אב"ד 'שערי שלום' ומחבר שו"ת 'בריתי שלום'
בעניין ספיקות בממזרות, נאמנות האם לפסול, וגדרי דין יכיר
בס"ד, א' תמוז תשע"חלמע"כ מו"ר מרן הגר"ע פריד שליט"א
אחד"ש מעכת"ה וש"ת
הנני בזה בדבר השאלה החמורה ששיגר אלי כהדר"ג, בעסק בחור בעל תשובה המוחזק כממזר, ובעצם כבר אמו מוחזקת בעולם כממזרת, וצירף כהדר"ג חוות דעת שכתב דיין מהרבנות להפריך את חזקת הממזרות ולהכשירו לבוא בקהל, ובחלק מהדברים צדק הדיין הנ"ל ובחלק יש להשיג עליו. אולם, מאידך לענ"ד ישנם בנדו"ד כמה צדדים חזקים להוסיף לקולא, ואבוא בעזהי"ת לכתוב בזה דבר דבור על אופניו, ומתוך כך יתבאר גם במה חלוק אני עם הדיין הנ"ל.
וראשית אציין גופא דעובדא היכי הוה: המדובר הוא באשה חילונית עולה מרוסיה, שנישאת בחו"ק כדת משה וישראל לפני כארבעים שנה, ולאחר כשנתיים של נישואין הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני, בה ציין שהאשה עזבה את הבית וכבר כחצי שנה אין היא מתגוררת עמו. האשה סירבה לקבל גט, והערימה קשיים שונים במשך כחצי שנה, עד שנאותה לקבל גט תמורת תשלום מלוא הכתובה, שעמדה על סך 70,000 לירות (= 50,000 ₪ בהצמדה למדד המחירים בימינו). כשלושה שבועות לאחר הגט הופיעה האשה בבית הדין עם גבר זר, והם סיפרו שהם חיים ביחד כבר תקופה, והאשה מעוברת ממנו ועומדת בחודש הרביעי, ומבקשים שהעובר, לכשיוולד, יירשם כבנו של השני.
בית הדין הרבני קיבל את הבקשה בלא לבצע שום חקירה בענין, ואף בלא לזמן את הבעל הראשון לשואלו אם גם הוא טוען שאין העובר ממנו. וכך, בלא שהתקיים שום דיון על שאלת הממזרות, נרשמה הבת שנולדה אח"כ כבתו של הבעל השני, וכאשר הגיעה לפרקה התחתנה בחתונה אזרחית (מאחר שלא יכלה להינשא ברבנות כדמו"י), ונולד לה הבחור המדובר כעת. ע"כ פרטי המקרה.
♦
והנה, כמובן שלא שייך כאן הכלל ד'רוב בעילות הלך אחר הבעל', מאחר והאשה לא התגוררה בקביעות עם הבעל בתקופה הרלוונטית. גם סברתו הידועה של בעל ההפלאה (בספרו נתל"ש סו"ס ג') ש'רוב בעילות הלך אחר הבעל' היינו שאשה דואגת להתעבר דווקא מבעלה ולא מגבר זר ל"ש כאן כלל, דהלא חזינן שהאשה הנ"ל לא היתה לה שום בעיה להופיע בבית הדין מיוזמתה החופשית, ולהצהיר על בתה שהיא ממזרת, והוכיח בזה סופה על תחלתה, ופשוט.
אולם, עכ"פ, כיון שאין לן שום ידיעה על כך שהאשה אכן חיה בקביעות עם הגבר הזר בתקופה הרלוונטית [ואדרבא שמא יש סברא לקבוע שלא כן הוא, מכך שהבעל הראשון לא טען זאת בבית הדין הרבני כדי לכופה להתגרש, וגם לא כדי להיפטר מתשלום הכתובה, וזאת על אף שהיה מיוצג ע"י עו"ד], כי אם רק מדבריהם המאוחרים יותר של האשה ובעלה השני. ולולי דבריהם בוודאי שזהו ספק השקול אם הבת היא מהבעל הראשון או מאחר, דהלא הבעל הראשון רק אמר שאין הם מתגוררים ביחד בקביעות, ולא אמר מעולם שלא נפגשו ונתיחדו כלל בתקופה זו, ובהדיא כתב הרשב"ם בב"ב (קכ"ו ע"ב ד"ה 'דאמר') דהיכא שאינו אומר האב דבר ברור ל"ש דין 'יכיר'.
