ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
הערות בדברי הרמב"ם ורבינו יונה הלכות תשובה
א. האם יש מצוה עשה של תשובה או רק מצות וידוי
מנין המצות ע"ס היד:מצות עשה אחת היא שישוב החוטא מחטאו לפני הא-ל ויתוודה.
פרק א הלכה א:
כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא. זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח.
משמעות דבריו של הרמב"ם במנין המצות ע"ס ההלכות היא שהתשובה היא חלק מהמצות עשה. אולם, מדבריו בהלכה א משמע שאין מצות עשה של תשובה, אלא שכעושה תשובה הוא חייב להתוודות, ורק זו היא המצווה, שהרי מקור הרמב"ם הוא מוהתודו וגו'. וצ"ב.
יש לבאר, דאף דהרמב"ם סובר שהקבלה לעתיד הוי חלק מהמצוה של וידוי, כלשון הרמב"ם להלן 'והרי נחמתי ובושתי וכו' ולעולם איני חוזר לדבר זה', מכל מקום עזיבת החטא כשלעצמה אינה חלק ממעשה התשובה, שבלעדי זה הוי כטובל ושרץ בידו (כבפ"ב ה"ג), ואין השלכת השרץ חלק ממעשה ההיטהרות, והרי היא בכלל הציווי על מניעת החטא, ועל כן מה שכתב בספרו כשישעשה תשובה וישוב מחטאו וכו', קאי על עזיבת החטא עצמה, שאינה נכללת במצות התשובה, ומה שכתב במניין המצוות, כוונתו על הקבלה לעתיד שהיא חלק ממצות הוידוי, וכ"ה לשונו והוא שישוב החוטא מחטאו 'לפני האל' ויתדווה מורה על כך דקאי הכא על מעשה התשובה שנכלל בווידוי, דהיינו הקבלה לעתיד, וכמו שמבואר מדבריו בספרו.
♦
ב. החילוק בין הוידוי של כל השנה לוידוי יוה"כ
הרמב"ם, כתב בסדר הוידוי בפ"א ה"א ובפ"ב ה"ב שצריך לומר בכלל הוידוי ענינות אלו שגמר בליבו, והיינו שמלבד פירוט החטא סובר הרמב"ם שיש לאדם לומר בפיו נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, שצריך להזכיר בפיו את כל עיקרי התשובה. לעומת זאת, כשבא הרמב"ם לתאר בפ"ב ה"ח את וידוי יוה"כ לא כתב אלא שהוידוי שנהגו בו כל ישראל ביוה"כ 'אבל אנחנו חטאנו' עיי"ש, וצ"ב. וע' במה שנתפרסם בשם אבי מורי שיחיה לאוי"ט ושנים ע"ז בקובץ התורני ישורון (א, עמוד רמח).ויתכן שי"ל, שהנה כבר חקרו האם וידוי הוא דין בכפרה או שהוא דין במעשה התשובה, וע' במה שכ' בזה א"ז זצ"ל בספר משנת יעבץ מועדים (ס' נה). אמנם, כפשוטו יש לחלק בין הוידויים השונים. שהוידוי של כל השנה עניינו הוא לתת ביטוי ותוקף להחלטתו של האדם לשוב באמת, וע"י זה שהוא מפרט את החטא לפני בוראו ומתוודה ואומר שניחם על כל פשעיו, הרי נחשב לו לתשובה שלימה. וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"ב ומה היא התשובה וכו' וצריך להתוודות בשפתיו וכו', הרי שהוידוי הוא מחלקי התשובה, להודות על חטאיו ולומר בפה את רוב חרטתו ורצונו לשוב מהיום ואילך מחטאו.
לעומת זאת, בדין וידוי יוה"כ, יש ללמוד שאינו חלק מחלקי התשובה אלא הוא דין בכפרה, וכמו שיש ללמוד מדברי הרמב"ם בפ"ב ה"ז שכתב: "יוה"כ הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביוה"כ וכו'". הרי שכ' עשית תשובה לבד ווידוי לבד, ויש ללמוד שביוה"כ הוידוי אינו מחלקי התשובה אלא ממעשה הכפרה.
