מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין הקדש חל במחשבה ובשיטת הרמב"ם בהפרת נדרי הקדש
כתב הרמב"ם בהל' נדרים פ"ד ה"ח וז"ל: "וכשם שהאב או הבעל מיפר נדרי איסר כך מיפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי איסור", עכ"ל. והיינו דגם נדרי הקדשות שייכי לפרשת נדרים, ולכן האב והבעל מפירין נדרי הקדשות של האשה והבת. וכדברי הרמב"ם כתבו גם בתוס' ב"מ קד ע"א סוד"ה ה"ג, דמהני הפרת בעל לנדרי קרבנות אשתו עי"ש. וראה בקרית מלך שם שהביא מקור לכך.ויש לעיין במה שסיים הר"מ, דהאב והבעל מפירין נדרי הקדשות "הדומין לנדרי איסור", ומה כוונת הרמב"ם למעט בזה [ודנתי בזה בספרי משא יד (ח"ג בפ' מטות), ובמסגרת זו נוספו הרבה מקורות ונקודות חדשות כפי שיראה המעיין].
ויתכן דאתי לאפוקי קדשי בדק הבית דנעשה ממון הקדש, ובזה לא מהני הפרה. ועוד אפשר לומר דאתי לאפוקי באמר 'הרי זו', דכבר נעשה הקדש ולא שייך להפר, ורק באמר 'הרי עלי' מהני הפרה. ובשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז זצ"ל (ח"ג סימן קמט) האריך בדברי הרמב"ם, והציע בכמה אופנים ומהם דאתי לאפוקי תרומה, דבזה אין הבעל יכול להפר, עי"ש.
♦
דין נדר בכל הקדש
ונראה ליישב את כוונת הרמב"ם בדרך מחודשת, ובהקדם מש"כ רש"י על התורה בפ' אמור עה"כ לפלא נדר או לנדבה (ויקרא כב, כא), וז"ל רש"י: "לפלא נדר להפריש בדבורו". וכ"כ רש"י בפ' בחוקותי (ויקרא כז, ב) בפרשת ערכין, עה"כ כי יפליא: "יפרש בפיו". וצ"ע דהא הקדש חל במחשבה, ואמאי כתב רש"י דמפריש בדבורו.ונראה דבכל הקדש איכא זולת קדושת גבוה גם חיוב נדר, וזהו דין נדרי הקדש. ראה ברמב"ן ריש פרשת מטות, ובר"ן ריש נדרים. ולדעת השטמ"ק, במנחות ד' ע"ב בהשמטות, המקור לאיסור הנאה בקדשים הוא מקרא דבל יחל דברו. הרי דאסורי הקדש שייכים לפרשת נדרים.
ואמנם דברי הש"מ צ"ב, דהרי אם מדין ההקדש ליכא איסור הנאה, מהיכי תיתי דיאסר בכך מדין בל יחל, הרי איהו הקדישו ולא אסרו בהנאה. וצ"ל בביאור הש"מ דכיון דמייחד את הדבר לגבוה, להכי איכא דין נדר שלא להשתמש לצרכי חולין, וזהו הסיבה לאוסרו בהנאה מדין לא יחל דברו. והכי היא לשון רש"י בשבועות כב ע"א וז"ל: "והרי הקדש שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש ואם החליף דבורו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה", ע"כ. הרי דחיוב מעילה הוא גם משום חילול דבורו שהקדישו לגבוה, וניחא בזה דברי הש"מ הנ"ל שכ' דהאסו"ה בהקדש הוא מדין בל יחל[2].
ובאור שמח בהל' מעילה (פ"ה הט"ו) ביאר עפי"ד הש"מ את מש"כ התוס' בתמורה ג' ע"א (ד"ה לא נהנין), דקדשי גויים דאין מועלין בהם כדאי' בזבחים מה ע"א, מ"מ אסורין בהנאה אך האסו"ה בהם הוא רק מדרבנן, דהטעם בזה הוא כיון דבגוי ליכא בל יחל, להכי לא שייך אסו"ה מה"ת מכח נדר, ואף דשייך אסו"ה מדין הקדשים, אכן התוס' בתמורה ס"ל כש"מ מנחות ד, ב בהשמטות דהאסור הנאה בקדשים הוא רק מחמת הבל יחל, וכיון דבקדשי עכו"ם ליכא בל יחל, להכי אין בהם אסור הנאה מהתורה עי"ש.
