הרב משה בוטון - הרב עמנואל מולקנדוב

ברכת הדלקת הנר ביו"ט וביו"כ [מכתבים]

מכתב א'

בס"ד
ימי הרחמים והסליחות התשע"ח
לכבוד הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א, ראיתי מאמרכם הנפלא בעניין ברכת הדלקת נר יו"ט, ומה שהארכתם בדברים מצוינים (וגם צודקים לכאורה) להוכיח שאין לברך, והמנהג לברך הונהג בטעות ויש לבטלו.
אולם, אחר המחילה רבתי מכת"ר, לענ"ד נראה שהצדק עם הפוסקים שבכל הדורות ומנהג ישראל - לברך על מצות הדלקת הנר גם ביו"ט, וכפי שיבואר:
א. כתבתם בשם החוקרים, שהראשונים טעו והעתיקו דברים מתוך תלמוד ירושלמי שהיו בו הוספות של הגאונים, ורק במקומות מעטים שמו לב לכך. לפיכך, אילו הראשונים ומרן השו"ע היו יודעים זאת, היו מורים שלא לברך על הדלקת הנר ביו"ט, והוי כמנהג שהונהג בטעות - ויש לבטלו.
וזהו דבר המופקע מן השכל - לומר שהחוקרים בזמננו ידעו להבחין איזה קטעים נוספו ע"י הגאונים יותר מאשר הראשונים. וזה שהראשונים כותבים בכמה מקומות שהדברים נוספו ע"י גאון - הא גופא מוכיח[2] שידעו שיש הוספות וביררו זאת[3], ולכן בכל מקום שלא הזכירו שהדברים הם הוספה מאוחרת - הרי לנו שהוא ירושלמי אמיתי. וכפי שאנו סומכים על הכרעת הראשונים בהלכה, כך נסמוך עליהם גם בהכרעת הגירסא [ואדרבה, אפשר לומר שאילו לראשונים האחרים גם היה ירושלמי זה - היו חוזרים בהם], וכידוע שמחלוקות ראשונים רבות תלויות בגירסא.
ומאן יימר שהירושלמי שבידינו אינו הירושלמי החסר - והירושלמי שבידיהם הוא הנכון. וכ"כ בספר אהבת ציון וירושלים (בהקדמה), שלראבי"ה היה את הכת"י היותר שלם מהירושלמי. עי"ש. וכבר האריך בזה הר"ד דבליצקי בטוטו"ד (במבוא לראבי"ה), וברור למעיין שהצדק עמו.
ואת"ל לא נכריע בעניין זה ומידי ספק לא יצאנו, הרי שהמנהג לסמוך על ירושלמי זה, ואין לומר סב"ל נגד המנהג. ואין להחשיב זאת כמנהג שהונהג בטעות, שהרי הוא הונהג ע"פ גדולים, וברור שדברי השד"ח שהבאתם היו מכוונים למנהגים שהונהגו ע"י העם ולא הובאו בספרים, כמבואר בתוך דבריו. ועוד אם נאמר שדברי ירושלמי אלו הוספת הגאונים - הרי הגאונים לא הנהיגו זאת בטעות, ופשוט.
ב. ומש"כ שהלקט יושר הבין שהסברא הפשוטה היא שאין לברך [משום שמותר להדליק נר ביו"ט ואין חשש שלום בית] ורק מפני הירושלמי כתב לברך, זה אינו, שהרי ראשונים אחרים הביאו סברא פשוטה לברך, שטעם המצוה להדליק נרות שבת הוא משום עונג שבת, ועונג וכבוד שייך גם ביו"ט. ושתי הסברות הובאו באורחות חיים, ונראה שפסק כבסברא אחרונה שהבאנו. ולכן אין ראיה מכל הראשונים שסתמו דבריהם, לכאן או לכאן[4].
ושוב פשוט שאין זה מנהג שהונהג בטעות, שהרי האורחות חיים ועוד ראשונים כתבו לברך מן הסברא, ולא מפני הירושלמי.
ולאו דווקא שמרן השו"ע פסק לברך בגלל הירושלמי, ואף אם פסק בגלל הירושלמי, הרי יש סברא ושיטה בראשונים לברך גם ללא הירושלמי כנ"ל, וכנראה שזו היתה סברת הגאונים שהוסיפו זאת בירושלמי (לשיטתכם), והדרינן לכללא דאין אומרים סב"ל במקום מנהג, ואין זה מנהג טעות ח"ו.
ג. ומה שהוכחתם מהמאירי שדעתו היא דהדלקת נרות שבת היא משום עונג, ולשיטתו אין עונג נוהג ביו"ט - הרי לנו מכך הוכחה יפה שהראשונים [דהיינו הרמב"ם] שסוברים ששייך עונג ביו"ט יפסקו לברך, וכמבואר בערוך השולחן (סי' תקיד סי"ז) ובחזון עובדיה שבת (ח"א עמוד רי"ז). ולגבי השאלה מדוע לא הזכיר הרמב"ם בפירוש ברכת הדלקת נרות יו"ט, כבר תירצו בזה כמה תירוצים, כפי שכבודו יודע, ואכמ"ל.
ולעניין מש"כ שלא לברך על הדלקת הנר ביו"כ:
א. הנה הבאתם את דברי השולחן גבוה, שמרן בסימן תק"י הביא את דעת הרא"ש לברך בשם 'יש מי שאומר' וזה מוכיח שאין דעתו לפסוק כן. אולם, כבר השיבו על דבריו (בשד"ח כללי הפוסקים סי"ג אות כא, ובחזון עובדיה ימים נוראים עמ' רנח), שכאשר מרן מביא דעה בשם 'יש מי שאומר' ללא סתם לפניו, כן דעתו להלכה. כמבואר בסמ"ע, כנה"ג, גט פשוט ועוד [הובאו בחזון עובדיה הנ"ל, עי"ש. וע"ע בעין יצחק ח"ג עמ' תקלח]. וכ"כ בדעת מרן בס' ברית כהונה (מערכת כ אות ו). וכן נראה שהלכה במקומה ובתרא (בסי' תרי) עדיפה[5].
