. למיטב הבנתי מדברי הריטב"א ניתן לדייק כמו מהרשב"א. שהרי אם נבעלה לחלל נפסלה מתרומה אך עדיין פוטרת בנה מפדיון, שוב אין תרומה שווה בכל זרעו של אהרן. שהרי בת כהן שנבעלה לחלל, שאינה בתרומה, אך מיקרי זרעא דאהרן ופוטרת את בנה מפדיון.
ג. אך גם אם לא מוכח מדבריו כרשב"א. ואפילו היה אפשר לדייק מהריטב"א שלא כרשב"א, כלל הוא בידנו מעמוד ההוראה בעל תרומת הדשן (סוף סי' עו, והביאו הב"י באו"ח ס"ס שפב; וראה גם יש"ש ביצה פ"ה סוף סימן ו) שכ"מ שדברי פוסק א' מפורשים ודברי השני נלמדים ע"י דקדוק, הולכים אחרי המפורש. כבר אמרנו שאין דברי הריטב"א (ושאר הראשונים שהביא הרב הנ"ל) סותרים את דברי הרשב"א. אדרבה, הם תומכים בדבריו, ואף מדבריהם נראה כדבריו. אבל כאמור, אף אם היה אפשר באיזה דרך לדייק מדבריהם אחרת מדבריו, להלכה הולכים אחרי המפורש.
טעם כלל זה הוא שכל ת"ח עלול לטעות, ועליו לדעת שכשיש לפניו ראשון הכותב הלכה במפורש, אין לשום ת"ח (ואפי' המהרא"י בעל תרומת הדשן זצ"ל) לסמוך על סברתו ודיוקו כדי לחלוק עליו.
♦

מסקנה

לאור כל הנאמר למעלה, פשוט שבת כהן שנולד לה בן מחלל, הבן חייב בפדיון. ויפדה עם ברכה ויעשה סעודה כנהוג.
♦ ♦ ♦