וע"כ נותר לברר כאן חמישה ספיקות: א. האם הבעל השני נאמן, מדין 'יכיר', לעשותו וודאי ממזר, ב. האם הבעל השני והאמא נאמנים לעשותו ספק ממזר עפ"י עדותם, ג. האם אפשר להתיר משום ספק ספיקא, בהצטרף הצד שמא נתעברה האם מגוי, ד. האם מה שהסבתא נישאה לבסוף לשני עושה אותו ספק ממזר, מדין "רגלים לדבר", ע"י שהוכיח סופו על תחילתו, ה. והאם יש לאסור את הנכד מדין "הוחזק בעיר ל' יום".
♦
א. ב.
והנה, בענין נאמנות הבעל השני מדין 'יכיר', הדבר פשוט שלא מיבעיא לדעת הפוסקים (יעויין בקצוה"ח סימן רע"ז ס"ק ב' ובאמרי משה סימן י"א מאות ב' ואילך) הסוברים שאינו נאמן מדין 'יכיר' אלא כשהיה מוחזק לבנו גם בלא דיבורו, דכאן אין שייך דין יכיר לשיטתם, אלא אפילו לדעת הסוברים (יעויין באור גדול סימן ב' ד"ה 'ולכאורה' ובשערי יושר ש"ו פי"ג) דשייך דין יכיר לפוסלו גם בבא כעת להחזיקו לבנו, הלא כאן שאין בזה נפק"מ לענין בכורה [דבנדו"ד נולדה אחרי הבת שעליה מדובר בת ולא בן] יהיה הדבר אכתי תלוי במחלוקת הבה"ג ור"ת עם השאילתות והרמב"ם ושאר ראשונים, האם שייך בכלל דין יכיר כאשר אין נפק"מ לענין בכורה. ועוד תלוי הדבר במחלוקת הראשונים אי אמרינן לדין יכיר כאשר האב משים עצמו רשע בדיבורו (יעויין בפסקי הרי"ד ובמאירי ביבמות מ"ז ע"א, ובתוס' רא"ש בקידושין ע"ד ע"א, ובפסקי ריא"ז בקידושין פ"ד ה"א אות י"ד ואות ט"ו, ובריטב"א ובנמוק"י ב"ב רכ"ז ע"ב). וגם חזיא לאיצטרופי שיטת השערי יושר (שם בש"ו פי"ג) הסובר שאין דין 'יכיר' אלא גבי בנים ולא גבי בנות (כאשר אין נפק"מ לענין הבנים), הרי שמצד זה בוודאי שאין להחמיר.♦
ומצד מה שנחלקו הפוסקים אי נאמנת האם לעשות את הוולד ספק ממזר עפ"י דיבורה, ובשו"ת כתב סופר (חאה"ע סימן ב') תלה זאת במחלוקת הראשונים מ"ט נאמנת האם להכשיר ספק ממזר עפ"י דיבורה. דלסוברים שהוא מטעם שיש לוולד צד של חזקת כשרות (ע"י חזקת האם מהני לבת) או חזקה שאשה בודקת ומזנה, א"כ בוודאי שכאשר האם טוענת שהולד ממזר אין היא נאמנת לפסול כנגד חזקות אלו. ולהסוברים שנאמנת להכשיר גם בלא חזקה, א"כ ה"ה שהיא נאמנת לעשותו ספק פסול.
וא"כ, לכאו' בנדו"ד תהיה האם (וכן בעלה השני) נאמנת לכו"ע, דהלא בנדו"ד הוכיח סופה על תחילתה, שאין לה חזקת בודקת ומזנה, וגם חזקת האם מהני לבת לא שייכא לגבי הספק אם היה זה מגוי או מישראל זר, ופשוט.
♦
ג. ד.