♦
הקדש במחשבה
ונראה דכל המבואר, דאיכא דין נדרי הקדש ואסורין בהנאה מדין בל יחל, שייך רק היכא דמקדיש בדבור, דאיכא ביה תורת נדר, אבל בהקדש שחל במחשבה, דנתרבה מקרא דכל נדיב לב עולות, לא. זאת, משום דהוי רבוי דאיכא חלות הקדש במחשבה, אבל דין נדרי הקדש ל"ש במחשבה, דדין נדר הוא דוקא בדבור, ככל נדרים, דבעינן ביטוי שפתים. וא"כ נראה דבמקדיש במחשבה ה"נ ליכא לאו דבל יחל דברו, כיון דל"ש בזה תורת נדר. ומצאתי כן בקצרה בשו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סימן עו אות ג), וסמך דבריו על דברי הריטב"א (שבועות כו) שכתב גבי צדקה במחשבה דליכא בל תאחר, דכתיב מוצא שפתיך, דה"נ אינו עובר בבל יחל דברו, עי"ש. וכ"כ ביונת אלם (סימן יא) [ומ"מ מסתבר דאיכא חיוב הבאה גם במקדיש במחשבה, מדין אמירה לגבוה וכו', אך דין בל יחל ליכא אלא במקדיש בדיבור]. וכן בישועות מלכו (שו"ת יו"ד סימן לט) כתב וז"ל: "וגדולה מזו אני אומר דגם בנדרי הקדש דהוא בלב מ"מ י"ל דאינו עובר על בל יחל דקרא כתיב לא יחל דברו, ונהי דבבל תאחר עובר, דבקרא דנדרי הקדש כתיב כי תדור נדר ונדרי הקדש הוא בלב כדגלי קרא דכל נדיב לב וכיון דהוא בלב עובר על בל תאחר אבל על בל יחל דכתיב לא יחל דברו מאן לימא לן דעבר וכו'". ע"כ דברי הישועות מלכו. וראה עוד בדברי הגרי"פ על הרס"ג (סוף ל"ת קפב עמוד 412), שכ' דע"כ אזהרה דמעילה היא מלאו דל"ת בשעריך, דאם מבל יחל הרי במקדיש במחשבה ל"ש בל יחל. ולהלן יבואר מהמאירי דה"נ בהקדיש במחשבה ליכא מעילה מה"ט.ומצאתי דדבר זה כבר נפתח בקדמונים, והיינו במהר"י קורקוס על הרמב"ם [מהדורת רש"פ] (מעה"ק פי"ד הי"ב), וז"ל: "עי"ל דכי אמרינן דהוי הקדש [במחשבה] היינו לחייב אותו אבל לאו או בל תאחר אין בו אלא במוציא מפיו דלאו גבי הוציא בפיו הוא דכתיב", עכ"ל. ובדבר אברהם (ח"ב סימן יד אות ו'), הביא דברי את המהר"י קורקוס מתוך כתב יד שהיה אצל חתן האו"ש זצ"ל, עי"ש.
ונראה דזהו מש"כ רש"י עה"ת הנ"ל לפלא נדר להפריש בדבורו, היינו דדין נדר שישנו בהקדש הוא דווקא בהקדש דאתי ע"י דבור, משא"כ בהקדש במחשבה. ועי' רש"י חגיגה י' ע"א ד"ה גמר בלבו [להוציא בשפתיו] "שבועה נדר או הקדש". וצ"ע, דהרי הקדש חל במחשבה, ולהנ"ל י"ל דכוונת רש"י היא דבדינא דשמואל דמבטא שפתים איכא נ"מ גם להקדש שיש בו דין נדר, דדין נדר שבהקדש בעי מבטא שפתים, וכמש"נ. וע"ע בשו"ת מהרי"א אסאד (יו"ד סימן שלג) ומבואר בדבריו כמש"כ.
ובזה מיושב בהא דבעינן בריש נדרים קרא לדין ידות שבהקדש, אף דבלא"ה הקדש חל במחשבה (ועי' בפי' הרא"ש ובקרן אורה ריש נדרים), אלא דע"י ידות חשיב חלות הקדש בדבור, ונ"מ דבידות הקדש הוי גם נדרי הקדש ואיכא בל יחל.
