מכון המקדש, ירושלים
הבגדים בעשיית הפרה האדומה
פתיחה
בגליון הקודם של ירחון האוצר פרסם הרב יעקב דוד אילן שליט"א מאמר בעניין חינוך בגדי הכהונה, ומסקנתו הייתה שהבגדים שלובש הכהן במהלך עשיית הפרה טעונים חינוך על ידי עבודת הכהן הלובשם, וחינוך זה צריך להיות בעזרה דווקא. כתוצאה מכך, לא ניתן לקיים את מצוות הפרה האדומה בטרם תתחדש עבודת המקדש, שבה יתחנכו בגדי הכהונה לראשונה.המאמר שלפניכם עוסק בשאלות אלה ומגיע למסקנה הפוכה: אין כל מניעה לעשות את הפרה לפני עבודת המקדש. מאמר זה הוא חלק מספר בהכנה על הלכות הפרה האדומה, לקראת עשייתה בעזרת ה' יתברך, והוא נכתב בעיקרו לפני פרסום מאמרו של הרב אילן ולא כתגובה לו. לפיכך, הוא מוגש לפניכם בצורתו המקורית, כאשר דברי הרב אילן הנוגעים לעניין מוזכרים בקצרה במקומות מפוזרים.
למאמר שני חלקים. החלק הראשון עוסק בשאלה מה הם הבגדים הראויים לעשיית הפרה: האם ארבעת בגדי לבן, כבעבודת יוה"כ, או ארבעת בגדי כהן הדיוט, שאבנטו רקום בתכלת, ארגמן ותולעת שני. החלק השני עוסק בשאלה האם בגדים אלו טעונים חינוך וכיצד, והאם חינוכם צריך להיות בעזרה דווקא. הנושא הנדון משיק למספר סוגיות ביומא וזבחים, ובכמה פרטים העדפתי לקצר ולהפנות את המעיינים להרחבה בספר שערי היכל על מסכתות אלו.
במסגרת זו לא עסקתי בשאלה שהזכיר הרב אילן בקצרה, והיא האם ניתן לעשות את הפרה ללא היכל, ועוד חזון למועד אי"ה.
♦
חלק א'
בגדי לבן או בגדי הדיוט?
המשנה והספק בפירושה
במשנה בפרה פ"ד מ"א נאמר שהפרה האדומה "בכלי לבן[2] היתה נעשית". כלומר, הפרה לא נעשתה בשמונת בגדי הכהן הגדול, הנקראים "בגדי זהב", אלא בארבעה בגדים בלבד, העשויים פשתן: כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט.המושג "כלי לבן" עשוי להתפרש בשתי דרכים: האחת, שהכוונה לבגדי פשתן בלבד, ללא כל צמר, וכפי שהיה בעבודת הכהן הגדול המיוחדת ביום הכיפורים. השניה, שהכוונה לבגדי הכהן ההדיוט. ההבדל בין שתי האפשרויות הללו הוא האבנט, על פי דעת רבי יהודה הנשיא (יומא יב ע"ב), שהאבנט של כהן הדיוט כולל צמר הצבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני, דעה שהתקבלה להלכה (הל' כלי המקדש פ"ח ה"א, ועיין שערי היכל ליומא, מערכה יב, לביסוס הכרעה זו). מתעוררת, אפוא, השאלה: האם כוונת המשנה היא לדמות את עשיית הפרה לעבודת כה"ג ביום הכיפורים, או שמא התחדש בה שגם כהן גדול נדון בה כהדיוט?
פשטות המושג "כלי לבן" משמעה בגדי פשתן בלבד (עיין שבת פ"א מ"ט ותענית פ"ד מ"ח), כבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים. גם המושג "בגדי לבן" (שמוזכר לגבי עשיית הפרה, ראה לקמן מהספרי והתוספתא) מופיע בדברי חז"ל בהקשר לבגדי יוה"כ בלבד. כך, למשל, בתוספתא ביומא פ"ג ה"ד: "במה דברים אמורים? בדברים הנעשין בפנים בבגדי לבן, אבל בדברים הנעשין בחוץ בבגדי זהב...". ובתוספתא במנחות פ"א ה"ו: "כהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה. ואם שמש כהן גדול בארבעה, והדיוט בשמונה ועבד - עבודתו פסולה. עבד עבודת זהב בבגדי לבן ועבודת לבן בבגדי זהב ועבד - עבודתו פסולה". ברור מהתוספתא ש"בגדי לבן" הם בגדי הכה"ג הלבנים, והם מושג נפרד מ"ההדיוט בארבעה". וכיו"ב בתוספתא בחולין פ"א ה"י: "כשר בכהן גדול - פסול בכהן הדיוט, כשר בכהן הדיוט - פסול בכהן גדול [כלומר, הכשר לעבוד בבגדי כה"ג אינו יוצא בבגדי הדיוט וכן להיפך. ע"פ חסדי דוד]; כשר בבגדי זהב - פסול בבגדי לבן, כשר בבגדי לבן - פסול בבגדי זהב". ובירושלמי בכלאים פ"ט ה"א: "תני, אין עראי בכלאים בבית המקדש [פירוש: אין היתר ללבישת כלאים עראית שלא בשעת העבודה. ע"פ פני משה]. והא תני כהן שיצא לדבר עם חבירו, אם הפליגו - טעון טבילה, אם לשעה - טעון קדוש ידים ורגלים [הרי שכהן יוצא עם בגדו]! - כאן בבגדי זהב, כאן בבגדי לבן", שאין בהם כלאים.
מבחינת הקשר הדברים במשנה, יתכן שהבנת המושג "כלי לבן" כאן קשורה להבנת מהלך המשנה כולה: "ושלא בכהן גדול פסולה, ור' יהודה[3] מכשיר, ומחוסר בגדים פסולה, ובכלי לבן היתה נעשית". ניתן להבין שדעת ר' יהודה מוזכרת כהערת אגב, וההמשך "ובכלי לבן" ממשיך את דברי תנא קמא: הפרה נעשית בכהן גדול, ובבגדיו, אך באלו בגדים מבגדיו? האם אלו שבכל השנה או אלו שביום הכיפורים? ועל כך באה התשובה: בכלי לבן, של יוה"כ; האפשרות של בגדי כהן הדיוט אינה עולה על הדעת, לפי קריאה זו של המשנה. אך יש מקום לפרש שהסיום כולל גם את דברי רבי יהודה, וממילא האפשרות של בגדי כהן הדיוט עומדת גם היא לדיון, ואם כן התשובה "בכלי לבן" יכולה להתפרש גם על בגדי הכהן ההדיוט.
♦
הספרי
בספרי (חוקת פיסקא קכג) למדו על בגדי הכהן העושה את הפרה מגזירה שווה ליום הכיפורים: "זאת חקת התורה, רבי אליעזר[4] אומר: נאמר כאן 'חקה'[5] ונאמר להלן 'חקה'; מה 'חקה' האמורה להלן בבגדי לבן הכתוב מדבר, אף 'חקה' האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר". בפשטות מוכח מהספרי שבגדי הלבן שעליהם מדובר הם בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים.גזרה שווה זו בין הפרה האדומה לבין יוה"כ מופיעה גם בגמ' ביומא מב ע"ב, ושם נאמר שהיא המקור לדעה שלדורות הכהן העושה את הפרה הוא כהן גדול דווקא, וראה להלן דיון בשאלה האם הדעה שכהן הדיוט כשר בפרה חולקת על גז"ש זו.
הקשר בין הפרה האדומה לבין יום הכיפורים עולה מכמה עניינים נוספים: א. שריפת הפרה "את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה" (במדבר יט, ה), דומה לשריפת הפר והשעיר של יום הכיפורים, "את עורותם ואת בשרם ואת פרשם" (ויקרא טז, כז).ב. השריפה "מחוץ למחנה" (במדבר יט, ג, ויקרא טז, כז). בפרט לדעת רבי אליעזר (יומא סח ע"א וזבחים קה ע"ב), ולפיה שריפת הפרה מחוץ לשלוש מחנות נלמדת מפר יוה"כ, ולאידך גיסא שריפת פר יוה"כ היא למזרחה של ירושלים, כמו הפרה[6]. ג. טומאת העוסקים בשריפה ובגדיהם (ויקרא טז, כח; במדבר יט, ז-ט).ד. שבע הזיות (ויקרא טז, יד; במדבר יט, ד).ה. פרישת שבעה ימים, שנלמדה מהמילואים על הפרה ויום הכיפורים, כדברי הגמ' ביומא ב ע"א: "אמר רב מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: אמר קרא 'כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם'. לעשת - אלו מעשי פרה, לכפר - אלו מעשי יום הכפורים"[7].ו. מצאנו דמיון מסוים בין יום הכיפורים לבין הפרה האדומה גם בכפרתם של ישראל, כדברי הירושלמי ביומא פ"א ה"א: "אמר ר' חייה בר בא: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. אמר ר' בא בר בינה: למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה? ללמדך שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל".
♦
התוספתא בפרה
בתוספתא (פ"ד ה"ו) נאמר: "מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן הדיוט. עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול - פסולה". התוספתא מובאת בפירוש המשנה לרמב"ם (פ"ד מ"א, וגרסתו בסיפא: "או בבגדי לבן חול פסולה"), וממנה למד ש"כלי לבן" שבמשנה אינם בגדי הלבן של הכה"ג ביוה"כ אלא בגדי כהן הדיוט, כדלקמן.המשנה למלך (פ"א הי"ב) דחה את הראיה מהתוספתא, וביאר שהיא הולכת בשיטה שאבנטו של כהן הדיוט הוא ללא צמר, כמו של כהן גדול ביוה"כ. לפי זה הציון "של כהן הדיוט" בא לשלול מחשבה שהכהן הגדול יעשה את הפרה באבנטו הרגיל, שיש בו צמר. יתכן גם לפרש שהציון "של כהן הדיוט" בא להורות רק מה הם הבגדים הנחוצים, כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט, ולכן הזכירה התוספתא "בארבעה", ואין כוונתה ב"של כהן הדיוט" לתאר במדויק את הבגד[8].
הדיון לעיל הוא על פי הגרסה שלפנינו, שעמדה גם לפני הרמב"ם, כאמור. ברם, הר"ש (פ"ד מ"א, עיין במהדו' מפעל הר"ש השלם) מביא את התוספתא בנוסח: "של כהן" בלא "הדיוט", וכן הוא בכת"י של ספר יחוסי תנאים ואמוראים ערך יהושע בן גמלא[9]. כך העתיק גם הגר"א באליהו רבא (פרה שם), ובהתאם לשיטתו שהפרה נעשית בכהן גדול וכלי לבן שלו, כדלקמן. לכאורה, גרסה זו חסרת פשר, מה טעם לומר "של כהן" בלא התוספת "גדול" או "הדיוט"? ברם, לענ"ד גרסה זו מסתברת, והציון "של כהן" בא לאפוקי מהבנה ש"כלי לבן" שבמשנה הם כלי חול (כמו במשנה בשבת ותענית הנ"ל), מאחר שאין זו עבודת מקדש, וכפי שהתוספתא טורחת לפרש בהמשך שבגדי חול פסולים. אדרבה, על פי הגרסה "כהן הדיוט", אם כוונתה היא לשלול את בגדי הלבן של הכה"ג ביוה"כ, ראוי היה שהתוספתא תפרש בהמשך שבגדים אלו פסולים, כפי שפירטה את בגדי הזהב ובגדי החול.
אמנם, לכאורה יקשה לאידך גיסא: אם כוונת התוספתא היא לבגדי לבן של יוה"כ, מדוע לא ציינה שאם עשאה בבגדי לבן של הדיוט הרי זו פסולה? על כך יש להשיב (מלבד מה שכתב המשנה למלך הנ"ל, שאפשר שהתוספתא סוברת שבגדי הלבן של הדיוט הם בלא צמר), שהתוספתא הניחה שהכהן העושה את הפרה בפועל הוא כהן גדול (לפי שתי הדעות המובאות ברישא שלה על זהות הכהן), אם משום שכן הלכה או משום שבפועל כך נהגו, ואם כן ברור שבגדי כהן הדיוט אינם ראויים לו, שהרי אין הוא עושה בהם שום עבודה. ההתלבטות היא בין שמונת בגדיו הרגילים לבין בגדי יוה"כ או בגדי חול, אך בגדי כהן הדיוט אינם באים בחשבון כלל. לפיכך, לא טרחה התוספתא לציין שאם עשאה בבגדי הדיוט פסולה.
