ישיבת תורת החיים
יד בנימין
אמירת י"ג מידות של רחמים ביחיד
דברי הגמרא ורב נתן גאון
יש לדון בשאלה כיצד ינהג אדם יחיד שאומר סליחות ותחינות, ומגיע למקום שבו יש בסדר הסליחות י"ג מידות של רחמים – האם יאמרן כדרכן, או שלא כדרכן, או שלא יאמרן בכלל.בגמרא נאמר (ר"ה יז, ב):
'ויעבר ה' על פניו ויקרא', אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.
ובתשובות הגאונים (עמנואל, סי' יג[2]) נאמר:
והכי אמרו רבותינו רב נתן, שאין מנהג לומר שלש עשרה מדות אלא בצבור. ואין רשות ליחיד לומר אותן בתפילתו, אלא בצבור. ולואי כשהצבור מתקבצים ומתענין ועושים צדקה ומבקשים רחמים ומכוונים לבם לאביהם שבשמים, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, ואין מואס תפילתם של רבים, ועונה אותם, שנאמר: 'הן אל כביר לא ימאס'. וכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ע"ה ועם אבותינו, שאין חוזרות ריקם, שנאמר: 'הנה אנכי כורת ברית' וגו'. לפיכך אין אומרים אותם אלא בצבור.
בדברי הגאון מבואר שהמנהג הוא שיחיד אינו אומר כלל שלוש עשרה מידות בתפילתו, ורק הציבור אומרים אותן.
♦
הרשב"א מסכים עקרונית לאיסור אמירת י"ג מידות ליחיד אך מתיר דרך קריאה
והרשב"א (שו"ת א, ריא) כתב:מה שאמרת אם אומר שלוש עשרה מדות ביחיד? תשובה: מסתברא לי שכל שאומרן דרך תפילה ובקשת רחמים, אין נאמרין ביחיד, וכדבר שבקדושה הן; כמו שאמרו באגדה: נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראהו למשה בסיני, ואמר: כל זמן שישראל חוטאין כשיגיע עת צרה, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. אבל אם בא לאמרו כך דרך קריאה בעלמא, אומר, כדרך שאומרין אף 'האופנים' וקראי דקדושה דרך קריאה.
מלשון 'מסתברא לי' שכתב הרשב"א, משמע שדבריו אינם נסמכים על מנהג ואף לא על דברי הגאון, אלא על סברתו. אין בכך כדי לטעון שהרשב"א לא הכיר כלל את המנהג בעניין זה, אך מדבריו משמע שהנימוק העיקרי להימנע מאמירת שלוש עשרה מידות ביחיד, הוא שמסתבר לראותן כדבר שבקדושה.
בדברי הרשב"א מתחדש שמותר לומר שלוש עשרה מידות 'דרך קריאה בעלמא', ויש להבין מה ההבדל בין אמירתן דרך תפילה ובקשת רחמים לאמירתן דרך קריאה בעלמא. ויעוין בזה לקמן.
♦
קושיית הטור על דברי רב נתן
לעומת הרשב"א והראשונים הנ"ל (הערה א) שקיבלו את דברי רב נתן, הטור (או"ח תקסה, ה) כתב:כתב רב נתן שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות. ואיני יודע מה חשש יש בדבר, שהרי אינו אלא כקורא בתורה, שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו.
בדברי הטור מבואר שסברתו היא שאין בכלל דבר שבקדושה אלא מה ש'אמרו חכמים' במפורש, ולא דברים אחרים. על כך כתב הט"ז (שם, ה):
ופשוט שכוונת הטור שיתכווין היחיד שיהיה קריאתו לא דרך בקשה אלא כקורא בתורה. וכן מביא ב"י בשם הרשב"א[3].
לכאורה יש קושי בדברי הט"ז, שכן אם הטור לא התיר אלא קריאה כקורא בתורה, לא ברורה תמיהתו על רב נתן, שהרי לא נאמר בדברי רב נתן שאסור לקרוא אפילו כקורא בתורה, והוא לא נחית לדון בקריאה שאינה דרך בקשה. וממה נפשך, אם אין חילוק בין דרך בקשה לדרך קריאה מדוע הטור חלק עליו. ואם יש חילוק, מניין למד הטור שרב נתן אינו מחלק חילוק זה. וגם לא ברור מדוע הטור סתם ולא פירש שתמיהתו היא על כך שיחיד אינו אומר י"ג מידות אפילו כקורא בתורה, אלא תמה בסתמא. ומלבד זאת קשה, שמטענת הטור שלא אמרו חכמים אלא קדיש קדושה וברכו מוכח להדיא שי"ג מידות אינן בכלל דבר שבקדושה.
