הרב צבי אריה סטפנסקי

בעניין שיעורי התורה

פתיחה

אבואה נא לדבר בעניין שיעורי התורה, וכבר האריכו בזה החכמים הרבה, אך בהיות ואחד מן החכמים דיבר בזה דברים ולא נודעו בבי מדרשא, ודבריו בזה שמים מחשך לאור ומעקשים למישור, אציע בזה הסוגיא ודרך אותו חכם, ואציע הדברים לפי דרכי בשנויים מועטים מדבריו, ועוד אוסיף עליהם דברים בעזרת ה'.
ואסדר הדברים כך: א. הסתירה בעניין השיעורין. ב. שני המהלכים בזה. ג. הקושיות על שני המהלכים. ד. בירור צמצום המידות. ה. הצעת הסוגיא בעירובין. ו. הקושיות העצומות בסוגיא. ז. ביאור הג"ר עמנואל חי ריקי. ח. ישוב הסתירה עפ"ז. ט. דברי הקליר. י. דברי ר"ת המובאים באורח"ח. יא. מח' ר"ת ור"י בענין מידות היבש. יב. תוספת דברים בענין מידת הבת. יג. שיעור הירושלמי והסבר התוס' בזה. יד. הסבר אחר בדברי הירושלמי. טו. כמה אסמכתאות ליסוד זה. טז. ענין ועודות דרבי. יז. העולה לדינא מכל הנ"ל. נספח: בעניין מידת המיל בחז"ל והמסתעף מזה לשיעור האמה.
♦

א. הסתירה בעניין השיעורין

גרסינן בפסחים (ק"ט.): "א"ר חסדא רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, כדתניא ורחץ במים את כל בשרו וכו' את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן, אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים שיעור מי מקוה ארבעים סאה". ע"כ.
והיינו דמהא דארבעים סאה הם אמה על אמה ברום ג' אמות, יוצא לפי החשבון דרביעית הלוג היא אצבעיים על אצבעיים וכו', וכמבואר החשבון בראשונים.
והנה בעירובין פ"ג. מבואר דסאה היא קמ"ד ביצים, וזה ידענו שהסאה היא כ"ד לוגין וצ"ו רביעיות הלוג (וע"ז נוסד חשבון הגמ' בפסחים הנ"ל), ועפ"ז עולה הרביעית לביצה ומחצה.
אמנם כאשר נבוא ונשוה את שני השעורים, את שיעור הרביעית ע"פ האצבעות, ואת שיעור ביצה ומחצה, נמצא שאינן שוים כלל, ושיעור האגודלים גדול הרבה. ונתעורר בסתירה זו בדור אחרון הצל"ח (פסחים שם). אמנם, כבר קודם לכן, עורר בעל המשנת חסידים הג"ר עמנואל חי ריקי, על מקוה שנעשה בעירו, ע"פ שיעור הביצים, שהוא פסול מפני שחסר הוא משיעור האצבעות (וכתב ספר על ענין זה בשם 'מי נדה'). ובדור קדמון יותר נשאלה סתירה זו קמיה דמרן הב"י (אבקת רוכל סי' נג) והמבי"ט (שו"ת המבי"ט א, קמג) וקמיה דמהר"י בירב, ושלשתן לא השיבו על סתירה זו, אלא שכתבו דכל עוד הסתירה קיימת יש לילך (עכ"פ לענין מקוה) ע"פ שיעור האצבעות, שהוא העיקר ויתד תקועה (לשון הב"י בתשו' הנ"ל).
וכבר הרשב"ץ בתשו' (ג, לג) כתב וז"ל: "והדבר נראה לעין כי כשתשער המקוה באמות שלנו היום, ותכוין אותו למדת הביצים במקומות אלו, תמצא שהביצים הם קטנות מהשיעור הרבה" עכ"ל.
♦

ב. שני המהלכים בזה

ובישוב זאת הסתירה נאמרו שתי דרכים. הדרך האחת היא דרך הצל"ח ודעימיה, והיא שנשתנו הטבעים, והיינו או שנתקטנו הביצים מזמן הגמ', או שנתגדלו האגודלין, ונקט הצל"ח דמסתמא נתקטנו הביצים, שהרי הדורות הולכים ומתמעטים. והדרך השניה היא שאין לנו אלא שיעור ביצה ומחצה, ולגבי האגודל צריך לומר שאין מודדים אותו במקום הרחב שבו אלא במקום צר יותר, או שמודדים אותו בעביו ולא ברחבו, ועכ"פ יש למדדו באופן שיתאים לשיעור הביצה (כן נקט המנחת ברוך בסי' ע"ה ועוד אחרונים, עי' מידות ושיעו"ת להרב ח. פ. ביניש פ"ה).
♦

ג. בירור צמצום המידות

וכשנבוא לדין נמצא ששתי הדרכים קשות.
הדרך הראשונה, לומר שנשתנו הטבעים ונתקטנו הביצים, חידוש היא.
ועוד הנה מבואר בעירובין פ"ג. (ע"פ דברי התוס' שם) שרבי בדק ומצא שהביצים בזמנו נתקטנו בא' מעשרים בביצה מזמנו של משה, והיינו שינוי של משהו.
והנה הגאונים כתבו[2] דמדדו ביצה בינונית והיו המים שהיו שוים לנפחה שוקלים כששה עשר ושני שליש מדינרי זהב של בבל, ורב נטרונאי כתב כן בשם חכמים הראשונים, ודבריהם הועתקו בהרבה ראשונים, וגם הרמב"ם (פ"ו מהלכות ביכורים הט"ו) נתן את שיעור הביצה בדרהמים, ושיעורים אלו עולים לביצה כ-50 סמ"ק, שהיא כביצה בינונית שבזמנינו.
[והחזו"א כתב שהדרהמים שבזמן הרמב"ם כפולים היו מדרהמים שבזמנינו, אך כבר נמצאו דרהמים של זמן הרמב"ם, ואינם גדולים משל זמנינו, רק קטנים מהם, שמא תאמר במקרה נמצאו קטנים אבל סתם דרהמים שבזמנו היו כפולים מהם, דינרי בבל יוכיחו, שגם הם נמצאו, ותואמים הם לשיעור דרהמי הרמב"ם, ושניהם יחד תואמים לביצה בינונית שלנו, והמקרה לא יתמיד. עי' ע"ז במידות ושיעו"ת להנ"ל פי"ג, ובספר מידות ומשקלות של תורה להרב גרשון וייס שהאריך בזה].
ונמצא אם כן שמימות משה (ב"א ת"מ) ועד ימות רבי (ג"א תתק"ס), שהם יותר מאלף וחמש מאות שנה, לא נשתנו הביצים אלא משהו, ומימות הגאונים (סביבות ד"א ת"ר) ועד היום, שעברו מאז יותר מאלף שנה, לא נשתנתה הביצה כלל. ותמוה לומר שמזמן רבי ועד זמן הגאונים (קודם רב נטרונאי, שמלך סביבות ד"א ת"ר, דהא הוא מייתי לה בשם חכמים הראשונים), שלא עברו אפילו שש מאות וחמישים שנה, אז נשתנו הביצים כ"כ.
יתר על כן, נמצאו ביצים מזמן חז"ל בפומפי שבאטליא (שנשתמרו ע"י שהר געש כיסה שם את העיר) וגודלן כגודל ביצה שבזמנינו, וגם בפירמידות הפרעונים נשתמרו ביצים מזמן יציאת מצרים וגודלן כגודל ביצה של זמנינו.
כמו כן, מבואר בגמ' (יומא פ.) שבית הבליעה מחזיק כביצה, מה שהוא תמוה הרבה אם ביצה שלהם היתה כפולה משלנו. גם מבואר בגמ' (עירובין פ"ג:) שהאוכל מ"ג ביצים וחומש ליום, הוא בריא ומבורך שאוכל כדרכו, וזה תמוה אם נאמר שביצים שלהם היו ביצים כפולות משלנו.
ומכל האמור נשמע שביצה של חז"ל היתה כביצה שלנו.
והדרך השניה אף היא מחודשת, שהרי רואים אנו בדברי הפוסקים שהקשו את הסתירה, שהיה פשוט להם למדוד את האגודל באופן שעי"ז יצא שיעור גדול לרביעית, ולשיטה זו צריך למדוד האגודל שלא באופן הפשוט.
אמנם, אין כאן קושיא גמורה, גם עדיין היה אפש"ל שהאגודלין גדלו מזמן חז"ל. אכן, יש להוכיח שאין האמה קטנה כ"כ כפי שעולה ע"פ שיעור הקטן, מהשואת מידות המקדש שנמסרו לנו ע"י חז"ל במסכת מידות, למה שניתן לראות כיום בהר בית ה', שלפי השיעור הקטן (המדויק שהרביעית בת כ-75 סמ"ק) עולה האמה כ-45 ס"מ, ומדות בית ה', כפי שניתן לזהותן כיום, היו גדולות יותר, וא"א להעמידם ע"פ שיעור האמה הקטן הזהא).
♦[3]