ויש להוכיח הדבר, דהא עיקר הכפרה ביוה"כ בזמן שהיה ביהמ"ק על מכונו, היתה ע"י וידוי הכה"ג על שעיר המשתלח בשם כל ישראל, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א ה"ב. והא וידוי זה שעשה הכה"ג בודאי אינו שייך למעשה התשובה של ישראל, דהרי א"א למנות שליח על עשיית תשובה, מדהיא מצווה שבגופו, וא"כ הדבר מוכח שעכ"פ וידוי כה"ג על שעיר המשתלח אינו אלא כפרה בעלמא, וכלשונם של חכמים (יומא לו:), שעל שעיר המשתלח היו עושים כפרת דברים במקום כפרת דמים [אמנם במאירי ביומא ובחיבור התשובה כ' שהכל לא היה אלא ההערה לחזור בתשובה עי"ש].
ושוב מצאתי דברים מעין אלו בספר פחד יצחק (יוה"כ מאמר יז, ה), שהמכוון בוידוי הנ"ל הוא מעין הקאת הגעל, שכביכול ע"י הוידוי הרי הוא פורק עונותיהם של ישראל מהם על השעיר המשתלח אל ארץ גזירה, והוא כפרת דברים שבכאן. וא"כ יתכן שי"ל נמי שווידוי יוה"כ שלנו אף הוא מעין כפרת דברים והקאת הגעל לחוץ, ועי"ז מכפר לנו יוה"כ, כשם שכיפר השעיר המשתלח בזמן שביהמ"ק היה קיים. וא"כ הוא, הרי פשוט שבוידוי יוה"כ אין צריך לכל האריכות שכ' הרמב"ם בוידוי של כל השנה, דהא די בפירוט החטא, שע"י יש כאן כפרת דברים ומתכפר לו, וכמש"נ.
ולדינא יש לעיין, האם יכול להזכיר האדם בשמע קולינו נוסח הרמב"ם הרי נחמתי וכו' או שאינו מעיקר תפילה. וכמדומה שאלתי פעם את הג"מ רבי שריה זצ"ל וענה לי שאין להזכיר כן, ואמנם ראיתי בשם הג"מ רי"ש אלישיב זצ"ל שכן נראה לו להזכיר לפחות פעם אחת ביוה"כ, לצאת דעת הרמב"ם. ויש לעיין.
אולם, לפי המבואר הלא עיקר וידוי יוה"כ יסודו בוידוי הכלל כמו וידוי משה על כלל ישראל 'חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אלהי זהב', וכמו שנתבאר שהוא מכלל הכפרה ולא מדרכי התשובה, ויסודו בדין תפילה ולא בדין תשובה, אלא שיש לחלק בין הוידוי הנאמר ע"י ש"ץ, שהוא מכלל התפילה, לוידוי היחיד הנא' אחר התפילה, שאולי יכול לעשותו גם מדין התשובה גם ביוה"כ, ועי' בזה.
♦
ג. מצות תשובה ביוה"כ וד' חילוקי כפרה
שם הלכה ג:בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו".
הלכה ד:
אע"פ שהתשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יוה"כ מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד?, וכו'.
ויש לדקדק, שמתחילה כתב הרמב"ם שתשובה ויוה"כ מכפרין, ולשונו לענין תשובה שמכפרת על הכל, ומשמע שבזה"ז הן המכפרין היחידים, ואיך זה מתיישב עם לשונו להלן, שלמעשה איכא ד' חלוקי כפרה, ויש שאין מתכפר להן אלא לאחר זמן.
ונראה מלשון הרמב"ם, שאכן עיקר הכפרה, גם בעבירות החמורות, היא התשובה ויוה"כ, ואין היסורין והמיתה אלא גמר הכפרה הנצרכת לאלו.
והנה בשערי תשובה (ד, יז) כתב:
על אשר אמרו ז"ל כי על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין. יש שאלה. והלוא כתוב (ויקרא טז). מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והתשובה בזה. כי מה שנאמר. לפני ה' תטהרו. מצות עשה על התשובה. שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכפורים. ואף על פי שנתחייבנו על זה בכל עת. החיוב נוסף ביום הכפורים. והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים. אבל מה שכתוב (שם). כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, שהוא אמור על הטהרה, שהשם יתברך מטהר אותנו מן העון ומכפר עלינו כפרה שלמה ביום הכפורים בלא יסורים. זה נאמר על מצות לא תעשה. אבל על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין.