לפיכך, נראה שטענת הטור היא שיש להתיר ליחיד לומר י"ג מידות בכל עניין. וכך הבינו את דבריו גם בשו"ת יביע אומר (ה, או"ח ז, א[4]) ובשו"ת בצל החכמה (ה, סא, ב). ובשו"ת בצל החכמה כתב ליישב את קושיית הטור:
ועיי' שבלי הלקט (סי' כ"ט), טעם אחר למנהג שלא לומר י"ג מדות אלא בצבור, והוא, לפי שכאשר הצבור מתקבצין ומתענין ועושין צדקה ומבקשין רחמים וכו', והקב"ה מרחם עליהם ואינו מואס תפלתן של רבים וכו'. וכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם משה רבינו ועם אבותינו שאינן חוזרות ריקן וכו'. לפיכך אין אומרין אותן אלא בצבור, עכ"ל, עש"ה. וכנראה שם כי ה"ר נתן גאון זצ"ל בעצמו אמר טעם זה לדבריו. לפי זה פשוט שאין מקום כלל לקושית הטור על ה"ר נתן, שהרי אין טעמו שלא לומר י"ג מדות ביחיד משום דהוי דבר שבקדושה, אלא טעמו כהנ"ל.
אמנם, נראה שקשה לתלות את קושיית הטור בהבנה שגויה של דברי רב נתן. והנימוק שהביא הבצל החכמה לא התחדש בשבלי הלקט, אלא נאמר בתשובת רב נתן בשתי נוסחותיה, ונשנה בדברי הראשונים הנ"ל. וקשה מאוד לומר שכל המקורות הללו נעלמו מהטור. והרי הטור עצמו מביא את דברי רב נתן, ומהיכא תיתי שראה אותם במקור עלום, שבו לא נכתב הנימוק של תפילת רבים. ועל כרחנו שהטור ראה את הנימוק המובא בגאונים ובראשונים ובשבולי הלקט, ובכל זאת מיאן בו. ונראה שסבר שאין ללמוד הלכה מדברי אגדה, ועוד נראה שסבר שאין מדברי הגמרא הללו מקור לאסור אמירת י"ג מידות ליחיד. דגם אם עיקר מעלתן היא בציבור, אין זה אומר שבהכרח יהיה איסור ליחיד לאומרן. והרי גם עיקר מעלתה של תפילה הוא בציבור, ובכל זאת מי שאינו נמצא בציבור אינו פטור מלהתפלל. ומיהו יעוין בשו"ת מן השמים (סי' כג) שנקט שי"ג מידות הן דבר שבקדושה, ולכן אינן נאמרות אלא בעשרה.
♦
דברי תרומת הדשן
ובשו"ת תרומת הדשן (סי' ח) כתב:שאלה: שלש עשרה מדות, רשאי יחיד לאומרן או לאו?
תשובה: יראה דיש ליחיד לאומרן, ואף על גב דכתב באו"ז במסכת תענית דאין ליחיד לאומרו, ובמנהגים נמי נמצאו דעות שונות בזה. אמנם ראיתי בתשובה אחת מהגדולים כתב ידו, שהורה ליחיד לאומרו, וכתב דהואיל ומנהגים קב ונקי, תופשין עיקר לאומרו, יש לנהוג אחריהם.
ונראה דשפיר דמי ליחיד האומרן, שיאמר אותו בניגון ובטעמים, כאלו היה קורא אותן בתורה, ותו אין קפידא אפילו אי לא נתקן ביחיד, משום דהוי כתינוקות הקוראין פסוקים שבתורה. וכן ראיתי כתוב באחד מן החבורים, בענין קדושה שביוצר אור, ושבסדר קדושה, שיש ליחיד לאומרן בניגון ובטעמים. ותו אין קפידא אפילו למאן דאמר דאין היחיד אומר אותן, הואיל ופסוקים של תורה הם.