בהמשך התוספתא נאמר: "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, וכששמעו אזני על אחת כמה וכמה. לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים". התשובה "בבגדי זהב" מלמדת שהיה פשוט לשואלים ולמשיב שהעושה את הפרה בפועל הוא כהן גדול, וממילא משמע שגם התשובה "בבגדי לבן" היא של כהן גדול ביוה"כ[10].
כמו כן, משמע בבירור מהספרי (חוקת, פיסקא קכג הנ"ל): "זאת חקת התורה, רבי אליעזר אומר: נאמר כאן חקה ונאמר להלן חקה... אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי...". השיחה עם ריב"ז מובאת כהמשך לדברי ר' אליעזר, שברור מדבריו ש"בגדי לבן" הם בגדי יוה"כ, ומבואר שזו היא גם כוונת ריב"ז.
אולם, בספרי זוטא (פרק יט) מובאת שיחה זו בסגנון אחר: "אמרו: פעם אחת שאלו את הלל: באיזו לבוש הפרה נשרפת? אמר להם: בגדול. אמרו לו: אינה נשרפת אלא בלבן! אמר להם: אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול. אמרו לו: אנו ראינו ששרפה בלבן. א"ל: אתה אומר[11] משמו ואני אומר משמו, מי יוכיח? א"ל: לך לתורה, מי שרף פרה ראשונה? א"ל: אלעזר. א"ל: וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו? א"ל: אל תבוזו שכחה לאדם, שאם מה שראו עיני שכחתי, מה ששמעו אזני לא אשכח? מה ת"ל הכהן? שהוא מכהן בבגדים".
התשובה "בגדול" מלמדת שההתלבטות היא בין בגדי כהן גדול לבגדי כהן הדיוט, וכן הניגוד בין "בגדול" ל"בלבן" מלמד לכאורה ש"בלבן" פירושו בבגדי כהן הדיוט, שהרי בגדי הלבן של יוה"כ אף הם של "גדול". אף התמיהה "וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו?" יפה לכאורה גם לעניין בגדי הלבן של יוה"כ. מכאן הביאו מקור לשיטת הרמב"ם דלקמן, שהכהן לובש בגדי הדיוט (הערות חמדת שלמה על מדרש הגדול, במדבר יט, הערה קג).
אכן, יתכן לדחות ראיה זו כדרך שדחה המשנה למלך הנ"ל את הראיה מהתוספתא: הספרי זוטא סובר שאבנטו של כהן הדיוט אין בו כלאים, ולכן אין לנו אלא שני סוגי בגדים: בגדי כהן הדיוט ובגדי זהב, ורק הם נקראים "בגדול" (כך פירש בספירי אפרים על הס"ז). עוד יש לומר, שבגדי הלבן של יוה"כ, גם אם הם מיוחדים לכהן הגדול, אין בהם פאר וגדולה, ולכן "בגדול" פירושו "בבגדי זהב". ממילא, גם אין כל מניעה שאלעזר ילבש את בגדי הבד בימי אביו, שכן אין בהם פאר כבגדי אביו. ועוד, שאם נזקק אלעזר לבגדי הזהב הרי היה אהרן צריך לפשוט את בגדיו עבור זהיא), וזוהי התמיהה הגדולה, מה שאין כן אם מדובר בבגדי לבן של יוה"כ.
♦[12]
"הכהן - בכיהונו"
בספרי חוקת (פיסקא קכג) נאמר עוד: "ולקח אלעזר הכהן - עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר 'ונתתם אותה אל אלעזר הכהן', ומה ת"ל 'הכהן'? - בכיהונו". כיוצא בזה נאמר בגמרא ביומא מג ע"א על הפסוק בהמשך הפרשה (פס' ז): "וכבס בגדיו הכהן... וטמא הכהן עד הערב", וז"ל: "וכבס בגדיו הכהן - בכיהונו. וטמא הכהן עד הערב - כהן בכיהונו לדורות. הניחא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט - שפיר, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול, השתא כהן גדול בעינן - בכיהונו מיבעיא? - אין, מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא".רש"י ביומא (ד"ה הכהן בכיהונו) מפרש ש"בכיהונו" היינו בבגדי הכהונה שלו, והוא דבר הלמד מעניינו: "למסמך כהן אבגדיו, כלומר: שבבגדי כהונה נעשית, ולא בבגדי חול". כך הוא גם בדברי רוב הראשונים שם (רבנו אליקים, תוס' ישנים ד"ה כהן גדול, תוס' הרא"ש וריטב"א). וכך פירשו רבינו הלל והמיוחס לראב"ד (בפירושם לספרי) והפסיקתא זוטרתי (חוקת, עה"פ "ולקח הכהן") והר"ש והרא"ש (פרה פ"ד מ"א) גם את הספרי הנ"ל, ש"בכיהונו" מתייחס לבגדי הכהונה.
אכן, מצאנו בזבחים יח ע"א: "ונתנו בני אהרן הכהן - בכיהונו, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד - עבודתו פסולה", הרי ש"כיהונו" מתייחס לבגדים. ומקור הדברים בספרא (ויקרא נדבה פרק ה, ט): "הכהן - בכיהונו, לימד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה. ומנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שתהא עבודתו פסולה? ת"ל הכהנים - בכיהונן, הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול עבודתן פסולה". כך גם פירש רש"י את המושג "בכיהונו" במקומות אחרים (כגון בזבחים כד ע"ב ומנחות י ע"א ד"ה בכיהונו).
פירוש זה ל"בכיהונו" בעניין הפרה מתחזק גם מהספרי זוטא (פרק יט), שם נאמר: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן... מה ת"ל הכהן? זה המכהן בבגדים"[13].
יש לדון מה היחס בין מקור זה לחיוב הבגדים בעשיית הפרה לבין הגז"ש "חוקה" ומה הצורך בשניהם (התקשה בזה הגבורת ארי, יומא מג ע"א). כמו כן, יש לעיין בשאלה מה הם הבגדים שיש בהם קיום של דין "כיהונו". בפשטות המובן הוא: הבגד המתאים לכל כהן, כעניינו, כפי שלמדה הגמ' בזבחים הנ"ל. אם כן, לכאורה כהן הדיוט יעשה את הפרה בארבעת בגדיו הרגילים ואילו כהן גדול בשמונת בגדיו, כלשון רבנו חננאל על אתר: "בכיהונו - בטכסיס הכהונה, בבגדים שהוא מתוקן לעבודה". אולם, הספרי והספרי זוטא הנ"ל לומדים מ"הכהן" ובכל זאת קובעים שהבגדים הם בגדי לבן!
ניתן לבאר זאת בכמה דרכים: האחת, שהכל מודים לגז"ש "חוקה", אלא שמ"הכהן" למדנו שהוא טעון בגדי כהונה ומ"חוקה" למדנו על טיב הבגדים, כבגדי יוה"כ. כך משמע ברא"ש (פרה פ"ד מ"א) הכותב: "ובמחוסר בגדים - תניא בספרי: 'ולקח אלעזר הכהן' - בכיהונו. בכלי לבן - ארבעה בגדים של כהן הדיוט, יליף חוקת חוקת מיום הכיפורים" (וראה לקמן דיון בדעתו על סוג הבגדים). מבואר מדבריו ששתי הדרשות נצרכות, ומ"הכהן" למדנו את עיקר הדין ואילו מהגז"ש למדנו את פרטיו. כמו כן, נראה בריטב"א (יומא מג ע"א): "הכהן בכיהונו. פי' להכי כתב 'הכהן' מיותר לאשמועינן שצריך ללבוש בגדי כהונה, ובמסכת פרה (פ"ד) אמרו כי בבגדי לבן היתה נעשית ובסיפרי מוכח לה מחוקה חוקה דיום הכפורים". לפי זה צריך לומר שאלמלא הדרשה מ"כהן" לא היינו משווים את הפרה ליוה"כ לעניין הבגדים, מאחר שאין זו עבודת מקדש ומסברה אין היא זקוקה לבגדי כהונה כלל, ורק לאחר שלמדנו מ"הכהן" על הבגדים אנו מבררים את טיבם בעזרת הגז"ש. נמצא, לדרך זו, שהדרשה מ"הכהן" אינה סותרת את המשתמע מהגז"ש שמדובר בבגדי לבן של יוה"כ[14].
בשיח יצחק (יומא מג ע"א) ביאר אחרת, ששתי הדרשות נצרכות לבירור המדויק של טיב הבגד. מ"חוקה" למדנו שהם בגדי לבן ולא בגדי זהב, ואילו "הכהן" בא להגדיר בדיוק את בגדי הלבן, שהם בגדי הדיוט ולא בגדי כהן גדול ביוה"כ. זאת, לא כפירוש רש"י הנ"ל: "שבבגדי כהונה נעשית ולא בבגדי חול". וראיה לדבר, שהפסוק המובא בגמרא "וכבס בגדיו הכהן", עוסק בכהן הדיוט, שהרי פסוק זה נאמר אחרי השלכת עץ הארז והאזוב, שכשרה בהדיוט לכל הדעות (כמבואר בגמ' ביומא שם).
באופן אחר ניתן לבאר, שהדרשה מ"הכהן" חולקת על הלימוד על בגדי הכהונה מגז"ש "חוקה" (שיח יצחק, בפירושו השני)[15]. לפי זה, יתכן שסוג הבגדים נלמד מ"אלעזר הכהן", שכשם שאלעזר לבש בגדי הדיוט - כך גם לדורות, אפילו אם יעשה זאת כהן גדול (חסדי דוד, פרה פ"ד ה"ו; יד איתן, הל' פרה אדומה פ"א הי"א).
רבנו חננאל (ביומא שם) מעמיס על "בכיהונו" משמעות נוספת: "בכיהונו - בלא (מים) [מום. כצ"ל, וכ"ה בערוך ערך כהן] ובלא טומאה[16]. בכיהונו - בטכסיס הכהונה, בבגדים שהוא מתוקן לעבודה". כיוצא בזה מצינו בירושלמי בתרומות (פ"ב ה"א, לדעת רבי ינאי), שהמקור לדין להפריש תרומה בטהרה הוא: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן - עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו", כלומר, שתהיה ראויה לו בימי טהרתו. אם כי אין זו ראיה גמורה לענייננו, כי יש לומר ש"כהונתו" מתפרש באופן שונה בתרומה ובפרה, כל אחד כעניינו. גם במרומי שדה ביומא פירש, מכח הסתירה לכאורה לדרשה מ"חוקה", ש"בכיהונו" אינו מתייחס לבגדים אלא לחסרונות אחרים הנחשבים כזרות: שאינו רחוץ ידים ורגלים, וכן היושב.
מלשון הרמב"ם בכמה מקומות נראה שהוא פירש ש"כיהונו" בא לאפוקי חללים. כך הוא בהל' תפילה פט"ו ה"ה: "והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו", וכן בהל' איסורי ביאה פי"ט ה"י: "חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים, שנאמר 'אמור אל הכהנים בני אהרן', אע"פ שהן בני אהרן - עד שיהיו בכיהונם". ובהל' אבל פ"ג הי"א: "החללים מותרין להתטמא שנאמר 'אמר אל הכהנים בני אהרן', עד שיהיו בכיהונם". ובפירושו למשנה ביכורים פ"א מ"ה: "ואם נשא הכהן בת גרים או בת עבדים משוחררים אינו חייב להוציא, והבנים ממנה כהנים בכיהונם". ובנגעים פ"ג מ"א: "ודע שהחלל פסול לראיית נגעים, לאמרו 'או אל אחד מבניו הכהנים', וידוע כי בני אהרן כהנים, אלא אמר 'הכהנים' עד שיהו בכיהונם, להוציא חללים" (בשני המקומות בפיה"מ ביטוי זה נכתב בעברית גם במקור הערבי).