ד. הקושיות על שני המהלכים

והנה יש לבאר בכמה היא הסתירה, כלומר כמה הוא שיעור הביצה, וכמה שיעור האגודל, ועפ"ז לדעת כמה היא הסתירה.
והנה, שיעור ביצה בינונית בזמנינו היא כ-50 סמ"ק בערך, וכן יוצא שיעורה ממדידת הגאונים וממדידת הרמב"ם, ועפ"ז שיעור רביעית, שהוא ביצה ומחצה, יוצא כ-75 סמ"ק.
ושיעור האגודל, הנה החזו"א (בקונטרס השיעורים שלו) שיערו ב-2.4 סמ"ק, אמנם לא כל המודדים שמדדוהו הגיעו לשיעור גדול כ"כ, והאגר"מ (או"ח א קלו) שיערו בכ-2.25 ס"מ, ויש ששיערוהו בכ-2.2 (עי' מידות ושיעו"ת ה י"א).
והנה תנו עיניכם בבירה, לכו ונעלה אל הר ה', ששנינו שהיה ת"ק על ת"ק אמה, והנה בזמנינו אנו רואים שהוא גדול בהרבה, והוא כ-500 מטר על כ-300 מטר. והביאור בזה הוא כמש"כ יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים שהורדוס הכפיל את שטחו, ויש לנו לבדוק כמה היו שטחו הקדמון של הר הבית, וכבר האריכו בזה. וההצעה הנראית ברורה ומחוורת בזה היא שהאמה בה השתמשו בוני המקדש היתה אמה בת 52.5 ס"מ, שהיא היתה האמה המלכותית שנהגה במצרים העתיקה ממנה עלו בוני בית ראשון, וכן בפרס ממנה עלו בוני בית שני, ושיעור אמה זה עולה גם מהפרש הגובה בין קה"ק לעזרת ישראל ומהפרש המרחק ביניהם ומעוד מידות שבמקדש[4],ד).
והנה לפי אמה זו עולה הגודל, כ-2.1875 ס"מ, והוא קטן במשהו מן האגודל של 2.25, שהוא שיעור האגודל שעלה להגרמ"פ במדידתו (באחד משלשים וששה).[5]
והנה לפי שיעור אגודל זה עולה הרביעית כ-113 סמ"ק, ושיעור זה הוא כשליש מלבר יתר על ביצה ומחצה שהיא כ-75 סמ"ק. וצריך ישוב איך יתאימו שני השיעורים יחד.
♦

ה. הצעת הסוגיא בעירובין

ויש להקדים לזה הקדמה:
הנה בעירובין י"ד: הקשו בענין ים שעשה שלמה, שבמלכים כתוב בו אלפיים בת יכיל, ובדברי הימים כתיב מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל, ותי' ההוא לגודשא, ואמר אביי ש"מ האי גודשא תילתא הוי, ותנן נמי שידה תיבה ומגדל, כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית וכו' שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורין.
ונשנתה סוגיא זו בירושלמי בהאי פירקא ה"ה, ושם אמרו: "כתוב אחד אומר (מלכים א ז כו) אלפיים בת יכיל וכתוב אחד אומר (דברי הימים ב ד ה) מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל (אי) אפשר לומר אלפיים שכבר נאמר שלשת אלפים (אי) אפשר לומר שלשת אלפים שכבר נאמר אלפיים בת, נמצאת אומר אלפיים בלח שהן שלשת אלפים ביבש וסיים בזה הירושלמי מיכן למדו חכמים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש".
ונשתלשה סוגיא זו בתוספתא כלים (ב"מ פ"ה ה"א) וזה לשון התוספתא, ר' יוסי אומר בים שעשה שלמה הוא אומר מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל, במקום אחר הוא אומר אלפיים בת יכיל, א"א לומר אלפיים שכבר נאמר ג' אלפים, וא"א לומר ג' אלפים שכבר נאמר אלפיים, אמור מעתה אלפיים בלח שהם שלשת אלפים ביבש.
ועוד הוזכר מאמר זה בדברי חז"ל בכמה מקומות, בספרי נשא ובבמד"ר פי"א ובעוד מקומות.
♦

ו. הקושיות העצומות בסוגיא

והנה הראשונים (רש"י וריטב"א עירובין שם, ור"מ ור"ש כלים טו א) פי' להאי סוגיא דה"ק שהים של שלמה, כשאתה ממלאו בלח הוא מחזיק אלפיים בת, וכשאתה ממלא ביבש הוא מחזיק ג' אלפים בת, מפני שהיבש נגדש. וה"נ במתני' דכלים ה"ק, דהנהו כלים שידה תיבה וכו' כשאתה ממלא אותם לח הם מחזיקים ארבעים סאה, וכשאתה ממלא אותם יבש הם מחזיקים כוריים, מפני שהיבש נגדש.
אמנם, יש לתמוה מה שייך לומר בזה כללא דגודשא תילתא, הלא הגודש תלוי בשטח הכלי מלמעלה, ואינו תלוי בגובה הכלי, ואם יהא הכלי גבוה הרבה, תהא תכולתו מרובה, והגודש ביחס לה מועט, ואם יהא הכלי נמוך תהא תכולתו מועטת והגודש ביחס לה מרובה, ואיך שייך לומר כללא דגודשא תילתא.
ורש"י הקדוש נשמר מזה וכתב, ובכלי שגבהו כחצי ארכו ורחבו קאמר, כים, דהיינו שרק בכלי שגבהו כחצי ארכו ורחבו, כיש"ש, בו נאמר הא דגודשא תילתא, אבל בשגובהו יותר מזה גודשו פחות מתילתא, ובשגובהו מועט גודשו יותר.
אמנם הריטב"א (עירובין שם) הקשה ע"ז שעדיין אי"ז כלל, שהרי יש"ש היו ג' אמות תחתונות שלו מרובעות, וב' עליונות עגולות (כמ"ש בגמ' עירובין שם ובירושלמי שם), והתחתונות הוסיפו בתכולתו אבל לא בגודשו, ומשו"ה הוא דהוה גודשו תילתא, אבל בסתם כלי עגול, שתכולתו מועטת מיש"ש, הרי שגודשו יותר מתילתא, וכן הקשה שאי"ז כלל לגבי מידות מרובעות, ואיך נאמר כלל זה בכל הכלים במתני' דכלים.
ותי' הריטב"א דמים שעשה שלמה נוכל ע"פ חשבון לדעת שבעגול, כשגבהו במידה מסוימת, גודשו תילתא, ובמרובע, כשגבהו במידה מסוימת, גודשו תילתא, אכן אם יהיו העגול והמרובע גובהם כיש"ש לא יהא גודשם תילתא.
והדוחק בכ"ז מבואר, שהגמ' אמרה כלל שגודשא תילתא, ואין כאן שום כלל, ולפי הריטב"א ולפירוש הראשונים רק יש"ש, שהוא בצורה מאד מסוימת שג' חמישיות תחתונות שבו מרובעות וב' עליונות עגולות, בו כשהגובה כחצי ארכו ורחבו, נאמר הא דגודשא תילתא, ובשאר כלים צריכים אנו לחכמי התשבורת לידע אימתי יהא גודשם תילתא.
עוד הנה תנן במתני' דשידה תיבה ומגדל שהם מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש טהורין, והנה לפי המתבאר אין כל שידה המחזקת מ' סאה בלח, מחזקת ג"כ כוריים ביבש, ורק שידה באופן מסוים מאד כשהיא מחזקת מ' סאה בלח היא מחזקת ג"כ כוריים ביבש.
ויש להסתפק אם דין הטהרה באלו הכלים תלוי הוא רק בהיותם מחזיקים מ' סאה בלח, ולא אכפ"ל כמה הם מחזיקים ביבש, או דילמא לטהרתם צריכים ב' תנאים- א' שיחזיקו מ' סאה בלח ב' שיהא גדשם מחזיק כ' סאה ביבש, שיחד יהיו כוריים.
ונחלקו בזה החכמים, שמדברי הרמב"ם נראה שהוא סובר דסגי בשהם מחזיקים מ' סאה בלח, שבחיבורו (פ"ג מהל' כלים), אף שבתחילת דבריו כתב מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש, מ"מ בהמשך דבריו (בה"ב בה"ג ובה"ז) לא הזכיר אלא להא דמ' סאה בלח, ובה"ד כתב כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה ברום שלש הרי הוא מחזיק ארבעים סאה בלח, משמע דבהכי סגי, וכן מוכח ממש"כ אם היה בו אמה על אמה ברום שלש וכו' הרי הוא טהור, והרי כלי שהוא אמה על אמה ברום שלש אין גודשו מחזיק תילתא, הרי דסבירא ליה דסגי במ' סאה בלח.
אמנם הר"ש במתני' שם נסתפק בזה (הר"ש מכת"י נדפס במהדו' עוז והדר) וכתב דקצת משמע מהגמרא בסוף במה מדליקין דבעינן תרי כורי, דהתם אסר רבה לאביי לטלטל חלתא בת תרי כורי, והוכיח זה ממתני' דהכא, ומשמע שהשיעור תלוי בתרי כורי. והגר"א ברפ"ח דאהלות כתב כצד זה, דהר"ש דבעינן שיחזיקו בפועל כוריים ביבש, והחזו"א (כלים סי' כ אות י') האריך לחלוק עליו בזה, ולהוכיח דא"צ שיהיו מחזיקים בפועל כוריים ביבש.
ושני הצדדים קשים עד מאד, דאי נימא שא"צ להא דכוריים ביבש, תמוה טובא מפני מה הזכירה המשנה כוריים ביבש, שהרי בכך המשנה מגבילה את עצמה לדבר בכלים מאד מסוימים, שרק בהם מ' סאה בלח הם כוריים ביבש, בזמן שאין הדין כן, והדין הוא שכל כלי המחזיק מ"ס בלח טהור הוא.
ועוד קשה לצד זה מה שהקשה הר"ש דבשבת משמע שהדין תלוי בשני כורים.
ולהצד השני, דבעינן כוריים בפועל, גם קשה. חדא, שא"כ הו"ל למשנה לומר והן מחזיקות מ' סאה בלח וכוריים ביבש, ולא "שהן כוריים ביבש", שהרי אינם תמיד כוריים ביבש, אלא דבעינן עוד תנאי של כוריים ביבש.
ועוד קשה שבכלים פי"ח שנינו השדה כיצד נמדדת, ומשמע שמודדים אותה, וכששיעורה כשיעור מקוה, שהוא מחזיק מ"ס, היא טהורה, ואילו לצד זה בעינן, בנוסף למדידתה, חכם בחכמת התשבורת שידע לומר אם גודשה מחזיק כ' סאה ביבש.
ויותר קשה, שבתוספתא כאן הביאו לשיעורא דמ' סאה בלח שהן כוריים ביבש, ואמרו וכמה הן אמה על אמה על רום שלש, והנה משמע בהדיא דכלי שהוא אמה על אמה ברום שלוש טהור, וזה אינו, דכלי כזה אינו מחזיק כוריים ביבש שהרי גבהו יותר ויותר מארכו ורחבו, ולהאי צד כלי כזה טמא הוא.
ולכל הצדדים קשה מה שנראה בתוספתא, שכלי זה דאמה על אמה ברום שלוש הוא מחזיק מ"ס בלח שהם כוריים ביבש, והרי אין כלי זה מחזיק כוריים ביבש.
עוד קשה מה שאמרו בגמ', דמים של שלמה מוכח דגודשא תילתא, ותנן נמי השידה והתיבה והמגדל וכו', דמהתם נמי מוכח דגודשא תילתא. והרי כלים דאיירי בהו מתני' אינם באותה צורה דיש"ש, וא"כ רק כשהם בגובה אחר הם מחזיקים בגודשם תילתא, וקשה שהרי גם בלא יש"ש ידעינן שבאיזה שהוא גובה שבעולם גודש כלי מחזיק תילתא, וא"כ מיש"ש לא נודע לנו אלא באיזה גובה יהיו כלים דמתני' בכדי שיהא גודשם תילתא, והיה לה לגמ' לומר, מכאן משמע דהא דתנינן התם דשידה תיבה ומגדל וכו' גודשם תילתא, היינו בשגבהם כו"כ בעגולים, וכו"כ במרובעים.
ויותר קשה מה שאמרו בזה בירושלמי, שאמרו שם על יש"ש מכאן אמרו חכמים שארבעים סאה בלח הם כוריים ביבש, וקשה איך שייך ללמוד זה מזה, הלא הכל תלוי בגובה וצורת הכלי, ואיזה דבר לא ידעוהו חכמים מקודם ולמדוהו מיש"ש.
ועוד יש להעיר שהפסוק בד"ה שאמר ג' אלפים בת יכיל, מיירי לדברי הגמ' ביבש, וזה פלא מפני מה ישער הכתוב לים של שלמה בכמה קמח סולת יחזיק, הלא בים עסקינן, ובמים ממלאים אותו ולא ביבש, ולמה שיערו הכתוב בכמה יבש הוא מחזיק.
♦