הרי שהקשה רבינו יונה על הקרא, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", האיך אמר יכפר עליכם לטהר אתכם 'מכל חטאתיכם' והרי איכא ד' חילוקי כפרה וביניהם יש שאין יוה"כ מכפר להם, ועל כן פירש הקרא דהוא מופסק באמצע [וכמו שאנו באמת קוראים אותו ע"פ המסורה, עם אתנחתא באמצעו] דביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ואתם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והוא ציוי עלינו לעשות תשובה ביוה"כ.
אמנם, מהרמב"ם (פ"ב ה"ז) משמע לכאורה שאין מצוה מיוחדה לתשובה ביוה"כ, כשיטת רבינו יונה, מה גם שהוא לא מנה מצווה בפנ"ע של תשובה ביוה"כ, ולדבריו תהדר קושיית רבינו יונה. אולם, לפי מה שדייקנו מדברי הרמב"ם יתכן שיש ליישב, דעל כן קאמר "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" שהרי ע"י באה עיקר הכפרה, אלא שיש חטאות שאין נשלמת כפרתם אלא לאחר זמן, וכמש"נ.
♦
ד. עוד בבריתא דחילוקי כפרה
בספר פחד יצחק (יוה"כ טז) הק' על דברי רבינו יונה בשער הרביעי, שכ' שעל אף שלא נמצא תקנה בברייתא דחילוקי כפרה למי שחילל את ה' רח"ל רק במיתה, מ"מ הרי כבר נא' בחסד ואמת יכופר עוון, ובגמ' בר"ה נאמר על עוון בית עלי, שלדעת רבינו יונה היה בו חילול השם, שבזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר, שע"י יגיעתו בתורה והגיונו בה תמיד נמחל לו אף עוון חילול השם, עיי"ש. וע"ז הקשה דהנה שם בגמ' לא נראה כלל שעוון בית עלי הוא עוון של חילול השם, דבגמ' שם באה ללמוד מקרא דגזר דין שיש בו שבועה אינו חוזר, וע"כ הביאה הקרא דבי נשבעתי אם יכופר עוון בית עלי בזבח ומנחה. והרי שבלא השבועה היה מתכפר להם, ואם היה בו עוון חילול השם הכיצד היה נמחל להם אף בלא השבועה, והרי אינו מתכפר אלא במיתה, כמבואר בברייתא דחילוקי הכפרה, וע"כ שלא היה בעוון בית עלי עניין של חילול השם כלל, והיא קושיא גדולה למתבונן.ויתכן שיש לומר, דהנה כבר הק' אברבנאל בפירושו, האיך נגזר דין על כל בית עלי, אף על אלו שעוד לא נולדו, והרי אינן בני החטא כלל, וכ' שיש להקל קצת בשאלה עפ"י מה שדרשו חז"ל שבתורה וגמ"ח מתכפר עי"ש. ויתכן שעפ"י מה שהק' י"ל את שאלת הפחד יצחק, שמה שנא' שבועה וגז"ד אינו אלא במה ששייך לכל בני עלי לדורות, שאילולי השבועה היה מתכפר להם. אמנם, בני עלי עצמם שחטאו בחילול השם, להם לא היה צריך שבועה, שבלאו הכי לא היה מתכפר להם. אלא שא"כ צ"ב מנ"ל לר"י ללמוד מהגמ' שע"י תורה מתכפר עבירת חילול השם, הא אפשר שהגמ' לא קאי אלא על כל הדורות שלא חטאו בעצמם, אלא שנגזרה עליהם גזירה בעלמא ולהם מהני לימוד תורה, וכמעשה ברבה ואביי שם שמבני עלי אתו. אבל בני עלי עצמם מנ"ל.
אלא שי"ל דרבינו יונה הבין דהא גופא נאמר כאן שמעשה חילול השם של בני עלי נשבע ה' שימשך לדורות, ואף לאלו שלא חטאו ייחשב כאילו חטאו בעוון חילול השם הגדול הזה וימותו צעירים, דהחילול השם היה כ"כ גדול שהוא מתבטא בכל הדורות הבאים, שבעצם הוייתם הם מפרסמים את החילול השם שהיה בעולם. וע"כ אמנם נכון מה שישבנו את השאלה למה צריך את השבועה, שבלא זה לא היו הדורות הבאים בכלל, אמנם מאידך מיושב ג"כ מנ"ל לר"י שכל עבירת חילול השם מתכפרת ע"י תורה, דהבין ר"י דמהלך הדברים הוא, שאף בני בניהם של בני עלי יחשב להם עוון אבותם, וא"כ אם להם מהני לכפר על עוון בני עלי ע"י לימוד תורה, כן מהני לכל מי שחילל ה' ח"ו להינצל מרוע גורלו ע"י העסק והגיון בתורה תמיד, וכמש"נ.