ב. וכתב בחזו"ע שנראה שמרן לא חשש בזה לסב"ל משום שהרא"ש עמוד ההוראה. וכן פסק האבודרהם, שהיה בקי במנהגי ישראל, ובאגודה כתב שכן פסקו רוב הגאונים ע"פ הירושלמי[6] [והוא גופיה אחד מהראשונים, ולא הבנתי מדוע הצגתם הדברים כביכול שהרא"ש יחידאה בזה, על אף שהבאתם מעוד ראשונים שכתבו כן, מלבד הנ"ל[7], וכן נשמט מכם שכ"כ בספר המנהגים לר"א טירנא, והובא בדרכ"מ].
ג. ומש"כ לדייק דהרמב"ם ס"ל שאין לברך כי אם לאו היה לו להביא את הברכה בספרו, לא מצויים דיוקים כאלה בפוסקים, ואילו היה לדייק כן מדוע מרן השו"ע לא דייק זאת? ואף חלק מהתימנים שנהגו שלא לברך ביו"ט [לכאורה ע"פ דקדוק כזה ברמב"ם], ביוה"כ נהגו לברך, כמבואר בס' ויצבור יוסף בר (עמוד קו).
ד. וכתבתם שרוב פוסקי הספרדים כתבו שלא לברך משום סב"ל ולא הוכרע המנהג (כמש"כ בשד"ח מערכת יוה"כ סי' א אות ז), ורק מזמן הבן איש חי ואילך החלו לנהוג לברך. וצע"ק מדוע מרן החזון עובדיה (ימים נוראים והליכות עולם ח"ב, שתיהם בעמוד רנח) נגרר אחר מנהג מאוחר זה ולא החזירו לקדמותו, שלא לברך דסב"ל כדעת רוב הפוסקים. ואולי פסק כן משום שזה הוא סב"ל נגד מרן, וכבר כתב מרן החיד"א (חיים שאל ח"א סי' טו) שאף דאמרינן סב"ל נגד מרן - המברך כדעת השו"ע אין מזניחין אותו. לפיכך, מכיון שכבר החלו לנהוג בדורות האחרונים כדעת מרן לברך על ברכת הדלקת נרות גם ביו"כ, אין לשנות [ועוד משום שהמחלוקת היא במצוה ולא בברכה, ועי' הביאור בזה לעיל בהערה ה].
בברכת כו"ח טובה
משה בוטון
♦

תגובת המחבר

לכבוד הרה"ג משה בוטון שליט"א.
יישר כח על הערותיך החשובות והריני להשיב בס"ד.
בעניין ברכת נר יו"ט:
א. בעניין הירושלמי. המציאות היא שירושלמי זה שמביאים חכמי אשכנז היה מצוי רק למעט מחכמי אשכנז בתקופה מסויימת בלבד [יש טוענים משום שלאחר מכן נשרף בגזירות שהיו באשכנז] ולא היה לשאר חכמי ישראל במשך כלהדורות, מהגאונים בבבל וכן בספרד ובפרובינציא ואף בצרפת וכ"ש בארצותהמזרח[8]. וכי אין זה אומר דרשני, וכי הירושלמי המקורי הגיע רק לאשכנז וזהו, והרי כשנשרף העותק היחיד אבד זכרו, ואיך לא העתיקוהו שאר החכמים[9], ועוד הרי ידוע לכל שספרי אשכנז, בין במקרא ובין בתלמוד ובין בראשונים, הם הפחות מדויקים שיש - עי' במבוא לרמב"ם פרנקל שדנו בכתבי היד ברמב"ם. וכן דבריו הידועים של הראב"ד בכתוב שם בסוף פ"ק דברכות, שנוסחא ספרדית היא המדוייקת עי"ש, וגם הרמב"ן ושא"ר מעידים תמיד על גירסת ספרי ספרד. וגם במקרא, כנודע, הדיוק היותר טוב הוא בגירסת הספרדים[10], ואיך קרה כאן שאף אחד מחכמי ישראל בכל הארצות לא שמע מירושלמי זה, לבד ממעט מחכמי אשכנז הנ"ל, ולומר שהוא המקורי, אתמהה. ועוד, שהדברים מוכיחים בצורה ברורה מאוד שיש שם הוספות מאוחרות, והרי הבאתי דוגמא אחת מני רבות שעוסקת בענין שלנו ממש, בברכת הנר בשבת ויו"ט, שכל חכמי ישראל, מהגאונים ועד הראשונים בצרפת ובספרד, דנו בשאלה אם מברכים על הנר בשבת, ולא הביאו שיש ירושלמי מפורש שמברכים, ואיך נעלם מהם דבר זה, אלא שלא היה להם וגם אם היו רואים אותו לא היו מקבלים דבריו, דהיו רואים שיש בו תוספת מאוחרת.
ואציין עוד דוגמא קטנה, מהא דהביא ראבי"ה בסי' קכ"ג ירושלמי שמברכים על יין מבושל שהכל, והרי כל הראשונים הביאו ירושלמי מפורש, והוא לפנינו בשקלים, שמברכים עליו הגפן, ואטו יש סתירה בירושלמי[11]. ועוד, אם כן נחוש לירושלמי זה, שמסכים לדעת הגאונים, ואולי נאמר שאם היו הראשונים רואים ירושלמי זה היו מסכימים שהוא הירושלמי האמיתי והיו דוחים ירושלמי שלפנינו משום ירושלמי זה, או שהיו מחמת ספק מכריעים כדעת הגאונים, אלא ודאי שפשוט לכולם רק הירושלמי שלנו שהוא העיקרי.