ז. ביאור הג"ר עמנואל חי ריקי

ומחומר הקושיות כתב הג"ר עמנואל חי ריקי (בעל המשנת חסידים) בספרו מי נדה פי' חדש בסוגיא (ולקמן יתבאר שיש לו שורש גדול בקדמונים), והוא, שיש לומר ששתי מידות היו, וכגון בסאה היו שני סאין, סאת הלח וסאת היבש. וסאת היבש היתה מחזקת שני שליש מסאת הלח, והיתה עשויה באופן שיהיו בה שני אופני מדידה, כשימדדוה מחוקה תהא מחזקת שני שליש ממידת סאת הלח, וכשימדדוה גדושה תהא מחזקת כסאת הלח, ועשאוה באופן שגודשה יהיה תילתא. והנה, נקרא שמה סאה, כסאת הלח, על שם שכשמודדים בה גדושה הרי היא מחזקת כסאת הלח. אמנם, בסתמא כשמזכירים 'סאת היבש' היינו סאת היבש מחוקה, שהיא שני שליש מסאת הלח. וכדוגמת הסאה כן היה גם בשאר המידות, שהיו בהן מידות הלח ומידות היבש, שהן שני שליש ממידות הלח.
וזה הוא הישוב לסתירת המקראות. כוונת המקרא היא שאלפיים בת, היינו בת דלח שהיא בת גדולה, וג' אלפים בתים, היינו בתים של יבש (והיינו איפה) שהם בתים קטנים, וכל אחד מהם הוא שני שליש מבת של לח, ונמצאו ב' אלפים בת של לח, ג' אלפים של יבש.
וזו היא כוונת הירושלמי והתוספתא כאן בלח כאן ביבש, כלו' כאן במידות הלח שהן גדולות, וכאן במידות היבש שהן קטנות.
והבבלי דקאמר ההוא לגודשא ה"ק, שאלו האלפיים בת שים של שלמה מחזיק, הן אלפיים בת וגודשיהם (ש-"בת" זו דקרא דמלכים היא בת של לח, שהיא כבת יבש וגודשה), והן שליש יותר מסתם בת של יבש, שהיא בת מחוקה. ואם אתה נוטל את גודשיהן ועושה אותן בתים בפני עצמן, אתה עושה מהן עוד אלף בת, ויחד הן שלשת אלפים בת. וזו היא כוונת הגמ', באומרה ההוא לגודשא, דמגודשא דאלפיים בת אתה עושה עוד אלף בת, ויחד יש לך שלשת אלפים בת. ואת זה הוכיחה הגמ' גם ממתני' דכלים, דגודשא תילתא, דכלים של לח, שהם כמידת יבש וגודשא, הם שליש יותר ממידות היבש המחוקות. (והג"ר עמנואל הנ"ל פי' באופ"א את לשון הגמ' ההוא לגודשא יעו"ש).
והנה בזה מבואר דלא מיירי קרא דד"ה בכמה קמח מחזיק יש"ש, רק מיירי בכמה מים הוא מחזיק, אלא שפי' זה במידות של יבש.
והנה לפ"ז מתני' דכלים שאמרה דארבעים סאה בלח הם כוריים ביבש אין כוונתה שכל כלי וכלי מאלו הכלים שמנתה שם, גודשו מחזיק שליש, אלא דארבעים סאה בלח הם עצמם כוריים ביבש, שמדות היבש קטנות וכוריים מהם הם ארבעים סאה בלח.
ומיושב בזה, שמחד גיסא אין כאן שני תנאים, אלא היינו ארבעים סאה דלח היינו כוריים דיבש, ומאידך גיסא כוריים ביבש הם דווקא, ובאין מחזיק כוריים ביבש אינו טהור, מפני שהם עצמם מ' סאה דלח, והיינו הא דבשבת משמע שהדין תלוי בתרי כורי, ובתוספתא משמע שתלוי במ' סאה דלח.
וכן מתבאר בזה מה שנראה בתוספתא, שאמה על אמה ברום ג"א, הם מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש.
וגם מה שלמדו הא דמ' סאה מיש"ש מובן בפשיטות, שמשם למדו ההשואה בין מדות הלח למדות היבש, והכל בא על מקומו בשלום.
♦

ח. ישוב הסתירה עפ"ז

והנה ע"פ יסוד זה, דשני מידות הן ושני סאין הם, נבואה להתבונן על הסתירה בענין השיעורין.
הנה מחד גיסא למדנו דהסאה קמ"ד ביצים, ומאידך למדנו שהיא צ"ו רביעיות הלוג, ולפ"ז רביעית הלוג היא ביצה ומחצה, אמנם הרביעית נתבאר שהיא כ-113 סמ"ק, והיא יתירה שליש על ביצה ומחצה, ואיך יתישבו הדברים.
אמנם, ע"פ האמור לעיל הדבר פשוט, שהרי באיזה סאה אמרו שהיא קמ"ד ביצים, בסאה שהיא שליש איפה, שבה נאמר והעומר עשירית האיפה הוא, ואיפה מידת יבש היא, ועוד שעשירית האיפה נאמרה למדידת קמח לשיעור חלה, וקמח יבש הוא, הרי שבמידות של יבש עסקינן, א"כ סאה דהתם, היא סאה דיבש, שהיא מחזקת שני שליש מסאה דלח, והיא אכן מחזקת קמ"ד ביצים.
אבל סאה המחזקת צ"ו רביעיות, שכל אחת מהן היא אצבעיים על אצבעיים וכו', היא סאה דלח, שהרי היא סאה שמ' ממנה הם שיעור מי מקוה, שהם דבר לח, ועוד שעל שיעור זה עצמו אמרו שהוא מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש, הרי דבסאה של לח עסקינן, והיא אכן מחזקת צ"ו רביעיות, וכל אחת מהם מחזקת שליש יתר על ביצה ומחצה, כמשפט יתרון הלח על היבש.
והנה לפ"ז הביצה ביצה, והגודל גודל, וכל שיעורין שאמרו חכמים בביצה והתלויים בה, (שהם גרוגרת וככותבת) כולם בביצה של זמנינו משתערים, והיא כ-50 סמ"ק בקירוב ובצמצום היא כ-+50.24 סמ"ק, וכל שיעורין שאמרו חכמים בגודל וטפח ואמה, כולם בגודל שלנו משתערים, והוא כ-2.2 ס"מ בקרוב, ובצמצום הוא 2.1875 ס"מ.
והיכן ששיערו חכמים במידות של כלים, כעשירית האיפה וארבעים סאה דמקוה ורביעית הלוג, הרי הדבר תלוי. ביבש משערים במדות קטנות, שהן שני שליש ממידות הלח, והן המקבילות לביצים, ובהן סאה היא קמ"ד ביצים, ועשירית האיפה היא מ"ג ביצים וחומש ביצה. לעומת זאת, במדות הלח, כמ' סאה דמקוה שנתפרש שהם סאין של לח, וכל המידות התלוין בלוג, שהוא במהותו מידת לח (שבב"ב פט:, בתיאור מידות הלח והיבש לא הזכירוהו אלא כמידת לח), בזה משערים במדות גדולות יתרות שליש משל יבש, והן המקבילות לאמות וגודלין, וכמפורש שאמה על אמה ברום ג"א היא מ' סאה, ואצבעיים על אצבעיים וכו' הן רביעית הלוג.
והנה ע"פ דרך זו תירץ את סתירת השיעורין הג"ר עמנואל הנ"ל, והוא לא ידע מהראיות ממידות המקדש, ואמר תי' זה מעיונו, ואנו הלא רואים אנו שדבר ה' בפיהו אמת היה, ומידות המקדש מתאימות בדיוק לדבריו[6].
♦

