משמעותו של י' בתשרי לולי חטא העגל
ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום (דברים ט, יח) - שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה. באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י, י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.[רש"י ויקרא טז, ל]....בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות. וירד והתחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן.[רש"י שמות, לג, יא].
[בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה], יום שניתנו בו לוחות האחרונות - שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובשמונה עשר טחן את העגל, ודן את הפושעים, ועלה למרום, נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה, דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וארבעים יום עמד כבראשונה, חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים - והוו להו שמונים יום: שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול - הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי - הרי שמונים יום, וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר תמוז דלא הוה בחושבניה, דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה - השתא הוי להו שמונים שלמין, לילה ויום, ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור - להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי.[רש"י תענית ל, ב][2].
ההבנה המקובלת היא שכפרת יוה"כ ניתנה לעם ישראל כתוצאה מחטא העגל. בי' בתשרי ירד משה בפעם השלישית מהשמיים, עם הבשורה שחטא העגל נתכפר לעם ישראל. על כן נקבע יום זה כיום סליחה, מחילה וכפרה לדורות. אמנם, דברים אלו קשה להולמם. היעלה על הדעת "חס ושלום" שאם לא היינו חוטאים בעגל, לא היה לנו את היום הקדוש והנורא?
שנינו במדרש[3]: "אמר רבי חנינא בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתב (שמות מ, ב) 'וביום החודש הראשון באחד לחדש תקים משכן אהל מעד'. וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מלמלאין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו, שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, שבניסן נולד יצחק... כיון שבא ניסן והוקם המשכן עוד לא לימלם אדם אחר משה, ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה מלאכה בו, לאו, מהו 'וַתִּשְׁלַם [כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' (מלכים א' ז, נא)] אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו, מה שילם לו הקדוש ברוך הוא חנוכת בית חשמנאי".
כתב הרמב"ן[4]: "ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה".
כלומר, לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים משה נצטווה על המשכן עוד לפני חטא העגל. א"כ, לולי חטא העגל היה משה יורד בי"ז בתמוז ומצווה על הקמת המשכן. חז"ל מגלים לנו שהקמת המשכן ארכה כ-10 שבועות, שהרי למחרת יוה"כ נצטוו והקמת המשכן הסתיימה בחנוכה – סוף כסליו. עולה מכך שלולי חטא העגל היו מצטווים על המשכן בי"ז תמוז, ומסיימים אותו בערך בסוף אלול.
יש מקום לשער 'שבתחילה עלה במחשבה'[5] שימי המילואים יתחילו בג' תשרי[6], ויום השמיני למילואים, בו המשכן יחנך, יהיה בי' תשרי, בשנה הראשונה לצאתם ממצרים. אז היה יום זה יום שכולו שמחה על כך ששכינה שורה בישראל. אלא שגרם החטא, ונדחה ציווי המשכן עד מחרת י' בתשרי [שנעשה ליום סליחה, מחילה וכפרה עקב כפרת חטא העגל], וממילא נסתיימה עשייתו בסוף כסליו, ונצטוו להמתין להקמתו עד ניסן. בכך נשתנה מהותו של יוה"כ, מיום של שמחה על חנוכת המשכן, נקבע יום זה לדורות לסליחה, מחילה וכפרה.
אמנם, אף מה 'שבתחילה עלה במחשבה' לא נתבטל לגמרי. בפרשת שמיני, בו מתבארת עבודת אהרן ביום השמיני למילואים – יום חנוכת המשכן, אהרן חונך את מזבח העולה. אבל לא מצאנו שהוא חונך את ההיכל ואת קודש הקדשים. ומקרא מלא כתוב[7]: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". א"כ כל עוד שכן הענן, לא יכלו משה ואהרן לבוא אל אהל מועד, ולא יכול היה אהרן לחנוך את המנורה, מזבח הזהב, השולחן, ואת קודש הקדשים.
"לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים אמר רבי שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים" (מנחות פ"ד מ"ד). כנראה שביום השמיני למילואים, בין הערביים[8], נכנס אהרן וחנך את מזבח הזהב ואת המנורה.
אבל מתי חנך את קודש הקדשים? מתי הקטיר שם קטורת והיזה מפר ומשעיר? הרי בר"ח ניסן, שמיני למילואים, מתו בני אהרן, ומשה נצטווה[9] "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת". לא יבוא בכל עת, רק "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ"(ויקרא טז, לט-מ). א"כ מתי נחנך קדה"ק בעבודת הקטורת ודם הפר והשעיר?