ומבואר בריש דבריו שנקט שיש ליחיד לומר י"ג מידות. ובסוף דבריו חידש שאמירה 'בניגון ובטעמים' חשובה 'כאלו היה קורא אותן בתורה' ומותרת.
והנה, לכאורה יש קושי בקביעה שאמירה בניגון ובטעמים חשובה כקורא בתורה. דלכאורה זיל בתר טעמא, ואם האדם קורא י"ג מידות בתוך תחינותיו, הדבר מוכיח שכוונתו לעורר רחמים. ולכאורה לא ברור כיצד העובדה שהוא קורא בטעמים משנה זאת. חדא ועוד, הרי רבים נוהגים לקרוא תהילים בניגון ובטעמים לרפואת חולים וכדומה, ובצדק הם אינם רואים סתירה בין הקריאה בניגון ובטעמים ובין כוונתם לעורר רחמי שמים. ואם כן אפוא, כיצד מועילה הקריאה בניגון ובטעמים להתיר ליחיד לומר י"ג מידות. וצ"ע.
ובשו"ת יחוה דעת (א, מז ד"ה והנה) נקט שגם הרשב"א הנ"ל מתיר לומר י"ג מידות כשקוראן בטעמים, אך צ"ע אם יש הכרע מדברי הרשב"א הנ"ל שכוונתו לכך, וייתכן שלדידו 'דרך קריאה' היינו שקוראים את הפסוק עם פסוקים נוספים לפניו או לאחריו, או שינוי אחר שמבחין את הקריאה מדרך תחנונים. ואמנם מפשטות דבריו בעניין אמירת 'האופנים וקראי דקדושה' נראה שכוונתו לאמירת הפסוקים בפני עצמם במקומם בתפילה, והשינוי היחיד הוא שנאמרים בטעמים, וכך הבין גם הב"י (או"ח נט, ג), אבל צ"ע אם יש הכרח להבין כך.
ובר מן דין, בתשובה אחרת של הרשב"א (שו"ת א, ז) הוא מסתייג מהאפשרות לומר את קדושת יוצר בטעמים, ומעיד בגדלו שמנהג מקומו לא לאומרה כלל ביחיד. ובדבריו שם, הרשב"א אף קובע כלל להכרעה בשאלות מסוג זה, דשב ואל תעשה עדיף:
ושמעתי משמן של גדולי החכמים שאותה קדושה שביוצר כיון שהוא מזכיר סדר קדושות שמלאכי השרת אומרין, אם בא לומרה כקורא במקרא בנעימה, אומר, שאין זה אלא כיחיד שקורא פרשת סדר קדושת המלאכים בישעיה. ואנחנו אין אומרין אותה כלל. וכל דבר שכיוצא בו, הנכון שבהן לנהוג בו במניעה, דשב ואל תעשה שאני[5].
ותשובה זו סותרת לתשובתו הקודמת, אלא אם כן נאמר שאמירת הפסוקים בנעימה בעלמא אינה חשובה 'דרך קריאה' וכפי שהתבאר. ומכל מקום, אף אם כוונת הרשב"א להתיר אפילו כשהשינוי היחיד הוא קריאה בטעמים, וכפשטות דבריו בסי' רא, וכפי שהבין הב"י – אכתי, מדברי הראשונים הרבים שהביא הב"י (שם) נראה שלא הסכימו לפיתרון זה, ובמיוחד ההגמ"י (הל' תפילה ז, אות צ):
ויש שאין רוצין לומר ולא לדלגה, ואומרים: 'עונים ואומרים ביראה קדוש וברוך לאל ברוך' וכו'.
ואי איתא שניתן לקרוא בטעמים, זה ודאי עדיף על אמירת נוסח מקוצר זה.
ויתירה מזו קשה, דמדברי השו"ע והאחרונים שנקטו כתרומת הדשן עולה שגם היחיד מסיים את קריאתו בתיבת 'ונקה' ואינו ממשיך לקרוא את המשך הפסוק. ולכאורה, הדבר מעיד עליו שאין כוונתו לקריאת התורה בעלמא, אלא לאמירת י"ג מידות. ובשו"ת יחוה דעת (שם; ובחזו"ע ימים נוראים עמ' ל-לא) הביא דברי כמה אחרונים שהתקשו מהא דכל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה (תענית כז, ב), ותירץ:
גם היחיד שקוראם בטעמים, ניכרת מחשבתו שעיקר מטרתו להזכיר מדות הרחמים דרך תפלה ובקשה.