וכעת (עיוה"כ התשס"ח) נראה לבאר באופ"א, וגם לבאר הא דמתכפר עון חלול ה' ע"י יגיעת התורה ובהגיונה בה תמיד, כמש"כ הר"י, שצ"ב מה עניין זה של הגיון בתורה דוקא מכפר על החטא העצום של חילול השם, שאין מתכפר לו בסתם רק במיתה. והנה בפ"ד באבות תנן דכל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. וצ"ב מהו בסתר, ועי"ש בר"י שבאר הכוונה לג' עבירות חמורות, אך הוא דוחק גדול לומר דאיירי שם בג' אלו דוקא, דמשניות אבות עוסקות בדקות ונועדה לחכמים ולדיינים, כמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפה"מ שע"כ היא בסדר נזקין.
אלא שיתכן לומר דהכוונה היא לעניין חילול ש"ש דק מאד, ולא בדוקא חילול ש"ש בפרהסיא שאומרות עליו הבריות אי לו לפלוני שלמד תורה וכו', אלא שיש גם בחינה של חילול ש"ש בסתר, שע"י שעושה בסתר אפי' מעשים המוזלים את כבוד תורתו בינו לבין עצמו, יש כאן חילול השם כלפי עצמו, מלבד ממה שהוא משפיע על כל מהלכו אח"כ, וממילא ש"ש מוזל ומתחלל.
ועפי"ז י"ל דאף עוון חילול הקדשים הוא כעין עוון זה, שהוא לאו דוקא מה שהבריות אמרו, אלא עצם כך שלא נהגו כבוד בכהונתם וחטפו בשר ואכלו שלא בקדושה ובכבוד, אין לך עוון גדול מזה שהוא ביזוי צלם האלוקים וביזוי העבודה וכבוד הת"ח, וע"ז אף אי נימא דמתכפר קודם גז"ד ושבועה שהוא עוון דק יותר משאר חילול השם, מ"מ עונשו לאחר הגזר דין והשבועה הוא כחילול השם, דלא יכופר אלא במיתה, כמו שנא' שם בעניין בני עלי, ומ"מ אמרו בגמ' שמתכפר להם ע"י עסק התורה. וי"ל שהכוונה היא דעסק התורה והגיונה הוא הסגולה היחידה לגדלות האדם ורוממותו, והיא הסגולה היחידה שאדם יוכל לבסוף להתגדל ולצאת משפלותו, ועי"כ יתקדש שמו של הבורא בעולמו ע"י בריותיו, שהם בצלם אלוקים ובכבוד האמיתי, ה' יזכנו שלא נשוב ריקם מלפניו.
♦
ה. הדין בכל השנה והדין בר"ה
פרק ג:כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועונות וכו', אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו שנא' על רוב עוונך וכו'.
והנה בפשטות קאי הרמב"ם בדין עוה"ז, והכוונה שבכל רגע ורגע שנמצא באדם עוונות מרובין על זכויות, הרי הוא כפשוטו מת באותו הרגע ממש, וכן למדו בכוונתו הראב"ד והכס"מ, ודלא כהלח"מ, שנטה לומר ברמב"ם דקאי אדין דעוה"ב, עיי"ש. דאין זו פשטות כוונת הרמב"ם, ואי"ה עוד נעיר בזה בהמשך הדברים.
אלא שא"כ קשה מש"כ הרמב"ם שם בה"ג:
וכשם ששוקלין זכויות האדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונותיו של כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביו"ט של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יוה"כ, אם עשה תשובה, וכו'.
והנה צ"ב, דלפי מה שלמדנו מה מקום יש עוד לדין ר"ה, שהרי אם נמצאחייב - מיד היה לו למות ברשעו, ולמה א"כ לא מת הכא מיד. ואדרבא, משמע שבדין ר"ה אין הדין של מיד מת, וכמו שאנו רואים בעינינו, וכמו שאכן כתב הרמב"ם.