ומה שכתבת בהערה א שמה שהביא רא"א ראיה היא ראיה לסתור - ראייתו ברורה מאוד, דחזינן מיניה שירושלמי זה נכנסו בו הוספות של גאון בתוך הטקסט עצמו, ואין זה בגיליון וכדומה [עיין בפרסומו של פרופסור זוסמן שציינתי], אלא שכאן ראבי"ה ציין שזהו הוספה אולם יש מקומות שלא עמד בזה. וזו היא כונתו של רא"א. וראיה שבירושלמי שלנו לא נמצא כאלו דברים, ובמדרשים מצינו מידי פעם העתקות של השאילתות וכדומה, אולם עמדו עליהם מיד וציינו הדברים והדברים ניכרים, אבל כאן הדברים מובלעים בתוך הירושלמי, עד שכמעט א"א להכיר בהם, ולכן הראשונים עצמם הסתפקו מידי פעם איזה לשון זו. עי' למשל בראבי"ה ביומא סי' תק"ל ובהערה 31 בדברי רא"א דברים ברורים, שהלשון שם מועתקת מדברי הר"ח, והאו"ז הסתפק בזה, עי"ש.
ולהשלמת הענין כדאי שתעיין היטב במאמריו של זוסמן הנ"ל באורך, הדברים שם מדברים בעד עצמם.
ומה שכתבת שלו יהי אלא ספק - המנהג הוא לסמוך על ירושלמי זה - הרי זה מה שכתבתי שהמנהג בכל הארצות בזמן הראשונים, לבד מאשכנז, היה לא כירושלמי זה, וא"כ אדרבה המנהג לא לסמוך על ירושלמי זה. ומה שסכמו עליו זהו רק מזמן השו"ע, שכמובן לא ראה את כל החולקים ואת המנהג שנהגו בשאר הארצות שלא לברך. ואף אם זוהי דעת גאון [מגאוני א"י ולא מגאוני בבל] - הרי דעת שאר גאוני בבל, וכמו שדייק המנהיג מהשאילתות וכמו שדייקנו משאר גאונים וראשונים, לא כך. ולמה נסמוך על דברי גאון אחד נגד שאר הגאונים והראשונים.
ומה שכתבת בדעת השד"ח - במחכ"ת השד"ח הב"ד החק"ל דמיירי שנהגו עפ"י פוסקים אחרונים ולא ראו דברי הראשונים, שזה ממש הנידון שלנו, ולא מיירי במנהגים שנהגו העם. ועי"ש שהביא את דברי הב"י בחו"מ סי' ס' שכתב סוגיין דעלמא כהרא"ש, ואע"פ שאפשר שהטעם מפני שלא ראו חולק עליו – מ"מ כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו, ועוד דמשמע שחכמי דורו הכי ס"ל, ועוד דלהרא"ש מוקמינן ממונא בדוכתיה עי"ש, והשד"ח הביא את דברי ר"ח פלאגי ונשא ונתן בכונתו והעלה דה"ק הב"י דאי לאו כל הני טעמי תריצי הוה מבטלינן מנהגא באומדן דעתא דמאי דנהגו הוא משום שלא ראו חולק עי"ש, וכ"כ עוד בח"ח עמ' 92 עי"ש, וא"כ ה"ה ממש הכא הסיבה שנהגו כן זהו משום שלא ראו חולק ע"ד ראבי"ה עפ"י הירושלמי ומבטלינן מנהגא באומדן דעתא וכנ"ל.
ב. ודאי שיש סברא חזקה לא לברך, כמו שמתבאר מדברי הלקט יושר וכמו שכתבו המושב זקנים ועוד, וכדי לברך צריך לסבור ב' סברות - חדא שטעם הדלקת הנר בשבת הוא משום עונג שבת ולא משום שלום בית, ועוד שעונג שבת נוהג גם ביו"ט, ואם חסרה אחת מהסברות לא מברכים. והרי ראשונים רבים ס"ל שהברכה היא משום שלום בית, וגם יש דס"ל שאין עונג שבת נוהג ביו"ט, וכמו שהבאתי, וא"כ הסברא ברורה יותר לא לברך, ולא יהא אלא ספק- הא קי"ל סב"ל.
ומה שכתבת בהערה על דיוקי מדברי השאילתות - הדברים ברורים שספר המנהיג שהעתקתי דייק להדיא מדברי השאילתות מזה שהזכיר בנר שבת לברך ובנר יו"ט לא הזכיר, וא"כ ה"ה יש לדייק מדברי שאר גאונים וראשונים.
ומה שנתלית שוב במרן ובמנהג - הרי עליה אני דן, שכאן מרן ודאי שלא ראה את החולקים, שרבים הם, והרי מרן לא הזכיר שיש מנהג לברך, אלא פסק כן מכח הירושלמי והראשונים שהזכירוהו והיכן מצאנו מקום אחד! שמרן יביא 5 ראשונים מפורשים שכתבו לא לברך [והם המנהיג, מושב זקנים, פסקי ר' אביגדור צרפתי, ר' גרשון בעל השלמן, תוס' חכמי אנגליה] ועוד דיוקים חזקים משאר ראשונים [השאילתות, כפי שכבר דייק המנהיג, המאירי, שאר גאונים ורמב"ם וכנ"ל] ומנהג ברור של רוב הארצות לא לברך ויפסוק לברך, אתמהה. וחשוב בלבך איך אתה היית פוסק אם היית במקום מרן השו"ע [לא בדורנו אנו, לאחר המנהג, אלא בדורו של מרן השו"ע] אם היית רואה את כל הנ"ל, הרי הסברא פשוטה מאוד לפי כל כללי הפסיקה שלא לברך.
