"לשבות בו מאכילה ושתיה" - הגדרת הרמב"ם לאיסורי יום הכיפורים ומשמעותה
ז"ל הרמב"ם בתחילת הלכות שביתת עשור: "מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם", ובה"ד כתב: "מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה". ובה"ה כתב: "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה".רבים עמדו על החידוש שבדברי הרמב"ם, בהגדירו את איסור האכילה כשביתה. בדברים דלהלן נעסוק במקורו של הרמב"ם, ובבירור דבריו בספר המצוות בעניין. במשמעותה העקרונית של ההגדרה, ובהשלכות שונות שלה.
♦
פרק א'
מקורו של הרמב"ם ובירור דבריו בספר המצוות
מקורותיו של הרמב"ם
בסה"מ מצות עשה קסד (לפי תרגום ר"מ אבן תיבון) מצאנו את המקור להגדרת חובת העינוי כשביתה: "והמצוה הקס"ד היא שצונו להתענות בעשירי מתשרי והוא אמרו יתעלה (אחרי מות ע"ז) תענו את נפשותיכם ובא הפירוש בספרא (אח"מ פז) תענו את נפשותיכם ענוי שהוא אבוד נפש ואי זה זה אכילה ושתיה. וכן באה הקבלה (יומא עג ע"ב וספרא דלקמן) שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ושהשביתה מחויבת מאלו הפעולות כלם מאמרו בו (ויקרא כג) שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר שבת שבתון. ולשון ספרא (אח"מ פ"ח; אמור פי"ד) מנין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה תלמוד לומר שבת שבתון שבות. כלומר השביתה מאלו כולם עד שיגיע הענוי".בספר ברכת אברהם (יומא עד ע"ב) ובספר בין המשפתיים (יומא עמוד קס"ד) פירשו שגם מדברי הגמרא (שם) ניתן ללמוד דבר זה. ששנינו שם: "תנו רבנן תענו את נפשתיכם, יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער, תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו. מה מלאכה - שב ואל תעשה, אף ענוי נפש - שב ואל תעשה". מנסח הברכת אברהם את חידושו של הרמב"ם: "דלא דרשינן איסור לאו הבא מכלל עשה, דנימא תענו ולא תאכלו, אלא זו מצוות עשה... שיש כאן קיום מצווה ולא שזה שלילת עברה", ומסביר בבין המשפתיים: "ס"ל להרמב"ם דאילו היה בזה דין לישב בחמה או בצנה הרי פשיטא דהוי אז הביאור דהו"ל מ"ע חיובית, וכמו כן לאחר דלמדנו גלוי הקרא מה הוא העינוי האמור בקרא, הו"ל כדר מ"ע חיובית ע"י שמשבית מהגוף מזונו", וגם בכך דומה הדבר למלאכה שהוקשה אליו, שמשניהם ישנה מצוות עשה לשבות[2].
♦
מהי משמעות לשון עינוי שבתורה?
אם אכן הגדרת העניין היא שביתה מה פשר הביטוי 'עינוי' הכתוב בתורה?ראשית, יש להעיר שמצאנו מחלוקת בין שניים מגדולי מפרשי התורה בדורות האחרונים, האם פשט המושג 'עינוי' הינו סבל:
המלבי"ם (ויקרא פרשת אחרי מות אות עב) כתב: "תענו את נפשותיכם. הנה העינוי יבא על כל דבר שהוא צער אל הגוף, אשר ירגיש בו הכנעת כחות נפשו. אם עבודה כבדה ביותר. למען ענותו בסבלותם. אם ע"י דרך מיגע. עינה בדרך כחי, וכן ע"י רעבון צמאון עינוי מתשמיש וכדומה כל דבר שיש בו צער, והתורה לא בארה במה יענה את נפשו".
אולם רש"ר הירש (ויקרא טז, כט) פירש אחרת: "תענו את - נפשתיכם. מישעיהו נח, ג; ה מוכח, שעינוי נפש זהה עם צום; וכן מוכח מן האמור שם בפסוק י - 'ונפש נענה תשביע' - שעינוי נפש הוא הניגוד של שובע. פירושו המילולי: להביא עוני לנפש, למנוע ממנה את אמצעי קיומה. והרי כאן איסור אכילה ושתייה. ובפירוש אומרת ההלכה (יומא עד ע"ב): 'יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער וכו''; הווה אומר: אין כאן מצווה חיובית לגרום צער וייסורים, אלא רק מצוה להימנע מהנאות, כדרך שאיסור מלאכה מצווה על הימנעות מעשיית מלאכה. לפיכך הביטוי הלועזי kasteien - המקובל כתרגום של 'עינוי' - הוא מַטעה בהחלט; שהרי מקורו הלטיני castigare מורה על גרימת כאב וייסורים".
להבנת המלבי"ם צריך להבין את פשר המושג 'עינוי', אם אכן עיקר הענין הוא השביתה.