ט. דברי הקליר

והנה אין ספק שהדברים חדשים הם, והראשונים לא פי' כן בסוגיא דגודשא תילתא בעירובין, וממילא לא חילקו מעולם בין סאה דחלה לסאה דמקוה, וגם אמרו שהרביעית היא ביצה ומחצה. אמנם, הביא הג"ר עמנואל הנ"ל סיעתא לזה מדברים מפורשים של ר' אליעזר הקליר, שהוא היה מקדמוני הגאונים, ועוצם גדולתו בעיני הראשונים שגבה למאוד (עי' מחזור ויטרי סי' שכ"ה, שם הביא תשו' ר"ת, וז"ל: "ושמעתי מאבא מרי זלה"ה ששמע מרבותיו, כשפייט ר' אלעזר קליר וחיות אשר הנה מרובעות לכסא. ביער היה. וליהטה אש סביבותיו. ומפי רבותיו גאוני לותיר העיד כן").
וז"ל בפיוט לפרשת שקלים, ואציעה לשונו ופי' משולב:
וים הזבול מאה וחמישים מקואות. הוא כמ"ש בגמ' שים שעשה שלמה מחזיק ק"נ מקואות, שכל אחד מהם אמה על אמה ברום ג'. ומידת המקוה כשני חמרים ביבש. הוא כמ"ש בתוספתא, דהאי מקוה של אמה על אמה וכו' מחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש. ושיעור כל חומר כשני לתכים. שהחומר הוא הכור, והוא ל' סאה, והלתך ט"ו סאה. וכל איפה עושה עשרה עומרים. ככתוב בתורה והעומר עשירית האיפה הוא. וכל עומר שבעת רבע וכלה.[7] כמ"ש בעירובין דעשירית האיפה ז' רבעים של קב ועוד. והכלה אחד ממאה ועוד בסאה. שהסאה קמ"ד ביצים, והאי ועוד הוא ביצה וחומשה, שהוא אחד ממאה ועשרים בסאה.
והנה עד כאן דיבר ממידות היבש חומר לתך ואיפה עומר וסאה, ועתה מדבר משל לח: וסאת יבש חסרה שליש בלח. כלו' מקדים שסאת היבש שדיבר בה עד עתה היא חסרה שליש מסאת הלח, שעליה עומד לדבר מעתה. וסאת הלח אחד משלשה בבת.- שהבת היא מחזקת ג' סאין דלח, כמו שיוצא משיעורא דאלפיים בת יכיל. וכל בת מחזקת ששה בהין. שהסאה כ"ד לוג וההין י"ב, נמצא ההין חציה, א"כ ג' סאה הם ו' הין. וההין כולו שנים עשר לוג. כמ"ש בגמ' (מנחות פט.)הין תריסר לוגי הויין, דכתיב: שמן זית הין, וכתיב: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה בגימטריא תריסר הויין. וכ"ה בתוספתא מנחות ז א "ושמן זית הין, שנים עשר לוג". ובעוד מקומות בחז"ל. ועוד הלוג מתחלק לארבעת רבעים. שהלוג מתחלק לד' רביעיות, שכל אחת ממנה היא בשיעור רביעית הלוג. ורבע מוכן לריבוע כוס ישועות. שברביעית זו משערים ארבע כוסות של ליל פסח, שהן כנגד ד' כוסות של ישועה. [8]והכוס סובב אצבעיים על אצבעיים. שאותו כוס של ליל פסח, סובב סביב האי שיעורא דאצבעיים, כלו' שמרבעים בו האי שיעורא (עי' הערה). ועל גובה חסר שתות מאצבעיים. והאי חסר שתות, חסר חומש הו"ל למימר, אלא שנמשך אחרי הירושלמי דלא דק, וכמ"ש התוס' (פסחים ק"ט:).
והנה מפורש יוצא מדברי הקליר ככל דברינו, ששני סאים הם, סאה דיבש, שהיא אחד מל' בכור, שיש שישים כמותו במקוה, ובה משערים שיעור חלה, ובשיעור זה נאמר "והעומר עשירית האיפה הוא".
ועוד יש סאה של לח, שהיא יתירה עליה שליש, ובה משתערים הין לוג ורביעית, ובה נאמר שיעור רביעית, שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי וחומש אצבע כהבבלי, או ברום אצבעיים חסר שתות, ומעגלים הכוס סביבו, כהירושלמי.
ונמצאו כל הדברים מפורשים בדברי ר"א הקליר.
[והנה אם נאמר שלא כדברי ה"ר עמנואל, אלא שמידות הלח והיבש שוות הן, יהא הפי' בדברי הקליר שמתחילה דיבר במידות היבש ופירשם, אח"כ הוסיף ואמר שהכלי שבו מודדים את מידות היבש הוא חסר שליש מן הכלי שמודדים בו את מידות הלח, מפני שהיבש נמדד גדוש והלח מחוק, ושוב חזר לדבר על מידות הלח, וזה דוחק מבואר, ומה לו לפרש לנו צורות הכלים המודדים, הלא אין דבריו עוסקים אלא במידות].
♦

י. דברי ר"ת המובאים באורח"ח

ועד כאן דברי הרב מכאן ואילך דברי תלמיד. ואביא תחילה עוד ראשונים שסברו כך. בארחות חיים הלכות חלה כתב וז"ל, וכתב ר"ת ז"ל וכשמודדין מידה זו (של מ"ג ביצים וחומש ביצה) גודשין אותה בקמח רפוי, דהא אמרינן בפרק במה מדליקין מ' סאה בלח הם כוריים ביבש, (משמע) (משום) דגודשא תילתא הוי, הלכך נמצא שהגדישה נכנסת במחיקה דלח, דזו (בזו) (כזו), מחוק (דלא) (דלח) הויא כגדוש דיבש, והוא שיהא גבהו כחצי רחבו, עכ"ל.
והנה הלשון קשה, ונראה שנפלו בה איזה ט"ס, והגהתים לפי דעתי, ומ"מ יוצא מדבריו ברור, דלר"ת שיעור חלה אינו מ"ג ביצים וחומש ביצה, אלא יש להוסיף לזה שליש גודש, והיינו משום דסאת היבש רק כשהיא נגדשת היא שווה לסאת הלח, ועל כן שיעורה האמיתי של סאת היבש היא כשהיא נגדשת. ומקורו הוא ממה שאמרו דמ' סאה בלח הם כוריים ביבש משום דגודשא תילתא, ולמד מזה שסאת היבש מחוקה היא שליש פחות מסאת הלח, ושליש הגודש משלימה לסאת הלח.
ושמעינן מדברי ר"ת תרתי. חדא, דשני סאין הם, סאת הלח וסאת היבש, וסאת היבש אינה כמידת סאת הלח אלא כאשר היא נגדשת, אבל בלא גודש היא שליש פחות ממידת סאת הלח. ועוד שמעינן מיניה דס"ל ששיעור הביצים הוא שיעור סאת היבש המחוקה, והוא אינו משתוה לשיעור סאת הלח אלא בתוספת שליש עליו, והרי זה ממש כמשנ"ת, דשיעור סאת הלח ורביעית הלוג דלח אינם משתוים לשיעור הביצים, אלא הן שליש יותר משיעור הביצים, ורק בתוספת שליש גודש על שיעור הביצים משתוות הן לשיעור סאה ורביעית הלוג דלח[9].
♦