יתכן שהרמב"ם פירש כך גם את "בכיהונו" האמור בפרה אדומה, שלא בא הכתוב ללמד על הבגדים אלא על יחוס הכהן. אמנם, לפי זה תמוה לכאורה תירוץ הגמ' על קושייתה "השתא כהן גדול בעינן - בכיהונו מיבעיא? מילתא דאתיא בק"ו" וכו'. הרי אין זה רק קל וחומר לדין אחר, אלא זהו עצם הדין, שהרי כהן גדול בוודאי אינו חלל! ויש ליישב זאת על פי מה שביארו התוס' ישנים (ד"ה כהן גדול בעינן), שהדרישה לכהן גדול היא רק במקצת העבודות, ואילו "בכיהונו" נאמר על כל מעשי הפרה, וכוונת הגמ' היא שאם לדורות בעינן כהן גדול בשריפה דין הוא שכל עבודותיה תצטרכנה בגדי כהונה; ועל פי הרמב"ם יש לפרש שכל שאר עבודותיה תצטרכנה כהן.
תמצית הדברים: היה מקום ללמוד מהדרשה מ"הכהן - בכיהונו" שכהן הדיוט יעשה את הפרה בבגדי הדיוט, אולם מסתבר שדרשה זו, אם היא עוסקת בבגדי הכהונה, מצטרפת ללימוד מ"חוקה" על טיב הבגדים. ויש מקום לפרש אותה בכיוון אחר לגמרי, שאינו עוסק בבגדים כלל.
♦
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (פ"א הל' יא-יב) פוסק: "אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה... והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשאה כהן הדיוט בין שעשאה כהן גדול". ושם פ"ד ה"ג: "פרה... שעשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה".בפירושו למשנה (פ"ד מ"א) ביאר זאת הרמב"ם ביתר הרחבה: "וכבר בארנו במה שקדם שהיא כשרה בכהן הדיוט. וכלי לבן הם כתונת בד ומכנסי בד ואבנט בד ומצנפת בד, ואינם ארבעה כלים שלובש כהן גדול ביום צום הכפורים לעבודת היום כמו שביאר הכתוב, אלא הם ארבעה כלים שלובש כל כהן הדיוט לעבודה. ולשון התוספתא: מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן הדיוט, ואם עשאה בבגדי זהב או בבגדי לבן חול פסולה. ולמדנו לכך בגזרה שוה, אמר ה' בעבודת צום כפור, שהזכיר בה בפירוש ארבעה בגדים הללו: 'והיתה זאת לכם לחקת עולם', ואמר בפרה אדומה 'והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם', אמרו: מה חקה האמורה כאן בבגדי לבן אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן"[17].
המשנה למלך התקשה בדבריו: פשט המושג "כלי לבן" במשנה הוא בגדי הכהן הגדול ביוה"כ, כפי שהרמב"ם עצמו סיווג את בגדי הכהונה (הל' כלי המקדש פ"ח ה"א): "בגדי כהונה שלשה מינים: בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן", ובהמשך (הל' ג): "בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשמש בהן כהן גדול ביום הכיפורים". ועוד: מהספרי הנ"ל, הלומד על הבגדים מגזירה שווה ליום הכיפורים, מוכח שהם בגדי לבן ללא שעטנז!
♦
ביאורים לפסק הרמב"ם
באחרונים ביארו את שיטת הרמב"ם בכמה דרכים. רוב האחרונים הבינו בדברי הרמב"ם כדברי המשנה למלך, שכל כהן העושה את הפרה לובש בגדי כהן הדיוט ובהם צמר. הטעם העיקרי לכך הוא שמסתבר שבגדי הבד של יוה"כ הוכשרו רק לעבודת פנים המיוחדת לכהן גדול ביום הכיפורים ובקדש הקדשים, ואילו הפרה, על פי שיטת הרמב"ם שהיא כשרה בכהן הדיוט, בהכרח גם נעשית בבגדי הדיוט, ולא מסתבר שיעשנה בבגדים שאינם ראויים לו כלל במקום אחר (מרכבת המשנה; מלבי"ם חוקת אות ב).אכן, ניכר מדברי הרמב"ם שהוא קישר בין זהות הכהן לבין סוג הבגדים, שכן במהדורות הרמב"ם המדויקות ההלכה על הבגדים היא סיום אותה הלכה העוסקת בזהות הכהן. הרמב"ם אף כותב זאת בו' החיבור: "אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה... והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשאה כהן הדיוט בין שעשאה כהן גדול". מכאן שהלכות אלו נובעות זו מזו.
כיצד יתיישב הדבר עם הספרי? על כך נאמרו תשובות שונות:
א. אמנם ר' אליעזר בספרי, הדורש גזירה שווה "חוקה", סובר שהבגדים בעשיית הפרה הם בגדי הלבן של כה"ג ביוה"כ, אבל דעתו שנויה במחלוקת. ר' אליעזר סובר כנראה שרק כהן גדול כשר בפרה, כפי שהגמ' ביומא מב ע"ב מבארת שהדעה המצריכה כה"ג מסתמכת על הגז"ש "חוקה", ואילו הדעה שכהן הדיוט כשר אינה מקבלת את הגז"ש, לא לגבי זהות הכהן ולא לגבי בגדיו (חסדי דוד, פרה פ"ד ה"ו, וביאר שהדין לעשותה בשל הדיוט נלמד מ"אלעזר הכהן", כאמור[18]; בית יצחק, או"ח סי' כז,ג, במסקנתו; זבח תודה, יומא מג ע"א)[19].
לפי תירוץ זה, יוצא שהראשונים שנקטו בפשטות כגז"ש "חוקה" (ראה לקמן: שיטות ראשונים ואחרונים), או אמרו שהפרה נעשית בכהן גדול, חלוקים על הרמב"ם ומצריכים בגדי לבן של כהן גדול.
יש קושי בסברה זו, שדרשת הספרי וההלכה שנלמדה הימנה שנויה במחלוקת, שהרי ממהלך הספרי משמע להדיא ש"בגדי לבן" שבדברי ריב"ז הם אלו שעליהם דיבר ר' אליעזר, והרי דברי ריב"ז מופיעים גם בתוספתא כהמשך להלכה שהפרה נעשית בבגדי כהן הדיוט. אם כן, נצטרך לומר שהספרי והתוספתא חלוקים בהבנת דברי ריב"ז, האם כוונתו היא לבגדי הדיוט או לבגדי כה"ג, וזה דוחק. בפרט קשה לתלות ברמב"ם שדחה את דרשת הספרי, שהרי בפירוש המשנה כתב הרמב"ם במפורש שההלכה שמצוותה בבגדי כהן הדיוט מסתמכת על הגז"ש שבספרי.
ב. הדין שעשיית הפרה היא בבגדי כהן הדיוט מוסכם, וטעמו של דבר, שלא מסתבר שעשיית הפרה תהיה כעבודת כה"ג לפני ולפנים. ר' אליעזר סובר שאבנטו של כהן הדיוט הוא בלא צמר, כאבנטו של כה"ג ביוה"כ, ולכן הביא את הגז"ש מיוה"כ כמקור לדין זה, אבל לפי השיטה שאבנט כהן הדיוט הוא של צמר אין ללמוד מ"חוקה" לפרה (יד איתן וכתר המלך, הל' פרה אדומה פ"א הי"ב). לשיטה זו מיושבת השאלה הראשונה לעיל, מפני שגם הספרי מסכים לתוספתא ש"בגדי לבן" שבדברי ריב"ז הם בגדי הדיוט.
ג. תירוץ קרוב לקודם: אמנם בגדי יוה"כ שונים מבגדי הדיוט, אבל הגז"ש "חוקה" לא באה לומר שכל דיני יוה"כ קיימים בפרה, אלא באה רק להוציא את ארבעת בגדי הזהב: חושן, אפוד, מעיל וציץ (מים טהורים, פרה פ"ד מ"א, חרד"ן אות א; קול סופר, שם). הנצי"ב (עמק הנצי"ב עמ' קלו ומרומי שדה יומא מג ע"א) הוסיף לבאר, שהרמב"ם הביא גזרה שוה מ"חוקת עולם"[20], ופירושה, שכשם שעבודת יוה"כ נעשית לעולם באותם בגדים, ואפילו מת כהן גדול - כהן המתמנה תחתיו לובש בגדי לבן[21], כך גם עשיית הפרה נעשית לעולם באותם בגדים, ומאחר שאלעזר עשאה בבגדי הדיוט - זהו הדין לדורות אפילו כשהיא נעשית בכהן גדול[22].
בעומק הדברים יש להסביר מדוע הכה"ג יתלבש כהדיוט בעשיית הפרה, לאור התבוננות במעמדו של הכהן הגדול במקדש ומחוצה לו. במקדש הכה"ג הוא ראש הכהנים, וגם כאשר הוא עושה עבודה הכשרה בהדיוט, הרי זו עבודת כהן גדול (סימן לכך, שבכל עבודות המקדש הוא זכאי להקריב בראש וליטול חלק בראש). לפיכך, אם הכה"ג יעשה את עבודות המקדש בבגדי הדיוט הרי זה מחוסר בגדים. אולם בפרה האדומה, מאחר שהוכשרה באלעזר, למדנו שעיקר עבודתה בהדיוט, ולכן גם כאשר עשאה כהן גדול – אין זה מצד כהונתו הגדולה, וממילא ראוי שילבש בגדי הדיוט ואין הוא מחוסר בגדים (אשיחה בחקיך סי' יח). טעם אחר מדוע לא שייך שבעשיית הפרה ילבש הכהן הגדול בגדי לבן, כביוה"כ: יש מקום להבחין בין שני דינים בבגדי הלבן של יוה"כ. האחד, דין חיובי- שהכהן הגדול יעבוד ביום הכיפורים כהדיוט, והשני, איסור על לבישת צמר וזהב בכניסה לקדש הקדשים. הגזירה שווה "חוקה" מדמה את עשיית הפרה לעבודת היום ביוה"כ, אך אין מקום לדמותה לעבודה בקדש הקדשים, ולכן למדו בה רק את הדין הראשון, שילבש כהדיוט[23].
בספר שם דרך (יומא סי' ו, ד, עמ' לב) ביאר שהרמב"ם פירש שהגז"ש עוסקת רק במספר הבגדים ולא בזהותם המדויקת, מפני שיש קושי הלכתי בסברה שאלו בגדי הלבן: בגדי הכהונה טעונים חינוך, וזה אפשרי רק בעבודה בעזרה ולא מחוצה לה, וממילא, ניתן לעשות את הפרה רק בבגדים שכבר היו בשימוש במקדש. ומאחר שבגדי הלבן של הכה"ג נגנזים, נמצא שבכל ימות השנה אין בגדי לבן הכשרים לעשיית הפרה. לפיכך, הוכרח הרמב"ם לפרש שהפרה נעשית בבגדי הדיוט. לדיון בשאלה זו של חינוך הבגדים ראה להלן בחלק ב. מכל מקום, לעניין דעת הרמב"ם קשה לקבל את ביאורו, לענ"ד. חשבון זה מורכב מכמה הנחות, שכל אחת בפני עצמה אינה מוכרחת. קשה להניח שהרמב"ם דחה את המשמעות הפשוטה של הגז"ש רק מחמת חשבון כזה, שההנחות שבו אינן מפורשות בדברי חז"ל. מלבד זאת, לענ"ד הרמב"ם סבר שבגדי הכהונה אינם טעונים חינוך כלל, כפי שיתבאר.