ג. בדעת הרמב"ם - ידוע שהרמב"ם מדייק מאוד ולא מצאנו באף מקום שהרמב"ם השמיט ברכת המצוות, וכאן לא הזכיר אפילו את ההדלקה ובודאי שלא את ברכתה. ועוד ראיה ברורה מנוסח הברכה שלא הזכיר, וזו היא ראיה חזקה מאוד, דאטו נביאים אנו לידע נוסח הברכה שהרמב"ם יסמוך על סברתנו לידע את הנוסח של יו"ט או של הזמנים או של המועדים והחגים וכדומה, ומה תשובה יש על זה.
ולאחר הכל, האם כל האמור לעיל לא יוצר אפילו ספק לומר בזה סב"ל, האם הדברים כ"כ ברורים לברך, נגד ראשונים מפורשים ונגד מנהג ברור בזמן הראשונים, ובודאי דאמרינן הכי אילו מרן היה רואה היה חוזר בו, והרי ברכות אינן מעכבות. ואם כי אין כונתי להורות כך בריש גלי, משום שהדברים יבלבלו את המון העם, אולם הת"ח שעוסקים בגופי הלכות ראוי להם לעיין היטב ולבחון את הדברים בצורה שקולה וישרה, ואין אני אומר קבלו דעתי, אלא מציג את הדברים כפי שנראית לי האמת הברורה בזה, וב"ה כמה ת"ח ראו את הדברים והשתכנעו והנהיגו בביתם שלא לברך.
בעניין ברכת הנר ביוה"כ:
א. בדעת השו"ע והשו"ג. מה שהבאת מדברי השד"ח - תמה אני על דברך, דהא השד"ח שם חילק בצורה ברורה בין דברי הסמ"ע הידועים שהשו"ע פוסק כדעת הי"א שהביא, שזה הוא במקום שבב"י לא הביא חולקים, לבין מקום שהביא חולקים בב"י. וע"ז קאי דברי השו"ג, שבזה ס"ל למרן השו"ע כדעת החולקים ולא כדעת הי"א, והשד"ח דן בדבריו וסיים שאין בכוחו לחלוק על השו"ג בסברא בעלמא, עי"ש. וא"כ אין זה ענין כלל לדברי הסמ"ע, וכאן יש סברא מחודשת של השו"ג שהשד"ח לא חלק עליה [וגם מש"כ בעין יצחק שציינת, שהשו"ג עצמו בכלל קס"ב כתב כדברי הסמ"ע וכך עיקר - דבריו תמוהים מאוד, דשם מיירי במקום שלא הביא חולק בב"י, וכאן מיירי במקום שהביא חולק, ואין סתירה בזה, וכמו שמפורש בשד"ח עצמו]. ואף אם אחרים יחלקו ע"ז - מ"מ הוי שוב ספק בדעת מרן, וע"כ אין לומר שדעת מרן השו"ע לברך, אלא יש סתירה וספק בדעתו.
ב. בדעת רוב הראשונים. הנה האבודרהם לא כתב שהמנהג לברך אלא העתיק את דברי הרא"ש. ולא שייך לומר בזה שהיה בקי במנהגי ישראל, שזה דווקא בדברים שהעיד על המנהג, אבל הכא הלכה קאמר ודינו כדין שאר הפוסקים. ומה שהרא"ש אחד מעמודי ההוראה - אין זה מספיק לפסוק לברך נגד שא"ר, וגם מרן השו"ע לא פוסק כן לברך נגד שא"ר. וגדולה מזו מצאנו לענין נט"י לטיבולו במשקה, שאף שדעת רוב הגאונים והראשונים שצריך לברך - כיון שדעת תוס' ומיעוט ראשונים שלא לברך, מרן חשש לדבריהם ופסק לא לברך, כנודע, וכ"ש כשהדבר להיפך [וצרף זה גם לענין ברכה ביו"ט הנ"ל]. והסיבה שכאן מרן במקום אחד נטה כדעת הרא"ש, היא משום שלא ראה שכ"כ הרבה ראשונים חולקים עליו, כדלעיל, ולא משום שראה דבריהם ובכל זאת פסק כן משום שהוא אחד מעמודי ההוראה.
ומה שכתבתי שהאבודרהם (ועוד) דרכם להעתיק דברי הרא"ש, והערת שגם המרדכי ור"פ וכו' - הנה אף אם כן, עדיין דעת הרוב לא לברך, כיון שאם נחשוב את הרא"ש וסיעתו לכעין דעה אחת, ואת האגודה לדעה שניה - לעומתם, ר"פ והמרדכי וספר הפרדס הם כעין דעה אחת, ומהרי"ל ותלמידיו כעין דעה אחת, והריב"א דעה אחת, ור' מנוח דעה אחת, ותוס' חכמי אנגליה דעה אחת, וא"כ חוץ מרוב הראשונים במספר - יש כאן גם רוב דעות שונות בראשונים שלא נגררים זה אחר זה, משא"כ בדעת הרא"ש וסיעתו, וכאמור.
ג. בדעת הרמב"ם - הראיה מדלא כתב לברך ראיה חזקה היא, ומה שהקשית למה מרן השו"ע לא דייק כן - זו שאלה שאפשר לשאול אותה בהרבה מקומות והתשובה היא לענ"ד שמרן השו"ע לא ממציא דיוקים מעצמו אם אין לזה סמך מהראשונים, וזו גם הסיבה שמרן לא דייק מדברי הרמב"ם בענין השקיעה ודעת ר"ת משום שלא מצא חולקים להדיא על ר"ת, וה"ה כאן. אולם, לאחר שכבר מצאנו ראשונים מפורשים כן, והם רוב הראשונים, ובפרט שכך מתבאר מדברי ר' מנוח בדעת הרמב"ם - ודאי שהפשטות בדעת הרמב"ם כך היא.