יא. מח' ר"ת ור"י בענין מידות היבש

והנה ר"ת, שהובא באורח"ח, סבר, שבהיות שמידות סאת היבש שמותיהן כשמות מידות הלח, ואעפ"כ אינן שוות להן אלא כשהן גדושות, זה מורה שעצם המידה במידות היבש היא כשהמידה גדושה, ושיעורי התורה שניתנו במידות יבש ניתנו במידות יבש גדושות, ועל כן כתב דשיעור חלה אינו ע"פ סאה דקמ"ד ביצים, אלא ע"פ שליש יותר מזה, דהיינו גודשא. ולפ"ז, שיעור חלה הוא ס"ה ביצים חסר חומש.
אמנם, ר"י, שדבריו הובאו גם הם באורח"ח שם, חלק על ר"ת בזה. וז"ל מידה של פסח אין נוהגין לעשות אותה גדושה, וקבא מלוגנאה לפיסחא וכן לחלה, ובפרק אלו עוברין משמע בלא גודש, וכן בכל התלמוד כשמזכירין דין מידה סתם או קב משמע בלא גודש, עכ"ל.
והנה, ר"י סובר דמידות היבש עיקר שיעורן במידות מחוקות, אך אין הכרח לומר דר"י חולק על יסוד דברי ר"ת, דשתי מידות היו- מידות הלח והיבש, ושל יבש היתה שני שליש מן הלח. זאת, מפני שי"ל דהוא לא פליג אלא בכך שהוא סובר דאע"פ ששתי מידות הן, ומידת היבש רק כשהיא גדושה היא כמידת הלח, מ"מ עיקר שיעורה דמידת יבש היא מחוקה, וכשנזכרת בסתמא מידת היבש הכוונה למידה מחוקה. וכן מסתבר, שאם נאמר שהוא חולק על עיקר דברי ר"ת, דשתי מידות היו, אלא הוא סובר שאין אלא מידה אחת, שהיא שיעור הביצים והיא היא שיעור מידות הלח, הרי זה אפשר לבדוק בקל, דהיינו לבדוק אם אמה על אמה ברום ג' הם ארבעים סאה שכל סאה היא של קמ"ד ביצים או לא.
ולכאורה, יש להוכיח כשיטת ר"ת מהא דתנן (מנחות צ.) שהמידות שהיו במקדש היו גודשים אותם לבוא לשיעורם, ומשמע מזה ששיעורי התורה הם במידות גדושות. ויש לדחות, דהמידות שבמקדש היו שני שליש ממידות היבש, והיו גודשים אותן לבוא לשיעור מידות היבש, שהן עצמן שני שליש ממידות הלח.
ומאידך, הוכיח ר"י באורח"ח שם, ממ"ש (עירובין פג.) שככר שהוא א' משלש לקב, חצי חצי חציו הוא השיעור לטמא טומאת אוכלין, וזה הוא שיעור ביצת תרנגולת. והנה, אם קב הוא קב וגודשו, דהיינו כ"ד ביצים וגודשיהם, א"כ חצי חצי חצי ככר שהוא א' משלש לקב, דהיינו א' מכ"ד בקב, הוא ביצה וגודשה, והרי ביצת תרנגולת כמות שהיא מטמאה טומאת אוכלין, ולא ביצה וגודשה, ומזה מוכח שקב הוא קב בלא גודשו, ועל כן א' מכ"ד שבו הוא ביצה הלא גודשה, והיא ראיה אלימתא.
♦

יב. תוספת דברים בענין מידת הבת

ובענין מידת הבת יש להוסיף בה דברים, שהנה לפי מה שנתבאר היו שתי מידות, בת דלח ובת דיבש, ובת דיבש היתה שני שליש מבת דלח, וקרא דמלכים מיירי בבת דלח, שיש"ש החזיק אלפיים ממנה, וקרא דדה"י מיירי מבת דיבש, שהחזיק יש"ש ג' אלפים ממנה.
אמנם, כמה קושיות יש להקשות ע"ז:
א. שבת היא מידת לח ולא מידת יבש, ומידת היבש השווה לה נקראת איפה ולא בת, ואיך נאמר שיש בת של יבש.
ב. שהמקרא ביחזקאל אומר "האיפה והבת תוכן אחד יהיה", הרי שהבת והאיפה שוות הן, ולדברינו אינן שוות, שהבת, שהיא מידת הלח, היא שליש יותר מן האיפה, שהיא מידת היבש.
ג. שנמצא קנקן גדול בא"י, שנראה לפי צורתו שהיה משמש להכיל לח, וכתוב עליו בת, והוא מחזיק כ-22 ליטר, וזה עולה כבת קטנה של דברי הימים (שאם תחלקנו לג' סאין יהא בכל סאה קמ"ד ביצים של כ-50 סמ"ק), שהיא כשיעור מידות היבש, שלדברינו הן שליש פחות ממידות הלח.
וליישב כל זאת נראה, שאמנם בזמן שלמה היתה הבת גדולה מחזקת שליש יותר מן האיפה, אבל בזמן עזרא, שכתב את דברי הימים, נתקטנו המידות, ואז העמידו את שיעור בת הלח כשיעור האיפה ממש, והיינו שקבעו את שיעור הבת להיות כשיעור איפה מחוקה ולא כאיפה גדושה. ואפשר לומר ששנוי זה הוא משנויי יחזקאל (שמצאנו בב"ב צ. שנשתנו המידות בימיו) וזה גופא מה שאמר "האיפה והבת תוכן אחד יהיה", שיהא שיעור הבת כשיעור האיפה המחוקה. ולכן, בספר מלכים, שנכתב לפני השינוי, נאמר שיש"ש אלפיים בת יכיל, ואילו בספר דה"י, שנכתב לאחר השינוי, נאמר דיש"ש ג' אלפים בת יכיל. וגם הבת שנמצאה יש סימוכין לכך שהיא מימי שיבת ציון[10], ועל כן היא קטנה, כשיעור איפה מחוקה.
ומה שאמרו בירושלמי כאן בלח כאן ביבש, היינו מפני שבזמן חז"ל כבר לא היתה נוהגת מידת הבת (כדחזינן בב"ב צ. שלא מנאוה מכלל מידות הלח), ודוגמת ענין שתי מידות הבת היו בזמן חז"ל שני סאין, סאת הלח וסאת היבש, שסאת הלח היתה שליש מבת דמלכים הקדמונית, וסאת היבש היתה שליש מבת דדברי הימים היותר מאוחרת. ועל כן אמרו חז"ל כאן בלח כאן ביבש, כלו' דבת דמלכים היא מקבילה למידות הלח, ובת דדה"י היא מקבילה למידות היבש.
ובבבלי, שתי' "ההוא לגודשא", הכי פירושו, דבת שבמלכים היא כנגד איפה גדושה דיבש, וממנה מחזיק יש"ש אלפיים, וקרא דג' אלפים בת יכיל, היינו שאם נעשה מגודשן של האיפות הגדושות איפות אחרות, יהיו לנו ג' אלפים איפות מחוקות, וכנגד ג' אלפים איפות אלו הן ג' אלפים בת של דה"י, שהם בתים קטנים כנגד האיפות הקטנות.
וכבר הרשב"ץ (א, קעב) כתב לתרץ את סתירת הכתובים ע"ד זו, דהיינו שבת דדה"י היתה קטנה יותר, והביאו המלבי"ם בפי' למלכים (מ"א, ז' כ"ו), אלא שהרשב"ץ מפרש כן ע"ד הפשט ודלא כחז"ל, ולפמשנ"ת הן הן דברי חז"ל, וכן נראה מדברי המלבי"ם שם, עיי"ש.
♦

יג. שיעור הירושלמי והסבר התוס' בזה

והנה, בירושלמי בשלושה מקומות (שבת פ"ח ה"א, פסחים פ"י ה"א, שקלים פ"ג ה"ב) אמרו שהרביעית היא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבע וחצי אצבע ושליש אצבע, ושיעור זה הוא שני שליש מרביעית הבבלי ומשהו יותר, כמ"ש התוס' (פסחים קט.). ותמהו התוס' בפסחים שם (ד"ה רביעית של תורה), שאין שיעור זה מתישב עם שיעור יש"ש, ועם שיעור ארבעים סאה באמה על אמה ברום ג', ותירצו התוס' דהירושלמי מיירי בכלי עגול (ויש לדייק כן בלשון הירושלמי שאמר וכמה שיעורו של כוס אצבעיים וכו') שאם יש בו כדי לרבע בתוכו האי שיעורא, הרי העיגול מוסיף שליש על השיעור ובזה הוא משלים את השליש החסר משיעורא דבבלי.
והנה שיעורא דירושלמי הוא מתאים בדיוק לביצה ומחצה שבזמנינו, ופלא הוא לומר שבמקרה קרה כדבר הזה, ועוד יש לתמוה מפני מה נקט הירושלמי שיעור כשעוגלים סביבו אזי הוא רביעית, ולמה לא אמר כשיעורא דבבלי.
ונראה לומר, שהייתה מידת יבש של ביצה ומחצה, והיינו חצי תומן הקב, כמבואר בשלהי המוכר את הספינה (ב"ב פט:), וי"ל שהיא היתה כהאי שיעורא, וקאמר הירושלמי שכאשר יעגלו סביבה, אזי העיגול שליש ישלים לשליש ההפרש שבין הלח והיבש, ותהא המידה רביעית הלוג (והנה הדרך היא ליתן את היבש בכלים מרובעים, ואת הלח בעגולים, ע"כ היתה מידת היבש מרובעת ומידת הלח עגולה סביבה).
♦