ומה שנראה בזה, שהדין של ר"ה חלוק בעיקרו מהדין של כל השנה, שהדין של כל השנה הוא כעין 'חוק טבע' שכל מי שעונותיו מרובים מזכויותיו מיד הוא מת ברשעו, ואילו הדין של ר"ה, יסודו הוא ב'מושב בית דין', שביו"ט של ר"ה יש מושב בי"ד מיוחד על כל אדם, לשקול עונותיו כנגד זכויותיו.
ולכן מצינו בר"ה דבר שלא מצינו בדין של כל השנה, שהבינוני תולין אותו עד יוה"כ אם עשה תשובה וכו', שבדין של כל השנה לא יצוייר כלל דבר כזה, שהרי עכ"פ כל שאין עונותיו מרובין על זכויותיו אין הוא מת ברשעו, ורק היכא שיש כאן מושב בי"ד לשקול באופן מיוחד כל אדם ואדם, יש לדון שבינוני שלא עשה תשובה ייחתם דינו למיתה.
אולם אכתי יש לעיין, מה החידוש יש לעצם המשקל של הזכויות לעומת החובות בר"ה, כל שבכל השנה בכל רגע ורגע נשקלים מעשיו של האדם וצ"ב. ויתכן שיש לומר עפ"י המבואר, שעיקר הדין של ר"ה הוא על עצם ההתעוררות המתחייבת מחמת עצם מושב הבי"ד בר"ה, שכל שאינו מתעורר ואינו שם ליבו לדין ביום הזה להטיב מעשיו, הרי על כך הוא בעצם נשפט ויוצא חייב בדינו.
ויבואר לפי זה המשך דברי הרמב"ם להלן הל' ד':
אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזיה"כ רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.
ולמבואר, היינו שבאר הרמב"ם כאן את עניין ההתעוררות שבאה ע"י השופר, דכל דין ר"ה הלא עיקרו בעצם ההתעוררות והיקיצה מהשינה של כל ימי השנה, ולדברינו על כך בעצמו נשפט האדם בר"ה- האם ח"ו לא יקיץ מתרדמתו או שיתעורר מכוח השופר לתשובה וישפר דרכיו.
והנה כידוע מה שהעיר מרן הגאון רבי יצחק בלאזר מפטרבורג זצ"ל מפני מה אין ניצל הבינוני רק ע"י עשית תשובה, ולכאורה היה די לו שיעשה איזו מצוה אחת, שתכריע את משקל חובותיו כנגד זכויותיו. ועי' בפחד יצחק ר"ה (מאמר יח), שבאר שאין משקל עוונות כנגד זכויות משקל כמותי אלא איכותי, ולכן מי שהוא בינוני לא שייך שיעשה מצוה אחת להכריע את עצמו, ורק תשובה יכולה להגדיר אותו כיוצא מהבינוניות שלו.
ולדברינו יקבלו הדברים תוספת בהירות, שהרי כל עניינו של ר"ה אינו אלא באותה התעוררות ויציאה מהבינוניות, והאיך יצא יד"ח ע"י תוספת זכות אחת.
והנה כתב הרמב"ם שם בהמשך דבריו:
...ומפני עניין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מר"ה ועד יוה"כ יותר מכל השנה וכו'.
ויש להעיר מהו 'מפני עניין זה' הא כבר בארנו דווקא ע"י תשובה מהני ליה להחתם לחיים כמש"כ הרמב"ם לעיל וצ"ב.
ונראה ליישב, וכ"נ מדברי הלח"מ שם, שכוונת דברי הרמב"ם 'ומפני עניין זה' וכו', מוסבת על מה שכ' לעיל, שתקיעת שופר בר"ה רמז יש בה לעורר הישנים בכל השנה, וע"ז קאי הרמב"ם הכא, שמפני עניין זה נהגו להרבות במצוות ומע"ט בימים אלו, שבהם יותר צריך להראות שנפעל בו עניין השופר והוא נתעורר מחמתו. ונמצא שאין כוונת הרמב"ם שע"י המעשים טובים שעושה בעשי"ת בכוחו להכריע את הדין, דזה א"א אלא ע"י התשובה בלבד, כמש"כ, אלא דצריך לעשות בהם מעשים טובים להראות ההתעוררות שהיתה ע"י השופר, ובזה גופא חשיב כעשיית התשובה והיציאה מהבינוניות וזוכה להחתם בספר החיים ביוה"כ.