בספר מועדי ראיה (עמוד 87, מהדורת תשע"ה) הביא הגרמ"צ נריה בשם מרן הרב קוק: "...שביתה מאכילה כדוגמת שביתת שבת, הבאה להשאיר את האדם במצב של מנוחה, למען יספוג את קדושת היום, כך הורחבה שביתת יום הכיפורים עד כדי להקיף שביתה מאוכל, למען יתמיד האדם להימצא בגובה המקודש של היום הקדוש הזה... אמנם בתורה נאמר ועיניתם, כיוון שאצל ההמון זה מתקבל בצורת עינוי, אולם הרמב"ם ירד לסוף דעתה של תורה, לרעיון הפנימי הגלום בצום יום הכיפורים, ובטא את הרעיון בקראו לעינוי שביתה". ויש כאן חידוש, שלשון התורה אינה אלא לפי תפיסת בני האדם.
יש אפשרות הסבר אחרת, ע"פ המבואר במשנ"ב (סימן תריב סק"א) וז"ל: "האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה חייב, אף על גב דבכל איסורי התורה משערינן בכזית, כל זה היכי דכתיבי 'אכילה', מה שאין כן ביום הכיפורים דלא כתיב אכילה, אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון "עינוי" כדכתיב "הנפש אשר לא תעונה", וקים להו לחכמים דפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה כלל, והרי הוא רעב ומעונה כבתחילה". עכ"ל. לפי זה כתב הרב זילברשטיין (חשוקי חמד יומא עד, ע"ב): "ומה שהתורה כתבה 'ועניתם את נפשותיכם', הוא כדי ללמד לנו את שיעור האכילה שהוא בכרת, שאין הוא כזית ורביעית כשאר איסורי תורה, אלא דשיעורו הוא ב'כותבת' וב'מלא לוגמיו' שהם מבטלים את הענוי".
פירוש נוסף כתב גיסי, הרב נריה גוטל, בספר שלמי שמחה (סימן ח, ועיי"ש שהרחיב בכמה דברים הנוגעים לעניינו) ע"פ דברי השאגת אריה בסימן ע"ו: "דהאוכל ושותה ביה"כ שלא כדרך אכילה ושתיה חייב משום דלא כתיבא גבי' אכילה אלא אשר לא תעונה כתיב והרי לא נתענה". לפי"ז מוסברת נקיטת לשון עינוי באופן נוסף[3].
♦
האם לשון הרמב"ם בספר המצוות מראה אחרת?
הזכרנו לעיל את דברי הרמב"ם בסה"מ (מצות עשה קסד) כמראים את מקור הגדרת העינוי כשביתה, אבל בסיום הדברים יש משפט המצריך ביאור: "...תלמוד לומר שבת שבתון שבות. כלומר השביתה מאלו כולם עד שיגיע העינוי", ובתרגום הרב קאפח תורגמו המילים האחרונות, והחשובות עבורנו, כך: "השבת כל אלו כדי שיושג העינוי". משמע שיש ענין בעינוי עצמו, ולא רק בשביתה.הרב ידידיה ריין, בספרו מועדי קדש, ר"ל שיסוד דרך זו הוא מההו"א של הגמרא בדף ע"ד ע"ב, אותה הזכרנו בראשית הדברים. חשבה הגמרא שאולי עינוי פירושו שישב בחמה ויצטער, וסובר הרמב"ם שגם בקמ"ל לא חזרה בה הגמרא מגדר זה, שעינוי הוא לצורך צער, והמכוון הוא עדיין הצער שיבוא כתוצאה מהעינויים[4]. אולם, כבר הזכרנו לעיל שלדעת רש"ר הירש אין המושג עינוי זהה לצער, אלא משמעותו "ניגוד של שובע", ואף שלשון הרמב"ם "עד שיגיע העינוי", משתמעת קצת כרואה בעינוי דבר נוסף, ניתן לומר שפירושו ניגוד של שובע, כלומר רעב, שנוצר מהצטברות של אי אכילה. בסגנון אחר אפ"ל ש-"עד שיושג העינוי" פירושו, שזה הוא השיעור של השביתה, שהרי כנ"ל גם לפי הגדרת האיסור כשביתה, צריך להסביר מדוע נקטה התורה לשון עינוי, והבאנו לעיל שזה בא כדי להגדיר את שיעור האכילה, ככזו שהופכת את האדם ממעונה למיושב בדעתו, ואולי זו כוונת הרמב"ם[5]. כך שאין הכרח לראות במילים אלו כסותרות את הגדרת השביתה המפורטת לעיל.