אמנם, נלענ"ד שיש להקל בנדו"ד מכמה טעמים. חדא דאין אדם משים עצמו רשע [ועל אף שלגבי הספק אם הולד הוא מישראל אחר או מגוי הרי האשה היא מרשעת בלא"ה, אך י"ל דמתוך שאין היא נאמנת לגבי הספק שמא הולד הוא מהבעל הראשון, כמו"כ אין היא נאמנת גם לגבי הספק השני, דהא לכו"ע לא אמרינן פלגינן נאמנות בגוף אחד ובזמן אחד, כמ"ש הרז"ה בסופ"ק דמכות. וכ"ש למאי דהעלו הגרע"א ביבמות (כ"ה ע"ב) והשב שמעתתא (ש"ז פ"ה) דהיכא שאינו נאמן נגד חזקה, לא אמרינן פלגינן נאמנות לענין אאמע"ר. והלא ברי ושמא לא מהני נגד חזקה, כדקי"ל בחו"מ (סימן רכ"ג סעיף ב'). וכמו כן, אם נבוא מטעם עדות איסורין, הרי קי"ל ביו"ד (סימן קכ"ז סעיף א') דאינו נאמן לאסור כנגד חזקה]. ולא דמי נדו"ד למאי דמבואר במהר"י וייל (סימן ע"ד) גבי גרושה שזינתה, שנאמנת לומר שהיא התעברה לפני הגט לעשות את העובר ספק ממזר, דשאני התם שמכיון שהיא וודאי עברה על איסור קל, נאמנת היא לומר שעברה על איסור חמור יותר. וכמבואר ביש"ש בב"ק (פ"ח סימן כ"ג) ובחכם צבי (סימן ג') ובשו"ת חוט השני (סימן י"ז) וביד מלאכי בכללי הדינים (סי' צ"א) ובשו"ת ברית אברהם (חאה"ע סימן י"ג), משא"כ הכא, דאפשר שלא עברה על איסור כלל.ותו, דהלא לדעת אחרונים רבים כל הנאמנות של האשה [או ע"א אחר] באיסורין בטענת ברי, אינו מדין ברי ושמא, כמו בממון, אלא הוא מדין ע"א נאמן באיסורין. והלא כתב הש"ך ביו"ד (סימן קכ"ז ס"ק ב) דרשע אינו נאמן באיסורין לחומרא, אפילו לדעת הרמב"ם שהוא נאמן לקולא. וכ"ש לפי המבואר בשו"ת הרשב"ש (סימן תקנ"ג), שמחלל שבת בפרהסיא אינו נאמן באיסורין כלל, לכו"ע, בין לשיטת הראב"ד ובין לשיטת הרמב"ם.
♦
וכיון שזכינו לכך שדינה של הבת נותר על מכונו, כספק מהבעל הראשון ספק מעלמא, א"כ הגענו ממש למאי דנתווכחו הבית מאיר והגרע"א (בשו"ת הגרע"א מהדו"ק סימנים ק-קג) אם ניתן לצרף ספק מנכרי לספק ספיקא, כאשר איכא רוב ישראל בעיר [ומבואר מדברי הבית מאיר שם שהוא חזר בו בנקודה זו ממש"כ בספרו בית מאיר על אה"ע (בסימן ד' סעיף כ"ו)]. ומכיון שגם לגרע"א נותר דינו כספק, א"כ בוודאי שלדידן זהו ספק ספיקא, דילמא כבית מאיר, ואף לפי הגרע"א אכתי הוא ספק.
ובפרט שמצאתי כדעת הבית מאיר גם בשו"ת תפארת צבי על אה"ע (בדיני עריות סימן ו'), שכותב בהדיא דאפשר לצרף מיעוט כשרים לס"ס. [אמנם, הוא לא מיירי במיעוט גויים, ובזה אדרבא נראה מדבריו, שהובאו בשו"ת הגרע"א (מהדו"ק סימן ק"ד), שקאזיל בשיטות שאף ברוב נכרים לא תולין. אולם, כפי שיתבאר להלן, אין זה שייך בזה"ז, משום שסברתו היא שאשה ישראלית סתמא אינה רוצה לזנות עם גוי, ורח"ל בימינו אין הדבר כן].
♦
ה. ו.