והנה עוד כ' שם הרמב"ם בה"ה:
בשעה ששוקלין עונותיו של אדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עוון שחטא בו תחילה ולא שני אלא משלישי ואילך אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו אותם שני עוונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון השלישי ואילך מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים, וכן הרביעי וכו'.
וצ"ב למה כוונת הרמב"ם בשעה ששוקלין עוונותיו של אדם וכו', דאם כוונתו לדין ר"ה הרי כבר העיר הכס"מ שבדין ר"ה כבר כתב הרמב"ם שבינונים תלויין ועומדין עד יוה"כ עשו תשובה וכו', ולא כתב כלל שעונותיהן נמחקים ראשון ראשון. וכן אם נימא שכוונתו לדין שבשעת מיתתו, וכמו שבארנו לעיל שהכוונה לדין עוה"ז, גם כן אינו מובן, דהרי לא יתכן שעונותיו של אדם כל רגע ורגע נמחקים דא"כ לעולם לא תתמלא סאתו ולא ימות לעולם מחמת עבירותיו. וע"כ שכוונת הרמב"ם היא לדין עוה"ב, כמש"כ הכס"מ עיי"ש. וא"כ יש כאן ראיה ללח"מ בביאור ה"א, שאף שם קאי הרמב"ם בדין עוה"ב, דאל"כ הכיצד התחיל לדבר בדבר שלא פ' לעיל בו כלום, אלא שאף זה אין ברור לפרש את הלכה א' כן וכנ"ל, וצ"ע.
♦
ו. בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון
והנה מבואר ברמב"ם הנ"ל שרק בינונים נחתמים ביום כיפור, והוא כברייתא דר"ה (טז:), אולם שם לעיל עמוד א' נתבאר בכמה ברייתות שהכל נידונים בר"ה וגז"ד שלהם נחתם ביוה"כ. ובביאור הגר"א בשו"ע (או"ח תקפב ס"ט) באר דאיכא ב' דינים: אחד על עוה"ז ואחד על עוה"ב. ולעניין עוה"ז כו"ע נידונים בר"ה ונחתמים ביוה"כ, כמו שאנו אומרים בר"ה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון כמה יעברון וכו' דקאי על דיני עוה"ז, אבל לעניין הדין על עוה"ב (שכתבו התוס' שם בסוגי' טז: ד"ה ונחתמין), בזה קאי אברייתא דצדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים וכו' עי' שם. אמנם ברמב"ם לא מבואר מזה מידי.ושמעתי מידידי, הגאון ר' מנחם טוקר שליט"א, שלרמב"ם קאי הסוגי' הזאת על דין שאינו תלוי כלל במעשים, ע"ד הסוג' דבמה בהמה (שבת נה.) שיש מוות בלא חטא וייסורים בלא עוון. וביאור זה מסתבר לכאורה, אף שעדיין צ"ע, דקאי על דרך העולם שא"א לבשר ודם בלא מיתה ובלא ייסורים, ומדרכו של עולם שאינן באים בפתע ח"ו, שע"ז נא' אם רואה אדם יסורין באים עליו יפשפש במעשיו וכו', אלא שיתכן לקרוע גזר הדין ע"י תשובה ותפילה וצדקה שמעבירין את רוע הגזירה, ואת זה לא הביא הרמב"ם כי אינו נפק"מ לאדם, כי אין זה נוגע למעשים שלו.
ונראה שהרמב"ם מתאים לסוגי' הירושלמי על מתני' דבארבעה פרקים האדם נידון, שהקשה שם על אנשים המתים בעשי"ת, והיינו משום שבר"ה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, וא"כ ממנ"פ - או שימותו אחר יוה"כ מהדין של השנה או שהיו צריכים כבר למות בשנה שעברה מהדין של שנה שעברה, ויישבו שם כר' כרוספדאי, שרשעים נכתבים ונחתמים לאלתר וכו', ואלו יכולים למות בעשי"ת מהדין של השתא. ומבואר מזה שיש דין כללי שהוא בר"ה יכתבון וכו' כמו שהק' שם, ומכל מקום יש רשעים גמורים שלאלתר נחתמים למיתה מחמת מעשיהם (או שבעטו במשפט כנ"ל) כמו שתי' שם.