♦
חמשת האיסורים כיוצרים עינוי
נקודה נוספת העולה ממשפט זה בספר המצוות היא חיבור כל האיסורים למושג עינוי "השביתה מאלו כולם עד שיגיע העינוי", כלומר, בכל דרך בה נסביר את המושג עינוי, נצטרך לראות בחמשת האיסורים הרחבה של אותו ענין. אם נפרש עינוי כהפך של ישוב הדעת נאמר ששאר איסורים תורמים למניעת ישוב הדעת, ועשיית אותם דברים יש בה בחינה של ישוב דעתו של אדם[6]. עמד על כך בספר אבן ישראל (שביתת עשור פ"ג ה"ז), שם חקר הגרי"י פישר מה גדר הדברים האסורים מן התורה האם עצם נעילת הסנדל נאסרה: "ולכן אפילו בשוכב במטתו נמי אסור בנעילת הסנדל אף דבכה"ג נעילת הסנדל הוה עינוי כדאמרי' ביומא דף ע"ח ע"ב האי מאן דבעי למטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני, והוא משום דיסוד האיסור הוא מעשה נעילת הסנדל ומה דכתיב חמשה עינויים הן בגדר סימן, לידע ממה לשבות היינו מדבר שאם הוא שובת מהם איכא עינוי אבל אין כונת התורה לתוצאות השביתה ממנעלים, היינו שיהיה עינוי", או שיסוד האיסור הוא התוצאה: "מה שיהיה ע"י השביתה מהם דהיינו תוצאת העינוי ולפי"ז בשוכב במטתו שפיר מותר לישן בסנדליו כיון דיסוד איסורא דנעילת הסנדל היינו השלמת העינוי, ובכה"ג אין כאן חסרון בהשלמת העינוי, דאדרבא בנעילתו את הסנדל בשעת שינה הוא מעונה יותר". ומהלשון "כלומר השבת כל אלו כדי שיושג העינוי" הסיק: "הרי מבואר להדיא בדעת הרמב"ם דמפרש שבת שבתון כדי שיושג העינוי, והיינו דגם אלו השאר הם תוספת עינוי כדי שיושלם העינוי, והם הגורמים להשלמת העינוי", נראה שאין בדבריו כדי לענות באופן ברור לשאלה מה פירושו של עינוי, אבל נראה שהדברים מתיישבים לפי ההבנה שמדובר בהפך ישוב הדעת[7].♦
ראשונים נוספים שדבריהם משתמעים כרמב"ם
הרב חיים יצחק קפלן (מוריה, אלול תשע"א) מצא קשר בין הגדרה זו באיסור האכילה ביו"כ כשבתון לבין דבריהם של שני ראשונים נוספים: "ובעיקר הדבר יש ללמוד כן מדברי הריטב"א ר"ה ט' א' בענין מצות אכילה בתשיעי שהביא מרבינו יונה וז"ל שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלקינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה אלא שגזה"כ הוא לפרוש בו ביום מתאוות גופניות שנהיה כמלאכים[8] כמ"ש במדרש ועוד סמך לזה מתוס' שלהי יומא ד"ה מתפלל שבע מעין שמו"ע בערבית דמוצאי יו"כ פי' רשב"ם טעמא משום דכיון דאכתי הוא בתענית חשיב כיוה"כ להכי מתפלל שבע וכו' והרי דע"י התענית שייך ליו"ט".♦
דברי האבני נזר
האבני נזר (חושן משפט סימן קסא) עוסק גם הוא במהות איסורי יו"כ ובתוך דבריו, שיש בהם חיבור מיוחד של הלכה ואגדה, בדרכו, מתעמקת הבנת העניין כולו: "אתה מחלק בין שבת ליום הכפורים דדווקא בשבת שייכת סברת הראב"ד (הובא ברא"ש פ"ח דיומא סי' י"ד) הואיל דהשבת נתחללה אצל חולה אחד (או קטן אחד) בסוף העולם דבשבת כתוב מחללי' מות יומת הנה שהתורה קראתו חילול אבל ביוהכ"פ חיוב עינוי לאו משום קדושת יוהכ"פ אלא כמו שכתב הטור (סי' תר"ד) היינו שהמלך גזר על בניו שיתענו פעם אחת בשנה כדכתיב כי ביום הזה יכפר". והאבני נזר תמה ואומר שחיוב העינוי קשור לקדושת היום, ואף דכתיב כי ביום הזה יכפר הוא גופא מה שמכפר הוא משום קדושתו. שמשום קדושתו שנבדל מן החומר יש סילוק החטא שבא מן החומר. וכן נאסרה נעילת הסנדל ביוה"כ... כמו במקדש שנאסר מנעל... וע"כ יוהכ"פ שנקרא קדוש ה' נאסרו בו דברים חומריים. ובכתבי האריז"ל כתוב ביוהכ"פ אין העולמות נזונין מחיצוניות ששם אכילה ושתי' אלא מפנימיות. וע"כ אכילה ושתי' הוא ניגוד וחילול קדושת יוהכ"פ...", ומסיים האבני נזר בעמידה על ענין השבתון: "ביוהכ"פ נאמר שבתון מאכילה ושתי' כמו שנאמר על מלאכה. והרמב"ם בספר המצוות כתב דשבתון אחד קאי ממלאכה ומאכילה ושתי' וסיכה וכו'. וכיון דנכלל בחד ודאי אין סברא לומר דזה משום קדושה וזה משום גזירה. והנה זה מילתא דתליא בסברא אין בו ראי' מוכרחת"[9].♦