♦
שיטה באחרונים: הרמב"ם מכשיר בגדי לבן בפרה
בניגוד להבנת המשנה למלך ורוב האחרונים, יש שביארו את שיטת הרמב"ם באופן מחודש, שגם הוא סובר שכהן גדול העושה את הפרה ילבש אבנט של בוץ, ומה שכתב שכה"ג העושה את הפרה ילבש בגדי הדיוט כוונתו רק לשלול את שמונת בגדיו הרגילים (ערוך השלחן סי' נה,יח: "ודבר פשוט הוא"; וראה גם בהערות לר"ש השלם, פרה פ"ד מ"א הערה יג, שהלך בדרך זו). הבית יצחק (או"ח סי' כז סק"ג, בתירוצו הראשון) והחזון איש (פרה סי' ח סק"ה) כתבו יתירה מזו, שגם הרמב"ם מודה שאפילו כהן הדיוט העושה את הפרה לובש בגדי לבן כשל יוה"כ[24], ומה שכתב "והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט" פירושו שלובש כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט, אבל הם של בוץ בלבד (וסיים החזו"א "וצריך עיון").לענ"ד, קשה להלום פירוש זה בלשון הרמב"ם, כי גם אם ניתן לפרש כך את המושג "ארבעה כלים של כהן הדיוט" עכ"פ הרמב"ם לא הזכיר כלל חידוש זה, שפרה נעשית בבגדי לבן. בבית יצחק תירץ שהרמב"ם סמך על דבריו במקום אחר, שאין היתר כלאים אלא במקדש[25]. גם לשונו בפירוש המשנה "וכלי לבן הם כתונת בד ומכנסי בד ואבנט בד ומצנפת בד, ואינם ארבעה כלים שלובש כהן גדול ביום צום הכפורים" סותרת לכאורה בעליל לדברי החזו"א, ובפשטות - גם את דברי ערוך השלחן (אלא שלדעתו יש לדחוק ש"ואינם" וכו' מוסב על כהן הדיוט בלבד). מאידך, הרמב"ם כתב על האבנט שהוא "אבנט בד", ומשמע כדברי החזו"א. ומה שכתב שאלו אינם בגדי הכה"ג ביוה"כ, אפשר שכוונתו לומר שלא ישתמשו באותם בגדים עצמם, מפני שהם טעונים גניזה (טל לישראל, יומא, עמ' קמט), או שכוונתו לומר שאין הם בגדים חגיגיים ומפוארים כפי שנעשו בגדי הכהן הגדול (עיין יומא פ"ג מ"ז והל' כלי המקדש פ"ח ה"ג). הווי אומר: הרמב"ם הבין שמגמת הדין בפרה אדומה הוא שהיא תיעשה בבגדים הפשוטים ביותר, מפני שאין היא עבודת מקדש, ולכן הגזירה שווה באה ללמד על בגדי יוה"כ רק מהצד הפשוט שבהם, שיהיו ארבעת הבגדים ומפשתן, ולא שיהיו מובחרים משאר בגדי כהן הדיוט.
בתפארת ישראל (פ"ד מ"א, בועז אות א) חידש בדעת הרמב"ם חילוק בין לכתחילה לדיעבד: לכתחילה מצוותה בכהן גדול ובבגדי לבן, וזה מה שלמדנו מ"חוקה", ובדיעבד כשרה גם בכהן הדיוט ובבגדיו, שיש בהם שעטנז, כפי שלמדנו מ"בכיהונו". ההכרח לזה הוא מהסתירה לכאורה בין הדרשה "בכיהונו" לגבי אלעזר, שמחייבת לכאורה אבנט של שעטנז כפי שהיה אלעזר בכיהונו, לבין הגז"ש מיוה"כ, ועל כרחך שהגז"ש מ"חוקה" היא לכתחילה.
גם תירוץ זה אינו מתיישב יפה בפשט הרמב"ם, שלא הזכיר מצווה לכתחילה בזה בבגדי לבן, וגם לא בפשט התוספתא, על פי גרסת הרמב"ם: "מצוותה בארבעה בגדי לבן של כהן הדיוט", שמשמע שזהו הדין לכתחילה.
יש שכתבו כעין התפא"י, בלי קשר להבנת הרמב"ם, שגם אם מצוותה בבגדי לבן, אם החליף מלבן לכלאים הרי זה כשר ואינו "מחוסר בגדים", מאחר שזהו אבנטו כל השנה (שפת אמת יומא יב ע"ב; ובלחם שמיים בפרה שם הסתפק בזה)[26].
♦
הסוגיה ביומא דף יב
כמה אחרונים הוכיחו כשיטת הרמב"ם מהברייתא ביומא יב ע"ב: "על בשרו, מה ת"ל ילבש?... רבי דוסא אומר: להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט. רבי אומר: שתי תשובות בדבר, חדא: דאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, ועוד: בגדים שנשתמשתה בהן קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה?". קושיית רבי שאבנטו של כה"ג אינו מתאים לכהן הדיוט מוכיחה שכהן הדיוט העושה את הפרה עושה אותה באבנט שלו (מרומי שדה, יומא מג ע"א; כתר המלך, הל' פרה אדומה פ"א הי"ב).לענ"ד, יש לדחות ראיה זו, משתי סיבות: א. מכיוון שלכל הדעות גם כהן גדול כשר לעשיית הפרה, אם הייתה כוונת ר' דוסא לעשיית הפרה היה לו לומר "שהן כשרין לשרוף בהן את הפרה". ומכיוון שלא אמר כך, אלא אמר "לכהן הדיוט", הורה שלדעתו אבנטו של כהן הדיוט הוא ללא כלאים, ועל כך משיב רבי שאינו נכון. והטעם השני של רבי, "קדושה קלה", מתאים גם לעניין הפרה, ולכן לא דרש כך מ"ילבש". ב. ועיקר. הפסוק שנדון בברייתא זו הוא "ילבש על בשרו", שנאמר בויקרא ו, ג בתרומת הדשן, ואין זה הפסוק "כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו", שנאמר בויקרא טז, ד על יום הכיפורים (כך מוכח מהברייתא עצמה, שדנה על בגדי תרומת הדשן, וכן ממיקומה בספרא בפרשת צו פרק ב, א, וכן פרש"י). אם כן, סברת ר' דוסא ש"ילבש" בא לרבות את בגדי הכהן הגדול ביוה"כ מובנה הוא שבגדים אלו התרבו לתרומת הדשן ולעבודת יום יום, ואין לפסוק זה כל קשר לשריפת הפרה. בשלמא אם הפסוק הנדון היה הפסוק באחרי מות, ובא לרבות שבגדי יוה"כ התרבו לעבודה כלשהי מלבד יוה"כ, היה מקום לומר שמדובר על שריפת הפרה. אולם, מאחר שאנו דנים על הפסוק בתרומת הדשן, אין כל מקום ללמוד מריבוי "ילבש" האמור שם שבגדי יוה"כ התרבו לשריפת הפרה. ואם כן, פשוט שר' דוסא לא לכך נתכוון, וגם רבי, אפילו יכשיר את בגדי הכה"ג ביוה"כ לשריפת הפרה, עדיין יקשה על דרשת ר' דוסא, מה עניין זה ל"ילבש" בתרומת הדשן?כו).
♦[27]
שיטות ראשונים ואחרונים
מבין הראשונים מצאנו למאירי (יומא מג ע"א) שהלך בעקבות הרמב"ם: "זה שביארנו שכל מעשי הפרה צריכין כהן פירושו כהן בכיהונו, ר"ל בבגדי כהונתו, שלא בבגדי חול. ובין כהן גדול בין כהן הדיוט אין לובשין בו אלא ארבעה בגדים של כהן הדיוט"[28].לא מצאתי מהראשונים מי שחולק במפורש על הרמב"ם, אך מדברי כמה ראשונים משמע שהם תפסו ש"כלי לבן" שבמשנה הם כבגדי הכה"ג ביוה"כ לכל דבר. הר"ש בפ"ד מ"א לא ביאר מאומה על "כלי לבן", וסתמו כפירושו, שהם לבנים לגמרי, בפרט לאור גרסתו בתוספתא "מצוותה בארבעה בגדים של כהן" בלא "הדיוט", כאמור. יותר בולט הדבר ברע"ב (פ"ד מ"א), וז"ל: "ובבגדי לבן היא נעשית - דכתיב גבי פרה 'והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם', וביום הכיפורים כתיב 'והיתה זאת לכם לחוקת עולם', מה עבודת יום הכיפורים בבגדי לבן, אף מעשה פרה בבגדי לבן". דבריו לקוחים מפירוש המשנה לרמב"ם, שהזכיר את הפסוק "והיתה לבני ישראל", ואעפ"כ הזכיר בגדי לבן בלבד, כעבודת יוה"כ.
אף הסמ"ג (עשין רלב-רלג) סתם כלשון המשנה: "ובכלי לבן היתה נעשית", וסתמו כפירושו, שהם לבנים לגמרי. זאת, למרות שלדעתו האבנט של הדיוט היה של כלאים (עשה קעג). בתוס' ישנים ביומא (מב ע"ב ד"ה גמר חוקה חוקה) כתבו: "ומהאי טעמא ילפינן בספרי שבבגדי לבן היתה נעשית", וכן בתוס' הרא"ש שם (אלא שלשונו: "יליף" במקום "ילפינן", ואפשר לתלות בלשון זו שהגז"ש שנויה במחלוקת). סתימת דבריהם שהם בגדי לבן ממש[29], אך יתכן שהם אמרו זאת רק על פי השיטה שלדורות בכהן גדול. תוס' רבנו פרץ שם מג ע"א כתב ביתר ביאור: "הכהן בכיהונו... לומר לנו בבגדי כהונה ולא בבגדי חול. ובמסכת פרה מפרש דבבגדי לבן היתה נעשית, ובספרי יליף מגז"ש דחוקה חוקה מיוה"כ", ונראה שלדעתו הגז"ש מתאימה לשתי השיטות בעניין זהות הכהן, שהרי הגמ' שם אומרת דרשה זו לפי שתי השיטות. וכן בריטב"א שם: "הכהן בכיהונו. פירוש, להכי כתב 'הכהן' מיותר לאשמועינן שצריך ללבוש בגדי כהונה, ובמסכת פרה אמרו כי בבגדי לבן היתה נעשית, ובסיפרי מוכח לה מחוקה חוקה דיום הכפורים, ואמרינן התם שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי..."[30].
במקדש דוד (סי' לו, ג) דקדק מתוספות במנחות (מא ע"א ד"ה תכלת) שהם חלקו על הרמב"ם. תוס' דנים על איסור כלאים בבגדי הכהונה שלא בשעת העבודה, וכתבו בשם רבנו תם שבלילה במקדש אין חיוב כלאים, משום שיש להם היתר ביום. אמנם, מחוץ למקדש חייבים עליהם, כמבואר בתוספתא בכלאים (פ"ה הכ"ז) ובגמרא (יומא סט ע"א), אך זאת משום "דבמדינה ליכא שום היתר" לכלאים בבגדים אלו. מכאן, שלדעתם הפרה נעשית בכלי לבן ללא כלאים[31]. אולם בבית יצחק (או"ח סי' כז,ג) דחה ראיה זו, שאין לומר "הואיל" בדבר שאינו שכיח (עיין תוס' פסחים מו ע"ב ד"ה הואיל וד"ה רבה). עוד יש להעיר, שסברת "הואיל" שייכת רק אם אותו בגד עצמו מותר במציאות מסוימת (שאם לא כן, יותרו כל הכלאים במדינה משום הציצית), ואם כן יש לומר שתוס' אמרו את סברתם "דבמדינה ליכא שום היתר" רק על החושן והאפוד של הכהן הגדול, ולא על האבנט, שלו או של הדיוט[32].
עוד דקדק המקדש דוד (שם) מרש"י (שבועות יא ע"ב ד"ה אין לה פדייה עולמית), שנימק את הדין שפרה שנשחטה על גבי מערכתה אין לה פדיון: "מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין". לכאורה, יכול היה רש"י לומר טעם מהותי יותר, שאחר שנשחטה בבגדי כהונה, הרי אם יפדוה, ויתברר למפרע שלא הייתה פרה אדומה כלל (שהרי היכולת לפדות היא מחמת "לב בית דין מתנה", כמבואר בגמ' שם), נמצא שהשוחט לבש כלאים שלא לצורך. מכאן, שלדעתו אין בה כלאים כלל. לענ"ד יש להשיב על ראיה זו: אפשר שרש"י סובר שמי שלבש כלאים לשם מצווה, ואחר כך התברר למפרע שלא הייתה זו מצווה - לא עבר עבירה, מכיוון שבשעת מעשה הדין עמו[33].
שיטת הרא"ש בעניין זה מסופקת: בפירושו לפרה (פ"ד מ"א) כתב: "ובמחוסר בגדים - תניא בספרי: 'ולקח אלעזר הכהן' - בכיהונו. בכלי לבן - ארבעה בגדים של כהן הדיוט, יליף חוקת חוקת מיום הכיפורים". הרא"ש נוקט שהבגדים הם בגדי הדיוט, בחדא מחתא עם הלימוד מיוה"כ. אפשר שלדעתו היינו הך, ואבנט של הדיוט בכל השנה הוא כשל כה"ג; או ש"של כהן הדיוט" בא רק לעניין זהות ארבעת הבגדים, ולא לטיבם המדויק; או שהגז"ש אינה בדווקא, אלא רק לעניין זהות הבגדים (כך פירש דבריו בכתר כהונה על הספרי חוקת, עמ' תה).