יד. הסבר אחר בדברי הירושלמי

אמנם לכאורה יש מקום להעמיד את דברי הירושלמי כפשוטם, דשיעור רביעית הוא חסר שליש משיעורא דבבלי, ולתרץ את הקושיא מיש"ש ומשיעור מקוה באופ"א וכדיבואר.
הנה זה הוא דבר פשוט לגמ' דסאה מחזקת כ"ד לוג, וע"ז נוסד חשבון הגמ' ללמוד שיעור רביעית הלוג משיעור ארבעים סאה. אמנם, באמת דבר זה צ"ע איה מקורו, שהנה שתי מערכות מידות שנינו בב"ב (פט:), מידות היבש ומידות הלח, במידות היבש שנינו סאה, תרקב, וחצי תרקב, קב, וחצי קב, ורובע, ותומן, וחצי תומן, ועוכלא, ובמידות הלח שנינו הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית, ושמינית, ואחד משמונה בשמינית. אם כן, יוצא שאין הסאה והלוג מאותה מערכת מידות, ויל"ע מנין לה לגמ' שהקב הוא ד' לוגין והסאה כ"ד.
וכתבו בזה הבה"ג (בהל' חלה), הר"ח והרי"ף (בפסחים קט:) ור' ניסים גאון (שבת טו.), שהמקור לזה הוא ממשנה בעדויות, דתנינן תמן (פ"א מ"ג) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וכו' שמאי אומר תשעה קבין שהם ל"ו לוג, ומבואר בזאת שהקב הוא ד' לוגין. והנה, במשנה שלפנינו אין הגירסא שהן ל"ו לוג, אכן בתוספתא שם מבואר דשמאי אומר ל"ו לוג, ואם נצרף את דברי התוספתא לדברי המשנה הרי שקב הוא ד' לוגין.
והנה לפמשנ"ת, הלא שתי מערכות מידות היו, מידות הלח ומידות היבש, ומידות הלח היו יתרות שליש על מידות היבש המחוקות, ולא היו שוות מידות היבש למידות הלח אלא כשהיו גדושות. וסבר הבבלי דקב דמיירי ביה מתני' דעדויות, המחזיק ד' לוגין, הוא קב גדוש, שהרי המשנה שם במים איירי ומים דבר לח הם, וכשאנו נותנים מידת קב בלח, בודאי בקב גדוש אנו נותנים אותו, שהרי מידות היבש השוות למידות הלח הן מידות גדושות (ואף שא"א לגדוש לח, המשנה נתנה את שיעור המידה שהיא כקב גדוש, אך מדידתה בפועל איננה בכלי הקב של יבש, אלא בד' לוגין). ועל כן סבר הבבלי דקב גדוש הוא המחזיק ד' לוגין. והנה קב גדוש הוא א' מו' בסאה של לח, שהיא מקבילה לסאה גדושה של יבש, ואם הוא מחזיק ד' לוגין, הרי שבסאה של לח יש כ"ד לוגין.
אמנם, הירושלמי נראה שהוא סובר דקב שהוא מחזיק ד' לוגין הוא קב מחוק, שהוא סתם קב של יבש, והנה קב מחוק איננו א' מו' בסאה של לח אלא א' מו' בסאה של יבש מחוקה, והוא א' מט' בסאה של לח, ואם הוא מחזיק ד' לוגין, הרי שסאה של יבש היא מחזיקה כ"ד לוגין, וסאה של לח מחזיקה ל"ו לוגין.
והנה, לפ"ז רביעית לוג דירושלמי היא קטנה בשליש מרביעית דבבלי, שהרי לוג דירושלמי הוא א' מכ"ד בסאת יבש, ולוג דבבלי הוא א' מכ"ד בסאה של לח, וסאת היבש קטנה בשליש מסאת הלח, ועל כן רביעית הלוג דירושלמי היא חסרה שליש מרביעית דבבלי, וכמבואר[11].
והנה, לפי דברינו לירושלמי סאה של לח מחזקת ט' קבין ול"ו לוגין. ואין להקשות ע"ז ממה שאמרו בירושלמי תרומות (פ"ה ה"י) כמה סאתה עבדא כ"ד לוגין, דהתם בסאה של יבש עסקינן, שהיא סתם סאה בכל מקום, והיא כ"ד לוגין, אמנם סאה של לח להירושלמי היא ל"ו לוגין.
והנה, דרך זו חדשה היא, ומנא אמינא לה, שהנה כתב באו"ז (הל' חלה סי' רכ"ו) וז"ל וכענין זה איתא בירושלמי פרק ע"פ, תמן תנינן המוציא יין כדי מזיגת הכוס, ר' זעירא בעי קומי ר' יאשיה כמה הוא שיעורן של כוסות וכו', וכמה הוא רביעית האיטלקי לוג, וכמה הוא לוג שיתא ביעין, רביעית לוג ביעא ופלגא, עכ"ל הנצרך לעניננו. והנה מבואר כאן בהדיא לנוסחת האו"ז בירושלמי דלוג הוא ששה ביצים, וזה להדיא דלא כמשנ"ת בדעת הבבלי, דלוג אינו ששה ביצים אלא שליש יותר מזה. ומבואר דהירושלמי פליג על הבבלי, ולדידיה מידות הלח הן שליש פחות ממה שהן לפי הבבלי, וכפשטות דבריו לגבי רביעית[12].
♦

טו. כמה אסמכתאות ליסוד זה

והנה, לפ"ז עולה דלהירושלמי סאת הלח היתה סאה בת ט' קבין, ויש לפרש ע"פ זה מה שאמרו בתוספתא דכלים (ב"מ פי"א ה"א) עריבה שהיא פחותה משני לוגין הרי היא כקערה ושיעורה בזתים, ומשני לוגין עד ט' קבין אפ' זבין וזבות נידות ויולדות יושבות בתוכה והיא טהורה (כלו' שאינה מקבלת טומאת מדרס) וכו', א"ר יוסי מעשה שהביאו מכפר עריס לפני רשב"ג יותר משישים עריבות והיה משערם גדולה לסאה סאה וקטנה לשני לוגין, וקרובין הדברים של סאה, סאה מחזקת ט' קבין, עכ"ל התוספתא.
ורהיטת הדברים משמע שר' יוסי הביא מעשה ברשב"ג, ששיער את שיעור העריבה הגדולה ביותר שאינה טמאה מדרס בסאה, וזה דלא כדתנינן, ששיעורה בט' קבין, ודחה ר' יוסי, שמסתבר דאותה סאה ששיער בה רשב"ג היתה סאה בת ט' קבין (וכעי"ז פי' בסדרי טהרות שם).
והנה, לא ידענו האי סאה של ט' קבין מה היא. אמנם, לפי מה שנתבאר בדעת הירושלמי, הדברים פשוטים, דסאה של לח היא זו המחזקת ט' קבין, ושל יבש היא סאה סתמא, המחזקת ו' קבין. ולכאורה יש מתוספתא זו ראיה לדעת הירושלמי. אמנם, יש לומר דגבי קבין דהתם גם הבבלי יודה דבקבין מחוקין איירי, ולהכי סאה של לח מחזקת ט' מהן.
ולדעת הירושלמי יש ליתן טעם למה שנתנו חכמים שיעור ט' קבין למים בשני מקומות, לגבי פסול מים שאובין אליבא דשמאי, ולגבי טהרת בע"ק, והנה מידות חכמים על הרוב הם מידות עגולות, כמו בארבעים סאה הוא טובל, שישים עשרון אין נבללים, ולא מצאנו שיעור שהוא כ"כ לא עגול כט' קבין, והדבר צ"ע מפני מה נתנו שיעור של ט' קבין? ובפרט בתקנה דרבנן שהיכולת בידם לקבוע את השיעור כפי דעתם ולהנ"ל מבואר, דשיעור זה הוא סאה דלח, אלא שלא אמרו סאה, מפני שאפשר לטעות בה בסאה של יבש, על כן אמרו ט' קבין.
גם יתבאר לפ"ז מה שלא מצאנו בשום מקום שיעורי לח בקבין, ורק בשיעור זה דט' קבין מצאנו שיעור לח, ולהנ"ל היינו משום דזהו שיעור סאה דלח.
♦