ומעתה נראה דמש"כ הרמב"ם דהאב מיפר "נדרי הקדש" של בתו הדומין לנדרי איסור, דייק הר"מ נדרי הקדש, היינו דדוקא בנדרי הקדש שיש בהקדשה גם דין נדר, והוא בהקדש בדבור, בזה דמי לכל נדר, שיש בכח האב להפר נדרי בתו, אבל בהקדש במחשבה, דליכא בל יחל דברו ואין בה דין נדר, ה"נ אין האב מיפר, דהוי מעשה הקדש גרידא. ול"ש לדין נדר שיהא בהם הפרה, דכל מה דהאב מיפר נדרי הקדש הוא משום דיש בה דין נדר. וזש"כ הר"מ "הדומין לנדרי איסור", היינו דדוקא בהקדש שיש בה דין נדר כנדרי איסור, וה"ד בהקדש בדבור, ולא בהקדש במחשבה, דבזה ה"נ אין האב יכול להפר דל"ש לפרשת נדרים[3].
והנה ברמב"ם פי"ד ממעה"ק הי"ב כ' דבגמר בלבו וכו' יתחייב להביא. ובס' ושב הכהן (בסימן יח) וכן בס' זכר יצחק השלם ח"א (עמוד קצב סימן נא, אות ג) כ' לחדש בדעת הרמב"ם דבהקדיש במחשבה ליכא חלות הקדש אלא לגבי חיוב הבאה. ואבי מורי הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל, ראב"ד ת"א, כתב בספרו תורת הקודש ח"ב (סימן מא), דפשטות לשון המאירי בכ"ד מבואר כן, ראה במאירי שבועות כו ע"ב שכ' כל דגמר בלבו וכו' אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מ"מ מצות עשה עליו לקיימו וכו'. וכן במאירי בחגיגה י' ע"א כ' כל שגמר בלבו להקדיש אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו. וכן לשון המאירי בקדושין מא ע"ב, שאם גמר בלבו שיהא שורו עולה חייב וכו', עי"ש.
אמנם לולי דמסתפינא נראה דכוונת המאירי היא באופ"א, ולפ"ז נראה גם בכוונת הר"מ באופ"א, והיינו דהרי המאירי לא כ' האי לישנא דבמחשבה ליכא הקדש, אלא דייק המאירי דבמחשבה ליכא מעילה, והיינו דה"נ גם במקדיש במחשבה איכא חלות הקדש, ורק לענין מעילה ס"ל דליכא מעילה אלא בהקדיש בפה, ולא בהקדיש במחשבה.
וביאור הדברים הוא עפ"י שיטת הרמב"ן בב"ב עט ע"א דבעי' קדושת פה למעילה, ובזה ביאר הרמב"ן דאף אם יש חצר להקדש מ"מ אין מועלין בזכייתה, ומשום דכתיב בפרשת מעילה קדשי בני ישראל ובעינן קדושה הבאה ע"י אדם, והוסיף הרמב"ן דזה סברת המ"ד דאין מעילה בגדולי הקדש, כיון דאין קדושתם ע"י אדם אלא מאליו מחמת שהם גדולי הקדש, ובקצוה"ח בסימן ר' ביאר דלכן אין מועלין בקדשי עכו"ם דבעינן קדושת פה של ישראל לענין מעילה, וראה בארוכה מה שביארתי את שיטת הרמב"ן [וכ"ה בריטב"א ור"ן ב"ב שם] בהערותי על הריטב"א ב"ב (הוצאת מוה"ק) בסוגיא שם דף עט. ומעתה י"ל דכוונת המאירי דלענין מעילה דבעינן קדושת פה, נחשבה קדושת פה רק בהקדישו בפיו ולא בהקדישו במחשבתו, וזש"כ המאירי דבהקדיש במחשבה אין מועלין, ואכן יש לציין כי הנצי"ב בספרו מרומי שדה ב"ב שם וכן במרומי שדה בנדרים לד כתב כן מדעת עצמו דבהקדש במחשבה אינו נחשב קדושת פה למעילה עי"ש. וכמובן שהדברים מחודשים כי מסברא י"ל דגם במחשבה נחשב לקדושה פה כיון דההקדש בא מכח מחשבת האדם ואין ההקדש זוכה בה מעצמו, אכן בדעת המאירי י"ל דסובר דבעינן הקדש ע"י פיו לענין חיוב מעילה וכמש"נ.
ולפ"ז י"ל גם בכוונת הרמב"ם שכ' דחייב להביא וכו' דאין כוונתו דליכא חלות הקדש, אלא דכיון דהוי הקדש במחשבה,ואין בו לאו דבל יחל, א"כ מחשבתו מועלת לענין דקדוש וחייב להביאו לגבוה, וכ"נ כוונת מהר"י קורקוס על הר"מ שם,שהובא לעיל.