החינוך (מצוה שצז), שבאופן כללי הולך בעקבות הרמב"ם, כפי שניכר גם במצווה זו[34], השמיט את דין הכהן ובגדיו, למרות שכתב בה הרבה פרטי דינים שאינם מהותיים. נראה שהתלבט בדין זה ונמנע במכוון מלהכריע בו.
עלה בידינו, שאמנם לא מצאנו בראשונים מי שחולק במפורש על הרמב"ם אך מסתימת לשונם של כמה ראשונים נראה שהם לא סברו כמותו, והם: הר"ש, הסמ"ג, רבנו פרץ, הריטב"א והרע"ב. החינוך כנראה התלבט בדבר, דעת הרא"ש מסופקת, והמאירי נקט כרמב"ם[35].
האחרונים שדנו בנושא טרחו בדרך כלל ליישב את הרמב"ם מתמיהת המשנה למלך ולבאר את פסקו שהפרה נעשית בבגדי הדיוט. אך יש שהשאירו את דברי הרמב"ם בתימה, כדברי המנחת חינוך (שצז): "ודברי הר"מ תמוהים מאוד". במשנה אחרונה (פרה שם) כתב בקצרה שלאור הלימוד מיוה"כ הבגדים הם בגדי הלבן של יוה"כ, וציין למל"מ.
נראה בעליל שזוהי שיטת הגר"א, שכתב באדרת אליהו (במדבר יט, ב): "חקת - גזירה שווה מיום כיפורים: מה יום כיפורים בכהן גדול ובכלי לבן, אף פרה כן", והוער שם שהוא דלא כרמב"ם פרה אדומה פ"א הל' יא-יב, כלומר, בין לעניין זהות הכהן ובין לעניין הבגדים. כאמור, באליהו רבא (פרה שם) העתיק הגר"א את התוספתא כלשון הר"ש "בארבעה בגדים של כהן", בלא "הדיוט", ובהתאם לשיטתו.
אף היעב"ץ (לחם שמים, פרה שם) כתב שלמאן דאמר שהפרה נעשית בכה"ג בעינן כבגדי יוה"כ (ולא הם עצמם, כי הם טעונים גניזה), ואילו למ"ד בהדיוט צריך בגדי הדיוט.
♦
הכרעת ההלכה
לענ"ד, מסתבר להכריע שמעשי הפרה נעשים בבגדי לבן בלבד. שני טעמים להכרעה זו: א. זהו פשט המשנה והברייתות על "כלי לבן" ו"בגדי לבן", ופשט דרשת הספרי מ"חוקה". מכוח זה יש לפרש גם את התוספתא. ב. הכרעה זו נתמכת מכמה אחרונים שתמהו על הרמב"ם ולא קיבלו את שיטתו (משנה למלך, הגר"א, משנה אחרונה, מנחת חינוך), ונראה שזו היא שיטת כמה ראשונים.♦
האם ניתן ללבוש שני אבנטים?
בספר טהרת הקדש (עמ' 40-41) הציע לצאת מידי הספק בזהות האבנט של העושה את הפרה על ידי לבישת שני אבנטים, האחד של פשתן בלבד והשני עם צמר[36]. הרעיון מעורר כמה שאלות, שחלקן נדונו בספרו, ונעסוק בהן בקצרה:א. האם לבישת אבנט נוסף איננה "יתור בגדים" הפוסל את הפרה? לגבי עבודת המקדש נאמר (זבחים יח ע"א): "לבש שני מכנסיים, שני אבנטים, חסר אחת, יתר אחת... עבודתו פסולה". אלא שקיומו של דין "יתור בגדים" בפרה אדומה אינו ברור, והסתפק בו המקדש דוד (לו, א): במשנה בפרה (פ"ד מ"א) הוזכר רק פסול מחוסר בגדים, והדרשה "בכיהונו" לא מוכיחה גם על פסול יתר בגדים, שהרי בעבודת המקדש נזקקה הגמ' (זבחים שם) לשני פסוקים כדי ללמוד על החסר ועל היתר. מאידך, הדין בתוספתא (פ"ד ה"ד), שפרה שנעשתה בבגדי זהב פסולה, מוכיח שיש בפרה פסול של יתור בגדים, על פי שיטת הרמב"ם שהדין הוא לעשותה בבגדי הדיוט, ונמצא שלבישת בגדי זהב אינה אלא תוספת בגדים[37]. אחרונים אחרים נקטו בפשטות שיתור בגדים פסול בפרה, מפני שהכהן הוא כמחוסר בגדים (חסדי דוד פ"ד ה"ו; מנחת חינוך שצז; מרומי שדה זבחים יח ע"א, ועוד). וכך מסתבר משיטת הרמב"ם, שהעובד במקדש בייתור בגדים חייב מיתה בידי שמיים (הל' כלי המקדש פ"י ה"ה, ועיין שערי היכל לזבחים מערכה כו), ומשמע שהפסוק הנוסף על יתר בגדים הוא גילוי מילתא בעלמא שהיתר כחסר[38].
אמנם, נחלקו אמוראים (בירושלמי ערובין פ"י הי"ג) האם תוספת בגד של חול נחשבת כייתור בגדים. על פי הדעה המקילה, ניתן היה לצאת ידי כל השיטות וללבוש שני אבנטים ולהתנות שהאחד הנצרך לעבודה יהיה קודש והשני חול. ברם, הדעת נוטה שגם בבגד חול יש יתור בגדים (עיין שערי היכל לזבחים מערכה כו, שכן שיטת רש"י ושם צידדנו שגם הרמב"ם מודה לו)[39].
ב. האם מותר ללבוש אבנט של כלאים שיש ספק האם הוא נצרך?[40] בפשטות, ספק מצוות עשה אינו דוחה איסור כלאים. מכל מקום, יש ספק האם בלבישת האבנט יש איסור כלאים, על כל פנים כשיעשוהו מבד קשה[41]. וצד נוסף להקל, מפני שאפשר שאין איסור כלאים בלבישה לשם מצווה ולא להנאה (בפרט אם הפרה תיעשה בזמן שהאבנט אינו מוסיף הגנה מקור וכדומה)[42]. מחמת שעומדת לנגדנו הבעיה החמורה של יתור בגדים, לא נכנסתי בעובי הקורה להכריע בשאלות אלה של כלאים.
ג. לבישת שני אבנטים זה לפנים מזה, מעוררת שאלה של חציצה בין האבנט החיצוני לבין הכתונת[43]. מכל מקום, יש בגוף הכהן מקום ללבישת שני אבנטים זה מעל זה[44].
מסקנת הדברים: לבישת שני אבנטים מחמת הספק מעוררת שאלה קשה של ייתור בגדים, ובפשטות גם איסור כלאים, אם לא ניכנס לפרצה דחוקה וצירופי ספקות. לפיכך, נראה שאין מנוס מהכרעה על זהות הבגדים.
♦
סיכום חלק א
במשנה נאמר שהפרה נעשית ב"כלי לבן". בספרי למדו זאת מגזירה שווה ליוה"כ, ומשמע שהבגדים זהים לגמרי לבגדי הכהן הגדול ביוה"כ. מאידך, בתוספתא שלפנינו נאמר שהם בגדי כהן הדיוט. הרמב"ם והמאירי נקטו בשיטה השניה (ויש שנדחקו לפרש את הרמב"ם אחרת). יש אומרים שהרמב"ם דחה את הספרי, מפני שהספרי סובר שהפרה נעשית בכהן גדול בלבד (חסדי דוד), ויש אומרים שהוא פירש בספרי שהגז"ש רק שוללת את בגדי הזהב (נצי"ב). לעומת זאת, מדברי כמה ראשונים משמע שהם נקטו שהבגדים בעשיית הפרה הם כארבעת בגדי הלבן של כהן גדול לכל דבר (ר"ש, סמ"ג, רע"ב, ועוד), וכן דעת הגר"א ועוד אחרונים. ויש שחידשו שאף הרמב"ם סובר כך לכתחילה (תפא"י), עכ"פ כאשר כהן גדול עושה את הפרה (ערוך השלחן).להלכה, נלע"ד שהעיקר כפשט משנתנו, ש"כלי לבן" הם הלבנים לגמרי. לא ניתן לצאת ידי שתי הדעות בלבישת שני אבנטים, משום יתור בגדים ואיסור כלאים.
♦
חלק ב'
חינוך בגדי הכהונה
יש לברר האם בגדי הכהונה בעשיית הפרה טעונים חינוך, וכיצד הוא מתבצע. שאלה זו משליכה על האפשרות לעשות את הפרה בימינו, מפני שכמה מחברים בימינו כתבו שלא ניתן לעשות את הפרה האדומה בטרם תתחיל עבודת הקרבנות. זאת, בצירוף כמה הנחות: א. בגדי הכהונה טעונים חינוך, ככל כלי השרת, ו"עבודתן מחנכתן", כדברי הגמרא ביומא יב ע"ב: "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן". ולבישת הכהנים את בגדיהם היא חינוכם[45]. ב. החינוך נדרש לא רק בעבודת המקדש אלא גם בעשיית הפרה האדומה.ג. "עבודתן מחנכתן" בכלי השרת ובגדי הכהונה אינו אלא בעבודתם בעזרה, כפי שכתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"א הי"ב): "הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו, שנאמר 'אשר ישרתו בם בקודש', בשירות הם מתקדשין". וביתר ביאור בקרית ספר (הל' פסוהמ"ק פ"ג): "כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש. נראה כיון דבתחלתן (כשרות) [בשרות] הן מתקדשות, כדכתיב 'אשר ישרתו בם בקדש', להכי אין מקדשים אלא במקדש"[46]. ממילא, בעשיית הפרה בהר המשחה הכרח להתבסס על בגדי כהונה שכבר היו בשימוש בעזרה והתחנכו לתפקידם[47].שלוש הנחות אלה טעונות בירור, ובפרט האחרונה שבהן אינה נכונה, לענ"ד.
♦
א. חינוך בגדי הכהונה לעבודת המקדש
קידוש בגדי הכהונה מפורש בפסוקי המילואים: "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח, ויז על אהרן על בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו, ויקדש את אהרן את בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו" (ויקרא ח,ל). אולם, קידוש הבגדים אינו זהה לגמרי לקידוש כלי השרת. בספרא (צו, מכילתא דמילואים י ופירוש הראב"ד שם) נאמר שמשיחת הבגדים הייתה שונה מזו של שאר הכלים, כי בשאר הכלים כל כלי היה טעון משיחה בפני עצמו, ואילו משיחת הבגדים הייתה לאחר שאהרן ובניו לבשו אותם, ושמן המשחה לא הוזה ישירות על הבגדים, אלא על הכהנים, ומהם הוא ירד על בגדיהם, ככתוב: "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מדותיו", דהיינו הכתונת שלו (רש"י ורד"ק).ואכן, מצאנו בפרשת שמן המשחה (שמות ל, כו-ל) שנפרטו בה המשכן וכל כליו, ונאמר בה "ואת אהרן ואת בניו תמשח", ואילו הבגדים לא הוזכרו במפורש. כמו כן בציווי בפרשת פקודי (שמות מ, יג-טו) נאמר: "והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אותו וקדשת אותו וכהן לי. ואת בניו תקריב והלבשת אותם כתנות. ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי", ומשמעות הכתוב שהמשיחה היא לאהרן ובניו ולא לבגדים. נראה, אפוא, שמשיחת הבגדים איננה עניין בפני עצמו אלא חלק מקידוש הכהנים.
ראיה לדבר מהמכנסיים, שכנראה לא נמשחו כלל, שכן אם משיחת הבגדים הייתה רק על גבי אהרן ובניו מסתבר שהשמן לא הגיע למכנסיים[48]. אם כן, המכנסיים עכ"פ לא כלולים במימרא ביומא הנ"ל "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן"[49]. ומאחר שלא מצאנו הבדל בקדושה בין המכנסיים לבין שאר הבגדים, אות הוא שקדושתם מלכתחילה אינה תלויה במשיחתם, ומשמע שגם להבא אינה תלויה בחינוכם.