ד. בענין סב"ל במצוה או בברכה - לא הבנתי מה שכתבת, דהא כאן המחלוקת היא במקום שנהגו להדליק אם זוהי תקנה ומברכים או שזהו מנהג ולא מברכים, וא"כ המחלוקת היא על הברכה ולא על המצוה, דהא מיירי במקום שמדליקים. ולא שייך לומר שהברכה נגררת אחרי המצוה, דהא אין כאן מחלוקת על המנהג אם נוהגים להדליק או לא, אלא על הברכה במקום שכבר נוהגים להדליק. ועוד שכשהמחלוקת במצוה - רק במצוה דאורייתא, שיש סיבה להכריע לקיים את המצוה מדין ספיקא דאורייתא, אמרינן שהברכה נגררת אחרי המצוה, אבל במקום שעל המצוה גופא יש לדון, מי אמר שנפסוק לחייב במצוה, והרי זה דרבנן, וא"כ נכריע שלא לברך, משום שאין זו תקנה אלא מנהג בעלמא.
ומה שיישבת את פסק מרן הגרע"י - אינו מובן, דהא דעת מרן השו"ע אינה ברורה וכמו שהארכתי, ואפילו אם היתה דעתו ברורה - אם במשך כל הדורות עד לפני כמאה שנה [במשך כ-350 שנה] הנהיגו ופסקו רבותינו לא לברך - א"א על פי פסק מאוחר יותר [שגם לא ברור למה פסק כן הבא"ח נגד כל רבותינו] להנהיג לברך ולומר שזהו מנהג, דהא אין זה מנהג ותיקין להכריע לברך נגד המנהג הברור עד עכשיו.
ועוד אכתוב לך דבר שלא ראיתיו אולם חושבני שהוא נכון מאוד למעיין בכלל של סב"ל במקום מנהג לא אמרינן. לכאורה כלל זה אינו מובן, דהא ידועים דבריו של הרמב"ם שאין מנהג במקום איסור, והפר"ח האריך לבסס כלל זה וכך פסק מרן הגרע"י זצ"ל כנודע, וא"כ מה נשתנה איסור ברכה לבטלה, שהוא מהחמורים שבאיסורים, שאפילו ס"ס לא אמרינן בו, שמנהג מבטלו לאיסור, משאר איסורים, שהם קלים יותר דעבדינן בהו ס"ס, שהמנהג לא מבטל את האיסור אלא האיסור מבטל את המנהג. אולם, נראה לי בזה שבענין סב"ל התחדש דין מיוחד, שאפילו שמיעוט הפוסקים ס"ל לא לברך אנן חיישינן להו, בניגוד לשאר דיני התורה, דאזלינן בתר רוב הפוסקים. וא"כ רק בדין זה המיוחד של סב"ל אמרינן שבמקום מנהג [כדעת רוב הראשונים והפוסקים] לא אמרינן [את הכלל המיוחד של] סב"ל, אבל אם רוב הראשונים או אפילו מחצה על מחצה פסקו שלא לברך ולא היה מנהג קדום לברך - הסיבה דאנן לא מברכינן זהו לא משום הדין המיוחד של סב"ל אלא משום שאף בהלכה אחרת היינו פוסקים כדעת הרוב להחמיר, או אפילו במחצה על מחצה באיסור תורה, אא"כ יש מנהג ברור מתקופת הקדמונים שהכריעו והנהיגו לברך. וא"כ ודאי שגם דין של מנהג מתבטל אם רוב הפוסקים דעתם לא לברך, אבל נהגו כדעת היחיד, וכ"ש אם זה מחמת שלא ראו את דברי הרבים. ולא עיינתי בכל המקומות שאמרו דלא אמרינן סב"ל נגד מנהג, אולם הדברים נראים לי ברורים ומוכרחים, וא"כ גם הכא אין כח למנהג נגד רוב הראשונים והפוסקים דלא יהא אלא איסור קל אחר - מבטלין המנהג משום האיסור וכנ"ל.
וע"כ חושבני שכאן הדבר ברור יותר מאשר ברכת הדלקת הנר ביו"ט, שכאן גם דעת מרן השו"ע אינה ברורה וגם דעת שאר חכמי ספרד במשך הדורות שלא לברך, וע"כ הדבר נראה ברור שאין לברך ובודאי שיש כאן סב"ל.
בברכת כו"ח טובה
עמנואל מולקנדוב
♦

מכתב ב'

בס"ד
לכבוד הרה"ג רבי עמנואל מולקנדוב שליט"א. קבלתי תגובתכם הרצופה בדברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת, והנני להשיב בזה בעזה"י.
בעניין ברכת נר יו"ט:
בעניין הירושלמי, אודה שלא הספקתי לקרוא את כל דברי החוקרים בזה [ותודה על המאמרים ששלחתם לנו], אבל נאמנת עלי הכרעת הראשונים שאלו דברי חז"ל ולא הוספות מאוחרות, וכן היא נאמנת על מרן השו"ע שגם ראה שלא הובא ירושלמי זה בשאר הראשונים, וכן כל שאר הפוסקים. ואוי לנו אם נתחיל לערער על הכרעת הראשונים שמא לא הכירו, אלו הם דברי חז"ל, אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ויבואו החוקרים ויכירום [וכפי שכתבתי במכתבי הראשון זהו דבר המופקע וכו']. ואכמ"ל עוד בזה. וברי לי שגם אילו היה מרן רואה את דברי החוקרים - בכל זאת היה פוסק לברך.
וכעת אביא הוכחה בעז"ה שכן היא דרך הפוסקים, שבמקום מנהג לברך אנו סומכים על דברי הראשונים, אף אם אין הדבר ברור אם נזכרה הברכה בתלמוד (ואף קרוב לודאי שלא). וההוכחה היא מברכת הנותן ליעף כח, דהנה מרן הב"י (או"ח סי' מו) כתב: "עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב וכו' - אע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו, מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה. ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה, והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן". ואולם מחמת המנהג פסקו רוב האחרונים לברך ברכה זו (ולשיטתכם היה להם לבטל מנהג זה, שהוא מנהג בטעות), ותירצו (ב"ח, ט"ז ועוד) שינויי דחיקי דמסתבר שמעט הראשונים (ג' או ד') שהביאו ברכה זו כן היתה גירסתם בתלמוד, אולם עדיין זה מנהג טעות (לשיטתכם), שהרי כל שאר הראשונים לא הביאוהו, ומה הועילו בתקנתם.