יתר על כן, נלענ"ד להוכיח כדעת הבית מאיר במחלוקתו עם הגרע"א, מדברי הרא"ה והשיטמ"ק בכתובות (ט"ו ע"א) וכן הט"ז באה"ע (סימן ו' ס"ק ט"ו), הכותבים דאף היכא שישנו ספק אם אזיל איהו לגבה או איהי לגביה, מ"מ הוי קבוע. ובדעתם מבואר דס"ל שלא אמרינן ס"ס כנגד איקבע איסורא, וכן מבואר גם בתוספות בכריתות (י"ז ע"ב). וכך באמת ביארו האחרונים (מהר"י קורקוס פ"ח מהל' שגגות ה"ב, משנה למלך פ"ט מהל' טו"מ הי"ב, פנ"י בקו"א לכתובות ט' ע"א, ערוך השלחן ביו"ד סימן ק"י סעיף ק') בדברי התוס' הנ"ל. והוסיף המל"מ (שם) דזהו דווקא כאשר יש איקבע איסורא נגד ב' הספיקות, אך כאשר רק ספק א' עומד במקום דאיקבע איסורא שפיר מהני הס"ס. וממילא עולה שלדעת התוס', הרא"ה והשיטמ"ק יוצא חילוק מעניין. לגבי הספק אם קאזלא איהי לגביה או איהו לגבה ואם היה נכרי או ישראל – לגבי זה אין הדבר נחשב ספק ספיקא אלא ספק אחד, מכיוון ששני הספיקות עומדים במקום דאיקבע היתרא. לעומת זאת, לגבי הספק אם היה בכלל איסור, דהיינו אם היה זה מהבעל הראשון – זה לא הוי ספק העומד במקום דאיקבע איסורא, וממילא שפיר איכא כאן ס"ס מעליא.מיהו, הרמב"ן בקידושין (ע"ג ע"א) כותב להתיר שתוקי, כשיש ספק דילמא אזלא איהי לגביה דילמא אזיל איהו לגבה, ומטעם דאם קאזיל איהו לגבה איכא רוב להיתרא, ואף אם קאזלא איהי לגביה אכתי הוי ספק. הרי שסובר הרמב"ן למיעבד ס"ס אף כששניהם עומדים במקום דאיקבע איסורא. גם הרשב"א והריטב"א שם בקידושין מסכימים לדעת הרמב"ן שזהו ס"ס מעליא, אלא שס"ל דמדרבנן מחמרינן, משום מעלה עשו ביוחסין. וממילא, לדעתם עולה לכאו' שבנדו"ד איכא רוב צדדים לומר שאינו מגוי, דדילמא אזיל איהו לגבה ורובא ישראל נינהו, וגם אם אזלי איהי לגביה אכתי הוי ספק, נמצא שלדעתם אין כאן ספק ספיקא ע"י הספק שמא מגוי, וכדכתב הגרע"א. נמצא שמחלוקת הגרע"א והבית מאיר היא לכאו' בעצם מחלוקת ראשונים, בין הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א לבין התוספות, הרא"ה והשיטמ"ק.
אך יש לדחות ולומר דלעולם בנדו"ד יהיו דברי הבית מאיר מכוונים גם לשיטת הרמב"ן וסיעתו, מפני שהם החשיבו זאת לס"ס רק כי ס"ל דספק ממזר שרי מהתורה, גם במקום דאיקבע איסורא, וכמו שאיכא כמה מרבוותא דס"ל כן. אולם, לעולם גם המה מודו שלא אמרינן ס"ס במקום דאיקבע איסורא, וממילא בנדו"ד ייחשב לס"ס גמור לקולא, מחמת שבדאיקבע היתרא לא נעשה ס"ס לחומרא, ודו"ק.
נמצא שמעיקר הדין אפשר דלכו"ע אמרינן בכה"ג ס"ס לקולא, אלא שיש הסוברים שמשום מעלה יתירה שיש ביוחסין לא סגי בס"ס, אך לזה סגי לצרף את שיטת התוס' בכתובות (כ"ו ע"ב ד"ה אנן), דמכשירים ע"י חזקת אבהתא, גם כאשר אין נדון כלל על האב, וכדהוכיח מדבריהם השער"י (ש"ד פ"ב), והארכתי בזה כבר בספרי שו"ת בריתי שלום ח"ז (סימן ט"ו אות ח'), וה"ה לנדו"ד דאיכא חזקת אמהתא, ופשוט.
♦
כ"ז לפי דרכו של הבית מאיר, דנראה מדבריו שקאתי עלה מטעם קבוע, אך התפארת צבי קאתי מטעם נוסף, שבאופן שהמיעוט והספק אומרים דבר אחד שפיר חזו לאצטרופי מדין רוב [והגרע"א שלא הסכים עמו בזה קאזיל לטעמיה בתשובה אחרת (שבמהדו"ק סימן ק"ו), דס"ל שהם מצטרפים דווקא כאשר הפלגא והמיעוט מורים על מעשה אחד ממש].
ועל אף שהרבה פוסקים ס"ל שאף ברוב נכרים אין לצרף זאת לס"ס, מאחר שמסתמא אין האשה רוצה לזנות עם נכרי, אך הלא בשנים ההם כבר היו מצויים בארץ עולים חדשים מרוסיה שחלקם אינם יהודים עפ"י ההלכה אך בעיני החילונים המה יהודים [ולטעם של קבוע אי"צ אפי' שיהיו מצויים אלא סגי בא' בעיר], ובפרט שהאשה עצמה היא ג"כ עולה מרוסיה א"כ בוודאי שאין שום סיבה שלא תרצה לזנות עמם.