בעניין זה, מצינו מחלוקת ראשונים בקידושין נד ע"א. בגמרא שם הוזכרה אפשרות של מעילה ויציאה לחולין "בכתנות כהונה שלא בלו"[50], ומקשים תוס' (ד"ה בכתנות כהונה), כיצד תיתכן מעילה ויציאה לחולין בבגדים, הרי קיימא לן שאין מועל אחר מועל בכלי שרת, ולא יצאו לחולין! ומתרצים תוס': "דאיירי דאותן כתנות לא נתחנכו עדיין לעבודה, דאז אין קדושת כלי שרת עליהם אלא קדושת בדק הבית כדאמר פ"ק דסנהדרין עבודתן מחנכתן". וכיו"ב בתוס' בחגיגה ו ע"ב ד"ה מאי נפק"מ, כתבו שמשה רבנו בשבעת ימי המילואים לא היה יכול לעבוד בבגדי הכהונה, "דאכתי לא נתחנכו הבגדים, דבעינן עלייהו הזאה", ומוכח מדבריהם שהבגדים עצמם טעונים חינוך, כסברת התוס' בקידושין (וכן בתוס' המקביל בע"ז לד ע"א ד"ה במה שימש משה, בתירוצם הראשון). לעומת זאת, הרמב"ן בקידושין תירץ: "ונראה דאין כתנות כהונה קדשי הגוף ככלי שרת, שאינן אלא מכשירי עבודה ואין משתמשין בגופן". ובריטב"א: "והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הם ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג... ומה שכתבנו אמת ועיקר". לפי דעה זו, נראה שבגדי כהונה אינם זקוקים כלל לחינוך כדי להיחשב ככלי שרת, ואינם אלא קדשי בדק הבית. וכך משמע מהתוס' ישנים בשבת כא ע"א, שכתבו שגם בגדי כהונה שהתקדשו ראויים לפדיון. ופשט לשון הגמרא "כתנות שלא בלו" משמעו כדעת הרמב"ן והריטב"א, כתנות שכבר שימשו לעבודה וטרם בלו, ואין משמעו שהן חדשות.
בברייתא בזבחים יג ע"א (שמקורה בתוספתא שם פ"א ה"ח ובספרא, ויקרא נדבה, פרשתא ד, ד) נאמר על קבלת הדם: "בני אהרן הכהנים - שתהא בכהן כשר ובכלי שרת. אמר רבי עקיבא: מנין לקבלה שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת? נאמר כאן 'בני אהרן', ונאמר להלן 'אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים' (במדבר ג, ג). מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת, אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת". וכיו"ב בברייתא ביומא כד ע"ב ומה ע"א (מהספרא ויקרא נדבה פרק ה, ח): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש - לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת". רוב הראשונים פירשו ש"כלי שרת" האמורים כאן וכאן היינו בגדי הכהונה, ביניהם גם הרמב"ן והריטב"א עצמם[51]; וכך משמע מהפסוק שהביא רבי עקיבא, שלא הוזכרו בו הכלים, ו"המשוחים אשר מלא ידם לכהן" רומז גם לבגדים שעמהם. אך יש שפירשו ש"כלי שרת" שהוזכר בקבלה הוא המזרק[52], ואילו בהצתת האליתא יש שפירשו שהוא שפופרת או מפוח[53].
נראה לענ"ד שהכל מודים שבגדי הכהונה ראויים להיקרא "כלי שרת", שהרי הם עשויים לשירות, וכן מצינו בלשון המשנה בזבחים פי"ד מ"י: "מה בין במת יחיד לבמת צבור?... וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת". אך השאלה העומדת לדיון היא האם קדושתם ככלי שרת, כגון לעניין פדיון. ומהגמ' בזבחים קיט ע"ב, שמביאה דרשות נפרדות על הבגדים והכלים: "בגדי שרת - לשרת בקדש. וכלי שרת - אשר ישרתו בם בקודש", משמע שהמיעוט לכלי השרת לא מספיק להוציא את הבגדים.
לענ"ד, יש מקצת ראיה נוספת לשיטת הריטב"א ממנחות כו ע"א: "שלא בכלי שרת - פסול, ורבי שמעון מכשיר... אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דר' שמעון? אמר קרא: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, בא לעובדה ביד - עובדה בימין כחטאת, בכלי - עובדה בשמאל כאשם. ורבי ינאי אמר: כיון שקמצו מכלי שרת, מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו, ואפילו במקידה של חרש". פירוש: ר' יהודה בריה דר' חייא סובר שר"ש מצריך יד או כלי שרת, ור' ינאי מחדש שר"ש מכשיר אפילו בלא יד או כלי שרת. משמע מזה שהמיינו אינו כלי שרת. אמנם, יש חידוש גם בכלי שרת שאינו ראוי לכך (אע"פ שבדיעבד מקדש להיפסל, עיין זבחים פח ע"א), אבל בכך לא הובלט כדבעי החידוש ביחס לדעה הקודמת. גם ה'קפיצה' מהמיינו למקידה של חרש, שאינה ראויה כלל להיות כלי שרת, נראית גדולה מדי, והיה עדיף לכאורה לומר כלשון ר' יוחנן בזבחים כ ע"ב: "אפילו בכלי חול ואפילו במקידה של חרש". מכאן, שגם המיינו הוא כעין כלי חול. ושמא ר' ינאי בא לחדש ב"המיינו" שאפילו צורת כלי קיבול אינו צריך, וזהו גם עניינה של המקידה (עיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"ב).
שיטת הרמב"ם בעניין זה טעונה בירור. הרמב"ם פוסק (הל' כלי המקדש פ"ח ה"ה) שבגדי כהן גדול שבלו נגנזים (בניגוד לבגדי הדיוט, המשמשים לפתילות), ומשמע שאין להם פדיון, ומכאן למד המשנה למלך שם שלדעתו יש להם קדושת הגוף, כתוס' ולא כריטב"א. אך יש שביארו את הדין לדעת הריטב"א באופן אחר, שאע"פ שיש להם פדיון, מאחר שהשתמשו בהם לבגדי כהונה אין זו דרך ארץ שישתמש בהם הדיוט, כדברי הגמ' בע"ז נב ע"ב: "כיון דאשתמש בהו לגבוה, לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא"[54]. ויש אומרים שזוהי גזירת הכתוב מיוחדת בבגדי כהן גדול, שנלמדת מ"והניחם שם", שנאמר בבגדי יוה"כ (מרכבת המשנה, שם).
עניין זה של חינוך בגדי הכהונה לא נאמר ברמב"ם במפורש בשום מקום. לשונו בהל' כלי המקדש פ"א הל' יב: "כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר 'וימשחם ויקדש אותם'. ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו, שנאמר 'אשר ישרתו בם בקודש', בשירות הם מתקדשין". האם במונח "כלי המקדש" כולל הרמב"ם גם את בגדי הכהונה? הדבר אינו ברור. בהלכות הבאות (יג-טו) הרמב"ם כותב ש"כלי השרת" נעשים ממתכת[55], וש"כלי הקדש" שנקבו או נסדקו מתיכים אותם, ולא צירף לכך את בגדי הכהונה שאינם מתכבסים, אלא כלל הלכה זאת עם דיני בגדי הכהונה (פ"ח ה"ה). משמע שה"כלים" האמורים בפרק א אינם כוללים את בגדי הכהונה, אע"פ שגם הם נקראו "כלים" (פ"ח הל' א: "ארבעה כלים", שם ב: "שמונה כלים", ועוד). גם הפסוק שהביא הרמב"ם: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם" (במדבר ז, א), בפשטות אינו עוסק בבגדי הכהונה, שאינם נקראים כלי המשכן או המזבח[56]. ומה שהרמב"ם הכליל את בגדי הכהונה ב"הלכות כלי המקדש" אינו ראיה, שכן שמן המלא הוא "הלכות כלי המקדש והעובדים בו", ואת דיני הבגדים כתב (בפרקים ח-י) אחרי דיני העובדים (פרקים ג-ז), ומשמע שדיני הבגדים הם המשך לדיני העובדים. אם כן, אין הבגד כלי שרת אלא בגד המכשיר את הכהן לעבודתו.
לגבי כלי המידה טרח הרמב"ם לציין במפורש שהם מכלי השרת (פ"א הי"ט), ואילו לגבי בגדי הכהונה לא כתב בשום מקום שהם מכלי השרת. ובכמה הלכות הבדיל ביניהם במפורש, כגון בהל' שקלים פ"ד ה"ב: "המנורה וכלי שרת מצותן שיבואו ממותר הנסכים... בגדי כהונה... הכל מתרומת הלשכה". ובהל' כלה"מ פ"ח ה"ז: "כל בגדי כהנים אינן באים אלא משל ציבור, ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסר אותו לציבור ומותר. וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרים". ובהל' מעה"ק פ"ח ה"ו: "נתז מן הצואר על הבגד... אינו טעון כיבוס, שנאמר 'ואשר יזה מדמה', לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזייה ויש בו כדי הזייה", ומשמע שהבגד אינו כלי שרת, וסתמו כפירושו, שאף בבגדי כהונה כך הדין, והגעת הדם אליהם אינה נחשבת כקבלה; אם כי ניתן להסביר זאת בדרכים נוספות. בהל' כלה"מ פ"ד הל' יב-יג פירט הרמב"ם את הלכות משיחת כהן גדול וריבוי בגדים, ובכך "נעשה כהן גדול לכל דבר", ולא ציין שבכך נתקדשו גם הבגדים, אע"פ שמסתמא יש בהם חדשים שהותאמו למידותיו של כה"ג זה. ובפיה"מ בזבחים פ"ב מ"א הביא הרמב"ם את הגמ' בזבחים כד ע"א: "וכלי שרת מקדשין", ופירש: "כמו שכלי שרת מקדשין את הדבר הנמצא בהם", כרש"י שם ולא כתוס', שהסבו זאת על בגדי הכהונה. לאור כל זאת, מסתבר לענ"ד שלשיטת הרמב"ם בגדי הכהונה אינם זקוקים לחינוך כלל.
♦
ב. בגדי הכהונה בעשיית הפרה
גם על פי השיטה שבגדי כהונה קדושים קדושת הגוף וטעונים חינוך ככלי שרת, יש מקום רב להבדיל בין בגדי הכהונה לעבודת המקדש לבין הבגדים לעשיית הפרה, שאיננה קרבן וקדושתה היא קדושת בדק הבית. הגמ' (יומא מב ע"א) משווה את דין הכהונה בה למראות נגעים, ומבארת לפי זה מדוע גם שחיטתה טעונה כהן, ואף בגדי כהונה (תוס' ישנים שם ד"ה שחיטת). מכאן מתבאר היסוד, שהחובה ללבוש בגדי כהונה אין פירושה שהתורה השוותה את הפרה לקרבן בעניין זה, אלא זה הוא חידוש מיוחד בפני עצמו, שעבודתה תהא בבגדי כהונה, כפי שביארו כמה אחרונים[57]. חידוש זה מתבטא גם בזהות בגדי הכהונה, שממה נפשך יש בה חידוש גדול: אם היא נעשית בבגדי לבן - הרי להדיוט בגדים אלו אינם כשרים כלל במקדש; ואם היא נעשית בבגדי הדיוט - הרי לכהן גדול אין הם כשרים במקדש, וגם הוא עושה אותה כהדיוט. ממילא, יש מקום רב לומר שגם לדעת תוס', שבבגדי כהונה יש קדושת הגוף, לעניין עשיית הפרה די בבגדים שיש בהם קדושת דמים (מראה אליהו פרה עמ' קג; ועיין גם משנת טהרות, פרה, עמ' נד-נה).לשון התוספתא (פ"ד ה"ו): "מצותה בארבעה בגדי לבן של כהן הדיוט. עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה", וכן ברמב"ם (פ"ד ה"ג): "פרה... שנעשית שלא בכהן או במחוסר בגדים או שעשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה". יש שתמהו מה ההוה-אמינא להכשיר כלי חול, ועכ"פ אין מקום להזכירם, אחרי שאפילו בגדי זהב נשללו (חס"ד; ובחזון יחזקאל מנחות פ"א עמ' ה פירש שהכוונה לבגדי חול בנוסף על בגדי הקדש). ויש שלמדו מקושיה זו שבא הרמב"ם לאפוקי מבגדים שנקנו מתרומת הלשכה אך לא נתחנכו לעבודה[58]. לענ"ד, על דרך הפשט כוונת התוספתא לפרש את המשנה ולהוציא מהבנה אפשרית במושג "כלי לבן" שהוזכר בה, שהוא כלי חול, כמובנו של מושג זה במקומות אחרים במשנה, כפי שהתבאר לעיל, חלק א. ומובן הדברים, שמכיוון שהפרה אינה קרבן היה מקום להבין שהגז"ש "חוקה" מלמדת על בגדי לבן, אבל לא שיהיו קדש (זהב מרדכי ח"ד עמ' קפד). על כל פנים, לאור מה שהתבאר לעיל שלדעת הרמב"ם בגדי כהונה אינם טעונים קידוש כלל, ברור שאין כוונתו כאן לעניין זה. ואפילו את"ל שהרמב"ם סובר שבגדי הכהונה במקדש טעונים חינוך, הרי הוא לא כתב זאת בשום מקום במפורש ואם כן לא יכול היה לסמוך על הלומד שיבין זאת מדעתו, והיה לו לכתוב: "ובבגדים שלא נתחנכו" וכדומה.