פרק ב'
השלכות המושג שביתה על עצם הגדרת האיסור
את העיסוק בהשלכות המושג שביתה נחלק לשני חלקים, ראשית נעסוק בנקודות כלליות יותר בהבנת מושג השביתה, ואח"כ במספר פרטים נקודתיים:♦
שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה
עצם החיבור בין המלאכה והאכילה תחת כותרת של שביתה יש בו כדי ללמד דבר. מדברי הרמב"ם (שביתת עשור פ"ג, ה"ז) נראה שהיתרו של לוקח השעיר לעזאזל ביו"כ לאכול, אינו נובע מפקוח נפש וז"ל: "וסוכות היו עושין מירושלים עד תחלת המדבר, ושובת איש אחד או אנשים הרבה בכל סוכה וסוכה מהן כדי שיהיו מלוין אותו מסוכה לסוכה, על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, ומעולם לא הוצרך אדם לכך". ויש להבין מנין מקור ההיתר לאכול. הקרית ספר כתב על כך: "אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי עינוי יום הכיפורים", משמע מדבריו שסיבת ההיתר היא חשיבות כפרת ישראל, ושמא כוונתו לגדר כעין עשה דוחה לא תעשה. אלא שתמה התפארת ישראל (בועז יומא ו, א): "וק"ל ואמאי הרי שילוח אחר שנזרק הדם אינו מעכב (כיומא ס"ה ע"א) א"כ לא יאכל ולא ישלחו, דהאיך ידחה עשה דשלוח לא תעשה דכרת דאכילה. ותו קשה אם נחלש הרי אפשר לשלחו ע"י אחר, דוגמת חלה משלחו (כיומא ס"ו ע"ב)..." והסביר היטב בתשובתו: "אלא נ"ל דאע"ג דשילוח גופיה, או שיהיה הוא משלח, תרוויהו לא מעכבי, היינו באי אפשר כלל, אבל באפשר שישלח הוא עצמו בפירוש רבתה תורה עתי אפי' בשבת אפי' בטומאה, דנכנס בטומאה לעזרה (שם) אף שהוא ג"כ בכרת, והרי אפשר ע"י אחר. א"כ ה"ה נמי עתי בצריך לאכול, דמותר, דמאי שנא הא מהא, הרי כולן בכרת ומותרין[10].הגרי"ד סולוביצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי ח"א, עמוד קצ) ביאר לאור החיבור הנ"ל: "צירף שביתה מאכילה ושתיה וממלאכה במסגרת מצווה אחת. ואמנם הזיקה ביניהם ברורה ע"פ מה שפסק בהלכות עבודת יום הכיפורים (פ"ג, ה"ז) לגבי משלח השעיר. דלכאורה קשה, הרי לא שמענו אלא שעבודה מתיר איסור מלאכה אך מנין שהיא מתירה אכילה ושתיה, ועל כרחנו שלשניהם מכנה משותף, והיינו מסגרת קיום העשה, שהרי הלאוין חלוקים - יצירת עיצומו של יום, וכיון שיצירה זו נדחתה לגבי היבט אחד, היא נדחית אף לגבי שני"[11].
והוסיף לבאר בזה ענין נוסף: "והנה עיין בבית הלוי ח"א סי' יח שחקר בדין מומר לחלל את יום הכיפורים אי הוי כמומר לחלל שבתות ששחיטתו פסולה ולפי מה שנתבאר אפילו אם תמצי לומר שמומר לחלל יוה"כ בעשיית מלאכה הוי מומר יש לחקור בדין האוכל ביוה"כ אם דינו כמומר ומסתבר שדין זה תלוי במחלוקת שציינו, לפי הרמב"ם שאיסורי העינוי כאיסורי המלאכה ביוה"כ נובעים מקדושת היום הרי שהאוכל הוא בגדר מי שמחלל את היום ושחיטתו פסולה לעומת זאת לפי הקליר[12] המפריד בין איסורי מלאכה לאיסורי עינוי מסתבר שאין האוכל בגדר מחלל ואין לו דין מומר".
במו"ק ט' ע"א לומדת הגמרא ק"ו מעבודת המשכן, שדוחה שבת, לחנוכת המקדש, שאף היא תדחה את יום הכיפורים, ומסבירה בכך מדוע אכלו ביו"כ בזמן חנוכת המקדש. אולם יש לשאול, הרי עבודת המשכן דוחה רק את איסור המלאכה בשבת, ומהיכן נלמד שחנוכת המקדש דוחה את איסור האכילה והשתיה? עמד על כך הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה מועדים תשרי-אדר עמוד פ"ג): "אף דהק"ו הוא רק על דחיית יו"כ מפני חיוב הקרבה, צ"ל דעיקר הדבר הייתה קבלה בידם דבעינן שמחה שבעה ימים בחנוכת הבית, ולכן משום אין מערבין שמחה בשמחה הוצרכו להיתר זה של דחיית יו"כ, אך אכתי צ"ע דמבואר שעשו משתה גם ביו"כ, ומשמע שחוץ מבשר הקרבנות אכלו גם דברים אחרים, ואמאי הא שפיר קיימו כבר מצוות שמחה ומהיכי תיתי לבטל הלאה עינויי יו"כ", ומסיים הגרשז"א שאם היינו אומרים כערול"נ, המובא לקמן, שיש מקום להתיר למי שכבר אכל בהיתר, להמשיך לאכול, הייתה מיושבת הקושיה "אבל לדידן דלא קיי"ל הכי, צריך טעם לדבר".
