בני ברק
בדין פסול נתינים וכותים בקהל ה'
כתובות כט ע"א: "אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית", ומבואר בגמ' שם דהכי קאמר אלו נערות פסולות שיש להן קנס וכו'.וכתב המאירי (שם) גדר מחודש באיסור נתינים, דמבואר ביבמות עח ע"ב דנתינים אסורים ואיסורם איסור עולם. וז"ל: "והנתינים הם בכלל חייבי לאוין, והם בני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות, והשאירום אך לא להחזיקם כגרים גמורים לענין חתנות, אלא שהם חייבים בתרי"ג מצוות, והוא מה שאמרו נתינים לא חששו להם אלא משום פסול משפחה, ומה שאמרו (יבמות עח ע"ב) שדוד גזר עליהם, שמא נשתכח הדבר וחזר דוד וריחקם, אבל מכל מקום נשארו באיסור חתנות מעיקר גרותם שבימי יהושע, ומתוך כך איסור חתנות שלהם מן התורה וכו'. ומכל מקום דוקא הם עצמם ותולדותיהם שכיוצא בהם, אבל כל שחזרו בניהם ונתגיירו מתחילה, הרי הם מן התורה כשאר גרים שאין להם איסור דורות משנתגיירו לשם ישראלות, ואפשר במה שאמרו דדוד גזר עליהם, שפירושו שחזר וגזר עליהם לאיסור דורות אף כשחזרו ונתגיירו מתחילה וכו'", עכ"ל.
ודבריו צ"ב טובא, דביבמות עו ע"א לענין איסור "לא תתחתן בם" האמור על שבעה עממין, שהוא האיסור בנתינים, שהם הגבעונים שמשבעה עממין, אמר רבא מתחילה שהוא דוקא בגויותם, אבל אחר שנתגיירו מותרים מן התורה, ורק חכמים גזרו עליהם. ולבסוף הדר ביה רבא, דאדרבא וכל איסורם הוא משנתגיירו, דהא אי לא נתגיירו אין להם חתנות בכלל, ורק אחר שנתגיירו, שיש להם חתנות, אסרתם תורה. ומעתה צ"ב במש"כ שבניהם אחריהם, לכשיתגיירו, מותרים לבא בקהל. הרי אף הגבעונים עצמם נתגיירו, דהא כל פסול חיתון השייך בהם הוא אחר גירותם, אלא דאעפ"כ פסלתם תורה מלבא בקהל, וא"כ ממה נפשך מה ענין הגירות אצל הבנים, דאי נימא דהאי פסול קהל הוא עד עולם, ואף בניהם אסורים, א"כ הגירות אינה מעלה מידי, ואי נימא דפסולם אינו אלא לעצמם ולא לבניהם, מה צורך יש בגירותם, הא כבר נתגיירו אבותיהם, וצ"ע.
♦
א. ב.
ונראה בביאור דבריו, דס"ל דאף למסקנת רבא, שכל איסורם הוא אחר גירותם, אין כוונת הדבר שהגירות היא מוחלטת לכל דבר ויש להם שם פסול קהל חדש, אלא מהות הדבר שבמה שפסלם משה מלבא בקהל נתחדש שאין גירותם גירות שלימה, ויש שיור בגירות, לעניין איסור חתנות עמהם, אף שלעניין מציאות החיתון גירותם גרות ושייך בהם חתנות, בכל זאת לענין פסלותם נתחדש דאין גירותם גירות. ואכן, אין פסולם פסול קהל גרידא, אלא הוא פסול מחמת צד הגויות שבהם.וכעין זה כתב בזכר יצחק (סי' כח [א]), שבכל גירות יש שני דברים נפרדים, שהם לחייבו במצוות ולהתירו בקהל, ואף שלענין חיוב מצוות די במילה ובטבילה, לענין להתירו בקהל צריכים אף הרצאת דמים, דהיינו קרבן בזמן שבית המקדש קיים, והנתינים גזר עליהם יהושע שלא יקבלו מהם קרבן, וממילא אין להם הרצאת דמים, ואינם רשאים לבוא בקהל, שלענין היתרם בקהל נשארו בגויותם.