דבר זה מבואר בגמרא ביומא (ג, ב): "ואיכא דאמרי, אמר רבינא: דנין עבודה תחלה, מעבודה תחילה, לאפוקי הני דלאו תחלה נינהו. מאי תחלה? אילימא תחלה בכהן גדול - היינו קמייתא! אלא: עבודה תחלה במקום מעבודה תחלה במקום". ופרש"י: "תחלה במקום - יום הכיפורים יש לו עבודה לפני לפנים, שביום הכיפורים הראשון [=יום הכיפורים הראשון הוא אחר הקמת המשכן, דהיינו יוה"כ שבשנה שנייה ליציאת מצרים, חצי שנה אחרי חנוכת המשכן! – יב"מ] היתה תחלה במקום שקודם לכן לא נכנס אדם שם לעבודה, ויום שמיני למלואים היתה עבודה תחלה במזבח החיצון. ואם בשביל ששימש משה כל שבעת ימי המלואים [=והוא עבד גם את עבודת הפנים של קטורת והזאת דמי פר ושעיר בקודש הקדשים – יב"מ] - אין קרויה עבודה אצל עבודת כהנים שהוא בלבוש בגדי כהונה, ושל משה בחלוק לבן שלא הוכשר אלא לשעה".
'בתחילה עלה במחשבה' שיום השמיני למילואים, חנוכת המשכן, יהיה ביום הכיפורים, יום טוב של שמחה שבו השרה הקב"ה את שכינתו בישראל. אמנם, החטא גרם, והקב"ה היה בכעס, וציווי המשכן נדחה. "בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדברך, ומסר לו לוחות אחרונות"[10]. בכך נהיה יום הכיפורים ליום סליחה ומחילה, כי בו ביום כיפר לנו הקב"ה על חטא העגל, ונמסרו לנו לוחות שניות, וי"ג מכילתין דרחמין. יום כיפור נהיה ליום בו נכרתה 'ברית חדשה', "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) - "בתוכו" לא נאמר רק "בתוכם"[11]. הקב"ה שוכן בתוך בנ"י גם 'בתוך טמאתם', גם כשהם חוטאים. לכן הוא נתן לנו יום אחד בשנה, יום הקדוש והנורא, לכפר עלינו מכל מפשענו וחטאתנו, וכביכול 'לכפר על הקדש' 'מטמאת בני ישראל'. זאת, על ידי 'איתחול' מחדש של הקשר והיחס עם עם ישראל 'אחד בשנה'. 'איתחול' זה בא לידי ביטוי ראשוני באירוע ההיסטורי של כפרת חטא העגל 'בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדרך, ומסר לו לוחות אחרונות' וי"ג מכילתין דרחמין. "...על דרך שתיקנו 'אהבה רבה אהבתנו [ה' א – לקינו] חמלה גדולה ויתרה [חמלת עלינו]'. פירוש, דתחילה בימי האבות ומועד צאתנו ממצרים היה אהבתך רבה עלינו. ואחר כך, כשעשו העגל, אמרת (שמות לב, י) 'אכלה אותם כרגע'. ואחר, חמלת עלינו וסלחת לעוננו, כי החמלה הוא אחר הכעס. ואמר 'גדולה ויתירה', פירוש, שהשפעת עלינו עוד יותר טובה מבראשונה, שנתת לוחות וצוית לעשות המשכן להיותך שוכן ביננו, שלא היה לנו מקדם"[12].
אמנם, אף מה 'שבתחילה עלה במחשבה' נתקיים. כיוון שקודש הקדשים נחנך רק ביום הכיפורים של שנה שנייה. בכך נתקיים בו ביום הכיפורים גם יום חנוכת המשכן.
יום הכיפור הראשון בהיסטוריה שלנו כעם הוא יום סליחה ומחילה על חטא העגל, קבלת לוחות שניות, 'ברית חדשה' וי"ג מכילתין דרחמין, וציווי על בניית המשכן. יום הכיפור השני בהיסטוריה שלנו כעם הוא חנוכת קודש הקדשים! שני הצדדים של יוה"כ באים לידי ביטוי היסטורי – יום סליחה ומחילה של 'חמלה גדולה חמלת עלינו', ויום שמחה של חנוכת המשכן[13].
שני צדדים אלו של יוה"כ אינם אלא שני צדי אותו מטבע. יום הכיפורים מורה על כך ששכינה שורה בישראל. 'בתחילה עלה במחשבה' שדבר זה יבוא לידי ביטוי ע"י חנוכת המשכן, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". מחשבה זו נתקיימה, כאמור, רק בחנוכת קודש הקדשים. מבחינה זו יום הכיפורים הוא יום של שמחה. אמנם, לבסוף 'חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו', ו'נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם', וציווה על המשכן, להורות שהוא שוכן בתוכנו גם אחרי החטא, "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". כיוון שיש חטא, "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, כט-ל). מבחינה זו, יוה"כ הוא יום של 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'. אבל עדיין הוא יום שמורה על ששכינה שורה בישראל.