חתנו של הגרי"ד סולוביציק, הגר"א ליכטנשטיין, התייחס בהמשך לדברי חמיו לנקודה זו וכתב (באר מרים - יום הכיפורים עמוד 88): "על כרחנו שכיון שהעינוי ביו"כ ואיסור המלאכה בו מהווים שניהם קיום של מצוות שבת שבתון, אם נדחה אחד מהם נדחה ממילא גם השני". נראה שמדובר לדעתו בהיתר עקרוני יותר מהיתרו של חולה שיש בו סכנה, כמו בהולכת השעיר, לכן כנראה דינו קל וההיתר חל על כל היום, ועדיין צ"ב.
חשוב לציין שהדברים המוזכרים עד כאן אינם גוזרים את פרטי איסור האכילה ממושג השביתה, אלא הם בנויים על הטענה שעצם חלות האיסור מושפעת מהקשר בין שביתה ממלאכה ושביתה מאכילה. בהמשך נראה גם השלכות על גדר האיסור ופרטיו, אולם קודם לכן יש לחדד את היחס בין מושג השביתה לשאר איסורי אכילה.
♦
האם לאור המושג שביתה משתנות הגדרות האכילה
המנחת חינוך (מצוה שיג) הסתפק לאור דברי הגמרא בחולין ק"ג על הנאת מעיו לעומת הנאת גרונו במאכלות אסורות מה הדין ביו"כ: "והנה היאך הדין ביוה"כ דלענין שיעור אף דאכילה הוי בפחות דהיינו כזית מ"מ לענין מייתבי דעתי' אינו פחות מכותבת והיאך הדין אם בין החניכים מצרף או אכל חצי כותבת והקיאו כו' אם כאן נמי די בהנאת גרונו בככותבת או אפשר לענין יתובי דעתו תלוי בהנאת מעיים ואינו חייב ע"ז עד שיהי' במעיים ככותבת והר"מ פי"ד מהמ"א התחיל כל מ"א שבתורה בכזית כו' ושם מדבר בכל שיעורי תורה דהם בכזית אבל שיעור יוה"כ לא מיירי התם רק כאן ולא ביאר לנו ד"ז כאן וצ"ע דאפשר דהתורה לא חייבה כאן על הנאה רק אם נתיישב דעתו ויתובי דעתו אינו אלא במילוי המעיים וצ"ע דין זה. עוד אני מסופק אפי' אם נאמר דהנאת גרון לבדו בודאי אינו חייב כיון דלא הוי מילוי המעיים היאך הדין אם הנאת מעיים בלבד בלא הנאת גרון אם הוי יתובי דעתיה...".בשו"ת מגדנות אליהו (חלק ד, סימן עב) עומד על השאלה האם מושג השביתה מייתר את הדיון האם עיקר הענין באכילה ביו"כ הוא הנאת מעיו או גרונו, ומחדד את היחס בין השביתה לבין מושג האכילה בכל התורה, שכן לכאורה מלשון הרמב"ם משמע דאין האיסור מצד הנאת גרונו או מעיו אלא מצד שביתה, ולכאו' שביתה היינו שביתת הפה.
תשובת המגדנות אליהו היא: "ויפה העיר מלשון הרמב"ם, אך הרי הרמב"ם הגדיר בדבריו ששביתת הפה היינו הימנעות מאכילה, וע"כ שזה תלוי בגדר אכילה, ולפי"ז צריך לדון מה גדר אכילה לגבי יו"כ מניעה ושביתה מהנאת מעיו, או מהנאת גרונו וככל התורה כולה. והרי א"א לומר בכוונת הרמב"ם דצריך שביתת פה גרידא, שהרי טעימה בעלמא באופן שאינו בולע אח"כ אלא פולט מיד אינו בגדר אכילה בכל התורה, כמש"כ הריב"ש (סי' רפ"ח) [ועי' ט"ז יו"ד (סי' צ"ח ס"ק ב') ופמ"ג םיב)].
♦[13]
חידוש בגדר חצי שיעור
הגרש"ז ברוידא (שם דרך יומא סימן כ"ג) עמד על סתירה בדעת הרמב"ם. בהלכות מאכלות אסורות פי"ד ה"ב כתב הרמב"ם: "ומשמע שמכת מרדות קיימת רק כשאכל קצת פחות משיעור", ולעומת זאת, בהלכות שביתת עשור פ"ב ה"ג כתב: "והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות", משמע אף אם חיסר יותר, ואכל רק חצי שיעור (ויש לדון על פחות מכך) לוקה.בתחילה חשב הגרש"ז ברוידא לתרץ שיו"כ שאני, וגם אכילת כל שהוא סותרת את העינוי, משא"כ במאכ"א, דיסוד האיסור הוא הנאה, אבל דחה: "דאי אכילת כלשהו לא חשיבא אכילה מהיכי תיתי לומר דמבטל בזה מצוות ועניתם", ותירץ ע"פ דברי המ"מ והלח"מ בהלכות שבת פכ"א ה"א ש"המלאכות עצמם בפחות מן שיעור החיוב לא נאמר מן התורה, לכך אמרה תורה תשבות", והסיק שלפנינו שיטה חדשה, שדין חצי שיעור בשבת אינו מדין חצי שיעור הכללי אלא מדין שביתה. עפ"ז ר"ל שלכן לוקים מכת מרדות ביו"כ על שיעור קטן יותר מאשר במאכלות אסורות, שכן האיסור הוא מדין מצוות שביתה, וזאת מתבטלת גם בכמות קטנה, משא"כ בדין חצי שיעור הכללי שחייבים עליו מכת מרדות רק כשקרוב לכזית.