ומצד מה שכתב השיבת ציון (בסימן ס"ז) דע"י "רגלים לדבר", שנשאה אח"כ, הוכיח סופו על תחלתו, ואינו ספק ממזר אלא וודאי ממזר, הנה אזיל הוא בזה לשיטתו שם (באותה תשובה), דס"ל לעיקר כדעה ב' ברמ"א בסימן קנ"ו (סעיף ט'), אך להרבה פוסקים הנוקטים כדעה א' שם, א"כ אין לזה מקום כלל. יתר על כן, לדעת הבית מאיר והתפארת צבי יש להכשיר אף לדעה הב' הנ"ל, דהא כל מה שסוברת הדעה הב' הוא שמחמת שע"י אמירת האשה והבועל חשיב הולדכ ספק בנו, א"כ מהני ה"רגלים לדבר" לאשוויי מספק לוודאי. אך אם אינו ספק כלל, אלא ישנו ס"ס לקולא, בזה וודאי שהרגלים לדבר אינו עושהו אפי' ספק ממזר, וכמו שמבואר בתשובת החת"ס (ח"ג סימן קל"א), דברגלים לדבר פחות מקינוי וסתירה מהני ס"ס להתיר [וזהו דווקא היכא שב' הספיקות עומדים נגד הרגל"ד, וכ"ש היכא דרק א' מהספיקות עומד כנגד רגל"ד, אך שני הספיקות באים כאחד. אכן, היכא שרק אחד מהספיקות הוא כנגד רגלים לדבר ואין הם באים כאחד מבואר בפוסקים בכ"ד שלא מהני הס"ס].
אמנם, שם (בנידון החת"ס) איכא גם חזקת היתר בהדי הרוב, אך הלא גם בנדו"ד איכא גם לחזקת אמהתא. זאת, לאו דווקא לשיטת התוספות בכתובות (כ"ו ע"ב) הנז"ל, אלא אף לשיטת החולקים, שהא דחזקת האם מהני לבת אינו מדין חזקת אבהתא. הטעם לכך הוא שהחולקים הנ"ל ס"ל דחזקת אבהתא קלושה היא, ולא סגי בה ליוחסין, מדרבנן משום מעלה ביוחסין. אך לעולם מדאורייתא גם המה מודו שמהניא חזקת אבהתא, כמבואר ברוב הראשונים (מלבד הריטב"א) בב"ב (ל"ב ע"א) שאיכא לחזקת אבהתא [ואף בעליות דרבינו יונה וברשב"א שם, למרות שלגבי ספיקות ביוחסין שיטתם במקומות אחרים היא שלא מהניא חזקת אבהתא, ובע"כ שזו היא רק מעלה ביוחסין ומדרבנן]. וכיון שנראה לענ"ד שהעיקר הוא דמעיקר הדין גובר רוב על רגלים לדבר [ואף כשלא מסייעת חזקה נוספת לרוב], כדיעויין באורך בשיעורי ר' דוד פוברסקי ביבמות (ל"ז ע"א) ובכתובות (ט"ז ע"א וע"ב), ודלא כמ"ש בחידושי הגרש"ש ביבמות (סימן ל"ד) ובשיעורי ר' שמואל ביבמות (ל"ז ע"ב), שדבריהם דחוקים בלשונות התוספות והרשב"א, ואכמ"ל בזה. ושו"מ מפורש כדברינו בחידושי הר"ן בב"ב (צ"ב ע"ב ד"ה 'וזו').
ממילא, על אף שכאן איכא גם רגלים לדבר וגם איקבע איסורא, אך מכיון שמאידך איכא גם ס"ס וגם חזקת אבהתא, י"ל דמדינא היה סגי בזה לשאר איסורי תורה, ותו לא איירינן כאן אלא במעלה יתירה שעשו רבנן ביוחסין, טפי מבשאר איסורי תורה. וע"כ נלענ"ד שגבי המעלה היתירה שביוחסין טפי מבשאר איסורי תורה ניתן בכה"ג לסמוך על מקצת הדעות שמחללת שבת בפרהסיא דינה כגויה היא וילדיה (כדיעויין בספרי שו"ת ברית"ש ח"ה סימן יח), ולהכשירו ע"י טבילה וקבלת מצוות בפני ג' [ולגבי הטפת דם ברית אפשר להקל, מכמה טעמים שאכמ"ל בהם].