וכל שכן וק"ו בנידונינו, שרבו הראשונים אשר הביאו ברכה זו, וכתבו סברות המסתברות לברך על הדלקת נר יו"ט כשם שמברכים על נרות שבת, ועוד הביאו מפורש שכן נמצא בירושלמי, והאגודה כתב שכן פסקו כל הגאונים, פשוט וברור שאין זה מנהג שהונהג בטעות יותר מברכת הנותן ליעף כח. ואין זה שייך כלל וכלל למה שכתב החק"ל על מנהגים שלא הונהגו מזמן הקדמונים.
[ולא הבנתי מש"כ: "ומה שסמכו עליו זהו רק מזמן השו"ע שכמובן לא ראה את כל החולקים ואת המנהג שנהגו בשאר הארצות שלא לברך", הרי זו הוכחה שכנראה כבר בזמן השו"ע נהגו בארצות ספרד לברך וכן בארצות אשכנז ולא ראה חולקים, ולא כפי שכתבתם, שהמנהג החל ע"י השו"ע].
בעניין ברכת נר יו"כ:
א. מש"כ "השד"ח דן בדבריו וסיים שאין בכוחו לחלוק על השו"ג בסברא בעלמא עי"ש, וא"כ אין זה ענין כלל לדברי הסמ"ע וכאן יש סברא מחודשת של השו"ג שהשד"ח לא חלק עליה". אצטט בזה את המשך דברי השד"ח שם, שכתב מפורשות על דברי שו"ג אלו וחלק עליו: "האמנם לפי עניות דעתי י"ל בזה ממ"ש בסי' עט"ר ס"ג יש מי שאומר ואין לסמוך עליו, דלפי כלליה דרב שלחן גבוה למה לי לסיים ואין לסמוך עליו מאחר דסברת המתיר כתבה בלשון י"א ולא בסתם ממילא ידעינן דאין כן הלכה (וממ"ש שם ס"ב ג"כ י"ל כמו שיראה הרואה אלא דמההיא בלא"ה י"ל על הכלל דהלכה כסתם כמו שכתבתי לעיל אות ח'), ולפי המשוער בדעתי י"ל כן מכמה דוכתי כיוצא לזה ולא אטפל בהם כי אם בזאת דתמיה לי מילתא טובא, דמרן ז"ל בש"ע סי' סג"ר ס"ה כ' וביוה"כ בלא שבת יש מי שאומר שלא יברך, ולפי כלל הנ"ל דעת מרן כמאן דס"ל לברך, ואילו בסי' תר"י כתב יש מי שאומר לברך, וכתב שם הרב שלחן גבוה דדעתו שלא לברך והני מילי דמרן סתראי נינהו לפום כלליה דרב שלחן גבוה והוא תימה".
מ"מ הצדק עמכם, שבדין זה לא נתבררה דעת השו"ע היטב[12] [אע"פ שמסתבר שהלכה כמ"ש בסי' תרי, שהיא במקומה ובתרא], והכלל בזה שלא קבלנו הוראות מרן (כמבואר בעין יצחק ח"ג עמוד שכח). ויש לדון שלכאורה ראוי להחזיר המנהג לקדמותו שלא לברך על הדלקת הנר ביו"כ, וכפי שפסקו רוב אחרוני הספרדים. וצ"ע. ואולי יש לומר שכבר בזמן הראשונים והשו"ע מנהג הספרדים היה לברך, כפי שציין בחזו"ע שבספרד קבלו עליהם את פסקיו של הרא"ש, ורק אצל רבותינו הראשונים שבאשכנז מצאנו שכתבו (במפורש) שלא לברך.
ב. ראה מש"כ למעלה [ושוב השמטתם את מהרי"א טירנא שכתב לברך, על אף שהיה תלמיד המהר"ש].
ג. כפי שהבאתי לעיל (מברכת הנותן ליעף), כאשר מרן השו"ע ראה לנכון, הוא כן דייק מדלא כתבו ברכה בשאר הראשונים[13].
ד. א. כוונתי שע"פ ביאור הרדב"ז (הובא בחזו"ע), לדעת הרא"ש הדלקת נרות ביו"כ הוי חובה גמורה ולא רק מנהג, ושפיר הוי מחלוקת במצוה אי הוי חובה או מנהג [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז סי' נז אות ה, ודו"ק]. אולם, הצדק עמך, משום דנראה שלא נפסק להלכה כדבריו, שהרי כתב השו"ע: "מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין".
ב. הכלל הוא דאמרינן שהספק במצוה ולא בברכה גם במצוות דרבנן, כמבואר בדברי הרדב"ז (סי' רכט), שכתב זאת לגבי ברכת שהחיינו על מקרא מגילה ביום, וכן בכפתור ופרח שהובא שם לגבי תרו"מ בפירות גוי. וע"ע בעין יצחק (ח"ב עמוד תג-תל) שהביא כמה דוגמאות ממצוות דרבנן.
בעניין מש"כ בגדר דלא אמרינן סב"ל במקום מנהג, אכן צל"ע בזה ביישוב הדעת, אולם לפום ריהטא יש להקשות ע"ז מכמה מקמות, כגון מברכת הנותן ליעף כח הנ"ל.
ולסיום, מודה אני לפניך שיש פנים לדבריכם (לעניין ברכת הנר ביו"כ), אולם לענ"ד אין בהם כדי לחייב לשנות את המנהג. והבוחר יבחר[14]. והברכה לכם על המשא ומתן בעניין זה כדרכה של תורה.