♦
שביתה כל רגע או שביתת היום כולו
בשו"ת להורות נתן (ח"ה סימן לח) נעזר בהגדרת השביתה לפשיטת מה שנסתפק הערוך לנר האם מי שאכל פעם אחת בהיתר, צריך להמשיך לצום: "בשו"ת בנין ציון להגאון מהר"י עטלינגר בעל ערוך לנר זצ"ל (ח"א סי' ל"ד), עלה ונסתפק בחולה שיש בו סכנה, שעפ"י הרופאים צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים יותר מכשיעור, אם צריך לשער בכל אכילה ושתיה אם יש עדיין סכנה אם לא יאכל וישתה, או דנימא דמצות תענו את נפשותיכם היא דוקא מערב עד ערב, וע"כ כיון דלא יכול לקיים מצוה זו מחמת הסכנה, שוב אין קפידא אף אם יאכל וישתה באותו יום גם בלא סכנה, ומסיק דצריך לשער בכל אכילה ואכילה שלא יאכילנו יותר רק כדי שיצא מכלל סכנה, ותמה שלא ראיתי לאחד מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהעיר על זה, במה שנוגע לאיסור חמור דכרת עיין שם"[14].אף בערוך לנר (כריתות יח ע"ב בד"ה הא דנקט) כתב: "אכן הסברא נוטה כשיטה ראשונה כיון שכבר אכל ומיתבא דעתי' אין שייך עוד אצלו עינוי[15]", אחרי מו"מ מסיק: "ולענ"ד נראה להוכיח דחולה שנתרפא ביוכ"פ אסור לו לאכול... ועיין לשון הרמב"ם (פ"א משביתת עשור ה"ד) 'מצוה אחרת יש ביוהכ"פ, והיא לשבות בו מאכילה ושתיה, שנאמר תענו את נפשותיכם' עכ"ל. ומלשון זה יוצא, דחייב ביוכ"פ על כל אכילה ואכילה, דהרי המצוה היא השביתה מאכילה ושתיה, וכל כמה שהוא אוכל, הרי הוא מבטל את המצוה דשביתה זו. ועיין רש"י יומא (פא ב) ד"ה היא גופה שבת אקרי וכו' דכיון דאיקרי שבת לענין עינוי וכו' עכ"ל. וכיון דבעינוי איכא גם מצוה דשביתה, ממילא כל שהוא אוכל מבטל מצוה דשביתה, וחייב על כל אכילה ואכילה". נציין שהגרב"מ אזרחי (מוזכר בהערה יג) מבין את המושג שביתה בהקשר זה אחרת, והוא נוקט ששביתה (וכן עינוי) מוסבים על היום כולו, ולכן הוא סבור שכרת וקרבן לא אמורים להיות בחולה שממשיך לאכול, כמו שמסתבר לערול"נ מסברה, אבל מצד האיסור ודאי שאינו יכול להמשיך לאכול.
♦
פרק ג'
פרטי דינים נוספים הקשורים להגדרת השביתה
קבלת תוספת ליום לעניין אכילה ולא לענין שתיה
בחשוקי חמד (יומא ע"ו ע"א) דן הגר"י זילברשטיין האם אפשר לקבל על עצמו תוספת יו"כ איסור אכילה ולא שתיה, שהרי "לגבי תעניות נאמר בשו"ע (סימן תקסד)... אבל אם ישן שינת קבע, אינו חוזר ואוכל ולא שותה, אא"כ התנה לאכול או לשתות. והוסיף הרמ"א ויש אומרים דבשתייה אין צריך תנאי, דמסתמא דעתו של אדם לשתייה אחר השינה, והוי כאילו התנה, עכ"ל. הרי שאפשר לקבל על עצמו תענית לגבי אכילה ולא לענין שתיה, שכשיקום משנתו יהיה מותר לו לשתות אך לא לאכול, ואם כן לכאורה אף בתשעה באב וביום הכיפורים כך, שאפשר לקבל תוספת לענין אכילה בלי שתיה".ופשט הספק ע"פ הגדרת השביתה: "ושאלתי את גיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א והשיב לי שקבלה לתענית הוי קבלה לצעורי נפשיה כמבואר במסכת תענית (דף יב ע"א) 'התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא', אך ביום הכיפורים שיסודו של התענית היא שביתה ולא עינוי וכמו שמשמע ברמב"ם (פ"א מהלכות שביתת עשור ה"ד) שענין הצום ביום הכיפורים אינו סיגוף, אלא שביתה מהתעסקות בצרכי הגוף, וכדוגמת השביתה מן המלאכה, שאין לה כל ענין עם סיגוף כי אם איסור התעסקות בעשיית מלאכה… אם כן כמו שבפשטות אי אפשר לקבל על עצמו תוספת שבת לענין מלאכת בורר ולא לענין מלאכת זורע, כך אי אפשר לקבל על עצמו תוספת שביתה ביום הכיפורים לענין אכילה ולא לענין שתיה".