♦
ג. בגדי כהונה בעבודה הנעשית מחוץ למקדש
לענ"ד, הדבר ברור שבעבודה שציוותה התורה לעשותה מחוץ למקדש כלי השרת ובגדי הכהונה מקדשים ומתקדשים בעבודה זו הנעשית בחוץ. עניין זה מבואר בחידושי הגר"ח (זבחים יז ע"ב, וראה גם יומא עג ע"א, וביתר ביאור ברשימות שיעורים מאת הגרי"ד ביבמות ד ע"ב), שכתב שבגדי הכהונה מקדשים את הכהן לעבודה ככלי שרת המקדש את הקרבן, כלשון תוס' בזבחים כד ע"א ד"ה הואיל: "וכלי שרת, פירוש: בגדי כהונה, מקדשין האדם לעבוד עבודה". ולפי זה ביאר שכשם שכלי שרת אינם מקדשים אלא במקדש, כך גם בגדי הכהונה אינם מקדשים את הכהן אלא במקדש (ולפ"ז ביאר את שיטת הראב"ד בהל' כלאים פ"י הל"ב ששעטנז בבגדי כהונה הותר אף שלא בשעת העבודה, אבל במקדש בלבד). לאור הגדרה זו, אם נקבל שעשיית הפרה טעונה בגדי כהונה שנתקדשו, ואין בכוחה של עבודת הפרה לקדשם, הרי יצא ממילא שגם אין בכוחם לקדש את הכהן לעבודתו, אפילו אם הבגדים עצמם כבר נתקדשו בעבר. ואם כן תישאל השאלה: כיצד יוכשר הכהן לעשיית הפרה?![59] על כרחנו, נצטרך לומר אחת מן השתיים: או שבעשיית הפרה אין צורך בקדושת הכהונה; או שמאחר שמצוותה בכך להיעשות בחוץ יש בכח הבגדים לקדש את הכהן. וכך נאמר להדיא בחידושי הגר"ח שם: "אך צ"ע, דהרי שואלין [באורים ותומים] אף בחוץ, ובחוץ אין להבגדים דין בגדי כהונה, והיכא שייך שם דין לבישת הבגדים... וצריך לומר... כיון דשאלת או"ת בחוץ וצריך ללבישת בגדים, דין זה נותן ללבישת הבגדים דין לבישת בגדי כהונה אף בחוץ. וכמו לענין פרה אדומה, כיון דעבודתה בחוץ וצריך לעבודתה בגדי כהונה, דין זה משוה ללבישת הבגדים דין לבישת בגדי כהונה". ומה שנאמר לגבי קדושת הכהן, יפה כחו גם לעניין קידוש הבגדים עצמם.ראיה ליסוד זה מלשון הראב"ד בפירושו לספרא צו פרשתא א, יב: "וכולם אין מקדשין אלא בקדש - פירוש, כשהם מבפנים במקום הכשרן". נראה שהראב"ד בא לתת טעם לדין זה, שראוי שהכלים יקדשו את הקרבן רק במקום המתאים להקרבתו, ואין זו גזירת הכתוב מ"לשרת בקודש", כדברי הקרית ספר הנ"ל. אם כן מסתבר שכלי שעבודתו בחוץ הרי זה "מקום הכשרן" ושם הוא מקדש ומתקדש[60]. ואכן, מצאנו מספר דוגמאות לכך:
דוגמה אחת ל"עבודתו מחנכתו" מחוץ למקדש היא חינוכו של משוח מלחמה. במנחת חינוך (מצווה קז) כתב שמשוח מלחמה מתקדש רק במשיחה, ולא בריבוי בגדים, כי אינו משמש בשמונה בגדים אלא בארבעה (יומא עג ע"א), וגם עבודתו היא ככהן הדיוט. והוסיף: "ולומר דבעבודה שעושה מלחמה נתחנך, כמ"ש 'ונגש הכהן ודיבר' כו', זה אין סברא כלל". לאור זאת, כתב שבימי בית שני, שלא היה שמן המשחה, לא היה משוח מלחמה, ומה שמסופר בספר יוסיפון (פכ"א ועוד, על פי חשמונאים א פ"ג) על יהודה המכבי שנהג כמשוח מלחמה היה רק מינוי של כבוד (אך עיין עלי תמר סוטה פ"ח ה"א). מלשונו ניכר שהטעם שעשיית המלחמה אינה מחנכתו אינו משום שהיא מחוץ לעזרה אלא טעם ייחודי לטיב "עבודה" זו. כיו"ב כתב בשו"ת זכר יצחק (ח"א סי' פ), וביאר הטעם היטב: "וזה אין לומר במשוח מלחמה דעבודתו מחנכתו דהיינו קריאת שמע ישראל וכו' במלחמה, דזה אינו, דעד כאן אין עבודה מחנכת אלא דבר שאסור לזר וניכר שהיא משום כהונתו (עיין יומא יב ע"א), אבל קריאת שמע ישראל היא רק מצוה במשוח, אבל האמירה בעצמה אין איסור בזה, ועל כן אין מקום לומר שתחנך".
בדבר אברהם (ח"ב סי' כב, ב) הביא את דבריהם, וכתב שמאחר שמשוח מלחמה אמנם אינו עובד בשמונה בגדים אלא נשאל בהם (יומא עג ע"א) הרי יכול הוא להתקדש בריבוי בגדים זה. ולשונו: "וידעתי שיש לחלק בדחוקים דדוקא בריבוי בגדים שלעבודה מתקדש וכדומה, אבל אין דעתי נוחה מזה. ועוד אני מהרהר דאפשר לומר דגם מה שנשאל הוי כעין עבודה להתחנך בזה גופא וכן לענין שתקרא לבישת הבגדים לעבודה וצ"ע". והרי השאילה באורים ותומים ע"י משוח מלחמה היא מחוץ למקדש (ירושלמי יומא פ"א ה"א, מגילה פ"א ה"י והוריות פ"ג ה"ב; ועיין שערי היכל, יומא, מערכה קפט, על שיטת הרמב"ם שהשואל עומד מול הארון). הרי לנו שהדבר אברהם נוקט בפשטות שאפשר להתקדש בריבוי בגדים או בעבודה גם מחוץ למקדש. ומהמנ"ח והזכר יצחק מתבאר שאינם חולקים על יסוד זה, אע"פ שלא דנו באפשרות שיתחנך בריבוי בגדים בשאלתו באו"ת.
עוד מצינו במקדש דוד (סי' כד סק"ז), שכתב שטבילת הכה"ג ביוה"כ צריכה להיות בהיותו כה"ג דווקא, ואם הכה"ג הקבוע נטמא לפני הטבילה וכעת בא כהן ומחליף אותו, טבילה זו היא בכלל "עבודתו מחנכתו"; ומשמע מדבריו שכך הדין בכל חמש הטבילות. נמצא שגם הטבילה הראשונה, שהיא בחול (יומא לא ע"א ועיין שערי היכל שם, מערכה סד, שלכמה ראשונים היא מדאורייתא), מקדשתו ככה"ג, אע"פ שאינה בעזרה. ועיין גם ידיו של משה (לר' משה פרישקו, מרבני קושטא, הל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ג) שכתב שלשיטת הירושלמי (יומא פ"ז ה"א) קריאת התורה של הכה"ג ביוה"כ מעכבת, ועליה להיות מפי כה"ג דווקא. לפיכך, אם הכה"ג נפסל לפני קריאת התורה, וצריך אחר להחליפו, יש לומר בקריאה "עבודתו מחנכתו". הרי שלדעתו גם הקריאה בעזרת נשים מחנכת[61].
לענ"ד, יש לתמוך יסוד זה מהפסוקים בדברי הימים (א, כח-כט), שם מתואר כיצד דוד המלך הקהיל את כל ישראל בירושלים, ונאמר (כט, כב): "וימליכו שנית לשלמה בן דויד וימשחו לה' לנגיד ולצדוק לכהן", כלומר, לכהן גדול (בתרגום: "לכהנא רבא", ועיין סנהדרין כא ע"א). והנה, באותה שעה הייתה הבמה הגדולה בגבעון (דה"ב א,ג), ויש ללמוד מכך שאפילו משיחה בשמן המשחה יכולה להעשות מחוץ למקדש, וממילא משמע שהוא הדין לכלי שרת ולעבודת חינוכם[62].
אלא שראיה זו תלויה בבירור מעמדה של ירושלים באותה עת, האם גם לה היה דין של במה גדולה. הדעה הפשוטה היא ש"במה גדולה" היא רק במקום בו נמצא אהל מועד, אלא שהארון חסר בו[63]. אולם, יש שנראה מדבריהם שכל מזבח ציבורי שכל ישראל מתקהלים סביבו הרי הוא "במה גדולה"[64], וראה בהרחבה בשערי היכל לזבחים, מערכה שו.
בירושלמי (ביצה פ"ב ה"ד וחגיגה פ"ב ה"ג) נאמר: "אמר ר' יוסי בי רבי בון: רבי שמעון בן לקיש הוה עבר קומי סדרא, ושמע קלהון קריי הדין פסוקא: 'ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא' [פרים אלף, אילים אלף, כבשים אלף ונסכיהם, וזבחים לרוב לכל ישראל] (דה"א כט, כא). אמר: מאן דמפסיק ליה - כבית שמאי; מאן דקרא כוליה - כבית הלל. ניחא עולות למחרת היום ההוא, שלמים למחרת היום? ואין שלמים באין כב"ש?! א"ר יוסי בי רבי בון: דוד מת בעצרת, והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר". פירוש (ע"פ קרבן העדה, ובפני משה ביאור שונה בפרטים מסוימים, שאינם משנים לענייננו): בית שמאי ובית הלל נחלקו האם מקריבים עולות ביו"ט, והירושלמי מפרש שהמעשה בדברי הימים היה ביומו האחרון של דוד, בעצרת. ואמר ר"ל שמי שמפסיק בין הזבחים לעולות, שרק העולות היו למחרת היום ההוא, הרי זה כדעת ב"ש, המחלקים בין עולות לשלמים. ומי שקורא את הפסוק כולו, שגם הזבחים היו למחרת, הרי זה כב"ה, שלדעתם אין לחלק בין העולות לשלמים, והטעם שהקריבו למחרת הוא שהיו אוננים בו ביום.