שנינו במשנה בתענית (פ"ד מ"ח; בבלי כו, ב): "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל... וכיום הכפורים...וכן הוא אומר[14] 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן". ופרש"י: "זה מתן תורה - יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות". יום הכיפורים נקרא 'יום מתן תורה', כיוון שניתנו בו לוחות אחרונות. התורה היא מהותה של השראת שכינה בישראל. "והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת'... וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (שמות כד, טז) 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב (דברים ה, כא) 'הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן (שמות מ, לד) 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד, לו) 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה', כך במשכן כתיב (במדבר ז, פט) 'וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו'. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך 'ודבריו שמעת מתוך האש' (דברים ד, לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (שמות כט, מב-מג) 'אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם' 'ונקדש בכבודי', כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי"[15]. המשכן הוא השראת שכינה בישראל. עיקר המשכן הוא הארון והכרוכים, כי משם יוצא הקול המדבר אל משה, כלומר שם הוא המשך מעמד הר סיני ונתינת תורה לישראל. השראת שכינה בישראל בא לידי ביטוי בתורה. לפיכך, לוחות שניות קשורות ליוה"כ, שהוא 'יום חתונתו' של הקב"ה עם ישראל, ע"י מתן תורה. ע"י התורה קב"ה שוכן בישראל.
ע"פ דברים אלו אפשר להבין את דברי המשנה 'וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש'. ר"ע מברטנורה ביאר: "זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ". כוונתו לבית ראשון, שנחנך ביוה"כ. אמנם, במדרש[16] ביאר: "וביום שמחת לבו זה אהל מועד". כוונת הדברים היא שביום הכיפורים נחנך אהל מועד. ואף שמפורש בתורה שהוא נחנך בא' בניסן, הרי 'שבתחילה עלה במחשבה' שיחנך ביוה"כ, ואף לבסוף קודש הקדשים נחנך ביוה"כ. לכן זה גם 'יום שמחת לבו'.
בכך גם תתבאר לנו פרשה סתומה בהיסטוריה של עם ישראל. שלמה המלך ע"ה מתחיל לבנות את בית המקדש בחודש אייר (מלכים א' ו, א). הבנין נמשך שבע וחצי שנים, והמלאכה מסתיימת בחודש חשוון (שם, לח). אך שלמה חונך את המשכן רק בח' בתשרי![17] המדרש (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ו - ותשלם כל המלאכה [הובא בילק"ש ח"ב רמז קפד]) מבאר: "אף שלמה גמר מלאכת המקדש בחודש מרחשון 'ובשנה אחת עשרה בירח בול כלה הבית' (מלכים א' ו, לח). מהו בירח בול בירח שהביא הקדוש ברוך הוא את המבול. ונעשה נעול שנים עשר חודש, והיו הכל מלמלאין על שלמה לומר, לא בנה של בת שבע הוא, היאך הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו (בית המקדש). והא-לקים שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם [=כלומר לא מפני שהקב"ה מאס במעשה שלמה, שהוא בנה של בת-שבע, לא נחנך המקדש, אלא משום שהקב"ה רצה שהמקדש יחנך בחודש בו נולד אברהם – יב"מ] 'בירח האתנים'[18], זה חודש תשרי, ולמה הוא קורא ירח האיתנים החודש שנולד בו אברהם שנאמר 'משכיל לאיתן האזרחי'[19]. וכל אותם שנים עשר חודש שנעשה נעול אף על פי שהיתה כל מלאכת המקדש גמורה הואיל והיה נעול כמי שלא עשה בה כלום. כיון שנפתח בחודש המועדות והקריב הקרבנות וירדה האש אמר הקדוש ברוך הוא עכשיו שלמה המלאכה 'ותשלם כל המלאכה' (מלכים ז, נא)...".
מהמדרש נראה שהסיבה ששלמה[20] המתין מלחנוך את המקדש עד תשרי היא כדי שחנוכת המקדש תהיה בחודש שנולד אברהם. אמנם, הדבר תמוה, שהרי המשכן הסתיים בסוף כסליו [כמבואר למעלה במדרש], והקב"ה ציווה להמתין בחנוכתו עד ניסן, חודש שבו נולד יצחק. א"כ למה את המקדש, שהסתיימה בנייתו בחשוון [בתאריך מוקדם יותר מסיום הכנת המשכן] לא חנכו בניסן – החודש שבו נולד יצחק? יתירה מזו, מכיוון שהתורה מצווה במפורש לחנוך את המשכן בר"ח ניסן[21], וכך אף נעשה[22], מה ראה שלמה לשנות ממה שנעשה במשכן, ולעכב את חנוכת המקדש עוד חצי שנה עד תשרי? לכאורה, היה מן הראוי שהוא יחנוך את המקדש באותו זמן שנחנך המשכן[23].