♦
שתיה משקה מתוק לחולה שיש בו סכנה
בחשוקי חמד יומא (שם ע"ד) תלה ביסוד זה את השאלה האם מותר לחולה שיש בו סכנה להוסיף מתיקות למים ששותה בהיתר ביוה"כ.והביא מחלוקת בין העמודי אור (סימן ל) לאור שמח (הלכות מאכלות אסורות פי"ד הי"ד) בשאלה זו[16], והוסיף: "ונראה להביא ראיה לאור שמח מהרמב"ם… שמדברי הרמב"ם נראה שענין הצום ביום הכיפורים אינו סיגוף, אלא שביתה מהתעסקות בצרכי הגוף, וכדוגמת השביתה מן המלאכה, שאין לה כל ענין עם סיגוף כי אם איסור התעסקות בעשיית מלאכה… והרי הוא דומה לאיסור מלאכה, דהשוותה התורה איסור אכילה, לאיסור מלאכה, ללמדנו שענין הצום הוא השביתה מאכילה. ולענין מלאכה אדם שאנסוהו נכרים לבשל ולאכול בשבת, והוא חייב לבשל מטעם פיקוח נפש, פשוט שאין חייב לבשל רק בשר כחוש, שאין שום תוספת איסור על בישול בשר שמן, דמה לי בשר כחוש ומה לי בשר שמן, הוא הדין לענין אכילה ביום הכיפורים, דמאחר והחולה בין כך מבטל את השביתה ואוכל, מה לי בשר כחוש ומה לי בשר שמן, ביטול השביתה בשניהם אחת היא"טז).
♦[17]
פטור חולה מקדוש ביו"כ שחל בשבת כנובע מענין השביתה
האור שמח (עבודת יוה"כ פ"ד, ה"א) עמד על "דעת רבינו לעיל פ"א (ה"ב) דאף מוסף שבת בכהן גדול, אף דהוא ע"י מקרה, ואינו מקרבנות היום, משמע לרבינו לשון הגמ' (מנחות ע' ע"א) מוספין בהדי תמיד של שחר כו' על כל המוספין, אף של שבת". לפי הבנה זו, שגם עניני השבת הופכים לחלק מענינו של יום הכיפורים, ממשיך האו"ש: "וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת ג"כ, להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט".בפחד יצחק (ר"ה מאמר ל"ג) ראה קשר בין מסקנה זו לבין ענייננו: "סברא זו מקבלת תוספת בהירות מן ההנחה הנ"ל. כי אין קדושתו של יוה"כ קדושה של סיגוף, כי אם קדושה של שביתה...", שאל"כ כיצד מתמזג יו"כ בקדושת השבת כאשר ענינו אחר, עינוי במובן של סיגוף.
♦
פרק ד'
משמעות מושג השביתה ביחס לשאר עינויים
שביתה מחמשת העינויים
כאמור לעיל, גם לגבי שאר עינויים כתב הרמב"ם לשון 'שביתה'[18]. ובזה יישב ברשימות שיעורים (להגרי"ד סולובייצ'יק ברכות טז ע"ב) את ההבדל בענין סיכה שאינה של תענוג בין יו"כ לתשעה באב: "והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ט) וז"ל אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דגם סיכה שאינה של תענוג אסור ביוה"כ, אמנם לגבי דיני ט"ב פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות ה"י) 'ואסור בסיכה של תענוג', ומתבאר דסיכה שאינה של תענוג מותרת בת"ב (עיין שם במ"מ ובלח"מ), וצ"ב מאי שנא יוהכ"פ מת"ב...", וביאר: "נראה לומר בזה, דחלוק יוהכ"פ משאר התעניות בדין האיסור דחל בה' העינויים שלו. דהנה בכל ת"צ האיסור דה' העינויים הוא איסור בעלמא של תענית ציבור. ואילו ביוה"כ יסוד האיסור הוא חיוב של שביתה ביוה"כ, וכן מבואר ברמב"ם ומבואר דסובר דאיסורי יוהכ"פ הם בכלל מצות שביתה. ומעתה נראה דהא דיוה"כ אסור גם בסיכה שאינה של תענוג זהו מצד החיוב המיוחד של שביתה ביוה"כ. ובתוספת ביאור י"ל, דמצד מצות שביתה דיוה"כ האיסור חל בעצם המעשה של סיכה, דעצם המעשים של ה' העינויים נאסרו ביום הכיפורים מכח מצות שביתה, ואף על פי שאין בהם הנאה ותענוג. משא"כ בתעניות ואבילות אין חובת שביתה מגוף המעשה, דאינו אלא דין איסורי עינוי מהנאה ותענוג, ולהכי רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורים, ושאינם של תענוג מותרים". וכתב לבאר בזה עוד את העולה מדברי הרמב"ם שביו"כ אין איסור מצד העינוי להעביר על פניו כלים שאינם נגובים ובתשעה באב הדבר אסור "ונראה לתרץ דיסוד האיסור של חמשת העינויים ביוה"כ חל מדין שביתה וכמש"כ הרמב"ם, 'מצוה לשבות בכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה'. ובכן ביוה"כ חלות האיסור דה' העינויים חל על המעשה דרחיצה וסיכה וכו' ומדין שביתה, וע"כ במים שבלועים בבגד אי לאו איסור סחיטה היה מותר לנגב ביוה"כ, דהא לא שייך מעשה רחיצה במים הבלועים בבגד. דאף שבלועים מים בבגד אין ע"ז חלות שם מעשה רחיצה, ולהכי רק משום איסור סחיטה אסור בכלים רטובים. משא"כ בת"ב דהדין דה' העינויים הוא איסור של הנאת רחיצה, ואין האיסור תלוי במעשה רחיצה, ומשו"ה אסור לנגב בכלים לחים בתשעה באב מעיקר הדין".ועוד נפקא מינה לקולא: "והנה יל"ע במי שחבירו סך אותו ביוה"כ, אך אינו סך בעצמו אם עובר על איסור. ונראה דלפמש"נ דעצם המעשה של סיכה אסור ביוה"כ, ולכן אף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה"כ י"ל דבכה"ג שאינו סך בעצמו ואינו עושה מעשה כלל, לא שייך לאסור בסיכה שאינה של תענוג. אולם בסיכה של תענוג אסור לסוך ע"י אחר גם ביוהכ"פ, ומשום דלא גרע יוהכ"פ משאר תעניות דהנאת סיכה אסורה, והרי בשאר תעניות עצם הנאת הסיכה אסורה, וגם כשסך ע"י אחר אסור דהא קמיתהני. ולפי"ז י"ל דגם ביוהכ"פ אסור באופן זה בסיכה של תענוג בלבד".