וע"כ עפ"ז אומר המאירי שפסול זה אף עובר בירושה לבניהם, אך לא כפסולי קהל, שאיסורם עד עולם, אלא לפי שהדור הראשון, על אף שנתגיירו, היה פסול בגירותם ומחמתו נאסר החיתון עמהם, ממילא אף בניהם אחריהם אין גירותם מוחלטת, דמכח גירות אבותיהם הם באים. ועל כן, אף בהם יש משום לא תתחתן בם, אע"פ שיש בהם תפיסת קידושין, אלא שלדור הראשון לא יועיל עוד שיעשו גירות, דהא אף שכבר נתגיירו פסלו אותם, משא"כ הדור השני והלאה, שאין פסולם מחמת עצמם אלא מחמת אביהם, שאינו יהודי גמור. לפיכך, אם בן הדור השני חזר ועשה גירות כדין להיות ישראל גמור, שפיר מועלת היא בו, דכבר אין בו האי חסרון בגירות, ולא יהיה בו איסור דלא תתחתן בם.
ולכאורה נמצא ע"פ זה חידוש גדול. הרי איסור זה של "לא תתחתן בהם" הוא האיסור בכל שבעה עממין משנתגיירו, ובהם הרי לא היתה גזירה בגירותם, וא"כ לכאורה בהם אין שיור בגירות, אלא הוא איסור חיתון עליהם, אף שגירותם גמורה. מאידך, בנתינים מבואר במאירי שגדר איסורם מהתורה הוא מפני שהיה שיור בגירותם, והם נשארו בגויותם לענין איסורם לבא בקהל. ולכאורה הם שני גדרי איסורים נפרדים, הנלמדים ממקרא אחד.
♦
ויסוד דברים אלו מבואר אף בפנ"י בכתובות שם (וכעי"ז אף בחתם סופר שם) בדעת רש"י, שכתב רש"י שם שנתינה אסורה לקהל, דדוד גזר עליהם, ובתוס' (ד"ה אלו נערות) נתקשו טובא בדעת רש"י, דהא מבואר בכמה מקומות שנתין איסורו מה"ת. והאריכו שם תוס' בדעת רש"י, האם גזירת דוד עליהם היתה לעשותם עבדים גמורים וכו'. וכתב הפנ"י לבאר את דעת רש"י, דודאי מודה הוא דאיסורם הוא אחר גירות, ומשום לאו דלא תתחתן בם, ולא משום איסורא דעבדים, אלא דעיקר הלאו הוא מפני שמשה גזר עליהם שלא תהיה גירותם שלימה, ומחמת כן אף בניהם אחריהם עד עולם הרי הם בכלל האיסור דאין גירותם שלימה. ומאי דמסקינן ביבמות שם דמשה לא גזר אלא לאותו הדור, היינו שרק על גירות אבותיהם גזרו, אבל אם יחזרו בניהם ויתגיירו תועיל גירותם להתירם בקהל. ואהא אמרינן דדוד גזר עליהם עד עולם, שאף גירות הבנים, כשיחזרו ויתגיירו, לא תהיה גירות שלימה, ואף הם ישארו בכלל האיסור דלא תתחתן בם.
ובזה ביאר את כוונת רש"י ביבמות עט ע"א, בהוו"א של הגמ' שאף משה גזר עליהם עד עולם, שכתב רש"י שהנתינים לאו בכלל ישראל ולא בכלל גרים. ולכאורה הוא כפילות לשון, אך למבואר מובן, דאם נאסרו עד עולם ענינו הוא שאף גירות בניהם לא תועיל, וכוונת רש"י מבוארת, שאין הם בכלל ישראל לענין בניהם, והם בעצמם אינם בכלל גרים.
ולדבריו מתבאר בדברי רש"י שבאמת האיסור בנתינים הוא מדאורייתא, וכמבואר בדבריו בריש אלו הן הלוקין (מכות יג ע"א), אך זה רק משום הגזירה שלא קבלו אותם, והיינו שצריך לומר שרבנן פסלו את הגירות שלהם, וע"כ איכא בהו ללאו דלא תתחתן בהם.
♦
ג. ד.