טז. ענין ועודות דרבי

ובבואנו לקבוע את מידות הנפח התלויות בביצה, יש לתת את הדעת על הסוגיא בעירובין. שם (פג.) אמרו דרבי שיער דסאה מדברית אינה קמ"ד ביצים ממש, אלא יש להוסיף על כל ביצה חלק אחד מעשרים בביצה יעו"ש (והתוס' שם ד"ה יתירה פי' זאת משום דהביצים קטנו בא' מכ' מזמן משה ועד זמן רבי). והנה, לפ"ז שיעור הביצה העולה לנו על פי מידות כלי הנפח של סאה וקב אינו ממש כשיעור ביצה, דשיעור ביצה הוא פחות ממנו, כשיעור ועודות דרבי. ואם כן, יש להבחין בין שיעורי ביצה התלויים בביצה ממש, לבין שיעורי ביצה התלויים בביצה לפי חשבון כלי המידות, שאלו האחרונים גדולים יותר מן הראשונים בשיעור של א' מכ'.
ולא מצאתי כ"כ בפוסקים מי שהעיר ע"ז, והיחיד שראיתי שהעיר בזה הוא הראב"ד, הביאו האורח"ח בהל' חלה, שכתב ששיעור חלה אינו מ"ג ביצים וחומש אלא יש להוסיף ע"ז שני ביצים ושביעית ביצה, והיינו ועודות דרבי כמו שיראה המעיין. והב"י הביא לדברי הראב"ד הללו ביו"ד סי' שכ"ד בבד"ה, אמנם בשו"ע ונו"כ לא ראיתי שעמדו בזה. גם מדברי הרבה ראשונים מוכח דס"ל ששיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה כפשוטו, שכתבו ששיעור חלה מתברר על ידי שנותנים מ"ג ביצים וחומש לכלי עם מים ושיעור המים שיוצאים מן הכלי הוא שיעור חלה, ולכאורה צ"ע, שזה נסתר מהסוגיא.
וראיתי להחזו"א (הל' עירובין סי' ק' אות ג') שכתב דועודות דרבי לאו דברי הכל היא, ורבנן פליגי עליה דרבי בהא, וס"ל דסאה היא קמ"ד ביצים ממש, דרבי שיער כן ע"פ מודיא דשיגר לו בוניוס יעו"ש בסוגיא, ורבנן לא סמכו על מודיא זו להרבות על השיעור שהיה מקובל בידם. והנה, אם נאמר כך אפשר ליישב בזה את דברי הראשונים, שלא הזכירו כלל לענין ועודות דרבי, אבל תמה אני מאוד איך אפשר שיהיה ויכוח בין התנאים כמה היא מידת הסאה, הלא הדבר ניתן להתברר בקל, ע"פ השיעור של מ' סאה בלח, שהן אמה על אמה ברום ג' אמות (ולומר דנחלקו רבי ורבנן גם בשיעור האגודל ולא הוזכרה מחלוקת זו בשום מקום, הוא דבר שאין לו שחר). ועל כן, לכאורה מוכח שאין כאן מחלוקת, ושיעורא דרבי כו"ע מודו לו, שהוא מדד ושיער סאה שהיתה מקובלת לו כסאה אמיתית (ואולי מדדה על פי שיעור האצבעות), ונמצאת מחזקת יותר ביצים מקמ"ד ביצים לסאה מדברית, וא"א לחלוק ע"ז.
אלא שקשה ע"ז, דלכאורה ר' יהודה שם בסוגיא חולק וסובר דקב נמדד בביצים קטנות, שעל שיעור פרס אמר ר' יהודה שם שהוא שני ביצים חסר קימעא. ולכאורה יקשה כנ"ל, איך נחלק בזה, הלא הדבר יכול להתברר ע"פ שיעור האצבעות. ונראה דר' יהודה לא חלק מעולם על שיעור קב, ורק על שיעור פרס חלק, דס"ל שפרס אינו חצי ככר משלש לקב ממש, אלא הוא שיעור קטן ממנו מעט, דהיינו שתי ביצים חסר קימעא, ואילו ר' יוסי שם ס"ל דשיעור פרס הוא חצי ככר משלש לקב ממש, ולפ"ז היינו שתי ביצים ועוד. ושיעור הועוד שיער רבי דהיינו שיעור א' מכ' בביצה, אמנם לענין קב כו"ע מודו דשיעורא דרבי אמת, דאין שייך לחלוק ע"ז, כמשנ"ת.
ולפ"ז, מה דמשמע מדברי הרבה ראשונים ששיעור חלה הוא בלא ועודות דרבי, צ"ע, דלפמשנ"ת ליכא מאן דפליג אועודות דרבי.
ועל כן נראה לכאורה להלכה כשיטת הראב"ד (שכאמור הובאה בב"י), דאכן יש להוסיף על הביצה הבינונית שיעור א' מכ', בכדי לבוא אל שיעור הביצה, שהיא א' מקמ"ד בסאה. ולפי מה שנתברר לן בשיעור הסאה, יש להפחית מן הביצה, שהיא א' מקמ"ד ממנה, חלק א' מכ"א בכדי לבוא אל שיעור הביצה הבינונית הטבעית, שבה משערים כביצה דטומאת אוכלין, וכמה שיעורין נתלו בה.
[ובאמת שאין כ"כ נ"מ בזה, דשיעורין אלו הנתלים בביצה בעצם, בלא"ה יש לשערם בביצה בינונית של זמנינו, אלא שלמעשה אם אין ברור לנו בדיוק כמה היא ביצה בינונית של זמנינו, יש לנו לסמוך על בדיקתו של רבינו הקדוש, שהיא א' מכ"א פחות מן הביצה, שהיא א' מקמ"ד בסאה].
והנה מאחר ועלה לנו דשיעור הביצה, שהיא א' מקמ"ד בסאה, הוא כ-50.24+ סמ"ק, הרי שהביצה הטבעית, שהיא א' מכ"א פחות ממנה, היא כ-47.85+, ובלא קליפתה, שהיא חסרה כא' מעשרה כפי שבדקו ומצאו המומחים לדבר (מידות ושיעו"ת פרק טו אות ב), עולה שיעורה כ-43+ סמ"ק, והיא הביצה בה משערים שיעור טומאת אוכלין, שיעור אכילת עראי ועוד.
♦

יז. העולה לדינא מכל הנ"ל

א. מידות האורך שיעורן הוא ע"פ 52.5 ס"מ לאמה, דהיינו 2.1875 גודל, 8.75 טפח, 52.5 אמה, 2.10 מטר (שבע בלטות רגילות) - ד' אמות, וקילומטר ו-50 מטר - אלפיים אמה.
ב. סאת הלח היא א' מארבעים מאמה על אמה ברום ג' אמות, שזה כ-10.852 ליטר+, סאת היבש היא א' משישים מאמה על אמה ברום ג' אמות שזה כ-7.235 ליטר+, ושיעור מקוה הוא ארבעים סאה של לח שהם שישים של יבש שזה 434.109375 ליטר.
ג. מידות היבש כולן, איפה, סאה וקב, ע"פ מידת סאת היבש הן נקבעות, דהיינו קב - שישית הסאה - כ1205.85+ סמ"ק, סאה - 7235.15+ סמ"ק, איפה - ג' סאין - 21705.46+ סמ"ק, ועשיריתה - שיעור חלה הוא 2170.54+ סמ"ק. (מעט יותר מ12 כוסות של 180 סמ"ק) [ולר"ת כל מידות היבש עיקר שיעורן הוא כשהן גדושות, ושיעור חלה נמי בעשירית האיפה גדושה משערינן ליה, שהיא שליש יותר מן המחוקה, ושיעורה כ3255.81+ סמ"ק, אלא שאין הלכה כר"ת].
ד. מידות הלח שאינן ממשפחת הסאה, דהיינו הין לוג ורביעית הלוג, נחלקו בהן הבבלי והירושלמי, להבבלי הלוג הוא א' מכ"ד מסאה של לח, ולדבריו הלוג הוא 452.19+ סמ"ק ורביעיתו 113.049+ סמ"ק, ולהירושלמי הלוג הוא א' מכ"ד מסאה של יבש, ולדבריו הלוג הוא 301.46+ סמ"ק ורביעיתו 75.36+ סמ"ק כביצה ומחצה. ולדינא, היה נראה לנהוג כהבבלי ולהחמיר גם כהירושלמי (כגון לענין פסול מקוה בג' לוגין), שכל הדורות נהגו כוותיה, וצ"ע.
ה. מידות של קב שניתנו בלח, דהיינו ט' קבין מים דטהרת בע"ק, להבבלי בקב גדוש משערים אותם, שהוא יתר שליש על קב מחוק, והוא 1.808+ ליטר, וט' ממנו 16.278+ ליטר, ולהירושלמי בקב מחוק הם נתונים, שהוא 1.205+ ליטר וט' ממנו 10.852+ ליטר.
ו. הביצה בכל מקום, ששיעורה הוא א' מקמ"ד מסאה של יבש, הרי שיעורה הוא 50.244+ סמ"ק, אבל כששיעורה הוא ביצה טבעית יש לחסר משיעור זה את ועודות דרבי, ושיעורה הוא 47.851+, ובלא קליפתה שיעורה הוא כ-43 סמ"ק בקירוב.
♦