♦
ישוב היתר רחיצת קטנים לדעת הרמב"ם ע"פ מושג השביתה
מצאנו שני ישובים לקושיה על הרמב"ם בענין תוקפם של חמשת העינויים בעזרת יסוד זה של 'שביתה'. הר"ן (על הרי"ף תחילת פרק יום הכיפורים) תמה על הרמב"ם, שמדבריו הוא למד ששאר איסורים אסורים מן התורה: "אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן (דף עח ב) התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים".וכתב הברכת אברהם (ע"ג ע"ב אות ו') שלפי הרמב"ם העינוי אינו לאו הבא מכלל עשה אלא 'מצווה לשבות': "וי"ל דבביטול מצווה אין איסור ספיה בידים אלא מצוות חינוך בהגיע לחינוך, וזו מצווה דרבנן, והתירו לצורך חיזוק התינוק". וכ"כ בספר בין המשפתיים (יומא עמוד קס"ד), והבהיר שבאכילה ושתיה, שיש בהם גם לאו כמוש"כ הרמב"ם בהלכה ד': "וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה", אי אפשר לומר כנ"ל, אבל ברחיצה יש רק עשה, כדברי הרמב"ם שם בה"ה: "ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה".
גם הגרש"ז ברוידא, שדבריו לגבי חצי שיעור הוזכרו לעיל, מיישב את קושית הר"ן על הרמב"ם לאור יסוד השביתה, אבל בדרך שונה הקשורה לנקודה שהוזכרה לעיל בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, על ההבדל בין רחיצת האדם לעצמו לבין רחיצת אחרים, וכותב: "דבסיכה ורחיצה שנעשין לו ע"י אחרים, ליכא בזה איסורא דאורייתא, מאחר דלאו העינוי הוא המצווה, אלא השביתה ואם אחרים רחצוהו, מכיון שהוא לא עשה מעשה, אינו בכלל איסור שביתה", אלא שעדיין צריך להבין האם אותם אחרים עברו על ביטול השביתה? מחדש הגרש"ז ברוידא: "וגם הרוחצים לא עברו על איסור שביתה, דהרי איסור שביתה נאמר על נפשותיכם ולא על נפשות אחרים". לפי"ז מיושבת קושיית הר"ן על הרמב"ם, כי אף אם מדובר באיסור תורה, כל זה ברוחץ עצמו ולא ברוחץ אחר, כלומר את הקטנים. ואף שהרמב"ם כתב שאסור לרחוץ ומצווה לשבות, איסור הרחיצה פירושו למנוע מצב שישבות מאכילה ורחיצה, לכן הגדרת האסור והמותר יגזרו ממושג השביתה.
♦
דעת הגר"א וייס
לסיום, חשוב להזכיר שהגר"א וייס חלוק על עצם נתינת המשמעות לדיוק הנ"ל ברמב"ם (מנחת אשר מועדים יו"כ סימן כג), בדיון סביב דברי האור שמח והפחד יצחק על קדוש הנ"ל כותב הרב וייס: "עצם ההנחה דכל מצות העינוי ביו"כ גדר שביתה הוא אין לו מקום וזיל קרי ביה רב הוא דמצוות יו"כ לענות נפש וכפשטיה דקרא ואין לבנות מגדלים על דקדוקי לשונות שאינם אלא משענת קנה רצוץ וכבר כתבתי... דדרכו של הר"מ לסדר הלכותיו ולשונותיו לא לפי מהות הענין אלא לפי מציאות דברים… דבפועל שובת הוא מכל חמשת העינויים".עוד חשוב לציין שלא הכרחי לומר שכל מי שהשליך את הגדרת השביתה לדין מסויים, יסכים להשליכו גם לעניין אחר שהוזכר במהלך הדברים, וצ"ב בעניין זה.
♦ ♦ ♦