בברכה שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולכוון לאמיתותה
משה בוטון
♦

תגובת המחבר

לכבוד הרב משה בוטון שליט"א
יישר כח על המו"מ והנני להשיב:
א. בענין הירושלמי. כנראה שזה הבדלי גישות איך להסתכל על הדברים, אולם עדיין אני רואה שלא השבת על הראיות החזקות שהזכרתי לגבי ברכת הנר בשבת וכן לגבי יין מבושל ועוד רבות כאלו, שהדברים מדברים בעד עצמם. וכמו שהבאתי לך גם מדברי האו"ז, שהסתפק האם הם דברי הר"ח או לא. ובלא"ה אף אם נאמר שהוא ירושלמי אמיתי כמו שחשבו ראבי"ה וסיעתו - מ"מ כבר הזכרתי לך גבי חתימת בנ"ר שיש פעמים שאע"פ שבירושלמי מפורש לברך אמרינן שמסתימת הבבלי משמע לא כך, וכענין בריה בברכה אחרונה כנודע. וא"כ גם כאן הראשונים החולקים, שהם הרוב, אף אם היו רואים ירושלמי מפורש היו אומרים עפ"י סברתם הברורה שלא שייך לברך ברכת הנר ביו"ט, כיון שאין עונג יו"ט ואין ענין של שלום בית - שאין לברך, והרי כך נהגו אצלם ברוב הקהילות, לבד מאשכנז, וא"כ לא היו משנים מנהגם מפני הירושלמי, וכדוגמאות שהבאתי לך, ויש עוד רבות כאלו. ומה שכתב האגודה שכ"כ כל הגאונים - הא קמן שאינו נכון, וכבר כתב כעי"ז הב"י בבד"ה בסוסי' קי"ג ביו"ד ע"ד ר' ירוחם שמה שכתב שכ"ד רוב הראשונים 'שלא דבר נכונה' עי"ש, ודוק מינה להכא.
ב. מה שהבאת מברכת הנותן ליעף כח - אינו ענין כלל להכא, דהתם רק משום האר"י אנו עושים כן, וגם השו"ע חזר בו בזקנותו עפ"י האר"י כנודע, ואדרבה זוהי ראיה לסתור, שלולא זה השו"ע פסק להדיא לא לברך.
ג. הדבר פשוט כביעתא בכותחא שמה שנהגו לברך זה רק משום שלא ראו את דברי החולקים, והדברים ברורים שבשו"ע ושאר אחרונים לא הביאו חולקים בדבר, ולמה להתעקש ולומר שגם אם היו רואים היו פוסקים לברך, והרי הראיות והדיוקים מהגאונים והרמב"ם חזקים מאוד ומסייעים לראשונים מפורשים.
לעניין יוה"כ:
א. בדעת השד"ח - למעשה הוא כתב שאינו חולק עליו בסברא, וגם הכה"ח בסי' נ"ד אות י"א ס"ל כן, וכמו שהביא העין יצחק שהזכרת [אף שהכה"ח בשאר מקומות מביא את הסמ"ע וסברתו], וא"כ אף שאפשר לפקפק בזה מ"מ א"א להביא את הסמ"ע וסוללת האחרונים שהעתיקוהו לכאן, שאינו קשור כלל, אלא יש לדון בסברת השו"ג והכה"ח הנ"ל. ואחרי הכל זה הוא ספק בכלל זה שלא מצאנו להדיא חולקים עליו, וודאי א"א לומר שדעת מרן לברך, וכמו שהסכמת למעשה.
ב. מה שהבאת מברכת הנותן ליעף כח - כבר כתבתי לעיל ששם הוא רק משום דברי האר"י ואינו ענין להכא.
ג. לגבי כללו של הרדב"ז בדרבנן - אמת שכתב כן גם לגבי מצות דרבנן, יישר כח.
ד. לגבי ר' מנוח - פשוט הוא דחשיב ראשון, שהיה לפני כ700 שנה, ומה שחלק עליו החיד"א זה הוא משום שדבריו שם תמוהים ונסתרים מהגמ' עצמה ומשא"ר, ואין זו ראיה לשאר מקומות.
ה. לגבי המנהג בספרד - הא חזינן שהרדב"ז ומהריק"ש, בדורו של מרן, פסקו לא לברך וא"כ לא היה בזה מנהג לברך, וזו ראיה גם לשאר הדברים, שלא כל פסק של השו"ע אומרים שמסתמא כך היה המנהג, וכנודע גם לענין השקיעה וצה"כ, שחלקו בזה הקדמונים באותו דור ובאותו אזור הרדב"ז ומהר"ם אלאשקר. ויש כעין זה עוד דוגמאות רבות גם מהדור האחרון, שנחלקו הזב"צ והבא"ח מספר פעמים מה מנהג בגדד, וא"כ אין לעשות ענין כזה גדול מהמנהגים, כל עוד אין ראיה ברורה וחותכת שכך היה המנהג פשוט.
ו. למעשה לענין יוה"כ. לא כתבתי שיש לחייב לשנות המנהג אלא שמי שחס על נפשו ולא רוצה להיכנס לספק חמור של ברכה לבטלה, ובפרט בערב יוה"כ - ראוי לו לנהוג ולהנהיג שלא יברכו בביתו על ברכת הנר ביוה"כ, וה"ה ביו"ט, אם כי שם הסוגיא שונה ויש יותר מקורות קדומים ושו"ע לברך - מ"מ אחרי הכל יש צדדים חזקים מאוד שלא לברך, ועדיף לנהוג בזה סב"ל.
בברכת יגדיל תורה ויאדיר
עמנואל מולקנדוב
♦

מכתב ג'

למעכ"ת הרה"ג עמנואל מולקנדוב שלומך ישגא לעולם.
א. אכן מדובר בהבדלי גישות, אולם נראה לי שגישתי היא כשיטת רוב הפוסקים [וכמבואר בדברי מרן החיד"א בכמה מקומות, כפי שהביא במבוא לר"ד דבליצקי]. וכן במקום מנהג, ממה שהוכחתי מברכת הנותן ליעף כח, ושם זה רק השערות, שמא כן היתה הגירסא ושמא חזר בו מרן.