נספח

בענין מידת המיל בחז"ל והמסתעף מזה לשיעור האמה

מצאנו בכמה מקומות בחז"ל שהשתמשו הם ז"ל במידת מיל, כמו בפסחים מו. כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל, ובמגילה ב: כמחמתן לטבריא מיל, ובעוד מקומות הרבה, ומקובל הוא כדבר פשוט שמיל הוא אלפיים אמה.
אמנם, באמת אין זה פשוט, שרש"י ביומא סז. (ד"ה שבעה ומחצה ריס) דן בזה, והביא סתירה בפיוטי ר"א הקליר בענין זה, אלא שכך הסיק רש"י ע"פ הספרי בהאזינו, וכן נראה לכאורה בגמ' שם, ששיעור תחום שבת הוא מיל, והלא תחום שבת הוא אלפיים אמה, ומבואר שמיל הוא אלפיים אמה, וכן היא דעת ר"ח (שם) והרמב"ם (תפילה ד, ב), והכי סוגיין דעלמא.
אמנם, כמה וכמה קושיות יש על זה:
ראשית, חז"ל במקומות הרבה דברו על שיעור אלפיים אמה כתחום שבת, ומעולם לא הזכירו את המיל כשיעור תחום שבת.
עוד קשה, ששיעור מיל בכל מקום שהזכירוהו בגמ' לענין הלכה, דנו ופי' כמה הוא, כמו שאמרו בפסחים ממגדל נוניא לטבריא מיל, והקשו ולימא מיל, ותי' הא קמ"ל דשיעורא דמיל כמה הוי כממגדל נוניא לטבריא, וכן במגילה אמרו כמחמתן לטבריא מיל, והקשו ולימא מיל, ותי' כנ"ל, הא קמ"ל דשיעורא דמיל כמה הוי כמחמתן לטבריא. ואם שיעורא דמיל הוא אלפיים אמה, קשה ממ"נ. אם שיעור אלפיים אמה הוא שיעור ידוע וברור, מה צריך ליתן סימנים מסימנים שונים לשיעור המיל, לימא אלפיים אמה, ואם שיעור אלפיים אמה אינו שיעור ידוע, מ"ט לא נחתו לפרש בשום דוכתא כמה הוא שיעור אלפיים אמה, ורק כשנשתמשו בשיעור מיל אז הוצרכו לפרש כמה הוא שיעורא דמיל.
עוד קשה, שהנה בגמ' בפסחים צד: אמרו דמהלך אדם ביום הם ארבעים מיל, ושיעור זמן ההליכה של מיל תלוי הוא שם בדעות בגמ', שלעולא ורבא שיעור זמן ההליכה היא כ"ד דקות, ולמסקנת הסוגיא השיעור הוא, לפי פי' רש"י והר"ח פסחים שם, וכ"ד הרמב"ן כדמוכח מפי' לתורה בראשית ב ג וכ"ד עוד ראשונים), כ"ב דקות ומחצה, ולשיטת הגר"א באו"ח סי' תנ"ט, השיעור הוא י"ח דקות. והנה, אם מיל הוא אלפיים אמה, הרי הוא בסביבות הקילומטר, ושיעור הילוך קילומטר לאדם בינוני אינו יותר מרבע שעה, ואינו י"ח דקות ובודאי שלא כ"ד דקות (וכבר הרגיש הרמב"ם בקושיא זו, וכתב (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ט) דהשיעור הוא כדי שיהלך ברגליו בנחת)[13].
יתר על כן, יש כמה מקומות שנתנו לנו חז"ל את שיעור המרחק ביניהם במיל, ומקומות אלו ידועים הם אצלנו, והשיעור שנתנו בהם חז"ל אינו מתיישב לפי שיעור המיל של אלפיים אמה.
האחד, הוא המרחק בין טבריא לציפורי, שאמרו בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) שהוא י"ח מיל, ואנן חזינן שהוא כ24 קילומטר. והשני הוא המרחק מכזיב לסולמא של צור, שאמרו בעירובין סד: שהוא ג' מילין, והנה מקום כזיב ידוע, וזיהויו מקובל אצל רוב הפוסקים לענין גבולות הארץ, וממנו עד סולמא של צור,-ראש הנקרה, שהוא המקום העולה כסולם בדרך צור, הוא כ4.5 קילומטר ולא כ3 קילומטר. ויש עוד מקומות, שזיהוי כולם מורה על היות שיעור המיל כקילומטר וחצי, ולא כקילומטר.
והנה, בזמן חז"ל היה מיל מקובל במלכות רומי, וכל מושג המיל היא מילה רומית שמשמעותה אלף, (כמו מיל-יון מיל-יארד וכו'), והיינו אלף צעדים כפולים, וכך היו הרומאים מסמנים את הארץ ע"י שהלכו חייליהם אלף צעדים כפולים, ושמו אבן מיל בצד הדרך לסמן שעד כאן מידת הדרך היא מיל. והוזכר דבר זה בחז"ל (ילק"ש דברים תתק"ז) משל למסילה שלא היו בה מילין, והיו בני אדם הולכין וטועין בה, אמר המלך לשלטון שלו קבע בה מילין, שיהיו בני אדם רואין את המילין.
והנה, בדברי חז"ל אלו בודאי כוונתם על המיל הרומי, שבו ציינו המלכים את הדרכים. וא"כ, נראה שבכל מקום שהזכירו חז"ל "מיל", כוונתם למיל הרומי הזה, שזה הוא מה שהיה נקרא בזמנם מיל. וגם יוסף בן מתתיהו, ושאר סופרי אותו דור, כשהם משתמשים בביטוי מיל כוונתם למיל הרומי. ולא מסתבר שיהיה מיל של קודש, מלבד המיל של חול, כמו שאין כיום קילומטר של קודש, וכבר ביארנו שהמיל היא מילה רומית.
והנה המיל הרומי ידועה מידתו, והוא היה 1480 מטר כמעט בדקדוק, ושיעור זה מתיישב בכל המרחקים שהזכירו חז"ל במילין. וגם שיעור הילוך אדם מתיישב לפ"ז, שהמיל הוא כקילומטר וחצי, ואדם בינוני מהלך קילומטר וחצי בין י"ח דקות לכ"ב ומחצה דקות, והוא כשיעור מסקנת הסוגיא, ולההו"א הוא רק מעט יותר משיעור זה.
אלא, שיקשה עלינו מדברי הספרי שהביא רש"י, שמהם מוכח שהמיל הוא אלפיים אמה. ונראה שמיל פירושו אלף צעדים כפולים, וכך היו מודדים אותו הרומאים, כאמור, אלא שהם היו מודדים אותו בפסיעותיהם הגסות ובנעליהם המסומרות, והיה עולה אלף צעד כפול כקילומטר וחצי. אולם, אלפיים פסיעות בינוניות הן אלפיים אמה, כמבואר בגמ' בעירובין מב., ועל כן כשדברו חז"ל על מילין שהיו לפניהם בזמנם, שהם היו מסומנים על פי מידת המיל הרומי, דברו על שיעור מיל רומי, אמנם בספרי הנ"ל דברו על לעתיד לבא, ולא דברו על מיל שהיה קיים לפניהם, ובזה השתמשו במיל ככינוי לשיעור אלפיים אמה, שהוא אלפיים פסיעות כהמיל.
אמנם, קשה על כל זה שבסוגיא ביומא סז. משמע שמיל הוא שיעור תחום שבת, ובזה מבואר לכאורה ששיעור המיל הוא אלפיים אמה, ושלא כדברינו. אמנם, באמת אדרבא משם ראיה להיפך, שהנה הקשו התוס' שם ד"ה וכולן... על משמעות הסוגיא שמיל הוא שיעור תחום שבת, הא שיעור תחום שבת אינו אלפיים אמה, אלא אלפיים אמה ואלכסונן, וא"כ שיעור תחום שבת הוא יותר ממיל, ודחקו לתרץ. אמנם, לפי המתבאר נראה פשוט שאכן המיל שיעורו הוא אלפיים אמה ואלכסונן, ועל כן המיל הוא שיעור תחום שבת.
ומכאן זכינו לברר שיעור האמה כמה היא, שהלא המיל הרומי ידוע לנו שהוא כ1480 מטר ואם הוא אלפיים אמה ואלכסונן, הלא נודע לנו שיעור האמה כמה היא, וכדיבואר.
הנה מבואר בכ"מ בגמ' (סוכה ח. ועוד) שכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, ולפ"ז אלפיים אמה ואלכסונן הן אלפיים ושמנה מאות אמה. אמנם, כבר נודע שהשיעור המדויק הוא מעט יותר, ולפ"ז אלפיים אמה ואלכסונן בדקדוק הם 2828.4 אמות. והנה, בכל התורה דנו חז"ל ע"פ השיעור המקורב של תרי חומשי באלכסונא, שכמעט ואין נ"מ בין שיעור זה לבין השיעור האמיתי (ויש לדון אם כן הוא הדין אף לבקיא היודע לדקדק בשיעור או לא, ואכמ"ל). אמנם, במרחק גדול כ"כ של אלפיים אמה יש מקום לומר שנקל ע"פ השיעור האמיתי, כיון שבשיעור גדול כ"כ כבר יש לו משמעות של עשרים ושמנה אמות, כמשנ"ת, ועל כן נימא דשיעור מיל שהוא אלפיים אמה ואלכסונן ודאי אינו פחות מאלפיים ושמנה מאות אמה, אך גם לא יותר מ 2828.4 אמה.
[זה מוכרח שאין המיל יותר מ2828.4, שהרי הלכו עם המשלח את השעיר בפועל מיל, וא"א לומר שהלכו יותר מתחום שבת, אבל שמיל אינו פחות מ2800 אמה אינו מוכרח כ"כ, דשמא אע"פ שמיל הוא פחות מתחום שבת לא הלכו כי אם מיל, אך משמעות הסוגיא שם היא שמיל הוא תחום שבת].
ונחזי אנן, הנה אם שיעור האמה הוא כ52.2 ס"מ, הרי שב1480 מטר (ואף בפחות מזה) יש יותר מ2828.4 אמות, שאם האמה היא 52.2 ס"מ הרי יש ב1480 מטר 2835 אמות ועוד, וא"כ כשהלכו עם המשלח את השעיר מיל, הרי הלכו יותר מאלפיים אמה ואלכסונן, וזה לא יתכן, וע"כ שהאמה היא לכה"פ 52.3 ס"מ, שאז אם המיל הוא 1479 מטר (שיש מקום לזה), אזי אין במיל יותר מ2828.4 אמות. ומאידך, אם נאמר שהאמה היא 52.9 ס"מ, הרי שהמיל, שהוא 1480 מטר, אין בו אפילו אלפיים ושמנה מאות אמה, ואין המיל שיעור תחום שבת כלל. וע"כ שהאמה היא בין 52.3 ס"מ ל52.8 ס"מ, וזה מכוין אותנו לומר שהאמה היא 52.5 ס"מ, וכמבואר גם ממקומות אחרים, וכמשנ"ת לעיל. וברוך ה' שזיכנו לזה[14],[15].
♦ ♦ ♦