עכ"פ דברינו בשיטת הרמב"ם, דהקדש במחשבה לית בהו דין נדר ול"ש בהו הפרה, שייכי בין אם ס"ל להר"מ דבמחשבה להקדיש הוי רק חיוב הבאה, ובין אם ס"ל להר"מ דאיכא בהו חלות הקדש, דלתרוייהו בחלות של מחשבה ליכא עלה דין נדר ובל יחל, ול"ש לפרשת נדרים, וכמש"נ.
♦
שאלה בהקדש
והנה בקרן אורה בנדרים (עח ע"א), בהא דמרבי' שם דיש שאלה בהקדש, הקשה וז"ל: "יש לדקדק למה לן קרא להכי ואמאי לא ילפי' מלא יחל דברו דאחרים מוחלין לו והקדש נמי דברו הוא, והיה נראה דע"כ לא איצטריך קרא אלא להקדש המחויב כמו חטאת ואשם, דה"א כיון דמחוייב ועומד הוא אימא דלא מהני ביה שאלה, קמ"ל קרא דשפיר מהני בהו שאלה ככל נדרים וכו'", ע"כ. ועיקר קו' הקר"א היא דכל הקדש יסודו גם בדין נדרי הקדש, וכיון דמהני שאלה בנדר- פקע ההקדש, וכנ"ל[4].ואכן ברשב"ם ב"ב קכ ע"ב, כ' להדי' דשאלה מהני בהקדש מדין שאלה בנדר, עיש"ה. וכ"נ בלשון הר"מ בהל' נדרים שם ה"ז, שכ' דכשם דמהני שאלה בנדר כך מהני שאלה בהקדש בין קדשי מזבח בין קדשי בד"ה, ומשמע דחד דינא הוא. ובקובץ שיטות קמאי נדרים בסו"פ נערה המאורסה הובא מאורחות חיים הל' שבועות, שכ' דשאלה מהני על נדרי הקדש "הדומין לנדרי איסור", וצ"ב כוונתו. ואולי ס"ל דדוקא בהקדש בפיו, דהוי נדר, שייכא שאלה, ולא בהקדש במחשבה, דל"ה נדר, להכי מדין שאלה בנדרים לא יהני על הקדש במחשבה דין שאלה. ובהר צבי יו"ד סימן קפו כ' בשם הערוך לנר בנדה מ' דבמקדיש במחשבה לא יהני שאלה, ותמה עליו הרבה. וע"ע בדברי הערל"נ בספרו בנין ציון החדשות סימן סד, וכפי הנראה מדבריו שם דאזיל לשיטתו דבל יחל ה"ד בהקדש שבא ע"י דבורו. וע"ע בשו"ת בית יצחק (או"ח סימן פא סק"ב). ואמנם לשון רש"י בפסחים מו ע"ב (ד"ה לא דכולי עלמא) דעל נדר הקדש ותרומה "הקדוש באמירת פה" מהני שאלה, ומשמע לכא' דעל הקדש במחשבה ה"נ ל"מ שאלה.
ולפי דברינו יש לומר דאדרבא לכן צריך פסוק מיוחד בהקדש דנשאלין על ההקדש, והיינו לומר לנו דאיכא שאלה אף מדין ההקדש. ונ"מ דגם היכא דליכא בהו דין נדרי הקדש, וכגון בהקדש במחשבה וכיוצא בהם, דליכא בל יחל, בכל זאת איכא בהם דין שאלה[5]. וזהו שסמך הר"מ בה"ח דין אב דמיפר נדרי הקדש דבתו, ושם כ' "הדומין לנדרי איסור", היינו דדוקא הקדש בפיו, שיש בו דין נדר, הוי בכלל זכות האב להפר נדרי בתו, משא"כ הקדש במחשבה וכדפי'. ואף דגם בהקדש במחשבה מהני שאלה, ה"ט כיון דמ"מ הוי חלות דידי' והיא ילפו' בפ"ע לדין שאלה בהקדש, אך לענין האב המיפר נדרי בתו, דהוא גילוי בפרשת נדרים, שפיר י"ל דה"ד בנדרי הקדש שיש בהם דין נדר לבל יחל, וכמש"נ.
וביסוד הדברים דהקדש במחשבה אין בהם תורת נדר, נראה לומר לענין ערכין דאינו חל במחשבה, דיסוד פרשת ערכין הוא דין נדר לגבוה כפי ערכו, ואינו דין הקדש, וא"כ חיוב ערכין שייך רק באומר ערכי עלי וכיוצא, אבל במחשבה, דאין בזה דין נדר לחיוב ערכין, ליכא פרשת ערכין. ובזה מדוייק היטב מש"כ רש"י בפ' בחוקותי בפרשת ערכין הנ"ל דלפלא נדר היינו בדבור.
♦ ♦ ♦