אמנם, לדברינו נראה לפרש ששלמה רצה לחנוך את בית המקדש בתאריך המקורי 'שבתחילה עלה במחשבה' לחנוך בו את המשכן[24]. אפשר שהוא ראה בכך גם מעין 'מחיקה מוחלטת' של חטא העגל, שהרי בית העולמים, שהוא ב"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב, ה), שהוא במקום בו "וְהָאֱ-לֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם"[25], יחנך בזמן 'שבתחילה עלה במחשבה' 'לערב שמחת המקדש בחודש שנולד בו אברהם'.
אמנם, עדיין צריך ביאור, א"כ מדוע חנך שלמה המלך את המקדש בח' בתשרי[26], ולא בי' בתשרי, יום הכיפורים עצמו. תאריך זה כנראה נבחר כדי שחנוכת הבית תסתיים בערב סוכות[27]. אמנם, לדברינו טעון ביאור, מדוע שלמה לא חנך את בית המקדש בתאריך 'שבתחילה עלה במחשבה' – יוה"כ, שהרי כל דחיית החנוכה עד תשרי, היא כדי לכוון לתאריך זה [ולא רק ל'חודש האיתנים'].
בפועל, היום השמיני למילואים, שהוא יום חנוכת המשכן, היה בר"ח ניסן. בו ביום "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים... וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ" (במדבר ז, פסוקים ב, י-יג). ופרש"י: "ביום הראשון - אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו', כדאיתא בסדר עולם (פרק ז')". הנשיאים מתחילים להקריב את קרבנם, 'נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם' בר"ח ניסן, ומסיימים בי"ב ניסן[28]. יומיים לפני פסח, תאריך קצת 'תקוע' וחסר משמעות.
אמנם, לפי מה 'שבתחילה עלה במחשבה' שיום שמיני למילואים וחנוכת המשכן והמזבח יהיה ביום הכיפורים, הרי היה נחשון בן עמינדב, הנשיא הראשון, מקריב את קרבנו ביום הכיפורים. אחירע בן עינן, נשיא שבט נפתלי, שהיה המקריב האחרון, היה מקריב בכ"ב תשרי, כלומר בשמיני עצרת! כך היה 'חג הסוכות' 'נבלע' בתוך חנוכת המשכן, ושמיני עצרת סיום חנוכת המשכן והמזבח. כמה מאירים לפי זה דברי הרמב"ם[29]: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כג, מ) 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'...". ושנינו במשנה[30]: "ההלל והשמחה שמונה כיצד מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג". בכך מתגלה לנו פן נוסף של חג הסוכות, כהשלמה של יוה"כ וסיום 'חנוכת המשכן והמזבח' לפי מה 'שתחילה עלה במחשבה'[31].
אמנם, שלמה המלך ע"ה פועל לאחדות ישראל, כעם אחד וממלכה אחת. זאת, בניגוד ל'שבטיות' של ימי השופטים ותחילת המלוכה [ושל חלוקת המלוכה לאחר מותו של שלמה]. על כן אין הוא רוצה להדגיש את השבטיות בחנוכת המקדש, שיהיה 'שבט אחד ליום, שבט אחד ליום' [מעבר לכך שלמשה רבנו ע"ה יש ציווי הלכתי מפורש להקריב קרבן של הנשיאים, אבל לשלמה המלך ע"ה אין את הסמכות ההלכתית לעשות 'הוראת שעה' להקריב קרבן שלא נצטווינו בתורה]. אבל הוא גם רוצה שחג הסוכות 'יבלע' בתוך שמחת חנוכת המקדש, כמו 'שבתחילה עלה במחשבה'. לכן הוא מקדים את חנוכת המקדש ביומיים, כדי שיהיה שמחה של שבעת ימים [שהרי הפסוק אומר 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'], המסתיימים בערב סוכות ולכן מצטרפת אליהם שמחה נוספת של שבעה ימים "שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם"[32].
אפשר שבכך יש גם להסביר איך שלמה המלך ע"ה קובע לאכול ביוה"כ[33]. הטעם לכך הוא ששלמה המלך רואה בחנוכת המקדש ביום הכיפורים חזרה למה 'שתחילה עלה במחשבה'. והרי לפי מחשבה זו יוה"כ הוא כולו יום של שמחה, ולא של 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'. והוא חוגג את יום הכיפורים, כפי ש'תחילה עלה במחשבה'. לכן יש לנו ביוה"כ 'שניות'. יחד עם 'תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם', אימת יום הדין, תפילה ותשובה, יש ביוה"כ גם שמחה. כי עיקרו של יום הוא השראת שכינה בישראל, על כן "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל... וכיום הכפורים".
♦ ♦ ♦