אמנם הוא דוחק קצת, דמחמת שרבנן פסלו את הגירות, איכא בהו איסורא דאורייתא דלא תתחתן בם. והוא חידוש טפי מהמבואר בדברי המאירי, דבדבריו נתבאר דמדאורייתא פסלו את הגירות של הדור הראשון, אלא שמדינא דאורייתא אינו אלא בגירות של הדור הראשון, ובאו יהושע ודוד וגזרו אף לדורות שלא יקבלו אותם. וע"כ איכא איסור דאורייתא בהם אם לא חזרו ונתגיירו. משא"כ בדברי רש"י מתבאר דאף בפסול הגירות שמחמת גזירת דוד יש איסור דאורייתא, ויש לעיין בזה.ואפשר לבאר הענין, דיש לומר דלעולם יש כוח ביד חכמים אם לקבל גירות או לאו, והדבר תלוי בדעתם. וע"כ בדור הראשון, שראו חכמים שאין לקבל גירותם, אכן אין היא גירות מן התורה, משא"כ בדור שני, עד שבא דוד וגזר אף עליהם.
ובאופן אחר יש לומר, דבעיקר דין קבלת גירות בעינן נמי שתהיה הויה בקהל ה', וכל שפסול מלהיות בקהל ה' חסר בעיקר גירותו, שחלק מקבלת עול מלכות שמים של הגירות זה שיש חלק של היתר ביוחסין בקהל ה'. ולפיכך, אף אם רק ע"י איסור דרבנן פסלו אותם מלבא בקהל, שוב הוי כבר חסרון בעצם הגירות, וא"כ שוב חוזר הלאו דלא תתחתן בם, וכנ"ל.
אלא דבאמת שני הדברים האלו שכתבנו, שגירות תלויה בדעת חכמים, ושצריך היתר יוחסין כחלק מעצם הגירות, הם דבר חידוש וצריכים אנו ראיות לכך. והיותר פשוט, כמש"כ באות ג' וכנתבאר בדברי המאירי, דעיקר הענין הוא שהתורה פסלה אותם בדור הראשון אף לאחר הגירות, רק שאין פסולם פסול קהל גרידא אלא הוי פסול ביהדותם, ודוק היטב.
♦
ה.
והשתא ע"פ מה שנתבאר מתבארים אף המשך דברי המאירי שם, שכתב לגבי כותים, דאף לדברי האומר דגירי אריות הם, חייבים הם בכל התרי"ג מצוות, ולפיכך יש בהם איסור דלא תתחתן בם. וכן כתב בשיטה מקובצת ליישב את דברי רש"י, שביאר גבי כותית, שתנן במתני' דיש לה קנס, דקסבר גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן בם, והקשו תוס' (ד"ה ועל הכותית), דא"כ מפני מה אמרו דיש להם קנס, כיון דגירי אריות הן והרי הן כנכרים ואין קנס לנכרים. ותירץ בשטמ"ק דסבר רש"י דאין גירותם חשיבא לגמרי, אבל לענין הלאו דלא תתחתן בם שפיר יש בה איסור, וממילא אף יש לה קנס, דאין דינם כנכרים, עי"ש.והדברים צ"ב טובא, דאם פסקינן כמסקנת רבא, דרק בגירותם איכא לאיסורא דלא תתחתן בם, א"כ שוב מה הוא שייך בכותי, הרי בכותי לא אמרינן הכי דיש להם להאי איסורא, שהרי אינם מז' עממין, דהאיסור קהל דאחר גירותם הוא דוקא בז' עממין, וכותי דינו ככל הגוים, וצ"ע.
אלא דלמבואר לעיל מצינן למימר שפיר, דיש לומר דהא כל מה דבעי רבא גירות ללאו דלא תתחתן בם, הוא רק בשביל שיהיה בהם חתנות, אבל עיקר איסורם הוא אכן איסור של גוי, וככל הגוים, דהא אמינא דאין גירותם שלימה לענין נישואין עמהם. ולפיכך, בזה אמרינן דגם בכותי איכא ללאו דלא תתחתן בם, באופן שאכן לא תהא גירותם שלימה, והיינו לדברי האומר גירי אריות הם, דבהכרח כך הוא דהא אף דאמרינן דגירי אריות הם, אמרינן דחייבים בכל המצוות, ובע"כ דהויא גירות, אלא שאינה גירות שלימה, ואיסור זה הוא משום החלק הגוי שנשאר אחר הגירות, ולא משום פסול קהל, ודוק בכל זה.
♦ ♦ ♦