כמובן, שלפי"ז אם יישא בעלת תשובה תצטרך גם היא טבילה וקבלת מצוות בפני ג', וכמו"כ בתם תיאסר לכהן. וכל זרעם אחריהם יצטרכו להקפיד שאם יישאו בעלת תשובה או יינשאו לבעל תשובה, שיצטרכו המה טבילה וקבלת מצוות בפני ג' ולשם גירות.
נמצא עכ"פ שלדעת התפארת צבי והבית מאיר יש להקל ולהכשיר באופן שתיארתי, אף לדעה ב' שבסימן קנ"ו הנ"ל. וגם לדעת הגרע"א הוא אכתי ספק ממזר לדעה א', ורק לדעה ב' הוא וודאי ממזר. אם כן, עולה מכך שלדעה ב' ספק אם הוא ממזר (דתלוי בגרע"א ובב"מ והתפא"צ) ולדעה א' יש ספק ספיקא להכשירו (דלדעת הב"מ והתפא"צ אין הוא ממזר כלל, וגם להגרע"א הוא רק ספק ממזר לדעה א'), ושוב הגענו לכך שיש ספק ספיקא לקולא. [והשיבת ציון קמיירי בגוונא שהם כשרים לעדות איסורין וגם של"ש בהו אין אדם משים עצמו רשע, וכמבואר היטב להמעיין שם בדבריו]. וכ"ש למאי דהוכחתי לעיל בסייעתא דשמיא מדברי הראשונים כמלאכים, שהעיקר כדעת הבית מאיר, שאף במיעוט נכרים הוי כמחצה על מחצה ומצטרף לס"ס, דלא כהגרע"א.
♦
ז. ח.
ונותר רק לדון מצד מה שהאם הוחזקה בעיר ל' יום כבתו של הבעל השני. והנה באה"ע סימן קס"ט (סעיף י"א) קי"ל שאם הוחזק עפ"י הפסולים לעדות לא חשיב הוחזק כלל [ויעו"ע בחזו"א חאה"ע סימן קי"ד ס"ק ז']. וכאן הוא ספק אם היה הוחזק גם עפ"י ידיעת השכנים שגרו ביחד עוד לפני העיבור או לאו, וא"כ לכאו' הוי ספק דאורייתא ולחומרא.אך הנה בבית יוסף (שם) הביא מספר התרומה שכתב "דשמא על פי האב עשו", ומבואר בהדיא דספק הוחזק כה"ג לא חשיב הוחזק כלל [וכעין דקי"ל לגבי ספק בחזקת ממון].
♦
מסקנה
בהא נחיתנא ובהא סליקנא, דהבת שנולדה לפני כארבעים שנה כשירה לחלוטין לבוא בקהל ישראל היא וכל זרעה בלא שום פקפוק [ובתנאים שיפורטו לקמן]. ויפה עשו דייני בית הדין הרבני דאז, שלא חקרו את הענין ולא זימנו את הבעל הראשון לחוקרו על כך, דאם היו עושין כן והיה אומר שוודאי אינה ממנו היה להם לעשותה ממזרת וודאית. והלא במקרה זה יתכן מאוד שאם היו נאלצים להורות כן היה זה בגדר 'דין מרומה', דיש מקום להסיק מסברא שהבעל הראשון הוא האב האמיתי, אלא שלא רצה לקחת אחריות כלכלית על העובר,וע"כ נתרצה לשלם כתובה ע"ס 70,000 לירות, ע"מ שהבעל השני יצהיר אבהות על העובר.עכ"פ, גם אם אינו מוכרח כן, הדין הוא דין וודאי, שהמשפחה הזו כשירה לבוא בקהל, ובלבד שיטבלו לשם גירות ויקבלו עול מצוות בפני ג' וגם ינהגו לחומרא כדין גרים לענין יוחסי כהונה, ושאם יישא בעלת תשובה יהיה עליה ג"כ לטבול ולקבל עליה עול מצוות לשם גירות. וכמו"כ, שלא ישיאו בתם לכהן וכדין גר שנשא גיורת שבתם אסורה לכהונה. וכמו"כ כל זרעם אחריהם יצטרכו להקפיד שאם יישאו בעלת תשובה או יינשאו לבעל תשובה שיצטרכו המה טבילה וקבלת מצוות בפני ג' ולשם גירות.
ואכפול הברכה לכהדר"ג
מינאי המוקירו ומעריכו כערכו הרם
הצב"י פנחס שפירא
חופק"ק בית שמש ת"ו
♦ ♦ ♦