בתוס' (חגיגה יז ע"א ד"ה אף) הביאו את הירושלמי ופירשו אותו על קרבנות החג, עולות ראיה ושלמי חגיגה (תוס' לומדים משם על תשלומין בעצרת). וכן הוכיח המשנה למלך (הל' אבל פ"ג ה"י): "מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות, אלא לכו"ע אינן קרבין ביום טוב, ולא היינו צריכין לטעמא שהיו אוננין אלא עולת ראיה היא"[65]. דבריו מתבססים על הגמ' בביצה יט ע"א, האומרת שעולות נדרים ונדבות לכו"ע אינם קרבים ביו"ט, וכפי שביארו התוס' בחגיגה ז ע"ב ד"ה עולות. אך יש סוברים שלמאן דאמר נדרים ונדבות קרבים ביו"ט המובן הוא שגם עולות קרבות בו, עכ"פ מדאורייתא[66]. בסוגיית הירושלמי בביצה וחגיגה שאנו עסוקים בה יש צדדים לכאן ולכאן, וז"ל: "אמרו להן בית שמאי: והרי נדרים ונדבות יוכיחו, שהן מותרין להדיוט ואסורין לגבוה. אמרו להן בית הלל: לא, אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע... אמרו להן ב"ש: והלא כבר נאמר 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם'. אמרו להן ב"ה: משם ראייה, לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבוה". מהרישא מוכח שב"ה מודים שנו"נ אינם קרבים ביו"ט, אולם מדרשתם בסיפא "נעשה הוא לגבוה" משמע שאפילו עולות נו"נ קרבות, וכך נקט באמרי בינה (דיני יו"ט סי' ה) בשיטת הירושלמי.
עניין זה נדון בהרחבה בספר תולדות נח (לר' נח רבינוביץ, וילנא תרמ"ב, ח"ב דף עג-עד). לדעתו, ירושלים באותה שעה נחשבה כבמה קטנה, שאין בה עולת ראיה כלל, וגם בנוב וגבעון לא נהגה חובת עלייה לרגל[67]. עוד הקשה, כיצד הספיקו שלושת אלפים קרבנות לעולת ראיה לכל ישראל?[68] ממילא, צריך לומר שכל הדיון הוא על עולות נדבה, ושיטת הירושלמי היא שלמ"ד נדרים ונדבות קרבים ביו"ט הוא הדין בעולה[69].
כשיטה זו מצאנו לרמב"ן (שמות כד, יא), שכתב: "כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה... מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים רבה פרשה א,ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש 'ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה'". הרי שהרמב"ן מפרש שמדובר על קרבנות נדבה ולא על על קרבנות הרגל. הדבר מתאים למשתמע מדבריו (דברים יב, ח ושם טז, יא) שבזמן היתר במות לא נהגה עליה לרגל כלל (כמובן, יתכן שפירש כך לפשט המקראות ולא בדעת הירושלמי).
כל זאת, לפי מה שמובן מפסוקי דברי הימים שצדוק נמשח לכה"ג בירושלים. אולם בסדר עולם רבה פי"ד נאמר: "בברוח דוד מפני אבשלום בנו היה אביתר עומד, עד שעלה במעלה הזיתים, ושאל באורים ותומים, ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה, ונכנס צדוק תחתיו והחזירו את הארון למקומו", וכיו"ב בסוטה מח ע"ב: "שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר (שמואל-ב טו, כד): 'ויעל אביתר'". מכאן אפשר להבין שצדוק התמנה לכה"ג כבר בימי מרד אבשלום, ומה שנאמר "ולצדוק לכהן" הוא סיכומו של תהליך ולא דבר שאירע באותה עת (עיין דעת מקרא), או שתחילה התחנך בריבוי בגדים ומאוחר יותר בשמן המשחה. מכל מקום, החינוך במעלה הזיתים מוכיח גם הוא שכהן גדול עשוי להתחנך מחוץ למקדש, והשאלה באו"ת מחנכתו, כסברת הדבר אברהם הנ"ל.
עלה בידינו, מהמקרא וחז"ל וראשונים ואחרונים, שניתן לקדש כהן ובגדיו גם מחוץ למקדש, בעבודה שזה עניינה. ויש שכתבו כך בהקשר זה של עשיית הפרה, שהיא מחנכת את הבגדים[70].
בגדי הלבן לא התחנכו לפני עשיית הפרה
על פי פשטות המשנה ושיטת רוב הראשונים שהתבארה בחלק א, שבגדי הלבן שבהם הפרה נשרפת הם כבגדי הלבן של יוה"כ, מוכח שלא ניתן לומר שהבגדים לעשיית הפרה טעונים חינוך מקדים במקדש, שהרי האבנט הלבן של יוה"כ נגנז (יומא יב ע"ב לדעת תנא קמא דר' דוסא, ורמב"ם הל' כלה"מ פ"ח ה"ה), ולשאר העבודות אין הוא ראוי כלל. אם כן, על כרחנו לשיטה זו האבנט בעשיית הפרה הוא בגד חדש, שטרם נתחנך לעבודה[71]. וגם לשיטת רבי דוסא, שבגדי הלבן של יוה"כ כשרים לכהן הדיוט, יש לשאול: כיצד עשה אלעזר הכהן את הפרה הראשונה בב' בניסן, למחרת חנוכת המשכן (סדר עולם רבה פ"ז)? הרי טרם נעשתה עבודת יוה"כ, ומניין היה בידו אבנט שהתחנך?[72]אמנם, היה מקום לפתור את הבעיה על פי דברי האור שמח (הל' כלי המקדש פ"א הי"ב) שלבישת בגדי הכהונה מקדשת אותם ואת הכהן אפילו ללא עבודה. אם כך, ניתן לכאורה ללבוש את האבנט הלבן בעזרה בלא עבודה ולצאת עמו לשריפת הפרה. אולם, פתרון זה אינו מיישב את העניין, מכמה טעמים:
ראשית, לא מצינו במשנה וברמב"ם שהכהן צריך ללבוש את הבגדים בעזרה[73]. יתירה מזו, מהדין שמטמאים את הכהן בהר המשחה ומטבילים אותו, נראה שהכהן לא לבש את בגדי הלבן עד אחרי הטבילה, שהרי אם מטמאים אותו בעוד בגדיו עליו גם הבגדים ייטמאו ויהיה צורך להטבילם, ואז יצטרך הכהן להמתין עד שיתייבשו (עיין שערי היכל ליומא מערכה סה). אם כן, נראה שהכהן לובש את בגדי הלבן רק אחרי טבילתו בהר המשחה. אמנם, אפשר שהוא ילבש את אבנט הלבן בעזרה ויסיר אותו לפני שיטמאוהו, ואז יפשוט את כל בגדיו ויטבול ויחזור וילבש את האבנט, אך כל זה לא נאמר בשום מקום.
שנית, סברת האו"ש שלבישה בלא עבודה מחנכת משום שיש מצווה בעצם הלבישה, שנויה במחלוקת, ויש שאמרו זאת על בגדי הזהב של כה"ג ולא על כהן הדיוט (עיין שערי היכל, יומא, מערכה קעא והערה 15), אולם בבגדי הלבן, שלא נאמר בהם "לכבוד ולתפארת", נראה שגם האו"ש יודה שאין מצווה בלבישתם (עיין לב שמח מ"ע לג, שהמצווה בלבישה היא מחמת "לכבוד ולתפארת"; והמשך חכמה עצמו בבמדבר יט, ח כתב שבגדים שחוקים כשרים לעשיית הפרה). ועוד, שהלבישה היא מצווה מפני שבכך הכהן מוכן לעבודה, אבל בגדים שכעת אין הוא יכול לעבוד בהם מסתבר שאין סרך מצווה בלבישתם. אם כן, בהיותו בעזרה אין כל מצווה בלבישת בגדי לבן, שאין זה מקום עבודתם.
שלישית, שיטת האו"ש מעוררת קושי רב, שכן מדברי אביי ביומא יב ע"א "לובש שמונה ומהפך בצינורא" מוכח שעצם לבישת הבגדים אינה מקדשת בלא עבודה, כפי שביאר הגבורת ארי שם. ודברי רב פפא בהמשך "עבודתו מחנכתו" אינם חולקים על כך, אלא רק מחדשים שאע"פ שבהופעה החיצונית אין הוא לבוש ככה"ג עשיית העבודה שעושה הכה"ג היא היכר מספיק לחנכו. אם כן, מנלן לומר שלר"פ לבישת הבגדים כשלעצמה חשובה לקדש, ודעתו בזה שונה משל אביי? אמנם, בספר שאילת הכהנים תורה ביומא שם הוכיח לאידך גיסא, שלבישה מקדשת לבדה, מדברי רב אדא בר אהבה "באבנט", אבל בפשטות כוונת רב אדא היא לעשיית העבודה עם האבנט, כפי שהסביר בגבורת ארי שם, וראה שערי היכל שם מערכה יא. וגם לפי הבנת השאלת הכהנים תורה, אין להוכיח מכאן על לבישה סתמית של בגדים, אלא רק על לבישה לצורך עבודה לאלתר. וכיו"ב כתב במקדש דוד (קדשים סי' ב סק"א) "דלא בעינן עבודה ממש לחנך הכלים, רק שימוש לצורך", ומכאן הסיק שהלובש בגדים לצורך עבודה לבישתו חשובה כשימוש לצורך העבודה. ברור שלדעתו מדובר בלבישה לצורך עבודה שלאלתר, ולא בלבישה בעזרה לצורך עבודה בהר המשחה, ובפרט שיצטרך לפושטם בטבילה, כנ"ל[74].
עלה בידינו שאין לפתור את בעיית חינוך בגדי הכהן העושה את הפרה באמצעות לבישתם בעזרה, וממילא מוכרחים אנו לומר שהבעיה אינה מתחילה כלל, משום שהבגדים אינם טעונים חינוך או משום שעשיית הפרה מחנכתם[75].
♦
סיכום חלק ב
בגדי הכהונה התקדשו בימי המילואים בהזאה עליהם, ומכאן ראיה לכאורה שדינם ככל כלי השרת שטעונים קידוש, במשיחה או בעבודה. אך מהפסוקים ודברי חז"ל נראה שאופן ההזאה על הבגדים היה שונה משל כלי השרת, כחלק מקידוש הכהנים ולא כעניין בפני עצמו. הראשונים חלוקים בשאלה האם בגדי כהונה התקדשו ככלי שרת (תוס' בקידושין), והם אף מקדשים את הכהן לעבודתו (תוס' בזבחים), או שקדושתם כבדק הבית (רמב"ן וריטב"א). מצינו שהבגדים נקראו "בגדי שרת" ולדעת רוב הראשונים אף התכנו "כלי שרת", ומכל מקום מפשט הגמרות בקידושין וזבחים ומנחות משמע שאין קדושתם ככלי שרת ממש. גם ברמב"ם לא מצאנו הגדרה כללית שדינם כלי שרת, ולא הזכיר את חינוכם בשום מקום. באופן מיוחד יש מקום להתלבט האם בגדי הכהונה בעשיית הפרה טעונים חינוך.בדרך כלל, חינוך כלי השרת אינו אלא בעבודתם במקדש. כמה מחברים בדורנו, אשר הניחו שבגדי הכהונה בעשיית הפרה טעונים חינוך, הסיקו שגם אופן חינוכם אינו אלא בעזרה, וממילא לא ניתן לעשות את הפרה בלי בגדי כהונה שכבר שימשו בפועל במקדש.
לענ"ד, מסקנה זו אינה נכונה כלל. גם אם בגדי הכהונה טעונים חינוך, ואף בעשיית הפרה, יש ראיות חזקות לכך שעבודת כהונה הנעשית מחוץ למקדש יוצרת חינוך, ואפילו משיחת כהן גדול עשויה להיות מחוץ למקדש. מלבד זאת, ההכרעה שהבגדים בעשיית הפרה הם בגדי הלבן כשל יוה"כ מחייבת את המסקנה שבגדים אלו אינם טעונים חינוך מוקדם במקדש, שכן אין דרך לחנך במקדש את האבנט של פשתן. דברי התוספתא והרמב"ם, הפוסלים בגדי חול לעשיית הפרה, מכוונים לבגדים שלא התקדשו קדושת דמים, או שאין כוונה לחנכם כעת בעבודה, אך הם לא באו לשלול בגדי כהונה שהוקדשו והכהן רוצה לחנכם כעת בעבודת הפרה.
למעשה, כאשר עושים את הפרה בבגדים חדשים שטרם נעשתה בהם עבודה בפנים יש להתכוון שעבודה זו תחנכם כבגדי כהונה, לחוש לדעה שגם בגדים אלו טעונים חינוך. אולם אין כל מניעה לעשות את הפרה בטרם נעשתה בהם עבודה במקדש.
♦ ♦ ♦