ולכאורה מה שמהווה תירוץ על קושייתו, אינו מהווה תירוץ לקושייתנו, אלא להיפך. דאם ניכרת מחשבתו שעיקר מטרתו לתפילה ובקשה, במה הועיל שקרא בטעמים את התפילה והבקשה. ובאמת באגרות משה (יו"ד ג, כא) כתב בנוגע ליחיד: 'העיקר שיאמר כל הפסוק, עד רבעים'. וצ"ע.
♦
הכרעות האחרונים
ולהלכה, הביא השו"ע (תקסה, ה) את דברי הרשב"א:אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם.
ולפי האמור, אין הכרע גמור שהכוונה לאמירה בדרך תחנונים, כאשר רק המנגינה שונה למנגינת הטעמים, וייתכן שיש צורך בשינוי משמעותי יותר כדי להחשיב את האמירה כ'דרך קריאה בעלמא'. ואף אם ברשב"א יש הכרע, נראה שהדבר אינו מוסכם. אמנם, המג"א (שם, ה) והט"ז (שם, ה) והמשנ"ב (שם, יב) נקטו שכוונת השו"ע לקריאה בטעמים, וקיבלו את דברי השו"ע כדבר פשוט.
ולהלכה הביאו אחרונים רבים נוספים את דברי השו"ע להלכה. אך חלק מהאחרונים נקטו שאין לומר כלל י"ג מידות ביחיד, אף לא בטעמים. ובהםהרדב"ז (ד, י). וכן נראה מדברי האר"י ז"ל, כמובא בפרי עץ חיים (שער הסליחות, סוף פרק ח):
מהאר"י זלה"ה. כשאדם מתפלל עם הצבור, אומר ויעבור י"י וכו', וכשהוא מתפלל ביחיד, יאמר י"ג מדות בא"ת ב"ש:[6] מצפ"ץ מצפ"ץ ת"ך וכו'[7].
ולכאורה פשוט שאם היה די באמירה בטעמים, לא היה האר"י מצריך לומר את י"ג המידות בא"ת ב"ש.
אמנם בהערת שוליים שם נוסף: "ונלע"ד שצ"ע, שבמ"א [-במקום אחר] אומר להיפך". ולעת עתה לא מצאתי את המקום האחר. וצ"ע.
♦
סיום
נמצא שהצד להימנע לגמרי מאמירת י"ג מידות ביחיד הוא צד איסור שיש בדבר, וכאמירת קדיש וקדושה ללא עשרה. לעומת זאת, הצד לומר י"ג מידות ביחיד הוא לכאורה רק צד היתר, דהא אין בדבר חיוב. ואם האדם אומרן כקריאה בעלמא, גם לא ברור אם יש בדבר כדי לעורר רחמים באופן מיוחד, דלכאורה הוא כקורא בתורה בעלמא, שאין כוונתו לעורר רחמים. ומסתבר שסתם אדם שקורא בתורה בעלמא אינו מעורר רחמים כשקורא את י"ג מידות בכוונת לימוד. ואם נחלק שבנידוננו הכוונה לעורר רחמים ורק מן השפה ולחוץ קורא בטעמים, אזי לכאורה אין בשינוי המנגינה כדי להפקיעו מכלל מתפלל ומתחנן, וכנ"ל. דרחמנא לבא בעי, ובוודאי שמצוות תפילה מתקיימת גם כשמילות התפילה נאמרות במנגינת טעמים. וצ"ע להלכה.ואכן בשו"ת משנה הלכות (ח, רי ד"ה ופלא[8]) כתב:
לפענ"ד נראה דשב ואל תעשה עדיף. וכן אני זוכר כד הוינא טליא, קבלתי דכשמתפלל ביחיד דולג מן ויעבור עד וסלחת. ובכל השנה לפענ"ד אפילו לומר בא"ת ב"ש צ"ע. אבל בעשרת ימי תשובה, דמבואר כן בפרי עץ חיים, יש לומר בא"ת ב"ש אפילו ביחיד. והעיקר שכל כוונתו יהיה לשם שמים.
♦ ♦ ♦