אכן, יש מקומות שאין פוסקים כהירושלמי, אבל כאן לא כתבו זאת, אלא להיפך מי שראה אותו פסק כמותו.
ומ"ש ראיה שהראבי"ה הביא ירושלמי שמברכים על יין מבושל שהכל, וכל הראשונים הביאו ירושלמי אחר שמברכים עליו הגפן. פשוט שאין להביא מזה ראיה והוא ככל מחלוקות הראשונים התלוים בגירסא, ומה לזה ולהוספות מאוחרות של גאונים לתוך הירושלמי? וכי יעלה על הדעת שיבוא גאון וישלח ידו בירושלמי במזיד ויחליף מהגפן לשהכל? [והראבי"ה גופיה בסי' תכג כתב שאין אנו סומכים על ירושלמי זה, מכיון שהגמ' דידן חולק בזה].
ב. כידוע, דעת מרן הגרע"י זצ"ל ועוד אחרונים דאמרינן סב"ל גם נגד האר"י ז"ל, וכ"ת דהוי מחלוקת - הרי סב"ל.
ומ"ש שהשו"ע חזר בו, זו שמועה רחוקה [והכנה"ג דחאה], ובכ"ז ברצונך לסמוך עליה לברך נגד רוב הראשונים, וכאן שכתב זאת במפורש בשו"ע מדוע לא נברך?
ג. בברכת הנותן ליעף כח רוב הראשונים לא הזכירו ברכה זו, וכבר הראשונים דייקו מכך דלא ס"ל לברך. וכאן זה הרבה פחות ברור.
ד. שו"ר בעין יצחק (ח"ב עמ' תצא-תצה) שכתב להעיר על המנוח"א שחלק על רבינו מנוח, ויש לחלק כדבריכם. ועדיין צ"ב, דאף בראיות וסברות אין חולקים על ראשונים בד"כ.
לעניין יוה"כ:
ב. כנ"ל.
ה. לדעתך סוללת הפוסקים (שכבר הביאה השד"ח [בקיצור] לפני שפי' את דעת השו"ג באופ"א) הביאו כלל שאינו נכון בהרבה מקומות, ויתכן שאף ברובם לא.
ו. אי אמרינן סב"ל בזה, חובה להפסיק לברך.
ולענ"ד יש יותר צדדים לא לברך הנותן ליעף כח [ולפחות בערב יו"כ ואולי גם עשי"ת], מאשר שלא לברך על הדלקת נרות ביו"ט.
ומכיון ולענ"ד אין עוד מה לחדש בנידון זה, אשימה קינצי למילי, וישפטו הקוראים.
בברכה, ובידידות (מפי כתבם)
משה בוטון
♦

תגובת המחבר

מכיון שהרב משה בוטון שליט"א כתב שבזה נסיים את המו"מ - אמרתי לענות בקצרה:
א. מש"כ שגישתך היא כשיטת רוב הפוסקים, לא שייך בזה רוב הפוסקים כיון שרוב הפוסקים לא ידעו מעניין ירושלמי מיוחד זה, ואדרבה רוב מי שעסק בעניין זה, מאז שחידשו רא"א, הסכים לזה והביאו לזה ראיות רבות [ולא משנה מי הם וע"ז נאמר קבל האמת ממי שאמרה ואל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו ורימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק ועוד הרבה מימרות אפשר להביא לענין זה].
מש"כ "אכן, יש מקומות שאין פוסקים כהירושלמי, אבל כאן לא כתבו זאת, אלא להיפך מי שראה אותו פסק כמותו". כוונתי היא שאם הפוסקים היו רואים שיש ראשונים רבים ומנהגים רבים שלא נהגו כהירושלמי בזה, אף אם היה ירושלמי אמיתי לא היו פוסקים כמותו, והיו אומרים סב"ל ולא דוחים ראשונים רבים מפני ירושלמי, אלא אומרים דלא ס"ל הירושלמי.
מה שתירצת בעניין הירושלמי שהביא הראבי"ה שמברכים על יין מבושל שהכל, וכל הראשונים הביאו ירושלמי בשקלים שמברכים עליו הגפן. המעיין היטב יראה שאין זה אותו מקום בירושלמי והשינוי הוא רק בגירסא כמו שמצוי הרבה, אלא זה ירושלמי שונה שאומר שמברכים שהכל והירושלמי דידן שאומר שמברכים הגפן במקום אחר ובענין אחר, וע"כ שיש כאן הוספה מאוחרת, ודי בזה.
ב. בברכת הנותן ליעף כח העיקר כל הפוסקים עד מרן הגרע"י כתבו שהטעם שאנו מברכים אותה היא משום רבינו האר"י ולא משום סיבה אחרת, ורק מרן הגרע"י, דלא ס"ל כן, חיפש טעמים אחרים [שבאמת מוקשים הם], ואף הכנה"ג הביא עדות על הב"י שחזר בו משום הקבלה כנודע, וע"כ א"א להביא מנושא זה ראיה לנידונינו ולשאר נושאים.
לעניין יוה"כ:
ה. לא בדקתי מספרית אבל כמדומני שבד"כ כשהשו"ע מביא יש מי שאומר זה מתאים לכללו של הסמ"ע, שבב"י לא הביא חולק על זה, ואדרבה לדבריך הכה"ח סותר עצמו, שבד"כ כן הביא את כללו של הסמ"ע.
ו. אה"נ מי שלמד את הדברים והאמת חשובה לו יותר מן המנהג [המאוחר] צריך לשנות, וכונתי כמו שכתבתי בתחלה, להורות לרבים ולשנות המנהג בפרסום - זה דבר שקשה לפחות לעת עתה.
בברכה רבה
עמנואל מולקנדוב
♦ ♦ ♦