אמנם, דברי הגר"א הם כסוגי' הגמ' דידן, שנראה שהדין נמשך מיוה"כ של שנה עד יוה"כ של שנה אחרת, וממילא אין להקשות כהירו', שמי שמת בעשי"ת הוא מחמת הדין של שנה שעברה. וא"כ י"ל שיש חלוק בין דין עוה"ב לדין עוה"ז, ולעולם לעניין דין עוה"ז אין מציאות של נחתמים למיתה בר"ה, וכמש"כ התוס' והגר"א [אלא שלתוס' היה קשה ממשלם לשונאיו וכו' וא"כ גם הרשעים נידונים לחיים ועושר לפעמים, ולכן בארו התוס' דקאי רק על עוה"ב, ולגר"א שכתב שיש גם דין על עוה"ז לכאורה לא מתיישב, וצ"ע א"כ ההכרח לומר שיש אכן דין על עוה"ב].
♦
ז. ב' הבחינות של הדין בר"ה הנ"ל הן כנגד הנהגת היחוד והנהגת המשפט
והנה יל"ע ככלל העניין של הדין בר"ה מה עניינו דווקא ביום זה, ובר"ן בסוגי' דר"ה שם כתב עפ"י המדרש שהוא יום בו נברא האדם ובו ביום חטא ועשה תשובה ויצא בדימוס ולכן לדורות נקבע יום זה כמשפט ובני ישראל יוצאים בו בדימוס, ועוד שמזלו מאזנים בשמים כנגד המשפט שמתנהל בו (והוא מדרשה לר"ה מהרמב"ן). וידוע גם מה שאומרים [עי' רמח"ל במאמר החכמה] שהבורא מחדש עולמו בכל שנה ובר"ה יום בריאת האדם האדם נברא מחדש אם זוכה בדין.ויתכן לומר עוד בזה, כי הנה כידוע תכלית בריאת העולם והאדם הוא כי מדרך הטוב להיטיב, וא"א לברואים לקבל טוב אלא א"כ נבראו בגשם ובהסתר, שעי"כ ניתנת להם אפשרות בחירה, ואם זוכים להכיר יחוד ה', מתקנים עצמם וכל העולם כולו, וזוכים לעוה"ב ולקרבת ה' בדין, ולא בחסד כנותן מתנה לחבירו שהוא בהית להסתכוליה באפיה, וזה הטוב שהטיב ה' עם הברואים בבריאתם.
אמנם, כמו שהאריך החסיד הרמח"ל בדעת תבונות [וכל ספריו בנויים על יסוד זה], שהנהגת הבורא בעולם מתחלקת להנהגת היחוד ולהנהגת המשפט, שהנהגת המשפט היא תכלית הבריאה שיזכה האדם במשפט ויתקן עצמו וכל העולם כולו, כמו שאמרנו. אולם, מה שלא יהיה הבורא מנהיג את עולמו אף בהנהגת היחוד הנסתרת בכל מאורעות העולם, לקראת אותו גילוי הסופי שיהיה בהכרח בסוף העולם, אף שלא ע"י מעשה האדם, שהוא כעין חוק בבריאה למעלה ממעשה האדם, וכלפי האדם ההנהגה הזו היא הנהגת הטבע והמזל, שאין לה שייכות למעשה האדם והיא נגזרת ומתוכננת מששת ימי בראשית, אלא שהאדם יכול לשנות את ההנהגה כלפיו עפ"י מעשיו [ואף שגם ע"כ יש ידיעה מראש, כידוע].
ולפי זה יתכן לומר, שבשל כך הוקבע המשפט של כל באי העולם בר"ה, וכמו שנתבאר (לעיל אות ו'), שיש ב' בחינות של משפט: האחת מה שעוברים לפניו כל באי העולם לזכותם או לחייבם בדין בלא שייכות למעשיהם, והשניה מה שנוגע למעשי האדם.
ואת הבחינה הראשונה יש לפרש שהיא מכלל מה שהבורא מחדש את עולמו ביום זה ומתקן את העולם תיקון אחר תיקון, לקראת היום בו יתגלה לעיני כל חי, כמש"כ הרמח"ל, וזה שייך להנהגת היחוד. אולם המשפט ע"פ המעשים הוא כנגד הנהגת המשפט, והוא כנגד מה שיצא האדם בדימוס ביום הזה, שע"כ כל תכלית כל הבריאה היא בשביל המשפט הזה, שיהיו נוצחים בו ומתקנים כל העולם כולו ויהיו שותפים כביכול לגילוי כבוד ה' בעולם.
והנה הלא נאמר זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון ומי לא נפקד כיום הזה וכו', ומבואר שהוא דין על כל העולם, אבל כפי הנראה הדין על כל העולם אינו אלא הדין התלוי במזל, שהוא הנהגת היחוד ואינו תלוי בדווקא במעשה האדם, ומחמת ההסתכלות במזל זה ידעו כל העולם על יום זה כיום המשפט, וכמש"כ הרמב"ן. אמנם, הדין המיוחד לישראל הוא מחמת מה שיצא האדם הראשון בדימוס ביום זה כנ"ל, שהוא שייך לתפקיד של ישראל, השותפים למעשה הבריאה, והם שקדשו את ר"ה ועשו ממנו יו"ט של ר"ה, והם שנשפטים בו על מעשיהם, והאם עשו את תפקידם המיוחד להם בבריאה, ומה שעושים אותו יו"ט, הוא כי מובטח להם שאם יצאו כתורה והמצווה בהתעוררות ע"י השופר יהיו גם הם יוצאים בדימוס, כאדם הראשון.
והיה נראה לפי זה עוד, שאפשר לשפוט על הא גופא האם יזכה שיתנהגו עימו בהנהגת המשפט ויעניקו לו מחסדו של הבורא בזכות, או חלילה כל ההנהגה תהיה איתו בהנהגת היחוד, כטבע העולם בלא שייכות למעשיו. ודבר זה תלוי, כמו שבאר הרמב"ם במורה, באמונתו של האדם, שככל שמאמין יותר בהנהגתו של הבורא שהוא המשגיח והמנהיג הרי הוא יוצא מהנהגת הטבע ונעשה מעל המזלות ומושגח בהשגחה פרטית על ידי הבורא והמנהיג בעצמו, ואם הוא לא מאמין בכך הרי נשאר הוא בהנהגת הטבע והמזל.
ולכך אומרים מלכויות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם, לבד ממה שהבורא מתעלה ביום זה שמלך במשפט יעמיד ארץ, אלא שזה גורם לו שיהיה נוצח במשפט, הן מפני שזה תכלית כל הבריאה וכאמור, והן מפני שעי"כ הרי הוא נדון להיות מונהג בהשגחה פרטית מעל המזלות, שע"י שאנו בעצמינו ממליכים את הקב"ה, ותוקעים בשופר שהיא כנגד העקידה ומסירת הנפש לה' יתברך, והיינו שאנחנו מקבלים ע"ע מידת המשפט, הלא עי"כ אנו נוטלים חלק בהנהגת ה' בבריאה, ומתוך כך אנחנו יוצאים בדימוס כצדיקים גמורים (כדין על העוה"ב וכנ"ל).
והנה לעניין החתימה של יוה"כ, שלפי המבואר גם בה יש ב' חלקים - לעניין הבינוניים שתלויים ועומדים בדין של הרוחניות או בהנהגת המשפט, ולעניין כל העולם כולו בהנהגת היחוד או בדין העוה"ז להבנת הגר"א [ולפי דברינו הכל הולך למקום אחד]. יש לעי' במקור הדברים, דבשלמא לעניין הבינוני שיש כלפיו מחילה וכפרה כששב, מקורו הוא במה שנמחל לישראל חטא העגל ביום זה, אולם לעניין הדין של כל העולם בהנהגת היחוד מה המקום ליוה"כ דווקא, שהוא לכאורה נקבע רק אחר כפרתן של ישראל, וצ"ע.
אמנם לפי מש"כ הרמב"ן בדרשה לר"ה הרי עשרה ימים הם כנגד העשרה ספירות שהן כנגד עשרה המאמרות כמש"כ הרמח"ל [עי' ס' הוויכוח], ולפי זה יוה"כ הוא חלק מבריאת העולם וחידוש הבריאה ולכן כל העולם זוכה בחסד ליוה"כ שהוא רחמים בדין, ועדיין יש להבין עומקן של דברים.
♦ ♦ ♦